ארכיון חודשי: ינואר 2021


׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט

מחקרי מערב ומזרח

׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט

מיכל בן יעקב

מבוא

לטבריה נודע מקום מיוחד בתודעתם של היהודים המערבים (יהודי צפון־אפריקה) בכלל ושל יהודי מכנאם בפרט. קשר אמיץ היה להם ליהודי מכנאס, כיתר יהודי מרוקו, עם העיר טבריה: הם שמעו עליה מפי שד״רים שפקדו את קהילותיהם, הם היללוה בפיוטים שכתבו לכבודה, וביד נדיבה תרמו כספים למענה. מעבר לזיקה העמוקה לארץ ישראל ולמצוותיה בכלל, המשיכה המיוחדת לעיר הקודש טבריה שורשיה בהערצה הגדולה לרבנים ולחכמים הרבים הקבורים בסביבתה, ובמיוחד לר' מאיר בעל הנס, שמקום הציון של קברו סמוך לעיר, על שפת הכינרת. יהודים ששאפו להגיע לארץ ישראל התפללו אל הצדיקים הקבורים בטבריה וביקשו ׳רשות׳ לעלות, ובפרט הם ביקשו את ׳ברכתו׳ של ר׳ מאיר. בבואם לארץ פנו רבים מן העולים לטבריה, המקום ׳המוכר׳ והחביב עליהם במיוחד. העולים האמינו בסגולות שארץ ישראל מעניקה לתושביה ובברכות שבירכו אותם הצדיקים בעת שהשתטחו על קברותיהם. היו שעלו ארצה כדי לקיים נדרים שנדרו או להגשים ציוויים שנצטוו עליהם בחלומותיהם, כשר׳ מאיר בעל הנס (רמבה״ן) נגלה אליהם שעה שקראו אליו להושיעם בעת מצוקה.

נוסף על משיכתם של העולים לטבריה, כאמור, בשל סגולותיה הרוחניות, הציעה טבריה אפשרויות פרנסה טובות יותר מאשר מקומות יישוב אחרים בארץ. המערבים בעיר עסקו במסחר זעיר, במלאכה ובפעילות כלכלית ענפה בעורף הכפרי הרחב של העיר. כמו כן יוקר המחיה בעיר היה נמוך יחסית לצפת ולירושלים, ומעלה נוספת היתה לה לעיר שברוב עונות השנה היה בה מזג אוויר נוח. ועוד: הרחק ממוקדי השלטון, נהנו היהודים מסובלנות יחסית מצד שכניהם המוסלמים. עוד יתרון חשוב שיכלו העולים מן המגרב למצוא שם היה הפן החברתי והקהילתי. היהודים הרבים מהמגרב בכלל וממכנאס בפרט שכבר גרו בטבריה סייעו לעולים החדשים בשלבים הראשונים של התאקלמותם בארץ במציאת קורת גג ומקורות פרנסה, וקיבלו אותם בחמימות אל תוך הקהילה. כך הגיעו העולים לא רק אל מקום מוכר להם, כנזכר, אלא גם אל קהילה מוכרת ופתוחה.

כעשרים אחוז מכלל יהודי צפון־אפריקה שהיו בארץ במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט הגיעו ממכנאס, ובטבריה הם בלטו במיוחד.

הערת המחברת: נתון זה לקוח מתוצאות עיבוד מאת המחברת של חמישה מפקדים שנערכו במאה הי״ט בקרב היהודים בארץ ביוזמתו של משה מונטיפיורי. המפקדים שמורים באוסף מונטיפיורי(א״מ) ב-London School of Jewish Studies בלונדון ובמיקרופילם במכון לתצלומי יד עבריים בספרייה הלאומית בירושלים (מתכ״י). כעת הם בתהליך פענוח ודיגיטציה של העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (בעבר, החברה הגניאלוגית הישראלית), בשיתוף עם קרן מונטיפיורי www.montefioreendowment.org.uk. לתיאור המפקדים והערות מתודולוגיות על השימוש בהם, ראו מ׳ בן יעקב, ׳מפקדי מונטיפיורי כמקור לחקר היהודים באגן הים התיכון במאה ה־19 – הדוגמה של יהודי צפון אפריקה׳, פעמים, 107 (תשס״ו/2006), עמ׳ 149-117.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.pdf

הקישור מתוך חוברת פעמים 107 (א.פ)

בתחילת המאה הי״ט אמנם ישבו בטבריה כאלף ומאתיים יהודים בלבד, כמחציתם ספרדים, אך בשל אסונות טבע למיניהם היתה צמיחתו של היישוב אטית. בעקבות גלי העלייה המוגברים עלה מניינם של היהודים בעיר בסוף המאה עד לכארבעת־אלפים. בקרב הקהילה הספרדית החל מאמצע המאה הי׳׳ט עלה חלקם של עולי המגרב עד לכשלושה־רבעים בסוף המאה, אולם אם נוסיף למספרים אלו גם את המערבים ילידי הארץ, צאצאי העולים מדורות קודמים, נמצא כי שיעורם באוכלוסייה היה גדול בהרבה. הם בלטו לא רק במספרם, אלא גם במעמדם ובתפקידים שמילאו בחיי הקהילה בעיר. השתתפותם ניכרת, למשל, בהילולות לכבודו של רמבה׳׳ן בי״ד באייר(׳פסח קטן׳ או ׳פסח שני׳) ובביקורים התכופים בקברי הצדיקים בסביבות העיר. בשל כל אלה כונתה טבריה ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כיצד נוצר קשר מיוחד זה וכיצד הוא נשמר במנהגיהם ובמסורותיהם הייחודיים של בני הקהילה? במאמר זה אני מבקשת לבחון ביתר פירוט את נוכחותם של יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט ואת ייחודם שם וכן את הזיקה בין דרכי השתלבותם בחיי העיר ובין הקשר שנמשך אצלם עם קהילת מוצאם, הלכה למעשה.

זיקתם של יהודי מכנאס לטבריה

מרחבים מקודשים נוצרו ועודם נוצרים על ידי מסורות כתובות ומערכות של דינים ופסקי הלכה ולא פחות מכך ואולי אף יותר על ידי מנהגים עממיים ועל ידי תפיסות של ׳קדושה׳ הרווחות בציבור. בספרו של הגאוגרף רוברט סק על תפיסות של מרחב במחשבה החברתית, הוא מציין: ׳כשאנו באים לדון במקום ובמאפייניו… אנו עוסקים במערכת שמבחינה קונצפטואלית, אך לא מעשית, אפשר להפריד בינה ובין עובדות ויחסי הגומלין שביניהן׳ ייתכן שאין עניין מתאים יותר לקביעה זו מאשר הדיון על ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, ועל ערי הקודש שבה. הניידות המרחבית של יהודים אל המקומות הקדושים ומהם לא זו בלבד שהיא מחזקת את התפיסות התודעתיות הקשורות לארץ ישראל, את הערכים הכרוכים בה ואת הקשרים אליה ואל אתריה, אלא היא גם יוצרת את כל אלו. לפיכך יש לגשת למחקר על טבריה ועל היהודים שישבו בה ׳בנתיבותיהם של תפיסות, אמונות וערכים׳, כמינוחו של טואן,5 מה שמכונה ׳גאוגרפיה דתית׳ או geopiety.

זיקתם העמוקה של יהודי מרוקו לארץ ישראל במהלך הדורות ידועה ומתועדת היטב, ובטיפוח הקשרים הללו מקומם של יהודי מכנאס בולט. הזיקה מתבטאת, למשל, בפסקי הלכה שמסדירים את התרמת הכספים למען היישוב בארץ ואת קבלת פני השד״רים בקהילתם, במנהגים שנהגו המאזכרים את ארץ ישראל באירועים משפחתיים ובמועדים, בפיוטים ששרו המשבחים את ארץ ישראל, בעלייה לרגל למקומות הקדושים, ויותר מכול, בעלייה לארץ כדי להשתקע בה.

החל מהמאה הט׳׳ז התפתחה בצפת הקבלה, ובמידה מסוימת גם בטבריה. בקרב המקובלים התחזקו מנהגים של הערצת הרבנים והחכמים הרבים הקבורים בגליל מדורות קודמים (או שאמורים להיות קבורים שם). המנהג להשתטח על קברים, הידוע עוד מימי הביניים המוקדמים, לא רק נחשב מעשה שמבטא אדיקות דתית, אלא הפך להתנהגות הרצויה המאפשרת ׳לשוחח׳ עם הצדיק, לבקש את התערבותו בחיי היום־יום ולספוג מסגולותיו. במשך הזמן הפכו מקומות קבורה אלה בעצמם למקומות קדושים.

תורות הקבלה של האר״י הקדוש שנתגבשו בגליל מצאו קרקע פורייה להיקלט בה בצפון־אפריקה בכלל ובערים המסורתיות במרכז מרוקו ובדרומה בפרט. חכמי מרוקו הרבו ללמוד מספרי הקבלה, ובני הקהילה קראו יחד את ספר הזוהר. באמונה זו מקום מרכזי לארץ ישראל ולתפיסתה של ארץ ישראל כמלכות. במחצית השנייה של המאה הי״ט החלו להתפתח שם ביתר שאת מנהגים הקשורים בהערצת צדיקים. שלמה דשן מצא כי במחצית הראשונה של המאה הי״ט היו מנהגים אלו עממיים בלבד, אך במכנאס במחצית השנייה של המאה הם נמצאו גם בפסקי הלכה שמסדירים אותם. במחקריו הסיק יששכר בן־עמי שנוצר קשר הדוק בין הערצת הצדיקים ובין ארץ ישראל, בגלל ׳ציר מרכזי המזין את הקשר שבין יהודי מרוקו לארץ־ישראל הוא עניין הגאולה׳, והמשיך והוסיף על ׳תפקידם הפעיל של יהודי מרוקו בקירוב הגאולה ובהבאת המשיח׳.

עם זאת, תפיסה זו לא אוששה בציון תאריך מסוים. אם כן, באיזו מידה השפיעו האמונה המיסטית והציפייה למשיח על היחיד בהחלטתו לעלות לארץ ישראל הממשית? אליעזר בשן דן בנושא ונותן כיוון ברור בעניין זה:

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ־ישראל… ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

במכנאס תפסה ׳ציון׳ מקום מרכזי במיוחד בחיי הקהילה. חכמים הדגישו בדרשותיהם את מעמדה המיוחד של ארץ ישראל, ורקמו את הזיקה המסורתית לציון עם התפיסות הקבליות של קדושה וגאולה במרקם אחד. במכנאס נכתבו ספרי שבח על טבריה ושרו פיוטים רבים על העיר, על התנאים והאמוראים הקבורים שם ובמיוחד על רמבה״ן.

פיוט נפוץ ביותר בשבחה של טבריה, ׳אוחיל יום יום אשתאה׳, כתב ר׳ דוד בן אהרן חסין, בן מכנאס (1790-1730 לערך). השיר, שזכה אף לשלל חיקויים, משבח את ׳אדמת קדש טבריה׳, ׳נעמה ישיבתה גם טובה ראיתה׳. הוא מהלל את הצדיקים הקבורים בסביבתה וגם מתאר את העיר עצמה. פיוט זה היה נפוץ לא רק במכנאס ובמרוקו, אלא בכל ארצות המזרח, ואף הוכנס לנוסח התפילה ולמסורות של בתי הכנסת הספרדיים בעיר טבריה עצמה.

׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט

מיכל בן יעקב

Bodokh-Bohbot- Joseph Toledano

une-histoire-fe-familles

BODOKH

Nom patronymique d'origine berbero-perse, diminutif berbere du prenom masculin d'origine perse, Mordekhay, le heros du livre d'Esther et de la fete de Pourim, prenom particulierement populaire chez les juifs du Maghreb, mais devenu nom patronymique seulement sous cette variante berbere. Il etait generalement donne aux garcons nes le jour de la fete de Pourim. Derive du perse Murdakh, qui signifie homme libre. Cette explication est plus plausible que celle avancee par le rabbin Eisenbeth qui lui attribue une origine arabe, indicatif d'une particularite physique: 1'homme sujet aux vertiges. Le nom est atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des patronymes courants a l’epoque. Au Maroc, le berceau de la famille est dans le Tafilalet. Autres formes: Bedoch, Bedoc, Beddouk, Bedoucha. Au XXeme siecle, peu repandu, porte au Maroc (Tafilalet, Fes, Meknes, Casablanca); en Algerie (Oran, Sidi Bel-Abes. Constantine) et en Tunisie (Tunis).

 

MIMOUN: Notable de la communaute de Fes assassine en 1737 au cours de la periode de troubles et de luttes dynastiques qui suivit la mort du tout-puissant empereur Moulay Ismael en 1727, troubles qui se prolongerent par intermittences pendant trente ans.

 

MOISE BEDDOK: Fils d'Abraham. Negotiant, joumaliste et dirigeant communautaire ne a Sidi Bel Abes en 1868. Fondateur de la grande synagogue de la  ville. Au cours de la violente campagne antisemite qui accompagna l'affaire Dreyfus a la fin des annees 1890, il se battit en duel avec nombre d'antisemites notoires comme le directeur du journal raciste, "Le Petit Afficain".

 

ALEXANDRE BEDOK: President de la Societe Mutuelle Hebrai'que de Tunis dans les annees 1950.

 

BOHBOT

Nom patronymique d'origine arabe, sobriquet indicatif d’une particularite physique, le gros, textuellement 1'homme a la panse, au gros ventre. Le nom figure sur la liste Toledano des patronymes usuels au Maroc au XVIeme siecle. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte essentiellement au Maroc (Demnat, Marrakech, Mogador, Rabat, Beni- Mellal, El Ksar, Kasbah-Tadla, Larache, Casablanca) et par emigration au Portugal et en Argentine; en Algerie (Biskra, Sahara) et en Tunisie par une famille originaire du Maroc, sous la forme de Bahbout.

 

  1. YOSSEF: Rabbin enseignant a El- Ksar, au nord du Maroc, au XVIIIeme siecle, maitre de rabbi Itshak Amoyal, il etait connu comme un des meilleurs connaisseurs des regies de la shehita, l'abattage rituel.

 

  1. SHALOM: Celebre rabbin kabbaliste sumomme "Hameloumad benissim" titre accole aux rabbin miraculeux. Ne en 1831 a Rabat, il fut un des disciples de rabbi David Benshim'on et se joignit a lui lorsqu'il monta en Terre Sainte en 1854. Il lui confia plus tard l'education de son fils arne, le futur grand rabbin d'Egypte, rabbi Raphael Aharon. Il fut un des premiers emissaires de la communaute Maghrebine de Jerusalem au Maroc des sa constitution, au debut des annees 1860. En cours de mission, lui et son aide furent attaques par des brigands qui les attacherent a un arbre pour les tuer, mais ils furent sauves miraculeusement par l'intervention d'un mysterieux cavalier berbere qui les detacha et les escorta jusqu'a la ville voisine. Quand rabbi Shalom voulut le remercier, il avait disparu. En souvenir de ce miracle, il renonca a sa part dans les dons recueillis au cours de sa mission, en faveur de la construction d'une synagogue a Jerusalem. En signe de reconnaissance, le Kolel des Magrebins lui alloua a vie une petite chambre dans laquelle il vecut reclus pendant quarante deux ans, ne sortant jamais dans la me de crainte de rencontrer le regard d'une femme ou d'etre souille par une bete impure, que pour se rendre a la synagogue. Le jour de Roch Hachana quand il sortait pour la ceremonie rituelle de rejet des peches, le "tachlikh", les fideles 1'entouraient de tous les cotes pour que ses yeux ne voient rien d'impur et meme le gouvemeur de Jemsalem envoyait deux gardiens escorter le cortege. Il y mourut en 1915 a l'age de 84 ans. Sa reputation de saintete etait legendaire et tous les habitants de Jemsalem venaient se faire benir par lui la nuit de la Mimouna et recevoir de sa main une datte benie, qu'ils gardaient precieusement toute l'annee.

 

  1. SHEMOUEL: Fils unique de Shalom, il alia dans les voies de l'humilite et de la saintete de son pere. Il enseigna dans la celebre yechiva des kabbalistes "Bet El", et edita avec son condisciple rabbi Abraham Abikhzer les ecrits de son maitre, rabbi Eleazar Halevy Ben Toubo, sous le titre "Pekoudat Bleazar". Mort en 1918 a l'age de 54 ans. La legende raconte qu'il mourut pbur sauver la communaute de Jerusalem. En effet sentant la fin de la domination ottomane approcher avec 1'avance des troupes anglaises, le gouvemeur Jamal Pacha avait decide d'expulser les Juifs de la ville qu'il accusait de sympathies avec les Anglais. Rabbi Shemouel reunit alors des rabbins dans la synagogue Istambouli et a 1'aide de formules de la Kabbale annula l'edit bien que sachant que cela entrainerait sa propre mort.

 

  1. SHELOMO: Rabbin kabbaliste de Rabat etabli a Jaffa en 1889. Il fut connu comme un des meilleurs enseignants de sa generation. Apres sa montee en Terre Sainte, il continue son activite pedagogique a titre benevole, tout en s'adonnant quelques heures par jour au commerce pour subvenir a ses besoins. Mort a Jerusalem en 1910.

 

  1. SIIABTAI. Fils de rabbi Shelomo. Ne a Jaffh, il fut grand rabbin de Syrie et du Liban a partir de 1924 jusqua sa mort a Beyrouth en 1948.

 

MlMOUN: Un des pionniers de la reinstallation des Juifs au Portugal apres la suppression du tribunal de l'Inquisition en 1821. Ne a Mgador, il s'installa en 1835 dans les lies des Azores, a Angra de Heroisma, ou il fonda une grande maison de commerce. Son fils, Jacob fut, journaliste, militant republicain, consul de Tunisie a Angra de Heroismo aux Ayores et commersant prospere.

 

ABRAHAM; Un des notables de la communaute de Mogador a la fin du XlXeme siecle. Admirateur du mouvenient intellectuel de la Haskala europeenne. melant modernisme et maintiert de la tradition, il fut le president- fondateur de la societe de bienfaisance basee sur les principes de la societe-mere anglaise, "Agoudat Ahim" (Association Fratemelle). II s'installa ensuite a Casablanca ou il composa une qsida sur Mordekhay et Esther en judeo-arabe, qui fut editee par les freres Hadida en 1926.

 

DAVID: Grand commercant a Mogador, en relations etroites avec l'Europe. A 1'appel du Premier Congres Sioniste tenu a Bale en 1897, il fonda en 1898 la premiere association Sioniste du Maroc, L'Association "Shaare Sion", les portes de Sion. Il langa la campagne d'adhesion au mouvement sioniste par l'achat du Chekel et reussit a recueillir 200 adhesions, donnant droit en principe a deux representants au Congres Sioniste, mais le Maroc n'envoya aucun delegue au Second Congres, pas plus qu'il ne l'avait fait pour le premier.

 

ELIAHOU (1904-1957): Enseignant ne a Jerusalem dans une famille originaire du Maroc. Il fut d'abord appele a enseigner l'hebreu a Tripoli en Lybie, puis a partir de 1934 a Tunis. Il se fit remarquer en ecrivant et en montant au Theatre Municipal de Tunis une piece hebraique "Salomon et la Reine de Saba" qui remporta un grand succes. Reste bloque en Lybie pendant toute la duree de la guerre, il revint en Tunisie en 1945, ou il fut promu inspecteur de I'enseigneinent hebraique dans les ecoles de 1'Alliance, poste qu'il occupa jusqu'a sa mort en 1957.

 

ELIE (1904-1979): Negotiant et notable a Marrakech. President du Comite de la Communaute dans les annees 1950.

 

  1. YEHIEL: Rabbin originaire du sud du Maroc, Grand rabbin de la ville de dCveloppement de Haute Galilee Kitiat Chmone dans les annees 1980.

 

  1. R. MOCHE TSVI BAROUKH: Fils de rabbi Yehiel. Auteur d'un ouvrage de commenataire talmudique publie a Bene Berak en 1992, "Pnine Yam".

 

SHLOMO: Depute a la Knesset sur la liste travailliste elue en 1992. Maire de la ville de developpement Maalot en Galilee, 1a seule municipalite judeo-arabe du pays, depuis 1975. President de l'association des villes de developpement. Son fils Arik, ne en Israel, est un des jeunes premiers prometteurs du cinema israelien.

 

LUC: Homme d'affaires a Paris originaire du Maroc. Membre de la delegation francaise au Congres de fondation de l'Union Mondiale des Originaires d'Afrique du Nord a Tel-Aviv en 1972.

 

JULIETTE: Sociologue israelienne d'origine marocaine. Auteur d'une these de Doctorat sur "Le Juif dans l'imagerie populaire marocaine: la litterature orale et le conte judeo-marocain". Nee a Beni Melal, arrivee tres jeune en Israel. Redactrice au debut des annees 80 de l'organe mensuel du Departement des Communautes Sepharades de l'Organisation Sioniste Mondiale, "Le Monde Sepharade".

 

Bodokh-Bohbot- Joseph Toledano

Page 263

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי

ש"ס דליטא

ג. ה״הצלה״ והקמתה של חברת הלומדים הספרדית/מזרחית

צעירים ספרדים/מזרחים שנכנסו לעולם הישיבות הליטאי אימצו באופן מוחלט את אורח חיי הישיבות. חיקו את אורח ההתנהגות והלבוש, צעדו באותו ״מסלול״ של הקמת משפחה, השתלבו במבנה החברתי/כלכלי של ״חברת הלומדים״ והשתמשו באותם כלים שהיא יצרה לצעיריה האשכנזים. ״החרדים הספרדים״ מהווים כיום ב״חברת הלומדים״ חלק אינטגרלי ואף גדול יותר (מספרית) מהאשכנזים (ראו להלן).

כשחלק מהספרדים פרשו ״מאגודת ישראל״ בסיוע הרב שך והקימו לעצמם את ש״ס כמסגרת פוליטית נפרדת, הם ניצבו בפני בעיה של קיום ״חברת לומדים״ ספרדית/מזרחית שיש לה דינמיקה של התפתחות מהירה וצרכים הולכים וגדלים. שלא כעמיתיהם האשכנזים לא היו להם מגבלות לגבי שותפות בממשלה חילונית. הם דאגו למערכת הסעד הממלכתית המלווה את תלמידי הישיבות והאברכים באותם פרמטרים כמו אלה של ״אגודת ישראל״, אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות, והדבר התאפשר בשל כוחה הפוליטי הרב של ש״ס.

 

את כניסתם של בני תורה ספרדים/מזרחים לישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש לראות בפרספקטיבה היסטורית, בהקשר למה שהתרחש באירופה מייד לאחר השואה ולקליטת העליות הגדולות מארצות האסלאם.

תהליך קליטתם הראשוני של היהודים מארצות האסלאם היה רצוף קשיים פיזיים וכלכליים, מגורים במעברות, עזובה וחוסר תעסוקה. אולם עיקר הקושי היה מנטאלי ותרבותי, ומקורו בצורך להסתגל למציאות חדשה ולהלכי רוח ״ציוניים״ שעוצבו על ידי הממסד העברי החילוני. ההגמוניה האשכנזית כללה גם את המפלגות הדתיות ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הכלכלית, שירותי הרווחה ומערכת החינוך לא פסחה על מרכזי העולים, ואלה הפכו לזירת מאבק בין תנועות פוליטיות שונות, שהתחרו על נפשותיהם של העולים. העולים היו נתונים למניפולציות פוליטיות במידה רבה יותר מאשר היישוב הוותיק, שכן הם עדיין לא עברו תהליכי סוציאליזציה והיו חסרי הכשרה פוליטית. ״התרבות הפוליטית הישראלית״ כפתה עצמה עליהם על ידי הבטחת תעסוקה, שיכון, חינוך ובריאות בתמורה לתמיכתם הפוליטית. במקום הערכים היהודיים המסורתיים שהביאו איתם מארצות המוצא הוצגו בפניהם סמלים ומושגים זרים: סוציאליזם, קדמה, חופש, שוויון, או חינוך אחר. השנים שלאחר הקמת המדינה אופיינו במחסור ובסבל, אולם לעולים מארצות האסלאם הן היו קשות במיוחד בגלל השוני התרבותי והאפליה שנקט הממסד הקולט לטובת עולים ממוצא אירופי. ימים אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות המזרח כתהליך משפיל שהיו בו אלמנטים של פטרונות, ניצול והתנשאות. אך היתה לו גם השפעה הרסנית לטווח הארוך, שהתבטאה ביחסם של חלק מעדות המזרח לממסד השלטוני הוותיק. תחושות אלה היוו חלק מהגורמים המרכזיים שהביאו למהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.

 

 התנהלותה של ש״ס, רצונה לשלוט באופן אוטונומי בחינוך הניתן לילדי חבריה, וכוונתה לשלוט גם על ערוצי תקשורת ועל משאבים לאומיים, קשורות בין היתר לאותו זיכרון קולקטיבי של העבר המשפיל. בכרוז שפרסמה התנועה ב־18 בינואר, 1993 במעיין השבוע (פרסום שבועי המבטא את עמדות ש״ס ומחולק בבתי כנסת), נאמרו הדברים הבאים:

ראשי המדינה לא רצו בנו מלכתחילה. הם חלמו להביא לכאן את יהדות רוסיה ופולניה. השואה טרפה להם את הקלפים. אז הם היו צריכים למלא את השטחים. מה עשו, העלו את אבותינו. הם חשבו עליהם? איפה! רק על עצמם וחזונם. הם חלמו על ישראלים המנוכרים מהמורשת, אז הם עקרו אותה מאיתנו…

 

המאבק על נפשות העולים במעברות הגיע לשיאו בנושא החינוך. גורמים שונים במדינה הצעירה והנבנית היו מעורבים בו. נציגי משרד החינוך, הסוכנות היהודית, רשויות מקומיות, נציגי ההסתדרות, תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, המחנה הדתי, תלמידי ישיבות וביניהם בעיקר ״חבר הפעילים״. המאבק היה קשה והתנהל תוך כדי לחצים ואיומים ושימוש בעמדות כוח פוליטיות, בפיתויי תעסוקה ושיכון וב״פטרונג׳ פוליטי״.

 

למרות שרוב העולים היו דתיים/מסורתים הם הרגישו שקבעו עבורם מה תהיה דרך חינוך ילדיהם, ואמנם 77% מהתלמידים בארץ נרשמו לבתי הספר של זרם העובדים למרות שלא הזדהו עם זרם זה.

 

משבר הקליטה בחברה הישראלית יצר נסיבות בהן נחלשה סמכות האב ואיתה החלו להיווצר סדקים במסגרת המשפחתית, במסגרת הקהילתית ותוך כך גם בסמכות הרבנית. סמכויות אלה היו הדבק שליכד את המשפחות במשך דורות רבים ומכאן החלה להיווצר בשולי הערים, בפרברים ובמעבדות תת תרבות עבריינית. בינואר 1953 מינה שר המשפטים דאז ועדה ציבורית לחקר עבריינות הנוער בקרב העולים. אחד הממצאים הבולטים של הוועדה היה שמרבית העבריינים מקרב בני הנוער הם ילידי אסיה ואפריקה (84%) לעומת מיעוט אשכנזי(16%):

 

על כן אנו מוצאים כי מעשי עבריינות מתרבים עם אורך השהות של הילד בארץ. דבר זה נכון בראש ובראשונה לגבי העולה מארצות המזרח, בעוד שלגבי יוצא ארצות אירופה אנו מוצאים תהליך הפוך…

 

הצורך במאבק על חינוכם של ילדי ישראל, הביא צעירים חרדים מתלמידי הישיבות הגדולות, ״חברון״, ״מיר״ ו״פוניביץ׳״, לצאת למאבק במסגרת ״חבר הפעילים״. משימתם היתה ״הצלת״ הנוער מפני השמאל הציוני והחילוני ומפני הידרדרות לפשע והתפוררות. צעירים אלה נסעו למעברות ולריכוזי העולים ופעלו תוך ״סיכון נפשות״ להוצאת ילדים ממסגרות החינוך החילוניות ללימודים בישיבות. מאוחר יותר החלו להרביץ שיעורי תורה במושבי העולים. הצעירים החרדים נאבקו מול הממסד על מנת לשמר את אורח החיים הדתי של משפחות העולים. מפא״י – מפלגת הממסד השלטוני – הואשמה על ידם בהעברת העולים על דתם ובכך שבמוסדותיה אין מקפידים על כשרות ושמירת שבת. הטראומה שליוותה את הציבור החרדי בפרשת ״ילדי טהרן״  שימשה כזרז וגייס לפעילות הענפה של ״חבר הפעילים״ להצלת ילדי העולים במחנות.

פרשת ״ילדי טהרן״ (1943) מסמלת את המאבק של ״אגודת ישראל״ בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

 

הפעולה במחנות והמאבק על כל ילד וילד, יצרו אתוס חרדי הרואי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי החרדי במונחים של ״הצלה״, ״מסירות נפש״ ומלחמה ללא פשרות באויב הציוני. המאבק לווה באווירה של שעת חירום והתבצע בלהט אידיאולוגי שזכה להערכה רבה בקרב הציבור החרדי ובתמיכה רבנית נרחבת. הפעילות התרחשה בידיעתו ובהסכמתו של ״החזון איש״, גדול הדור בקהילה החרדית באותה עת. הפעילים היו זקוקים לגיבוי רבני כיוון שהפעולה במעברות היתה כרוכה ב״ביטול תורה״, ועצם ההיתר הרבני העמיד פעילות זו באותה רמת ערך של לימוד התורה. החברה החרדית ראתה בהם ״גיבורים״ ומאבקם השתלב היטב בבניית המיתוס החרדי החדש: תלמיד ישיבה המנהל אורח חיים קדוש בתוך ״חברת הלומדים״ ומתנדב למעשים של מסירות נפש, כמשקל נגד לצבר הלוחם ו/או לצעירי תנועות הנוער החלוציות, שסימלו את האידיאל של התרבות האחרת. המיתולוגיה החרדית מתארת את הקמת ״חבר הפעילים״ בישיבת פוניביץ בדרמאטיות רבה וסיפורי ״הגבורה״ מסופרים מדור לדור.

 

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 185

משפחת בן חמו-La famille Benhamou

debdou-1-090

משפחת בן חמו

La famille Benhamou

De fideles chroniqueurs affirment que la famille Benhamou fut jadis tres populaire. Et que le radical «hamou» n’est rien moins qu’un acronyme de Hanania, Mishael et Azarya. Ainsi, les trois celebres prophetes qui ont honore publiquement et heroiquement le Nom de D-ieu sont a l’origine de cette famille.

Si l'on ignore les circonstances qui entourent la naissance de la famille, on sait en revanche que son passe est indeniablement lie a la ville de Fes puisque le grand Rabbin Y’hya Benhamou y a detenu un magistere au XVI siecle.

L’on se souvient de quelques figures de proue du XIX siecle : le grand tsadik et thaumaturge Rabbi Yossef dit Ben Wawa (qui repose dans l’ancien cimetiere de Debdou); le sage Rabbi Avraham Benhamou dit Ben Wawa de Debdou – 1855.

L’auteur de Malkhe Rabanan, Rabbi Yossef Benaim, evoque Rabbi Hayim Benhamou (1820-1890) : il fut un predicateur celebre et un legislateur attire de la communaute de Za (Taourirt), et il vecut le restant de ses jours a Fes. Le meme auteur evoque aussi Rabbi Chlomo Benhamou de la lignee des Zagaii. Il le depeint comme un erudit portant haut le flambeau du Judaisme, et enseignant la Torah a la masse, notamment a Rabbi David Cohen Scali, le futur chef du tribunal rabbinique d’Oran (Algerie).

Enfin, ajoutons que les Benhamou de Debdou se divisent en deux clans : Laryous et Dabid (la famille Ben Wawa etant affiliee au clan Dabid, e’est׳ du moins ce qu’indique un document).

Les ramifications du clan L’aryous: Bne Haron dit Chmouel, Avida, Zaroual, Ben Zagai, Massod, Salem, Lekdim, Soussou Amouchi, Sbata, Fofo, Ben Soussou, etc.

Les ramifications du clan Dabid : Ben Wawa, H’kika, Haoui'ren, Chgara, Tababa, Bar Rafael et Bziza’h.

La famille Haron dit chmouel

La famille Haron dit chmouel est une famille distinguee tout comme le prouvent les archives de la communaute.

-1 –

Rabbi Chmouel Benhamou (surnommc Haron di Chmouel)

Ccc homme fut lc pionnier de la famille, dote d'une forte personnalitc et d'un grand prestige. Ses enfants sont:

Aharon       2

Salem (Chlomo)   3

Yaakov       4

Slitna –

-2-

Rabbi Aharon Benhamou Haron di Chmouel

Cec homme est un veteran illustre a fort ascendant. II partage sa fortune sans compter avec les pauvres. Son altruisme profond l'incite a eriger la synagogue de Taourirt. Ses enfants s’appellent:

Itshac          5

Avraham    6

Chlomo       7

Chmouei     8

Moche         9

Rahamim    10

Kmira         –

Aouicha      –

Saouda       –

-3-

Rabbi Salem (Chlomo) Benhamou Haron di Chmouel

Ce fut un homme petri des commandements di-vins. Ses enfants sc nomment:

Moche         11

Saouda       *־

 

-4-

Rabbi Yaakov Benhamou Haron di Chmouel

Rarement homme n’a ete         aussi humain et fraternel         que ce membre de la Hevra Kadicha. Ses enfants s'appellent:

Chimon       12

Aliaron       13

Yossef        14

Moche         15

Meir            16

Alice  –

Levana        ־

5

Rabbi Itshac Benhamou Haron di Chmouel

Cet etre noble et raffine n’a pas laisse de progeniture.

-6-

Rabbi Avraham Benhamou Haron di Chmouel

Cet homme fut un esprit fin et spirituel. Ses enfants s’appellent:

Aharon       17

Saouda       ־

Esther         –

-7-

Rabbi Chlomo Benhamou Haron di Chmouel

Cec homme doit toute sa grandeur a sa petitesse, c’est- a dire a son exceptionnelle modestie. Prodigue et fervent, il demeure fiddle a D־ieu et aux hommes. Ses enfants sont:

Aharon       18

Chimon       19

Itshac          20

Yossef        21

Massouda   22

Esther         –

Rosette       *־

– 8 –

Rabbi Chmouel Benhainou Haron di Chmouel

est l'integrity en personne. II voue une admiration profondc aux erudits. Ses cnfants furent:

Aharon       23

Chimon       24

Meir            25

Am ram      26

Avraham    27

Stira  –

Aouicha      –

Rosette       –

Marie –

Eliane         –

-9-

Rabbi Moche Benhamou Haron di Chmouel

Ce personnage fut un modele de vertu et de generosite exemplaires. Ses enfants sc prenomment:

Yossef        28

Chimon       29

Aharon       30

Saadia         31

Tsion 32

Alisa ׳■

׳11-

Rabbi Moche Benhamou Haron di Chmouel

Cette personae marcha dans le sentier de la rectitude. II fut actif et industrieux. Ses enfants s’appcllcnt:

Itshac          35

Saadia         36

Avraham    37

Alisa –

 

La branche des Ben Soussou

En evoquant la branche des Ben Soussou, on songe a Aharon, Aouicha (surnommee Ben Soussou), Louiha (la fille de Soussou surnommee Salem et surnommee Loui'ha Soussou).

 

La famille Avida

Rabbi Aharon n’a pas laisse de progeniture.

Le nom de la famille Avida est un nom ancien et prestigieux qui figure dans les archives de la communaute depuis la fin du XVIIIe siecle.

-1 –

Rabbi Yaakov Benhamou (sumomme Avida)

Cette personne observa les commandements divins. Pieux ct consciencieux, il passe la plupart de son temps a etudier la Torah a Berguent. Ses filles se nomment:

Mazal-Tov  ־

Zamila        –

-2-

Rabbi Avraham Benhamou Avida (le frere de Rabbi Yaakov)

C’est un esprit sain, lucide et c’est un bienfaiteur. Sa fiile s’appellc :

Simha         ־

La famille Benhamou-Debdou

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

casablanca

קבוצות הנהגה בקזבלנקה המשתנה

 

בערים מודרניות המושכות אליהן מהגרים מאזורים מסורתיים ופחות מתועשים של הארץ, אך טבעי שיתחוללו תהליכי שינוי ותמורות חברתיות רחבי־היקף. לעתים נוצרת בערים כאלה חברה שבקרב מרכיביה השונים התערערו מוקדי הארגון והערכים המסורתיים, וזאת בלי שחדשים יתפסו את מקומם.

 

גם בקזבלנקה התחוללו תמורות חברתיות מואצות, ואם נרצה נוכל למצוא להן אותות ראשונים כבר בהתרשמותו של הירשברג מהמלאח. הירשברג מדבר על ״פיתויי העיר הגדולה": חיילי ארצות־הברית, המלחים, החנויות המלאות כל־טוב, או בתי־הזונות. מעניין שהוא בחר לציין בעיקר היבטים שליליים, המשקפים לכאורה סטייה מן ההסתפקות במועט ומנורמות המוסר האופייניות לחברה היהודית המסורתית. עוד תיאר הירשברג התרופפות בנורמות הדתיות המסורתיות: ״ראיתי את המלאח עוד פעמים רבות במועד ובשבת ובימות חול. בימי המעשה היה מעלה ריחות צחנה של בשר ושומן שרוף וירקות נרקבים; בימות חג היה מתעטף בבגדי יום־טוב – אבל גם אז היה בו משהו, שפגם את שמחת החג בלבי. צעדים מספר מפתחי בתי־כנסת, המצויים כאן על כל שעל, ישבו על רצפות האבן של הרחובות יהודים בשאשיות ובג׳לבות, כלומר לכאורה שומרי מסורת, ושיחקו בקלפים; צעירים וזקנים ללא הבדל. נראה שאין להם בילוי זמן יותר הולם את החג״ (הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).         

 

תהליכים דומים התחוללו גם בחברה המוסלמית העירונית. עמרם אדטגי זוכר מראה שהתרחש בשולי המלאח בחנותו של אביו, בשעת משחק בקלפים של האב וחבריו המוסלמים; מראה אשר עשוי ללמד על התרופפות דפוסי הדת המסורתיים בקרב רבים מהתושבים בחלקים העממיים של קזבלנקה:

 

■ הערב המשחק יימשך לתוך הלילה. […] הערב אבא במיטבו ובשיא ביטחונו העצמי. הוא מפתיע את יריביו במערכים מתוחכמים של המשחק הצרפתי "בלוט״. ״ומה תגידו על הקלף הזה? [הוא פונה אל עומר ומוסטפה, ועובר לעניין אחר – י״צ] מכל מצוות הדת החביבה עליכם היא מצוות הסהרה שלפני התפילה. נעים לכם להכניס לישבן את האצבע הגדולה עד החוליה השנייה. זה לא פלא שכולכם הו […] לא אגיד בשל נוכחות הילד.״

 

״מועלם מאיר״, מגיב מוסספה בנימה של מתאמץ לכעוס. ״אם לא היית לי יותר מאח, כמוסלמי אני מצווה להעביר אותך בחרב על כך שאתה לועג לדת שלנו.״ ״אתם מוסלמים אתם? הנביא שלכם הגנב לא אסר עליכם לשתות יין? ״מועלם מאיר", מזדעק עומר, "יש לך מזל שאני אוהב אותך. אחרת זה הרגע הייתי שוחט אותך על שהעזת לכנות גנב את הנביא עליו השלום והתפילה. תן עוד סיבוב של יין ותפסיק עם ההבלים שלך״.

 

בהפסקת המשחק מוסטפה מכין את הכיף לעישון על ידי קיצוץ עלי השיבולת והעלה השמנוני של הטבק הירוק. סיבוב של הרחה. המעשנים מסכימים שהכיף מעולה. מוסטפה מכניס את התוצרת למטווה שהוא ארנק קטן מעור ומכין את כלי העישון הנקרא ״שבשי״ העשוי מוט עץ חלול שבקצהו פייה עשויה חימר. מוסטפה שואף עמוק לריאותיו מנה של עשן ומעביר את הכלי לחבריו המעשנים. אט אט חיוך של אושר עולה על פניהם. הם הרבה יותר נכונים לשמוע בסלחנות את ההתקפות של אבא על הנביא ודת האיסלם.

 

"תשמעו סיפור על טיפשותם של המוסלמים״, אומר אבא, ״סחה היהודי יצא לשוק עם עכבר קטן הקשור אליו בחבל. ראה אותו איברהים המוסלמי.״ [הוא מספר את הסיפור וחוזר לתיאור – י״צ], עוד סיבוב של יין. עוד טעימה מהקנה. החיים זורמים להם בנעימים ובשלווה. עוד בדיחות המלוות בגלים מדבקים של צחוק. אני יושב ומתבונן בהם: אבא הוא גבה קומה עם פדחת על ראשו ״זה מרוב סחיבת תבניות כבדות על ראשי כשהייתי צעיר״, הוא מסביר את פשר הפדחת. אבא מעולם לא חלה ולא החסיר יום או רגע של עבודה. הוא גם חזק. לפני כמה ימים כשישבתי ליד פתח החנות התנכל לי ללא סיבה צעיר מוסלמי. אבא תפס אותו בחולצתו והרים אותו באוויר. הבחור התחיל לנופף ברגליו וידיו כמו עוף רגע לפני השחיטה. לולא התערבותו של יצחק הסנדלר הוא היה חונק אותו.

 

עומר הוא איש עדין ונעים הליכות. חייכן וחסר דאגה. מוסטפה הוא הצעיר שבחבורה. הוא בחור חינני ושופע הומור. אין לי מושג מה זה הכיף ומה השפעתו על המעשן. אם מוסטפה מתקיים רק ממכירת הסם נראה בעליל שעסקי הכיף הם הרבה יותר מוצלחים מעסקי העוגיות [של אביו של ארמנד – י״צ]. יש לי אהדה רבה לאבא וחבריו. אני לא שלם עם המעמד הזה של משחק הקלפים. אני אוהב את הפשטות המאפיינת את יחסיהם, הם אינם מסתירים אחד מפני השני את תחושותיהם. אם בא להם לשחרר נאד הם משחררים וצוחקים, אם בא להם לשיר הם שרים. אם בא להם להעלות אנחה הם מעלים. הם אינם דתיים, אבל הם מאמינים באמונה תמימה בגדולתו של אלוהים. יש בעולם עניים ועשירים. הם שמחים בחלקם. אין להם שאיפות להתעשר, הרי יש סדר בעולם והם מקבלים ומשלימים עם הסדר הזה. אין להם רעיונות למהפכות. לא מהפכות חברתיות ולא מהפכות שלטוניות.

(אטדגי, 1990 , חלק א, פרק 13)

 

אחד ההבדלים הבסיסיים בין התרשמותו של הירשברג לזכרונותיו של אטדגי נעוץ בנקודת המבט של ההיסטוריון הישראלי, הציוני־הדתי, לעומת זו של הנער הצעיר במלאח, החף מכל אידיאולוגיה. לדידו של הירשברג, תהליכי ההתפרקות ממוסר ומדת סופם לפורר את החברה היהודית־המקומית ולהקשות, בין היתר, על גיוסה לתנועה הלאומית ולעלייה לארץ־ישראל. לעומתו, אטדגי חי בהווי חיים חדש המתפתח בשולי המלאח בלי לבחון את משמעויותיו לטווח הרחוק. גם מתיאורו, מכל מקום, מצטיירת קזבלנקה כאתר שינויים שבו ננטשים ערכים ודפוסי התנהגות ישנים לטובת צורות חדשות של התנהגות ויחסים חברתיים פרי החיים בעיר המודרנית. דומה, כי במקומות מוצאם של המהגרים לא היה מתנהל משחק קלפים בין האנשים הללו, בוודאי שלא היו התלוצצויות מעורבות ברעמי צחוק על ענייני דת קדושים ואיש לא היה מוצא את עיקר פרנסתו ממכירת חשיש.

* אגב, מוסטפא הצעיר, המטורזן, הסוחר בסם, מתגלה בזכרונותיו של אדטגי כלאומן מרוקני הנוטל חלק פעיל בטרור נגד הצרפתים. משמע, אטדגי הצעיר טעה לחשוב שאין למוסלמים צעירים אלה ״רעיונות למהפכות״.

 

1.2.1 ״הציונים״

 

תהליכי שינוי עלולים להתחולל בצורה לא מבוקרת ולהוביל את הציבור הנתון להשפעתם לכיוונים שקשה לצפות אותם מראש. לעומת זאת, תהליכים המבוקרים על־ידי גוף מכוון, כמו שלטון מרכזי או הנהגה כלשהי, עשויים לאזן השפעות שאינן ניתנות לבקרה ולעצב את הדיוקן המתפתח של הציבור הזה. כך, למשל, אנו יכולים לבחון את נוכחותם של הישראלים – הירשברג, דיבון, או של אנשי הצוות הרפואי שערך את המחקר על ילדי המלאח – כניסיון מסוים להתערב בתהליכי השינוי. זה עתה הבחנו בביקורת של הירשברג על התהליכים העוברים על הנוער היהודי בעיר. הירשברג לא שהה בקזבלנקה בשליחות רשמית, ולא היה זה מתפקידו לפעול בקרב הנוער המקומי, כך שיתפתח בכיוון הציוני, הרצוי לו. אך לא כן דיבון, ועוד יותר ממנו הצוות הרפואי שפעל מסעם ״עליית הנוער״.

 

הבה נתבונן בפעילות הציונית בעיר מנקודת מבט זו. בקזבלנקה התגוררו שליחים ובני־משפחותיהם, מעין מושבה ישראלית שמנתה בשנה האחרונה לשלטון הקולוניאלי מאה נפשות בקירוב. השליחים התרכזו בתחומים העיקריים הבאים: ארגון עלייה, הדרכה בתנועות נוער, הוראת עברית ומקצועות יהדות. אגב, באותה שנה שהירשברג ביקר בעיר (1955), נוספה פעילות הקשורה בהגנה עצמית שנוהלה בידי אנשי ״המוסד״.

לצד אנשי המושבה הישראלית היו מעורבים בפעילות הציונית גם יהודים מקומיים רבים. כן פעלו בעיר סניף של ההסתדרות הציונית העולמית, מרכז הפדרציה הציונית של יהודי מרוקו, וסניפים מקומיים של תנועות־נוער ציוניות שהדריכו בהם עשרות מדריכים מקומיים ואשר השתתפו בהם כמה מאות חניכים. בעצם, העיר רחשה פעילות ציונית, פעילות שמשימתה העיקרית היתה לארגן עלייה לישראל; מנהל מחלקת העלייה בקזבלנקה, שכונתה ״קדימה״, היה הדמות המרכזית בפעילות הציונית במרוקו, ומשרדי המחלקה – צומת עצביה. אנשי ״קדימה״ אף הקימו את מחנה אליהו – מחנה עולים גדול, ששכן 27 קילומטרים מדרום לעיר, בדרך לעיר מזאגאן.

 

אם נרצה, אנו רשאים להתבונן במנגנון הציוני הזה – על מוקדיו הישראליים ועל מוקדיו המקומיים כאחד – ולראות בו חבורה המבקשת להנהיג את יהודי העיר, ואפילו את יהודי מרוקו כולה. לפנינו עילית מנהיגה האוחזת באידיאולוגיה ברורה לגבי התבנית שרצוי להעניק לתהליכי ההיתוך. היא, העילית הציונית, איננה מצדדת בהשתלבות של יהודי העיר בקרב קבוצות דתיות ואתניות אחרות הנמנות עם אוכלוסיית קזבלנקה. לדידה, השמירה על יחודו של כלל הציבור היהודי היא ערך עליון. עם זאת, אין היא מבקשת לשמרו במהדורה־מקומית־המסורתית, בצורת הקהילה שבגלות, אלא במהדורה מודרנית – להביא את יהודי־תפוצות לארצם העתיקה־החדשה, ולשקם את עצמאותם הלאומית.

 

הצלחתה העיקרית של ההנהגה הציונית בקזבלנקה באה לביטוי בגבולות המלאח ובשוליו הקרובים, מקום משכנם של המהגרים העניים, או בני שכבת הביניים הנמוכה. דומה כי תנאי חייהם הקשים מנשוא לא מנעו מהם להפנים תודעה דתית־מסורתית, תודעה שהובילה אותם ישירות מהמלאח בכפרי הדרום למלאח בעיר הגדולה. יהודים מאזוריה הפנימיים של הארץ לא פנו להתגורר בשכונות הפחים החדשות שצצו בעיר, ולא התיישבו לצד מוסלמים דלים כמותם. בעוד שבדפוסי השיכון של המוסלמים לא נשמר החיץ האתני ומהגרים ערבים וברברים התגוררו בצוותא, נשמר במלוא תוקפו החיץ הדתי בין המהגרים הטריים מאזורי הכפר ומנע מן היהודים לפרוץ אל מחוץ למלאח העולה על גדותיו ולמצוא להם משכן באחת משכונות הפחים.

 

ברם, כאמור, האוכלוסיה היהודית הגדולה של קזבלנקה לא היתה בעלת מבנה הומוגני. בשכונותיה המעורבות של העיר החדשה שכנה אוכלוסיה יהודית אמידה, שבתודעתה המסורתית כבר נבעו הסדקים. ציבור זה לא רק היה נכון לגור שלא בשכונה יהודית מובהקת, אלא שאף – בד בבד עם עלייתו במעלות הכלכליות – לדור בשכונה בעלת חותם אירופי מובהק. גם בקרב אוכלוסיה זו, ואולי דווקא בקירבה, נעשו מאמצים מצד השליחים הישראלים והפעילים הציוניים לפעול ולעורר לעלייה, אך בשלב זה בהצלחה פחותה מזו שבקרב יושבי המלאח ושוליו הקרובים.

 

הערת המחבר: ערבים וברברים – שני היסודות האתניים המרכיבים את האוכלוסיה המוסלמית במרוקו ובמגרב בכלל. הערבים מתייחסים במוצאם לצאצאי השבטים אשר יצאו מתחום חצי־האי ערב ותוך כדי מסע כיבושים בסהר הפורה, בצפון־אפריקה ובספרד הפיצו את האסלאם ואת התרבות הערבית. הברברים מתייחסים במוצאם לתושבים המקוריים של צפון־אפריקה, שקיבלו עליהם את עול האסלאם, אך הוסיפו להחזיק ברבים מסממני תרבותם המקורית ובשפתם הברברית.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

קבוצות הנהגה בקזבלנקה המשתנה

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

ארוסי וחותני ר' אברהם מויאל

ארוסי בגיל 17 * כלתי פריחה שמחה הנאה * מלחמה נפשית פנימית * בין למודים לנשואין * בליל הארוסין * בקורי בבית חותני * אצל הכלה * היחסים ביני ובין כלתי * חתימת התנאים מבלי לקרוא מה שחתמתי * חותני אברהם מויאל * יחוסו * בא-כח הראשון של חובבי ציון מרוסיה בא"י * קניתו קרקעות בשביל חובבי-ציון * השגת הקושנים באסור ממשלתי * הקמת הצריפים ביפו * העברתם על הקרקע בלי רשיון הממשלה * עמדתו הגאה לפני פחת ירושלים * הבנינים נשארים על המקום * המשכת למודי * ראשית הישוב היהודי מחוץ ליפו העתיקה *

באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים הרבי משה מלכה, בסעדנו את ארוחת הצהרים, הללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב בשמעו את דברי התהלה חייך ואמר: הגיע השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים. הורי נתנו את הסכמתם, התחילו לשוחח ביניהם בקטעי מלים שלא יכולתי לתפוס את שיחתם. אחרי הצהרים בשעה 5 לפנות ערב , בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי, כי מדברים אדותי ושכלם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

כשנכנסתי לחדרי ועינתי בספר, נגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באמרה לי: "החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פריחה בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך." הקשבתי לדברי אמי ולא ידעתי מה להשיב על דבריה כי נאלמתי דומיה והדבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי, כשעזבתני אמי, נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא, רק בן 17 אנכי, התחלתי זה עתה ללמוד וכבר מדברים הורי ברצינות על שדוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בעניני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. כי בזמן ההוא נערים גדולים ממני, לא העיזו לדבר עם הוריהם בדבר נשואים, אלא סמכו עליהם, שהיו מחליטים בנידון זה מבלי לשאול את פיהם. וכיצד אוכל אני הנער בן 17 לחוות דעה להורי.

עלי להתודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה בעצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. ומצד שני היתה תשוקתי גדולה לגמור את למודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימית. קשה היה לי להאמין, שהורי יסכימו להשיאני לאשה, טרם אסיים את חוק למודי, כי לפי שהיה נוהג בימים ההם, היה עובר זמן מסוים בין הארוסין והנשואין ובטח עד נשואי, אספיק להגשים את שאיפותי ולגמור את בית הספר. המחשבה הזאת הרגיעתני והפיחה בקרבי איזה שמחה, אבל היא נשארה כמוסה אתי, כי לא גיליתי דבר לא רק להורי שאי אפשר לדבר אתם בנידון זה, אלא גם אפילו לאלה שיכולתי לגלות לפניהם את מצפוני. ביום הששי של חול המועד הרגשתי המולה בלתי רגילה בביתנו, פקיד החנות היה הולך ובא, הביא משקאות, פירות וממתקים וגם צמידים בעלי גוון שונים כדי שאמא תבחור זוג מהם. הבנתי כי פה מתרחש דבר מה מפני שגם במטבח לא היו מבשלים כרגיל בכל יום ששי, אלא במדה יותר גדולה ובהרוחה. בליל שבת כשהיינו מסובים כל המשפחה ליד השלחן ואחרי שקדשו על היין ולחצתי ידי הורי והרב מלכה שסעד אתנו, פנה אלי הרב בדברים האלה: "הנה בחרתי לך כלה חרוצה , יפהפיה והגונה, בת גדולים וטובים פריחה אלעזיזה [היקרה], שהנך בודאי מכיר אותה". האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי, כי על פי דרישת הורי, בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעו את שביעת רצונם לשדוך הזה וקבעו את ליל הארוסין למוצאי שבת. במוצאי שבת אור ליום הרביעי של חול המועד פסח שנת 1887 ,בהכנסי לשנה השבע עשרה לימי חיי, התארסתי עם כלתי העלמה פריחה (שמחה) מויאל, שהנה אשתי ואם ילדי אשר בחברותה הנעימה הנני חי עד היום הזה, ומקוה לחיות גם להבא.

בליל הארוסין, אחרי גמרי בסדור תלבשתי ותסרקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוית כל משפחתי לבית המחותנים, בדרך הרגשתי רעד וחלחלה בכל גופי וסמרמורת באברי. כשנכנסנו לבית המחותנים התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים, גופי רעד וידי היו רטובות וקרות. האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת במקומה עד תום התנאים. עלי צוות לנש את ידי הוריה והורי, גם אותה צוו לנשק ידי הורי והוריה, אולם לנו לא הורשה, לא רק במגע כי גם בדבורים, כל היחסים שביני ובין כלתי, היתה רק ראיה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני שנינו סמקו מבושה ומרגש, משום שהיינו צעירים ורכים לימים וטרם הבינונו היטב את החיים.

כך, מבלי להבין כיצד ומדוע, נחתמו התנאים שקשרו את שתי נפשותינו הצעירות, ועליהם חתמנו מצד כלתי סיניור אהרון המנוח ויוסף מויאל הזקן והדוד של הכלה ומצד שני המנוח מר אבי ואנכי, בלי שקראתי וידעתי מה שכתוב בהם.- בשם שאני כותב על ארוסי והתקשרותי לרעיתי פריחה שמחה בת סיניור אברהם מויאל, אי אפשר לי שלא להקדיש שורות מספר על משפחתה ובית אביה.

משפחת אברהם מויאל, היא משפחה אמידה שמוצאה ממרוקו וגרו ביפו. ראש המשפחה הזאת היה הישיש המנוח ר' אהרן מויאל. לו היו ארבעה בנים, שהשני מהם היה אברהם מויאל אביו של שמואל והוא אב ארוסתי.

בחייו התחבב סיניור אברהם מויאל על כל התושבים, במעשיו הטובים שפעל ועשה בארץ ובמדותיו התרומיות הנעלות שהצטיין בהן. הרבה סייע בידי בעלי מקצוע מחוסרי-אמצעים להתבסס ולחיות בכבוד בארץ-אבות, מלבד לא לעזוב את ארץ-ישראל ולנוד לארצות אחרות. הוא פתח להם מחסנים וחנויות למסחרם ונתן להם את הדחיפה והיכולת החמרית והמוסרית להתקדם בעסקיהם. בזכרוני נשתמרו שלשה בעלי מקצוע שאברהם מויאל המנוח בא לעזרתם ובסס את עמדתם, הלא הם: מאיר אלכימייסטר בעל בית מרקחת "כוכב הזהב", משה גולדברג בעל מחסן גדול לבגדים ומשפחת ביטון, שפתח לה בית מסחר לאתרוגים. הוא בעצמו התעסק בעניני בנקים ועמד בקשרים כספיים עם חוץ לארץ. יום יום בקרוהו ממיטב נכבדי העיר והשפעתו על הממשלה התורכית היתה כבירה.

אחת מפעולותיו החשובות, שיכולה לשמש סמל ומופת, היא שרותו הנאמנה לאגודת "חובבי-ציון" מאודיסה, על מנת שלא לקבל פרס. בתור בא כחם רכש בשבילם אחוזות ונחלאות. לחליפת המכתבים שבינו ובין "חובבי-ציון", היה נאלץ לקחת מזכיר מיוחד, כי כתבו האישפניולי [כתב יד המכונה "חצי קולמוס , " כתב עברי-ערבי שהיה נהוג בקרב יהודי המזרח] לא היה ידוע לאנשי-רוסיה וכן כתבם לא היה ידוע לו. לסדור הספרים והחשבונות לקח במשכורת חדשית על חשבון ועד חובבי ציון את המנוח אליעזר [אלעזר] רוקח אחיו של העסקן הצבורי הידוע המנוח שמעון רוקח. הוא קנה בשביל "חובבי ציון" הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קשטיניה "באר טוביה". הודות להשפעתו על הממשלה קבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל אסור על היהודים להאחז על הקרקע וביחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קנית אדמת קשטיניה – באר טוביה ראה הא. מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה לא נאותה להרשות כל הקמת בנין שהוא. המניעה באה מהפחה בירושלים והוא נסע להתראות עמו, בקש עזרתו אך הפחה היה באחת, אין הוא רשאי להרשות שום הקמת בנינים, כי ישנה בידו טלגרמה מקושטא המפקדת עליו לאסור ליהודים להאחז על הקרקע ולבנות עליו. הא. מויאל שאל מהפחה: "הלא אנו כבר רכשנו את הקרקע ויש בידינו קושאן וכיצד לא תרשו לנו להקים עליו בתים ולשבת בהם?"

"זוהי אשמתו של הקימיקם ביפו – ענה הפחה, שהרשה כל זאת ועליו מוטלת האחריות." הא. מויאל לא הסתפק בתשובת הפחה ושאלו שנית: "הרי האדמה שייכת כעת לנו, דמי שויה שלמנו להפלחים ואיך עתה הממשלה לא תרשה להתישב על האדמה, לעבדה ולהפריחה". אולם הפחה עמד בעקשנותו, "לא ארשה בשום אופן". כראות הא. מויאל שדבריו הפעם לא יביאו כל פרי ולשוא טענותיו חזר ליפו. הוא התעמק במחשבותיו מה עליו לעשות עתה. על דבר קנית האדמה הן הודיע כבר ל"חובבי ציון" והמה דורשים מאתו להקים בנינים ורפתות בשביל משפחות אחדות המוכנות לעלות לארץ ולהתישב בה. החליט והזמין כמות גדולה של עצים שם אותם על הככר שהיה שייך לאביו ושכיום הזה בנויים עליו בית הטאבו, בית המשפט לקרקעות, בנק די רומא ובנק עותומן. טרם היו שום בנינים על שטח אדמה זה, הזמין נגרים אחדים והקימו חמשה צריפים, העמידו אותם על הככר הזה, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו . ' כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על הגמלים יחד עם הרעפים ואחריהם נסעו לקשטיניה המשפחות עם מספר פועלים ואנשיו. הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

לסיום פרק זה יסופר על שתי יוזמות של אברהם מויאל, בעיר וגם בכפר. הראשונה רק החלה לקרום עור וגידים, ואילו השנייה הייתה ונותרה בגדר מיתוס.

מויאל חיפש כל העת דרכים להרחיב ולחזק את היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. בשיחות שהיו לו עם ויסוצקי, בעת ביקורו הממושך בארץ עלתה הסוגיה שעוד תעסיק רבות את ראשי היישוב: נכון שעדיפה התיישבות חקלאית על פני התיישבות עירונית, אולם העובדות מדברות בעד עצמן – במגזר החקלאי אפשר ליישב רק עשרות או מאות משפחות, בעוד שביישובים העירוניים אפשרויות הקליטה כמעט אינן מוגבלות. יפו, הערבית ברובה, אך עם יישוב יהודי גדל והולך, קלטה ובוודאי תקלוט עוד רבים מבין עולי העלייה הראשונה. יתר על כן, אוכלוסייתה היהודית השתנתה והלכה, ואל יוצאי ארצות המגרב והבלקן – שהיוו את רוב הקהילה זה עשרות שנים – הצטרפו מאז שנות ה־70, ובמיוחד במהלך שנות ה~80 עם גבור גל העלייה הראשונה, מאות ולאחר מכן אף אלפי יהודים ״אשכנזים״, שהתקבלו ברצון על ידי הוותיקים ה״ספרדים״. פרופ׳ רות קרק מציינת בספרה המקיף על יפו כי בעוד שעד 1882 היה מספר האשכנזים בעיר מועט, ב־1891 התקבלה תמונה שונה לגמרי: 1,600 אשכנזים ו-1,100 ספרדים ומערביים.145 נושא שינוי הפריסה היהודית בערי הארץ העסיק רבות את ראשי היישוב היהודי החדש, ויותר ויותר התחזקה הדעה שיפו לא תוכל עוד לקלוט רבים, ומן הראוי להפנות את תשומת הלב לערים אחרות, דוגמת לוד, רמלה, עזה, שכם ועוד.

במפגש שכינס ויסוצקי ב-17 במאי 1885 עם ראשי היישוב היהודי(וראו עמ׳ 101 בספר זה), העלו כמה מהדוברים אפשרות זו. ד״ר הרצברג מירושלים הציע לחובבי ציון לסייע לבעלי מלאכה, לא לחקלאים, להתיישב ב״שאר הערים אשר בארץ הקדושה, כמו שכם, עין גנים [ג׳נין], סאלט [בעבר הירדן], רמלה, לוד, עזה וכו״׳. יחיאל מיכל פינס הסכים עמו: ״מטרת חובבי ציון צריכה להיות בעיקרה מכוונה לטובת המקום, היינו להרים הישוב בארץ ישראל ולא להיות מצומצמת בעזרה אשר תושיט לאנשים הדורשים עזרה, כי אם להתפשט על כל הארץ, היינו להרבות הישוב בכל המקומות והערים של ארץ ישראל״. בהמשך הדיון התחלקו הדעות בין תומכי העבודה החקלאית למצדדים בהתיישבות רחבה, במושבה וגם בערים. אליעזר בן־יהודה אמר: ״יש לעזור [לעולים] בכדי שיוכלו להתפזר ולהתיישב במקומות שונים בארץ ישראל״.

בין שאר ההנחיות שהותיר אחריו ויסוצקי בתום מסעו בארץ, הוא הנחה את מויאל, נציג חובבי ציון, לטפל בסוגיית ההתיישבות העירונית. באמצע אוגוסט 1885 זימן מויאל לישיבה בנושא זה כמה מראשי הקהילה היהודית ביפו כדי לקדם את ההתיישבות העירונית של בני יפו בערים אחרות. נכחו במפגש אלעזר רוקח, מזכירו של מויאל, אהרון שלוש, חיים אמזלג, חיים שמרלינג, אחיו של אברהם יוסף מויאל, רוברט בלטנר, ומירושלים הגיעו אליעזר בן- יהודה וד״ר הרצברג.

מרדכי אלקיים סיפר על אותה פגישה: ״אברהם מויאל פתח וסיפר למשתתפים אודות הישיבה שקיים ק״ז ויסוצקי ואשר דנו בה על התרחבות היישוב היהודי בארץ, על פיתוח המלאכה והתעשייה ועל הקמת יישובים יהודיים בערים שאין בהן יהודים, כדי לקלוט את היהודים שיבואו מרוסיה ורומניה. יפו – הוסיף מויאל – מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירה או חנות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים״.

מויאל פנה לראשי היהודים ביפו ואמר להם, שהגיעה העת שבני הדור הצעיר מקרב הקהילה יתרמו את חלקם להרחבת היישוב החדש מחוץ ליפו. והיה לו גם הסבר: ״הרי רק אנחנו בעלי הניסיון, אשר מכירים את הערבים ואת השלטונות ויש בידינו לעשות זאת, כשם שעשינו ביפו. בכך נפתח את הדרך לאחינו בעלי המלאכה והתעשייה מרוסיה למצוא שם את לחמם״. חיים אמזלג העיר שיש לפעול בזהירות. לא לחדור לערים ערביות רבות בעת ובעונה אחת, על מנת שלא לעורר חשדות בקרב הערבים. מוטב, אמר, להסתפק בשלב הראשון בשלוש ערים, דוגמת עזה, שכם ועכו, ״וגם שם לפעול בלי רעש והמולה. יש לפעול בהדרגה, יישוב אחר יישוב, משפחה אחר משפחה״.

אהרון שלוש תמך בדעתו של אמזלג והציע להתחיל ברמלה, לוד ועזה. בסיכום הדיון הוחלט ששלוש הערים הראשונות יהיו לוד, עזה ושכם, שכן בהן יש ״פרנסה בשפע״. עוד הוחלט שיוקמו מה שלימים יכונו ״גרעיני התיישבות״: שלושה מניינים של צעירים מיפו, מניין אחד לכל אחת משלוש הערים. על דעת משתתפי הדיון נקבע כי אברהם מויאל, אלעזר רוקח וחיים אמזלג ייטלו על עצמם את מלאכת ההסברה בקרב צעירי יפו.

ואכן, בחול המועד סוכות תרמ״ו(אוקטובר 1885) כינס מויאל כמה עשרות מצעירי הקהילה בבית אג׳ימאן, שזה עשרות שנים שימש מרכז ליהודי העיר, והסביר להם מדוע חשוב להרחיב את הפריסה של ההתיישבות היהודית בארץ, דבר שיאפשר קליטה טובה יותר של העולים החדשים המגיעים בהמוניהם. עם תום דבריו קם חכם סעיד אלקיים, שישב עם משפחתו בלוד, והודיע כי הוא מוכן לקלוט בעירו עשר ואף יותר של משפחות יהודיות. כמה ממשתתפי הדיון, ובהם מסעוד כהן, עובדיה יעקב ויוסף אמסלם, הודיעו מיד על הצטרפותם לגרעין הלודאי. יחזקאל סוכובולסקי(לימים דנין) הודיע כי יקים בלוד בית בד. הייתה גם התפתחות ראשונה בעניין התיישבות יהודית בשכם. יצחק שמחון, שהייתה לו חנות בשכם, הודיע כי הוא נוטל על עצמו לארגן את הגרעין ההתיישבותי לעיר זו. יצחק עצור, ברוך דניאל, יהודה עמאר וציון היון הודיעו שישקלו להצטרף לגרעין זה.

גם עזה הוזכרה לטובה וגרעין של בני יפו התעתד להקים בה מאחז יהודי. בין הראשונים שהיו מוכנים להעתיק את מגוריהם לעזה היו אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים. שמות נוספים: בני משפחת ארווץ, חכם יוסף יאיר, חכם דוד עמוס, זליג רבינוביץ וצבי שטרומליץ. מן השמות ניתן ללמוד כי מדובר היה בבני כל העדות ביפו – ספרדים כאשכנזים.

שלושת הגרעינים יצאו לערי היעד במהלכה של שנת 1886. הגדול מביניהם היה הגרעין שהדרים לעזה וחבריו שכרו בתים בשכונות אל-זיתון וראס אל טאלע. הם הקימו בית כנסת ופתחו תלמוד תורה לילדיהם. בסוף שנת 1886 היו כבר בעזה 30 משפחות יהודיות., אולם אברהם מויאל לא זכה לראות בהתגשם תכניתו ליישוב היהודים בערי הארץ. הוא היה פעיל רק בשלבי התכנון. מותו הפתאומי מנע ככל הנראה את הרחבתה של התוכנית לערים נוספות ברחבי הארץ.

הפרשייה האחרונה בפרק זה קשורה להקמתה של המושבה באר טוביה(קסטינה), שהייתה במשך שנים היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ. יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה-שמחה, בתו של אברהם מויאל, כתב בספרו פרשת חיי כי במסגרת הרחבת היישוב היהודי בארץ, יזם והקים מויאל את קסטינה, תוך שהוא נאבק עם השלטונות הטורקיים, שסירבו לאשר את ייסוד היישוב, ובמיוחד את הקמת בתיו.

וכך תיאר שלוש את השתלשלות הרכישה וההקמה: ״מויאל קנה בשביל חובבי ציון הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קסטינה, היא באר טוביה. הודות להשפעתו על הממשלה קבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל אסור על היהודים להיאחז על הקרקע ובייחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קנית אדמת קסטינה ראה הא׳ מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה לא נאותה להרשות כל הקמת בנין שהוא. המניעה באה מהפחה בירושלים והוא נסע להתראות עמו, בקש עזרתו אך הפחה הודיעו, שאין הוא רשאי להרשות שום הקמת בנינים כי ישנה בידו טלגרמה מקושטא המפקדת עליו לאסור ליהודים להיאחז על הקרקע ולבנות עליה. הא׳ מויאל שאל את הפחה: ׳הלא אנו כבר רכשנו את הקרקע ויש בידינו קושאן וכיצד לא תרשו לנו להקים עליו בתים לשבת בהם?׳ ׳זוהי אשמתו של הקיימקאם ביפר, ענה הפחה, ׳שהרשה כל זאת ועליו מוטלת האחריות׳. ״הא׳ מויאל לא הסתפק בתשובת הפחה ושאלו שנית: 'הרי האדמה שייכת כעת לנו, דמי שוויה שלמנו להפלחים ואיך עתה הממשלה לא תרשה להתיישב על האדמה, לעבדה ולהפריחה?׳. אולם הפחה עמד בעקשנותו: ׳לא ארשה בשום אופן׳. כראות הא׳ מויאל שדבריו הפעם לא יביאו כל פרי ולשווא טענותיו חזר ליפו. הוא התעמק במחשבותיו מה עליו לעשות עתה. על דבר קנית האדמה הן הודיע כבר לחובבי ציון והמה דורשים מאתו להקים בנינים ורפתות בשביל משפחות אחדות המוכנות לעלות לארץ ולהתיישב בה, החליט והזמין כמות גדולה של עצים…״

ההמשך כאילו לקוח מעלילות מבצעי ״חומה ומגדל״, 50 שנה ויותר לאחר מכן. ״מויאל הזמין נגרים אחדים והקימו חמישים צריפים. העמידו אותם על הכיכר ביפו, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו'. כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על הגמלים יחד עם הרעפים ואחריהם נסעו לקסטינה המשפחות עם מספר פועלים ואנשיו. הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה״. למויאל לא היה ספק שהסיפור הזה טרם הגיע לקיצו ושהטורקים עוד יעשו מאמצים להוריד את מתיישבי קסטינה מאדמתם ולהרוס את צריפיהם. הוא לא טעה: ״כעבור שבועיים – המשיך יוסף אליהו שלוש בסאגה של חותנו אברהם מויאל – נתקבלה טלגרמה מהפחה הירושלמי להקיימקאם היפואי, האומרת לשלוח מיד את הא׳ מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתייצב לפני הפחה התרגז הלה עליו וצעק: ׳איך העזת לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רישיון הממשלה?׳ ׳הרי לא בניתי', השיב הא׳ מויאל. ׳אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון״׳.

איש הרשות הטורקי הודיע למויאל כי עבר עברה חמורה, והוא עלול להיתבע לדין, אך עוד לפני כן עליו להרוס מיד את כל הצריפים. בשלב זה שלף מויאל את הקלף המנצח. לפי התיאור, הוא קם ממקומו והטיח בפאשא: ״אין לי מה להוסיף כבודו על דברי שכבר אמרתים לך. אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות לקונסול הצרפתי שאני נתינו״. אמר שלום ופנה ללכת, אך השליט עיכבו ואמר לו: ״עתה נחה דעתי. האמן לי כי מתחילה חפצתי דווקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות אתה נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי״.

וכך, בהתאם לגרסה זו הוקם יישוב חדש בארץ והטורקים לא נגעו בו לרעה. בהקשר זה סיים יוסף אליהו שלוש את תיאור הפרשה במילים אלה: ״כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים. במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כישרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע רבות להתפתחותו ולהפרחתו של היישוב היהודי בארץ ישראל״.

סיפור הקמתה של באר טוביה צוטט בהמשך על ידי דוד תדהר, לרבות השיחה הקשה שהסתיימה בכי טוב עם הפאשא הירושלמי. נכדו של מויאל, יצחק מויאל, חזר והעלה את הישגו של סבו בהרצאה שנשא במוזיאון לתולדות תל־אביב ב-1972, וקרא לו ״ראשון מבצעי חומה ומגדל״. אליהם הצטרף בתקופה מאוחרת יותר חוקר תל־אביב עמית לוינסון, שכתב: ״אחד הסיפורים המעניינים על רכישת קרקעות שבוצעה – הייתה קניית קסטינה, לימים באר טוביה. הממשלה הטורקית אסרה לבנות שם בתים. מויאל בנה שם צריפים ורפתות, ובלבד שתהיה נוכחות יהודית במקום״.

הבעיה בסיפורים המרתקים האלה, על חלקו של מויאל בהקמת המושבה באר טוביה, היא שהם אינם נכונים – שכן מושבה זו נוסדה שלוש שנים לאחר שאברהם מויאל הלך לעולמו… סיפור הקמתה של באר טוביה על ידי אברהם מויאל שהתגרה בטורקים וניצח אותם, התגלגל גם למקורות אחרים וקיבל מדי פעם נופך חדש ומרתק יותר.

אפשר להסביר את הדברים בכך שחלקו המכריע של מויאל בהקמת יישובים ומאבקו המתמיד עם השלטון הטורקי הפכו לאגדה בחייו, ועוד יותר לאחר מותו. האגדה הצמיחה כנפיים ואלה צררו בתוכן גם את פרשת הקמתה של קסטינה, היא באר טוביה לימים, שראשית הקמתה ב-1888. מויאל, יש לזכור, נפטר בדצמבר 1885.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –

עמוד 98

La famille Benhamou-Debdou-La branche Zaroual

debdou-1-090

La branche Zaroual

La famille Zaroual est une famille tres connue, dont le nom est consigne dans l'Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakbameha, vol. 1, p. 138).

-1 –

Rabbi Moche Benhamou (surnomme Zaroual)

Cetr homme de souche illustre possede de nombreuses vertus. II se consacre avcc beaucoup d’ardeur a l'etude de la Torah. Ses enfants s’appellent:

Yehouda     2

Aharon       3

Nouna         –

 

2

Rabbi Yehouda Benhamou Zaroual

Disciple du fameux Rabbi Yaakov Abouharsira z.t.s.l il n'en tire aucun merite personnel ou vanite. II garde route sa vie une grande simplicite. Le nom de ses enfants est:

Avraham    4

Moche         5

Aouicha      –

Mrima         ־

Louiha        ־׳

Maha –

 

3

Rabbi Aharon Benhamou Zaroual

Ce rabbin observe les commandements de Dieu. I1 pratique l'altruisme. Ses enfants s’appellent:

David                  6

Aouicha      –

Nouna         –

 

׳

Rabbi Avraham Benhamou Zaroual

Ce rabbin s’attelle resolument aux bonnes actions, surtout la charite. Ses enfants furent:

Chlomo       7

Chmouel     8

Itshac          9

Yehouda     10

Nouna         –

Saida –

Mrima         –

Esther         –

 

5

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Cet homme fut un travailleur on ne peut plus honnete. Ses enfants sont:

Yossef        11

Yaakov       12

Aharon       13

Chimon       14

Nouna         ־

Zhari –

 

6

Rabbi David Benhamou Zaroual

Cet homme fut un etre modere, sensible et raffine, qui fit preuve d’une grande generosite. Ses enfants se nomment:

Aharon       15

Chimon       16

Yossef        17

Israel 18

Rahamim    19

Meir  20

Slitna –

Saouda       ־

Stira  –

 

– 8 –

Rabbi Chmouel Benhamou Zaroual

Cet homme vaillant et influent fut toujours anime de bons sentiments. Le nom de son fils est:

Yaakov       21

 

12

Rabbi Yaakov Benhamou Zaroual

Ce rabbin songe constamment a la condition sociale des pauvres, et honore les erudits de sa fortune. Ses enfants s’appellent:

Moche         22

Eliahou       23

Itshac          24

Aharon       25

Rahamim    26

 

21״

Rabbi Yaakov Benhamou Zaroual (surnomme Yaakov Elfassi)

Cet homme fut un grand philanthrope, qui s’avera tres respectueux a l'endroit des Sages. Ses enfants se prenomment:

Chmouel     27

Aharon       28

David          29

Ai'cha         ־

 

-22-

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Ce fut un homme de conscience, integre et habite de nobles sentiments. Ses enfants s'appellent:

Yaakov       30

David          31

Rahel          ־

Gracia         ־

Rina            –

 

23

Rabbi Eliahou Benhamou Zaroual

Cet homme esc un pacifiste qui recherche avant tout la paix, et mene une vie sereine et tranquille. Ses enfants

sonc:

Chlomo       32

Saadia         33

Freha

Saida –

– 24 –

Rabbi Itshac Benhamou Zaroual

Cet homme cst un altruiste, dont la profonde piete explique la confiance que lui accordent ses pairs. Ses enfants s’appellent:

Yaakov       34

Chlomo       35

Avraham    36

Nouna         ׳־

Saida ־

Gracia         ־־

 

25

Rabbi Aharon Benhamou Zaroual

Cet etre plein de delicatesse et de zele n’a laisse aucune progeniture.

 

– 26 –

Rabbi Rahamim Benhamou Zaroual

Cer homme surveille etroitemcnt ses actes, et s’assure qu’ils sont conformes a l'esprit du Judaisme. Ses enfants se nomment:

Yaakov       37

Yossef        38

Avraham    39

Amran        40

Massouda

Yakot

         

Autre branche de la famille

Autres membres de la famille :

les freres Moche et Itshac, appeles Oulad Zrioul.

־50־

Rabbi Moche Benhamou Zaroual

Nous ne disposons pas d’informations sur sa descendance.

-51״

Rabbi Itshac Benhamou Zaroual

Cet etre fut un homme spirituel et raffine. Le nom de son fils est:

Itshac          51

La famille Benhamou-Debdou-La branche Zaroual

Page 250

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

ארבעים שנות יישוב בעזה

טחנת הקמח הראשונה של יהודים בבאר-שבע

ב-1901 הקים יעקב גורדון עם שותפו מאיר שניידרוביץ את טחנת הקמח בבאר- שבע. הקמת טחנות קמח בישוב ערבי מרכזי היתה, בעת ההיא, אחת הפרנסות האופייניות ליהודים בארץ. היו מקימים טחנה כזו במרכזם של כמה כפרים ערביים, במגמה שכולם יבואו לטחון שם. אך אליה וקוץ בה: נדרש יידע טכני להקמת טחנת קמח, שלא היה קיים אצל הערבים. לכן התיחסו אז כל הכפרים הערביים בכבוד ובידידות אל בעלי הטחנות, שהיו או גרמנים או יהודים.

 

באותו זמן היו באיזור הדרום כמה טחנות. טחנה אחת הוקמה ב״בריר" (היא ברור-חיל של היום), על-ידי שני יהודים: מדליה סלומון, וסתהון ובנו וידאל. הם גרו בעזה ובכל שבוע ישב אחד מהם בטחנה. ב-1913 הקימו צבי שטרמליץ ומרדכי קסטל טחנת קמח שנייה על אדמת רוחמה. טחנת יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ ניבנתה בשנת 1891. הם התחלפו וחזרו אחת לשבוע למשפחותיהם, זה לראשון- לציון וזה לנס-ציונה; וכאשר שבו לבתיהם הביאו עימם ביצים, חמאה ותרנגולות שהיו מקבלים עבור הטחינה, במקום כסף. יעקב גורדון נפטר ב-1908, ומאיר שניידרוביץ הפעיל לבדו את הטחנה בעזרת עובדים שכירים.

השוק בנאד-שבע

ביום שלישי עברו הסוחרים מהמחנות לשוק באר-שבע ומשם יצאו בחצות, כדי להיות ביום רביעי וביום חמישי בשוק. חלק מיום שישי הוקדש לחידוש המלאי. את השבת עשו בחיק המשפחה, ובמוצאי-שבת יצאו שוב למחנות לשבוע חדש.

חיים אלה בדרכים ובמדבר לא היו קלים, אולם הכנסתם היתה גדולה. הם השתדלו לקנות בעיקר חיטה ושעורה, אותם מכרו ליצואנים היהודים הגדולים שעסקו ביצוא וביבוא. בדרך-כלל היו לעזתים היהודים קונים קבועים לכל מיצרך שקיבלו בסחר החליפין שלהם עם הבדואים, ולא היו צריכים לכתת דגליהם כדי למכור סחורתם.

במשך הזמן גדל מספר החנויות במחנות הבדואים, ומסחר היהודים בעיר ומחוצה לה הלך והתרחב. במשך הזמן, במקום לקנות כבש אחד קנו כבשים, במקום חמור אחד קנו עיירים ועגלים, החזיקו בהם תקופה מסויימת ומכרו אותם ברווח.

עתה קנו שקי שעורה. במקום שק אחד קנו כמה שקים וסחרו בכל מיני קטניות ותבואות שהבדואים גידלו. גם המסחר בעיר הלך וגדל, והיו מי שסיפקו סחורות שונות לכל ערי-הארץ. הסוחרים הקטנים התפתחו וגדלו ודחקו את רגלי הערבים, וייצאו שעורה והנדל לחו״ל בכמויות גדולות.

הבסיס הכלכלי התרחב ואיתו גדל הישוב. התווספו תושבים מיפו, מחברון ומירושלים והוחל בהקמת מוסדות ציבוריים ראשונים. עם זאת התברר, כי העולים מרוסיה ומפולין, אלה שציפו להם, לא יגיעו לעזה. הם פנו למקומות אחרים בצפון הארץ, לכן פיגרו, אולי, תושבי עזה היהודים בהקמת מוסדותיהם. לא רק שהחזקת מוסדות כאלה היתה מעבר ליכולתם, אלא ייתכן, שגם לא עמדה בסדר הקדימויות שלהם. המו"מ בשוק היה על טהרת המנטליות הערבית, שהלאתה את הסוחרים היהודים.

אמצעי התחבורה בארץ בעת ההיא

כדי לקבל מושג על משך הנסיעה ממקום למקום בתחילת המאה ה-19, מבאר- שבע ליפו רכבו תהילה על חמור שבע שעות לעזה, לנו בעזה, ובבוקר השכם רכבו אל תחנת הדליז׳נס ונסעו 15 שעות ליפו; הרכיבה על חמור או סוס מבאר-שבע ליפו נמשכה, עם מנוחות בדרך, בין 25 ל-30 שעות! לכן הנסיעה דרך עזה היתה מקובלת יותר על היהודים, שלנו בביתו של חכם נסים, שנודע בהכנסת אורחים. שניידרוביץ, שהתגורר בנס-ציונה, היה חוזר בכל יום ששי לביתו על סוסו בדרך עזה-יפו, והיה יורד בנס-ציונה. כדי לא לחלל את השבת הוא יצא בחצות מבאר-שבע ורכב יותר מ-72 שעות, עד נס-ציונה.

קשר חברתי בין היהודים תושבי הנגב

מאז קמו הישובים באר-שבע ורוחמה, היו תושביהם קשורים ביניהם בקשרי ידידות, אף התפתחו ביניהם יחסי ידידות משפחתיים. משפחת גורדון ושניידרוביץ בבאר-שבע, משפחת אלקיים בעזה ופועלי רוחמה, עשו את השבת זה אצל זה. עם הקמת רוחמה נוספו למשפחה זו גם משפחת צבי הירשפלד מראשון-לציון, אליהו אבן-טוב ויתר פועלי רוחמה,לנו בעזה בדרכם ליפו.

אנשי באר-שבע שנסעו להינפש ברוחמה עשו חנייה בעזה, ולהיפך. מזל, אשת נסים אלקיים, היתה ידידה לכולם, אם ואחות רחמניה לאלה שהיו באים להתרפא בעזה. גם ליהודים אחרים בעזה היו חדרי אורחים לארח כל יהודי שבא מחברון, מרוחמה ומבאר-שבע ללון אצלם בעזה. זה היה דבר מובן מאליו, כי לא היו אז בתי- מלון בעזה.

ביטחון ילדי באר-שבע

בעיית ביטחון לילדי היהודים בבאר-שבע לא היתה קיימת, כי ילדי היהודים התחברו עם ילדי הבדואים. אם ערבי עירוני ניסה להתנכל לילד יהודי או לאשה יהודיה בבאר-שבע, קמו הבדואים להגן עליה. כשאירעה התנכלות היא לא נבעה מתוך שנאה. לרוב היתה זו תאווה מזדמנת לנשות היהודים ובנותיהן, שנראו כמופקרות וניסו להתחכך בהן. הבדואים, שנשותיהם ובנותיהם הסתובבו חופשי, לא ראו את היהודיות כמופקרות ונזפו בערבים העירוניים. ילדי היהודים וילדי הבדואים שיתקו יחד, בטבעיות, בנים ובנות, מבלי שהפרידו ביניהם.

נסים אלקיים מעביר משפחתו למאהל בבאר-שבע

כשהוקמה השותפות במסחר של חכם נסים עם עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, החליט חכם נסים, שכדי לשמור על סחורתו עליו להעביר את משפחתו ולגור קיץ בבאר-שבע וחורף בעזה. היה ברור, שאי-אפשר לנהל מסחר מעזה כאשר הסוחרים הערבים החזקים גרים בבאר-שבע וצדים כל בדואי המגיע עם סחורה לשוק. חכם נסים רצה לשמש דוגמה ליהודי עזה, לגור בבאר-שבע כדי להתמודד עם הסוחרים הערבים במסחר השעורה והחנדל. בשנה השנייה למגוריו בבאר-שבע, אכן יצאו מעזה כמה משפחות והן גרו בקיץ בבאר-שבע ובחורף בעזה. הם קנו בצפת אוהלי שיער עזים צפוניים, ונטו אותם על-ידי שותפו של חכם נסים ושייח' חסן אל-עטוונה במחנה שבט העטוונה. לחכם נסים היה אוהל לקבלת אורחים וסוחריס-אוהל כפול לו, לאשתו ולתינוק, ואוהל כפול לשלושת ילדיו הגדולים, ולעוזריו. ליד האוהל השלישי החזיק את בהמותיו וסככה לתבואה להזנת הבהמות. אוהל נוסף הוא נטה לציוד.

בכל יום שלישי בשבוע שלח חכם נסים שיירת גמלים עמוסים שעורה וחנדל לחוף עזה, בליווי שייח' חסן ואברהם, בנו של חכם נסים, שידע קרוא וכתוב. מחוף עזה, העבירו בעלי הסירות את הסחורה לאוניות שעגנו הרחק מן החוף, אל מקבל הסחורה, שחתם על תעודת משלוח. ביום חמישי היתה השיירה חוזרת לבאר-שבע.

במשך אותו יום התאספו הסוחרים באוהלו של חכם נסים, וגם שייח׳ים נוספים מהנגב באו להתקשר עם ראש העיר, לספק לו סחורתם ולקבל מפרעות לזריעה. כשסיימו את הדיונים התפזרו איש למחנהו.

ערבים אלה, שהתארחו אצל ראש העיר, היו מבקשים מחכם נסים לספר להם מהתנ״ך ומהקוראן, והיו שומעים את דבריו בצמא ובהערכה. באותו זמן הנשים התאספו באוהל של סית אום אברהים, אשת חכם נסים, והקשיבו לסיפוריה על הבדואים. היו אומרים, ששייח' נסים מיטיב לספר מהשייח׳ים הערביים, אנשי הדת.

מזל, אשת חכם נסים,שלטה בשפה הערבית וידעה קרוא וכתוב,דבר שהיה נדיר בעת ההיא אפילו בין העירוניים, לכן קראו לה במחנה"שייחיה אום אברהים", והיתה בעיניהם אשה חשובה. כל סיפור היא התחילה בהקדמה שהיתה מקובלת אצל המספרים המקצועיים:"היו היה,שומעי היקרים,מי יתן ובתינו יתמלאו משי וכיתן, ובתי אויבינו זפת ועטרן".

אחרי הקדמה זו היא המשיכה ב״היו היה מלך או נסיך, או איש טוב ואיש רע". רק אחרי-כן בא הסיפור עצמו, שתוכנו היה תמיר מוסר השכל (נהאיה, בערבית), שכולם הסכימו לו.

במחנה השבט, רק מזל ואשת חסן אל-עטוונה לא עבדו בשדה. הן היו גבירות.

בכל זאת, הן לא הסתגלו לחיים המשעממים במחנה הבדואי ולתנאי המגורים באוהל, כי שתיהן היו עירוניות; אף-על-פי שהבדואיות הצעירות סיפקו את כל צרכיהן, והביאו להן מים מהבאר הרחוקה,עצים להסקה וכל הדרוש לניהול משק ביתן; ואף- על-פי שמזל היתה מעוניינת לסייע ולהקל על בעלה, החיים באוהל בין הבדואים בבאר-שבע היו לה קשים מנשוא.

כך התנהלו חייה של משפחת חכם נסים במאהל הבדואי בתוך שבט אל-עטוונה בבאר-שבע, והיתה למשפחה היהודית היחידה, והראשונה, שנאבקה על הפרנסה והקיום, משנת 1906 ועד 1910.

בחורף בעזה ובקיץ בבאר-שבע, עם שותפיהם הבדואים. אבל עם הקמת בית-הספר העברי הראשון בעזה, כמה משפחות שהיו להם ילדים, כמו משפחת נסים אלקיים, לא חזרו לגור בקיץ בבאר-שבע, כי אשתו וילדיו שלמדו בביה״ס, נשארו בשנת 1910 בעזה וחכם נסים המשיך לגור לבדו בבאר-שבע.

בין חכם נסים להאג' עלי אל-עטוונה, ראש המועצה המחוזית של באר-שבע, התפתחו יחסי-אמון וידידות, וליחסים ביניהם היו השלכות חיוביות חשובות, ובשנות המלחמה העולמית הראשונה היו לעזר רב ליהודי עזה ורוחמה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –עמוד 125

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס

פאס וחכמיה

 

תלאות ומאורעות שאירעו בפאס

שנת קצ״ח לאלף הששי (1438) גורשו היהודים מן פאס אלבאלי לסיבת היין שמצאו בקערה של בית התפילה, והיה גלות מר ונמהר, ועלו איזה משפחות ובנו האלמללאח כנז״ל.

 

שנת רכ״ה (1465) היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם, והיה בהאלמללאח ק״ק שכל״א ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך ך' אנשים ודבר מועט אנשים ונשים, לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה) וההרוגים הנז' הם הקבורים במקום שאצל פתח באב אלמללאח, והשער ההוא סגור מפני הכהנים. שנת רנ״ב (1492) היה גירוש ספרד, ואשר באו לפאס פגע בהם בשנת רנ״ד (1494) הדבר והרעב והרבה מהם עברו ברית וחזרו למלכות קאשטיליא כנז״ל.

 

שנת הר״פ ליצירה (1520) היה רעב ומתו כל הבהמות, ובני אדם הרבה מתו וש״ל (ושבח לאל) לא מת מבני ישראל עד אחד.

שנת הש״ט (1549) היא שנת תתק״נו לישמעאלים נכנס מולאי מחמד סיך אשריף לחאסאני לפאס בחזקה, והגם שהכינו מאת אלף אנשי חיל וערביים לרוב נכנס בלא מלחמה ועשה מטבע חדש .

 

שנת הי״ש (1550) הלך לתלמסאן ותפסה בלי מלחמה, משנת הש״ד (1544) היו מלחמות גדולות בפאס ובמראכש וכשהיו מביאים העיר במצור מתיקר השער עד חצי אוקייה ללמוד של חטים ויש מהמלכים שהיו מביאים הנוצרים, והבו הצרות.

 

שנת שי״ג (1553) היתה עצירה ולא ירדו גשמים ארבעה חדשים עד שבט, והגיעו החטים שש אוקיות לסחפא, ומר״ח שבט ירדו גשמים ובאה השנה מבורכת והיו שוים החטים שני אוקיות וחצי לסחפ״א ולחימס ד׳ פלוס ללמוד וכן העדשים, בכתב יד מהר״ש אבן דנאן.

 

שנת שי״ד (1554) היה המלך אשריף מולאי אשיך נלחם עם מולאי בוחסון למדיני, ובאו התורק ונלחמו על פאס, והיו היהודים בצרה ורבוי ההטלות ד״ה כ״י (דברי הימים, כתב יד).

 

 שנת ישו״ב (1558) ירחמנו, הייתה מגפה ומתו מן היהודים בפאס י״ו מאות וארבעים, ובמראקש מתו מן היהודים חמשת אלפים ושש מאות. וששים תלמידי חכמים.

 

שנת שכ״א (1561) החליף המלך מולאו עבדאללאה מטבע של זהב שהיה בימי אביו מולאי מוחמר, והדרהם היה מרובע ועשאו עגול.

 

שנת של״ה (1575) החליף מולאי חמד למריני מטבעות כסף וצוה לעשותם שני שלישים כסף ושליש נחושת.

 

שנת של״ו (1576) בא מולאי עבד למאלך מן לגאזאייר (אלגיריא) ועשה מלחמה בפאס עם מולאי מחמד בן עבד אללה והצליח מולאי עבד אלמאליך, וברח מולאי מחמד למראקש ורדף אחריו והצליח עוד והלך מולאי מחמד לעיר לישבונא בערי אדום והביא עמו מלך לישבונא שאבאשטיין שמו, בחיל כבד, ומולאי עבד אלמאלך בא ממראקש בחיל גדול והיתה מלחמה חזקה סמוך לקצאר, ובו ביום ב׳ אלול השל״ח (1578), מתו שלושה מלכים הנז׳ במלחמה, והביאו מולאי עבד לאמאלך וקברוהו בפאם. ומולאי מחמד הפשיטו עורו ומלאוהו תבן ושלחהו לכל ערי המערב להאמין במיתתו, וביני ביני היו ליהודים הטלות וצרות, ונוהגין כאן יום ב׳ לאלול שלא לומר סליחות לעשות אותו יום פורים וביטול המלאכות.

 

שנת שנ״ה (1585) נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש השם, וגזר מלך ונתנו היהודים עשרים מאות.

 

שנת שס״ד (1604) עד שס״ו, היה רעב כבד, מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסלו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות יהודים.

 

שנת שע״א (1611) היו שני מלכים מדייניים, מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה בן מולאי אשיך, ונגיד היהודים היה שמו יעקב רותי, והיו צרות והטלות על היהודים.

 

שנת שע״ד ושע״ו (1616/1614) היה רעב, והגיע מוד של חטים חמש אוקיות ושלוש מאות אוקיות לסחפא, ומתו מן הגויים יותר משבעת אלפים.

 

שנת שפ״א ושפ״ב (1622/1621) היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים לתפ״ץ.

 

שנת שפ״ה (1625) כ״ב לאייר ליל שבת קודם אור היום, היה רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח, וש״ל (ושבת לאל) לא מת אחד, ובפאס אזדיד מתו י״א ישמעאלים, ובפאס לבאלי יותר מאלף וחמש מאות, והחומה שבהאלמלאח נסדקה. ובצפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובמקנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים ולא התמיד כי אם רביע שעה.

 

שנת שפ״ה (1625) ערב שבועות בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחת.

 

שנת שפ״ו (1626) היה דבר חזק רח״ל לתפ״ץ. שנת: תה״ו ליצירה (1656) י״ח אלול במאמר הקדש של האלזאווייא הנקרא זאוייאת איית יצחק סמוך לתאדלא, ושם הקדיש סי מוחמד לחאז, נהרס בית הכנסת של התושבים, ובכ״ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים, בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה, כ״ד תשרי הת״ז (1647) נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אבירג׳יל. ובערב כפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן רבוח, ובית הכנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

 

הפוקיח הנ״ז סי מוחמד לחאז שהחריב בגזירתו בתי כנסיות, האריך ימים במלכותו פזאוויי״א, ובימיו היו המושלים מורדים בכל הארצות, ובפאס אזדיד היה מושל סי מוחמד אדרידי, ובפאס לבאלי בן צאלת ואחד שמו אסוגאייר, והיו נלחמים זה עם זה, וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ עד שנת התכ״ה ליצירה (1665) שבא המלך מולאי ארשיד ופתחו לו באב לבוזאת, ולן אותו הלילה בהאלמללאח בחצר יהודה מנסאנו שהוא רישפיטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד, ותלה מחמד דרידי הנ״ז על עץ, ואחר שלוש שנים השלימו עמו גם פאס אלבאלי, והלך מולאי ארשיד לעיר אזאווייא והכניע סי מוחמד לחאז הנז׳ והגלה הפלשתים שהיו שם ונתץ כל האלזאוייא. והיהודים שהיו שם נתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים, ובאו כל היהודים לפאס, י״ג מאות בעלי בתים, ר״ח אב שנת נפשינו חכת״ה (1668) בו ביום נולד מוהר״ר שמואל אבן דנאן הכותב. והלך מולאי ארשיד למראקש ויום אחד היה רוכב על הסוס בין עצי היער, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בכאן בפאס ערב פסח של שנת התל״ב (1672), נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה ובימיו נפלה החטה מן סך חמש אוקיות ללמוד והגיעה לחצי אוקיה ללמוד, ואחר כך היתה שוה שש אוקיות לסחפא. ובימיו היה השמן ליטרא ומחצה במוזונה, והחמאה עשרים אוקיות לככר. ובימיו היה מולאי ישמעאל משנה במקנאס ובצפרו, וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו עליהם בפאס אזדיד, והלך מולאי ישמעאל להלחם עם מולאי מחמד בן מולאי זידאן במראקש וסוס ותארודאנ״ת והיה זה בשנת (1678), ומשנת התל״ח עד ת״מ (1680) היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפאס י׳ מאות ביום אחד, ובהמללאת כ״ד ביום אחד. והיתה עצירה ויוקר, אבל היהודים לא הרגישו ביוקר, שהיו עשירים.

 

שנת התס״א (1701) היה המלך מולאי ישמעאל יר״ה עושה מלחמה עם תורך  וגזר על היהודים שבמלכותו שיתנו מאה ככר כסף ועלה לקהל פאס בחלקם כ״ה ככר, ויש שנתן עשרת אלפים אוקיות ויש שנתן שמונת אלפים והפחות אלף.

שגת התס״ד (1704) נתן המלך למולאי חפי״ץ׳ בנו פאס אזדיד למשול בו ומרדו עבדיו חיי היהודים במסים וארגוניות, ובאותו שבוע הראשון שרף יהודי אחד שמו מימון צבאח, ושלח עבדיו אל ׳היהודים שיתנו כופר היהודי אשד שרף ככר כסף מזוקק וגבו אותו בלילה אחד. והכביד המסים יום יום אין לו שיעור. והלכו הקהל למקנאס לקבול לפני אביו מסי״רה ועלו לקצבא וצעקו צעקה גדולה ונבהל המלך, ואמר להביאם לפניו, ואמרו לו שהנגידים וגובי המס שללו אותם, ושלח המלך ע״י הנגיד אברהם מימראן שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו, וכן עשו, ובבואו רמז למשרתיו והכו היהודים ברצאץ ושנים מהם מתו ואחד הוכה ונתרפא, וגזר על היהודים אשר נשארו חיים לשורפם על אשר צעקו לפניו ביום הראשון, והחזיר פניו לשר אחד ואמר לו להחזיר היהודים מכבשן האש והרי הם בידו הם וכל קהל פאס עד שיתנו עשרים ככר, וכן עשה. וסיפור התלאות והצרות והמסים שהוטלו משנת התס״א (1701) עד שנת תס״ה (1705) אין לו שיעור.

בימים ההם הלשין השר של שראגא אל המלך אודות בן המלך ששבה בת אחת, וצוה המלך והשליכו בן המלך לשוקת המים עד שנחנק ומת. באותו שבוע בן המלך מולאי למעטאש רצה לבוא אל בית אביו והוא שיכור ומנעוהו הסריסים ונלחם עמהם, ונשמע הדבר למלך וימת גם אותו. וכשנכנס המלך לחצר מצא אמו בוכה ולפניה בנו אחיו של המת, וציוה להשליכו אל שוקת חמים ונחנק ומת גם הוא.

 

בחדש אייר התס״א (1701) ביום ד׳ כ״ח לחדש, אחר שתי שעות ביום לקתה החמה לא ראו איש את אחיו והיתה צעקה גדולה ושהה הלקות כמו שעה.

משנת התפ״א (1721) עד תפ״ד (1724) היה רעב כבד והיתה שוה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לספחא, ומתו כשני אלפים יהודים בכל שנה רח״ל. ונהרסו כארבע מאות וחמשים הצירות של היהודים לתפ״ץ, כאשר ספרנו למעלה. בשנת תפ״ת (1728), מת מולאי ישמעאל והיו עשרת בניו, כל אחד אומר אני אמלוך זה קם וזה נופל. ובשנת ת״ץ (1730) מלך מולאי עבד אללה בנו ונתקיימה המלוכה בידו.

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-עמוד 149

 

04/01/2021

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אלשקר- אמזאלג

משה דוד גאון

אברהם בן משה אלשקר

חי בראשית המאה החמישית לאלף חששי. מרבני מצרים וא״י. בנו של מהר״מ אלשקר. ובספר -טוב מצרים״ להרב רפאל אהרון בן שמעון, מובא מתוך תשובות מהר״מ אלשקר סי׳ ס״ה, כי יפה כה הבן בחכמה ובתודה ואת שמו לא הגידו, לא הבן בשאלתו ולא האב בתשובתו. חיד״א מזכירו בשם הגדולים. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ אבקת רוכל. ובשו״ת מדן, פרק דיני עכו״מ משית לפי תומו סי׳ ח. חתום על תשובה.

 

דוד אלשקר

מרבני ירושלים במאה הי״ז. היה שליח מצוה לערי המערב, ותוך כדי שליחותו נפסד באחד הכפרים הסמוכים לאלג׳יר, הנקרא מולא יאגן. ושמעתי אני הכותב מפי הרב הישיש מסעוד בן שמעון מחו״דר צפת ת״ו, שהיה שד״ד כוללות הספרדים מעיה״ק ירושלים לערי המערב׳ איך שהזדמן בהילולא של הרב השד״ד הנ״ל החלה בזמן הקיץ, ובאים יהודים וגם גויים ממרחקים ידועים, להשתטח על קברו׳ ועושים ביום ההוא יום משתה ושמחה.

 

משה ב״ר יצחה אלשקר

נולד בעיר זמורא ספרד, בשנת רכ״ה לערך. למד תורה מפי הרב שמואל ואלינסי בטולידו. נודע כתלמודי גדול, פסקן ופייטן כאחד. אחר הגרוש נדד לתוניס. את״כ היה בפאטראץ ולבסוף התישב במצרים בשנת רנ״ה, ויהי שם לדיין במשך שנים אחדות. בן זמנו של הרא״ם. ובתשובות הר״מ מפאדובה סי , כ״ט כתב לו : ״שפתים ישק משיב דברים נכוחים״ ושם קוראו: האלוף ה״ה כמהר״ר משה אלשקר שלומ למר ולתורתו אשריך שאתה בירושלים ומצודתך פרושה בעיר קנדיא. מדבריו אלה, וכן מדברי הר״מ אלשקר בעצמו בשו״ת שלו סי׳

קי״ב מתברר׳ כי לעת זקנתו עלה להשתקע בירושלים. כן ידוע כי ע״פ בקשת כוללות הספרדים יצא בשליחות מצוה לערי תורכיה׳ ומקץ שנה חזר לעיה״ק בשלום. נפטר בירושלים בשיבה טובה בשנת רצ״ה. אחד משיריו הובא בספר שיר ושבחה המתחיל ״יה גואלי צרים עלי נועדו״ וכו'.

 

שלמה אלשקר

נודע בשם השר. גביר וחכם ובעל צדקות גדולות במצרים ובא׳׳י. הוא בנה שם בית ת״ת והקדיש לו כמה חצרות לשם התזקתו. נדבותיו היו ניתנות באלפים גרושים או מאידוש. (מין מטבע בעת ההיא). ובע״ס ״טוב מצרים״ כתב שערכה אלף רייאל. עליו אמרו המושלים האלף לך שלמת. אח״כ ירד מנכסיו ומתוך היותו מוכס וחייב כסף לאוצר המלכות יצאה גזרה להרגו, אלא שאחד הקצינים מאוהביו ומכבדיו הצילהו ממות. נעשה לו נס כי בה בעת נהרג השר ע״י אחד מעבדיו ור' שלמה שולח לחפשי. כעבור זמן שוב התעשר בארח פלא. ובס׳ דברי יוסף לר' יוסף בן יצחק סמברי הובא הספור בענין זה. בנה על חשבונו ת״ת בצפת שנודע לשם ולתהלה.

 

אברהם אמארילייו

חי בסוף המאה הי״ח, והיה רב בטריקאלה שבית. בערוב ימיו עלה לא״י והתישב בירושלים. נלב״ע ה׳ סיון תקי״ד. חבר ס׳ ״ברית אברהם״ כולל מ״ב דרושים והספדים׳ וקצת חידושי גפ״ת וחידושים לרש״י והרא״ם. שלוניקי תקנ״ו.

אברהם חי ב״ר מרדכי אמוזג

נקרא גם בן אמוזג. מרבני טבריה ת״ו.— נולד שם בשנת תר״כ. וכתב הרב בהקדמת ספרו ״קנה אברהם״ שנתיתם מאביו בהיותו בן י״א חדש. וגדלתו אמו חורגתו ג׳אמילה, היא בת הרב יוםף דוד אבולעפיה, שהיה ר״מ ואב״ד בטבריה. חבר פירושים על התנ״דך וחמש מגלות, והסכימו על ספרו הנ״ל קנה אברהם, הרבנים יצחק משה אבולעפיה, יעקב מאיר, נסים דאנון, והרב אברהם יצחק הכהן קוק. ובהסכמת רבני טבריה נאמר, כי כמה כתבים ופסקים נמצאים עוד אתו ואין לו יכלת להדפיסם, מלבד כתבים וחדושים שחבר בימי עלומיו, ובהיותו בגולה נגנבו ממנו. בין הזמנים היה שד״ר כוללות העיד בערי פרנקיה ותורכיה, ואח״כ במערב הפנימי מטעם ק״ק ״בית אל״ בירושלים. נלב״ע בירושת״ו, והובל לקבורה בטבריה.

 

בן ציון ב״ר שלמה אמזאלג

יליד ירושלים בשנת התרכ״ה. נלב״ע ביפו והובל לקבורה בירושלים. לאביו ז״ל היו קשרים אמיצים עם כוללות הספרדים בירושלים, שתמיד התחבטה במצוקתה והזדקקה לחסדם ולעזדתם הממשית של גבירים נדיבי לב. בהתרחב הישוב העברי ביפו עבד אליה, ושם חי ממםחרו ומפירות נכסיו עד יומו האתדון.

 

חיים יהודה אמזאלג

מרבני ירושלים בסוף המאה הרביעית למניננו. חתום על הםכמה בס', ראשון לציון, להרב חיים בן עטר יחד עם הרב יונה ב״ר חנון נבון בע״ס נחפה בכסף. יש הרשם שהוא היה הראשון ממשפחה זו אשר התישב באה״ק.

 

חיים בן יוםף אמזאלג

נולד בירושלים שנת תק״פ, ונלב״ע בשנת תרע״ו באלכסנדריא. עודו צעיר לימים נכנם אל עולם המסחר. בזמן קצר בעדך עשה חיל ויודע בצבור כםוחר נכבד, המרבה להטיב לאחיו בכל הזדמנות. הוא נפלה מאחרים בזה, בהיותו מסור בגוף ונפש לרעיון גאולת הארץ וישובה. בגלל עשרו, השכלתו האירופית ורוחב דעתו בהליכות עולם וכן בהיותו נתין בריטי, נתמנה בשנת תרל״ג ( 1873 ) לחבר המועצה הממלכתית בלונדון, ועשר שנים אח״כ, נתבקש ע״י הממשלה האנגלית להיות בא כחה הרשמי בעיר החוף יפו, ויתואר בשם סגן קונסול. אחד הפרעות ביהודי נגב רוסיה והתעוררות רעיון חבת ציון, כשהחלו באים ליפו צירים שלוחים מאת חברות ואנשים פרטים מרוסיה ורומניה, לרכוש חלקות אדמה על מנת להתישב עליהן, עמד הוא על צדם כיועץ ומאיר נתיבות. חלוצי הישוב החקלאי הראשונים עס ז. ד. ליונטין בראשם, אשר יסדו בעת ההיא את החברה הראשונה של אנשים מתנחלים בתור אכרים עובדי אדמה בא״י — אלה הם חלוצי יסוד המעלה — בחרו בו לנשיא הכבוד של הועד, והוא הדריך אותם בעצותיו. שנים מםפר אחר מנויו לסגן קונסול בריטניה, כבדתהו המלכה ויקטוריה באות כבוד של זהב כהכרה וגמול על עבודתו המסורה. מרץ רב ומאמצים גדולים השקיע בקנית אדמת המושבה ראשון לציון, והיא נרכשה על ידו ובהשתדלותו. ממשלת תוגרמא פרסמה אז פקודה נמרצת, האוסרת בכל תקף הקמת בנינים על האדמה הנ"ל אולם חיים אמזאלג לא התחשב עם הגזרה הרעה, ויצוה להמשיך את עבודת הבנין, במושבה על אחריותו הוא. כעבר זמן מה נסע לקושטא, ושם התראה עם הלורד אלפונם שהיה מתיחס באהדה ליהודים. באמצעותו בא במו"מ עם ראשי הממשלה, וישפיע עליהם לטובת היהודים העולים לאה״ק, ולטובת ישוב הארץ בפרט. על שמו היו מתקבלים כספי הנדבות שנשלתו ממקומות שונים בחו״ל, לטובת אלה שבאו להתישב על הקרקע בא״י, ואשר מפאת העדד אמצעים לא יכלו להפיק זממם. מתוך מסירותו הרבה לרעיון ישוב הארץ, נאלץ להתערב בכל ענין צבורי כללי. מחמת כי תנאי ההתישבות בעת ההיא היו בלתי נוחים, ולא היה כל בטחון לקנין הפרטי, הציע להכניס את המושבה ״ראשה לציון״ וכן את יתר המושבות שנוסדו בינתים, תחת חסותה של ממשלת בריטניה, אלא שמשום כמה טעמים לא יצא הדבר הזה לפועל. הוא טרח ויגע הרבה ביסוד המושבות הראשונות ביהודה, שאח״כ עבדו לרשותו של הנדיב הידוע ז״ל. ״רצו יהודי רוסיא ורומניה בשנת 1882 לרכוש אדמה בקרבת יפו אלא היות ונתפרסם חוק האוסר להם לקנות, נכתב שטר ע״ש סגן הקונסול האנגלי ביפו מר חיים אמזאלג והוא נתן מצדו תעודה לקונה״. סיר משה מונטיפיורי כתב עליו בזמן מסעו האחרון לאה״ק. ״עונג רב היה לי לראות איך אחד מאחינו יליד אה״ק ממלא מקום גבוה ונכבד להיות משרת קונסול על שכמו וכל דברי הקונסולאט נחתכים על פיו ועל ידו. ידעתי בטוב את אביו והוא אחד מאחינו הנכבדים והנדיבים אשד בירושלים ועתה התענגתי לראות את בנו איך כשרונותיו הגדולים הרימוהו להיות קונסול בריטניה״. בשנת 1884 מנתה אותו ממשלת פורטוגאל לבא כחה בירושלים, אך לא האדיר לכהן במשרתו זו. היא נמלאה אח״כ ע״י קרובו יוסף נבון ביי ז״ל. רב ימיו, התעסק במסחר של משלוח תבואות הארץ לחו״ל, ומזה מצא פרנסתו בשפע. בה בעת, היה סוכן חברת הלוייד הבריטי. כאשר בשאר פעולותיו לטובת הצבור כך גם בהיותו סגן קונסול בריטניה ביפו, לא נהנה ממשרה זו, כי חשב את

קבלת השכר לפתיתות כבוד. בשנת תרס״ו הפסיק את שרותו בתור סגן קונסול מחמת זקנה, ואז הסתלק מכל עסקיו. בראשית ימי מלחמת העולם גורש מן הארץ יחד עם כל הנתינים הבריטים. אז קבע מושבו באלכםנדריא ושם מת.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני אלשקר- אמזאלג

La famille Benhamou-Debdou-La branche Ben Zagai

debdou-1-090

La famille Ben Zagai

La famille Ben Zagai fut une famille honorable, dont le nom figure dans l'Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vdhakhameha, vol. 1, p. 137).

 

– 1 –

Rabbi Moche Benhamou

(surnomme Ben Zagai)

Ce fut un etre exceptionnel, clement et devoue. Ses enfants se nomment:

Chmouel Massod…

Chlomo.,

Itshac          5

David          6

Maha –

Aouicha

 

2-

Rabbi Chmouel Benhamou Ben Zagai

Cet etrec sc distingua par sa brillante erudition et sa piete inouie. II portc haut le flambeau du Judaisme et enseigne la Torah dans l'academic presidee par Rabbi David Hacohen Scali Z.TS.L. Sa fille se nomme :

Aouicha

 

3-

Rabbi Massod Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin fut un esprit intelligent et lucide. Ses amis surent apprecier la qualite de ses services funeraires. Ses enfants s’appellent:

Chmouel     7

Moche         8

Aharon       9

Stira  –

Saouda       –

Kmira         –

Jeanne         –

 

4

Rabbi Chlomo Benhamou Ben Zagai

Cet hommc fit honneur a ses origines illustres : c’est un etre sage et eloquent dont chaque parole est pesee. II seme paix et justice. Le nom de ses enfants fut:

Moche         10

Rahamim    11

Chmouel     12

Louiha        –

Stira  –

Kmira         –

 

־5-

Rabbi Itshac Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin franc et sincere ne connut d’autre langue que celle de la verite, et d’autre veneration que celle envers les erudits et envers la Torah. Ses enfants se prenomment:

Chmouel       13

Moche         14

Saida –

6-

Rabbi David Benhamou Ben Zagai

Ce fut un homme digne, honnete et fiable. II abhorre le mal, prone la fraternite ct acquiert l’estime des hommes et les faveurs du ciel. Le nom de ses enfants est:

Avraham    15

Moche         16

Esther         –

Aouicha      –

 

-7-

Rabbi Chmouel Benhamou Ben Zagai

Cet homme fut un esprit fin, un temperament prompt et anime d’un grand zele religieux. Le non de ses

enfants est:

Chaoul (Massod)  17

Chimon       18

Yaakov       19

Eliahou       20

Rafael         21

Chouchana ־

 

Rabbi Moche Benhamou Ben Zagai

Cet etre merita tous les eloges qui lui furent decernes : travailleur ardent, il est un farouche partisan des Sages. Ses enfants se nomment:

Itshac          22

David                    23

Tsion          24

Yonathan    25

Chimon       26

Rahel –

Alisa –

Maha –

 

Rabbi Aharon Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin est un honnete homme parfait, celui qui ignore tout du calcul et des intrigues. II est un grand philanthrope. Ses enfants furent:

Moche         27

Chmouel     28

Yaakov                29

Chouchana ־

Esther ׳

Yaelle         ־

Pnina ־

Sarah

 

Rabbi Chmouel Benhamou Ben Zagai

Ce fut une personne irreprochable et un adorateur fervent en quete permanente de bonnes actions. Le nom de ses enfants est:

Itshac          30

Tsion 31

Yonathan    32

Chirnon      33

Myriam       –

Fanny         –

 

-14 –

Rabbi Moche Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin eut un esprit plein de discernement. Ses enfants se nomment:

Itshac                   34

Chlomo       35

Tsion          36

Chouchana

 Zahra        

 

Autre branche de la famille

Autres ancetres de la famille :

Yossef, Avraham, Khlifa, David, Saida et Zamila.

 

-40-

Rabbi Yossef Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin incarna la droiture, l'integrite, ainsi que la bienveillance. Ses enfants sc nomment:

Avraham    41

Yossef (EP.)         42

 

-41 –

Rabbi Avraham Benhamou Ben Zagai

Ce fut un homme noble et spirituel. II n'a cependant pas laisse de progeniture.

 

-42-

Rabbi Yossef Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin eut un esprit pondere. II s'attacha tant aux valeurs morales qu’aux bonnes actions. Le non! de son fils est:

Avraham    43

 

Rabbi Avraham Benhamou Ben Zagai

Ce rabbin s'appliqua a respecter et a vivre selon les commandements de D-ieu. II s'appliqua a faire le bien, a semer la justice et a honorer dignement la Torah et ceux qui s'en firent les champions. Ses filles s'appellent:

Simha         –

Penny         ־

Mazal          –

 

-50-

Rabbi Khlifa Benhamou Ben Zagai

Cet homme noble et genereux n'a pas laisse de progeniture.

 

Rabbi David Benhamou Ben Zagai

Ce fut un etre lucide et sage, avise, reflechi et altruiste. Le nom de ses enfants fut:

Moche         61

Itshac          62

Yehouda (Leon)   63

Alice (Aouicha)    ־

Juliette        –

Rinette        ׳־

Myriam       –

Fortune       ־

 

La famille Benhamou-Debdou-La branche Ben Zagai

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 1/3

igal bin nun

מבצע אל מהדי

יגאל בן נון ובאדיבותו

המעורבות הישראלית החסויה בחיסולו המסתורי של אישהאופוזיציה המרוקאי בצרפת, נפתחה מחדש

 

תיק החיסול נחשף: 55 שנה לאחר החיסול המסעיר של האיש שניהל מלחמה קשה במלכות מרוקו – הפרשה שהושתקה וצונזרה שנים ארוכות, צפה מהדש

 בראיון ממחר ל'משפחה׳ מסיר ד"ר יגאל בן נון את הלוט מעל החיסול המסתורי של אל־מהדי בן ברקה, צעד שזעזע את המוסד הישראלי והוביל לתככים עזים, קרבות אישיים וחשיפת שלדים בצמרת מדינת ישראל | מסמך היסטורי.

אל מהדי בן ברקה היה שבע רצון באותו בוקר של יום שישי, ג' במרחשוון תשכ״ו (29 באוקטובר 1965). מזג האוויר בבירה הצרפתית היה נוח למרות התקופה – תחילת החורף. הפגישה שנקבעה איתו מצד מערכת עיתון צרפתי מפורסם, בהחלט רוממה את מצב רוחו. את מאבקיו והשקפת עולמו נגד מולדתו – הרפובליקה המרוקאית – הוא עתיד לפרוש באותה פגישה ולהגביר את החשיפה לפעולותיו המהפכניות.

אל מהדי החיש את צעדיו על גדות נהר הסיין הפריזאי ושם את פעמיו לבית הקפה הנודע על גדות הנהר – ה׳בראסרי-ליפ', אשר נחשב למקום המפגש של כל המי ומי בבוהמה הצרפתית. בשיחה המקדימה שהתקיימה כמה ימים קודם לכן, הודיע העיתונאי כי ישמח לשוחח איתו על בטן מלאה, לשם כך נבחר בית הקפה המסוגנן שהציע תפריט לאניני טעם.

מהדי היה במרחק של כמה עשרות מטרים מבית הקפה, כשלפתע, בעיקול הרחוב, נצמדו אליו שני גברים. השניים

  • שוטרים במדים צרפתיים – ביקשו מבן ברקה להתלוות אליהם, מבלי להוסיף מילה. בן ברקה ההמום עשה כדבריהם, מאחר וחשש מכוחות הביטחון הצרפתיים המשתפים פעולה עם הבולשת המרוקאית
  • אויבתו מזה כמה שנים.

בשנים שקדמו לאותו המפגש הפך אל מהדי בן ברקה לאדם מפורסם. הוא נולד במרוקו ובמהלך השנים נודע כאיש אופוזיציה מרוקאי שצבר תמיכה עממית בקרב העם המרוקאי. בשנת תשכ״ג(1963) הוא הואשם בקשירת קשר כנגד המלך חסן השני ונמלט מהמדינה לאחר שנידון למוות בשל חתרנותו כנגד הממשל.

כעת הוא מצא את עצמו מובל, בניגוד לרצונו, לדירת מסתור בעיירה ניי-סיר- סן, בצידה הצפוני-מערבי של פריז. מה שיעבור האופוזיציונר הקשוח בשעות ובימים הבאים – יעסיק שנים רבות את צמרת מדינת ישראל, שמצאה את עצמה בפני משבר בינלאומי, שאם לא שהושתק בדרכים שונות – קשה לשער את השלכותיו.

פעולה חדה וחלקה

את פרסום הפרשה המסעירה שתקראו בשורות הבאות, ניסו בצמרת מערכת הביטחון למנוע במשך לא מעט שנים. הצנזורה הצבאית, שכוחה היה בשיאה באותם ימים, אף הביאה למאסרם של עורכי שבועון קיקיוני שהעזו לחשוף את פרטי הפרשה שנה לאחר התרחשותה, תחת הכותרת "שיתוף המוסד בחיסול בן ברקה".

אנשי המוסד מיהרו לאסוף את העותקים מדוכני העיתונים וציוו על עורכי העיתון להדפיס שוב את העיתון – מצונזר, כמובן – ולהפיצו כרגיל, כדי שלא לעורר חשד. לבסוף, השיגו השניים עסקת טיעון במסגרתה ריצו שנת מאסר בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור.

עד לפני מספר שנים, עת פרסמו החוקר רונן ברגמן והעיתונאי שלמה נקדימון תחקיר בעניין ב׳ידיעות', לא פורסמו פרטי הפרשה באופן מלא. ד״ר יגאל בן נון, חוקר היחסים החשאיים בין מדינת ישראל למרוקו בסורבון בצרפת, הוא זה שחקר בעשרות השנים האחרונות את הפרשה ושוחח עם המעורבים בה, חלקם החזיקו בתפקידים בכירים בצמרת המודיעין הישראלי.

בימים אלו, לקראת הוצאת ספרו, חושף ד״ר בן נון טפח מהפרשה שאיימה למוטט את צמרת הביטחון הישראלית ולהביא לפיטוריו של ראש המוסד ושורת בכירים וכן לביקורת בינלאומית עזה מצד צרפת – ידידתה הגדולה של מדינת ישראל באותם ימים.

שיתוף הפעולה המודיעיני בין מדינת ישראל למרוקו בתחילת שנות השישים, היה סוד גלוי בעולם הביון. הוא החל עם הסכמתו של המלך חסן השני לאפשר את עלייתם של יהודי מרוקו תמורת 250 דולר לכל ראש יהודי שעזב את המדינה, ונמשך בתמורה מודיעינית שסופקה על ידי המוסד הישראלי לבולשת המרוקאית, שפעלה כנגד תאי התנגדות לבית המלוכה באותן שנים.

העסקה הייתה ברורה לשני הצדדים: מדינת ישראל תספק כלי נשק, אימונים ומידע מודיעיני ליחידות המיוחדות של מרוקו שחלקן נוסד באותן שנים, ואילו מרוקו תאפשר לסוכנים ישראלים יד חופשית במדינה לאסוף מידע על מדינות ערביות עוינות, בראשן מצרים. לשיאו הגיע שיתוף הפעולה בחודש אלול תשכ״ו, אז התקיימה פסגה ערבית בקזבלנקה שדנה בהקמת פיקוד ערבי משותף למלחמה עתידית עם מדינת ישראל. המלך חסן השני שגם כך לא חיבב את אורחיו, אפשר לסוכני המוסד לטייל כאוות נפשם במלון בו התקיימה הוועידה. לימים יספרו אנשי הארגון שהיו שותפים בפעולה זו, כי נוכחותם במקום הניבה למדינת ישראל מידע שלא יסולא בפז בכל הקשור למאבק המדינות הערביות במדינה. במחקרם של רונן ברגמן ושלמה נקדימון מובא, כי ציטוט מפי ראשי מדינות ערביות שאמרו במהלך הוועידה כי צבאם אינו ערוך למלחמה עם מדינת ישראל, היה זה שהוביל להתקפה נגד מצרים במלחמת ששת הימים.

בגיליון 'משפחה' שיצא לאור בחג הסוכות האחרון, סקרנו בהרחבה את מחתרת המוסד שפעלה עד תחילת שנות השישים במדינה הערבית, ובשנים שלאחר מכן הוחלפה בתשתית מודיעינית ענפה שהתקיימה בין המדינות ואפשרה שיתופי פעולה שנראים כלקוחים מעולם הדמיון.

"שמות המפתח בסיפור הזה הם מוחמד אופקיר, יד ימינו של המלך וראש השירותים החשאיים של מרוקו, ואחמד דלימי, מבכירי שירותי הביון של מרוקו בשנים בהן מתרחשת הפרשייה", פותח ד״ר יגאל בן נון בראיון מיוחד ל׳משפחה', 55 שנה לאחר החיסול המסעיר ובתום מחקרו המעמיק בפרשה.

"בארמון המלוכה במרוקו עוקבים אחרי פעולותיו של בן ברקה שהפך לאזרח אלג׳ירי ופעל נגד מולדתו. אופקיר ודלימי מקבלים החלטה לחטוף את בן ברקה ולהביאו למרוקו, שם ייערך לו משפט ראווה ובכך ללמד לקח את חבריו שניסו להפיל את המלך מכיסאו באמצעות הפיכה צבאית שנכשלה".

מתברר שלחטוף את בן ברקה זו אינה משימה פשוטה. בשל חששו מהבולשת המרוקאית, הקפיד בן ברקה להסוות את מיקומו ובמדינות שונות היה מופיע לרוב בשמות בדויים. כאן התבקשו אנשי המוסד לסייע. האחרונים לא יכלו לסרב לבקשה, המידע המודיעיני שקיבלו משיתוף הפעולה עם המרוקאים עמד כרגע על הכף.

לימים ישחזר ראש המוסד דאז, מאיר עמית, את הבקשה המרוקאית, שנראתה בעיניהם טבעית – לסייע לחסל את האויב של בית המלוכה. "הועמדנו בפני דילמה", סיפר עמית לרונן ברגמן. "לעזור ולהסתבך – או לסרב ולסכן הישגים לאומיים ממדרגה ראשונה. ההחלטה הייתה חדה וחלקה: להיות נאמנים לעקרונותינו ולא להסתבך בסיוע בלתי אמצעי, אלא לשלב אותו במערכת הפעילויות המקובלות שלנו איתם. פעלנו באחריות גמורה ולא עברנו את הגבול שקבענו לעצמנו. הכל היה חלק ונקי ללא פגם".

עבור אנשי ביון מיומנים כסוכני המוסד, איתורו של בן ברקה היה משימה קלה. במהלך התחקיר שערכו על האיש, גילו הסוכנים כי הוא מחזיק בכתובת דואר בז'נבה, אליה מגיעים גיליונות עיתונים שונים אליהם הוא מנוי. ההערכה הייתה, כי מדי כמה שבועות בן ברקה מגיע לכתובת הדואר, ובשל כך הוצמדו לכתובת שני סוכנים מרוקאים שהמתינו להגעתו.

לאחר איתורו, עלו המרוקאים שלב בדרישתם וכעת ביקשו מאנשי המוסד שיטות כיצד להעלימו באופן שאינו קושר את המודיעין המרוקאי לעניין, כמו כן ביקשו ייעוץ בכל הנוגע לדירות מסתור ושיטות פעולה. בשלב זה עדכן ראש המוסד מאיר עמית את ראש הממשלה לוי אשכול בדבר בקשותיהם של המרוקאים. על פי פרוטוקולים מאותם ימים, אמר עמית לראש הממשלה: ״הם רוצים דבר פשוט מאוד: תנו לנו את מהדי בן -ברקה".

ראש הממשלה אשכול חכך בדעתו. לחסל איש אופוזיציה היה כבר קצת יותר מדי, למרות התמורה הרבה שקיבלה מדינת ישראל ממרוקו. אלא שנמצאה נוסחה: ראש המוסד וראש הממשלה הסכימו כי אין לתת סיוע ישיר למרוקאים, אך ניתן לעזור להם במסגרת שיתוף פעולה המקובל בין ארגוני ביון.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 1/3

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר