ארכיון יומי: 13 בפברואר 2021


Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

LE PACHA DE MARRAKECH

Ceci m’entraine a parler du Pacha El Glaoui Cette figure extraordinaire le seigneur le grand forban. Papa etait tres lie avec lui et en temps voulu, l’avait pousse a opter pour la France. Nous etions recus chez lui tres souvent et par ses femmes. II y avait 3 legitimes et 5 belles circassiennes: Malika, Gamra, Schench, et je ne sais plus le nom des autres, fort belles toutes. Elles avaient ete volees sur les bords du Bosphore lorsqu’elles etaient tres jeunes lors d’une de leurs nombreuses promenades en barque. Volees, vendues a des marchands d’esclaves.

 

LES RECEPTIONS

Fin 1913 et debut 1914, des annees ou tout le monde s’amusait follement comme avant chaque guerre. Maman et Papa recevaient enormement. Les 4 soeurs de Maman etaient a Marrakech a l’epoque et se mettaient en frais: piano, violon, danse espagnole et chants. Mes tantes etaient tres belles et chacune eut bientot son cavalier attitre, belles oui mais incultes comme elles l'etaient, que de gaffes et de faux pas ont du etre commis! Mais ces jeunes officiers, seuls, sans famille, en pleine Medina, etaient fort aises de trouver un accueil chaleureux, bonne table, distractions et malgre le manque d’instruction, beaucoup d’intelligence, de bon sens et de bonte. En plus a cette epoque on ne demandait pas aux femmes.d’etre instruites. Rachel, flirtait avec un lieutenant dont j’ai oublie le nom. Toutes les photos de ces beaux officiers ont maintenant disparu. Donna qui avait eu avant un grand amour contrarie par son pere avait adopte Arturo Olivieri, jeune italien tres sympathique (Arthur mon frere porte son nom). II est reste longtemps ami de la famille jusqu’au jour ou il a fait une embrouille commerciale a Papa. Depuis ce jour, ils ne se sont plus ni salues ni frequentes. Fortuna avait comme soupirant le lieutenant Dubois, fin, race, grand cultive (le plus beau  des 4) qui declamait des vers d’Alfred de Musset aux receptions de maman.

Pour Licita enfin ceci etait bien plus serieux. Le lieutenant Giacommoni qui etait fou d'elle voulait l’epouser. J’ai lu ses lettres avant leur destruction. Papa etait :contre mais facile a convaincre. Grand pere, inebranlable, jurant de se suicider, raisait toute espece de chantage, etc.. Le lieutenant Giacommoni a vu Papa puis est alle voir Grand pere a Tanger. Licita n’a pas eu le courage d’attendre sa majorite et de partir. Elle a obei a son pere. Licita est tombee amoureuse des centaines de fois et souvent a la veille du mariage quelque evenement inattendu intervenait et tombait a l’eau.

 

LES CORCOS (la deuxieme branche S.C.)

Passons un peu aux Corcos: Antie Messoda, soeur de Papa etait tres grande et tres majestueuse, Uncle etait petit comme moi, elle le depassait d’au moins toute la tete. Elle a epouse son cousin germain (je crois que grand-mere etait la sceur du pere d’uncle Leon). Plusieurs enfants sont nes de ce mariage: l’ainee est morte a trois ou quatre ans puis Julia, Ernest, Philippe, Albert, Rachel et enfin Lucien. Les garcons eleves tres severement par leur pere, en partie a l’anglaise etaient fouettes pour un oui pour un non, il poussait le sadisme jusqu’a leur faire apporter le fouet et je n’oublierai jamais la voix tonitruante d’Uncle disant « Lucien bring me the whip! » et Lucien s’executant Loreille basse. Uncle Leon, eleve en Angleterre de cette fagon continuait la tradition ; petit sec, a grande moustache il avait assez d’allure. Mais comme tout petit homme il compensait sa taille par de l'autorite. Intelligent, tres instruit il avait une merveilleuse collection de livres. Il etait agent des LLoyds, correspondant du Times de Londres et aussi commercant. Il puisait presque toutes ses informations politiques au pres de Papa qui a eut pas mal d’influence sur les marocains lors de l'instauration du Protectorat. Il etait exagere en tout: un jour il recoit une lettre dont le timbre n’etait pas oblitere, il ecrit une longue missive au Receveur des Postes lui rendant le timbre, soulignant qu’il ne veut pas profiter du Gouvernement etc… Il etait tres puritain. Un jour Ena bavardait innocemment avec Haim Attias: Uncle lui envoie quelqu’un avec un message dans ce genre « Monsieur Corcos vous prie de ne pas flirter sous les fenetres de son bureau, vous n’avez qu’a aller ailleurs ». Pour en revenir au fameux fouet Uncle a corrige Philippe jusqu’au jour ou a dix sept ans, celui-ci a eu le courage de dire a son pere « si tu oses encore me frapper je te le rendrai ; avec une telle determination dans ses yeux que Uncle a compris que c’etait fini pour Phillippe. Untie Messoda etait tres grande, belle femme et imposante mais comme maitresse de maison pas trop maniaque. Les apparences etaient sauves mais il ne fallait pas trop fouiner!

Les enfants etaient abandonnee aux domestiques, le jour ou il manquaient une culotte ou une chemise, les bonnes venaient vers Antie qui repondaient: »Allez chez Dahan ou Elmaleh, achetez ce qu’il faut (magasins que nous connaissions bien ou les Corcos avaient des comptes ouverts) Aussi, bien souvent lorsque les cousins venaient a Marrakech, Maman par affection et par pitie, et aussi pour ne pas perdre la face vis-a-vis de ses amis devaient les vetir de pieds en cape.

 

LES ENFANTS

Ernest avait faitt quelques etudes a Oxford ou Cambridge, Il en etait revenu comme il se doit capitaine d’equipe de Rugby mais sans grandes prouesses scolaires. Dans sa chambre quelques trophees et photos attestaient de sa vie en Angleterre. Il a beaucoup travaille avec son pere et toujours agent des LLoyds a Agadir a epouse Maisie Toby ; ils ont eu un fils, Lilou roux comme notre grand-mere et comme sa mere (qui est de notre famille). Il a fait H.E.C. et a un bon poste, ici.

Julia etait la preferee d’Uncle Leon. C’etait l’ainee et en plus elle portait le nom de sa grand-mere, seule moi trouvais grace devant ses yeux. Elle est decedee en Israel en 1971.

Rachel, extra sensible, tres intelligente, cultivee, comme Lucien et Philippe pleine d’humour. Elle est a Tel Aviv

Albert qui deja tout petit se sentait tres mal a l’aise dans sa famille s’en est separe des qu’il a pu le faire. Il est alle a Agadir avant les autres gerer les biens de la famille. Lorsque celle-ci s’est installee a Agadir il a file sur Mogador, de la a Paris oil il a epouse Camille Deyrolles soeur du peintre Jean Deyrolles et niece de l’Amiral. Camille a fait d’Albert un homme cultive plein de qualites. Il est fonctionnaire international et ils ont fait presque le tour du monde grace a ce poste. Grand seigneur comme Ernest et les Coriat il mene grand train. Il a le titre de ministre. Ils ont deux filles.

Philippe, marie par l’entremise du journal Candide, il a epouse une alsacienne d’excellente famille mais dont le pere et la belle- mere voulaient se debarrasser.

 

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

 

 Page 16

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-מרוקו ויהודיה

5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ססס,230 נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110,000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110,000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 10־19, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו.11 מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינת השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח

על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institutions.Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

  1. מפקח — Controleur.
  2. שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.
  3. ממליץ בפני השלטונות — Intercesseur.

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול (,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.17

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות

רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודת הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

הערות המחבר: מוריס בוטבול (1992-1907). נולד בפאס. בעל אזרחות צרפתית. עבד כפקיד באדמיניסטרציה הצרפתית בפאס, בתחום השירותים המוניציפאליים של העיר. ב־1943 התמנה למפקח על המוסדות היהודיים עד 1956. בתפקיד זה כיהן לפניו יחיא זגורי (Zagury Yahia) בין השנים 1919 ו־1939. בשנת 1942 מונה לשנה אחת א׳ אלוש (A. Allouche), אזרח צרפתי, יליד תוניסיה, שפוטר בעקבות חוקי וישי מתפקידו כמורה לערבית. עם עצמאות מרוקו, שובץ בוטבול, בתוקף אזרחותו הצרפתית, כעובד מדינה בצרפת, שאליה עבר לגור החל מ־1957.

יחיא זגורי(1959-1878), בן למשפחה בעלת אזרחות ברזילאית שהיו לה קשרי מסחר עם אירופה. מגיל 17 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית כתמורה לשירותיו בקונסוליה הצרפתית ולסיועו לצבא הצרפתי בעת הפלישה הצרפתית לקזבלנקה. ב־1907 נבחר לראשות הקהילה בקזבלנקה. ב־1918 הוא התמנה על ידי ליוטה, הנציב הצרפתי במרוקו, למפקח על המוסדות היהודיים מטעם הנציבות הצרפתית במרוקו. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1939. בתקופת המלחמה הוא התבקש לחזור לתפקידו, אך פרש סופית ב־1942.

הרב שאול דנן(1968-1882), נולד בפאס. ב־1913 התמנה לאב בית הדין הרבני במוגדור(אסויירה) ולאחר מכן במראקש. ב־1949 התמנה לרב הראשי של יהודי מרוקו. הוא קידם כמה נושאים שנגעו לחיי הקהילה בתקופת ה״מודרנה״. ב־1959 חיבר ספר הלכה בשם ״הגם שאול״. ב־1965 התיישב בירושלים.

מוחמר החמישי(1961-1903), נולד בעיר פאס כמוחמד בן יוסוף, זכה לחינוך מסורתי־מוסלמי ולמד צרפתית מאוחר יותר. עם הזמן הוא חיזק את מעמדו בעיני פעילי התנועה הלאומית שהפכו אותו לסמל העצמאות המרוקאית. ב־20.8.1953 הוגלה עם משפחתו על־ידי הנציב גיום (Guillaume) לאיים ראוניון(Reunion) ומדגסקר(Madagascar). תחתיו מונה בן דודו מולאי בן ערפה, ששיתף פעולה עם הצרפתים. ב־16.11.1955 הוא שב לרבאט כמנצח והשיג את הסכם סיום הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו והכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית ב־2.3.1956. ב־8.8.1958 הוא מחליף את תוארו מ״סולטן למלך בשם מוחמר החמישי. הוא צירף את מרוקו לליגה הערבית ואירח את גמאל עבדל נאצר במרוקו. הוא הבטיח וקיים להעניק אזרחות שווה ליהודי מרוקו. נפטר לאחר מחלה וניתוח ב־26.2.1961. בנו, חסן השני, ירש אותו והיה אחריו מלך מרוקו.

 

ש״ד לוי(1970-1874), (Samuel Daniel Levy-S.D. Levy). נולד בתטואן. בעל אזרחות בריטית. מאוחר יותר קיבל אזרחות צרפתית. למד בבית ספר להכשרת המורים של כי״ח בפאריס (ENI0) ולימד בבתי ספר אליאנס במספר ערים, כולל בתוניס. הוא ניהל את בית ספר כי״ח בקזבלנקה משנת 1900 והקים את בית הספר הראשון לבנות בקזבלנקה. בשנים 1913-1903 ניהל את בתי הספר של ארגון יק״א JCA בארגנטינה. היה חבר ועד הקהילה בקזבלנקה מ־1914 עד 1918.

כיהן כיו״ר קק״ל משנת 1919. ב־1923 סייע בהקמת ה״סיוע הלימודי״ Aide Scoiaire, שסיפקה ארוחות חמות בצהרים לתלמידי בתי הספר. בין מייסדי העיתון ״העתיד המצויר״ (L’Avenir illustre), שנקט עמדות ציוניות. עורכו היה יונתן תורץ. ב־1931 ערך סיור בפלשתינה עם רפאל בנאזרף וסלומון כגן(ביקורו השני בארץ יתקיים ב־1955). הקים קרן מלגות לסטודנטים ומוסדות רפואיים לטיפול במחלות מדבקות. שימש כיו״ר הפדרציה הציונית עד 1944. החליפו אותו פול קלמרו וסלומון כגן. ייסד את אגודת ״מגן דוד״ להפצת השפה העברית ולאחר מכן את בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. ב־1944 עמד בראש המשלחת של יהודי מרוקו לוועידת אטלנטיק סיטי של הקונגרס היהודי העולמי. ייסד את רשת ״אורט״ במרוקו ב־1945 וב־1946 את O.S.E.

בסוף שנות ה־50 התמנה לנשיא כבוד של רוב המוסדות שפעלו בקהילה במרוקו. נפטר בגיל 97 בקזבלנקה ב־16.4.1970. חוברת שהודפסה לציון יום הולדתו ה־80 של ש״ד לוי – ,E. Sikirdgi S.D. Levy, Une belle figure du judai'sme marocain, Casablanca, non date

פרוספר כהן(1983-1913). נולד במכנאס, למד בפאריס ב-enio, ומשנת 1930 לימד בבתי־ ספר כי״ח וניהל בתי ספר במוגדור, באזמור ובקזבלנקה. השלים לימודי משפטים, ובשל חוקי וישי נמנע ממנו לעסוק במקצועו. היה אחד מ־4 הנציגים לוועידת אטלנטיק סיטי. חיבר את הדו״ח המרכזי על החינוך היהודי במרוקו (היסודי, המקצועי והדתי). ב־1945 נבחר להנהלת הפדרציה הציונית במרוקו. התמנה גם כעורך הראשון של עיתון ״נוער״. ב־1946 נבחר לנציג הקונגרס הציוני שהתקיים בבזל (יחד עם פול קלמרו, מוריס תימסית וזרה שולמן). למרות שהתנגד לפוליטיזציה של הפדרציה הציונית השתתף בסיעה של התנועה הרוויזיוניסטית, סייע בארגון העלייה דרך אלג׳יריה ועלה לישראל ב־1948. בארץ עבד זמן מה בתנועת חרות, כ־6 חודשים בסוכה״י והקים את ההתאחדות עולי צפון־אפריקה. עבד גם כעורך דין וב־1956 חזר להוראה כמורה לצרפתית בתל־אביב. הוא נפטר בנתניה ב־1983. פרסם ביוני 1946 דו״ח על ועידת אטלנטיק סיטי Le Congres Juif Mondial, Conference de guerre.

La Grande Aventure, Jerusalem, 1993 ב-1933הופיע ספרו האוטוביוגרפי

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושאמרוקו ויהודיה

עמוד 33

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  

רשימת הנושאים באתר