משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה
ב. מגורשי ספרד בפאס
עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492) התחילו להגיע למרוקו פליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, וכך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראייה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה בתקופה זו עיר מרכזית בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. יתר על כן, המגורשים זכו ליחס חם ואוהד מהמלך מולאי מוחמר אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472- 1505), אשר פאס שימשה בירתו. יחס זה נטע תחושת ביטחון כמגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בה. למרות הסיוע בקליטתם של המגורשים מצד אחיהם התושבים ומצד השלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח(1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגפות, שהפילו מהם חללים רבים. אשר על כן כשל כוח הסבל של המגורשים, ורבים מהם המשיכו בנדודיהם לארצות המזרח; קצתם אף נאלצו לחזור לספרד.
משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין:
משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.
למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם של המגורשים, השכילו חכמיהם כעבור שנתיים ימים מיום הגיעם לפאס לארגן חיי קהילה עצמאיים ולשקם את הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה, וסותמים פרצות שנבעו מהטלטולים ומהזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמן. כך עולה מתוך קובץ תקנות פאט – יצירת פאר של דורות רבים, שבראשם עמדו חכמי הגירוש, אשר היו מורי דרך לדורות הבאים. מאז ועד ימינו יצירה זו היא בסיס לפסיקתם של חכמי מרוקו בסוגיות רבות מתחום המשפט העברי.
עם בואם לפאס ארגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות ברוכות תלמידים. פעילותם הניבה פירות; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון אפריקה, ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.
המגורשים שהתיישבו בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בספרד, ובכללם מנהג ״היתר הנפיחה״, שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטרפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת לב עד לשנת ר״ס(1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס לרגל עסקיו בסחר הבין־לאומי. הוא היה זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר: ארץ ישראל, מצרים ואשכנז. הוא סבר שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף על פי שתמכו בו מקצת חכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״, נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משהלה עזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במרוקו.
״פולמוס הנפיחה״ – רקעו בהלצה וגלגוליו
בעל חיים שנגרם לו נזק גופני מחמת תאונה או מחלה עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טרפה. חכמים מסרו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעלי החיים, בתוכם הריאה שניקבה. מאחר שרוב בעלי החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, ״כי בהמה בחייה – בחזקת איסור(של איבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה – בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה.״
לכן אין צורך לבדוק אחרי הטרפות, אלא אם כן התגלה בבהמה בחייה פגם העלול להטריף אותה, אזי חובה לבדוק טיבו של אותו הפגם.
למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק את כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיחות במיעוטן סירכות, כלומר, הידבקות הנמשכת מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית החזה. על הסירכות נאמר בתלמוד: אמר רבא, ״חני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו רביתייהו״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, הרי זה טרפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירכה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירכה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר התקשו ונעשו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב על ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מהות סירכה בבחינת ״שלא כסדרן״, ועשויה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.
בדברי רבא הוזכרו רק סירכות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. מקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה האחר יוצא מאיבר אחר מחוץ לריאה, נדונו בסוגיה נוספת בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה וכר״. כלומר, כשנאמר שסירכה ״שלא כסדרן״ מטריפה את הבהמה, הכוונה היא למקרה שבו ברור שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיקפה קטן, לגבי פירושה נחלקו הראשונים – קצתם מחמירים וקצתם מקלים. כמו כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירכות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״. נביא להלן את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להידרש לפרטי כל אחת מהן.
לשיטת התוספות – והיא המחמירה ביותר – ריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה אפילו יש מכה בדופן, הבהמה טרפה, ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקלה ביותר, וקובעת שאם יש מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה, הבהמה כשרה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין, הבהמה כשרה על ידי בדיקה. שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין שיש מכה בדופן ובין שאין, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם בצבצה — טרפה, אם לאו – כשרה.
משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה
עמוד 283
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
כעבור שבועים נתקבלה טלגרמה מהפחה להקימיקם היפואי,האומרת לשלוח מיד את הא. מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתיצב לפני הפחה התרגז הלז עליו וצעק: "איך העזות לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רשיון הממשלה", "הרי לא בניתי, השיב הא. מויאל, אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון" "אולם בכל זאת קרא הפחה שוב ברוגז, הנך עלול להתבע למשפט פלילי בעברך על חוקי המדינה ויחד עם זאת עליך להרוס מיד את הצריפים" אז קם ממקומו הא. מויאל וקרא בהתרגשות להפחה: "אין לי מה להוסיף על דברי שכבר אמרתים לך, אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות להקונסול הצרפתי שהנני נתינו" אמר שלום ופנה ללכת, אך הפחה עכבו ואמר לו "עתה נחה דעתי, האמין לי כי מתחילה חפצתי דוקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות ואתה הנך נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי. ולגבי דידך, הנה ברור לי, שעשית כחכם, מפני שלא היתה לך ברירה אחרת" והא. מויאל נפרד מהפחה בחבה.
כך פעל הא. מויאל לטובת אחיו, מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שעניני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.
את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת חובבי-ציון בצעדיהם הראשונים הכירו והוקירו מאד ראשי חובבי-ציון ברוסיה י. ל. פינסקר ומ. ל. לילנבלום. ובספרות של חובבי-ציון מתקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של חובבי-ציון בא . י" אבל לא ארכו השנים ולחובבי-ציון אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם חו"צ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת לחובבי-ציון תקוה להרבה פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, כי היה חובב-ציון אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כחו השתדל להטיב עם האכרים ולעמוד להם בשעת דחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של חובבי-ציון בא י " שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זה איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב פעלים, שנאות לבקשתם לקבל אחיו את הנהלת עניני חובבי-ציון בא"י תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם חובב-ציון נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של "מקוה ישראל" והמוציא ומביא את כל עניני הברון אדמונד רוטשילד בארץ-ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.
אנו רק הזכרנו חלק מזעיר מעבודתו הרבה של אברהם מויאל לטובת ישוב א"י וכותב דברי ימי הישוב יצטרך בטח להקדיש לו פרק לא קטן ויפה.
אחרי שהתארסתי, היתה כל שאיפתי להודע את הזמן שבו קבעו יום חתונתי, כי אני לתומי האמנתי, שהורי דחוהו לזמן ארוך כדי שאוכל לגמור את חוק למודי. כמו כן התענינתי לדעת מה הוא סכום הנדוניה שיתנו לי. ימים רבים עברו ואני התבישתי לשאול על זה את מי שהוא מבני משפחתי, למרות שידיעתם בשבילי היו לצורך חיוני. אך משיחות המשפחה הוברר לי במשך הזמן, כל מה שלא היה ברור לי. ידעתי שזמן חתונתי לא יאוחר מחג הסוכות והנדוניה שאני מקבל היא סך מאתים נפוליוניים זהב 4000 פרנקים במזומנים, מלבושים הגונים לכלה ורהיטים לחדר שבו אגור אחרי נשואי. לעומת זה מתחייב מר אבי לפרנסני בביתו לא פחות מחמש שנים. לכל הדברים הייתי תמים דעה מלבד זמן החתונה, הצטערתי מאד שלא אוכל להגיע אפילו למחלקה השביעית, כי להגיע אליה היו דרושות לי שנתיים ימים. אך מה יכולתי לעשות מכיון שלא רק שהיה אסור לי להתנגד להורי כי אם גם להשמיע איזו מלה שתביע בנידון זה את דעתי הפרטית ולנסיעה חזרה לבית הספר נשארו לי רק שבועיים. מלחמת חיים קשה עברה אז עלי, מצד אחד נקשרה נפשי לבת זוגי ושאפתי לראותה לכל הפחות טרם נסיעתי, בעוד שבימים ההם היה זה אסור בהחלט. גם אני מרכות שנותי התבישתי להפגש בארוסתי נערה בת 15 שנה, אבל רגשותי אליה אמצוני לראותה כשהיא לא תרגיש בי, כשתעמוד על יד חלון ביתה או אפגשנה כשתעבור לתומה בדרכה לאיזה מקום. אך במשך השבועיים האלה, זכיתי לראות פניה רק פעמים כשעלתה במדרגות ביתם ובשוק בקנותה חוטי משי וכמובן, מדי פעם התבישנו שנינו ולא דברנו דבר. אחרי האירוסין, לווני אחי המנוח אברהם חיים לבית המחותנים לנשק ידיהם כנהוג אז והושיבו הכלה על ידי כבדונו בפירות וממתקים, שמרוב בושה איני זוכר אם טעמתי מהם, כי אותה שעה נמצאתי בין המצרים, שמחתי בישבי על יד כלתי ומצד שני תקפני שעמום כביר, שלא יכולתי לשלוט על נפשי המתרגשת ועל בושתי.
ביום נסיעתי לבירות הובילונו פעם שניה להפרד מעל המחותנים ומכלתי, לחצתי את ידי כלם ונשקתי ידי הזקנים זולת ידי כלתי, גם לא אמרתי לה "שלום" כי גם זה היה אסור בזמן ההוא, אף אחד מהנוכחים לא אמצני עשות זאת, אבל שנינו הרגשנו, בלבנו ובמצפוננו הטוהר [הטהור], את שלום הפרידה הזאת המקשר אותנו לעולמים. נסעתי באניה רוסית והגעתי בשלום לבית הספר.
עוד מהיום הראשון להתחלת הלימודים, אני וחברי הבגדדי דאגנו ללמודנו שמענו שההנהלה החליטה לפתוח קורס חדש להנהלת פנקסים בערבית, במחלקות [הששית] והשביעית. אבל, עלינו להכנס למחלקה החמשית ולא נוכל להשתתף בלמוד זה שראינו אותו לנחוץ ביותר בשבילנו ובפרט לי, שלא אוכל לשבת בבית הספר יותר מחצי שנה. טכסנו עצה והחלטנו להכנס למנהל ולבקש אותו שירשה לנו להשתתף בשעור הערבי במחלקה הששית במקום החמשית, בקושי רב, אחרי שעברנו כמה בחינות הסכים המנהל ביחוד אחרי שידע שהנני כבר משודך ועלי לבוא בברית הנשואין כעבור חצי שנה. נתנה לנו רשימת הספרים והפנקסים והתחלנו בעבודת הלמוד. ביחוד נקשרה נפשי ללמוד הנהלת הפנקסים.
קשה היתה עבודתנו בעונת למודים זאת, ולמרות אי רצוננו לעבור על חוקי בית הספר, היינו מוכרחים כדי להשיג את מחלקתנו להשפיע על המשרת והמשגיח שהעבירו מטת חברי מחדרו לחדרי והעמידוה על יד מטתי. כל חדרי השינה היו מוארים על ידי פתילים בתוך כוסות שרובן מלאות מים ומקצתם שמן שצף למעלה. בחדרנו היתה פתילה זאת מאירה בקרן זוית שלמול מטותינו והשפענו על המשרת שהעבירה בקרן הזוית של יד מטותינו. בתואנה, שאם המנהל ישאל על זאת, יענו לו, ששנוי זה היה הכרחי, מפני שהרוח הנושבת מהחלון מכבה את האור. באופן זה, התרגלנו שאחרי שהילדים השתקעו בשנתם, התחלנו ללמוד ולשנן את למודינו לאור הפתילה הכהה. כשהרגשנו בפסיעות סמוך לחדרנו החבאנו את הספרים לבל ירגישו במעשנו. גם לפנות בקר היינו חוזרים ונרדמים רוב, עד שהמשרתים העירו אותנו בזמן הקבוע חלף השכר הקבוע שהיו מקבלים מאתנו. הודות לכל זאת הצלחנו להשיג את המחלקה ולהשלים יחד עם המחלקה הששית את קורס הלמודים של הנהלת הפנקסים. רק האור הרפה שבו חזרנו את למודינו, הזיק מאד לראיתי שנחלשה עד היום.
בסוף עונת הלמודים עמדנו לבחינות ועברנו בהצלחה. בקושי רב נפרדתי מעל חברי הבגדדי, שהתרועעתי עמו כאח באהבה ובחבה, גם בכינו בהעלותנו על לבנו שלא נפגש שוב להסתופף יחדו בצל קורת בית הספר. באניה תורקית שבתי בשלום הביתה כשהים היה סוער. את משפחתי מצאתי ששים ושמחים, מתכוננים לחוג את נשואי בעוד 15 יום ורק אני הייתי חסר, בכדי שיקנו לי בגדים חדשים לפי מדתי ולהכין אותי ליום החופה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
עמוד 40