מורשת יהדות מרוקו

מְנַחֵם אִבְּן־סָרוּק

נולד בטורטוסה וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

מנחם בן־יעקב אבן־סרוק, משורר ומלומד ברוך־כשרון, עזב במחצית הראשונה של המאה העשירית את עיר מולדתו, טורטוסה שעל גדות האֶבּרוֹ. עיר פרובינ­ציאלית זו נמצאה אז בקצה אנדלוסיה המוסלמית, שתפסה כשני־שלישים של חצי־האי הפירינאי. עיני הסופר היו נשואות לקורדובה, בירת אנדלוסיה העשירה והמפוארה בבתיה וארמנותיה הרבים, בנייניה הציבוריים וגנותיה. במרכולתה וסחרה לא היתה לה אחות בין כל ערי מערב אירופה. שגשוגה בא לה במידה מרובה תודות לעבד אלרחמאן השלישי(912—961), אשר נטל לעצמו את התואר ״אמיר המאמינים״ (=כליף) וזכה להצלחות רצופות במדיניותו הפנימית והחיצונית. גם ברובע היהודי של הבירה, הסמוך לארמונו, הורגשה אז התעוררות רבה. כמה מתושביו לקחו חלק פעיל במסחר הבינלאומי בין אירופה, ארצות המזרח הקרוב והודו, וזכו לעושר ולנכסים.

אחד מעשירי קורדובה, יצחק בן עזרא אבן שפרוט (שנולד גם הוא בעיר־שדה, והיא חאן—ג׳יאן, Jaén) קיבל את מנחם בסבר פנים יפות ושם אותו בין אוכלי שולחנו. האורח הקדיש לו עטו ועתו וחיבר בשבילו בין השאר כתובת פיוטית שנחרתה על ארון־הקודש בבית־כנסת שבנה הנדיב. אחרי מות הנדיב התקין מנחם עליו ״דברי הספד״, דהיינו מחזור קינות שהושמע בציבור בימי־האבל. מנחם נשאר קשור למשפחת בני שפרוט והמשיך את עבודתו ביתר עוז בחסותו של חסדאי, בנו של יצחק בן־עזרא.

אותו חסדאי היה ראשון למדינאים היהודים המובהקים אשר קמו בספרד. גדול ברפואה, השתתף בתירגום ספר יווני על תרופות שנתקבל אצל הכליף (אחרי 951—952), וגם הכין בעצמו תרופה רבת־חשיבות. עבד אלרחמאן הוקיר את חריצותו ומינהו לאחד מיועציו. חסדאי היה משגיח על הסוחרים הזרים הרבים שהיו באים לאנדלוסיה, וכן הוטל עליו לקבל משלחות־חוץ שנתייצבו בחצר הכליף ובפעולתו זו גילה כשרון דיפלומטי בלתי־רגיל. בייחוד הצטיין בשנים 959—960׳ כשהצליח למשוך לעיר־הבירה שניים ממלכי המדינות הנוצריות שבצפון הארץ׳ הבטיח להם עזרה צבאית במלחמתם ביריביהם ובשכר העזרה קיבל בשביל מלכו שורת ערים ספרדיות. מאורע זה מצא הד בשירה העברית של הדור (דונש׳ אבן קפרון). חסדאי, שנחשב לנשיא יהודי אנדלוסיה וישיבות־בבל הכתירוהו בתואר ״ריש כלה״׳ עשה כמיטב יכולתו להרמת תרבותם של בני עמו. הוא שאף לשחררם מתלותם במרכזי המזרח, ולשם כך הזמין לקורדובה סופרים וחכמים מאנשי־ספרד ומילידי חוץ. יותר מכל ביקש לטפח את הלשון העברית׳ שהרי אין עליית ספרות בלא העמקת הידיעות בלשון. מנחם היה ממציא לחסדאי שירים לעת־מצוא ואגרות מכל המינים. בחיבוריו התנשא על המשוררים שהתחרו בו, כפי שהעיד על עצמו! ״האלמתי כל מצחצח ואחסום פה כל מחריז״. כשמתה אמו של חסדאי, מיהר השר בחצות לילה למעון משוררו ומזכירו כדי להזמין אצלו קינות. לתמהונו הרב מצא את מנחם כשהוא יושב ומחבר את השירים הדרושים לו. אותה שעה נשבע הנשיא למשורר שלעולם לא ישכח טובתו זו.

לפי דרישתו של חסדאי חיבר מנחם (באחת השנים שבין 956 ו־961) גם את האגרת המפורסמת אל יוסף, המלך היהודי של מדינת־הכוזרים האדירה. תעודה זו נכתבה בפרוזה׳ ונודעה לה בעיקר חשיבות היסטורית. אולם מפתיחתה המחורזת אפשר לעמוד גם על תכונות מנחם המשורר! עניין רב לנו בכך, שכן כל שיריו שהוזכרו לעיל לא הגיעו לידינו. בצורת הפתיחה ובסגנונה ממשיך מנחם את מסורתם של פייטני המזרח. שפתו פיוטית ונמלצת׳ אך לשווא נחפש בה השפעות הסביבה בה נולד וגדל. רק בתוכן דבריו יש משום חידוש ביחס לפיוט המסורתי. באותה תקופה היו הגעגועים המשיחיים עזים ביותר, והיהודים הקשיבו בנשימה עצורה לכל ידיעה על הצלחותיה של המלכות ״היהודית״ במזרח. כבר שני דורות לפני חסדאי הופיע בספרד אלדד הדני, שליחם המסתורי של שרידי עשרת השבטים, וסיפר ליהודים דברים מופלאים על אחיהם הרחוקים ועל אורח חייהם ואף הביא שיר־מלחמה עברי, המושר בפיהם, כביכול. גם לפתיחה הפיוטית של מנחם יש כמה מתכונות שיר־מלחמה. המחבר שבע־נחת בראותו בעין רוחו את צבא־הכוזרים האדיר׳ על נשקו ועל רכבו. מה רבה שמחתו על שישנם גדודים יהודים המסוגלים לנקום את נקמת כלל ישראל ב״ממלכה החטאה״ — הכוונה, כנראה׳ למלכות ביזנטיון. הוא מרגיש: ימות המשיח ממשמשים ובאים.

יְחִידָתִי לְזֹאת תִּשְׁתַּפֵּךְ – אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁרוֹאָה!…

…וּמִי שָׁמַע כָּזֹאת וּמִי רָאָה:

רַדּוֹת שָׂרִיד בְּאַבִּירִים…       (אפודח נזר. 13.11—16)

ביום מן הימים ניתק מנחם את קשריו עם בעל חסדו ויצא מקורדובה. אולם הלה הפציר בו הרבה — וסוף סוף נענה לו מנחם וחזר לבירה אחרי גמיעה ארוכה, מייגעת ומסוכנת, וקיבל על עצמו עבודה בלשנית מקפת יש סברה שהכין אז את מילונו ״מחברת־מנחם״, החיבור הראשון במינו שנכתב בספרד. מנחם עבד במסירות נפש, ובאהבה לאין גבול לשפת הקודש, אבל ידו לא השיגה די מחסור ביתו. חסדאי לא קיים את שבועתו, הסיר מעליו את חסדו מסיבות שאינן ברורות לנו, ובסוף יצא נגדו בגלוי. שליחי הנשיא הופיעו לפני ביתו של מנחם בשבת ולא בושו לחלל יום מנוחת קודש: הרסו את הבית הרס גמור, התעללו במשורר, קרעו בגדיו והטילוהו לכלא. מנחם ניסה לעורר את רחמי הנשיא, אך הלה השיב לו בציניות; אם העווית— כבר הביאותיך למוסר(כלומר! קיבלת את העונש המגיע לך), ואם לא העווית — כבר הביאותיך לחיי העולם הבא (בגלל יסוריך אלה תיכנס לגן עדן). מה עורר את חמתו ? עונשו הקשה של מנחם לא יתואר אלא אם כן נניח שהואשם בחטא חמור ביותר ועל כן שיער ש. ד. לוצאטו, כי שונאי מנחם העלילו עליו שהוא נוטה אחרי דעות הקראים — והשערה זו ראויה לתשומת לב.

מן המאסר הריץ מנחם אל חסדאי אגרת ארוכה, בשבילנו יצירתו הפיוטית העיקרית. היא כתובה ברובה בצורת השירה המקראית, דהיינו בפסוקים בעלי צלעיות המקבילות האחת לשניה בתוכנן או בקצבן, ופה ושם מופיעים בה אף חרוזים רצופים. רגש עז מפעם בכל שורה ושורה ודמיונו העשיר של המחבר מוצא את ביטויו בציורים ודימויים מרובים. אפשר שלפעמים יש בהם משום הפרזה, אבל אין לשכוח שהצער הוליד את האגרת הזאת. לא תמיד יכול מנחם להתאפק: רוחו משתנה חליפות, ודווקא בשינויים האלה מרגישים אנו את כנותו. הוא פותח ביראת־כבוד גמורה ומכנה את חסדאי ״נגיד״, ״אדוני בן אדוני״, ואולם כשהתרגשותו מגיעה לשיאה הופך השר המרומם בפיו לסתם ״בן־אדם״. גם חסדאי אינו אלא עפר ואפר, ועתיד הוא ליתן את הדין לפני השופט העליון כיתר בני חלוף! בשעה שמנחם מוכיחו על עריצותו ובטחונו העצמי, חדורים דבריו להט נבואי.

בסיום האגרת חוזר המשורר לנימה הרכה והפייסנית של הפתיחה ומתחנן בפני חסדאי שיקרא את דבריו עד תומם. לא נדע אם הצליח לרכך את לב השר. דברי תוכחה וזעם אינם הדרך הנכונה לכך. כמו כן נעלם מאתנו, אם השואה נתחוללה על ראשו של מנחם לפני שדונש בן־לברט עורר את ביקורתו הקשה על ה״מחברת״ או לאחר מכן.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-מְנַחֵם אִבְּן־סָרוּק

עמוד 5