מורשת יהדות מרוקו

^{ויסוצקי ומויאל}

^{קלונימוס זאב ויסוצקי, שליח חובבי ציון לארץ ישראל ב-1885. ויסוצקי מינה את מויאל לנציג האגודה בארץ.}

^{מה משותף לקלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הנודע, בעל הון מופלג מרוסיה, שבימינו היה מכונה טייקון או אוליגרך, ולאברהם מויאל, סוחר, יזם ופעיל טרום- ציוני מיפו?}

^{מתברר שהרבה. לפחות בכל הנוגע לראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. ויסוצקי (1904-1824) היה בן למשפחה ענייה בליטא, אז בתחומי רוסיה הצארית. שנים רבות ידע מחסור. לאחר שנישא, חי שלוש שנים על שולחן חותנו ולמד בישיבה, כפי שהיה מקובל בימים ההם. חיי המעשה משכו אותו יותר והוא ניסה כוחו בסחר תבואות. תקופה מסוימת היה איכר והצטרף למיזם של ממשלת רוסיה ליישוב יהודים על הקרקע. המיזם נכשל, וויסוצקי חזר לעסוק במסחר. לאחר כמה כישלונות התגלגל למוסקבה ולמד אצל סוחר בתה את רזי המקצוע – יבוא, מיון ושיווק. תוך שנים אחדות היה לסוחר גדול, ולאחר מכן ניהל עסקים חובקי-עולם, והיה למעשה ״מלך התה״ של רוסיה, ששלוחותיו הגיעו למדינות רבות נוספות. חברת התה הקרויה על שמו קיימת זה יותר מ־160 שנה, עד ימד אלה.}

^{ויסוצקי הרבה להתעניין בהיבטים שונים של הקיום היהודי בתקופתו. הוא סייע לשחרר ״קנטוניסטים״, נערים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי במאה ה-19; מימן מפעלים וקרנות שתמכו בחינוך ובתרבות יהודיים; תרם להוצאת ספרים, להקמת ספריות מוסדות תרבות ועיתונים, וסכום נכבד מירושתו היווה בסיס כספי חשוב להקמת הטכניון בחיפה.}

^{מעורבות מיוחדת הייתה לו בתנועת חובבי ציון מראשיתה. בנובמבר 1884 השתתף כציר החובבים ממוסקבה בוועידת קטוביץ, שהתוותה את פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, בכל הקשור להתיישבותן של המושבות הראשונות שנתמכו על ידי התנועה. הוא נבחר לוועד המרכזי ועמד בראש מאמץ לייסוד קרן שתקים בארץ ישראל בתי חרושת ובתי מלאכה. באביב 1885 יצא בשליחות חובבי ציון למסע ממושך בארץ ישראל כדי לבדוק בה את המצוי והרצוי. זו הייתה הפעם הראשונה שמפעל ההתיישבות הצעיר נבדק בזכוכית מגדלת ממש על ידי אדם מן החוץ, בעל ידע בכלכלה, בחיים היהודיים ובמה שייקרא בעתיד ציונות(הרצל החל לפעול רק לאחר 11 שנים).}

^{הוא עבר בדרכו לארץ בבירת טורקיה, איסטנבול, וקיים שם שורה של פגישות. נלווה אליו, כמזכירו, אלעזר רוקח, שעליו עוד יסופר. ב-12 באפריל 1885 הפליגו השניים בספינה ״לזרוב״ מאיסטנבול ליפו. 9 ימים לאחר מכן עגנה הספינה בנמל יפו. התרגשותו של ויסוצקי לא ידעה גבול. במכתב מיפו כתב למשפחתו: "יקירי! מאדמת ארץ הקדושה, מעיר יפו, חוף ארץ יהודה, הנני כותב לכם עתה את מכתבי זה״. ויסוצקי, כאחרים, נתקל בגלי הים המאיימים בין הספינה לחוף, אך הם הזכירו לו דווקא נשכחות: ״הגלים הישנים אשר השמיעו שאונם והמונם באזני יושבי החוף לפני אלפי שנה, בעת שגם לנו הייתה ממשלה, ודגל לאומנו עוד התנופף ברוח… בני היקרים! עוד הפעם אגיד: רגלי עומדות בארצנו הקדושה! הארץ האחוזה והקשורה בלב כל איש מישראל… זאת נחלתי, מורשת אבותי מימי קדם!״}

^{בימים ובשבועות הבאים שם האורח הנכבד בצד את ההתלהבות ההיסטורית ויצא למלא את משימתו. שלושה חודשים סייר במושבות, דיווח על מצבן ועשה ניסיונות להקים ועד פועל שיהיה נציגות של הנהגת חובבי ציון בארץ ישראל, תוך שהוא מתרשם מהמושבות הראשונות ומשנה את דעתו מדי פעם. תחילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון רוטשילד ולמנות בכל מושבה פקיד-מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים התבצעה החלטתו רק בפתח־ תקווה וגם שם לא ברציפות. במהלך ביקורו כינס אספות של עסקנים מיפו ומירושלים ואנשי המושבות. שאלת מיקומו של הוועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון לא ירדה מסדר היום. משנוכח ויסוצקי שאי אפשר לפשר בין הצדדים הציע להקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. אלא ששתי הלשכות לא פעלו כלל כי האחת שיתקה את עבודת השנייה. לעומת זאת הרעש שעורר הדיון על הקמתן בפרט, וסיורו היחצ״ני של ויסוצקי בארץ, בכלל, העלה את רוגזו של הברון רוטשילד ושל פקידו הראשי אליהו שייר, שגינה את ויסוצקי על פרסום היתר, היכול לעורר את הממשל הטורקי לפעול נגד העלייה וההתיישבות היהודית. מעניין לגלות שעוד ב-18 במאי, ביומה השני של האסיפה ביפו, שבה דובר על הקמת הוועד הפועל, דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הוא החל להשתמש בשירותיו של מויאל כגזבר, לצורך העברת כספים מחו״ל לארץ. וכך כתב: ״לשלוח לי את כל הכסף האצור תכף ומיד על שם אברהם מויאל ביפו. על שם בית מסחר זה ישולחו כל הכספים מפריז עבור כל הקולוניות, כמו כן עבור מקווה ישראל. האדון הירש אמר לי כי יחידי הוא [מויאל] מאחינו הבנקירים [אנשי הכספים] אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט. גם לעתיד יעדתי אותו להיות הקאסייר [הגזבר] של הועד״.}

^{מן הדברים אפשר ללמוד שלא במקרה בחר ויסוצקי במויאל להיות איש הכספים של חובבי ציון בארץ ישראל. אם הברון רוטשילד סומך עליו ומעביר את כל כספיו לארץ דרכו, אין ספק כי גם תנועת חובבי ציון יכולה לעשות זאת.}

^{מן הישיבה המשותפת הראשונה של נציגי ירושלים ויפו – שכינס ויסוצקי – נעדר מויאל, שבן היה באותם ימים בטבריה ככל הנראה לצורך הבראה ורחצה בחמי טבריה. ההצבעה על חברי הוועד הפועל הייתה בנפרד לגבי ירושלים ולגבי יפו. מירושלים נבחרו חמישה: יחיאל מיכל פינס קיבל 10 קולות, נסים בכר – 10, ד״ר הרצברג – 9, משה ויטנברג – 7 ואליעזר בן-־הודה – 5; מבין היפואים נבחרו חמשת הבאים: חיים שמרלינג – 11, אברהם מויאל – 9, דד־אל הירש – 7, יהושע אוסביצקי ־ 7, דוד גוטמן – 7.}

^{מעניינת בחירתו של שמואל הירש, כנציג יפו. הירש היה יהודי צרפתי(אלזסי), שלא נודע באהדתו היתרה לתנועה הלאומית-היהודית. ועם זאת, רב חלקו בהקמת המושבות הראשונות והוא יירש בעתיד את מויאל כנציג הראשי של חובבי ציון בארץ. בין ויסוצקי ובין מויאל – שחזר לאחר כמה ימים ליפו – נוצר ״קליק״ מיידי והוא הרבה לשבח את מויאל. דוגמה אחת: ״מוצא אני לנכון לדבר דברים אחדים על אודות האדון מויאל. האיש הזה הוא יליד הארץ [העובדה שמויאל עלה לארץ בגיל שנתיים לא הייתה ידועה לוויסוצקי ואולי לא החשיבה], יודע היטב את השפה המדוברת [ככל הנראה ערבית או טורקית], עשיר גדול הוא, וגם אביו החי פה הוא מהעשירים המצוינים. איש בעל כשרון שיודע להלך עם החיים לרוח היום, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר טבעם. על פיו ועל פי השתדלותו נבנה המושב עקרון. בחכמתו הצליח להשיג רשיון מאת המושל; האיש הוא בעל רצון נמרץ (ענערגיע) [אנרגיה], כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע על ראשון־לציון ועקרון – הולך על ידו. כל הכסף שיוציא האדון הירש על מקוה ישראל הולך על ידו, ורבות יגעתי עד כי עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעיניים לדבר היישוב בכלל״.}

^{מלבד התרשמותו מחיי המתיישבים בארץ פעל ויסוצקי בביקורו למען סיוע כספי למושבות. מצבן הקשה ומצוקת המתיישבים הביאו אותו לבקש הגברה של התמיכה מאת הנהגת חובבי ציון באירופה. בכך היה לו מויאל תומך ועוזר נאמן, שהרי הוא עצמו עסק בנושאים אלה בשנים שקדמו לביקורו של ויסוצקי.}

^{אולם ויסוצקי ידע מראשית מסעו בארץ כי הבסיס הארגוני שישאיר כאן הוא שיקבע את המשך התפתחות היישוב. לפיכך עשה מאמצים גדולים לכנס אישים בולטים בשני המרכזים היישוביים בעת ההיא – בירושלים וביפו – ולהקים פה מה שנקרא בלשונו ״ועד פועל״, שייצג את הנהגת חובבי ציון ברוסיה. הוזכרה לעיל הפגישה הראשונה ביפו. מעניינת התייחסותו למויאל, אותו הוא מכנה ״גביר״, כמו כמה מעשירי ירושלים, וחשוב לא פחות הצירוף ס״ט, שהוא מוסיף לשמו – סימן טוב וגם ספרדי טהור.}

^{מה הביא את ויסוצקי לציין זאת? מתוך בדיקת רשימת 10 האישים שנבחרו לוועד הפועל – 5 ירושלמים ו-5 יפואים, בולטת העובדה שרובם נמנו עם העדה האשכנזית ורק שניים מהם – בכר מירושלים ומויאל מיפו – היו מה שנקרא אז ״ספרדים״. התוספת ס״ט באה לרומם את שמו של יוצא ספרד, וויסוצקי צירף אותה רק לשמו של מויאל.}

^{ויסוצקי התקבל בכבוד רב במושבות, מה גם ששמו – כיצרן תה וכעשיר מופלג – הלך לפניו, ובעיני המתיישבים במושבות הראשונות, אלה שלא נמצאו תחת חסות הברון רוטשילד, הוא נחשב למעין גרסה חדשה של ״הנדיב הידוע״, כפי שכונה רוטשילד, כדי לא להבליט את השקעותיו בארץ (זו הייתה הנחייתו הברורה). ויסוצקי, לעומתו, סייר ברחבי הארץ בגלוי ובחגיגיות רבה.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –  – ויסוצקי ומויאל}

^{עמוד 102}

פרק ו'

נשואי וכניסתי לעולם המסחר מסירת הנדוניה לידי * החתונה * עבודתי במסחר ובתעשיה * בית מסחרי והמושבות העבריות * יסוד "נוה-צדק" * נסיונותי בתכניות אדריכליות * התמסרותי לעבודת בנין * נעשיתי לאב * עתיקות ארצנו * טביעת האניה הרוסית "ציחצוב" ביפו * עבודת אבי בהצלת הנוסעים * הקונסול הרוסי טימופיב * זאב טיומקין מודה לאבי בעד עזרתו הרבה בהצלת החלוצים *

כשלשה ימים לפני המועד הקבוע של חתונתי הזמינו המחותנים אותנו לביתם, כדי לראות בהמלבושים שהכינו לארוסתי, המתנות והרהיטים. כך היה ההרגל באותו זמן להוכיח למוזמנים, כי הורי הכלה מלאו בדיקנות את הבטחתם ושמרו על התנאים. ישבנו והטבנו את לבנו בפירות וממתקים. שליח אחד קרא אותי ואת אבי אל הישיש סיניור אהרן מויאל ז ל" . הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות ושוחח אתנו בנעימות. אחרי כן פתח את ארון הברזל והוציא ממנו סכום זהובים, משך את ידו ופתחה, וצוה עלי לספור. התחיל למנות בידי חצאי נפוליון ארבע מאות במספר. בגמרו הכניס את הכסף לכיס, קשרו היטב ומסר לרשותי. נשקתי את ידיו והלכנו לשבת יחד עם המוזמנים. את המלבושים סגרו בתיבות, הזמינו סבלים והובילום לביתנו, כדי לסדרם בחדר מיוחד שנקבע לדירתנו, אחרי כן נפרדנו בשלום להתראות ביום החתונה.

בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שמח מאד בשידוך זה ובקש לערוך חתונה יפה. אולם נמצא קושי בדבר, מפני שאת הקדושין החובה לסדר בבית הכלה ומשם ללכת לבית החתן שהיה מחוץ לעיר ובאותו זמן נראה המרחק מפאת שוממותו יותר משהוא. ובעת ההיא אין עגלות בכל שטח יפו, רק אלכסנדר עוואד המנוח, שהקים אז בית מלון גדול לתירים, רכש לו שבע עגלות, אחת בשבילו ושש לתירים המתאכסנים בבית מלונו. הלך אליו המנוח יהודה כרסנטי, הזמין אותו לחתונה ובקש ממנו שישכיר לו את העגלות כדי להוביל את האורחים מדירת הכלה לדירת החתן. המנוח אלכסנדר עוואד שהכיר היטב את משפחות מויאל ושלוש בתור נכבדי היהודים ביפו וגם בהיותו נדיב הלב שלח את שבע העגלות ביום ובשעה הקבועה, כשהן והסוסים מקושטים בירק ובפרחים.

אל החתונה בבית הכלה באו מטובי ונכבדי העיר, יהודים ולא יהודים. הטקס נגמר כנהוג בבית הכלה והובילו אותנו בעגלות לביתנו, הנמצא כיום בסוף נוה-שלום מול בתי פיינגולד והשייך עתה להא' בן ציון אמזליג. השמחה בביתנו רבתה כל השבוע, מאורחים שבקרונו מדי יום ביומו, הן מצד משפחתנו והן מצד משפחתם. כך יצאתי אל שדה החיים נושא בעול משפחה, נער בן 17 שנה ורעיתי שתחיה בת 15 שנה.

בהיותי רך לימים מבלי דעת מקצוע, התחלתי אחרי נשואי להתלבט בשאלת חיים קשה. כיצד להסתדר ולבסס לי עמדה באיזה עסק שאוכל לכלכל בו את משפחתי. אמנם, רכשתי לי איזו ידיעה במלאכת צריפת כסף וזהב אולם לא מצאתי בה ספוק נפשי משום שלא חפצתי להיות בעל מלאכה ושאפתי ללמוד ולהשתלם. לצערי הרב, לא הספקתי לרכוש לי ידיעות מושלמות בלמודי, כי נשואי נתקוני בחזקה מבית הספר שעוד השתוקקתי להסתופף בצלו ובעצם התאמצויותי לשקוד ולהתמיד בלמודים. הורי התחילו לדאוג לי ולעתידי וביחוד בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שאהבני מאד ובמשך חדשיים מיום נשואי היה מתאכסן בביתנו. כשהיינו מסובים לשולחן ומשוחחים בענינים שונים, נתגלגלה השיחה גם בנוגע לעתידי. המנוח כרסנתי הביע אז דעתו שבהיות והבנינים ביפו מתרבים והולכים מיום ליום וביחוד בשכונת “נוה-שלום” וחמרי בנין וכל הדברים הנחוצים לבנינים כמו: מנעולים, ווים, צבעים ומסמרים אינם נמצאים ביפו אלא בחנותו של אברלה הגרמני, המתעשר ממכירת סחורות אלו, לכן הוא מציע לאבי שיפתחו גם ליוסף אליהו חנות כזאת למכירת חמרי בנין. אבי הסכים להצעה זו שמצאה לדבר בעתו למרות שלא היה ברור לו כיצד יוצא הדבר לפועל. המנוח כרסנתי הבטיח ללמוד בפרוטרוט את תנאי המסחר הזה, להודע ע“ד המקומות ההם שאפשר להזמין את הסחורות הללו ולברר עם מי מהם להתקשר ובהיות שזה דורש ממנו זמן רב לנהל קורספודנציה עם חו”ל, מבקש הוא מאבי שיושיבני במשרדו ליד שולחנו ולהיות לחלפן עד שהצעתו בדבר פתיחת העסק תוכל לצאת לפועל. הוא נמק את דעתו שלא טוב בשבילי ללכת בטל וחשוב ללמוד לעת עתה את שער המטבעות השונים ולרכוש לי הבנה וידיעות בחשבון.

בשנת 1887 נהיתי לחלפן במטבעות ומקום עסקי זה נקבע במשרד אבי. בעת ההיא התהלכו בעיר מטבעות ממדינות שונות בכסף, בזהב ובניר וההבנה בעסק זה העשירה את בעליה.

התלבטתי רבות בהתפתחות עסקי החדש. את כל הקשה ממני שאלתי ממר אבי המנוח ולעתים קרובות גם מחלפנים שבאותו השוק, אשר תמיד התאוננו עלי שהנני קונה מטבעות זרות במחיר יקר שנותן לי רק רווח קטן, בעוד שיכול אני להרויח יותר, כי אחרים לא הסתפקו במועט כמוני. ספרתי לאבא ע“ד ההתאוננות הזאת והוא הטיף לי מוסר, שלא אקח לי לדוגמא מעשי אחרים ולבקש יותר משויה של המטבע לפי השער באותו יום כי זוהי נחשבת לגניבה. הברכה נמצאת במסחר רק על ידי יושר ואמונה. בעסק הזה לא תתמיד אלא הוא לך ארעי מפני שאינו תכלית בשבילך ועליך לעסוק בו עד אשר נוכל להזמין בשבילך חמרי בנין מחו”ל. הקשבתי לקול אבי והלכתי בדרך שהתוה לפני ובמשך הזמן הרגשתי שהנני מצליח במעשי, כי הדורשים לבוא אתי בקשרים התרבו מיום ליום. גם החלפנים הגדולים דברי [דברו] ביניהם על דבר החלפן הצעיר העולה מיום ליום. ואת עסקו [עסקי] נהלתי ביושר ובאמונה, בעזרת אלקי שהנחני בדרכו הנכונה.

כעבור שלשה חדשים בא המנוח יהודה כרסנתי והודיע לאבי שישנו איש אחד נוצרי צרפתי, קומיסיונר וסוכן אמניות, שמו ברללה ולו קטלוגים מבתי מסחר שונים בחו“ל המוכרים חמרי בנין והוא מוכן לעשות לנו כל ההקלות האפשריות. אבל, גם לו לא ידועים החמרים הנחוצים לעיר. אולם, כדי לדעת בדיוק לאיזה חמרים זקוקה העיר, מצא המנוח כרנסטי איש אחד שעבד לפני שנה אצל הסוחר הגרמני אברלה שהיה בקי במסחר זה, קבע לו סכום ידוע, שיעיין בקטלוגים ויכין רשימה מפורטת, למען הזמין על פיה את הסחורות על ידי הא' ברללה. בשגמר הפקיד את עבודתו, הלכנו אבי, כרסנתי, הפקיד ואנכי אל הא' ברללה ושוחחנו יחדיו ע”ד טיב הסחורות, התנאים וזמן קבלת הסחורות. המנוח כרסנתי הציע להא' ברללה בהיות והסחורה תבוא בטח אחרי שלשה-ארבעה חדשים, היה רצוי שבעל הסחורה עצמו יעבוד אצלו בתור פקיד, שלא על מנת לקבל פרס, אך ורק בכדי שילמוד להבין דרכי מסחר. הא' ברללה הסכים להצעה זאת ונפרדנו בשלום.

אחרי ימים מספר החלפנו את כל המטבעות שהיו לנו בקפה בנפוליונים זהב ונמצא שהריוח הנקי הוא ששים נפוליון זהב. אני לא שמחתי ביותר על ריוח זה שהיה מצער בעיני, אחרי עבודה קשה של ספירה ומנין בכל יום ובכל שעה למנות לאט לאט ולחשוב בהתעמקות ובהבנה, כיצד לנהל את העסק. חשבתי, שבטח טעיתי במנין, ספרתי שוב כמה פעמי ונתקבל אותו הסכום. רק אבי שמח מריוח זה באמרו, שהחלפנות אינה יכולה להכניס יותר מזה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930