ארכיון חודשי: מרץ 2021


בָּאבָּא-אמי בוגנים

בָּאבָּא

אמי בוגנים

לא כל היהודים המרוקאים היגרו לישראל. קומץ נותר במרוקו. בעיקר בקזבלנקה, העיר הלבנה שנבנתה בראשית המאה ה-20 על ידי הצרפתים כפארק ארכיטקטוני שנועד לחיים טובים ומהנים. אל קזבלנקה הניעו מתיישבים מכל הקולוניות הצרפתיות ומכל רחבי הממלכה המרוקאית. הם התגוררו זה לצד זה ופיתחו תרבות חיים יחידה במינה. בשנות השישים, צפיפות הדיור הייתה כזאת שאנשים התגוררו על הגגות, ומהם צפו אל האוקיינוס.

באבא הוא מאחרוני היהודים של העיר החושנית, השרה, הרוקדת וההוללת. הוא מארח על גגו אינטלקטואלים, פעילים הסתדרותיים ושאר דמויות שנבלעו בכור ההיתוך הישראלי, שגם פעל ככור שכיחה. יחד הם עוסקים בשירה ובספרות, בצוענים וכסופים, באפיקורוס ובשפינוזה. מפצחים גרעינים, נוגסים ארבה קלוי ונהנים מנוכחותה של מריקה היפה. במשך היום באבא משוטט ברחבי העיר, המזמנת לו הפתעות, והוא מבלה את לילותיו עם הנשים הפגועות שלה. אמי בוגנים מציע כדרכו סיפור מסאי, שמשנה את תפיסת הקורא בצומת התרבויות, המקומות, הדמויות והז׳אנרים.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

חכמי המערב בירושלים

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב)

לשם מה היה הצורך בכל כך הרבה תמרים? ובכן במוצאי חג הפסח נהרו המונים לביתו של רבי שלום כדי לזכות בברכתו. הוא ז״ל היה מברכם בחמלה ובחנינה ונותן לכל אחד ואחד תמר לעצמו לאות הצלחה ופריחה כתמר. בתמר זו שנתן רבי שלום מידיו הקדושות, היתה בה סגולה מיוחדת וסגולה מסוגלת לרפואה. לפקוד עקרות, לרווח והצלחה בכל מכל כל. היו כאלה שאף שלחו לקרוביהם שמעבר לים את התמר של הצדיק. עד היכן הגיע כוחה של סגולה זו, אתה למד מאותו מעשה בעשיר אחד מוגראבי, שבנו למד בקהיר את תורת הרפואה. אותה שנה שבנו היה צריך לגשת לבחינות, שלח לו האב תמר, וכתב לו כי לפני הכנסו לבחינה יאכל את התמר של הצדיק ויצליח בבחינה. הבן צחק בלבו ולא נתן לב לבקשת אביו התמים, והשליך את התמר. הנה כשהגיע שעתו להבחן ניגש הבחור לאולם הבחינות והרגיש ששכח את תלמודו. בלית ברירה ניגש לבחינה ונכשל, בבושת פנים כתב לאביו וסיפר לו את הקורות אותו. במוצאי פסח הסמוך הלך שוב אביו לרבי שלום וביקש ממנו תמר עבור בנו, וכמובן שלא סיפר לו כלום אודות בנו ומכשלונו בבחינות. הפעם קיבל הבן את התמר ושמרו בדחילו ורחימו ולפני שנכנס לבחינות אכל את התמר, ואכן הצליח בבחינות הצלחה מעל ומעבר לציפיות. כאשר שב לירושלים לקחו אביו אל רבי שלום כדי לקבל את ברכתו, והזהירו לבל יספר לרבי שלום מה שעשה עם התמר הראשון, כשנכנסו אצל הרב, הציג האב את בנו, רבי שלום הושיט לבחור שתי אצבעות לנשיקה ואמר לו:

״מפני שזלזלת בתמר, קיפחת שנת חיים, בני״

 

כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל״ב)

בוליסה חנה אשתו של רבי שלום היתה מקבלת אף היא תמר מידי בעלה, ועל ידי סגולה זו לא נשרה אף שן אחת מפיה כל ימי חייה. גם לא סבלה חולי או מיחוש, רק פעם אחת חלתה בימי חיי בעלה, ומעשה שהיה כך היה.

הרבנית בוליסה חנה נפלה למשכב וכפשע היה בינה ובין המות, אנשי החברה קדישא ישבו סביבה וחיכו ליציאת הנשמה כדי לומר לה את ה״שמע״. אותה שעה ישב לו רבי שלום על מחצלת ואמר תהילים, פתאום נפתחה הדלת, והכל שמעו את רבי שלום אומר:.

״לך והגד לשולחך, שני בתים החרבת, ושלום מתחנן לפניך שאת ביתו לא תחריב״.

כעבור רגעים אחדים צעק רבי שלום כשפניו מופנים לדלת הפתוחה:.

״מה לך ולי? גוזרני עליך שתביא את דברי לפני רבוני ורבונך, ואם ימאן— תשוב ותקחנה״.

הדלת נסגרה. כעבור שעה קלה שוב נפתחה הדלת מאליה, פני רבי שלום נהרו וקרנו מאושר, קם ממקומו ואמר לאנשי החברה קדישא.

״שובו לבתיכם, השם ענני״.

לא עברו שלושה ימים והרבנית בוליסה חנה קמה מחליה כאילו לא חלתה מעולם.

 

אמרתי אעלה בתמר (שיר השירים ז. ט)

רבי שלום לא ידע מעולם חולי מהו. בן שמונים וארבע היה במותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. רק יומים לפני הסתלקותו חלה במעיו במקצת, והרבנית חשבה שהחמין של שבת הזיק לו. חייך רבי שלום ואמר לה.

״בתי, למעלה משמונים שנה אכלתי חמין, ומהן חמישים ושבע משלך, ומעולם לא הזיקו לי — צרות ישראל מחלחלות במעי, אולי אושע בטענותי לפני בית דין של מעלה״.

הרבנית לא הבינה את הרמז שבדבריו. ביום השלישי ישב רבי שלום על המטה כשהבית היה מלא זקנים וחסידים, קרא אליו את אחד מזקני ועד עדת המערבים ולחש לו.

״הזהרו בכבודה של בוליסה חנה ששימשה אותי כל ימי בטהרה״.

אחר כך קרא אליו את אחד המקובלים הגדולים ואמר לו מה שאמר, ומיד החל לקרא קריאת שמע. וכשעדיין שפתיו הטהורות מלחשות, הוציא את נשמתו בטהרה והיה נראה כאילו היה מנמנם לאחר סעודת שבת. היה זה בשנת אעל״וז בתמ״ר (תרע״ה).

בן יחיד היה לרבי שלום זצ״ל, ורבי שמואל שמו. אף הוא היה פרוש כאביו מכל העולם הזה. גדול בתורת הנגלה ,ובתורת הנסתר. בן שלושים שנה נתמנה לש״ץ, בישיבת המקובלים ״בית אל״, בזמן המקובל האלהי רבי מסעוד הכהן אלחדד זצוק״ל.

רבי שמואל זצ״ל למד תורה מאביו. וכן היה תלמיד מובהק להרב הגאון החסיד מו״ה אלעזר תלוי בן טובו זצ״ל. לרוב אהבתו ודבקותו לרבו, אסף רבי שמואל, יחד עם עמיתו בתורה וידידו מנוער, הגאון רבי אברהם אביכזר זצ״ל, את כתבי רבם. הגיהו והדפיסו את ספרו הגדול ״פקודת אלעזר״ על השו״ע. אף הם כתבו כמה הגהות, מאירות עינים.

רבי שמואל נפטר כשהוא בן חמישים ושש שנים, ב־ה׳ שבט תרע״ח. במותו כיפר על עדת ישראל שבעיר הקודש והציל את עם ה׳ מכליה ח״ו.

ומעשה שהיה כך היה: שבועות מספר לפני שגורשו התורכים מירושלים, כבדה מאוד ידו של הצורר ג׳מאל פחה על ירושלים. גזירת גירוש היהודים מתוכה, ריחפה מעל ראשיהם. מבוכה רבה וחרדה גדולה היתה בלב היהודים, זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם ושבת משוש לבם. אבלים וחפויי ראש התהלכו הזקנים והילדים בתוכה. חרדת אלהים ירדה על העיר.

באחד ימי מבוכה אלה, קרא אליו רבי שמואל, לשמש אחד, חסיד ותמים עם ה׳, ואמר לו:

״לך וכנס לי מנין של זקנים יראי ה׳, שיקראו בכל יום באשמורת הבקר את ספר התהלים בבית הכנסת האיסטמבולי, ועל ידי קבלה מעשית אצרף שמות שיבטלו את גזירת הגרוש״.

אף גילה לאותו שמש כי בעשותו את המעשה הזה, הוא יציל בנפשו את קהל עדת ישורון מכליה.

וכך היה, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, וכעבור תשעה ימים

נפל רבי שמואל למשכב ולמחרתו נפטר מן העולם. זיע״א.

רבי שלום עלה לירושלים מעיר רבאט שבמרוקו, הרביץ תורה הרבה בבית התלמוד תורה של עדת המערבים והצטיין בשיטת החינוך ובהוראה. מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י ח״ב בערכו כתב ששמע ממכיריו של רבי שלום כי ״היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, על הבל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה״.

הערת המחבר: החומר על המאמר הנ״ל. נלקח בעיקר מהספר הנפלא ״בסוד עניי הכתל״, לסופר הדגול, ארי בן זהב, וראה מה שכתב הסופר ר׳ אברהם אלמאליח בערך הסופר והספר הנ״ל, בבטאון ״המזרח׳׳ שנה שניה גליון גי(י״ב חשון תש״ג) עמוד 7.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

 

LA MAISON DES CORCOS

La maison de Mogador etait carree, rez de chaussee, bureau, premier etage avec patio a ciel ouvert et balustrades en bois.. en arrivant a l’etage, a droite, quelques marches menaient par une porte-fenetre vers une partie des remparts de la ville, qui leur servait de terrasse, plantee de fleurs etiolees par le vent terrible de Mogador. A travers les creneaux des remparts on avait une vue splendide sur toute la plage, l’ile, les Scalas. La vraie grande terrasse comprenait aussi un autre appartement loue a d’autres personnes.

En entrant dans l'appartement il y avait une piece appelee le « study » ou les enfants faisaient leurs devoirs, ou on recevait parfois en petit comite: bureau, fauteuils, divan recouvert d’un tapis, des livres puis le salon tres grand, agreable. Une immense bibliotheque occupait tout un cote du mur, des livres rares et precieux s’y trouvaient a la disposition d’Uncle. II y en avait un peu partout, d’ailleurs; deux autres placards dans le salon en etaient pleins. La traditionnelle « zafania » entre deux fenetres, le piano casserole puis canapes, sieges anglais, tables ; montagnes de tapis. Pres du fauteuil d’Uncle. Encore une bibliotheque tournante Je me souviens qu’a l’age de treize ans j’ai lu en cachette, « Les Contes de Lafontaine » que Philippe en catimini, tirait d’un des placards.

Entre le salon et la salle a manger, l'office ou Antie avait beau camoufler ses reserves de gateaux, Elza les decouvrait et faisait une vraie razzia. Apres venait la salle a manger, une chambre a coucher assez petite, puis celle de Julia et Chelly ou je couchais lorsque j’etais chez elles, la chambre d’Ernest puis celle des parents. Meubles anglais: je revois Uncle couche sur son lit etroit. II faisaient lit a part….A gauche le lit matrimonial puis une table en bois d’arrar avec un plateau sur lequel etait piquees une dizaine de bougies allumees (ceci avant l'installation de l’electricite). Uncle, appuye sur de nombreux oreillers, lisait jusqu’a des heures avancees de la nuit .Ceci me rappelle ses petits dejeuners, prepares non par la cuisiniere qui venait plus tard mais par ses fideles hommes a tout faire ; je vois encore Layachi et Abderrahmane ; Ce petit dejeuner comprenait toujours trois ou quatre ceufs brouilles ou a la coque. Les brouilles etaient si cuits qu’ils ressemblaient a des petits cailloux jaunes eparpilles dans l’assiette. Le plus amusant est qu’Uncle dinait le plus souvent de trois ou quatre oeufs brouilles, frits ou a la coque.

Un incident arrive a Elza qui avait quinze ans a l’epoque: elle recoit une lettre (de maman ou d’une amie, peu importe) arrive de la plage et comme d’habitude, trouve sa lettre ouverte par Antie Messoda, posee sur son assiette. Elza qui en avait assez de « la police secrete d’Antie » a vu rouge et lui a dit que ce serait la derniere fois qu’elle tolererait une lettre ouverte. Que maman ne se permettait pas un tel controle, donc il etait absolument inadmissible de la part d’une tante et qu’elle se ferait adresser ses lettres ailleurs si cela continuait. Cela a ete fini.

Quant a moi, elle montait sur la terrasse des remparts et avec une longue vue, surveillait nos ebats sur la plage et dans l’eau ; et comme j’avais un ou deux professeurs de natation benevoles elle disait que j’etais une fille perdue qui me laissais toucher par des hommes ; pauvre de moi, quelle bagarre cela a cause et j’etais si innocente a l’epoque.

Uncle av ait entre soixante dix et soixante douze ans lorsqu’il a du subir une operation a Marrakech, je crois une hernie etranglee ; il s’en est bien sorti mais… trois ou quatre jours apres, il est mort. Je ne sais plus si son corps a ete ramene a Mogador, Agadir ou s’il a ete enterre a Marrakech. Il s’est vu partir et a eu l’honnetete de faire promettre a Ernest de nous rembourser une somme tres importante qu’il nous devait et qu’il pretendait ne pas nous devoir. Ernest nous la rendue et a un moment ou elle etait la bienvenue. Antie est morte a Agadir quelques annees apres.

 

LES TOBY

Il me reste a parler des Toby. Antie Clara avait epouse un parent Mose Toby, riche commercant, ils ont passe la plus grande partie de leur vie a Londres et a Las Palmas, ne sont revenus definitivement a Mogador que lorsqu’Uncle Mose a vieilli. Ils etaient magnifiques tous les deux, tous deux parlaient espagnol et anglais a la perfection et nous semblaient beaucoup plus raffines que le reste de la famille. Leur maison etait tres belle, tres luxueuse, helas, je ne peux plus la decrire, e’est trop tard. En outre, nous n’y allions pas tres souvent, nous les enfants, car il n’avaient qu’un seul fils bien plus age que nous, Pinhas. Il s’est marie avec Anita Toledano. Famille riche et honoree de Tanger. Ils eurent trois enfants Delia, Edna et le dernier, un fils que son pere adorait. Le petit meurt a la suite d’une maladie, laissant ses parents desesperes.

Mogador etait la petite ville de province. Pinhas n’etait pas du tout gai ni facile a vivre, Anita, apres ce deces devient neurasthenique et supplie son mari de s’installer a Tanger, ce qui etait tres raisonnable. Pinhas, retenu par ses affaires hesitait. Les discussions se multipliaient, Anita, excedee a prepare avec sa famille un depart discret et definitif pour Tanger, laissant une lettre d’explications que Pinhas a trouvee un soir en rentrant. Il a cru devenir fou! A fait l’impossible pour avoir sa femme et ses enfants vainement, il aurait peut etre du tout abandonner et s’installer tout de suite a Tanger. Il ferme la maison et s’installe chez sa mere. Quelque temps apres (je crois que le divorce etait deja prononce) on lui reclame les affaires de sa femme et de ses enfants restes dans la maison. Il vient a Marrakech et supplie Papa de l’accompagner a Mogador, lui disant qu’il n’aurait pas le courage de retourner seul dans ces pieces vides et de revoir les lieux oil il avait ete heureux: vetements d’enfants, souvenir de tout son bonheur detruit et il jurait a Papa qu’il ne pouvait pas le faire, qu’il se tuerait! Papa etait tres occupe et preoccupe a l’epoque. En plus, il n’a jamais cru que e’etait serieux, il l’a raisonne, sermonne, et lui a fait promettre de revenir, tout de suite apres !’envoi des affaires, passer quelques jours de repos dans ce havre de grace qu’etait la villa Marie. Pinhas promet du bout des levres et part desespere. Deux jours apres, coup de telephone angoisse de Mogador ; Pinhas s’etait bel et bien tue d’une balle du revolver achete a Marrakech On l’a retrouve avec un vetement de son fils serre contre son coeur.

David, mon mari, conduisant comme jamais de sa vie (et il allait vite a l’epoque) notre belle Delage « speciale » et Papa bourrele de remords ont fait le voyage Marrakech – Mogador en un temps record. Dans notre religion les suicides sont enterres a part, dans un coin special. Grace a Papa, Pinhas a eu un enterrement normal, toute la ville apitoyee y a assiste mais il n’a pas pu empecher qu’on entoure sa tombe de chames comme pour tous les suicides (j’ai vu la tombe lors d un de mes voyages a Mogador.

Antie Clara a survecu quelques penibles annees oil chagrin, proces de succession ne lui ont pas ete epargnes. Elle est morte du coeur

C’est terrible, je ne respecte aucun ordre, tant pis! J’ajoute un mot au sujet de la mere d’Uncle Leon ; Elle s’appelait Julia Brandon de Rodriguez. Originaire de Londres. Antie Stella, la deuxieme femme du pere d’Uncle Leon etait Stella Duran de Londres aussi. Elle menait tout le monde a la baguette et a vecu tres vieille. Je la compare a la vieille heroine de Jalna, Adeline .Elle avait elle aussi une canne a pommeau d’argent, qu’elle brandissait au nez de ses interlocuteurs. Nous la respections tous, et jeunes, elle nous faisait peur. C’est elle qui a dirige la premiere ecole d’anglais de Mogador, je crois, vers 1870. Je l'ai su grace a un livre. Elle a refuse d’apprendre l’arabe et menait sa vie comme a Londres.

Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שטרית.

מחקרים-יששכר

יוסף שיטרית.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית

השכלה עברית וציונות סוף המאה התשע־עשרה.

 

שתי תנועות פנים־יהודיות עיצבו את עולמה של היהדות החילונית בעת החדשה: תנועת ההשכלה העברית על חוגיה הרעיוניים השונים, ולאחריה הציונות המדינית. שתי התנועות נישאו על גבי זרמים רעיוניים תוססים ומתסיסים, שדגלו בצורות שונות של תחייה לאומית והשפיעו השפעה מכרעת על דמותה של המנהיגות התרבותית והמדינית של יהדות אירופה בשתי המאות האחרונות. שתי התנועות צמחו והתפתחו באירופה, ונתנו מענה ללבטיהם ולתהיותיהם של אותם חוגים קהילתיים שטעמו מן התרבות האירופית החילונית שלאחר עידן האורות וההשכלה ולאחר תהפוכותיה של המהפכה הצרפתית. לצד דפוסיה הכלליים של המודרניזציה באירופה סללו שתי התנועות מסלול מרכזי נוסף — יהודי פנימי ברובו — לתהליך המודרניזציה האינטנסיבי ולחילון שעברו הקהילות היהודיות באירופה במאתיים השנים האחרונות.

לכאורה, ייראה כבלתי רלוונטי לחלוטין לבדוק את רישומן של שתי תנועות אלה בקהילות יהודיות רחוקות כל כך מההוויה ומההתנסות היהודית האירופית, כמו הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה. אולם חוגי משכילים עבריים שונים שקמו בארצות אלה והתייחסו במישרין לשתי התנועות האלה בסביבות שנת 1900 השאירו את רישומם על התפתחותה של יהדות צפון־אפריקה. ברשימה זאת נתמקד בחוגים שצמחו במרוקו — בדרום מרוקו במיוחד — לקראת סוף המאה ה־19, ובעיקרו של דבר בהתבטאויות העיתונאיות והספרותיות שליוו את פעילותם, ומהן נביא טקסטים בסיסיים ומשמעותיים אחדים. להתפתחותן של התופעות הנדונות ברחבי צפון־אפריקה בכלל יוקדש בקרוב מחקר נוסף. מעבר לחשיפה זאת תועלה כאן הטענה המרכזית, שראשית ההתארגנות הציונית במרוקו קשורה קשר ישיר לניצני ההשכלה העברית שהנצו שם בקהילות שונות, ולא צמחה בחינת יש מאין, כפי שהדבר מתקבל מעיון במחקרים השונים שהוקדשו בשנים האחרונות לתיאור ההתארגנות הציונית במרוקו.

 

  1. 2. לאופיה של תנועת ההשכלה

העברית במרוקו

א. האם התקיימה תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה ה־19?

מחקרים קודמים שהקדשתי לתיאור הדמויות ולתהליכים שקבעו את אופייה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 הביאו אחדים להעלות ספקות[הספקות הושמעו בעל־פה מפי מגיבים שונים על מאמריי והרצאות״ שהקדשתי לנושא.] בדבר קיומה במרוקו של תנועה כזאת, בטענה שחוגים אלה שקמו במרוקו רחוקים היו מהאידיאולוגיה המשכילית המקובלת והידועה שהתפתחה באירופה במאה ה־19 בעיקר, ושכל כולה משכה לעבר החילון של החיים היהודיים ולעבר התבוללות תרבותית מואצת. אכן, אם זאת היא הדמות והתדמית העיקרית של תנועת ההשכלה העברית האירופית, הרי דפוסיה של התנועה במרוקו רחוקים מלשקף את התכונות האלה, שכן שאיפותיהם והצהרותיהם המפורשות של חוגי המשכילים העבריים במרוקו עומדות בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה זאת של ניתוק החברה היהודית ממעייניה הדתיים. ססמתם המובלעת הייתה להפך: שילוב של המסורת הדתית היהודית הצרופה עם היבטים שונים של המודרניות.

בראשיתה של הפעילות המשכילית במוגאדור, שהתקיימה אז כנראה בחשאי ובתנאים של מחתרת למחצה, האשימו חברי הקהילה את המשכילים העבריים בכפירה ובאפיקורסות, וזאת כהד ברור לתחושת סכנת הינתקותם של צעירים אלה מצור מחצבתם. אולם דבריהם המוסמכים של חוגי המשכילים היו ערים לאבסורד ולאופי המעליל של האשמות אלה, דחו אותן בשאט נפש והצהירו קבל עם ועדה על שמירה מדוקדקת של קיום המצוות ועל אמונתם הצרופה באלוהי ישראל, ואף הוכיחו זאת בחייהם היומיומיים ובאישיותם, שהייתה לאחר מכן למקור להערצה והוקרה בקהילה. אולם, עם כל הזדעזעותם מהאשמות־שווא אלה ודחייתן על הסף, לא נרתעו המשכילים מלייחס את פעילותם לתנועת ההשכלה העברית הרחבה ולהתהדר בשמה. הם היטיבו להכיר את דפוסיה האישיים, היצירתיים־תרבותיים והחברתיים באירופה עקב הקריאה בספרות ההשכלה ובעיתונות העברית של סוף המאה ה־ 19, והעלו על נס בכתביהם את פעילותם ואת חוויותיהם המשכיליות.

הערת המחבר: ראה: שיטרית, שירי דודים; שיטרית, אפריון — על אישיותו ופועלו של רד״א. על מצבתו של רד״א, שנפטר ביום ה׳ עשרה בניסן ת״ש, בן יותר משמונים שנה, רשם המקונן: ״…ילאה כל עט לתאר מהלליו חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה הלא הם כתובים בספרו וקראם שירי דודים מעין מתגבר בזוהר הקדוש וכתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו זכה וזיכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ובדעת ובכל מלאכה חכמתו בנין הוד וציוריו לאיש מצור…״. נוסח המצבה יתפרסם במלואו בקרוב בכתב־העת מסורות, במסגרת עבודו משותפת של חברי משלחת מחקר למרוקו שכללה אותי, את פרופ' משה בר־אשר ואת ד״ר יעקב בן טולילה, יחד עם נוסחיהן שק עשרות מצבות רבות נוספות ממרוקו.ע"כ

בהגדרתם המובלעת של ההשכלה העברית כפי שהם הזדהו אתה ופעלו לאורה, הם לא ראו כל קשר הכרחי בין קיומה של פעילות משכילית עברית אינטנסיבית לבין התנהגות פורקת עול. בתנאים החברתיים־תרבותיים ששררו בסוף המאה ה־19 בקהילות היהודיות במרוקו זה גם היה כמעט בלתי אפשרי, שכן כל אושיות החברה היהודית הרבנית והחברה המוסלמית הסובבת גם יחד היו טבועות בחותם הדתיות, ובשתי החברות לא התקיימו עדיין חוגים חילוניים או מתבוללים שהיו יכולים להשפיע במישרין ולשמש מקור השראה למשכילים העבריים התוססים. כל דגמי החיקוי שהיו קרובים או סמוכים להם היו רחוקים מלהיות מנותקים מזיקתם הדתית־מסורתית של החיים ושל החוויות הרוחניות־אינטלקטואליות. גם בתי־הספר שהוקמו ונסגרו לחליפין במוגאדור עד לסוף המאה ה־19 לא הספיקו להצמיח עדיין — שלא כמו בקהילות יהודיות אחרות — דור של צעירים תלושים ומנותקים ממסורתם הדתית והקהילתית

אם אכן דחו כך המשכילים העבריים את אופיה המרכזי המקובל של ההשכלה העברית, האם ראוי הוא שנמשיך ונכנה אותם בשם מחייב ומרחיק לכת כל כך? האם לא יהיה זה אנאכרוניזם ואף סילוף המציאות החברתית תרבותית וערבוב מין בשאינו מינו ? התשובה לתהיות אלה היא לגבי דידי לאו רבתי, שכן פרט להזדהותם ולהגדרה העצמית המפורשת כמשכילים עבריים — ויש לפחות לכבד את הגדרתם העצמית — קיימו חוגים אלה בפעילוח המשכילית תכונות נוספות מזהות לא פחות ומרכזיות לא פחות של תנועת ההשכלה העברית האירופית: התפעמו חושפנית מהחכמות החילוניות, לימוד מודרני של הלשון העברית והשימוש בה, וכן הרצון לתיקון חברתי־לאומי של הקהילות היהודיות ושל גורל העם היהודי בכלל.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

שטרית יוסף

ב. התמורות המנטליות

אשר לממד האישי־חווייתי של ההשכלה, שהיה למעש היסוד הראשון שעליו צמחה והתפתחה באירופה התנוע החברתית־תרבותית הכללית וששורשיו נטועים עו בתקופת הרנסנס, אין כשיריו החושפניים של ר׳ דוד אלקאים, שנכתבו בעיצומן של התנסויותיו המשכיליוו כדי לשתף אותנו בסערות הנפשיות שחוו משכילים עבריים במוגאדור בפרט ובמרוקו בכלל, שעה שגילו את ספרות החכמה וההשכלה ושקעו בקריאתה. ספרות זאת לא הייתה מצומצמת כלל בחוגים אלה. פרט לעדויות העקיפות והישירות לתפוצתה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במוגאדור ובמרוקו בכלל, שהובאו במקום אחר, גילוים זה לא כבר בארץ של שרידי ספריות שהובא ממוגאדור מאפשר לנו לעמוד על היקף הספרות הזאת שהגיעה לידיהם של חובבי ההשכלה העברית. נמצאה אצלם ספרות שימושית כספרי לשון ודקדוק עברי, ספרי מדע פופולרי וספרות יפה.

העיון בספרות זאת היווה מעין טקס מעבר לעולמה הרוחני־תרבותי של תנועת ההשכלה העברית עבור כל אלה שהשתייכו לחוגים המשכיליים. עיון זה התקיים כנראה הן במשותף והן ברשות היחיד, וזימן למשכילים הצעירים חוויות אינטלקטואליות שהיו ביסוד התמורות המנטליות שקבעו את עולמם הרוחני־תרבותי החדש וקירבו אותם לשאיפותיה החברתיות־תרבותיות של תנועת ההשכלה. הד ברור לתסיסה רוחנית־אינטלקטואלית זאת של המשכיל המתחיל הוא השיר שיובא כאן, שהוא אחד מני רבים שהקדיש ר׳ דוד אלקאים להשכלה, ואחד מהליריים ביותר שנכתבו בשירה העברית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. בשירו ר׳ דוד אלקאים נותן ביטוי קולע וממצה לבעיות הפסיכולוגיות ולבעיות החברתיות שבהן נתקלו ראשוני המשכילים העבריים במוגאדור ואולי במרוקו בכלל.

 

״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר.״

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא פמוהזתי״

 

 

שיר על החכמה וההשכלה

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא

פמוהזתי״(שירי דודים, עמי 166-164)

 

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר זוֹרַחַת
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי / לוּלֵא כִּי יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי רָקַח מֶרְקַחַת.

 

לחרבא עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

5- נֵר צֶדֶק לְעֻמָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,

תּוֹרֶה דֶּרֶךְ חֶשְׁכָתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

 

יוֹמִי וְלֵילִי טִפַּחְתִּי רִבִּיתִי,  כְּשׁוֹשַׁנָּה יִרְחָתִי: / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת.

נַפְשִׁי מִמַּרְבִּית אַהֲבָתָהּ נַחֲלִיתִי, עֲלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי רַבָּה נִזְנַחַת.

10-וְאִם רְחוֹקָה הִיא בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי, אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: מְקוֹר הָבֵן אַיֵּה לָקַחַת.

רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עֲלֵי נַפְשִׁי רָוִיתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמֹּר בּוֹ נִמְשַׁחַת,

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, / נִיב מְפָרֶשֶׁת.

גַּם רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, 

וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי / כְּבַת יוֹרֶשֶׁת.

 

15- וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קָצֶה בָּאתִי; / אָכֵן אֲרֻכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי; / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי, / רֵיחֵי נָמֵר וְטַעֲמֵי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי; / רֶגֶל זָרִים עֲלֵי פּוֹסַחַת.

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי / רַב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי, / חֶבְרַת הָבֵּין נִקְרֵאָה שַׁחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי / הָגוּת אֲרֶשֶׁת,

20-שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת;

לְאֵל חָשְׁבוּ מִלָּתִי / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

 

קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי! / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת.

תּוֹרָה הָיְתָה חֹטֶר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחֻוקָּהּ לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָּן תִּקְוָה תּוֹךְ לֵב צוֹמַחַת.

מִלִּבִּי וּמִפְּנֵי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוַת עֲבוֹדָתִי; / אֲהַבְתִּיהָ בְּעַיִן נִפְקַחַת.

25-וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה כְּגֶפֶן סוֹרַחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

יוֹשֵׁב שַׁחַק שָׁאַלְתִּי / מֵעַל יַבֶּשֶׁת,

הֵאִיר אוֹרִי,קָדַרְתִּי, / בְּלָשׁוֹן לוֹחֶשֶׁת.

רַעְיוֹן טוֹב שֶׁהַמְטָרָתִי / פָרָשׂ לִי רֶשֶׁת.

 

מֵעֵת אַשְׁרֵי סָרִים כֹּל לְמִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִּבְרִיתִי, / תֹּאַר טוֹב נָתְנוּ לִי כְּפַחַת.

30-וְעֵץ גַּפְנִי בֵּין עֲצֵי זֵיתִים שַׂמְתִּי, / בְּכַרְמֵיהֶם נָטַעְתִּי, / נֶחֱשָׁב נֶטַע זָר כְּסַפַּחַת.

פִּרְחֵי אֲלֻמּוֹת חָכְמָתָם הִבַּטְתִּי, / עַל רֹאשָׁם כֶּתֶר תַּתִּי, / כְּקַרְנֵי פָּרָה מְנַגַּחַת.

אַקְוֶה עֶדְנָה אַחֲרֵי בְּלוּתִי, / אֵיכוּתִי וּמַהוּתִי; / אֶרְאֶה סוֹפָם נַפְשִׁי בּוֹטַחַת.

אַחַת בָּחַרְתִּי שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, /  וּלְגֵו שַׂמְתִּיהָ לִי מִטְפַּחַת.

אָנָּא ה' הַקֶּשֶׁב לְשַׁוְעָתִי / וְקָבַל תְּפִלָּתִי, / כִּמְפַלֵּל עַל כַּד וְצַפַּחַת.

35-וּבְנָהּ מַהֵר עִיר מִקְדָּשִׁי חֶמְדָּתִי, / הָיְתָה רֵאשִׁית מַמְלַכְתִּי; / עַד אָן בִּתְהוֹם רוֹבֶצֶת?

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

 

1-אמרתי … מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה — על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז); אשה בקרבי מתלקחת: ע״פ ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).

2-קצור קצרה … אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: ע״פ ״הקצור קצרה ידי מפדות?״ (ישעיה נ, ב); קדם ואחור רצתי: ע״פ ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: ע״פ ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד), ״וזרח בשמש אורך״ (ישעיה נח, י); איזה הדרך: ע״פ ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).

3-כבוא עיר … עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש לחיפושיו האינטלקטואליים, אלא הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת; כבוא עיר מקלט: ע״פ ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב); בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״(שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).

4-יומם ולילה … רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו, הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש; תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, כז); אך ערפל החתלתי: ע״פ ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט); רקח מרקחת: ע״פ ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה).

רפרין: ענף ערכה … כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר; בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: ע״פ ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כו); כפורחת: ע״פ ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).

5-נר צדק לעומתי: ע״פ ״נר לרגלי דבריך״(תהלים קיט, קה); בעת נדרשת: ע״פ ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).

6-תורה דרך חשבתי: ע״פ ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו); כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).

7-תגן לי ולחטאתי: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה ע״פ ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב); חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה — אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.

8-יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה שהגיעה לידי התמכרות כמעט; יומי ולילי: ע״פ ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחתי רביתי: ע״פ ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הידפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; במקום ״הרחתי״ — מחידושיו של רד״א, ע״פ ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״ (שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו) וע״פ ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״ (משלי כז, יא).

9-נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונתליתי ימים״(דניאל ח, כז); גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ — על דרך ״נפשי אויתך בלילה״ (ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״ (תהלים נז, ז): ממרבית: מרוב, ע״פ ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״ (דברי הימים ב ט, ו): עלי ערשי נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״ (תהלים ו, ז); כלתה רוחי: ע״פ ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג); רבה נזנחת: ע״פ ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״ (איכה ג, יז).

10-ואם רחוקה … איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בה התבוננתי: ע״פ ״התבוננת עד רחבי ארץ״ (איוב לח, יח); מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו. יא).

11-רוח שדי … בו נמשחת: עיסוקו זה של המשורר התנהל מתוך אמונה מלאה באלוהי ישראל, ועצם העיסוק זימן לו חיים רוחניים עשירים ומרעננים, כאילו נברא מחדש: רוח שדי רחפה במרום שבתי: ע״פ ״ורוח אלהים מרחפת על פני תהום״ (בראשית א, ב): עלי נפשי רויתי: ע״פ ״כי הרויתי נפש עיפה״ (ירמיה לא, כה); כשמן המור בו נמשחת: ע״פ ״משחך אלהים אלהיך שמן ששון״ (תהלים מה, ח).

12-דומם קשב קשבתי, ניב מפרשת: עיסוקו בספרות ההשכלה התנהל בהתרכזות רבה; קשב קשבתי: ע״פ ״והקשיב קשב רב קשב״ (ישעיה כא, ז); ניב מפרשת: רד״א מתכוון כאן כנראה למילונים עבריים ולחיבורים לקסיקוגרפיים שונים שיצאו לאור במאה ה־19 ושהיו חלק מהותי מספרייתו של המשכיל העברי במוגאדור.

13-גם רוחי ונשמתי רגש רוגשת: התרגשותו והתפעמותו של המשורר הייתה מרובה שעה שעסק בחכמת ההשכלה.

14-וכן רבתה שמחתי כבת יורשת: אושרי הרוחני היה ללא גבול ודמה אז לאושרה של בת היורשת את אביה, דבר נדיר, שכן עדיפותם של הבנים על פני הבנות קבועה בחוק העברי; כבת יורשת: ע״פ ״וכל בת ירשת נחלה״ (במדבר לו, ח).

15-ומעט קט … היא נשטחת: ההתקדמות המהירה שהשיג בעיסוקו האינטנסיבי בספרות ההשכלה גרמה לו לחשוב שהוא התקרב להבנה מלאה וממצה של ספרות החכמה הרחבה מני ים; ומעט קט: ע״פ ״כמעט קט ותשחתי מהן״ (יחזקאל טז, מז); כי עדי קצה באתי: ע״פ ״ובא עד קצו ואין עוזר לו״ (דניאל יא, מה); אכן ארכה: ע״פ ״ארכה מארץ מדה״ (איוב יא, ט).

16-אולתי… וטעמי נשחת: המשורר מודה בפה מלא שהייתה זו יוהרה רבה מצדו לחשוב שיתגבר כה מהר על עומקה ומורכבותה של חכמת ההשכלה; אולתי וכסלתי היא גלותי: ע״פ ״אולת כסילים אולת״(משלי יד, כד), ״ואל ישובו לכסלה״(תהלים פה, ט); שמעתי ונוכחתי: על דרך ״ולא למשמע אזני יוכיח״ (ישעיה יא, ג); ריחי נמר ומעמי נשחת: על דרך ״עמד טעמו וריחו לא נמר״ (ירמיה מח, יא).

17-לא זו… עלי פוסחת: מלבד יהירותו, שלא היה לה יסוד, התרגשה עליו צרה נוספת, כאשר אנשי קהילתו התחילו לחשוד בו בגלל התמסרותו לספרות ההשכלה, והתנכרו לו; שמעתי ונרגזתי: ע״פ ״שמעתי ותרגז בטני״(חבקוק ג, טז); ראיתי ונבהלתי: ע״פ ״נעויתי משמע נבהלתי מראות״ (ישעיה כא, ג); רגל זרים עלי פוסחת: ע״פ ״כי זרים קמו עלי״ (תהלים נד, ה).

18-ורעה חולה … נקראה שחת: העלילה שהעלילו עליו בני קהילתו, כאילו הוא משחית את דרכיו ומתעסק בחכמות אפיקורסיות יחד עם חבריו המשכילים, העכירה את רוחו; רעה חולה: ע״פ ״וגם זה רעה חולה כלעמת שבא כן ילך״ (קהלת ה, טו); הוספתי רב יגון על אנחתי: ע״פ ״כי יסף ה׳ יגון על מכאובי״ (ירמיה מה, ג), ״ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י); חברת הבין: כינוי לחוג המשכילים במוגאדור, שכן הם התכנסו לעתים ללמוד ולעיין ביחד בספרות ההשכלה; נקראה שחת: ע״פ ״לשחת קראתי אבי אתה״ (איוב יז, יד).

19-דרשתי בחברתי הגות ארשת: ע״פ ״וארשת שפתיו לא מנעת״ (תהלים כא, ג) — כאן המשורר רומז לניסיונות שניסו חברי חוג המשכילים במוגאדור לדבר ביניהם בלשון הקודש.

20-שן חרקו להותי ועין לוטשת: בני הקהילה שחשדו בו וכינו אותו אפיקורוס הוציאו את דיבתו רעה על לא עוול בכפו; שן חרקו להותי: ע״פ ״בחנפי לעני… חרק עלי שנימו״(תהלים לה, טז); ועין לוטשת: ע״פ ״צרי ילטוש עיניו לו״(איוב טז, ט); להותי: מה שחשבו להוותו ולמעשה הרע שעשה כביכול.

21-לאל חשבו מלתי ולדת מכחשת: גם לאחר שהכחיש את החשדות וההאשמות שהטיחו בו בני הקהילה, הם לא נתנו בו אמון והמשיכו להחזיק בדעה שהוא כפר בעיקר ויצא לתרבות רעה; לאל חשבו מלתי: ע״פ ״מי יכזיבני וישם לאל מלתי״ (איוב כד, כה); ולדת מכחשת: ע״פ ״כחשו בה׳ ואמרו לוא הוא״ (ירמיה ה, יב).

22-קים חי … אהל נמתחת: המשורר נשבע שמעולם לא עלתה מחשבה כזאת בראשו וכי מעולם לא התכחש לדת היהודית האורתודוקסית שבצלה הוא חסה כל חייו; גויתי: גופי; כי דתי לא פרעתי: לא הפרתי, ע״פ ״ותפרעו כל עצתי״ (משלי א, כה), ״ריש וקלון פרע מוסר״ (שם יג, יח); צל היתה לי אהל נמתחת: ע״פ ״וימתחם כאהל לשבת״ (ישעיה מ, כב).

23-תורה היתה … לב צומחת: התורה והמצוות היו מאז ומתמיד לחם חוקו, והן שהפיחו בו תקווה ועודדו אותו במשך כל ימי חייו; תורה היתה חטר מקל תפארתי: ע״פ ״מטה עז מקל תפארה״ (ירמיה מח, יז); נצן תקוה תוך לב צומחת: ע״פ ״ויסע כעץ תקותי״ (איוב יט, י).

24-מלבי ומפני … בעין נפקחת: לא במחשבה ולא במעשה מעולם הוא לא הפסיק לקיים את המצוות; לספרות ההשכלה הוא מתמסר בעינים פקוחות וברוח ביקורתית; לא אצלתי: ע״פ ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ (קהלת ב, י); אהבתיה בעין נפקחת: ע״פ ״אז תפקחנה עיני עורים״ (ישעיה לה, ה).

25-ודי לי … כגפן סורחת: המשורר מוצא את נחמתו בחוג חבריו המשכילים, הקרובים לו בדעותיהם ובחוויותיהם המשכיליות והמעריכים אותו ומבקשים את קרבתו; גפן מורחת: ע״פ ״ויהי לגפן סורחת שפלת קומה״(יחזקאל יז, ו).

26-יושב שחק שאלתי מעל יבשת: יש להזיז את התיבה שאלתי לסוף השורה כדי ליישב את המבנה הרגיל של המבע: המשורר מתפלל לאל, יושב השחקים.

27-האיר אור קדרתי בלשון לוחשת: הצירוף בלשון לוחשת מורחק ממקומו הטבעי ליד שאלתי שבשורה הקודמת; אור קדרתי: ע״פ ״כל מאורי אור … אקדירם עליך״ (יחזקאל לב, ח).

28-רעיון טוב שהמטרתי פרש לי רשת: כוונתו של המשורר בעיסוקו בהשכלה הייתה טהורה וכשרה, אך בני קהילתו פירשו אותה אחרת וטפלו עליו אשמות־שווא; רעיון טוב שהמטרתי: על דרך המטאפורה ״ימטר על רשעים פחים״(תהלים יא, ו); פרש לי רשת: ע״פ ״ופרשתי עליו רשתי״ (יחזקאל יו, כ).

29-מעת אשרי… נתנו לי כפחת: המשורר מתאר את אושרו־נחמתו על כך שבתוך חוג המשכילים הוא נחשב למנהיג ולדובר הראשי (למעמד זה של מנהיג החוג הוא הגיע לאחר פטירתו של מייסד החוג ודוברו המובהק, יצחק בן יעיש הלוי, שנפטר ב־1895); אשרי: ע״פ ״באשרי כי אשרוני בנות״ (בראשית ל, יג); סרים כל למשמעתי: ע״פ ״וסר אל משמעתך ונכבד בביתך״ (שמואל א כב, יד); כלם באו בבריתי: ע״פ ״וכל העם אשר באו בברית״ (ירמיה לד, י); כפחת: פחת במקום פחה, מנהיג וראש החבורה; תאר טוב נתנו לי: על דרך ״כי לקח טוב נתתי לכם״(משלי ד, ב).

30-ועץ גפני … נטע זר כספחת: במקום להעריך את מאמציו של המשורר המשכיל, שניסה לרומם את קרנה של קהילתו דרך עיסוקו ויצירתו, בני הקהילה התנכרו לו ונטפלו אליו.

31-פרחי אלומות … פרה מנגחת: המשורר לועג למלעיזים עליו ולחכמתם ומלגלג עליהם; על ראשם כתר נתתי: ע״פ ״ואשר נתן כתר מלכות בראשו״ (אסתר ו, ח); כקרני פרה מנגחת: קרני פרה הוא שם של אחד מטעמי המקרא. הצימוד של התיבה מנגחת להרכב הופך אותו לביטוי לעגני מועצם במיוחד.

32-אקוה עדנה … נפשי בוטחת: המשורר מביע את תקוותו לשיבה טובה ומאחל סוף מר למלעיזים עליו; אקוה עדנה אחרי בלותי: ע״פ ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״ (בראשית יח, כא); איכותי ומהותי: השוה ״הוא איכותו, הוא מהותו״ (עמנואל הרומי, ע״פ מילון אבן שושן).

33-אחת בחרתי… מטפחת: כנגד כל המתנכלים לו, המשורר מתהדר בשירה שבה הוא עוסק וביצירתו הוא המשמשות לו גם כמחסה מפני האכזבות וההאשמות; תוך חומתה נשגבתי: ע״פ ״הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו״ (משלי יח, יא); ולגו שמתיה לי מטפחת: על דרך ״ותשימי כארץ גוך׳ (ישעיה נא, כג).

34-אנא ה׳ … על כד וצפחת: המשורר מסיים את שירו בתפילה לה׳ שייעתר לתפילתו כמו שהוא נעתר לתפילתו של אליהו הנביא. כמפלל על כד וצפחת: ע״פ ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״ (מלכים א יז, טז).

35-ובנה מהר … עד אן בתהום רובצת: תפילתו אינה אישית בלבד אלא נוגעת גם לבניינה מחדש של ירושלים, המסמלת את עצמאותו של עם ישראל והשקועה עדיין בחורבן ובמצבה המשפיל.

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

אברהם אלמליח

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״

בוחרי הראש״ל היו משתדלים, עד כמה שאפשר, שבחירם יהיה רב שכולו פרי הארץ,שצמח על קרקע המולדת, שהוא מעורה במציאותה, ואדם שבכחו לקרב לב בנים לאבות, תוך הקנותו להם ערכי מסורת ועבר.

חכמי ירושלים ונכבדיה מבני העדות השונות שבה, היו מתאספים מיד אחרי תפלת שחרית, ביום הנועד לבחירת ״הראשון לציון״, בישיבת ״בעלי בתים״ שברחוב המידאן בירושלים*, והרב שנבחר לכהן כראש״ל וראש־רבני ירושלים וסביבותיה, היה עולה על הבמה, ואחרי דרשה גדולה בעברית, מעניני דיומא, בה היה מבליט את מך ערכו, שאינו ראוי לכל הכבוד שחולקים לו, ומביע את המחשבות הטובות המתרוצצות בלבו ברגע שנבחר להיות רועה צאן קדשים, — היה מבטיח להתנהג עפ״י הדת והיושר, ומביע את בטחונו שבוחריו לא יתאכזבו מבחירתם זו, ולא יבושו ממנה. הוא היה מתווה את תכנית עבודתו להבא, לטובת צאן מרעיתו, ואח״כ היה עובר לפלפול במשך שעה ארוכה בדברי תורה על איזו סוגיא מהתלמוד, ומתבל את דבריו בחידודים ובחדושים מקוריים משלו.

 

הערת המחבר: מקומה של ״ישיבת בעלי בתים״ זו, שנוסדה בזמן קדמון מאד — היה ברחוב המידאן בירושלים העתיקה, בחצר איש פרטי, ועד מנוי הראש״ל יש״א ברכה ז״ל (יעקב שאול אלישר) נהגו לערוך בה את טקס בחירתו של הראש״ל. בית הכנסת שבישיבה זו בוטל בימי המנדט הבריטי, מפני שמושל ירושלים העמיד, בימי המאו־ ־עות, קיר־חוצץ בסוף רחוב המידאן, כדי להפסיק בין רובע היהודים ורובע הערבים, והיהודים נטשו את הרחוב לחלוטין בשנת תש״ח.ע"כ

 

אחרי הדרשה, היה אחד מזקני החכמים מבין חברי הראש״ל החדש, עולה אל הבמה ומלביש אותו אדרת צמר חדשה שנקנתה בכספי הקהל, ואחרי שחתן־היום מברך עליה ברכת ״שהחיינו״ בקול־רם והנאספים עונים אחריו ״אמן, היה החזן מברך ברכת ״הנותן תשועה למלכים״ לחיי ״הוד מלכותו השלטן האדיר והרחמן, ירום הודו ותינשא מלכותו״, וכל הקהל עונים אחריו ״אמן ! אח״כ מברך החזן גם את מושל העיר וגם את הראש״ל ה"חכם באשי״ החדש, ואת כל ראשי הקהל, ואח״כ היה יוצא הרב מביהכ״נ וכל הרבנים וצבור מלווים אותו לביתו לסעודה קלה.

 

לפני שהראש״ל היה מציג את כף רגלו על מפתן שער ביתו, היה ראש השוחטים שוחט בהמה דקה ומברך ברכת השחיטה וכל הקהל עונה אחריו אמן. חתן־היום היה פוסע על הבהמה השחוטה, והשוחט היה טובל את כפות ידיו בדמה, ועולה ראשון לבית הראש״ל, ומצייר בדם שעל ידו, על משקוף הדלת, צורת יד בחמש אצבעותיה, כסגולה -עץ הרע, למען לא תשלוט עינא בישא בבחיר־העם. את בשר הבהמה השחוטה היו מחלקים אח״כ חנם לעניים.

 

״הראשונים לציון״ היו הדרשנים העיקריים בשבת הגדול ובשבת כלה ״כדי שהשומ­עים יתבשמו מתורתם ומתורת א״י״.

חבריו של הראש״ל היו שמים על ראשו את כתר הכהונה הרמה הזאת אחרי שהיו מכירים אותו שראשו מוכתר בכתר תורה וכתר שם טוב ושהוא ראש וראשון להם ומתבלט מכולם בידיעותיו, בחכמתו, בפרישותו ובכושר מנהיגותו.

והוא היה יונק את סמכותו, שהיתה כלה סמכות דתית בראשיתה ומימי הראש״ל אברהם גאגין ואילך גם סמכות רשמית — מחבריו הרבנים המקנים לו את המרות, המצייתים לפסקיו והמשכימים לפתחו לשמוע לקחו והלכותיו, בדעתם שהוא מתבלט בקרבם ביחודו הרוחני־המוסרי ובתורתו הגדולה מתורתם.

לפגי הבחרם למשרתם הרמה, היו כל ה״ראשונים לציון״ כמעט, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, יוצאים לגולה בשליחות ירושלים או אחת מערי א״י; חברון, צפת או טבריה, מביאים את דבר הארץ לאחיהם, מתארים בפני אחיהם שבגולה את מצב הישוב בא״י, צרותיו, יסוריו ועמידתו על משמר הערכים התורניים והלאומיים.

הם היו ממלאים תפקיד זה לא לשם הנאה חמרית פרטית, אלא כדי להחיות נפשות חלכאים ונדכאים מקרב אחיהם המחוננים עפרות הקדש, או כדי למצוא מקורות כספיים להדפסת חבוריהם, כאילו לא נוצרו הם, אלא כדי למלא תפקיד מבורך בכל התנאים מבלי שים לב לגורמים חומריים טפלים.

רוב ״הראשונים לציון״ הכירו, לפני הבחרם למשרתם, מדינות ואישים, התייצבו בפני גדולים, ואחדים מהם גם בפני שרי מלוכה ומלכים, ופרסמו את שבח הארץ והוציאו לה מוניטין בעולם.

וכשהיו נבחרים אח״כ כ״ראשונים לציון״, היה כבר שמם מוכר ומפורסם בגולה ולכן גם השפעתם על אחיהם שם היתה מכרעת.

יום בחירת ״הראשון לציון״ בירושלים היה נחשב כיום חג ומועד לא רק לו ולמשפחתו ולבוחריו, אלא גם לכל הצבור, ויום הלבשתו את הגלימא הרשמית המרוקמת בחוטי כסף וזהב שהיתה נשלחת לו, עפ״י רוב מקושטא בידי שליח מיוחד, — היה נחשב בעיני רבני ירושלים כיום ״הכתרת״ מלך עד כדי כך, שהם יצרו גם מונח עברי חדש ומיוחד לטקס זה: ״יום ההכתרה״ כלומר הכתרת הראש״ל בכתר תורה ובכתר מלכות ובכתר שם טוב.

טקס ההכתרה היה נערך, כאמור ב״ישיבת בעלי־בתים״ בעיר העתיקה בירושלים,

אולם משהתרחבה העיר ורבו תושביה, וישיבת ״בעלי בתים״ ברחוב המיידאן נעשתה צרה מהביל את כל המשתתפים בטקס ״ההכתרה״ של הראש״ל — החליטו רבני העדה הספרדית ומנהיגיה, לערוך את ״ההכתרה״ בביהכנ״ס הגדול המיוחם לרבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ואחרי מלחמת עצמאותנו וביתור ירושלים לשתים, העיר העתיקה והעיר החדשה, נערכת חגיגת ההכתרה של הראש״ל בבית־כנסת ״ישורון״.

״הראשון לציון״ הראשון שטקס הכתרתו נערך בבית־הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי היה הראש״ל הרה״ג יעקב שאול אלישר המכונה יש״א ברכה, והראש״ל הראשון שטקס ״הכתרתו״ נערך בביהכנ״ס ״ישורון״, היה הרה״ג יצחק נסים.

 

בכל יום ראש חדש היו חכמי הספרדים ורבניהם רגילים לערוך ביקור בבית הראש"ל ״החכם באשי״ ומתכבדים בכוסית קפה ומגדנות, משוחחים בענינא דיומא :ובענייני העדה וצרכיה ולפעמים גם בדברי תורה.

נב במוצאי יום הכפורים היו רבני העדה ומנהיגיה מבקרים בבית הראש״ל לדרוש זכר למנהג קדמון שהיה הקהל מלווה את הכהן הגדול לביתו בצאתו בשלום מן הקדש, והוא היה חוגג את הלילה ההוא בשמחה ובששון עם ידידיו ורעיו.

לאורו של הראש״ל אחרי בחירתו היה הולך הצבור הדתי בא״י ואף הצבור החילוני היה נשמע להוראותיו, והוא היה מקרין השפעתו על יהודי הגולה הספרדית.

הראש״ל היה נחשב לרבם של כל ישראל, ללא כל צביון מפלגתי. היהדות הספרדית בגולה היתה מבקשת השראה דתית מארץ הקדש, ואעפ״י שהמרות הדתית הרשמית העליונה היתה בקושטא, והחכם באשי בעיר־בירה זו היה צריך לאשר את בחירתו של הראש״ל הירושלמי ורק עפ״י המלצתו היתה ממשלת תורכיה מאשרת בגושפנקא שלה

בחירתו ואף שולחת לו מדים רשמיים ומקשטת את חזהו בעיטורי כבוד, אעפ״י כן מרותו הדתית של הראש״ל הירושלמי היתה פרושה על כל הגולה הספרדית בעולם הרבה יותר מזו של הרב הראשי שלכל מדינות עותמניה, וגולה זו היתה נכנעת לפקוחות הראש"ל, נתונה למרותו, עושה ככל אשר יפסוק בעניני דת ומבקשת ממנו הוראות והסכמות ואשורים על פסקי דת של רבניה, והיתה שומרת מכל משמר על עצמאותה הרוחנית של כהונה זו שנושאה היה מאור ליהדות בא״י ובתפוצות.

בימיהם של ראשוני ״הראשונים לציון״ היתה ירושלים מחולקת לשלש סיעות:

סיעת הרבנים לומדי התורה, שהיו מתפרנסים מנדבותיהם ומתמיכותיהם של נדיבי היהודים בחוץ לארץ;

סיעת הפועלים ובעלי־מלאכה, רובם מילידי הארץ, היו מתפרנסים מיגיע כפם ומעבודתם ולא היו נהנים מקופת הקהלה;

סיעת העשירים שהיו עולים לא״י לבלות בה את שארית ימיהם ולהקבר באדמתה, היו חיים מפירות כספם שהשאירו בחו״ל או מהקצבות שהיו שולחים להם בניהם, בנותיהם או קרוביהם שנשארו בחו״ל.

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

עמוד 9

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו-2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

שושביני הקדושים

המסלול השני, שבאמצעותו חידשו יהודי מרוקו את זיקתם לצדיקים, כורך גם הוא ׳סיפוח׳ של מסורות ארץ־ישראליות של עלייה לרגל, אך בהיקף צנוע יותר, מקומי או אזורי, ולא כלל־ארצי. יוצאי מרוקו, יותר מבני קהילות מזרחיות אחרות, אימצו ציוני צדיקים שגילו בקרבת מקומות מגוריהם בערי פיתוח ובמושבים, והחלו לחגוג את ההילולות שלהם בסגנון המגרבי המוכר. אמנם חגיגות אלה אינן מושכות המונים כמו ההילולות הגדולות של רשב״י ורבי מאיר בעל הנס, אך דפוסי הפולחן שנרקמו בהן קרובים יותר לזיארה המסורתית במרוקו, שכללה בדרך כלל מאמינים מקהילה אחת או מקבוצה קטנה של קהילות, המתקבצים סביב קברו של הצדיק הפטרון שלהם.

המקרה המפורסם ביותר במסלול זה הוא כינון ההילולה של חוני המעגל, מחולל הנסים האגדי מתקופת הבית השני, בחצור הגלילית שבעמק הירדן הצפוני. זיהוי קברו של חוני עם מערת קבורה עתיקה בשיפולים המזרחיים של רכס בִּירְיָה, קילומטרים אחדים מצפון לראש פינה, נסמך על מסורת ותיקה הידועה כבר במאה השלוש־עשרה. אך מסורת זו חסרה מועד מוגדר של יום הילולה, ומשום כך לא נערכו עליות לרגל קבועות לאתר. את מערת הקבורה נהגו לפקוד בעיקר בעתות בצורת, משום שהורדת גשמים הוצגה במקורות כ׳מומחיותו׳ הפלאית של חוני. חשיבות הציון עלתה בהדרגה משהוקמה בסמוך לו עיירת הפיתוח חצור הגלילית, שרוב תושביה היו יוצאי מרוקו ותוניסיה, וגאתה במהירות בשני שיאים, בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). משתי המלחמות יצאה העיירה ללא פגע, למרות קרבתה המסוכנת למוקדי הקרבות וההפצצות בחזית הסורית, ובשתיהן הותירו המאורעות הקשים, שהתחלפו בתחושת רווחה, את רישומם בתושבים לא מעטים, שסיפרו כיצד הופיע הצדיק בחלומותיהם וחילץ את העיר מפגעי המלחמה. נראה שתרומתו הפטריוטית של הצדיק המקומי לביטחון היישוב היא שהניעה את פרנסי העיר לקבוע את יום העצמאות הישראלי, ה׳ באייר, כמועד ההילולה של חוני המעגל (1981 Ben-Ami).

 

דפוס דומה של קהילה הסוגדת לצדיק־פטרון מקומי חזר ונשנה במקומות יישוב נוספים. ביבנה, למשל, אימצו התושבים המקומיים את מבנה הקבר המוסלמי במרכז העיירה, שהמסורת היהודית מייחסת לרבן גמליאל החל מהמאה השלוש־עשרה. כמו במקרה של חוני המעגל, נקבע יום ההילולה של רבן גמליאל בעקבות יוזמה מקומית, אך הפעם ראש המועצה המקומית, חתנו של צדיק ששמו רבי ישראל אביחצירא הקבור בעיר קולומב־בשאר שבאלג׳יריה, הוא שקבע את יום ההילולה לי״ח בסיון, משום שזהו יום הפטירה של חותנו הנערץ (בן־עמי תשמ״ד, 436). [רבי ישראל אביחצירא מקולומב־בשאר איננו כמובן הצדיק בעל השם הזהה, המכונה בבא סאלי והקבור בנתיבות.]

פולחנים מקומיים דומים התפתחו סביב ציוניהם של רבי ישמעאל כהן גדול ליד כרמיאל ושל רבי יהודה בן בבא בסמוך לקרית אתא, ואחר כך, בשנות התשעים, ליד קברה של רחל אשת רבי עקיבא, שהתגלה מחדש בבית הקברות המוסלמי בטבריה (גונן תשנ״ח). מקום מיוחד בערוץ זה שמור לקברי שיח׳ שנערצו בעבר על ידי מוסלמים מקומיים, אך במסורות יהודיות זוהו כקברים של בני יעקב אבינו. עם אלה נמנים קבר יהודה ביהוד, קבר דן לא הרחק מבית שמש, קבר בנימין הסמוך לשכונת יוספטל בכפר סבא, וקבר ראובן בקרבת יבנה ואשדוד (ששון תשס״א; 1965 Zenner).

 

כפי שצוין, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו לא קפא על שמריו במהלך הדורות אלא התפתח בתהליך דינמי, שבמהלכו דרך מדי פעם כוכבם של צדיקים חדשים מבני התקופה. תהליך זה, שהתעצם מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, נמשך גם בישראל, כאשר רבנים שנפטרו בה הוכרו כצדיקים, וקבריהם הפכו לאתרי עלייה לרגל.

המסלול השלישי מתייחס אפוא ליצירת קדושים חדשים, בני זמננו. תהליך הקידוש המרשים ביותר בנתיב זה הוא ללא ספק נסיקתו של רבי ישראל אביחצירא, המכונה בבא סאלי, לדרגת הצדיק הלאומי בישראל בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. בבא סאלי, שנפטר ביום ה׳ בשבט תשמ״ד בגיל תשעים וארבע, הוכר כצדיק עוד בחייו, משום שבאורח חייו המתנזר שהוקדש לעיסוק בקבלה, בתפילה ובריפוי הוא נתפס כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות האבות המשפחתית שמקורה בסבו, המקובל המהולל רבי יעקב אביחצירא (1880-1807). ההמונים שזרמו לביתו הצנוע בנתיבות כדי ליהנות מן הברכה המיוחדת שהוריש רבי יעקב לצאצאיו, נהגו להביא עמם בקבוק מים כדי שברכת המקובל תיספג בנוזל ותהפוך אותו לחומר מרפא יקר סגולה.

 

אף שבבא סאלי הוכר כבעל מידות תרומיות עוד בחייו הפכה אחוזת הקבר שלו בנתיבות בתוך זמן קצר לאתר ההילולה הפופולרי ביותר בישראל אחרי ציוניהם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. עובדה זו נבעה במידה רבה מהיוזמה, המרץ ויכולת הארגון של בנו, רבי ברוך אביחצירא (בבא ברוך). נתוני הפתיחה של בבא ברוך כיורשו של אביו לא היו מזהירים, בלשון המעטה, עקב חיים אישיים שנויים במחלוקת וקריירה פוליטית במפלגה הדתית לאומית, שנקטעה בהסתבכות בפלילים ובשהייה של שנים אחדות בבית הסוהר. אולם האמונה העזה בהעברה התורשתית של זכות האבות סייעה בידו להתקבל בקרב חלק מחסידי המשפחה כממשיך דרכו של אביו, ואף להפוך את הכריזמה של האב למותג עתיר נכסים.

 

הילולת בבא סאלי מתאפיינת בתכנון מוקדם וב׳קידום מכירות׳ נמרץ, הכולל כיסוי תקשורתי רב היקף, הקצאת הזמנות רשמיות, ארגון הסעות בקווי אוטובוס מיוחדים מכל רחבי הארץ, ויריד מאורגן היטב. היריד כולל את מיטב חידושי ׳התעשייה הקדושה׳ של בבא סאלי. נמכרים בו עשרות חפצים הנושאים את דיוקנו של המקובל הישיש או של ציון קברו: ספרי תפילה, בקבוקי עראק, קלטות להאזנה (עם פיוטים בשבחי הצדיק) ולצפייה (ובהם תצלומים של טקסי ההילולה משנים קודמות), מחזיקי מפתחות, שטיחונים, עדיים ועוד. על במת הכבוד הצמודה לאתר נוכחים אישים מהצמרת הפוליטית והדתית במדינה, וברכותיהם לבאי ההילולה מוקרנות על מסכי ענק משני צדי המשטח הענקי שבו מתמקמים החוגגים.

מאמצי ההנצחה העיקריים של בבא ברוך התמקדו באתר קברו של בבא סאלי, שמוקם בשולי בית הקברות העירוני כדי שיוכל לקלוט את המוני המבקרים, ובבית שירש מאביו. מבנה הקבר מתהדר בכיפה לבנה בוהקת בסגנון מגרבי מסורתי, וצמוד לו בית כנסת בנוי אבני גזית. אחוזת הקבר המרשימה כוללת מגרשי חנייה, אתרי פיקניק, נקודות מכירה ושירותים. בית המגורים של האב ששופץ והורחב ומבנה המשרדים הצמוד לו הם לבה של ׳קרית בבא סאלי׳, הכוללת גם ישיבה, תלמוד תורה וגן ילדים. הקריה, המתבלטת בסגנונה המגרבי־אנדלוסי המהודר מתוך השיכונים הדהויים המקיפים אותה, מנוהלת על ידי צוות מקצועי הנעזר בעמותה ציבורית. תחומי פעולתם של הצוות ושל העמותה חורגים מגבולותיה של נתיבות. הם פועלים במקצועיות להנציח את בבא סאלי ולהנחיל את מורשתו ברחבי ישראל באמצעות הקמת מסגרות חינוכיות, ובעיקר כוללים, ארגון כנסים חגיגיים והילולות. ב־1996 זכו מאמצים אלה לגושפנקה רשמית כאשר שר הדתות, שמעון שטרית, הוסיף את אחוזת קברו של בבא סאלי לרשימת המקומות הקדושים המוכרים על ידי משרדו. בעקבות הכרזה זו הכשירה הקרן הקיימת לישראל את האזור שבין הקבר לקריה והקימה בו על שם הצדיק פארק שצורתו ׳חמסה׳, כף־יד פרוסת אצבעות (1990 Bilu & Ben-Ari 1992; Kupferschmidt 2002; Weingrod).

 

בבא ברוך אינו היחיד מבני אביחצירא שהצליח לקנות לעצמו מעמד ויוקרה בזכות הייחוס המשפחתי. בן אחיו, רבי אלעזר אביחצירא, שעם מעריציו נמנים אנשי עסקים רבים, בנה לעצמו הרחק מאור הזרקורים חצר מסועפת ועתירת ממון בבאר שבע. גם בני משפחה אחרים, כמו רבי דוד אביחצירא מנהריה ורבי יחיאל אביחצירא מרמלה, קנו לעצמם הילה של צדיקות בזכות מוצאם. זאת ועוד, זינוקה המטאורי של נתיבות למרכז מפת הגיאוגרפיה הקדושה של ישראל, שנבע במידה רבה מיעילותה של המערכת הארגונית והשיווקית שהקים בבא ברוך, הוליד מחקים מחוץ למשפחה הקדושה, שהפכו את העיירה הדרומית ל׳וַרַנַסי(בֶּנָרֶס)[עיר קדושה בהודו א.פ] של ישראל׳.

 

בין המקובלים שקנו להם אחיזה בנתיבות בולט רבי יעקב איפרגן, איש צעיר שכוכבו דרך באמצע שנות התשעים בזכות כוחות האבחון והחיזוי המיוחסים לעיניו החודרות (ומכאן כינויו, ׳הרנטגן׳), וטקסי התיקון המיסטיים שהוא נוהג לערוך על קברו של יונתן בן־עוזיאל, בעמוקה שליד צפת, ולאחרונה גם בנתיבות. אם בבא סאלי נתפס כצדיק מסורתי מובהק ובבא ברוך — כצדיק בן זמננו המבקש להעצים ולשווק את הכריזמה המשפחתית באמצעים מודרניים, הרי ׳הרנטגן׳ מצטייר כצדיק פוסט־מודרני רב תושייה, היודע למשוך לתיקוניו הליליים המרגשים קהל מגוון, בחלקו צעיר, משכיל וחילוני, המחפש חוויות רוחניות מסעירות. קהל מעריציו הכולל כוכבי בידור, אנשי עסקים ואישים מהצמרת הפוליטית והמשפטית בישראל, חורג מהפרופיל המסורתי של המשתתף הטיפוסי בפולחן הקדושים. בדומה לרבי ברוך אביחצירא, אך ביתר תחכום ויומרנות, פעילויותיו של ׳הרנטגן׳, המערבות שירותים מיסטיים, רפואיים וחינוכיים והמנוהלות על ידי ארבע עמותות, פרוסות על פני הארץ. גולת הכותרת של אחיזתו בנתיבות היא ללא ספק מבנה הקבר המפואר שהקים לאביו, רבי שלום איפרגן, בבית הקברות העירוני, כמטחווי קשת מאחוזת הקבר של בבא סאלי. למבנה צורת פירמידה קטומה, מצופה לוחות שיש, וחללו הפנימי ממוזג אוויר. הוא מתייחד בתעוזה אדריכלית חדשנית, העומדת בניגוד חריף למבנה הקבר המסורתי של בבא סאלי, עטור הכיפה הלבנה.

 

בשעה שדברים אלה נכתבים, אכן נראה ש׳הרנטגן׳ מייצג את פניו העתידיים של פולחן הקדושים בישראל לא פחות מבבא ברוך, המנסה לשווא לעוקרו מנתיבות. הצלחתו להפוך את קברו של אביו לאתר קדוש, מוקד של עלייה לרגל ולתיקונים ליליים, מרשימה במיוחד משום שהאב הצנוע, בניגוד גמור לבבא סאלי, לא הוכר בחייו כצדיק וכמחולל נסים. בהופכו את אביו לצדיק נסתר, בעל הילה של קדושה, בנם ונכדם של צדיקים, הצליח רבי יעקב איפרגן לקנות לעצמו זכות אבות ולגבות את הכריזמה האישית הלא־מבוטלת שלו ב׳עומק מטא־היסטורי׳, מהסוג שברוך אביחצירא היה משופע בו מלכתחילה. אגב כך הוא הוסיף למפת הגיאוגרפיה הקדושה בישראל אתר נוסף של צדיק בן זמננו.

 

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

להלן פרטים על החכמים המרכזיים בתעודה זו:

רבי יעקב בה״ר משה טולידאנו ז״ל, הידוע בשם המהרי״ט, הוא נולד בשנת ת״ן (1690), היה תלמיד מובהק לרבי משה בירדוגו הידוע בשם הרב המשבי״ר. והיה בן אחותו של רבי חביב טולידאנו. הוא היה תלמודי והיה שקוד על תלמודו ללא לאות, ואפילו יום אחד הוא לא ביטל עיסוקו בתלמוד. הוא סיים את התלמוד ששה פעמים. בשנת הת״ץ (1730) התמנה לדיין בבית דינו של רבו. כשנפטר המשבי״ר התמנה רבי משה אדהאן לאב״ד, לאחר פטירת רבי משה, התמנה רבי חיים טולידאנו לאב״ד. ועם פטירת רבי חיים, התמנה אחיו רבי יעקב לאב״ד, משנת התק״י(1750) עד אייר תקל״א (1771) שבה הוא נפטר. רבי יעקב היה המוליך והמביא בכל ענייני העיר מכנס. רבי יעקב היה עומד על דעתו גם לפני גדולים, ודומה שהנהיג משרתו ברמה, ודברים אלו עוררו סביבו מחלוקות. אחת מהן המתוארת כאן לראשונה. רבי יעקב היה יוצר פורה וחיבר ספרים מקיפים בתחומים שונים: 'אהל יעקב' ג"כ (ירושלים תשנ״ז), ביאור על רש״י והרא״ם על התורה; חיבר חידושים על רוב התלמוד (לעשרים וחמישה מסכתות) פורסמו מהם ג' כרכים בשם 'ברית יעקב' (ירושלים תשנ״ז); נותרו בכתבי יד 'רוח יעקב' דרושים; חיבור על ד' חלקי שו״ע; חיבור על אגדות הש״ס, ושו״ת. הוא כתב הערות לחיבורי המשבי״ר, דרשות וחידושי ש״ס.

הרה״ג חיים בה״ר יהודה טולידאנו דמן סאלי זצ״ל, תלמיד מר״ן המשבי״ר, נולד בערך בשנת ת״ס ונלב״ע בי״א שבט התקמ״ג(1700-1783). בשנת תק״ט מצאנוהו חתום עם חכמי הדור. כמה הערות בערך ממנו נדפסו בראש משביר – חידושי ש״ס. בשנת התק״י עבר לסאלי וכיהן שם בדיינות מעל לשלשים שנה, בענוותנותו ונדיבות לבו היה רצוי לכל בני קהילתו. חיבר שו״ת מהרח״ט דמן סאלי, ליקוטי דינים, דרושים וקינות, גם 'קונטרס הנפטרים' הכולל שמות ותאריכי פטירותיהם של רבני המערב משנת הדע״ת עד התקל״ג(1714-1773). ולעת עתה לא פורסם כלום מיצירתו.

התעודה היא בכתב ידו של רבי חיים וחתום עליה. בקיפולי המכתב חלו קרעים וחסרו מלים אותן סיננו בסוגריים רבועים.

התעודה

ארזי הלבנון, השרידים אשר ה' קורא, שלומי אמוני ישי, הדיינים המצויינים כהה״ר שאול בן דנאן נר״ו וכהה״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכהה״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכהה״ר מתתיה סירירו נר״ו ישמרם השומר אמת לעולם, אכי״ר.

אחר ההתפקדות בשלום מעכ״ת שירבה ויגדל, אכי״ר.

היתה זאת מצאתי על אודות חאליווא, אשר הסית והדיח ברוב פית[ויו] והדחותיו לכל הנלוים אליו חיללו שמו ית' ברבים, בהוסדם יחד על משי״ח[מורינו שיחיה.והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל״ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בָּנִים לֹא־אֵמֻון בָּם. והם חושבים שבזה יתמעט ח״ו כבוד הרב ויגדל כבודם, ותהי להיפך דאדרבה ירד כבודם עד עפר, דאם בארזים וכו'.

ואומר אני דאם אלו יועילו מעשיהם והעלימו עין מעלבון זה, חוששני דגם על דפני לבו יעבור כוס זה ח״ו, שמהם יראו אחרים ולמדו גם הם להתקומם נגד רבותיהם יש״ץ. ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את הי ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל, אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-] האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא שנהג נשיאותו בימי מוריי הרב מוהריב״ע [ומורי,] הרב יעב״ץ חלקם בחיים, ודן לפני מורי הרב המשבי״ר זלה״ה, והיה דן עם מהר״ם אדהאן זלה״ה, לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי, לדחות מעל פניהם דברי המסית שהלך למחניכם הק', ופרע שכירות אדם ובהמה ממעות אשיזא, [מס פנימי שהקהילה גובה ממכירת בשר].

אשר הם מקובצים ממעות עניים ויתו'[מים] ואלמנות. והיה לכם להפוך שליתו על פניו ולוי[מר] לו יפה שתיקה לחכמים, דודאי רב העיר אלולי שנתברר לו יצתה טריפה מידם לא אסר הכלים.

ובפרט שאותו מנהיג שנגררו אחריו השוחטים החדשים אע"פ שאיני מכירו, שמעתי דיבת רבים במחנינו זה אומרים, שיצא עליו ש״ר[שם רע] בקלא דלא פסיק שבא על חותנתו חמ״ה.[ חוץ מן הכבוד. חותנתו = חמותו]. וקורא אני עליהם כד רגיז רעיא על ענא עביד למשכוכיתא סמיותא, ונסתלק מאומנותו בכפר אגראי, [אגוראי, כפר נמצא בסביבות העיר מכנס].ואחר כמה שנים החזירוהו ועשו לו סניף להיות עמו. ולא האמינו בו בכפר קטן אלא בצירוף אחר עמו. ובא למכנס העיר הגדולה והוא שוחט לבדו, דהאחרים העומדים על גבו כליתנהו דמי, כיון שהם לומדים עדין ממנו ואפילו ה'[לכות] שחיטה עדין לא למדון.

הערת המחבר: רש״י בבבא קמא נב ע״א מפרש משכוכית, דבר המושך כל העדר אחריו. ולפנינו הנוסח: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא. רש״י: עביד לנגדא סמותא – לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין.

ובוא וראה אין כוונתם לשמים אלא לקנטר, שהבשר שנשחט ע״י הטבחים הרשומים אינן אוכלים אפי' אם פגע בו שבת ובשחיטת החדשים [-] שקמו אוכלים מבשרן בשמחה, אין זה אלא להעמיד דבריהם שכתבו להם שטנה נגד ה' ונגד משיחו, ולגרום להם ולאחרים מכשול ותקלה לא יום א'[חד] ולא יומים, דמכשול זה ברוב הימים הוא נמצא. כי בעוד שילמדו לא פלטי להו מחדא, או ילכו לחומרא ויפסידו ממון יש'[ראל] מחסרון ידיעה, או יכשלו באיסור עצמו ולא ידעו ולא יבינו. דאפי' את״ל שילמדו ה' שחי' כהוגן, סוף סוף שימושה יותר מלימודה ויכשלו באיסור, והנה הוא נחבא אל הכלים והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו כבולעו כך פולטו, והמכשלה תחת ידם, ויד כל מי שהחזיק בידו והעמידם, וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

ואם אותן מנגדים אומרים שאין להם ממה להתפרנס זולת מאומנות זו, הנה אין צבור עני ויתפרנסו בפרס קבוע בלי טירחא ובלי גיהנם פתוחה מתחתיהם. כ״ז אם נאמין להם שאין להם ממה להתפרנס, אבל יודע אני נאמנה ועדי וסהדי במרומים, שאין כוונת חאליווא אלא להטיל עצמו על הקהל ולגזול את העניים. שביודעו ומכירו אני שהיה לו משא ומתן שיש בו ריוח גדול אבנים טובות ומרגליות, ועכ״ז [ועם כל זה] בפורים ובחגים היה מטיל עצמו על הקהל ונוטל [מחלק] של העניים, אף שהיתה לו מיד הכנסת בית הכנסת הי״ג [ה' יצב גבולה.]- בפורים היה דוחק את השעה ונוטל.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

הפעילות המרכזית של התנועה, נחלקה לערים שונות עם הנהגה מקומית. ר׳ אברהם בן־עמרם היה אחד מיני רבים של הפעילים השבתאיים במרוקו. איש חשוב אחר מתעמלני השבתאות היה הרופא אברהם קרדוזו, אנוס ממגורשי ספרד ששב ליהדותו בפאס. פעיל אחר היה ר׳ יעקב פאלאג׳י שהגיע ממצרים למרוקו, אליה הביא עמו בשורות שבתאיות חדשות. ר׳ יעקב בן־סעדון, היה פעיל התנועה בסאלי. במכנס עמד ר׳ מימון מאימראן, במרקש עמד ר׳ שלמה אביטבול וכן הלאה, בכל עיר ועיר עמד מטיף לחזק את קשרי הקהילה עם הבשורה החדשה. כל מי שהתנגד להנהגת ההוראות החדשות בענייני ההלכה השבתאיים החדשים, נחשב לכופר בעיקר המעכב את הגאולה. המשך פעילותו של אלישע אשכנזי במרוקו, בתוך קהילה דתית ומאמינה, לא עברה בשקט מתחת לאפם של רבני ומנהיגי העדה. אלה ידעו לעמוד בשער מפני הניסיונות לזעזע את האמונה שאפיינה את קהילתם. אלא שהיו אחרים שחשבו אחרת, מה שגרם להתפצלות הקהילה לשני מחנות, לכאלה שהאמינו באמונה שלימה שקץ הגלות הגיע וכי הופעתו של המשיח אכן אמיתית, והמחנה האחר שנמנה על רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה, שיצא בשצף קצף נגד משיחיותו של שבתי צבי, והתקיף בצורה חריפה את הנוהים אחריו. בין המתנגדים התקיפים היו ר׳ יעקב חאגיז מפאס, ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי, ר׳ דניאל טולידאנו ממקנס ומעל כולם, ר׳ יעקב ששפורטש מהעיר אורן שבאלג׳יריה, שבעת ההיא שימש כדיין במשך כארבע שנים בעיר סאלי במרוקו. תחילה גם ששפורטש נסחף עם כלל הקהילות לאמונה שהגיעה העת לתקומת ישראל, וששבתי צבי אכן הוא המשיח. באיגרת לר׳ יעקב סעדון מסאלי, הוא כותב: ״הרבה אנשים מעידים כי הדבר אמת ויציב, ואומרים, אשרינו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו״. רק כאשר פגש בעצמו את שבתי צבי ותהה על קנקנו, הפך להיות לו המתנגד החריף ביותר.

אחד האירועים המכוננים בשבתאות היהודית במרוקו, הוא סיפורו של ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס. חרף כל האכזבות שהיו מנת חלקן של רוב קהילות היהודים במרוקו, בשנת 1674 פרצה התעוררות משיחית מחודשת. ראש מחולליה היה ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו. אבן־צור, רווק צעיר, ממשפחות הרבנים המכובדות ביותר שבמרוקו (עליהן נמנה ר׳ יעקב אבן־צור, הוא היעב״ץ [1752-1673], שבעתיד יהיה גדול רבני הדור וישמש כראש אבות בתי הדין במרוקו). יוסף שזכה להכרה על שום השתייכותו ופעילותה הרבנית של משפחתו, הזדהה כאדם חסר ידע תורני ועם־הארץ אך ירא שמים. יחד עם זאת, הוא היה בעל כריזמה חזקה שהיטה רבים להזדהות עם המשיחיות השבתאית. אבן־צור נפגש עם ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שכאמור בעת ההיא התגורר במקנאס כשד״ר ירושלמי. אלישע שהיה מקבל בתכיפות חומר קבלי שהופץ ממקובלי צפת ע״י בנו נתן, השפיע רבות על אבן־צור בתורת הנסתר. בין היתר, העביר לעיונו את הספר ״ירח יקר״, פרשנות הזוהר לספר ״שמות״ שהובא למרוקו. היה זה ספר קבלי משיחי שנכתב ע״י ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו של האר״י ז״ל.

לר׳ יוסף אבן־צור ניגלה ״מגיד״, המלאך רפאל שהודיע לו על בואו הקרוב של הגואל. ״המגיד״ הראה לו בשמים את דמותו של שבתי צבי, והצביע עליו ״זהו משיח בן־דוד״, ואילו הוא, יוסף אבן־צור, הוא ״משיח בן־יוסף״. כידוע, ע״פ המדרש, טרם בואו של משיח בן־דוד, יופיע משיח בן- יוסף שילחם את מלחמות ישראל, וימגר את אויביו. ״המגיד״ מסר לאבן־צור סדר ״האלפא-ביתא״ האמיתי כפי שניתן בסיני, שכן, בשעת עשיית העגל במדבר, נתבלבלו אותיות האלפא-ביתא למצב הידוע לנו כיום, א. ב. ג. וכו'. הסדר האמיתי שנמסר בסיני היה איפא: ״אני, מלך, העוז, סטח, דרג, מקץ, שבת, צמך, נף״. לפי הסדר הזה לימד ״המגיד״ את אבן־צור את התורה כולה, על כל סודותיה, ולא קם כמוהו לחוכמת הקבלה בכל מרוקו. מתוך בקיאותו הרבה בחוכמת הקבלה, הכריז על ערב פסח שנת התל״ה (1675), כמועד הגאולה הממשי. אחרי ש״המגיד״ הודיעו זאת ונפוצה השמועה, פרצה שוב בכל רחבי מרוקו התעוררות משיחית מחודשת, בה נטלו חלק גם חכמים ורבנים רבים. מאחר ומועד הגאולה הגיע והמשיח לא בא, הכריז אבן־צור שהגאולה נדחית לעוד עשר שנים מהסיבה ״שהמשיח״, שבתי צבי, חס על הכופרים במשיחיותו, שעליהם נגזר מות בידי שמים. על כן נדחה בואו של המשיח, עד שאלה יחזרו בתשובה.

אחד מאלה שפקפקו בנבואותיו של אבן־צור עד שיראהו במו עיניו, היה ר׳ אברהם בן־עמרם, חכם גדול מפאס שהגיע בשנת 1675 לבקרו במקנאס. אחר הביקור, מספר בן־עמרם על חריפות שכלו של אבן־צור ועל נבואותיו שקלחו בצחות לשון. וכך הוא מספר: ״לו היו לנביא הזה ג׳ או ד׳ פיות, היה יכול לדבר מכולם בשטף כמו נהר״. לשאלתו של בן־עמרם את אבן־צור, מאיפה לו הידע הרב הזה בחוכמת הקבלה? ענה: ״אני איני יודע מי מדבר עמי, ואיני רואה עם מי אני מדבר, אלא שפתי מדברות, והדיבור יוצא מהן. את זה הקול אני שומע, וכל החושים מתבטלים ממני, ואיני יודע אם אני נמצא בשמים או בארץ״.

יש איפא לומר כי מרוקו שימשה אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית. אף כי השבתאות חלפה מעליה זה מזמן, היא הותירה אחריה שרידים שנמשכו עד שגלות זו עלתה ברובה לארץ ישראל. אותם אנשים בוגרים מעולי מרוקו שחיים עדיין בינינו, יכולים להעיד על מספר מנהגים שנהגו בקרב מספר קהילות, ושאינם יודעים מה מקורם. מספיחי השבתאות ניתן להצביע על הנוהג שביום צום ט׳ באב, אחר קריאת התורה של תפילת שחרית וסמוך לשעה 11 בבוקר, נהגו בקהילות רבות במרוקו להתחיל בניקיון הבית, בכיבוס הבגדים, בעריכת קניות, בשחיטה וכד׳, כאילו ט׳ באב חלף, למרות שהמשיכו בצום עד צאת הכוכבים. זהו שריד לביטול ט׳ באב ע״י שבתי צבי ונביאו. הנוהג של ״לילת תחדיד״ (ליל הברזל), הלילה שלפני עריכת ברית מילה, נהגו להניף חרבות בחלל חדר היולדת ובפינותיו השונות, משום הברחת המזיקים שלא יפגעו בתינוק לקראת מילתו. כמו כן, נהגו לתלות על קירות חדר היולדת, קמיעות קבליים שונים לשמירה על הילוד והיולדת. גם ״המימונה״ היא שריד של השבתאות. לה-לה-מימונה היא שדה תת-קרקעית שצריך לפייס את דעתה ע״י כל מיני דברי מתיקה. כמו כן, הקמעות הרבים נגד עין הרע, או פיזור סולת בפינות הבית ועוד.

השבתאות שרדה במרוקו ובאירופה עוד שנים רבות אחר פטירתו של שבתי צבי. במהלך המאה ה- 18 צצו ספיחיה בפולין. בשנת 1759 קם לקהילה יהודי בשם יעקב פרנק שהלך בדרכו של שבתי צבי. סביב פרנק נאספו כל אותם חסידי השבתאות שהמשיכו בדרכו והקימו את התנועה הפרנקיסטית. גם לתנועה זו קמו מתנגדים מגדולי רבני אירופה, והכריזו חרם על התנועה ונידוי אנשיה. בעקבות הכרזה זו וכישלונה של התנועה, הפנו אנשיה את גבם ליהדות, ולמעלה מ-500 פרנקיסטים הוטבלו לנצרות, ובכללם, גם מנהיגם יעקב פרנק.

בשולי הדברים נזכיר בקצרה את הספר הקבלי ״חמדת ימים״ והפולמוס סביבו, האם תוכנו שבתאי- משיחי אם לאו. הספר הודפס לראשונה בשנת 1732 באיזמיר, ומחברו אינו ידוע, אף שמעריכים שמחברו הוא הדיין בנימין הלוי, מתלמידי של האר״י. הספר עורר בזמנו מחלוקת קשה בין רבני אשכנז. היו שראו בו המשך של שיירי השבתאות המשיחית, והיו אחרים שהוכיחו שתוכנו הוא הידבקות ונאמנות למסורת ותורת ישראל. הספר עצמו עוסק במנהגים והלכות של מועדי ישראל, ורבים מעמודיו מרביצים תוכחות מוסר. אחת הסיבות לרצון לפסילתו של הספר, הוא אחד השירים שהאקרוסטיכון שלו הוא ״נתן העזתי״, בעוד ששאר השירים הם הלל ותשבחות ל״יסוד היסודות וסיבת הסיבות״.

ראש המתנגדים להפצתו של הספר היה ר׳ יעקב עמדין בן־צבי (יעב״ץ) שטען שהספר ״נגוע במשיחיות שבתאית״. בעמדתו זו של עמדין תמך גם ההיסטוריון גרשם שלום. לעומתו של עמדין קמו רבים מהיהדות האורתודוקסית שדחו את טענתו, ובתוכם ר׳ חיים פלאג׳י, מגדולי חכמי הדור. כיום החוקרים טוענים שהספר הוא בכלל לקט ערוך מספרי קבלה שונים ועתיקים, הרבה לפני ״התגלותו״ של שבתי צבי, לכן בוודאי ובוודאי שאינו יכול להיחשב כשבתאי.

אחרית דבר,

שבתי צבי נפטר מחולירע בעיר ביראט שבאלבניה, ביום כיפור, י׳ תשרי תל״ז -( 7 ספטמבר 1676). בן 50 שנה היה במותו. חסידיו שרצו לדמותו למשה רבנו ע״ה, העלימו את מקום קבורתו, ולא נודע עד עצם היום הזה. אולם, היהדות האורתודוקסית שרצתה למחוק את שמו מתולדות ישראל, מצביעה על מקום קבורתו בעיר ביראט שבאלבניה (כיום ״אולצ׳ן), בירתה העולמית של העדה הבקטאשית המוסלמית, אליה הצטרף אחר התאסלמותו. שם מצביעים על קברו של קדוש מוסלמי, וההנחה היא שזהו מקום קבורתו של שבתי צבי.

נתן העזתי נפטר בסקופיה שבמקדוניה ביום י״א בשבט הת״מ(12 ינואר 1680), והוא בן 37 שנים. אלישע אשכנזי, אביו של נתן, נפטר במקנאס בערב שבועות-ה סיון התג״ל (10.5.1673). בו ביום נימול ר׳ יעקב אבן־צור, היעב״ץ. עליו נאמר: ״וזרח השמש-ובא השמש״, ״עד שלא שקעה שמשו של משה-זרחה שמשו של יהושע״.

קריסתה של השבתאות הייתה הזרז לצמיחתן של התנועות הציוניות, ההשכלה והחילון בקהילות היהודיות באירופה.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

חלוצים בדמעה

שער רביעי

יסורי גאולה

נתן אלתרמן

רִיצָתוֹ שֶׁל הָעוֹלֶה דָּנִינוֹ

 

"דָּבָר", לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כַּתָּבָה פִּרְסֵם

בְּשֶׁבַח שְׁלוּחֵינוּ. אֵלֶּה הַמְּמֻנִּים לִבְרֹר

וּלְמַיֵּן, בְּשֵׁם שִׁיבַת־צִיּוֹן וּבְשֵׁם־

חֻקָּהּ, אֶת מִשְׁפְּחוֹת גּוֹלַת מָרוֹק בַּתּוֹר.

 

סִפְרָה הַכַּתָּבָה,בְּתֹקֶף וּבַהֶבְלֵט,

עַל קְשִׁי מְלָאַכְתָּם שֶׁל הַמְּמַיְּנִים… עַל עֲשָׁנָהּ

וּכְוִיָּתָהּ… עַל מְרִי לִבָּם הַמִּתְלַבֵּט

וְהַמֵּסֵב, אֲפִלּוּ, נְדוּדֵי שֵׁנָה…

 

קָרָאתִי הַדְּבָרִים. הֵבַנְתִּי עַד מְאֹד

לְקֹדֶשׁ עֲמָלָם, לְהִקָלְעָם בַּצָּר

בֵּין הַחוֹבָה וּבֵין הַמְרִי וְהַדְּמָעוֹת

וּשְׁלַל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁל הַמְּחַכִּים לַגְּזָר…

 

וּבְכָל זֹאת, בִּקְרָאֵי אֶת הַתֵּאוּר הַזֶּה

הִרְגַּשְׁתִּי: לֹא הַלֶּבֶט הַנַּפְשִׁי הַלָּה

רָאוּי לִתְשׂוּמֶת לֵב רָאשִׁית בְּמַחֲזֶה…

הוּא, חֵרֶף כָּל, עִנְיָן שֵׁנִי בְּמַעֲלָה.

 

הוּא, חֵרֶף כָּל עִנְיָן, שֵׁנִי בְּמַעֲלָה,

מִצַּד חֲשִׁיבוּתוֹ לַפְּרָט וְאַף לַכְּלָל,

כְּנֶגֶד מַשְׁמָעוּת הַמְּרִי וְהָאָלָה

שֶׁל קֶטַע שֶׁכָּזֶה דֶּרֶךְ מָשָׁל:

 

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מָה

דַּעְתְּכֶם עַל־כָּךְ. דַּעְתִּי עַל־כָּךְ הִיא שֶׁאוּלַי

בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה

תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם-לֹא אַתֶּם-בָּנַי!

 

דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִתְעַוֵּת

יְסוֹד יִצְרֵי־אֻמָּה וְנִסְתַּלֵּף טִבְעָהּ

וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת

אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.

 

דַּעְתִּי הִיא שֶׁאֶל מוּל שֻׁלְחַן הַדַּיָּנִים

בְּכָל אוֹתָם חַדְרֵי מִיּוּן, עָמְדָּהּ בְּלִי נִיד

שִׁיבַת־צִיּוֹן וְהִיא יוֹם־יוֹם מֻכָּה פָּנִים

בְּיַד חֻקָּהּ נוֹחָה וּפַחְדָנִית.

 

"הַהַגְבָּלָה בְּטֵלָה לִפְנֵי חֲדָשִׁים"… כֵּן.

אַךְ אֵין הִיא כִּי אִם פְּרָט. לָכֵן יוּבָא נָא כָּאן

עוֹד קֶטַע שֶׁל הֲוַי. כִּמְעַט לֹא יֵאָמֵן

דְּבָרוֹ, אַךְ לוּ נַקְשִׁיבָהּ לוֹ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן:

 

 

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר.

גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם.

דַּף בְּזִיּוּנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר

וְרָץ, וְתִינוֹקְיוֹ רוֹאִים דּוּמָם.

 

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֵׁר שִׁיבַת־צִיֵּן

צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ,

אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן

כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

 

וְאֶל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל:

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.

אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,

יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

 

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…

רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.

אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי

אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

 

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

עמוד 181

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שערי ספרו

דודתי

אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:

  • איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!

איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:

  • איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.

על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:

אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:

די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.

 קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:

—        אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:

—        רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.

עכשיו היא פונה אלי בכעס:

—        אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:

—        לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.

עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:

—        אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.

אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:

  • נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!

היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:

  • נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

 עמוד 62

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

לבוש תמיד יפה כבעל בעמיו. בני משפחתו היו הבעלים של בתים רבים ובוסתנים. הבית שלהם היה גדול ובו חצר גדולה. הכרתי את כל ילדיו ושיחקתי אתם. הבן הבכור שלו היה כבר בחור גדול. קראנו לו סי לכדר. הוא חייך תמיד כששיחק אתנו והיה ידידותי מאוד. דרכינו עוד ייפגשו בעתיד הלא רחוק. תמיד הרגשתי חופשי במחיצתם ונהניתי בחברתם. בזמן שאני כותב איך ששיחקתי עם ילדי שכנינו הערבים, עוברת בי חלחלה של ממש כאשר אני נזכר בסיפור חייה הטרגיים של סוליקה הצדיקה הקבורה בפאס. המקרה העצוב הזה זעזע בזמנו את יהודי מרוקו והוכיח להם עד כמה היו מושפלים בידי הערבים. זכרה חי עד היום בכל הקהילות ושמה נזכר בהערצה. קברה משמש כמקום קדוש ועלייה לרגל. היה זה בשנת 1834. נערה זו שיחקה עם ילדי הערבים שכניהם שהיו ידידי המשפחה, כמו השכנים שלנו. יום אחד בא בעל הבית, הסתכל על העלמה מן הצד, ראה כמה היא יפה וחשק בה. היא הייתה בת 14. תפס אותה בחוזקה והכריז שהיא התאסלמה. המוסלמים טוענים שכל הילדים נולדים מוסלמים וההורים הם שמסיטים אותם מדרך האסלאם, שהיא, ורק היא, הדת הנכונה. כמה שהוריה התחננו בפניו, לא עזר. העלמה לא רצתה להיענות להפצרותיו של הערבי השכן. בינתיים, כל הקהילה ראתה סכנה לקיומה, והמהומה הייתה גדולה עד מאוד. הדבר הגיע לפני הפחה של העיר, מאחר שהיא הכחישה שהתאסלמה. הקהילה עשתה הכל כדי להציל אותה, אך ללא הועיל. לא שוחד עזר ולא בכי. הדבר הגיע עד לארמון המלך עבד רחמן, שאף הוא חשק בה ורצה שתצטרף להרמונו, אך היא עמדה בסירובה. העינויים והסבל לא שברו אותה. לשווא ניסו לקנות את לבה במלבושים יקרים ובתכשיטים. לא עזרו גם הפצרותיו של המלך. היא עמדה בסירובה ורצתה רק לחזור למשפחתה ולדתה. כששום דבר לא הועיל, דנו אותה למוות וערפו את ראשה ברחבה ציבורית, לשמחת הערבים שהתאספו לצפות במחזה הנורא. אנשי המללאח הלכו אבלים וחפויי ראש. הקהילה החלה לפזר שוחד רב כדי שיאפשרו להביא את גופתה לקבר ישראל. עד היום נשבעים בשמה, מזכירים אותה כצדיקה וקדושה ומדליקים נרות בקברה. הרבה פיוטים נכתבו לזכרה. היא מתה על קידוש ה׳ באומץ ובגבורה וקידשה שם שמים ברבים. מזל שהזמנים ההם עברו ולא יחזרו עוד!

כעת אנו גרים בבית מרווח עם חצר גדולה ומרחב שלא היה לנו במללאח. הבניין רחב ובן קומה אחת. יש לנו פרטיות שנבצרה מאתנו במללאח, מפאת הצפיפות שבה גרנו זה לצד זה. כעת אנחנו משחקים בחצר מרווחת, השמש מאירה אלינו ומחממת אותנו, החדרים בבנייני המללאח די גדולים – אבל השמש לא חודרת אליהם מפני שיש רק חלון קטן גבוה בקיר אחד. מדוע? גם זו שאלה! כאשר הערבים התקיפו את המללאח, לא יכלו לעבור דרך חלונות אלא דרך השער המרכזי שהיה גדול, חזק ונוח להגנה. בקומה השנייה והשלישית היו חלונות, ומהם שפכו שמן רותח ומים רותחים על המתקיפים כדי להדוף אותם מהשער. אבל כעת כל זה מאחורינו, אם כי הערבים לא אמרו נואש אף פעם מלהתנכל ליהודים במללאח. רוב יהודי ספרו מצאו את פרנסתם מחוץ לעיר בכפרי הברברים ומעטים מתו מיתה טבעית. הרבה נהרגו בדרכים ונשדדו, כשחזרו הביתה לשבת. משפחות רבות שכלו ככה את ראש המשפחה. ההורג לא הובא לדין אף פעם. להפך, הוא דרש כסף כדי להראות לאנשי הקהילה היכן הוא השאיר את הגופה, וכך קרה שהיהודים גם היו נרצחים וגם משלמים לרוצח כדי להביא את הגופה לקבר ישראל ולשחרר את העגונה.

משפחות אחרות הלכו בעקבותינו והתחילו לצאת מהמללאח. הדור הצעיר – קצה נפשו ברחובות העגומים של המללאח והתחיל לפרוץ אל מחוצה לו. כעת מורגש יותר ביטחון ואפשר לגור בכל מקום בעיר. בביתו של חיים בנו מקווה, ואנחנו הילדים השתמשנו בו כבריכת שחייה קטנה, ונהנינו לטבול בו בקיץ.

ביתנו היה קצת רחוק מבית הכנסת, אבל זה לא היה נורא. הלוא ספרו קטנה היא והיו אומרים עליה: ״הא ספרו והא חוונתהא״ (הנה ספרו והנה חנויותיה), כלומר קטנה היא. הסיפור הבא ימחיש, אולי, עד כמה קטנה הייתה ספרו. את חטאיי אני מזכיר היום. פעם הלכתי לבקר אצל חבר. הבית היה פתוח ואין אף אחד. ראיתי שם ״בריקי״ והשטן פיתה אותי לקחת אותו. מהו בריקי? ובכן, היה זה כדור עץ (מצוחצח) וחלק מאוד ובטבורו למטה היה חור רחב בבסיס וצר למעלה בצורת חרוט. חוט עבה עבר מחור זה כלפי מעלה ויצא מהצד השני. חוט זה היה קשור באמצע ידית, די עבה וגדולה, שהחזקנו בידינו. ראש הידית היה חרוט כמו בתחתית הכדור רק שהחרוט של הידית היה חיצוני וזה של הכדור היה פנימי, בתוך הכדור. המשחק היה לסובב את הכדור באוויר בתנופה זהירה כלפי מעלה, כך שהכדור יסתובב והחרוט שבתחתיתו ייכנס בתוך זה של הידית. המשחק הוא להכניס חמישה על חמישה או אפילו עשרה על עשרה ניסיונות כאלה. זה היה משחק נפוץ, אבל רק ליחידים היה בריקי כי הוא היה יקר. והנה אני, נכנסה בי רוח עיוורים, נתפתיתי לדבר חטא ולקחתי אותו. השאלה הנשאלת כעת היא – מה אעשה בו? לא יכולתי לשחק בו בחוץ כי כל אחד היה יודע של מי זה. אי אפשר לשחק בו בבית, כי ברגע שאמא תראה אותו היא תחקור אותי, תדע את האמת ואז אבוי לי. באמת שאיני יודע כיצד נכנס בי השיגעון הזה, איזו שטות! קשה להאמין. אני לא רוצה לומר את המילה ״לגנוב״, כי זה מעביר בי חלחלה. ואולם – האמת היא שזאת הייתה גנבה. אי אפשר להכחיש או להצדיק. הייתי מלא בושה וחרטה. ישבתי נבוך ומהורהר כדת, בחושבי מה לעשות. ובכן, אם כלל אי אפשר לשחק בו ואף לא להיראות אתו, נותרה רק דרך אחת והיא ללכת כמו אבל וחפוי ראש ולהחזירו למקום שלקחתי אותו ממנו. כה קטנה היא ספרו – שחלילה לנו מלהתפתות לשטן.

הכרנו את כל תושבי הרובע שלנו ואת בני הנוער שלהם, אשר לא התאנו לנו. ואולם, אם התרחקנו, נתקלנו לפעמים בקבוצות מאורגנות של נערים ערבים שהתקיפו אותנו. יודעים אתם מה היו אומרים לנו? תלכו למדינה שלכם! שאלנו לתומנו: איפה המדינה שלנו? והם ענו ללא היסום: פלשתין! ובכן, מאחר וכך, היינו גם אנחנו מתארגנים בקבוצות והולכים יחדיו. מכות ניחתו מכל הצדדים ולפעמים חזרנו הביתה עם חבורה ומכה טרייה – ועוד חטפנו מאמא סתם כך, כאילו לא די היה לנו במכות שכבר קיבלנו. כשאבנים עפו משני הצדדים, זה היה מזיק יותר. ואולם, אם חושבים אתם שפחדנו, אתם טועים. לפעמים היינו המתקיפים, כמאמר הכתוב ״לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים״.

משסיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, לא הלכנו מיד ל״אם־הבנים״. היה לנו קצת זמן חופשי. מה עשינו? אספר לכם. מול בית הספר היה שדה גדול מאוד מלא סלעים ואבנים. גדשנו ערמות של אבנים כנשק שלנו, וחיכינו לבוא הרועים מהשדות. או אז התחלנו להמטיר עליהם אבנים בקליעה ביד, שבה היינו מאומנים, ובמקלעת שלנו – אם היו רחוקים. זה ירד עליהם כבליסטראות. חשבנו עצמנו למכבים הנלחמים ביוונים, ונהנינו מתעלולינו. במקרה זה ידינו תמיד הייתה על העליונה, כי היינו רבים והרועים היו בודדים – והיו צריכים לשמור על עדרי הצאן שלהם, שנבהלו ונחרדו ממטר האבנים שניתך עליהם מכל עבר. כל קליעה שלנו הייתה מלווה בצעקה ובקללה, וההמולה רבה. זה היה שעשוע יומי בשבילנו. כך השתחררנו מעודף המרץ שלנו. אני חושב שנהנינו מכל המאורע כי בעצם לא פחדנו. עד שהגיע הזמן ללכת ל״אם־הבנים״ היינו במצב רוח מרומם ונהנינו מעצמנו. הלכנו כגדוד צבאי בשירה, מבודחים ועליזים לעבר ״אם-הבנים״, להמשיך בלימודינו. הרגשנו כגדוד שחזר מנצח משדה המערכה. הרועים שחזרו יום יום משדות המרעה מחוץ לעיר, ידעו מה מחכה להם. אני חושב שגם הם נהנו מכל המהומה. זה הציל אותם משעמומם, אבל הם היו חסרי אונים ופחדו מאיתנו. הם ידעו שצפויה להם מערכה כבדה. מצד אחד אנחנו ומצד שני הצאן שגעה, קפץ ורץ ללא סדר עד שעברו בשלום את השדה הזה. יום אחד היינו כל כך שקועים במלחמת האבנים עם הרועים, ופתאום הרגשתי מכת אבן בראשי. הסתובבתי וראיתי את אליהו סיסו שהחטיא. בהתלהבותו, ידו לא דייקה והוא פגע בראשי וגרם לי ״תפליקא״. כך קראנו למכה כזו בראש. האמת היא שזאת לא הייתה ״תפליקא״ ראשונה שחטפתי, וכן ידידיי. אם תבדקו את ראשנו, תמצאו צלקות רבות כמזכרת מאותם ימים. הדם קלח מראשי בשפע והנחתי על הפצע מטפחת לעצור את קילוחו. מקרים כאלה אירעו לרוב, ולא עשינו מזה עניין. היינו רגילים לזה. לא שמתי לב לכאב, ולא לפצע בראשי. הדאגה שלי הייתה אמא. ברגע שתראה את ראשי ואת חולצתי מלאה בדם, היא תצווח ככרוכיה בבהלה נוראה. עכשיו עליי להמציא סיפור. איך נפצעתי? פשוט מאוד – נפלתי! היא לא תאמין, אבל זהו זה. אין דבר אחר. בסופו של דבר אני עוד אחטוף ממנה על תעלוליי. היא יודעת על המלחמות שלנו עם ילדי הערבים. היה קשה לי לשקר לאמא, אך מצד שני לא רציתי לומר שלייהו סיסו נתן לי את המכה בראש בשגגה, כי היא תלך ותתלונן בפני אמא שלו, מה שעלול לגרום לריב ביניהן. וחוץ מזה, אם אספר לה את האמת, היא תדע שהיינו במלחמת אבנים עם הערבים והיא תכעס עליי מאוד. דיברנו על זה בינינו, וחיים אמר שלמדנו שבשביל השלום מותר לשקר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

עמוד 60

אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

המפגש הראשון שלי עם יהודי המגרב־המערב היה בעת שלמדנו, כנערים הגדלים בחולות הזהב של תל־אביב הקטנה, את שירי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל השר ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. אותם ״סופי מערב״ נגלו לנו במשך השנים מבעד לחלון הספרות וההיסטוריה ושמות קסומים כמו פאס ומראקש, הרי האטלס והסהרה היו לנו יותר חומר לדמיון ואגדה מאשר למציאות של קהילות יהודיות גדולות וחיות.

והנה אנו בראשית שנות הארבעים, במלחמת העולם השנייה, חיילים ארץ־ישראלים צעירים מתנדבים לצבא הבריטי, רודפים דולקים במדבר המערבי אחר האיטלקים והגרמנים יחד עם צבאות המחנה השמיני של גנרל מונטגומרי, שם אנו פוגשים לראשונה יהודים שהיו, אף כי זמן קצר בלבד, תחת מגף הגרמנים, והם יהודי לוב. את שרידי קהילותיהם הקטנות בדרגה וברצ׳ה שיחררנו בתחילה ואחריהן כבשנו את בנגזי וטריפולי על רבבות היהודים שבהן.

במפגש הזה נתקלנו, חברי ואנוכי, לראשונה בתופעות שנחזור וניתקל בהן שוב ושוב: העיניים היהודיות המבוהלות, אי־האמון הראשוני כי אמנם הגיעו המשחררים, ההלם המעורב בשמחת־פתאום למראה מגיני דוד על מכוניות של חיילים יהודים, פגישות של נשיקות מעורבות בדמעות בינינו ובין היהודים. לאחר מכן הארגון שראשיתו מאולתרת והוא דואג לאספקת מזון ולבוש לנצרכים ולפליטים, לפתיחת בתי־הכנסת ולתפילות ההודיה, ואנו מוזמנים לעלות לתורה על־ידי חכמי הקהילות ורבניהן ואחריתו – הוראת עברית על־ידי מורים מתנדבים מבין החיילים הארץ־ישראלים והקמה מחדש של תנועות נוער ציוניות (בכל יחידה ארץ־ישראלית בצבא הבריטי היה נוסף על הפיקוד הצבאי הרגיל וה״נורמלי״ גם פיקוד מחתרתי של ״ההגנה״ שעסק ברכישת נשק, בהצלה, בהגשת עזרה ובארגונם כמחזיקי נשק מגן).

לא חלף זמן רב מעת שנפגשנו עם יהודי לוב, ונציגי ״ההגנה״ החלו לארגן בתוכם הן תאי הגנה עצמית והן קבוצות קטנות אך נבחרות של מועמדים לעלייה (״בלתי־ חוקית״) לארץ־ישראל. וכיצד מעלים תוך כדי מלחמה יהודים מלוב לארץ ? פשוט מאוד: לוקחים בחורים צעירים מביניהם, בעיקר מבוגרי תנועות הנוער הציוניות שהיו קיימות עוד בעבר בלוב, מאמנים אותם בתוך המחנות שלנו בתרגול צבאי, מלמדים אותם מושגי יסוד אחדים בהתנהגות צבאית וכמה מלים ומשפטים צבאיים באנגלית, מלבישים אותם מדי חיילים שלנו, מציידים אותם בתעודות חיילים ״מפוברקות״ היטב ונותנים להם שמות פשוטים וסבירים (כהן, לוי וכיוצא באלה)

 

וכך משלחים אותם ל״חופשה״ לארץ־ישראל. חופשות כאלה היו ניתנות לחיילים שלנו אחת לכמה חודשים ועתה היה כל אחד מחיילינו (כמובן רק כזה שהיה בסיד העניין) לוקח תחת חסותו שניים־שלושה ״חיילים״ מצעירי יהודי לוב. בבואם היה החייל האמיתי שלנו מביאם למקום מחבוא וקלט של ״ההגנה״ ומשם היו נבלעים לתוך הישוב. שנים אחדות לאחר שעזבנו את לוב ואת יהודיה המשוחררים מעול הנאצים, בזמן שהיינו בחזית אירופה עסוקים בהצלת שארית הפליטה במבצעי הבריחה וההעפלה של שנות 1948-1945, נפגשתי שוב עם יהודי המגרב והפעם לא כנעזרים, אלא כעוזרים ומסייעים. בחורף 1947 פקדתי על ה״אולואה״, אניית המעפילים של ״ההגנה״ שנשאה על סיפונה ובבטנה מעפילים פליטי השואה, רובם נשים שניצלו בנס ממחנות ההשמדה לאחר עינויים וסבל ומצאו מקלט בשבדיה.

ה״אולואה״, ספינת מלחמה אמריקנית זקנה, שאותה הפכנו לאניית מעפילים, היתה בדרכה משבדיה לחופי הארץ, וכאשר התקרבנו, לאחר מסע מלא הרפתקאות, סערות וסיכונים, לחופי אלג׳יריה, היינו זקוקים לעזרה: מים, דלק, מזון להמשך הדרך. השלכנו את יהבנו על יהודים שנמצאו באלג׳יר וקיווינו שיעזרו לנו.

וכך כתבתי ביומן האניה:

״החלטנו כי ניכנס לנמל אלג׳יר. ב׳ספר הנמלים׳ שבידנו חיפשנו סוכן אניות בעל שם שצלילו יהודי. מצאנו כי מר סמי כהן עונה לדרישה זו. התקרבנו לנמל אלג׳יר והברקנו למר כהן כי אנו מבקשים עזרתו בהצטיידות בדלק, מים ומזון. מרחוק דומה אלג׳יר לחיפה. עוד במרחק ניכר מן הנמל הורדנו את כל המעפילים מהסיפונים וכיסינו היטב את הפתחים. אנו נכנסים זו הפעם הראשונה לנמל של עיר מזרה־תיכונית. הרבה מאלה שיטפלו בנו עשויים להיות ערבים.

נכנסנו לנמל בשעות הבוקר. הנמל המה מתנועה ורציפיו שקקו המון אדם. ערבים בבורנסים לבנים, צרפתים לבושי אזרחית, חיילים במדים, וכמובן, יהודים.

סמי כהן היה יהודי קטן קומה, שחור עיניים ושער, זריז וחייכני, שהאנגלית שגורה בפיו. הוא עלה לגשר, התייצב בפנינו בקידה קלה ושאל לרצוננו. הסברתי לו כי אנו זקוקים לדלק, מים וכן מזון – ירקות, פירות ולחם טרי.

כבדרך אגב שחתי:

׳סלח לי, מר כהן, אני מבין כי אתה יהודי ?׳

הוא היסס רגע קט:

׳בוודאי, אני יהודי.׳ בוודאי לא ציפה לרוב נחת ממה שיבוא לאחר השאלה הזאת.

אמרתי לו:

׳מר כהן, אנו מובילים באניה זו כאלף יהודים משבדיה לארץ־ישראל.׳

האיש תלה בי זוג עיניים שחורות כפחם. פניו החווירו כסיד. ראיתי כי הוא מחזיק במסעד הכסא לבל ימוט. ׳שמע ישראל,׳ אמר בקול חנוק.

שתק רגע ועבר לאנגלית :

'אני יודע על עבודתכם הקדושה, אך איזה זכות נפלה בחלקי לראותכם פנים־אל־פנים.׳

לקהתי את סמי כהן והורדתיו לבטן האניה. הוא הלך ובכה, הלך ובכה. נשק וליטף את נורית, הילדה המעפילה הקטנה. והוא ממלמל וחוזר בעברית: ׳אחינו בני ישראל, אחינו בני ישראל.׳

הזרנו לגשר.

סמי כהן אמר לי:

׳ראה אדוני, התעודות שבידכם כשרות; אך אני מציע שאביא אליכם את ידידי הטוב, קומנדאן ז׳ק פיקו, שהוא מפקח חשוב בנמל. הוא איננו יהודי, אך יחסיו עם יהודי אלג׳יר, ובעיקר עם סוכני האניות היהודים, הם מצוינים. אין כל חשש אם אספר לו מה שראיתי באנייתכם. הוא יושיט עזרה. הוא יצייד אתכם בתעודות נוספות, שאולי תזדקקו להן בדרככם מזרחה.׳

הסכמנו מיד. לאחר שעה קלה חזר כהן ועמו הקומנדאן ז׳ק פיקו, צרפתי כבן שישים, נמוך קומה, אף נשר וזקן אפור ומטופח, על ראשו ברט באסקי רחב מידות.

ז׳ק פיקו ירד וישב בין המעפילים. הוא ניסה לדובב אחדות מן הנערות בצרפתית וכאשר לא עלה הדבר בידו עבר לגרמנית עילגת. הוא הוציא תמונה מכיסו, תמונת נער יפה עיניים ובהיר שער. ׳זהו בני היחיד,׳ אמר הקומנדאן. ׳הוא נפל לפני כשנתיים בלחמו למען צרפת נגד הנאצים בשורות ״המאקי״. כמוני כמוכן, גם אני קרבן הנאצים. אני מעריץ את אומץ לבכן.׳

שעה ארוכה ישב הקומנדאן בין הבנות והבנים ושמע את המוצאות אותם. עלינו לחדר הקפטן והקומנדאן השיב את רוחו באקוויט דני טוב. הוא הוסיף לנו חותמת משלו שהכשירה אותנו במשנה תוקף להמשך המסע.

התנשקנו עם סמי כהן. נפרדנו בלבביות משניהם. האניה כבר תודלקה מחדש, קיבלה את מנת המים וגם שקי הלחם וסלי הירקות והפירות אוחסנו. ביקשנו ממר כהן, על כל צרה שלא תבוא, שמות של סוכני אניות וסתם יהודים טובים בנמלים האחרים שלאורך חופי צפון־אפריקה הצרפתית. ה׳אולואה׳ הרימה עוגן והפליגה מזרחה לאורך החוף״.

 

ואמנם לא עברו ימים רבים ושוב היינו מיטלטלים לאורך חופי צפון־אפריקה, הפעם ליד חופי תוניס. היה עלינו להיכנס לנמל תוניסאי ולבקש עזרה.

אני מצטט שוב מיומן המסע של ה״אולואה״:

״הגענו לעיר הנמל הקטנה והעתיקה סוסא, במזרחה של תוניס. שוב נתרוקנו הסיפונים. האנשים נבלעו בבטן האניה. אנו מבקשים סוכן יהודי על־פי הכתובות שהשאיר בידינו סמי כהן מאלג׳יר.

הסוכן הגיע תיכף לאחר שעלו אנשי שלטונות הנמל. הופתענו לראות עמו גם איש קשיש נשוא־פנים, זקן הדור יורד על מידותיו, לבוש שחורים ומגבעת על ראשו האציל. רב יהודי ? כן, זה רב העדה בסוסא, החכם דוד בוקובזה. עד מהרה הסתבר לנו מה טיבו של ״הטלגרף היהודי״ במגרב. מאלג׳יר יצאה השמועה לכל ערי החוף בצפון־אפריקה:

׳אניית פליטים יהודים ושמה ״אולואה״ שטה לאטה לאורך החופים והיא מבקשת מקלט ועזרה.׳ קהילת סוסא נדרכה וציפתה.

סיפרתי לרב, שדיבר עברית צחה, יפה וברורה, מקצת הקורות אותנו. הורדתי אותו אל האולמות. הראיתי לו את ספר התורה. הרב נישקו וחיבקו בחוזקה. הצגתי בפניו קבוצת נוער דתי שהיתר, בין המעפילים. הרב בירך את כולנו חזור וברך. לפני שנפרד מעלינו אמר :

׳מהיום אתפלל תפילת הדרך לשלומכם, עד הגיעכם לחופי ארצנו הקדושה.׳

בסוסא שהינו שעות ספורות. לפנות ערב הרמנו עוגן. אז נתקלנו בחוויה בלתי־צפויה לגמרי. עוד אנו מתרחקים מן המזח, והנה הגיעו במרוצה מאות יהודים והצטופפו על המזח מולנו. גברים, נשים, זקנים, ילדים ובעיקר נוער. ׳בון וויאז׳!׳ – עלתה הקריאה מן החוף. ׳שלום אחים, שלום!׳

עמדנו על הגשר ועל הסיפונים. מאות המעפילים ענו להם בהנף יד, כשעיניהם דומעות מהתרגשות״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

עמוד 174

חלוצים בדמעה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 229 מנויים נוספים
מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר