ארכיון חודשי: מרץ 2021


בָּאבָּא-אמי בוגנים

בָּאבָּא

אמי בוגנים

לא כל היהודים המרוקאים היגרו לישראל. קומץ נותר במרוקו. בעיקר בקזבלנקה, העיר הלבנה שנבנתה בראשית המאה ה-20 על ידי הצרפתים כפארק ארכיטקטוני שנועד לחיים טובים ומהנים. אל קזבלנקה הניעו מתיישבים מכל הקולוניות הצרפתיות ומכל רחבי הממלכה המרוקאית. הם התגוררו זה לצד זה ופיתחו תרבות חיים יחידה במינה. בשנות השישים, צפיפות הדיור הייתה כזאת שאנשים התגוררו על הגגות, ומהם צפו אל האוקיינוס.

באבא הוא מאחרוני היהודים של העיר החושנית, השרה, הרוקדת וההוללת. הוא מארח על גגו אינטלקטואלים, פעילים הסתדרותיים ושאר דמויות שנבלעו בכור ההיתוך הישראלי, שגם פעל ככור שכיחה. יחד הם עוסקים בשירה ובספרות, בצוענים וכסופים, באפיקורוס ובשפינוזה. מפצחים גרעינים, נוגסים ארבה קלוי ונהנים מנוכחותה של מריקה היפה. במשך היום באבא משוטט ברחבי העיר, המזמנת לו הפתעות, והוא מבלה את לילותיו עם הנשים הפגועות שלה. אמי בוגנים מציע כדרכו סיפור מסאי, שמשנה את תפיסת הקורא בצומת התרבויות, המקומות, הדמויות והז׳אנרים.

 

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

חכמי המערב בירושלים

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב)

לשם מה היה הצורך בכל כך הרבה תמרים? ובכן במוצאי חג הפסח נהרו המונים לביתו של רבי שלום כדי לזכות בברכתו. הוא ז״ל היה מברכם בחמלה ובחנינה ונותן לכל אחד ואחד תמר לעצמו לאות הצלחה ופריחה כתמר. בתמר זו שנתן רבי שלום מידיו הקדושות, היתה בה סגולה מיוחדת וסגולה מסוגלת לרפואה. לפקוד עקרות, לרווח והצלחה בכל מכל כל. היו כאלה שאף שלחו לקרוביהם שמעבר לים את התמר של הצדיק. עד היכן הגיע כוחה של סגולה זו, אתה למד מאותו מעשה בעשיר אחד מוגראבי, שבנו למד בקהיר את תורת הרפואה. אותה שנה שבנו היה צריך לגשת לבחינות, שלח לו האב תמר, וכתב לו כי לפני הכנסו לבחינה יאכל את התמר של הצדיק ויצליח בבחינה. הבן צחק בלבו ולא נתן לב לבקשת אביו התמים, והשליך את התמר. הנה כשהגיע שעתו להבחן ניגש הבחור לאולם הבחינות והרגיש ששכח את תלמודו. בלית ברירה ניגש לבחינה ונכשל, בבושת פנים כתב לאביו וסיפר לו את הקורות אותו. במוצאי פסח הסמוך הלך שוב אביו לרבי שלום וביקש ממנו תמר עבור בנו, וכמובן שלא סיפר לו כלום אודות בנו ומכשלונו בבחינות. הפעם קיבל הבן את התמר ושמרו בדחילו ורחימו ולפני שנכנס לבחינות אכל את התמר, ואכן הצליח בבחינות הצלחה מעל ומעבר לציפיות. כאשר שב לירושלים לקחו אביו אל רבי שלום כדי לקבל את ברכתו, והזהירו לבל יספר לרבי שלום מה שעשה עם התמר הראשון, כשנכנסו אצל הרב, הציג האב את בנו, רבי שלום הושיט לבחור שתי אצבעות לנשיקה ואמר לו:

״מפני שזלזלת בתמר, קיפחת שנת חיים, בני״

 

כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל״ב)

בוליסה חנה אשתו של רבי שלום היתה מקבלת אף היא תמר מידי בעלה, ועל ידי סגולה זו לא נשרה אף שן אחת מפיה כל ימי חייה. גם לא סבלה חולי או מיחוש, רק פעם אחת חלתה בימי חיי בעלה, ומעשה שהיה כך היה.

הרבנית בוליסה חנה נפלה למשכב וכפשע היה בינה ובין המות, אנשי החברה קדישא ישבו סביבה וחיכו ליציאת הנשמה כדי לומר לה את ה״שמע״. אותה שעה ישב לו רבי שלום על מחצלת ואמר תהילים, פתאום נפתחה הדלת, והכל שמעו את רבי שלום אומר:.

״לך והגד לשולחך, שני בתים החרבת, ושלום מתחנן לפניך שאת ביתו לא תחריב״.

כעבור רגעים אחדים צעק רבי שלום כשפניו מופנים לדלת הפתוחה:.

״מה לך ולי? גוזרני עליך שתביא את דברי לפני רבוני ורבונך, ואם ימאן— תשוב ותקחנה״.

הדלת נסגרה. כעבור שעה קלה שוב נפתחה הדלת מאליה, פני רבי שלום נהרו וקרנו מאושר, קם ממקומו ואמר לאנשי החברה קדישא.

״שובו לבתיכם, השם ענני״.

לא עברו שלושה ימים והרבנית בוליסה חנה קמה מחליה כאילו לא חלתה מעולם.

 

אמרתי אעלה בתמר (שיר השירים ז. ט)

רבי שלום לא ידע מעולם חולי מהו. בן שמונים וארבע היה במותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. רק יומים לפני הסתלקותו חלה במעיו במקצת, והרבנית חשבה שהחמין של שבת הזיק לו. חייך רבי שלום ואמר לה.

״בתי, למעלה משמונים שנה אכלתי חמין, ומהן חמישים ושבע משלך, ומעולם לא הזיקו לי — צרות ישראל מחלחלות במעי, אולי אושע בטענותי לפני בית דין של מעלה״.

הרבנית לא הבינה את הרמז שבדבריו. ביום השלישי ישב רבי שלום על המטה כשהבית היה מלא זקנים וחסידים, קרא אליו את אחד מזקני ועד עדת המערבים ולחש לו.

״הזהרו בכבודה של בוליסה חנה ששימשה אותי כל ימי בטהרה״.

אחר כך קרא אליו את אחד המקובלים הגדולים ואמר לו מה שאמר, ומיד החל לקרא קריאת שמע. וכשעדיין שפתיו הטהורות מלחשות, הוציא את נשמתו בטהרה והיה נראה כאילו היה מנמנם לאחר סעודת שבת. היה זה בשנת אעל״וז בתמ״ר (תרע״ה).

בן יחיד היה לרבי שלום זצ״ל, ורבי שמואל שמו. אף הוא היה פרוש כאביו מכל העולם הזה. גדול בתורת הנגלה ,ובתורת הנסתר. בן שלושים שנה נתמנה לש״ץ, בישיבת המקובלים ״בית אל״, בזמן המקובל האלהי רבי מסעוד הכהן אלחדד זצוק״ל.

רבי שמואל זצ״ל למד תורה מאביו. וכן היה תלמיד מובהק להרב הגאון החסיד מו״ה אלעזר תלוי בן טובו זצ״ל. לרוב אהבתו ודבקותו לרבו, אסף רבי שמואל, יחד עם עמיתו בתורה וידידו מנוער, הגאון רבי אברהם אביכזר זצ״ל, את כתבי רבם. הגיהו והדפיסו את ספרו הגדול ״פקודת אלעזר״ על השו״ע. אף הם כתבו כמה הגהות, מאירות עינים.

רבי שמואל נפטר כשהוא בן חמישים ושש שנים, ב־ה׳ שבט תרע״ח. במותו כיפר על עדת ישראל שבעיר הקודש והציל את עם ה׳ מכליה ח״ו.

ומעשה שהיה כך היה: שבועות מספר לפני שגורשו התורכים מירושלים, כבדה מאוד ידו של הצורר ג׳מאל פחה על ירושלים. גזירת גירוש היהודים מתוכה, ריחפה מעל ראשיהם. מבוכה רבה וחרדה גדולה היתה בלב היהודים, זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם ושבת משוש לבם. אבלים וחפויי ראש התהלכו הזקנים והילדים בתוכה. חרדת אלהים ירדה על העיר.

באחד ימי מבוכה אלה, קרא אליו רבי שמואל, לשמש אחד, חסיד ותמים עם ה׳, ואמר לו:

״לך וכנס לי מנין של זקנים יראי ה׳, שיקראו בכל יום באשמורת הבקר את ספר התהלים בבית הכנסת האיסטמבולי, ועל ידי קבלה מעשית אצרף שמות שיבטלו את גזירת הגרוש״.

אף גילה לאותו שמש כי בעשותו את המעשה הזה, הוא יציל בנפשו את קהל עדת ישורון מכליה.

וכך היה, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, וכעבור תשעה ימים

נפל רבי שמואל למשכב ולמחרתו נפטר מן העולם. זיע״א.

רבי שלום עלה לירושלים מעיר רבאט שבמרוקו, הרביץ תורה הרבה בבית התלמוד תורה של עדת המערבים והצטיין בשיטת החינוך ובהוראה. מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י ח״ב בערכו כתב ששמע ממכיריו של רבי שלום כי ״היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, על הבל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה״.

הערת המחבר: החומר על המאמר הנ״ל. נלקח בעיקר מהספר הנפלא ״בסוד עניי הכתל״, לסופר הדגול, ארי בן זהב, וראה מה שכתב הסופר ר׳ אברהם אלמאליח בערך הסופר והספר הנ״ל, בבטאון ״המזרח׳׳ שנה שניה גליון גי(י״ב חשון תש״ג) עמוד 7.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

 

LA MAISON DES CORCOS

La maison de Mogador etait carree, rez de chaussee, bureau, premier etage avec patio a ciel ouvert et balustrades en bois.. en arrivant a l’etage, a droite, quelques marches menaient par une porte-fenetre vers une partie des remparts de la ville, qui leur servait de terrasse, plantee de fleurs etiolees par le vent terrible de Mogador. A travers les creneaux des remparts on avait une vue splendide sur toute la plage, l’ile, les Scalas. La vraie grande terrasse comprenait aussi un autre appartement loue a d’autres personnes.

En entrant dans l'appartement il y avait une piece appelee le « study » ou les enfants faisaient leurs devoirs, ou on recevait parfois en petit comite: bureau, fauteuils, divan recouvert d’un tapis, des livres puis le salon tres grand, agreable. Une immense bibliotheque occupait tout un cote du mur, des livres rares et precieux s’y trouvaient a la disposition d’Uncle. II y en avait un peu partout, d’ailleurs; deux autres placards dans le salon en etaient pleins. La traditionnelle « zafania » entre deux fenetres, le piano casserole puis canapes, sieges anglais, tables ; montagnes de tapis. Pres du fauteuil d’Uncle. Encore une bibliotheque tournante Je me souviens qu’a l’age de treize ans j’ai lu en cachette, « Les Contes de Lafontaine » que Philippe en catimini, tirait d’un des placards.

Entre le salon et la salle a manger, l'office ou Antie avait beau camoufler ses reserves de gateaux, Elza les decouvrait et faisait une vraie razzia. Apres venait la salle a manger, une chambre a coucher assez petite, puis celle de Julia et Chelly ou je couchais lorsque j’etais chez elles, la chambre d’Ernest puis celle des parents. Meubles anglais: je revois Uncle couche sur son lit etroit. II faisaient lit a part….A gauche le lit matrimonial puis une table en bois d’arrar avec un plateau sur lequel etait piquees une dizaine de bougies allumees (ceci avant l'installation de l’electricite). Uncle, appuye sur de nombreux oreillers, lisait jusqu’a des heures avancees de la nuit .Ceci me rappelle ses petits dejeuners, prepares non par la cuisiniere qui venait plus tard mais par ses fideles hommes a tout faire ; je vois encore Layachi et Abderrahmane ; Ce petit dejeuner comprenait toujours trois ou quatre ceufs brouilles ou a la coque. Les brouilles etaient si cuits qu’ils ressemblaient a des petits cailloux jaunes eparpilles dans l’assiette. Le plus amusant est qu’Uncle dinait le plus souvent de trois ou quatre oeufs brouilles, frits ou a la coque.

Un incident arrive a Elza qui avait quinze ans a l’epoque: elle recoit une lettre (de maman ou d’une amie, peu importe) arrive de la plage et comme d’habitude, trouve sa lettre ouverte par Antie Messoda, posee sur son assiette. Elza qui en avait assez de « la police secrete d’Antie » a vu rouge et lui a dit que ce serait la derniere fois qu’elle tolererait une lettre ouverte. Que maman ne se permettait pas un tel controle, donc il etait absolument inadmissible de la part d’une tante et qu’elle se ferait adresser ses lettres ailleurs si cela continuait. Cela a ete fini.

Quant a moi, elle montait sur la terrasse des remparts et avec une longue vue, surveillait nos ebats sur la plage et dans l’eau ; et comme j’avais un ou deux professeurs de natation benevoles elle disait que j’etais une fille perdue qui me laissais toucher par des hommes ; pauvre de moi, quelle bagarre cela a cause et j’etais si innocente a l’epoque.

Uncle av ait entre soixante dix et soixante douze ans lorsqu’il a du subir une operation a Marrakech, je crois une hernie etranglee ; il s’en est bien sorti mais… trois ou quatre jours apres, il est mort. Je ne sais plus si son corps a ete ramene a Mogador, Agadir ou s’il a ete enterre a Marrakech. Il s’est vu partir et a eu l’honnetete de faire promettre a Ernest de nous rembourser une somme tres importante qu’il nous devait et qu’il pretendait ne pas nous devoir. Ernest nous la rendue et a un moment ou elle etait la bienvenue. Antie est morte a Agadir quelques annees apres.

 

LES TOBY

Il me reste a parler des Toby. Antie Clara avait epouse un parent Mose Toby, riche commercant, ils ont passe la plus grande partie de leur vie a Londres et a Las Palmas, ne sont revenus definitivement a Mogador que lorsqu’Uncle Mose a vieilli. Ils etaient magnifiques tous les deux, tous deux parlaient espagnol et anglais a la perfection et nous semblaient beaucoup plus raffines que le reste de la famille. Leur maison etait tres belle, tres luxueuse, helas, je ne peux plus la decrire, e’est trop tard. En outre, nous n’y allions pas tres souvent, nous les enfants, car il n’avaient qu’un seul fils bien plus age que nous, Pinhas. Il s’est marie avec Anita Toledano. Famille riche et honoree de Tanger. Ils eurent trois enfants Delia, Edna et le dernier, un fils que son pere adorait. Le petit meurt a la suite d’une maladie, laissant ses parents desesperes.

Mogador etait la petite ville de province. Pinhas n’etait pas du tout gai ni facile a vivre, Anita, apres ce deces devient neurasthenique et supplie son mari de s’installer a Tanger, ce qui etait tres raisonnable. Pinhas, retenu par ses affaires hesitait. Les discussions se multipliaient, Anita, excedee a prepare avec sa famille un depart discret et definitif pour Tanger, laissant une lettre d’explications que Pinhas a trouvee un soir en rentrant. Il a cru devenir fou! A fait l’impossible pour avoir sa femme et ses enfants vainement, il aurait peut etre du tout abandonner et s’installer tout de suite a Tanger. Il ferme la maison et s’installe chez sa mere. Quelque temps apres (je crois que le divorce etait deja prononce) on lui reclame les affaires de sa femme et de ses enfants restes dans la maison. Il vient a Marrakech et supplie Papa de l’accompagner a Mogador, lui disant qu’il n’aurait pas le courage de retourner seul dans ces pieces vides et de revoir les lieux oil il avait ete heureux: vetements d’enfants, souvenir de tout son bonheur detruit et il jurait a Papa qu’il ne pouvait pas le faire, qu’il se tuerait! Papa etait tres occupe et preoccupe a l’epoque. En plus, il n’a jamais cru que e’etait serieux, il l’a raisonne, sermonne, et lui a fait promettre de revenir, tout de suite apres !’envoi des affaires, passer quelques jours de repos dans ce havre de grace qu’etait la villa Marie. Pinhas promet du bout des levres et part desespere. Deux jours apres, coup de telephone angoisse de Mogador ; Pinhas s’etait bel et bien tue d’une balle du revolver achete a Marrakech On l’a retrouve avec un vetement de son fils serre contre son coeur.

David, mon mari, conduisant comme jamais de sa vie (et il allait vite a l’epoque) notre belle Delage « speciale » et Papa bourrele de remords ont fait le voyage Marrakech – Mogador en un temps record. Dans notre religion les suicides sont enterres a part, dans un coin special. Grace a Papa, Pinhas a eu un enterrement normal, toute la ville apitoyee y a assiste mais il n’a pas pu empecher qu’on entoure sa tombe de chames comme pour tous les suicides (j’ai vu la tombe lors d un de mes voyages a Mogador.

Antie Clara a survecu quelques penibles annees oil chagrin, proces de succession ne lui ont pas ete epargnes. Elle est morte du coeur

C’est terrible, je ne respecte aucun ordre, tant pis! J’ajoute un mot au sujet de la mere d’Uncle Leon ; Elle s’appelait Julia Brandon de Rodriguez. Originaire de Londres. Antie Stella, la deuxieme femme du pere d’Uncle Leon etait Stella Duran de Londres aussi. Elle menait tout le monde a la baguette et a vecu tres vieille. Je la compare a la vieille heroine de Jalna, Adeline .Elle avait elle aussi une canne a pommeau d’argent, qu’elle brandissait au nez de ses interlocuteurs. Nous la respections tous, et jeunes, elle nous faisait peur. C’est elle qui a dirige la premiere ecole d’anglais de Mogador, je crois, vers 1870. Je l'ai su grace a un livre. Elle a refuse d’apprendre l’arabe et menait sa vie comme a Londres.

Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך אלו ערב רבואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קרבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

              בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

 

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

 

סיפור לשבת: רבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

בברכת תורת אלוקים חיים -משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י וב"ב, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. רויטל בת שרה

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שטרית.

מחקרים-יששכר

יוסף שיטרית.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית

השכלה עברית וציונות סוף המאה התשע־עשרה.

 

שתי תנועות פנים־יהודיות עיצבו את עולמה של היהדות החילונית בעת החדשה: תנועת ההשכלה העברית על חוגיה הרעיוניים השונים, ולאחריה הציונות המדינית. שתי התנועות נישאו על גבי זרמים רעיוניים תוססים ומתסיסים, שדגלו בצורות שונות של תחייה לאומית והשפיעו השפעה מכרעת על דמותה של המנהיגות התרבותית והמדינית של יהדות אירופה בשתי המאות האחרונות. שתי התנועות צמחו והתפתחו באירופה, ונתנו מענה ללבטיהם ולתהיותיהם של אותם חוגים קהילתיים שטעמו מן התרבות האירופית החילונית שלאחר עידן האורות וההשכלה ולאחר תהפוכותיה של המהפכה הצרפתית. לצד דפוסיה הכלליים של המודרניזציה באירופה סללו שתי התנועות מסלול מרכזי נוסף — יהודי פנימי ברובו — לתהליך המודרניזציה האינטנסיבי ולחילון שעברו הקהילות היהודיות באירופה במאתיים השנים האחרונות.

לכאורה, ייראה כבלתי רלוונטי לחלוטין לבדוק את רישומן של שתי תנועות אלה בקהילות יהודיות רחוקות כל כך מההוויה ומההתנסות היהודית האירופית, כמו הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה. אולם חוגי משכילים עבריים שונים שקמו בארצות אלה והתייחסו במישרין לשתי התנועות האלה בסביבות שנת 1900 השאירו את רישומם על התפתחותה של יהדות צפון־אפריקה. ברשימה זאת נתמקד בחוגים שצמחו במרוקו — בדרום מרוקו במיוחד — לקראת סוף המאה ה־19, ובעיקרו של דבר בהתבטאויות העיתונאיות והספרותיות שליוו את פעילותם, ומהן נביא טקסטים בסיסיים ומשמעותיים אחדים. להתפתחותן של התופעות הנדונות ברחבי צפון־אפריקה בכלל יוקדש בקרוב מחקר נוסף. מעבר לחשיפה זאת תועלה כאן הטענה המרכזית, שראשית ההתארגנות הציונית במרוקו קשורה קשר ישיר לניצני ההשכלה העברית שהנצו שם בקהילות שונות, ולא צמחה בחינת יש מאין, כפי שהדבר מתקבל מעיון במחקרים השונים שהוקדשו בשנים האחרונות לתיאור ההתארגנות הציונית במרוקו.

 

  1. 2. לאופיה של תנועת ההשכלה

העברית במרוקו

א. האם התקיימה תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה ה־19?

מחקרים קודמים שהקדשתי לתיאור הדמויות ולתהליכים שקבעו את אופייה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 הביאו אחדים להעלות ספקות[הספקות הושמעו בעל־פה מפי מגיבים שונים על מאמריי והרצאות״ שהקדשתי לנושא.] בדבר קיומה במרוקו של תנועה כזאת, בטענה שחוגים אלה שקמו במרוקו רחוקים היו מהאידיאולוגיה המשכילית המקובלת והידועה שהתפתחה באירופה במאה ה־19 בעיקר, ושכל כולה משכה לעבר החילון של החיים היהודיים ולעבר התבוללות תרבותית מואצת. אכן, אם זאת היא הדמות והתדמית העיקרית של תנועת ההשכלה העברית האירופית, הרי דפוסיה של התנועה במרוקו רחוקים מלשקף את התכונות האלה, שכן שאיפותיהם והצהרותיהם המפורשות של חוגי המשכילים העבריים במרוקו עומדות בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה זאת של ניתוק החברה היהודית ממעייניה הדתיים. ססמתם המובלעת הייתה להפך: שילוב של המסורת הדתית היהודית הצרופה עם היבטים שונים של המודרניות.

בראשיתה של הפעילות המשכילית במוגאדור, שהתקיימה אז כנראה בחשאי ובתנאים של מחתרת למחצה, האשימו חברי הקהילה את המשכילים העבריים בכפירה ובאפיקורסות, וזאת כהד ברור לתחושת סכנת הינתקותם של צעירים אלה מצור מחצבתם. אולם דבריהם המוסמכים של חוגי המשכילים היו ערים לאבסורד ולאופי המעליל של האשמות אלה, דחו אותן בשאט נפש והצהירו קבל עם ועדה על שמירה מדוקדקת של קיום המצוות ועל אמונתם הצרופה באלוהי ישראל, ואף הוכיחו זאת בחייהם היומיומיים ובאישיותם, שהייתה לאחר מכן למקור להערצה והוקרה בקהילה. אולם, עם כל הזדעזעותם מהאשמות־שווא אלה ודחייתן על הסף, לא נרתעו המשכילים מלייחס את פעילותם לתנועת ההשכלה העברית הרחבה ולהתהדר בשמה. הם היטיבו להכיר את דפוסיה האישיים, היצירתיים־תרבותיים והחברתיים באירופה עקב הקריאה בספרות ההשכלה ובעיתונות העברית של סוף המאה ה־ 19, והעלו על נס בכתביהם את פעילותם ואת חוויותיהם המשכיליות.

הערת המחבר: ראה: שיטרית, שירי דודים; שיטרית, אפריון — על אישיותו ופועלו של רד״א. על מצבתו של רד״א, שנפטר ביום ה׳ עשרה בניסן ת״ש, בן יותר משמונים שנה, רשם המקונן: ״…ילאה כל עט לתאר מהלליו חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה הלא הם כתובים בספרו וקראם שירי דודים מעין מתגבר בזוהר הקדוש וכתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו זכה וזיכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ובדעת ובכל מלאכה חכמתו בנין הוד וציוריו לאיש מצור…״. נוסח המצבה יתפרסם במלואו בקרוב בכתב־העת מסורות, במסגרת עבודו משותפת של חברי משלחת מחקר למרוקו שכללה אותי, את פרופ' משה בר־אשר ואת ד״ר יעקב בן טולילה, יחד עם נוסחיהן שק עשרות מצבות רבות נוספות ממרוקו.ע"כ

בהגדרתם המובלעת של ההשכלה העברית כפי שהם הזדהו אתה ופעלו לאורה, הם לא ראו כל קשר הכרחי בין קיומה של פעילות משכילית עברית אינטנסיבית לבין התנהגות פורקת עול. בתנאים החברתיים־תרבותיים ששררו בסוף המאה ה־19 בקהילות היהודיות במרוקו זה גם היה כמעט בלתי אפשרי, שכן כל אושיות החברה היהודית הרבנית והחברה המוסלמית הסובבת גם יחד היו טבועות בחותם הדתיות, ובשתי החברות לא התקיימו עדיין חוגים חילוניים או מתבוללים שהיו יכולים להשפיע במישרין ולשמש מקור השראה למשכילים העבריים התוססים. כל דגמי החיקוי שהיו קרובים או סמוכים להם היו רחוקים מלהיות מנותקים מזיקתם הדתית־מסורתית של החיים ושל החוויות הרוחניות־אינטלקטואליות. גם בתי־הספר שהוקמו ונסגרו לחליפין במוגאדור עד לסוף המאה ה־19 לא הספיקו להצמיח עדיין — שלא כמו בקהילות יהודיות אחרות — דור של צעירים תלושים ומנותקים ממסורתם הדתית והקהילתית

אם אכן דחו כך המשכילים העבריים את אופיה המרכזי המקובל של ההשכלה העברית, האם ראוי הוא שנמשיך ונכנה אותם בשם מחייב ומרחיק לכת כל כך? האם לא יהיה זה אנאכרוניזם ואף סילוף המציאות החברתית תרבותית וערבוב מין בשאינו מינו ? התשובה לתהיות אלה היא לגבי דידי לאו רבתי, שכן פרט להזדהותם ולהגדרה העצמית המפורשת כמשכילים עבריים — ויש לפחות לכבד את הגדרתם העצמית — קיימו חוגים אלה בפעילוח המשכילית תכונות נוספות מזהות לא פחות ומרכזיות לא פחות של תנועת ההשכלה העברית האירופית: התפעמו חושפנית מהחכמות החילוניות, לימוד מודרני של הלשון העברית והשימוש בה, וכן הרצון לתיקון חברתי־לאומי של הקהילות היהודיות ושל גורל העם היהודי בכלל.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

שטרית יוסף

ב. התמורות המנטליות

אשר לממד האישי־חווייתי של ההשכלה, שהיה למעש היסוד הראשון שעליו צמחה והתפתחה באירופה התנוע החברתית־תרבותית הכללית וששורשיו נטועים עו בתקופת הרנסנס, אין כשיריו החושפניים של ר׳ דוד אלקאים, שנכתבו בעיצומן של התנסויותיו המשכיליוו כדי לשתף אותנו בסערות הנפשיות שחוו משכילים עבריים במוגאדור בפרט ובמרוקו בכלל, שעה שגילו את ספרות החכמה וההשכלה ושקעו בקריאתה. ספרות זאת לא הייתה מצומצמת כלל בחוגים אלה. פרט לעדויות העקיפות והישירות לתפוצתה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במוגאדור ובמרוקו בכלל, שהובאו במקום אחר, גילוים זה לא כבר בארץ של שרידי ספריות שהובא ממוגאדור מאפשר לנו לעמוד על היקף הספרות הזאת שהגיעה לידיהם של חובבי ההשכלה העברית. נמצאה אצלם ספרות שימושית כספרי לשון ודקדוק עברי, ספרי מדע פופולרי וספרות יפה.

העיון בספרות זאת היווה מעין טקס מעבר לעולמה הרוחני־תרבותי של תנועת ההשכלה העברית עבור כל אלה שהשתייכו לחוגים המשכיליים. עיון זה התקיים כנראה הן במשותף והן ברשות היחיד, וזימן למשכילים הצעירים חוויות אינטלקטואליות שהיו ביסוד התמורות המנטליות שקבעו את עולמם הרוחני־תרבותי החדש וקירבו אותם לשאיפותיה החברתיות־תרבותיות של תנועת ההשכלה. הד ברור לתסיסה רוחנית־אינטלקטואלית זאת של המשכיל המתחיל הוא השיר שיובא כאן, שהוא אחד מני רבים שהקדיש ר׳ דוד אלקאים להשכלה, ואחד מהליריים ביותר שנכתבו בשירה העברית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. בשירו ר׳ דוד אלקאים נותן ביטוי קולע וממצה לבעיות הפסיכולוגיות ולבעיות החברתיות שבהן נתקלו ראשוני המשכילים העבריים במוגאדור ואולי במרוקו בכלל.

 

״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר.״

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא פמוהזתי״

 

 

שיר על החכמה וההשכלה

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא

פמוהזתי״(שירי דודים, עמי 166-164)

 

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר זוֹרַחַת
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי / לוּלֵא כִּי יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי רָקַח מֶרְקַחַת.

 

לחרבא עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

5- נֵר צֶדֶק לְעֻמָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,

תּוֹרֶה דֶּרֶךְ חֶשְׁכָתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

 

יוֹמִי וְלֵילִי טִפַּחְתִּי רִבִּיתִי,  כְּשׁוֹשַׁנָּה יִרְחָתִי: / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת.

נַפְשִׁי מִמַּרְבִּית אַהֲבָתָהּ נַחֲלִיתִי, עֲלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי רַבָּה נִזְנַחַת.

10-וְאִם רְחוֹקָה הִיא בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי, אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: מְקוֹר הָבֵן אַיֵּה לָקַחַת.

רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עֲלֵי נַפְשִׁי רָוִיתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמֹּר בּוֹ נִמְשַׁחַת,

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, / נִיב מְפָרֶשֶׁת.

גַּם רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, 

וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי / כְּבַת יוֹרֶשֶׁת.

 

15- וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קָצֶה בָּאתִי; / אָכֵן אֲרֻכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי; / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי, / רֵיחֵי נָמֵר וְטַעֲמֵי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי; / רֶגֶל זָרִים עֲלֵי פּוֹסַחַת.

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי / רַב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי, / חֶבְרַת הָבֵּין נִקְרֵאָה שַׁחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי / הָגוּת אֲרֶשֶׁת,

20-שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת;

לְאֵל חָשְׁבוּ מִלָּתִי / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

 

קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי! / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת.

תּוֹרָה הָיְתָה חֹטֶר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחֻוקָּהּ לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָּן תִּקְוָה תּוֹךְ לֵב צוֹמַחַת.

מִלִּבִּי וּמִפְּנֵי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוַת עֲבוֹדָתִי; / אֲהַבְתִּיהָ בְּעַיִן נִפְקַחַת.

25-וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה כְּגֶפֶן סוֹרַחַת.

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

יוֹשֵׁב שַׁחַק שָׁאַלְתִּי / מֵעַל יַבֶּשֶׁת,

הֵאִיר אוֹרִי,קָדַרְתִּי, / בְּלָשׁוֹן לוֹחֶשֶׁת.

רַעְיוֹן טוֹב שֶׁהַמְטָרָתִי / פָרָשׂ לִי רֶשֶׁת.

 

מֵעֵת אַשְׁרֵי סָרִים כֹּל לְמִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִּבְרִיתִי, / תֹּאַר טוֹב נָתְנוּ לִי כְּפַחַת.

30-וְעֵץ גַּפְנִי בֵּין עֲצֵי זֵיתִים שַׂמְתִּי, / בְּכַרְמֵיהֶם נָטַעְתִּי, / נֶחֱשָׁב נֶטַע זָר כְּסַפַּחַת.

פִּרְחֵי אֲלֻמּוֹת חָכְמָתָם הִבַּטְתִּי, / עַל רֹאשָׁם כֶּתֶר תַּתִּי, / כְּקַרְנֵי פָּרָה מְנַגַּחַת.

אַקְוֶה עֶדְנָה אַחֲרֵי בְּלוּתִי, / אֵיכוּתִי וּמַהוּתִי; / אֶרְאֶה סוֹפָם נַפְשִׁי בּוֹטַחַת.

אַחַת בָּחַרְתִּי שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, /  וּלְגֵו שַׂמְתִּיהָ לִי מִטְפַּחַת.

אָנָּא ה' הַקֶּשֶׁב לְשַׁוְעָתִי / וְקָבַל תְּפִלָּתִי, / כִּמְפַלֵּל עַל כַּד וְצַפַּחַת.

35-וּבְנָהּ מַהֵר עִיר מִקְדָּשִׁי חֶמְדָּתִי, / הָיְתָה רֵאשִׁית מַמְלַכְתִּי; / עַד אָן בִּתְהוֹם רוֹבֶצֶת?

 

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

 

 

1-אמרתי … מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה — על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז); אשה בקרבי מתלקחת: ע״פ ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).

2-קצור קצרה … אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: ע״פ ״הקצור קצרה ידי מפדות?״ (ישעיה נ, ב); קדם ואחור רצתי: ע״פ ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: ע״פ ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד), ״וזרח בשמש אורך״ (ישעיה נח, י); איזה הדרך: ע״פ ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).

3-כבוא עיר … עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש לחיפושיו האינטלקטואליים, אלא הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת; כבוא עיר מקלט: ע״פ ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב); בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״(שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).

4-יומם ולילה … רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו, הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש; תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, כז); אך ערפל החתלתי: ע״פ ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט); רקח מרקחת: ע״פ ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה).

רפרין: ענף ערכה … כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר; בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: ע״פ ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כו); כפורחת: ע״פ ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).

5-נר צדק לעומתי: ע״פ ״נר לרגלי דבריך״(תהלים קיט, קה); בעת נדרשת: ע״פ ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).

6-תורה דרך חשבתי: ע״פ ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו); כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).

7-תגן לי ולחטאתי: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה ע״פ ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב); חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה — אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.

8-יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה שהגיעה לידי התמכרות כמעט; יומי ולילי: ע״פ ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחתי רביתי: ע״פ ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הידפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; במקום ״הרחתי״ — מחידושיו של רד״א, ע״פ ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״ (שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו) וע״פ ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״ (משלי כז, יא).

9-נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונתליתי ימים״(דניאל ח, כז); גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ — על דרך ״נפשי אויתך בלילה״ (ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״ (תהלים נז, ז): ממרבית: מרוב, ע״פ ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״ (דברי הימים ב ט, ו): עלי ערשי נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״ (תהלים ו, ז); כלתה רוחי: ע״פ ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג); רבה נזנחת: ע״פ ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״ (איכה ג, יז).

10-ואם רחוקה … איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בה התבוננתי: ע״פ ״התבוננת עד רחבי ארץ״ (איוב לח, יח); מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו. יא).

11-רוח שדי … בו נמשחת: עיסוקו זה של המשורר התנהל מתוך אמונה מלאה באלוהי ישראל, ועצם העיסוק זימן לו חיים רוחניים עשירים ומרעננים, כאילו נברא מחדש: רוח שדי רחפה במרום שבתי: ע״פ ״ורוח אלהים מרחפת על פני תהום״ (בראשית א, ב): עלי נפשי רויתי: ע״פ ״כי הרויתי נפש עיפה״ (ירמיה לא, כה); כשמן המור בו נמשחת: ע״פ ״משחך אלהים אלהיך שמן ששון״ (תהלים מה, ח).

12-דומם קשב קשבתי, ניב מפרשת: עיסוקו בספרות ההשכלה התנהל בהתרכזות רבה; קשב קשבתי: ע״פ ״והקשיב קשב רב קשב״ (ישעיה כא, ז); ניב מפרשת: רד״א מתכוון כאן כנראה למילונים עבריים ולחיבורים לקסיקוגרפיים שונים שיצאו לאור במאה ה־19 ושהיו חלק מהותי מספרייתו של המשכיל העברי במוגאדור.

13-גם רוחי ונשמתי רגש רוגשת: התרגשותו והתפעמותו של המשורר הייתה מרובה שעה שעסק בחכמת ההשכלה.

14-וכן רבתה שמחתי כבת יורשת: אושרי הרוחני היה ללא גבול ודמה אז לאושרה של בת היורשת את אביה, דבר נדיר, שכן עדיפותם של הבנים על פני הבנות קבועה בחוק העברי; כבת יורשת: ע״פ ״וכל בת ירשת נחלה״ (במדבר לו, ח).

15-ומעט קט … היא נשטחת: ההתקדמות המהירה שהשיג בעיסוקו האינטנסיבי בספרות ההשכלה גרמה לו לחשוב שהוא התקרב להבנה מלאה וממצה של ספרות החכמה הרחבה מני ים; ומעט קט: ע״פ ״כמעט קט ותשחתי מהן״ (יחזקאל טז, מז); כי עדי קצה באתי: ע״פ ״ובא עד קצו ואין עוזר לו״ (דניאל יא, מה); אכן ארכה: ע״פ ״ארכה מארץ מדה״ (איוב יא, ט).

16-אולתי… וטעמי נשחת: המשורר מודה בפה מלא שהייתה זו יוהרה רבה מצדו לחשוב שיתגבר כה מהר על עומקה ומורכבותה של חכמת ההשכלה; אולתי וכסלתי היא גלותי: ע״פ ״אולת כסילים אולת״(משלי יד, כד), ״ואל ישובו לכסלה״(תהלים פה, ט); שמעתי ונוכחתי: על דרך ״ולא למשמע אזני יוכיח״ (ישעיה יא, ג); ריחי נמר ומעמי נשחת: על דרך ״עמד טעמו וריחו לא נמר״ (ירמיה מח, יא).

17-לא זו… עלי פוסחת: מלבד יהירותו, שלא היה לה יסוד, התרגשה עליו צרה נוספת, כאשר אנשי קהילתו התחילו לחשוד בו בגלל התמסרותו לספרות ההשכלה, והתנכרו לו; שמעתי ונרגזתי: ע״פ ״שמעתי ותרגז בטני״(חבקוק ג, טז); ראיתי ונבהלתי: ע״פ ״נעויתי משמע נבהלתי מראות״ (ישעיה כא, ג); רגל זרים עלי פוסחת: ע״פ ״כי זרים קמו עלי״ (תהלים נד, ה).

18-ורעה חולה … נקראה שחת: העלילה שהעלילו עליו בני קהילתו, כאילו הוא משחית את דרכיו ומתעסק בחכמות אפיקורסיות יחד עם חבריו המשכילים, העכירה את רוחו; רעה חולה: ע״פ ״וגם זה רעה חולה כלעמת שבא כן ילך״ (קהלת ה, טו); הוספתי רב יגון על אנחתי: ע״פ ״כי יסף ה׳ יגון על מכאובי״ (ירמיה מה, ג), ״ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י); חברת הבין: כינוי לחוג המשכילים במוגאדור, שכן הם התכנסו לעתים ללמוד ולעיין ביחד בספרות ההשכלה; נקראה שחת: ע״פ ״לשחת קראתי אבי אתה״ (איוב יז, יד).

19-דרשתי בחברתי הגות ארשת: ע״פ ״וארשת שפתיו לא מנעת״ (תהלים כא, ג) — כאן המשורר רומז לניסיונות שניסו חברי חוג המשכילים במוגאדור לדבר ביניהם בלשון הקודש.

20-שן חרקו להותי ועין לוטשת: בני הקהילה שחשדו בו וכינו אותו אפיקורוס הוציאו את דיבתו רעה על לא עוול בכפו; שן חרקו להותי: ע״פ ״בחנפי לעני… חרק עלי שנימו״(תהלים לה, טז); ועין לוטשת: ע״פ ״צרי ילטוש עיניו לו״(איוב טז, ט); להותי: מה שחשבו להוותו ולמעשה הרע שעשה כביכול.

21-לאל חשבו מלתי ולדת מכחשת: גם לאחר שהכחיש את החשדות וההאשמות שהטיחו בו בני הקהילה, הם לא נתנו בו אמון והמשיכו להחזיק בדעה שהוא כפר בעיקר ויצא לתרבות רעה; לאל חשבו מלתי: ע״פ ״מי יכזיבני וישם לאל מלתי״ (איוב כד, כה); ולדת מכחשת: ע״פ ״כחשו בה׳ ואמרו לוא הוא״ (ירמיה ה, יב).

22-קים חי … אהל נמתחת: המשורר נשבע שמעולם לא עלתה מחשבה כזאת בראשו וכי מעולם לא התכחש לדת היהודית האורתודוקסית שבצלה הוא חסה כל חייו; גויתי: גופי; כי דתי לא פרעתי: לא הפרתי, ע״פ ״ותפרעו כל עצתי״ (משלי א, כה), ״ריש וקלון פרע מוסר״ (שם יג, יח); צל היתה לי אהל נמתחת: ע״פ ״וימתחם כאהל לשבת״ (ישעיה מ, כב).

23-תורה היתה … לב צומחת: התורה והמצוות היו מאז ומתמיד לחם חוקו, והן שהפיחו בו תקווה ועודדו אותו במשך כל ימי חייו; תורה היתה חטר מקל תפארתי: ע״פ ״מטה עז מקל תפארה״ (ירמיה מח, יז); נצן תקוה תוך לב צומחת: ע״פ ״ויסע כעץ תקותי״ (איוב יט, י).

24-מלבי ומפני … בעין נפקחת: לא במחשבה ולא במעשה מעולם הוא לא הפסיק לקיים את המצוות; לספרות ההשכלה הוא מתמסר בעינים פקוחות וברוח ביקורתית; לא אצלתי: ע״פ ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ (קהלת ב, י); אהבתיה בעין נפקחת: ע״פ ״אז תפקחנה עיני עורים״ (ישעיה לה, ה).

25-ודי לי … כגפן סורחת: המשורר מוצא את נחמתו בחוג חבריו המשכילים, הקרובים לו בדעותיהם ובחוויותיהם המשכיליות והמעריכים אותו ומבקשים את קרבתו; גפן מורחת: ע״פ ״ויהי לגפן סורחת שפלת קומה״(יחזקאל יז, ו).

26-יושב שחק שאלתי מעל יבשת: יש להזיז את התיבה שאלתי לסוף השורה כדי ליישב את המבנה הרגיל של המבע: המשורר מתפלל לאל, יושב השחקים.

27-האיר אור קדרתי בלשון לוחשת: הצירוף בלשון לוחשת מורחק ממקומו הטבעי ליד שאלתי שבשורה הקודמת; אור קדרתי: ע״פ ״כל מאורי אור … אקדירם עליך״ (יחזקאל לב, ח).

28-רעיון טוב שהמטרתי פרש לי רשת: כוונתו של המשורר בעיסוקו בהשכלה הייתה טהורה וכשרה, אך בני קהילתו פירשו אותה אחרת וטפלו עליו אשמות־שווא; רעיון טוב שהמטרתי: על דרך המטאפורה ״ימטר על רשעים פחים״(תהלים יא, ו); פרש לי רשת: ע״פ ״ופרשתי עליו רשתי״ (יחזקאל יו, כ).

29-מעת אשרי… נתנו לי כפחת: המשורר מתאר את אושרו־נחמתו על כך שבתוך חוג המשכילים הוא נחשב למנהיג ולדובר הראשי (למעמד זה של מנהיג החוג הוא הגיע לאחר פטירתו של מייסד החוג ודוברו המובהק, יצחק בן יעיש הלוי, שנפטר ב־1895); אשרי: ע״פ ״באשרי כי אשרוני בנות״ (בראשית ל, יג); סרים כל למשמעתי: ע״פ ״וסר אל משמעתך ונכבד בביתך״ (שמואל א כב, יד); כלם באו בבריתי: ע״פ ״וכל העם אשר באו בברית״ (ירמיה לד, י); כפחת: פחת במקום פחה, מנהיג וראש החבורה; תאר טוב נתנו לי: על דרך ״כי לקח טוב נתתי לכם״(משלי ד, ב).

30-ועץ גפני … נטע זר כספחת: במקום להעריך את מאמציו של המשורר המשכיל, שניסה לרומם את קרנה של קהילתו דרך עיסוקו ויצירתו, בני הקהילה התנכרו לו ונטפלו אליו.

31-פרחי אלומות … פרה מנגחת: המשורר לועג למלעיזים עליו ולחכמתם ומלגלג עליהם; על ראשם כתר נתתי: ע״פ ״ואשר נתן כתר מלכות בראשו״ (אסתר ו, ח); כקרני פרה מנגחת: קרני פרה הוא שם של אחד מטעמי המקרא. הצימוד של התיבה מנגחת להרכב הופך אותו לביטוי לעגני מועצם במיוחד.

32-אקוה עדנה … נפשי בוטחת: המשורר מביע את תקוותו לשיבה טובה ומאחל סוף מר למלעיזים עליו; אקוה עדנה אחרי בלותי: ע״פ ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״ (בראשית יח, כא); איכותי ומהותי: השוה ״הוא איכותו, הוא מהותו״ (עמנואל הרומי, ע״פ מילון אבן שושן).

33-אחת בחרתי… מטפחת: כנגד כל המתנכלים לו, המשורר מתהדר בשירה שבה הוא עוסק וביצירתו הוא המשמשות לו גם כמחסה מפני האכזבות וההאשמות; תוך חומתה נשגבתי: ע״פ ״הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו״ (משלי יח, יא); ולגו שמתיה לי מטפחת: על דרך ״ותשימי כארץ גוך׳ (ישעיה נא, כג).

34-אנא ה׳ … על כד וצפחת: המשורר מסיים את שירו בתפילה לה׳ שייעתר לתפילתו כמו שהוא נעתר לתפילתו של אליהו הנביא. כמפלל על כד וצפחת: ע״פ ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״ (מלכים א יז, טז).

35-ובנה מהר … עד אן בתהום רובצת: תפילתו אינה אישית בלבד אלא נוגעת גם לבניינה מחדש של ירושלים, המסמלת את עצמאותו של עם ישראל והשקועה עדיין בחורבן ובמצבה המשפיל.

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית

יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

אברהם אלמליח

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״

בוחרי הראש״ל היו משתדלים, עד כמה שאפשר, שבחירם יהיה רב שכולו פרי הארץ,שצמח על קרקע המולדת, שהוא מעורה במציאותה, ואדם שבכחו לקרב לב בנים לאבות, תוך הקנותו להם ערכי מסורת ועבר.

חכמי ירושלים ונכבדיה מבני העדות השונות שבה, היו מתאספים מיד אחרי תפלת שחרית, ביום הנועד לבחירת ״הראשון לציון״, בישיבת ״בעלי בתים״ שברחוב המידאן בירושלים*, והרב שנבחר לכהן כראש״ל וראש־רבני ירושלים וסביבותיה, היה עולה על הבמה, ואחרי דרשה גדולה בעברית, מעניני דיומא, בה היה מבליט את מך ערכו, שאינו ראוי לכל הכבוד שחולקים לו, ומביע את המחשבות הטובות המתרוצצות בלבו ברגע שנבחר להיות רועה צאן קדשים, — היה מבטיח להתנהג עפ״י הדת והיושר, ומביע את בטחונו שבוחריו לא יתאכזבו מבחירתם זו, ולא יבושו ממנה. הוא היה מתווה את תכנית עבודתו להבא, לטובת צאן מרעיתו, ואח״כ היה עובר לפלפול במשך שעה ארוכה בדברי תורה על איזו סוגיא מהתלמוד, ומתבל את דבריו בחידודים ובחדושים מקוריים משלו.

 

הערת המחבר: מקומה של ״ישיבת בעלי בתים״ זו, שנוסדה בזמן קדמון מאד — היה ברחוב המידאן בירושלים העתיקה, בחצר איש פרטי, ועד מנוי הראש״ל יש״א ברכה ז״ל (יעקב שאול אלישר) נהגו לערוך בה את טקס בחירתו של הראש״ל. בית הכנסת שבישיבה זו בוטל בימי המנדט הבריטי, מפני שמושל ירושלים העמיד, בימי המאו־ ־עות, קיר־חוצץ בסוף רחוב המידאן, כדי להפסיק בין רובע היהודים ורובע הערבים, והיהודים נטשו את הרחוב לחלוטין בשנת תש״ח.ע"כ

 

אחרי הדרשה, היה אחד מזקני החכמים מבין חברי הראש״ל החדש, עולה אל הבמה ומלביש אותו אדרת צמר חדשה שנקנתה בכספי הקהל, ואחרי שחתן־היום מברך עליה ברכת ״שהחיינו״ בקול־רם והנאספים עונים אחריו ״אמן, היה החזן מברך ברכת ״הנותן תשועה למלכים״ לחיי ״הוד מלכותו השלטן האדיר והרחמן, ירום הודו ותינשא מלכותו״, וכל הקהל עונים אחריו ״אמן ! אח״כ מברך החזן גם את מושל העיר וגם את הראש״ל ה"חכם באשי״ החדש, ואת כל ראשי הקהל, ואח״כ היה יוצא הרב מביהכ״נ וכל הרבנים וצבור מלווים אותו לביתו לסעודה קלה.

 

לפני שהראש״ל היה מציג את כף רגלו על מפתן שער ביתו, היה ראש השוחטים שוחט בהמה דקה ומברך ברכת השחיטה וכל הקהל עונה אחריו אמן. חתן־היום היה פוסע על הבהמה השחוטה, והשוחט היה טובל את כפות ידיו בדמה, ועולה ראשון לבית הראש״ל, ומצייר בדם שעל ידו, על משקוף הדלת, צורת יד בחמש אצבעותיה, כסגולה -עץ הרע, למען לא תשלוט עינא בישא בבחיר־העם. את בשר הבהמה השחוטה היו מחלקים אח״כ חנם לעניים.

 

״הראשונים לציון״ היו הדרשנים העיקריים בשבת הגדול ובשבת כלה ״כדי שהשומ­עים יתבשמו מתורתם ומתורת א״י״.

חבריו של הראש״ל היו שמים על ראשו את כתר הכהונה הרמה הזאת אחרי שהיו מכירים אותו שראשו מוכתר בכתר תורה וכתר שם טוב ושהוא ראש וראשון להם ומתבלט מכולם בידיעותיו, בחכמתו, בפרישותו ובכושר מנהיגותו.

והוא היה יונק את סמכותו, שהיתה כלה סמכות דתית בראשיתה ומימי הראש״ל אברהם גאגין ואילך גם סמכות רשמית — מחבריו הרבנים המקנים לו את המרות, המצייתים לפסקיו והמשכימים לפתחו לשמוע לקחו והלכותיו, בדעתם שהוא מתבלט בקרבם ביחודו הרוחני־המוסרי ובתורתו הגדולה מתורתם.

לפגי הבחרם למשרתם הרמה, היו כל ה״ראשונים לציון״ כמעט, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, יוצאים לגולה בשליחות ירושלים או אחת מערי א״י; חברון, צפת או טבריה, מביאים את דבר הארץ לאחיהם, מתארים בפני אחיהם שבגולה את מצב הישוב בא״י, צרותיו, יסוריו ועמידתו על משמר הערכים התורניים והלאומיים.

הם היו ממלאים תפקיד זה לא לשם הנאה חמרית פרטית, אלא כדי להחיות נפשות חלכאים ונדכאים מקרב אחיהם המחוננים עפרות הקדש, או כדי למצוא מקורות כספיים להדפסת חבוריהם, כאילו לא נוצרו הם, אלא כדי למלא תפקיד מבורך בכל התנאים מבלי שים לב לגורמים חומריים טפלים.

רוב ״הראשונים לציון״ הכירו, לפני הבחרם למשרתם, מדינות ואישים, התייצבו בפני גדולים, ואחדים מהם גם בפני שרי מלוכה ומלכים, ופרסמו את שבח הארץ והוציאו לה מוניטין בעולם.

וכשהיו נבחרים אח״כ כ״ראשונים לציון״, היה כבר שמם מוכר ומפורסם בגולה ולכן גם השפעתם על אחיהם שם היתה מכרעת.

יום בחירת ״הראשון לציון״ בירושלים היה נחשב כיום חג ומועד לא רק לו ולמשפחתו ולבוחריו, אלא גם לכל הצבור, ויום הלבשתו את הגלימא הרשמית המרוקמת בחוטי כסף וזהב שהיתה נשלחת לו, עפ״י רוב מקושטא בידי שליח מיוחד, — היה נחשב בעיני רבני ירושלים כיום ״הכתרת״ מלך עד כדי כך, שהם יצרו גם מונח עברי חדש ומיוחד לטקס זה: ״יום ההכתרה״ כלומר הכתרת הראש״ל בכתר תורה ובכתר מלכות ובכתר שם טוב.

טקס ההכתרה היה נערך, כאמור ב״ישיבת בעלי־בתים״ בעיר העתיקה בירושלים,

אולם משהתרחבה העיר ורבו תושביה, וישיבת ״בעלי בתים״ ברחוב המיידאן נעשתה צרה מהביל את כל המשתתפים בטקס ״ההכתרה״ של הראש״ל — החליטו רבני העדה הספרדית ומנהיגיה, לערוך את ״ההכתרה״ בביהכנ״ס הגדול המיוחם לרבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ואחרי מלחמת עצמאותנו וביתור ירושלים לשתים, העיר העתיקה והעיר החדשה, נערכת חגיגת ההכתרה של הראש״ל בבית־כנסת ״ישורון״.

״הראשון לציון״ הראשון שטקס הכתרתו נערך בבית־הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי היה הראש״ל הרה״ג יעקב שאול אלישר המכונה יש״א ברכה, והראש״ל הראשון שטקס ״הכתרתו״ נערך בביהכנ״ס ״ישורון״, היה הרה״ג יצחק נסים.

 

בכל יום ראש חדש היו חכמי הספרדים ורבניהם רגילים לערוך ביקור בבית הראש"ל ״החכם באשי״ ומתכבדים בכוסית קפה ומגדנות, משוחחים בענינא דיומא :ובענייני העדה וצרכיה ולפעמים גם בדברי תורה.

נב במוצאי יום הכפורים היו רבני העדה ומנהיגיה מבקרים בבית הראש״ל לדרוש זכר למנהג קדמון שהיה הקהל מלווה את הכהן הגדול לביתו בצאתו בשלום מן הקדש, והוא היה חוגג את הלילה ההוא בשמחה ובששון עם ידידיו ורעיו.

לאורו של הראש״ל אחרי בחירתו היה הולך הצבור הדתי בא״י ואף הצבור החילוני היה נשמע להוראותיו, והוא היה מקרין השפעתו על יהודי הגולה הספרדית.

הראש״ל היה נחשב לרבם של כל ישראל, ללא כל צביון מפלגתי. היהדות הספרדית בגולה היתה מבקשת השראה דתית מארץ הקדש, ואעפ״י שהמרות הדתית הרשמית העליונה היתה בקושטא, והחכם באשי בעיר־בירה זו היה צריך לאשר את בחירתו של הראש״ל הירושלמי ורק עפ״י המלצתו היתה ממשלת תורכיה מאשרת בגושפנקא שלה

בחירתו ואף שולחת לו מדים רשמיים ומקשטת את חזהו בעיטורי כבוד, אעפ״י כן מרותו הדתית של הראש״ל הירושלמי היתה פרושה על כל הגולה הספרדית בעולם הרבה יותר מזו של הרב הראשי שלכל מדינות עותמניה, וגולה זו היתה נכנעת לפקוחות הראש"ל, נתונה למרותו, עושה ככל אשר יפסוק בעניני דת ומבקשת ממנו הוראות והסכמות ואשורים על פסקי דת של רבניה, והיתה שומרת מכל משמר על עצמאותה הרוחנית של כהונה זו שנושאה היה מאור ליהדות בא״י ובתפוצות.

בימיהם של ראשוני ״הראשונים לציון״ היתה ירושלים מחולקת לשלש סיעות:

סיעת הרבנים לומדי התורה, שהיו מתפרנסים מנדבותיהם ומתמיכותיהם של נדיבי היהודים בחוץ לארץ;

סיעת הפועלים ובעלי־מלאכה, רובם מילידי הארץ, היו מתפרנסים מיגיע כפם ומעבודתם ולא היו נהנים מקופת הקהלה;

סיעת העשירים שהיו עולים לא״י לבלות בה את שארית ימיהם ולהקבר באדמתה, היו חיים מפירות כספם שהשאירו בחו״ל או מהקצבות שהיו שולחים להם בניהם, בנותיהם או קרוביהם שנשארו בחו״ל.

כיצד היה נבחר ה״ראשון לציון״- הראשונים לציון, אברהם אלמליח

עמוד 9

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו-2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

שושביני הקדושים

המסלול השני, שבאמצעותו חידשו יהודי מרוקו את זיקתם לצדיקים, כורך גם הוא ׳סיפוח׳ של מסורות ארץ־ישראליות של עלייה לרגל, אך בהיקף צנוע יותר, מקומי או אזורי, ולא כלל־ארצי. יוצאי מרוקו, יותר מבני קהילות מזרחיות אחרות, אימצו ציוני צדיקים שגילו בקרבת מקומות מגוריהם בערי פיתוח ובמושבים, והחלו לחגוג את ההילולות שלהם בסגנון המגרבי המוכר. אמנם חגיגות אלה אינן מושכות המונים כמו ההילולות הגדולות של רשב״י ורבי מאיר בעל הנס, אך דפוסי הפולחן שנרקמו בהן קרובים יותר לזיארה המסורתית במרוקו, שכללה בדרך כלל מאמינים מקהילה אחת או מקבוצה קטנה של קהילות, המתקבצים סביב קברו של הצדיק הפטרון שלהם.

המקרה המפורסם ביותר במסלול זה הוא כינון ההילולה של חוני המעגל, מחולל הנסים האגדי מתקופת הבית השני, בחצור הגלילית שבעמק הירדן הצפוני. זיהוי קברו של חוני עם מערת קבורה עתיקה בשיפולים המזרחיים של רכס בִּירְיָה, קילומטרים אחדים מצפון לראש פינה, נסמך על מסורת ותיקה הידועה כבר במאה השלוש־עשרה. אך מסורת זו חסרה מועד מוגדר של יום הילולה, ומשום כך לא נערכו עליות לרגל קבועות לאתר. את מערת הקבורה נהגו לפקוד בעיקר בעתות בצורת, משום שהורדת גשמים הוצגה במקורות כ׳מומחיותו׳ הפלאית של חוני. חשיבות הציון עלתה בהדרגה משהוקמה בסמוך לו עיירת הפיתוח חצור הגלילית, שרוב תושביה היו יוצאי מרוקו ותוניסיה, וגאתה במהירות בשני שיאים, בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). משתי המלחמות יצאה העיירה ללא פגע, למרות קרבתה המסוכנת למוקדי הקרבות וההפצצות בחזית הסורית, ובשתיהן הותירו המאורעות הקשים, שהתחלפו בתחושת רווחה, את רישומם בתושבים לא מעטים, שסיפרו כיצד הופיע הצדיק בחלומותיהם וחילץ את העיר מפגעי המלחמה. נראה שתרומתו הפטריוטית של הצדיק המקומי לביטחון היישוב היא שהניעה את פרנסי העיר לקבוע את יום העצמאות הישראלי, ה׳ באייר, כמועד ההילולה של חוני המעגל (1981 Ben-Ami).

 

דפוס דומה של קהילה הסוגדת לצדיק־פטרון מקומי חזר ונשנה במקומות יישוב נוספים. ביבנה, למשל, אימצו התושבים המקומיים את מבנה הקבר המוסלמי במרכז העיירה, שהמסורת היהודית מייחסת לרבן גמליאל החל מהמאה השלוש־עשרה. כמו במקרה של חוני המעגל, נקבע יום ההילולה של רבן גמליאל בעקבות יוזמה מקומית, אך הפעם ראש המועצה המקומית, חתנו של צדיק ששמו רבי ישראל אביחצירא הקבור בעיר קולומב־בשאר שבאלג׳יריה, הוא שקבע את יום ההילולה לי״ח בסיון, משום שזהו יום הפטירה של חותנו הנערץ (בן־עמי תשמ״ד, 436). [רבי ישראל אביחצירא מקולומב־בשאר איננו כמובן הצדיק בעל השם הזהה, המכונה בבא סאלי והקבור בנתיבות.]

פולחנים מקומיים דומים התפתחו סביב ציוניהם של רבי ישמעאל כהן גדול ליד כרמיאל ושל רבי יהודה בן בבא בסמוך לקרית אתא, ואחר כך, בשנות התשעים, ליד קברה של רחל אשת רבי עקיבא, שהתגלה מחדש בבית הקברות המוסלמי בטבריה (גונן תשנ״ח). מקום מיוחד בערוץ זה שמור לקברי שיח׳ שנערצו בעבר על ידי מוסלמים מקומיים, אך במסורות יהודיות זוהו כקברים של בני יעקב אבינו. עם אלה נמנים קבר יהודה ביהוד, קבר דן לא הרחק מבית שמש, קבר בנימין הסמוך לשכונת יוספטל בכפר סבא, וקבר ראובן בקרבת יבנה ואשדוד (ששון תשס״א; 1965 Zenner).

 

כפי שצוין, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו לא קפא על שמריו במהלך הדורות אלא התפתח בתהליך דינמי, שבמהלכו דרך מדי פעם כוכבם של צדיקים חדשים מבני התקופה. תהליך זה, שהתעצם מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, נמשך גם בישראל, כאשר רבנים שנפטרו בה הוכרו כצדיקים, וקבריהם הפכו לאתרי עלייה לרגל.

המסלול השלישי מתייחס אפוא ליצירת קדושים חדשים, בני זמננו. תהליך הקידוש המרשים ביותר בנתיב זה הוא ללא ספק נסיקתו של רבי ישראל אביחצירא, המכונה בבא סאלי, לדרגת הצדיק הלאומי בישראל בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. בבא סאלי, שנפטר ביום ה׳ בשבט תשמ״ד בגיל תשעים וארבע, הוכר כצדיק עוד בחייו, משום שבאורח חייו המתנזר שהוקדש לעיסוק בקבלה, בתפילה ובריפוי הוא נתפס כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות האבות המשפחתית שמקורה בסבו, המקובל המהולל רבי יעקב אביחצירא (1880-1807). ההמונים שזרמו לביתו הצנוע בנתיבות כדי ליהנות מן הברכה המיוחדת שהוריש רבי יעקב לצאצאיו, נהגו להביא עמם בקבוק מים כדי שברכת המקובל תיספג בנוזל ותהפוך אותו לחומר מרפא יקר סגולה.

 

אף שבבא סאלי הוכר כבעל מידות תרומיות עוד בחייו הפכה אחוזת הקבר שלו בנתיבות בתוך זמן קצר לאתר ההילולה הפופולרי ביותר בישראל אחרי ציוניהם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. עובדה זו נבעה במידה רבה מהיוזמה, המרץ ויכולת הארגון של בנו, רבי ברוך אביחצירא (בבא ברוך). נתוני הפתיחה של בבא ברוך כיורשו של אביו לא היו מזהירים, בלשון המעטה, עקב חיים אישיים שנויים במחלוקת וקריירה פוליטית במפלגה הדתית לאומית, שנקטעה בהסתבכות בפלילים ובשהייה של שנים אחדות בבית הסוהר. אולם האמונה העזה בהעברה התורשתית של זכות האבות סייעה בידו להתקבל בקרב חלק מחסידי המשפחה כממשיך דרכו של אביו, ואף להפוך את הכריזמה של האב למותג עתיר נכסים.

 

הילולת בבא סאלי מתאפיינת בתכנון מוקדם וב׳קידום מכירות׳ נמרץ, הכולל כיסוי תקשורתי רב היקף, הקצאת הזמנות רשמיות, ארגון הסעות בקווי אוטובוס מיוחדים מכל רחבי הארץ, ויריד מאורגן היטב. היריד כולל את מיטב חידושי ׳התעשייה הקדושה׳ של בבא סאלי. נמכרים בו עשרות חפצים הנושאים את דיוקנו של המקובל הישיש או של ציון קברו: ספרי תפילה, בקבוקי עראק, קלטות להאזנה (עם פיוטים בשבחי הצדיק) ולצפייה (ובהם תצלומים של טקסי ההילולה משנים קודמות), מחזיקי מפתחות, שטיחונים, עדיים ועוד. על במת הכבוד הצמודה לאתר נוכחים אישים מהצמרת הפוליטית והדתית במדינה, וברכותיהם לבאי ההילולה מוקרנות על מסכי ענק משני צדי המשטח הענקי שבו מתמקמים החוגגים.

מאמצי ההנצחה העיקריים של בבא ברוך התמקדו באתר קברו של בבא סאלי, שמוקם בשולי בית הקברות העירוני כדי שיוכל לקלוט את המוני המבקרים, ובבית שירש מאביו. מבנה הקבר מתהדר בכיפה לבנה בוהקת בסגנון מגרבי מסורתי, וצמוד לו בית כנסת בנוי אבני גזית. אחוזת הקבר המרשימה כוללת מגרשי חנייה, אתרי פיקניק, נקודות מכירה ושירותים. בית המגורים של האב ששופץ והורחב ומבנה המשרדים הצמוד לו הם לבה של ׳קרית בבא סאלי׳, הכוללת גם ישיבה, תלמוד תורה וגן ילדים. הקריה, המתבלטת בסגנונה המגרבי־אנדלוסי המהודר מתוך השיכונים הדהויים המקיפים אותה, מנוהלת על ידי צוות מקצועי הנעזר בעמותה ציבורית. תחומי פעולתם של הצוות ושל העמותה חורגים מגבולותיה של נתיבות. הם פועלים במקצועיות להנציח את בבא סאלי ולהנחיל את מורשתו ברחבי ישראל באמצעות הקמת מסגרות חינוכיות, ובעיקר כוללים, ארגון כנסים חגיגיים והילולות. ב־1996 זכו מאמצים אלה לגושפנקה רשמית כאשר שר הדתות, שמעון שטרית, הוסיף את אחוזת קברו של בבא סאלי לרשימת המקומות הקדושים המוכרים על ידי משרדו. בעקבות הכרזה זו הכשירה הקרן הקיימת לישראל את האזור שבין הקבר לקריה והקימה בו על שם הצדיק פארק שצורתו ׳חמסה׳, כף־יד פרוסת אצבעות (1990 Bilu & Ben-Ari 1992; Kupferschmidt 2002; Weingrod).

 

בבא ברוך אינו היחיד מבני אביחצירא שהצליח לקנות לעצמו מעמד ויוקרה בזכות הייחוס המשפחתי. בן אחיו, רבי אלעזר אביחצירא, שעם מעריציו נמנים אנשי עסקים רבים, בנה לעצמו הרחק מאור הזרקורים חצר מסועפת ועתירת ממון בבאר שבע. גם בני משפחה אחרים, כמו רבי דוד אביחצירא מנהריה ורבי יחיאל אביחצירא מרמלה, קנו לעצמם הילה של צדיקות בזכות מוצאם. זאת ועוד, זינוקה המטאורי של נתיבות למרכז מפת הגיאוגרפיה הקדושה של ישראל, שנבע במידה רבה מיעילותה של המערכת הארגונית והשיווקית שהקים בבא ברוך, הוליד מחקים מחוץ למשפחה הקדושה, שהפכו את העיירה הדרומית ל׳וַרַנַסי(בֶּנָרֶס)[עיר קדושה בהודו א.פ] של ישראל׳.

 

בין המקובלים שקנו להם אחיזה בנתיבות בולט רבי יעקב איפרגן, איש צעיר שכוכבו דרך באמצע שנות התשעים בזכות כוחות האבחון והחיזוי המיוחסים לעיניו החודרות (ומכאן כינויו, ׳הרנטגן׳), וטקסי התיקון המיסטיים שהוא נוהג לערוך על קברו של יונתן בן־עוזיאל, בעמוקה שליד צפת, ולאחרונה גם בנתיבות. אם בבא סאלי נתפס כצדיק מסורתי מובהק ובבא ברוך — כצדיק בן זמננו המבקש להעצים ולשווק את הכריזמה המשפחתית באמצעים מודרניים, הרי ׳הרנטגן׳ מצטייר כצדיק פוסט־מודרני רב תושייה, היודע למשוך לתיקוניו הליליים המרגשים קהל מגוון, בחלקו צעיר, משכיל וחילוני, המחפש חוויות רוחניות מסעירות. קהל מעריציו הכולל כוכבי בידור, אנשי עסקים ואישים מהצמרת הפוליטית והמשפטית בישראל, חורג מהפרופיל המסורתי של המשתתף הטיפוסי בפולחן הקדושים. בדומה לרבי ברוך אביחצירא, אך ביתר תחכום ויומרנות, פעילויותיו של ׳הרנטגן׳, המערבות שירותים מיסטיים, רפואיים וחינוכיים והמנוהלות על ידי ארבע עמותות, פרוסות על פני הארץ. גולת הכותרת של אחיזתו בנתיבות היא ללא ספק מבנה הקבר המפואר שהקים לאביו, רבי שלום איפרגן, בבית הקברות העירוני, כמטחווי קשת מאחוזת הקבר של בבא סאלי. למבנה צורת פירמידה קטומה, מצופה לוחות שיש, וחללו הפנימי ממוזג אוויר. הוא מתייחד בתעוזה אדריכלית חדשנית, העומדת בניגוד חריף למבנה הקבר המסורתי של בבא סאלי, עטור הכיפה הלבנה.

 

בשעה שדברים אלה נכתבים, אכן נראה ש׳הרנטגן׳ מייצג את פניו העתידיים של פולחן הקדושים בישראל לא פחות מבבא ברוך, המנסה לשווא לעוקרו מנתיבות. הצלחתו להפוך את קברו של אביו לאתר קדוש, מוקד של עלייה לרגל ולתיקונים ליליים, מרשימה במיוחד משום שהאב הצנוע, בניגוד גמור לבבא סאלי, לא הוכר בחייו כצדיק וכמחולל נסים. בהופכו את אביו לצדיק נסתר, בעל הילה של קדושה, בנם ונכדם של צדיקים, הצליח רבי יעקב איפרגן לקנות לעצמו זכות אבות ולגבות את הכריזמה האישית הלא־מבוטלת שלו ב׳עומק מטא־היסטורי׳, מהסוג שברוך אביחצירא היה משופע בו מלכתחילה. אגב כך הוא הוסיף למפת הגיאוגרפיה הקדושה בישראל אתר נוסף של צדיק בן זמננו.

 

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

להלן פרטים על החכמים המרכזיים בתעודה זו:

רבי יעקב בה״ר משה טולידאנו ז״ל, הידוע בשם המהרי״ט, הוא נולד בשנת ת״ן (1690), היה תלמיד מובהק לרבי משה בירדוגו הידוע בשם הרב המשבי״ר. והיה בן אחותו של רבי חביב טולידאנו. הוא היה תלמודי והיה שקוד על תלמודו ללא לאות, ואפילו יום אחד הוא לא ביטל עיסוקו בתלמוד. הוא סיים את התלמוד ששה פעמים. בשנת הת״ץ (1730) התמנה לדיין בבית דינו של רבו. כשנפטר המשבי״ר התמנה רבי משה אדהאן לאב״ד, לאחר פטירת רבי משה, התמנה רבי חיים טולידאנו לאב״ד. ועם פטירת רבי חיים, התמנה אחיו רבי יעקב לאב״ד, משנת התק״י(1750) עד אייר תקל״א (1771) שבה הוא נפטר. רבי יעקב היה המוליך והמביא בכל ענייני העיר מכנס. רבי יעקב היה עומד על דעתו גם לפני גדולים, ודומה שהנהיג משרתו ברמה, ודברים אלו עוררו סביבו מחלוקות. אחת מהן המתוארת כאן לראשונה. רבי יעקב היה יוצר פורה וחיבר ספרים מקיפים בתחומים שונים: 'אהל יעקב' ג"כ (ירושלים תשנ״ז), ביאור על רש״י והרא״ם על התורה; חיבר חידושים על רוב התלמוד (לעשרים וחמישה מסכתות) פורסמו מהם ג' כרכים בשם 'ברית יעקב' (ירושלים תשנ״ז); נותרו בכתבי יד 'רוח יעקב' דרושים; חיבור על ד' חלקי שו״ע; חיבור על אגדות הש״ס, ושו״ת. הוא כתב הערות לחיבורי המשבי״ר, דרשות וחידושי ש״ס.

הרה״ג חיים בה״ר יהודה טולידאנו דמן סאלי זצ״ל, תלמיד מר״ן המשבי״ר, נולד בערך בשנת ת״ס ונלב״ע בי״א שבט התקמ״ג(1700-1783). בשנת תק״ט מצאנוהו חתום עם חכמי הדור. כמה הערות בערך ממנו נדפסו בראש משביר – חידושי ש״ס. בשנת התק״י עבר לסאלי וכיהן שם בדיינות מעל לשלשים שנה, בענוותנותו ונדיבות לבו היה רצוי לכל בני קהילתו. חיבר שו״ת מהרח״ט דמן סאלי, ליקוטי דינים, דרושים וקינות, גם 'קונטרס הנפטרים' הכולל שמות ותאריכי פטירותיהם של רבני המערב משנת הדע״ת עד התקל״ג(1714-1773). ולעת עתה לא פורסם כלום מיצירתו.

התעודה היא בכתב ידו של רבי חיים וחתום עליה. בקיפולי המכתב חלו קרעים וחסרו מלים אותן סיננו בסוגריים רבועים.

התעודה

ארזי הלבנון, השרידים אשר ה' קורא, שלומי אמוני ישי, הדיינים המצויינים כהה״ר שאול בן דנאן נר״ו וכהה״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכהה״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכהה״ר מתתיה סירירו נר״ו ישמרם השומר אמת לעולם, אכי״ר.

אחר ההתפקדות בשלום מעכ״ת שירבה ויגדל, אכי״ר.

היתה זאת מצאתי על אודות חאליווא, אשר הסית והדיח ברוב פית[ויו] והדחותיו לכל הנלוים אליו חיללו שמו ית' ברבים, בהוסדם יחד על משי״ח[מורינו שיחיה.והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל״ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בָּנִים לֹא־אֵמֻון בָּם. והם חושבים שבזה יתמעט ח״ו כבוד הרב ויגדל כבודם, ותהי להיפך דאדרבה ירד כבודם עד עפר, דאם בארזים וכו'.

ואומר אני דאם אלו יועילו מעשיהם והעלימו עין מעלבון זה, חוששני דגם על דפני לבו יעבור כוס זה ח״ו, שמהם יראו אחרים ולמדו גם הם להתקומם נגד רבותיהם יש״ץ. ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את הי ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל, אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-] האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא שנהג נשיאותו בימי מוריי הרב מוהריב״ע [ומורי,] הרב יעב״ץ חלקם בחיים, ודן לפני מורי הרב המשבי״ר זלה״ה, והיה דן עם מהר״ם אדהאן זלה״ה, לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי, לדחות מעל פניהם דברי המסית שהלך למחניכם הק', ופרע שכירות אדם ובהמה ממעות אשיזא, [מס פנימי שהקהילה גובה ממכירת בשר].

אשר הם מקובצים ממעות עניים ויתו'[מים] ואלמנות. והיה לכם להפוך שליתו על פניו ולוי[מר] לו יפה שתיקה לחכמים, דודאי רב העיר אלולי שנתברר לו יצתה טריפה מידם לא אסר הכלים.

ובפרט שאותו מנהיג שנגררו אחריו השוחטים החדשים אע"פ שאיני מכירו, שמעתי דיבת רבים במחנינו זה אומרים, שיצא עליו ש״ר[שם רע] בקלא דלא פסיק שבא על חותנתו חמ״ה.[ חוץ מן הכבוד. חותנתו = חמותו]. וקורא אני עליהם כד רגיז רעיא על ענא עביד למשכוכיתא סמיותא, ונסתלק מאומנותו בכפר אגראי, [אגוראי, כפר נמצא בסביבות העיר מכנס].ואחר כמה שנים החזירוהו ועשו לו סניף להיות עמו. ולא האמינו בו בכפר קטן אלא בצירוף אחר עמו. ובא למכנס העיר הגדולה והוא שוחט לבדו, דהאחרים העומדים על גבו כליתנהו דמי, כיון שהם לומדים עדין ממנו ואפילו ה'[לכות] שחיטה עדין לא למדון.

הערת המחבר: רש״י בבבא קמא נב ע״א מפרש משכוכית, דבר המושך כל העדר אחריו. ולפנינו הנוסח: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא. רש״י: עביד לנגדא סמותא – לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין.

ובוא וראה אין כוונתם לשמים אלא לקנטר, שהבשר שנשחט ע״י הטבחים הרשומים אינן אוכלים אפי' אם פגע בו שבת ובשחיטת החדשים [-] שקמו אוכלים מבשרן בשמחה, אין זה אלא להעמיד דבריהם שכתבו להם שטנה נגד ה' ונגד משיחו, ולגרום להם ולאחרים מכשול ותקלה לא יום א'[חד] ולא יומים, דמכשול זה ברוב הימים הוא נמצא. כי בעוד שילמדו לא פלטי להו מחדא, או ילכו לחומרא ויפסידו ממון יש'[ראל] מחסרון ידיעה, או יכשלו באיסור עצמו ולא ידעו ולא יבינו. דאפי' את״ל שילמדו ה' שחי' כהוגן, סוף סוף שימושה יותר מלימודה ויכשלו באיסור, והנה הוא נחבא אל הכלים והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו כבולעו כך פולטו, והמכשלה תחת ידם, ויד כל מי שהחזיק בידו והעמידם, וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.

ואם אותן מנגדים אומרים שאין להם ממה להתפרנס זולת מאומנות זו, הנה אין צבור עני ויתפרנסו בפרס קבוע בלי טירחא ובלי גיהנם פתוחה מתחתיהם. כ״ז אם נאמין להם שאין להם ממה להתפרנס, אבל יודע אני נאמנה ועדי וסהדי במרומים, שאין כוונת חאליווא אלא להטיל עצמו על הקהל ולגזול את העניים. שביודעו ומכירו אני שהיה לו משא ומתן שיש בו ריוח גדול אבנים טובות ומרגליות, ועכ״ז [ועם כל זה] בפורים ובחגים היה מטיל עצמו על הקהל ונוטל [מחלק] של העניים, אף שהיתה לו מיד הכנסת בית הכנסת הי״ג [ה' יצב גבולה.]- בפורים היה דוחק את השעה ונוטל.

הרב פרופסור משה עמאר

מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

ברית מספר 36

הפעילות המרכזית של התנועה, נחלקה לערים שונות עם הנהגה מקומית. ר׳ אברהם בן־עמרם היה אחד מיני רבים של הפעילים השבתאיים במרוקו. איש חשוב אחר מתעמלני השבתאות היה הרופא אברהם קרדוזו, אנוס ממגורשי ספרד ששב ליהדותו בפאס. פעיל אחר היה ר׳ יעקב פאלאג׳י שהגיע ממצרים למרוקו, אליה הביא עמו בשורות שבתאיות חדשות. ר׳ יעקב בן־סעדון, היה פעיל התנועה בסאלי. במכנס עמד ר׳ מימון מאימראן, במרקש עמד ר׳ שלמה אביטבול וכן הלאה, בכל עיר ועיר עמד מטיף לחזק את קשרי הקהילה עם הבשורה החדשה. כל מי שהתנגד להנהגת ההוראות החדשות בענייני ההלכה השבתאיים החדשים, נחשב לכופר בעיקר המעכב את הגאולה. המשך פעילותו של אלישע אשכנזי במרוקו, בתוך קהילה דתית ומאמינה, לא עברה בשקט מתחת לאפם של רבני ומנהיגי העדה. אלה ידעו לעמוד בשער מפני הניסיונות לזעזע את האמונה שאפיינה את קהילתם. אלא שהיו אחרים שחשבו אחרת, מה שגרם להתפצלות הקהילה לשני מחנות, לכאלה שהאמינו באמונה שלימה שקץ הגלות הגיע וכי הופעתו של המשיח אכן אמיתית, והמחנה האחר שנמנה על רבניה הגדולים ומנהיגיה של הקהילה, שיצא בשצף קצף נגד משיחיותו של שבתי צבי, והתקיף בצורה חריפה את הנוהים אחריו. בין המתנגדים התקיפים היו ר׳ יעקב חאגיז מפאס, ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי, ר׳ דניאל טולידאנו ממקנס ומעל כולם, ר׳ יעקב ששפורטש מהעיר אורן שבאלג׳יריה, שבעת ההיא שימש כדיין במשך כארבע שנים בעיר סאלי במרוקו. תחילה גם ששפורטש נסחף עם כלל הקהילות לאמונה שהגיעה העת לתקומת ישראל, וששבתי צבי אכן הוא המשיח. באיגרת לר׳ יעקב סעדון מסאלי, הוא כותב: ״הרבה אנשים מעידים כי הדבר אמת ויציב, ואומרים, אשרינו ואשרי חלקנו ואשרי הדור הזה שזכינו למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו״. רק כאשר פגש בעצמו את שבתי צבי ותהה על קנקנו, הפך להיות לו המתנגד החריף ביותר.

אחד האירועים המכוננים בשבתאות היהודית במרוקו, הוא סיפורו של ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס. חרף כל האכזבות שהיו מנת חלקן של רוב קהילות היהודים במרוקו, בשנת 1674 פרצה התעוררות משיחית מחודשת. ראש מחולליה היה ר׳ יוסף אבן־צור מהעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו. אבן־צור, רווק צעיר, ממשפחות הרבנים המכובדות ביותר שבמרוקו (עליהן נמנה ר׳ יעקב אבן־צור, הוא היעב״ץ [1752-1673], שבעתיד יהיה גדול רבני הדור וישמש כראש אבות בתי הדין במרוקו). יוסף שזכה להכרה על שום השתייכותו ופעילותה הרבנית של משפחתו, הזדהה כאדם חסר ידע תורני ועם־הארץ אך ירא שמים. יחד עם זאת, הוא היה בעל כריזמה חזקה שהיטה רבים להזדהות עם המשיחיות השבתאית. אבן־צור נפגש עם ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, שכאמור בעת ההיא התגורר במקנאס כשד״ר ירושלמי. אלישע שהיה מקבל בתכיפות חומר קבלי שהופץ ממקובלי צפת ע״י בנו נתן, השפיע רבות על אבן־צור בתורת הנסתר. בין היתר, העביר לעיונו את הספר ״ירח יקר״, פרשנות הזוהר לספר ״שמות״ שהובא למרוקו. היה זה ספר קבלי משיחי שנכתב ע״י ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו של האר״י ז״ל.

לר׳ יוסף אבן־צור ניגלה ״מגיד״, המלאך רפאל שהודיע לו על בואו הקרוב של הגואל. ״המגיד״ הראה לו בשמים את דמותו של שבתי צבי, והצביע עליו ״זהו משיח בן־דוד״, ואילו הוא, יוסף אבן־צור, הוא ״משיח בן־יוסף״. כידוע, ע״פ המדרש, טרם בואו של משיח בן־דוד, יופיע משיח בן- יוסף שילחם את מלחמות ישראל, וימגר את אויביו. ״המגיד״ מסר לאבן־צור סדר ״האלפא-ביתא״ האמיתי כפי שניתן בסיני, שכן, בשעת עשיית העגל במדבר, נתבלבלו אותיות האלפא-ביתא למצב הידוע לנו כיום, א. ב. ג. וכו'. הסדר האמיתי שנמסר בסיני היה איפא: ״אני, מלך, העוז, סטח, דרג, מקץ, שבת, צמך, נף״. לפי הסדר הזה לימד ״המגיד״ את אבן־צור את התורה כולה, על כל סודותיה, ולא קם כמוהו לחוכמת הקבלה בכל מרוקו. מתוך בקיאותו הרבה בחוכמת הקבלה, הכריז על ערב פסח שנת התל״ה (1675), כמועד הגאולה הממשי. אחרי ש״המגיד״ הודיעו זאת ונפוצה השמועה, פרצה שוב בכל רחבי מרוקו התעוררות משיחית מחודשת, בה נטלו חלק גם חכמים ורבנים רבים. מאחר ומועד הגאולה הגיע והמשיח לא בא, הכריז אבן־צור שהגאולה נדחית לעוד עשר שנים מהסיבה ״שהמשיח״, שבתי צבי, חס על הכופרים במשיחיותו, שעליהם נגזר מות בידי שמים. על כן נדחה בואו של המשיח, עד שאלה יחזרו בתשובה.

אחד מאלה שפקפקו בנבואותיו של אבן־צור עד שיראהו במו עיניו, היה ר׳ אברהם בן־עמרם, חכם גדול מפאס שהגיע בשנת 1675 לבקרו במקנאס. אחר הביקור, מספר בן־עמרם על חריפות שכלו של אבן־צור ועל נבואותיו שקלחו בצחות לשון. וכך הוא מספר: ״לו היו לנביא הזה ג׳ או ד׳ פיות, היה יכול לדבר מכולם בשטף כמו נהר״. לשאלתו של בן־עמרם את אבן־צור, מאיפה לו הידע הרב הזה בחוכמת הקבלה? ענה: ״אני איני יודע מי מדבר עמי, ואיני רואה עם מי אני מדבר, אלא שפתי מדברות, והדיבור יוצא מהן. את זה הקול אני שומע, וכל החושים מתבטלים ממני, ואיני יודע אם אני נמצא בשמים או בארץ״.

יש איפא לומר כי מרוקו שימשה אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית. אף כי השבתאות חלפה מעליה זה מזמן, היא הותירה אחריה שרידים שנמשכו עד שגלות זו עלתה ברובה לארץ ישראל. אותם אנשים בוגרים מעולי מרוקו שחיים עדיין בינינו, יכולים להעיד על מספר מנהגים שנהגו בקרב מספר קהילות, ושאינם יודעים מה מקורם. מספיחי השבתאות ניתן להצביע על הנוהג שביום צום ט׳ באב, אחר קריאת התורה של תפילת שחרית וסמוך לשעה 11 בבוקר, נהגו בקהילות רבות במרוקו להתחיל בניקיון הבית, בכיבוס הבגדים, בעריכת קניות, בשחיטה וכד׳, כאילו ט׳ באב חלף, למרות שהמשיכו בצום עד צאת הכוכבים. זהו שריד לביטול ט׳ באב ע״י שבתי צבי ונביאו. הנוהג של ״לילת תחדיד״ (ליל הברזל), הלילה שלפני עריכת ברית מילה, נהגו להניף חרבות בחלל חדר היולדת ובפינותיו השונות, משום הברחת המזיקים שלא יפגעו בתינוק לקראת מילתו. כמו כן, נהגו לתלות על קירות חדר היולדת, קמיעות קבליים שונים לשמירה על הילוד והיולדת. גם ״המימונה״ היא שריד של השבתאות. לה-לה-מימונה היא שדה תת-קרקעית שצריך לפייס את דעתה ע״י כל מיני דברי מתיקה. כמו כן, הקמעות הרבים נגד עין הרע, או פיזור סולת בפינות הבית ועוד.

השבתאות שרדה במרוקו ובאירופה עוד שנים רבות אחר פטירתו של שבתי צבי. במהלך המאה ה- 18 צצו ספיחיה בפולין. בשנת 1759 קם לקהילה יהודי בשם יעקב פרנק שהלך בדרכו של שבתי צבי. סביב פרנק נאספו כל אותם חסידי השבתאות שהמשיכו בדרכו והקימו את התנועה הפרנקיסטית. גם לתנועה זו קמו מתנגדים מגדולי רבני אירופה, והכריזו חרם על התנועה ונידוי אנשיה. בעקבות הכרזה זו וכישלונה של התנועה, הפנו אנשיה את גבם ליהדות, ולמעלה מ-500 פרנקיסטים הוטבלו לנצרות, ובכללם, גם מנהיגם יעקב פרנק.

בשולי הדברים נזכיר בקצרה את הספר הקבלי ״חמדת ימים״ והפולמוס סביבו, האם תוכנו שבתאי- משיחי אם לאו. הספר הודפס לראשונה בשנת 1732 באיזמיר, ומחברו אינו ידוע, אף שמעריכים שמחברו הוא הדיין בנימין הלוי, מתלמידי של האר״י. הספר עורר בזמנו מחלוקת קשה בין רבני אשכנז. היו שראו בו המשך של שיירי השבתאות המשיחית, והיו אחרים שהוכיחו שתוכנו הוא הידבקות ונאמנות למסורת ותורת ישראל. הספר עצמו עוסק במנהגים והלכות של מועדי ישראל, ורבים מעמודיו מרביצים תוכחות מוסר. אחת הסיבות לרצון לפסילתו של הספר, הוא אחד השירים שהאקרוסטיכון שלו הוא ״נתן העזתי״, בעוד ששאר השירים הם הלל ותשבחות ל״יסוד היסודות וסיבת הסיבות״.

ראש המתנגדים להפצתו של הספר היה ר׳ יעקב עמדין בן־צבי (יעב״ץ) שטען שהספר ״נגוע במשיחיות שבתאית״. בעמדתו זו של עמדין תמך גם ההיסטוריון גרשם שלום. לעומתו של עמדין קמו רבים מהיהדות האורתודוקסית שדחו את טענתו, ובתוכם ר׳ חיים פלאג׳י, מגדולי חכמי הדור. כיום החוקרים טוענים שהספר הוא בכלל לקט ערוך מספרי קבלה שונים ועתיקים, הרבה לפני ״התגלותו״ של שבתי צבי, לכן בוודאי ובוודאי שאינו יכול להיחשב כשבתאי.

אחרית דבר,

שבתי צבי נפטר מחולירע בעיר ביראט שבאלבניה, ביום כיפור, י׳ תשרי תל״ז -( 7 ספטמבר 1676). בן 50 שנה היה במותו. חסידיו שרצו לדמותו למשה רבנו ע״ה, העלימו את מקום קבורתו, ולא נודע עד עצם היום הזה. אולם, היהדות האורתודוקסית שרצתה למחוק את שמו מתולדות ישראל, מצביעה על מקום קבורתו בעיר ביראט שבאלבניה (כיום ״אולצ׳ן), בירתה העולמית של העדה הבקטאשית המוסלמית, אליה הצטרף אחר התאסלמותו. שם מצביעים על קברו של קדוש מוסלמי, וההנחה היא שזהו מקום קבורתו של שבתי צבי.

נתן העזתי נפטר בסקופיה שבמקדוניה ביום י״א בשבט הת״מ(12 ינואר 1680), והוא בן 37 שנים. אלישע אשכנזי, אביו של נתן, נפטר במקנאס בערב שבועות-ה סיון התג״ל (10.5.1673). בו ביום נימול ר׳ יעקב אבן־צור, היעב״ץ. עליו נאמר: ״וזרח השמש-ובא השמש״, ״עד שלא שקעה שמשו של משה-זרחה שמשו של יהושע״.

קריסתה של השבתאות הייתה הזרז לצמיחתן של התנועות הציוניות, ההשכלה והחילון בקהילות היהודיות באירופה.

אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

חלוצים בדמעה

שער רביעי

יסורי גאולה

נתן אלתרמן

רִיצָתוֹ שֶׁל הָעוֹלֶה דָּנִינוֹ

 

"דָּבָר", לִפְנֵי שָׁבוּעַ, כַּתָּבָה פִּרְסֵם

בְּשֶׁבַח שְׁלוּחֵינוּ. אֵלֶּה הַמְּמֻנִּים לִבְרֹר

וּלְמַיֵּן, בְּשֵׁם שִׁיבַת־צִיּוֹן וּבְשֵׁם־

חֻקָּהּ, אֶת מִשְׁפְּחוֹת גּוֹלַת מָרוֹק בַּתּוֹר.

 

סִפְרָה הַכַּתָּבָה,בְּתֹקֶף וּבַהֶבְלֵט,

עַל קְשִׁי מְלָאַכְתָּם שֶׁל הַמְּמַיְּנִים… עַל עֲשָׁנָהּ

וּכְוִיָּתָהּ… עַל מְרִי לִבָּם הַמִּתְלַבֵּט

וְהַמֵּסֵב, אֲפִלּוּ, נְדוּדֵי שֵׁנָה…

 

קָרָאתִי הַדְּבָרִים. הֵבַנְתִּי עַד מְאֹד

לְקֹדֶשׁ עֲמָלָם, לְהִקָלְעָם בַּצָּר

בֵּין הַחוֹבָה וּבֵין הַמְרִי וְהַדְּמָעוֹת

וּשְׁלַל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁל הַמְּחַכִּים לַגְּזָר…

 

וּבְכָל זֹאת, בִּקְרָאֵי אֶת הַתֵּאוּר הַזֶּה

הִרְגַּשְׁתִּי: לֹא הַלֶּבֶט הַנַּפְשִׁי הַלָּה

רָאוּי לִתְשׂוּמֶת לֵב רָאשִׁית בְּמַחֲזֶה…

הוּא, חֵרֶף כָּל, עִנְיָן שֵׁנִי בְּמַעֲלָה.

 

הוּא, חֵרֶף כָּל עִנְיָן, שֵׁנִי בְּמַעֲלָה,

מִצַּד חֲשִׁיבוּתוֹ לַפְּרָט וְאַף לַכְּלָל,

כְּנֶגֶד מַשְׁמָעוּת הַמְּרִי וְהָאָלָה

שֶׁל קֶטַע שֶׁכָּזֶה דֶּרֶךְ מָשָׁל:

 

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מָה

דַּעְתְּכֶם עַל־כָּךְ. דַּעְתִּי עַל־כָּךְ הִיא שֶׁאוּלַי

בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה

תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם-לֹא אַתֶּם-בָּנַי!

 

דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִתְעַוֵּת

יְסוֹד יִצְרֵי־אֻמָּה וְנִסְתַּלֵּף טִבְעָהּ

וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת

אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.

 

דַּעְתִּי הִיא שֶׁאֶל מוּל שֻׁלְחַן הַדַּיָּנִים

בְּכָל אוֹתָם חַדְרֵי מִיּוּן, עָמְדָּהּ בְּלִי נִיד

שִׁיבַת־צִיּוֹן וְהִיא יוֹם־יוֹם מֻכָּה פָּנִים

בְּיַד חֻקָּהּ נוֹחָה וּפַחְדָנִית.

 

"הַהַגְבָּלָה בְּטֵלָה לִפְנֵי חֲדָשִׁים"… כֵּן.

אַךְ אֵין הִיא כִּי אִם פְּרָט. לָכֵן יוּבָא נָא כָּאן

עוֹד קֶטַע שֶׁל הֲוַי. כִּמְעַט לֹא יֵאָמֵן

דְּבָרוֹ, אַךְ לוּ נַקְשִׁיבָהּ לוֹ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן:

 

 

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר.

גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם.

דַּף בְּזִיּוּנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר

וְרָץ, וְתִינוֹקְיוֹ רוֹאִים דּוּמָם.

 

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֵׁר שִׁיבַת־צִיֵּן

צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ,

אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן

כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

 

וְאֶל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל:

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.

אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,

יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

 

רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָּנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…

רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.

אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי

אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

 

יסורי גאולה- נתן אלתרמן

עמוד 181

הרב משה אסולין שמיר."ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"

 

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

משה רבנו הקהיל את בני ישראל למחורת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)

 

"א-ח-ד-ו-ת": אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עמ"י = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

 

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה בחודש ניסן הקרוב,

חודש של נסים ונפלאות – כדברי רבנו אור החיים הק'.

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה יהיו לע"נ הצדיקה סבתא אימא עליה בת מרים ע"ה ,

שעלתה לגנזי מרומים ביום י"ג בניסן

 

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה

(זהר, שמ' פח, ע"ב) 

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"

("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנואור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם בצלאל בן אורי בן חור

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערב שבת, והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

 

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

 

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

 

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שערי ספרו

דודתי

אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:

  • איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!

איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:

  • איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.

על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:

אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:

די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.

 קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:

—        אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:

—        רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.

עכשיו היא פונה אלי בכעס:

—        אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:

—        לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.

עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:

—        אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.

אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:

  • נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!

היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:

  • נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

 עמוד 62

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר