מורשת יהדות מרוקו

היהודים חשו מאוימים ולכן עלה הרב חסדאי אלמוזנינו להתפלל לישועה על קברו של רבי יצחק כהן, כלומר על האבן. מספרים כי מייד בהגיעו לחלקת הקבר התכסו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. בעודו מתפלל, והודות לגשם, הכה ברק לרגלי האבן וסימן את המקום שבו יש לחפור כדי למצוא מים. הבאר הקטנה שנחפרה הייתה מצופה גיר ואפשרה מאז לתושבי טיטואן לאגור מים. נוסח זה של הסיפור מסתיים במשפט: 'וכך זה היה, בזכות הרבנים, הרב חסדאי אלמוזנינו והרב יצחק כהן, הסתיימה הבצורת הטיטואנית.

הערת המחברת: באסע״י קיימים סיפורים מקבילים לזה, בין היתר הסיפור ממרוקו על הרב משה ממן, שמספרו 12112: ׳רב משה ממן היה צדיק הקורא בתורה, נודד ממקום למקום ברחבי מארוקו. יום אחד הגיע אצל היהודים ההרריים, ובאותו מקום היתה בצורת ולא היו מים. הרב אסף את כל יהודי המקום לקריאת התורה – ביום חמישי, התפלל, והנה פרצו מים זכים ממעיין וכל העדה שתתה^,. ראו באתר 'ארכיון הסיפור העממי בישראל'

 יש לזכור כי ההאשמה בבצורת באה על רקע אמונה נפוצה בארצות האסלאם שלפיה תפילת יהודים מביאה גשם, כפי שמדגים דב נוי במחקרו על הטיפוס הסיפורי ׳תפילת התמים (הצדיק) מורידה גשמים׳.אגדת מקום זו מחזקת את תוקפה של אגדת המקום ההגיוגרפית על אודות האבן, ומעניקה לאבן צביון של מקום קדוש שיש ביכולתו לחולל ניסים. לשני האתרים הסמוכים הללו יש גם הסבר קוסמולוגי: האבן המגיעה מלמעלה והבאר השואבת ממעמקי האדמה מעבות את האקסיס מונדי, את ציר העולם. הקישור בין האבן למים מבוסס על משמעויות סמליות הנטועות בתרבויות העולם ובתרבות היהודית, למשל האבן יכולה לאצור מים חיים בתוכה, כמסופר בשמות יז, ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הסיפור המוצג כאן קושר בין שני האתרים, בין האבן לבאר המים, גם בהקשר של עימות ואיום מצד מוסלמים. ייתכן שהפנייה לרב יצחק כהן בהקשר של חיכוך עם בני דת האסלאם היא בשל המטען האסוציאטיווי שנושא הרב, שהיה אהוב על המאמינים משתי הדתות, או לכל הפחות דמות נערצת גם מצידם של מוסלמים, למשל בנוסחו של חקובו ישראל גרסון. הרב יצחק כהן מצטייר כדמות מפשרת ומשכינת שלום בין היהודים לשכניהם.

בין המקבילות המובאות באתר ’Recuerdos de Tetuán‘ מצויה גם גרסה שעניינה חטיפת גופה בעקבות התאסלמות, או כפי שנכתב שם: ׳חיבוק הדת המוסלמית׳. אולם אחריה מובאת גם מקבילה אחרת, מפי ילידים מוסלמים טיטואנים, המכחישים את סיפורי החטיפה ואת התביעה להמיר דת, והטוענים שהאבן שנפלה מן השמיים היא למעשה מטאוריט. השימוש במונח מטאוריט בפי מוסלמים הולם את הסגידה הקיימת בתרבות זו, ובתרבויות אחרות, למדע האסטרונומיה ולאבנים הנופלות מן השמיים. הדוגמה הנודעת ביותר היא המטאוריט של הכעבה במכה.

שתיים מן החלופות העלילתיות שהובאו לעיל – זו של שומר בית הקברות המוסלמי, חסן, וזו של התושבים המוסלמים הגורסים שהאבן היא מטאוריט שנחת על העיר – משלימות שתי מקבילות נוספות, עכשוויות, ששמעתי מפיהם של יהודי ומוסלמי בטיטואן, ואותן אביא בפניכם. את שני הסיפורים הללו רשמתי במהלך טיול מאורגן שהשתתפתי בו במרס 2015, טיול שנערך לקראת יום ההילולה הגדולה לכבודו של הרב יצחק בן ווליד, בן העיר. עם הגיענו לבית הקברות, ניסה כל אחד מן המבקרים לאתר את האדון סמואל בן־טולילה, יהודי תימהוני, אחד מן התושבים היהודים האחרונים שנותרו בטיטואן. המבקרים נוהגים לבקש מיהודי זה שיובילם לקברי אבותיהם, והוא מנתב בקלות בינות למצבות, תוצאת היכרותו רבת השנים עם כל קבר וקבר בבית העלמין, ומכך הוא מתפרנס. בן־טולילה, כמו קומץ היהודים המתגוררים כיום בעיר, אינו מעוניין ליצור מצבי מתח עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית ועניין זה משתקף גם בגרסתו לסיפור.

המקבילה של סמואל בן־טולילה לסיפור ׳האבן שנפלה מהשמיים׳ הייתה שונה מכל המקבילות ששמעתי או קראתי, אם כי גם מעט מבולבלת מהן. אביאה כלשונה ולאחר מכן אציע קריאה בדבריו:

אישה אחת שרצתה להרוג אותו, וקרה נס. נפלה האבן וזהו. און חכם (un hacham) מתבונן סביבו, בודק אם מישהו מצותת לו]… זהו,זה מה שמספרים, אני לא יודע אם זו אמת, הם קוראים לזה ׳האבן שנפלה מהשמיים׳, זה מה שאומרים האנשים.

במקבילתו המעורפלת של בן־טולילה לא מוזכרים מוסלמים, אלא מתואר עימות בין'חכם אחד' (un hacham) לבין ׳אישה אחת׳, שאיננו יודעים דבר על אודותיה למעט העובדה שביקשה להורגו. נוסח זה מעלים את המתח בין יהודים למוסלמים ומסב את מקור הרוע לכיוון אחר – אל האישה.

כבר בטקסטים תלמודיים יוחסו לאישה תכונות דמוניות ואולם, בדומה לטענתו של דניאל בויארין בספרו ׳הבשר שברוח׳, הרמוניזציה של האישה אינה נחלתם של חז״ל. אומנם אפשר למצוא בסוגיות תלמודיות אחדות ייחוס של כוחות דמוניים לאישה, כגון באלו הדנות ב׳אישה הקטלנית׳ או בנידה, אך הצגת דמות האישה העולה מדברי חז״ל כאילו היא דמונית בלבד אינה מבטאת נאמנה את תפיסותיהם. ככל הנראה רק בימי הביניים, כאשר גברו החרדות מפני האישה ומיניותה, הלכה והתבססה דמותה כלילית, כמי שצופנת סכנה ׳ו[אף] עלולה לגרום מוות לבעלה׳. על אף שבנוסח הסיפור שלפנינו האישה היא הזוממת להרוג את החכם, מעשה ההריגה עצמו הוא תוצאה של התרחשות ניסית ואינו כרוך בכל פעולה מצידה (מלבד הבעת רצון). אך מתברר כי עובדה זו עצמה, המנקה את ידיה של האישה מאחריות ישירה למעשה ההריגה, היא הקושרת את דמותה אל כוחות דמוניים העשויים בשל רצונה בלבד לגרום באורח פלא למוות.

בנקודה זאת ראוי להדגיש כי המספר שפגשתי הוא יהודי ערירי שנותר בגפו בטיטואן, בלי אישה או משפחה ובלי קהילה יהודית תומכת. משום כך הבחירה באישה כמקור הרוע בסיפורו עשויה להתפרש על ידינו כנובעת ממצבו המשפחתי ואולי גם מהשקפות עולם הכורכות היבטים מיזוגיניים (שנאת נשים) וגינפוביים(בַּעַת נשים) או בהיבטים אחרים הקשורים לחוויות ביוגרפיות שלו עם נשים משמעותיות בעברו. נוסף על כך, נוסח זה של הסיפור חריג מאוד בהתעלמותו המוחלטת מהיחסים המתוחים בין היהודים למוסלמים בעיר טיטואן, יחסים שנמצאים במוקד כל המקבילות האחרות. נראה שגם התעלמות זו אינה מקרית אלא קשורה לעובדה שהמספר הוא כאמור יהודי כמעט יחידי החי בסביבה מוסלמית, ולכן עליו לשמור על יחסים טובים עם שכניו.

ההכרח לטפח יחסי שכנות טובים עם המוסלמים שבמחיצתם חי סמואל בן־טולילה ניכר באירוע ההיגוד עצמו, בחששו שמא מצותתים לדבריו. החשש בא לידי ביטוי בשפת גופו החשדנית, במבטיו הסורקים את הסביבה, בלקוניות הרבה שבה סיפר את גרסתו ובעצירת שטף הדיבור בדיוק ברגע שבו רצה לומר דבר מה על החכם שקבור תחת האבן. מסיבות אלו הוא נראה בעיניי בעת אירוע ההיגוד כמי שמתיירא פן יבוא זר ויגלה את סודו, שהרי ידוע שהאבן מסמנת את העימות וההפרדה בין יהודים למוסלמים. ייתכן כי מסיבה זו, וליתר ביטחון, הוא התנער מכל קשר לסיפור בביטויים: ׳זה מה שמספרים', ׳הם קוראים לזה…׳ רזה מה שאומרים האנשים׳, ואף פקפק באמיתותו באומרו: ׳אני לא יודע אם זו אמת׳. אך לצד ההתנערות מאחריות והטלת הספק, בחזרתו הכפולה על המילה ׳זהו׳ ובארבע החזרות על הכינויים הדאיקטיים ׳זה׳ או ׳זו׳, המצביעים שוב ושוב על גרעין סיפורו ומקנים לו תוקף של אמת, הוא שיווה לדבריו נימה החלטית ופסקנית מאוד. פסקנותו חותרת תחת הספק שהוא מביע, ובכך מתחזקת הסברה כי כל תכליתה של הטלת הספק לבלבל מאזין לא רצוי שייקרה למקום. לפיכך סיפורו של בן־טולילה – הכולל את עלילת הסיפור, את הנרטיב הכללי ואת אופן היגודם – חושף בשפת הגוף ובבחירת המילים את המתיחות הקיימת בין יהודים למוסלמים, אותה מתיחות שעלילת סיפורו מתאמצת להסוות.

בביקורי במתחם בית העלמין פגשתי מידען צעיר נוסף, עלי שאקף, בנו של מוחמר שאקף, שהיה שומר בית הקברות במשך עשרות שנים עד שהוריש את התפקיד לבנו. פרט לתפקידו כשומר בית הקברות, עלי מסייע כיום לחקוק את הכתובות שעל גבי המצבות מן העשורים האחרונים והוא מכיר את רוב החלקות של יהודי המקום הקבורים שם. כמובן אחת ממטרות ביקורי בבית העלמין הייתה להתרשם מן האבן שהאגדה המקומית, זו שאנו דנים בה, מספרת שנפלה מן השמיים. כיוון שבן־טולילה היה עסוק בניתובם של המבקרים אל המצבות השונות, ביקשתי מעלי שיוביל אותי למקום האבן, ויחד עלינו לאתר. בדרך סיפר לי בספרדית רהוטה סיפור אחר לחלוטין, נקי מיסודות מאגיים, על חשיבותה של האבן.

עלי ביסס את הקדושה המיוחסת לאבן על הקשר של הרב יצחק בן ווליד למקום. קברו של רב זה, שהוא כאמור החשוב ברבני טיטואן, שוכן בבית העלמין שעליו מופקד השומר והוא מקור פרנסתו, בהיותו מוקד משיכה למבקרים רבים מדי שנה. לפי גרסתו של עלי, לאבן עצמה אין סיפור מיוחד; היא זכתה למעמדה הקדוש בשל היותה מקום מרגוע, מנוחה ועיון של הרב יצחק בן ווליד. בימים שלקראת יום השנה למותו של הרב מגיעים יהודים מרחבי העולם לטיטואן ומקיימים תפילה משותפת, וביום השנה עצמו עורכים הילולה. עלי עצמו הוא רווק המוצא שלווה בבית הקברות, ולדבריו הוא נהנה שם מריחם הטוב של עשבי המרפא, מן השקט ומן הנוף המרגיע את הנפש. הוא מעדיף את השהות בבית העלמין היהודי על פני בילויים, ומקפיד לנקות את המצבות כך שאין עליהן ולו גרגר חול. מעמדו של הרב יצחק בן ווליד כקדוש שעל קברו משתטחים מדי שנה המוני מתפללים מחזק את מעמדו של בית העלמין, ובכך אף מבטיח את פרנסתו של שאקף, שגם הוא כבן־ טולילה ניזון מכספיהם של המבקרים היהודים המבקשים ממנו לטפח את המצבות, לצבוע אותן ולשמור עליהן. על כן גם לו יש מניע אישי להאדיר את תפקידו של הרב בן ווליד ולפוגג את המתח בין עולמם של היהודים לזה של המוסלמים בטיטואן.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 36

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

 

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                      

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

       "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

השיפוט לאור המשפט העברי – ערובה לגאולה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה, נצר לרבנים וחכמים, מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר, אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

'ושפטו את העם משפט צדק' – דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

 

 

 

 

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

"כי תצא למלחמה על אויבך,

 וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

 לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה

 למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע,

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  

"כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

      "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

  רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

 בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" – גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

  ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 

 רבנו-אור-החיים-הק':

רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

 

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

 

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

 

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

 

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

 

מהו גלגול!

 

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל:

שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך –

 ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה אבינעים בת חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה הי"ו. ענת בת חיה קלרט

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש  ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת מלך המשיח ולגאולה, וכן לצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

3. 3. המחברים

הרב יוסף אלמאליח (הוא יוסף אלמאליח השני [בן אהרן]) נולד בתקצ״ט (1819) ברבאט ובגיל שלוש־עשרה עבר לאצווירה (מוגדור). בגיל מוקדם מאוד, בשנת הת״ר (1840), התמנה לאב בית הדין שם ובמקביל שימש קונסול אוסטרייה, מה שמעיד על כישרונות ועל יכולות מגוונים מאוד. ב־15 באוגוסט 1844 נמלט מהעיר בגין פלישת הצרפתים ושוד הברברים והגיע כנראה לגיברלטר, שם שהה זמן מה. אחר כך עבר למראכש. הדיינים שהרב אלמאליח חתום עמם בפסק הדין שבן נאים ראה (מלכי רבנן, דף ס ע״א, סוף הערך) הם ממראכש. בשולי איגרת ב (שורות 26-23) שלהלן הוא חתם על פסקת התמיכה סמוך לאחר שנת תר״ה (1845).

הרב משה בן ג׳ו חי ופעל במאה התשע־עשרה, היה תלמידו של הרב אברהם טולידאנו ושירת ברבנות ובדיינות בטנג׳יר. בן נאים מציין שבפסק דין משנת תקצ״ה (1835) שפרסם רבי יעקב בירדוגו בספרו ״הלכתא למשיחא״, חתום הרב בן ג׳ו יחד עם הרב יצחק בן וואליד ועם הרב יום טוב הלוי. הרב בן ג׳ו חיבר את איגרת ד שלהלן בשנת 1857.

הרב עמור יוסף בן שלמה אביטבול חי ופעל בצפרו (התק״ם-התרי״ד 1854-1782) ושימש בה רב ראשי ואב בית דין. הוא חיבר את הספרים: ״מנחת העמר״ – קובץ שו״ת שלו ושל אביו; ״עמר מן״ (״דרושים נחמדים על פרשות השבוע – מבראשית עד תרומה – ודרשים להספדים״); ו״עט הזמיר״ (איגרות ומליצות), והתכתב עם חכמי דורו, הרב יצחק בן ואליד, הרב יוסף בירדוגו, רבי יעקב אביחצירא ואחרים. הרב אביטבול חיבר את נספח התמיכה הראשון של איגרת ד שלהלן (שורות 21-17), בשנת 1857.

הרב אברהם עמאר (התקע״א-תרל״א, 1871-1811) חי ופעל במכנאס. הוא היה תלמידו וחתנו של הרב יעקב [בן יקותיאל] בירדוגו. ב־1854 התמנה דיין. הוא חיבר שו״ת ״מענה אברהם״ (שהתפרסם רק בזמן האחרון: ירושלים תשמ״ט). בשנת 1861 או סמוך לאחריה הוא חיבר את התוספת השלישית (שורות 42-34) באיגרת ד שלהלן. כזכור, בנו הוא מעתיק האיגרות.

4. 4. הלשון והסגנון: דוחק המליצה

האיגרות דומות למדיי זו לזו בתוכנן, והמוטיבים בהן חוזרים על עצמם. ועם זה, סגנונן ולשונן מרשימים עד מאוד. הן כתובות בעברית מליצית גבוהה ושנונה, בסגנון מתוחכם וחריף, סגנון המקאמה, בחרוזים, ובשיבוץ מסוים של ביטויים תלמודיים בארמית בבלית. מפליא במיוחד שסגנונם של חכמים אלו – אחד הוא. אף שבאו מערים שונות, נראה כאילו למדו בבית מדרש אחד ונתנבאו בסגנון אחד, עד כי קשה לאתר סוגל סגנוני אישי. הסגנון עשוי מלאכת מחשבת של שיבוץ אין־ ספור פסוקים וחלקי פסוקים ומימרות חז״ל, לעתים בהתאמה חדשה ובפרשנות שונה מהוראתם המקורית, מה שמכנים בתורת הספרות ״שיבוץ שונה הוראה״. מחברי האיגרות הללו היו גאוני עולם, שכל רז לא אניס להו מכל פינות הספרות העברית והארמית היהודית לתולדותיהן. אפילו ביטוי יחידאי בתלמוד ״שבח המגיע לכתפים״(בבלי בבא קמא צה ע״ב) זכה להשתבץ ברקמה הססגונית שרקמו חכמי מכנאס .

מבחינת מבנה השיח, אחת התופעות המדהימות היא שיחידת השיח המינימאלית ביצירות אלה, היינו הסינטגמה המינימאלית, אינה המילה־הלקסמה או המורפמה אלא הצרף. ניתוח מפורט ומדוקדק של האיגרות להלן, עם נתונים מספריים לאיגרת א, מראה שאבני הבניין של הטקסט הם צרפים שאולים מקטעי פסוקים מקראיים, ופה ושם גם ממימרות תלמודיות או מביטויים מהתפילה שכל מקורותיהם הספרותיים מזוהים, החרוזים זה ליד זה מעשה תשבץ. משל הגביל היוצר את עצמו לשימוש במרכיב זה בלבד וויתר כליל על האפשרות להשתמש במילה העצמאית כיחידת תחביר. מעשה המרכבה של היוצר מורכב מאין כמותו, מפני שלכאורה מספר אפשרויות ההרכבה מוגבל יותר מאשר בצירוף מילים עצמאיות זו עם זו. אבל שאלה זו טעונה בירור וליבון בפני עצמם, גם סטטיסטיים, כי לכאורה אפשר להשקיף על אותם נתונים גם מזווית הפוכה. מכל מקום סך כל הצירופים העומדים לרשות היוצר בסוגת המקאמה הוא סופי, והוא עולה כמניין הצירופים שכבר נוצרו במקרא ובספרות הרבנית, ועד כמה שספרות זו נרחבת (״ים התלמוד״), עדיין היא סופית לעומת מספר הצירופים הפוטנציאלי, מסכום כל המילים (הלקסמות) העצמאיות שמעמיד המילון לרשות היוצר ושהוא לכאורה אין־ סופי.

הניתוח המפורט של כל הצירופים המשובצים באיגרת א שלהלן, בת 516 התיבות, מראה שהיוצר נקט 82 קטעי פסוקים מן המקרא, 25 מימרות וביטויים מהתלמוד, חלקם בארמית, 18 מהספרות הרבנית למן הראשונים ואילך, 10 מובאות מהתפילה, 3 מהפיוט, ו־1 מנוסחי שטרות.

לבד מעצם התשבץ שהעמיד המחבר, בשישה־עשר מקרים הוא גם שינה את המשמעות המקורית; מחציתם נראים חידושים שלו, ובכך הוסיף יצירה על יצירתו. ואין הכוונה לשימושים מטפוריים, כגון ״ירבצון אל מעונותם״ במובן ׳[הברכות] תשרינה בבתיהם׳ ו״לנצח בנגינות״ במובן ׳ללמד תינוקות של בית רבן׳; או מטונימיים כגון ״השרדים״ במובן ׳לובשי בגדי השרד׳, הגלימות ההדורות של הדיינים, אלא חידושים מופלגים, העוקרים את המילה מן השדה האטימולוגי והסמנטי שלה ומעתיקים אותה למחוזות אחרים. הוויתור מדעת על יצירה פשוטה בתחביר של לקסמות עצמאיות, שמעיקרא אינן נתונות בצירופים כבולים, משול למעשה המשורר המטיל על עצמו כבלים מכבלים שונים, דוחק החרוז, דוחק המשקל, דוחק האקרוסטיכון, ופעמים אף צמצום מספר אותיות האל״ף־בי״ת המרכיבות את מילות שירו ושימוש באות קבועה בכל תיבה מתיבות השיר.²³ את הקטגוריה שלפנינו ראוי לכנות דוחק המליצה. הדוחק והוויתור נועדו להמריץ את המליץ ואת המשורר להתגבר על קשיים מיוחדים כדי לכתוב כתיבה מכוונת, אסתטית, מרוממת ונשגבה.

להלן נדגים את היצירתיות הזו בכמה מפרטיה ובכמה מכלליה.

4.1 מעבר מהוראה להוראה במילים פוליסמיות או הומונימיות

לשון הפתיחה ״בראש אמי׳ר תכון תפלתנו״ וכו׳(א, 9) שאולה מישעיה יז 6: ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, אך שם הכוונה לצמרת כאן נדרשת המילה לעניין אמירה, כלומר בראש אמירתנו, בראש דברינו. אם לפנינו גם מטפורה, הרי ראש המכתב דומה לראש העץ. אבל לא ברור אם נתן המחבר את דעתו לכך. וכבר יעב״ץ נקט מליצה זו (עמ׳ 291).

לשון פתיחת החלק הענייני של האיגרת (א, 13): ״האותיות ואשר תבאנה״ וכו', מיוסדת על לשון ישעיה מד 7 : ואתיות ואשר תבאנה. הוראת הביטוי המקורית היא האותות והמופתים העתידים להיות ו״הבאות״ אשר עתידות לבוא. ׳אותיות׳ הוא בינוני רבות של אתה [<אתא], ואילו כאן ׳האותיות׳ מכוון אל האותיות הכתובות, כלומר הטקסט הכתוב עד כאן וזה שיבוא בהמשך האיגרת מיועד למה שיצוין להלן.

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.

רבי אברהם בן חסין

היה רב ומו״ץ במכנאס. והוא נכד להרה״ג המשורר המפורסם רבי דוד בן חסין. נולד בסביבות שנת תק״ץ [1830], ונפטר בחודש אב שנת תרס״ב [1902]. הניח אחריו תשובות רבות עשרות עשרות, כתובים באצבע הק׳ בכתיבה דקה מן הדקה, רובם בנושאים חמורים שאירעו בעירו, וכולם בעיון רב ובקיאות – בשנים האחרונות כונסו אסופה נכבדת מתשובותיו מאוספים שונים, והינם עולים עתה על משב״ח הדפוס. בנר המערב ח״ב ננת״י] כתב שחיבר ספר ״שמע אברהם״ – שו״ת, ביאורי מסכתות, ודרושים, כתב יד במכנאס. בנו הוא רבי אהרן ן׳ חסין שמילא מקומו, וחיבר אף הוא ספר תשובות וקראו בשם ״מסה אהרן״, ונדפס בשנת תשל״א.

קובץ חידושי תורה ״מקבציאל״, גליון כט, תשרי תשסי׳ה

 

רבי אברהם בן חסין

הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ חסין בכהה״ר דוד ז״ל, כך נזכר בטופס כמה פסקי דין משנת תפ״ח ואחר כך עד שנת תצ״ז לפ״ק, ועוד.

אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30

           

רבי אברהם בן יבגי

החכם השלם כהה״ר אברהם ן׳ יבגי זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר מסעוד זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר ראובן זלה״ה, נזכרו בהרבה שטרות משנת תקכ״ב עד תקס״ב לפ״ק.

אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30

 

רבי אברהם בן יהושע אליעזר עזרא חורש

מחכמי ורבני בגדאד. מתלמידיו המובהקים של הרב עבדאללה סומך, רבי שלמה בכור חוצין, מכנהו בשם ״רב הכולל בישראל להלל, נעים זמירות ישראל״, הוא חתום על קבלות עדויות בבגדאד בשנים תרל״א, תרל״ח, תרל״ט ותר״מ יחד עם הרבנים: רבי עזרא יחזקאל אליהו כהן, רבי אלישע נסים ששון דנגור, רבי יצחק ב״ר אברהם שלמה, רבי נסים חי בן יחזקאל בנימין הלוי', ורבי ששון ישראל,

נפטר בחודש שבט תרס״ב.

מתוך מבוא לספר ״זבחי צדק״ תשנ״ה

 

רבי אברהם בן יו״ט מטודילא

חי בזמן ה״א ק׳ לערך, מחכמי ספרד מתלמידי הרא״ש ז״ל, יש ממנו חיבור בכ״י באוצר הספרים אוקספורד, מזכיר מורי הרא״ש, כמובא לס׳ תוספות הרא״ש על בבא מציעא שנדפס מכ״י.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב, כערכו

 

רבי אברהם בן יוסף קאניטי

עם רבני למורנו נמנה גם רבי אברהם בן יוסף קאניטי, אשר השאיר ספר בשם ״מקיץ בן חי״ נקושטא תקי״ז], הספר כולל שש שאלות ותשובות ופירוש על לשון הרמב״ם בהלכות פרה אדומה [פ״א ה״ז]. בן זמנו היה רבי אברהם יצחק קאשטילו, אשר עבר לליוורנו מאנקונה, ושימש כחזן אחר כך כרב וכדרשן. חיבורו ההלכתי, ״שיח אברהם״, נדפס באופן חלקי בתוך סידור התפילה "תפילה זכה" [ליוורנו תקמ״ט].

סמוך לתפילות באים מאמרים הלכתיים קצרים, כמו הלכות פסוקי דזמרא, נוסח הקדיש, סדר פורים, וכדומה, בסגנון הדומה לזה של היעב״ץ.

״פעמים״, פרקי עיון כמורשת ישראל כמזרח, תשס׳׳א, עמוד־ 271

 

רבי אברהם בן יעיש

משפחת ן׳ יעיש היתה ידועה וחשובה בשאלוניקי למן גירוש ספרד. "החכם השלם עץ הדעת נטוע בגן החכמה לא ימיש מעשות פרי כלביא ישכון באהלי שם לדרשו את השם הה״ר אברהם ן׳ יעיש יצ״ו״, עזר להדפסת חומש עם פירוש רש״י הרמב״ן ותרגום ירושלמי, על קלף, בשאלוניקי ״בשנת עור״ה. וכנראה הוא עצמו אשר פנה אל רבי אליהו מזרחי בקושטא בנוגע לענין הלכה. זמן מועט אחריו חי בשאלוניקי הרב משה ן׳ יעיש, ״מרביץ תורה בקהל קדוש קהל מאייור והוא היה היוצא והבא ראשון לכל דבר שבקדושה״. חתם על הסכמת החזקות משנת רצ״ג עם רבי יוסף קארו, רבי יוסף טאיטאצאק ואחרים. לונגו הספידו וכתב שתי קינות.

וזה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / ציון הלז הישיש רבי / אברהם ן׳ יוטש(יעיש) נ״ע / נפטר לבית עולמו / כ״א לחדש תשרי / שנת השי״ד [1554].

מצבות שאלוניקי, עמוד 124

 

רבי אברהם בן יצחק איראי

מחכמי אפריקא בעיר תהרס בשנות תש״ן – ת״ת נמצא שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו

 

רבי אברהם בן יצחק אסא

חיבר ספר ״צרכי צבור״ בהלכה נדפס קושטא תצ״ג.

 

רבי אברהם בן יצחק מטולידו

מחכמי פורטוגל, חי בשנים ה׳ש׳-ש״ס [1540-1600], בקירוב. סבו של הרב עמנואל בן יצחק אבוהב. אצלו התחנך הרב עמנואל בצעירותו, ובהשפעתו חזר הרב עמנואל אל היהדות בגלוי.

 

רבי אברהם בן יצחק מכיר

מחכמי ספרד בשנות קוף לערך, פייטן ומשורר בספרים זכרו.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו

 

רבי אברהם בן כמוס הכהן

בן הרב יוסף הכהן ז״ל חמיו של מוה״ר הרה״ג סבא דמשפטים רבי כלפון משה הכהן ז״ל. חיבר ספר ״חיי אברהם״ מוסרים ועוד יש לו חידושי תורה כתב יד. נלב״ע בקיצור שנים.

 

רבי אברהם בן מאמאן

מורה צדק במראקש, והוא חותם בשאלה אחת ששאלו בשנת ש׳ עתה פ״ק. רבני מראקש את הגאונים רבי יהודה אבן צור ורבי יהודה בן עטר זלה״ה. ועוד חתום על פסק דין משנת תצ״ב עם רבני מראקש.

 

רבי אברהם בן מוסה

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.

 

״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.

יניק וחכים

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.

שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.

פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד

[וינה תרמ״ז].

 

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 87

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

בחירתה של טבריה כמקום מושבם של עולי מכנאס

לאחר המסע הארוך והמייגע ממכנאס לארץ ישראל, היתה טבריה מוקד משיכה טבעי בעבור יהודי מרוקו בכלל ובעבור עולי מכנאס בפרט, עקב הציפיות לישועה, המסורת הרוחנית והקשר הרגשי העמוק לטבריה, ולעתים גם בעקבות נדרים שנדרו יהודים להתפלל על קברו של רמבה״ן. העולים נמשכו לעיר גם כדי להשתטח על קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים הקבורים בסביבה, וגם כדי להתיישב סמוך אליהם. נוסעים יהודים ונוצרים ציינו כולם בתיאורי מסעותיהם שיהודים בכלל ומוגרבים בפרט הגיעו לטבריה מתוך האמונה הקושרת את טבריה עם מקום הופעתו של המשיח ועם תהליך הגאולה העתידה לבוא, אמונה הנשענת בין השאר על מסורות שבמקורות: ׳א״ר [אמר רבי] יוחנן ומשם [טבריה] עתידין ליגאל׳ (בבלי ר״ה לא, ע׳׳ב); ׳וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש׳ (רמב׳׳ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יב). גם בתורת הקבלה שהתפשטה במרוקו, וכן בשירה על הגאולה שנכתבה שם, הגליל, וטבריה בתוכו, תופס מקום נכבד. העולים פקדו את קבריהם של ר׳ עקיבא, הרמב׳׳ם, ר׳ יוחנן בן זכאי ואחרים, אך מעל הכול הגיעו לטבריה כדי לחיות בקרבת ציון הקבר של רמבה׳׳ן, דמות החביבה במיוחד על יהודי המגרב בכלל ועל יהודי דרום מרוקו בפרט. במאה הי״ט הלכו והתפשטו מנהגים הקשורים בקברי צדיקים וכן המסורת הקושרת את ציון הקבר של הדמות הנערצת, רמבה׳׳ן, עם חופי הכינרת ועם טבריה. כך עלתה חשיבותו של ציון זה וגבר זרם המבקרים במקום.

המשיכה לטבריה לא היתה רוחנית בלבד. בפעילות הקהילתית בטבריה מילאו מערבים רבים תפקידים בכירים בתור דיינים, נושאי תפקיד אב בית הדין וראשי ישיבות, גם אם לא היו בעלי התפקיד הראשי בהייררכיה הקהילתית, מקום שהיה שמור לבני משפחת אבואלעפיה. בקרב העולים ממכנאס בלטו במיוחד החכמים ר׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו, [נולד במכנאס, עלה לטבריה בשנת תרכ״ב, נפטר בטבריה בשנת תרמ״ז(יערי]. ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו [נולד במכנאס בשנת תקצ׳׳ה, עלה לטבריה בשבת תרי״ח, ושם כיהן בבית הדין ונשלח כשד״ר למרוקו. בעת שליחותו בתאזא שבמרוקו, בשנת תרל״ז, נפטר שם] ואחיו ר׳ יהודה טולידאנו, [5נולד במכנאס בשנת תר״ח, עלה לטבריה בשנת תרכ׳׳ב, כיהן ברבנות העיר כעשרים שנה, יצא כשד״ר, ובשנת תקס״ד נבחר לנשיא כוללות הספרדים בטבריה. נפטר בטבריה בשנת תרפ״ד (ילה [לעיל, הערה 22], עמ׳ נט; אבישר [לעיל, הערה 47], עמ׳ 299). במפקדים מופיעים שלושה חכמים ששמם ר׳ יהודה טולידאנו, ועל פי הנתונים שבמפקדים, קשה לוודא פרטים על ר׳ יהודה טולידאנו זה.] ר׳ אליעזר בהלול ואחיו ר׳ משה בהלול, [ר׳ אליעזר בהלול נולד במכנאס בשנת תר״ג, עלה לטבריה בשנת תרי׳׳ד ומת שם בשנת תרע׳׳ח. ר׳ משה בהלול נולד במכנאס בשנת תקס׳׳ט, עלה לטבריה בשנת תרי״ד ונפטר שם בשנת תרמ״ג] ר׳ רפאל אוחנא [נולד במכנאס בשנת תר״י, עלה לטבריה בשנת תרכ״ה, נשלח כשד״ר לקהילות צפון אפריקה ולארצות אחרות פעמים אחדות. נפטר בשנת תרס״ב] ורבים אחרים. הנה כי כן יצא לטבריה השם ׳טבריה לתורה׳. כוחם הבלתי מוצהר של המערבים בקהילה היה בוודאי לגורם משמעותי רב חשיבות בעבור עולים מכל קהילות מרוקו והוא משך אותם אל טבריה.

גם גורמים חברתיים ייחודיים ליהודי המגרב בטבריה בכלל וליהודי מכנאס בפרט השפיעו על העולים החדשים והביאו אותם להתיישב בעיר. הימצאותם של ותיקים יוצאי מכנאס שנקלטו היטב בעיר ושל בתי כנסת ייחודיים שהם הקימו היתה גורם מושך בעבור העולים החדשים, וכך, בשל ריבוי העולים מעיר זו, ובמיוחד בשל המספר הגדול של תלמידי החכמים משם, הקנתה לעצמה טבריה בשנות השישים של המאה הי׳׳ט את השם ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כינוי זה אף חיזק את הקשר בין אנשי מכנאס לעיר והגביר את כוח המשיכה שלה כיעד התיישבות בעבורם.

יתרון נוסף היה לה לטבריה כאבן שואבת למתיישבים יהודים חדשים, והוא אפשרויות הפרנסה שבה, שהיו רבות מאשר בירושלים ואף בצפת, ויוקר המחיה היה נמוך יותר. בחודש אייר תרל״ו(1876) ביקר ר׳ יוסף חיים אופלטקה בטבריה והעיר: ׳מחייתם בזול מאוד… שכירות הבית אשר לא יעלה לערך רבע מחיר שכירות בית בירושלים׳. העורף החקלאי של העיר המציא מתוצרתו ליושבי טבריה, וכך ׳כל מיני המזון והכלכלה הם בזול הרבה פה, ממש שליש הערך ממה שהוא בירושת״ו׳. ועוד: הכפריים שבסביבה סיפקו גם מקורות פרנסה לרוכלים ולבעלי המלאכה היהודים ׳הסובבים בכפרים׳, כלשון הרישומים במפקדים. עם זאת יהודי העיר היו עניים ושרויים בדוחק תמידי, ורבים מהם נזקקו לסיוע מקופת הקהילה כדי לכלכל את משפחותיהם.

גלי העלייה ממכנאס לטבריה במאה הי״ט

באמצעות עיבוד הנתונים הרשומים בסדרת מפקדים שנערכה בקרב היהודים בארץ ישראל באמצע המאה הי״ט, אפשר לאתר גלי עלייה מוגדרים מצפון־אפריקה בכלל ממרוקו בפרט ואף ממכנאס באופן ממוקד. בגלי העלייה הראשונים שנחשפו מהמגרב במאה הי״ט בשנים 1821-1817 ובשנים 1834-1830, לא נמצאו רישומים של עולים ממכנאס, מפאס או מצפרו. רוב רובם של הרשומים המערבים הם מאלג׳יריה, עקב התמורות שחלו באזור בסמוך לכיבוש הצרפתי, אולם מקצת העולים היו למעשה יהודי מרוקו אשר הצהירו שמוצאם מאלג׳יריה כדי לזכות בחסות צרפתית, ואי אפשר לוודא את מוצאם אל נכון. בשנות הארבעים חל גידול כלשהו במספר היהודים יוצאי מרוקו בטבריה, ושיעור יוצאי מכנאס בהם היה שליש. לעומת זאת במחצית הראשונה של שנות החמישים גדל שיעורם של המערבים בעיר ליותר מארבעים אחוז, ואני מעריכה שבשנת תרט״ו (1855) היו בעיר כארבע־מאות מערבים, וזה היה הרכבם: משפחות (כמאתיים חמישים נפש), אלמנות, יתומים ויתומות ילידי צפון־אפריקה ועוד יהודים שנראה לי כי היו צאצאיהם של המערבים הוותיקים. אלו היו כשני־שלישים של כלל המערבים בעיר.

עלייה תלולה ניכרה במספר העולים המערבים בטבריה בשנים 1866-1855: גידול של יותר משמונים וחמישה אחוז. בהתחשב בשיעורי התמותה הגבוהים בקרב העולים וגם בקרב הוותיקים, בייחוד אלו שנגרמו מן המגפות שפרצו בשנים תרט״ו (1855) ותרכ״ו (1866), הגידול במספר העולים מעיד על זרם מוגבר של עולים בעשור זה: יותר ממחציתם של כלל היהודים יוצאי המגרב בטבריה בשנת תרכ״ו(1866) עלו במשך העשור הזה. לא זו בלבד שעלה מספר העולים ילידי צפון־אפריקה שחיו בעיר, אלא עלה גם חלקם של המערבים בקרב כלל הספרדים, והם היו יותר משבעים ושניים אחוז מכלל הספרדים בעיר. מהם כשמונים אחוז מן העולים הגיעו ממרוקו, ויותר ממחציתם באו מהעיר מכנאס, דהיינו כמעט שלושים אחוז מכלל העולים הספרדים בעיר.

בשנות השבעים חזרו ונשנו המגפות בטבריה, והקהילה הספרדית שם גדלה אך במעט. עם זאת, מספר העולים ממרוקו עלה על מספר הנפטרים. במפקד תרל״ה -1875-היה מספר המערבים שנרשם בעיר דומה לזה שבשנת תרכ״ו(1866): שש־מאות עד שבע־מאות חמישים איש, ושוב: קרוב למחציתם ממכנאם. אמנם לעומת ממדי האוכלוסייה כיום המספרים עצמם אינם נראים מרשימים, אולם בעיר הקטנה של ארץ ישראל במאה הי״ט היה משקלם רב: כאלף שש־מאות יהודים בשנת תרט״ו(1855) ובהם כשש־מאות שישים ספרדים וכשמונה־מאות אשכנזים, וכאלפיים שלוש־מאות יהודים בשנת תרכ״ו (1866) ובהם אלף וארבעים ספרדים ואלף מאתיים שישים אשכנזים. נוכחותם של המערבים בעיר היתה ניכרת אף בעיני נוסעים שביקרו שם. בשנת תרל״ו – 1876- ביקר בעיר רי״ח אופלטקה, וציין ׳כי הספרדים שבעיה״ק [שבעיר הקודש] טבריא ת״ו [תבנה ותכונן]… רובם מערבים מבטן ומהריון כנודע׳.

באשר לרבע האחרון של המאה הי״ט, אין ברשותנו מידע דמוגרפי מפורט על גלי העלייה ועל תת־הקבוצות בקרב הקהילה בטבריה באותו פרק זמן. יהושע בן־אריה מעריך כי בשנת 1900 היו בעיר כארבעת־אלפים ומאה יהודים, כשני־שלישים מכלל האוכלוסייה, שנאמדה בכששת־אלפים תושבים. במשך כל התקופה היה מספר הספרדים דומה למספר האשכנזים. להערכתי המשיך מספר העולים ממרוקו בעיר לגדול, על סמך מגמת הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר, כפי שעולה מעדויות על המשך תנועתם של גלי העלייה ממרוקו לארץ, ועל סמך ייסודם של בתי כנסת ייחודיים למערבים בטבריה בשנות השמונים והתשעים של המאה הי״ט. ערי הפנים המסורתיות של מרוקו, מכנאס ופאס, המשיכו להיות המקור העיקרי שממנו קלחו זרמי עלייה מן המגרב לטבריה. בשנת 1904 ציין נחום סלושץ: ׳תנועת ההגירה מערי הפנים של מרוקו אל ארץ־ישראל מתחזקת מיום ליום׳.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד 295

 

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

ומשמעו שאם האדם עמל בתורה מתוך יראת ה׳ ואהבתו יתברך הרי תורתו מתעלה למעלה לעשות נחת רוח ליוצרו. אך חלילה אם העמל לא נעשה בדרך זו הרי תורתו של זה מונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, ולדעת הרב, ״כל הפוגע בה קוברה״, רח״ל. מכאן פונה הרב לבאר כדרכו את העניינים השונים הצומחים לאדם מלימוד תורה לשמה, ואנכי לא נגעתי אפס קצהו כי אם ב: ׳עד דפרד״ס ביאוריו של כבוד הרב. העולה מכל הנ״ל:

חובה יסודית ללמוד, כי בלעדי הלימוד לא יבוא האדם לקיום ולמעשה המצוות.

הלימוד מרומם את האדם וממתיק את היצר הרע להיות האדם טוב יותר.

לימוד פורה שיש לו קיום הוא:

• לימוד מעוגן בהבנה ובהעמקה.
• לימוד הנעשה לשם מטרה נעלה ־ לשמה בתורה ולשם הלימוד כערך מקודש בפני עצמו.

"ומתלמידי יותר מכולם״

בפרק ד' בספר"זך ונקי" פותח רבי יוסף כנאפו במאמר המובא במהרש״א רמז לעמל בראשי תיבות: ״ללמוד על מנת ללמד׳. ולפי דברי הרב יוסף משמע שזהו עיקר בריאת האדם, מהותו ומגמתו. ועוד מציין הרב מאמר ממסכת מכות י׳, ע״א: "אמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״.

ואומר הרב שעל פי דבריהם משמע שהאדם זוכה לתורה במידה הרבה והמלאה דווקא כשמלמדה לתלמידים, שמהם הופך המלמד למבוע ונעשה כמעיין המתגבר המפיק מים חיים. לדעת הרב על פי הדברים יובנו דברי הפסוק במשלי ה' טו׳: ״שתה־מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״.

״שתה-מים מבורך" – שאף על פי שמלמד הרב את התלמיד שהוא בבחינת בור, הרי בעצם לימוד זה הוא -הרב־ לומד ולא רק פשט הדברים שמעביר לתלמיד אלא אף:

"ונוזלים מתור בארך" – שהרב יהיה כמעיין המתגבר ויפיק מהוראתו את התלמידים גם ״מים חיים עמוקים״ דברי חן פנימיים.

וכל זה מתוך שהרב מלמד תורה לבורות שהם התלמידים אשר עדיין לא למדו וזהו:

״שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".

 כי-חיים הם למצאיהם״(משלי ד׳, כ״ב)

על הפסוק הנ״ל דרשו בעירובין דף נד׳ ע״א: "אל תקרי למצאיהם אלא למוצאיהם בפה". ולדברי הרב כנאפו ז״ל:

קשה, שהרי לשון הפסוק היא מצאיהם – מלשון מציאה. ואילו דרשת חכמים בעירובין היא מוצאיהם – מלשון הוצאה. ומה ראו חכמים לשנות פשט הכתובים?

זאת יש להבין על פי מאמר הגמרא במסכת מגילה דף ו׳ ע״ב: ״יגעת ומצאת האמן״. ושם נשאל מה עניין לשון מציאה בתורה, הרי לשון מציאה אינו שייך אלא בדבר שאבד לאדם ועתה מצאו, אבל ביגיעת התורה לא שייך עניין מציאה לאבדה.

ויש לבאר על פי הרב כנאפו שאדם העמל ויגע ביגיעה של תורה זוכה למצוא את אשר אבד. ומהי אבדתו, היא הנחלה שנחל בהר סיני במעמד כל נשמות ישראל כשקיבלו תורה, ומאז הלך ואבד חלקו בתורה ואם מבקש הוא למוצאו עליו לעמול וליגע בעמל ויגיעת התורה. ומכאן אפשר להבין איך דרשו מצאיהם למוצאיהם. כי אין מי שימצא תורה אלא מי שמוציאה מפיו ועמל בה, שאין אפשרות למצוא את התורה בלא עמל וטורח ומכאן ששתי הלשונות שייכות בתורה, הן לשון מציאה והן לשון הוצאה: ״כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא״

סיכום

העולה מפרק זה (עלפי פרק ד׳ ת׳זך ונקי״)

א. הלימוד הראוי והמעולה ביותר הוא הלימוד העובר דרך ג׳ הערוצים והם:

ערוץ החכמה מרבותיו.

ערוץ החכמה מחבריו.

ערוץ החכמה מתלמידיו.

כללו של דבר: כל לומד, בין אם מורה ובין אם תלמיד, אם רוצה הוא לעמוד על אמיתה של תורה ועל סודו של הלימוד הראוי, ראוי לו שיקבץ כל חכמתו מג׳ הערוצים.

ואף המתלמד יעשה כן בקבצו חכמת רבו וחכמת חברו, אך בוודאי יצרף להם לימוד לאחרים שבזה הוא מועיל לנפשו בהיותו נכנס לקטגוריה של ר׳ חנינא שאמר:

״הרבה תורה למדתי מרבותי ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״(מכות י', ע״א)

המלמד לאחרים לא ייגרע כוחו ולימודו ואדרבה יגדל ויפרח יותר ממה שהיה. ״בהעלֹתך את הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, ו"ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.

יש לשאוף ללמוד את התורה בכל רבדיה השונים בפשט, ברמז, בדרש ובסוד – הפרד״ס.

כל החפץ למצוא תורה וחיים חייב הוא לעמול וליגע בעמל התורה.

״כי־חיים הם למצאיהם״. אל תקרי מצאיהם אלא מוציאהם.

בחיתוך הדברים מפיו וביגיעת הלימוד, ימצא האדם תורה והיא היא הנותנת לבשרו מרפא. "כי-חיים הם למצאיהם ולכל-בשרו מרפא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ההרכב הדמוגרפי של העולים

אחד המאפיינים הבולטים של הגירת היהודים הוא ההרכב המשפחתי בה, ואלו היו פני הדברים גם בעלייה מצפון־אפריקה לארץ ישראל במאה הי״ט. בתיאוריו של ר׳ יוסף משאש את העלייה ממכנאס, גם אם תיאוריו ספרותיים בלבד, חוזר וניכר מאפיין זה: ׳שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות׳. נוסף על משפחות גרעיניות, בתיאוריו, וגם במפקדים, אפשר לזהות גם משפחות מורחבות שעלו יחד. בשנת תרי״ג (1853), למשל, יצאה ממכנאס שיירה של שמונה משפחות, שהיו בה כשבעים נפש ובהם הוא ציין את אלו: ׳מסעוד בן עמארא וביתו ובית אביו, עשרה עשרה [!] נפשות, מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, וחמיו וחמותו עשרה נפשות, שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות, רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מודי ראגונץ וביתו י׳ב נפשות׳. הרישומים במפקדים מאשרים את התיאור של הרב משאש: משפחות שלמות עלו ארצה. רישום במפקד שנערך בשנת תרכ״ו (1866), למשל, מעיד על יהודי ושמו גיגי, בן ארבעים ושש, שעלה ארצה ממכנאס בשנת תרכ״א עם אשתו אסתר וארבעת ילדיהם; במפקד משנת תרל״ה (1875) נמצא יצחק אריה, בן שלושים וחמש, שעלה ארצה ממכנאס כשמונה שנים קודם לכן, עם אשתו קארין ושניים או שלושה מארבעת ילדיהם. האלמנות, האמהות והחמיות שעלו עם בני משפחותיהן רשומות בלוח נפרד, ברשימות האלמנות.

שלמה דשן חישב את גודל המשפחה הממוצעת במכנאס בסוף המאה הי״ט והגיע לכ־5.3 נפשות למשפחה, ובהתחשב בנסיבות נוספות הסיק שהיו כשלושה ילדים למשפחה. בארץ היתה המשפחה היהודית המערבית (ולמעשה המשפחה היהודית בכלל) קטנה יותר. מעיבוד הנתונים על כלל יהודי צפון־אפריקה הרשומים במפקדי מונטיפיורי בעיר טבריה עולה כי הגודל הממוצע של משפחה שבה ראש המשפחה הוא גבר נשוי בן עשרים־ארבעים ותשע היה כשלוש נפשות בלבד, דהיינו זוג וילד אחד. מכך אפשר לשער ששיעורי התמותה בארץ היו גבוהים מאלה שהיו במכנאס באותה תקופה. אם כי, כמו שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, היו גם משפחות גדולות יותר.

זהותם האתנית של יוצאי מכנאס והשתלבותם בחברה היהודית בטבריה

כשהגיעו לטבריה שמרו העולים ממכנאס על השתייכותם המקורית, המבוססת על עיר מוצאם, ולא יצרו קבוצה חדשה בעלת זהות ׳מערבית׳ רחבה. הם הביאו אתם מקהילתם במרוקו לא רק את שפתם ואת מלבושיהם, אלא גם את דפוסי ניהול הקהילה ואת דפוסי הפעילות החברתית שלהם. עם הגידול במספר העולים בעיר במחצית השנייה של המאה הקימו יוצאי מכנאס בתי כנסת ייחודיים, אם כי לעתים באופן זמני בלבד. בתי הכנסת, בתי המדרש וחברות הלימוד האלה התאפיינו בסגנון התפילה והלימוד וכן בדרכי המימון של מוסדות הקהילה ושל נתמכיה.

כמה גורמים סייעו לשמר את הזהות הקבוצתית של יוצאי מכנאס בטבריה: המספר הנדרש של בני הקבוצה (׳המסה הקריטית׳) שאפשר את קיומם של חיים קהילתיים; דמויותיהם המיוחדות של המנהיגים בני הקבוצה; והכוח הכלכלי של מקצת בני הקבוצה, שסייע לאחרים ולהחזקת מוסדות. עם זאת לא היתה היבדלות זו שלמה או מוחלטת, והיא אף לא נמשכה יותר מאשר בזמנם של בני דור העולים עצמם. כמו כן, בד בבד עם שמירת זהותם הייחודית ופעילותם הבדלנית הם לא פרשו מן הקהילה הספרדית. המערבים לא נדחקו אל שוליו של המבנה החברתי, הרוחני או הפוליטי. אדרבה, הם השתלבו בפעילותה של הקהילה היהודית בעיר בכללה; חכמים מערבים בעלי שיעור קומה ממשפחות רבניות ידועות מילאו תפקידים ציבוריים מרכזיים בחיי הקהילה היהודית בעיר והטביעו עליה את חותמם. הם הנהיגו אותה, הם קבעו את דרכי פעילותה, הם ייצגו אותה בחוץ לארץ כשד׳׳רים, והם מילאו את מוסדותיה ואת רחובותיה. בשנים תרל״ג-תרמ״א, למשל, כיהן בה ר׳ רפאל ב׳׳ר שלמה ממאן כרב הראשי. בשנות השבעים כיהנו בה ר׳ יהודה ב׳׳ר יוסף בירדוגו, ר׳ יהודה אסמג״א ור׳ רפאל מאמאן בדייני בית הדין, כאבות בית הדין, כפרנסי בתי הכנסת וגבאיהם, כראשי הישיבות וכשד״רים.

אמנם בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה נוקטים קיפוח ואפליה כלפי החכמים המערבים, בעיקר כלפי היהודים יוצאי מכנאס, והכוונה לאפליה בחלוקת כספי התרומות ללומדים בעיר, אך התלונה התמקדה בבעיה הכספית בלבד, ולא נשמעו בצדה תלונות על קיפוח בחלוקת התפקידים או על אפליה חברתית: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית לחו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳. נראה לי שהסיבות לכך שהמערבים, ובמיוחד יוצאי מכנאס, השתלבו בקהילה הספרדית שילוב מלא היו לא רק פועל יוצא של שיעורם הגבוה באוכלוסייה ושל כוח מנהיגותם הרוחנית. מצב זה נוצר כנראה משילובם של הגורמים הללו באווירה הכללית של סובלנות ששררה אז בקהילה היהודית בעיר ובעיר בכלל.

בתי כנסת ובתי מדרש של יהודי מכנאס בטבריה

בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בעיר, בית הכנסת ׳עץ חיים׳ מייסודו של ר׳ חיים אבואלעפיה במאה הי״ח ובית הכנסת ׳הסניור׳ שהקים סניור ר׳ שמואל הכהן קונורטי בראשית המאה הי׳׳ט, נבנו מתחילתם כמבנים שאכן נועדו לשמש בתי כנסת, ולהם אולמות גדולים, מקורים בכיפות, ארונות קודש מעוצבים בעיצוב מיוחד, וכל אחד מהם נתון בתוך קיר מעוצב אף הוא בעיצוב מיוחד. כצפוי, עם הגידול באוכלוסייה בעיר במאה הי״ט, נוסדו עוד בתי כנסת, רובם ארעיים וממוקמים בחדרים או במבנים קיימים בעיר. במרוקו הלכה והתרחבה באותה עת התופעה של בתי כנסת פרטיים, ובמחצית השנייה של המאה הי״ט קיבלה תופעה זו את אישורם של החכמים. כך, בעת בואם של יהודי מכנאס לטבריה הביאו אתם העולים אופי חדש זה של בתי כנסת. נוסף על בתי כנסת של הציבור ושל היחיד נוסדו בטבריה גם בתי כנסת מסוג ביניים, בתי כנסת שהקימו אגודות של חכמים, מעין בתי כנסת של קבוצת יחידים; לא של ציבור. ייתכן שהמחסור באמצעים אצל כל אחד מיחידים אלו בנפרד הביא את שיתוף הפעולה ביניהם. ייתכן גם שהקמת בתי הכנסת האלה לא היתה אלא תוצאה של פילוג כלשהו בין תלמידי החכמים בעיר. בהקשר זה יש מקום לציין את הקמתם של בתי כנסת ייחודיים לעולי מכנאס, שהיה בה כדי לבטא את גיבושם החברתי של עולי מכנאס בטבריה גם במרחב הפיזי.

בבית הכנסת הוותיק ׳עץ חיים׳ נשמר היסוד ה׳ספרדי טהור׳, אם כי התפללו בו גם מערבים, והם אף מילאו תפקידים כגון בעל קורא או שמש. כמו כן הסתננו אליו השפעות מוגרביות – פיוטים שנאמרו בבית הכנסת, פיוטים על טבריה ועל רמבה׳׳ן שנכתבו עוד במגרב. החל משנות השישים והשבעים, כאשר גבר זרם העולים ממרוקו ונוסדו בתי כנסת ייחודיים להם, עברו רבים מן המתפללים המוגרבים לבתי הכנסת העדתיים.

בית כנסת נפרד ייסד חכם יחיד בקומה השנייה של ׳עץ חיים׳, מעל המכלול של בית הכנסת ששירת, כאמור, ציבור כלל־ספרדי. החכם שייסד את בית הכנסת הנפרד היה ר׳ עקיבא חייא בהלול, תלמיד חכם, גדול בתורת הקבלה, יליד טבריה, בנו של הרב משה בהלול שעלה ממכנאם. הוא קיבץ סביבו תלמידים ואתם התפלל. נראה שבית כנסת זה פעל בעשור האחרון של המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים.

על מסעוד דהאן כמעט אין לנו פרטים ביוגרפיים, אך ידוע כי גם הוא הקים בית כנסת בשנות השבעים של המאה הי׳׳ט. בית כנסת זה היה ממוקם בקומה השנייה של בניין שהתגוררה בו משפחת דהאן. בשנת 1946 אמנם תוארו הבימה והרהיטים כ׳פשוטים ודלים׳, אך עם זאת נדרשו שני ארונות קודש כדי להכיל את כל ספרי התורה בו. מספר ספרי התורה מעיד על עושר, לפחות בזמן כלשהו בתולדות בית הכנסת. אולם התפילה שבו הספיק להכיל כשלושים או ארבעים מתפללים (שלושה או ארבעה מניינים). בין המתפללים היו בני משפחות עבו ודהאן וכמה מבני המשפחות ועקנין ואבואלעפיה, כולן משפחות בעלות אמצעים. מקום בית הכנסת בשכונה הצפונית ושייכותם החברתית־הכלכלית של המתפללים בו מעידים על מעמד כלכלי־חברתי ברור – אמידי הקהילה.

׳בית הכנסת של המערבים׳ מייצג את דגם בתי הכנסת של קבוצה. בשנת תרל״ה (1875)רכשו הרבנים המערבים דוד ועקנין, יהודה טולידאנו ומנשה חמווי דירה כדי שתשמש בית כנסת. המקום היה קטן(שלושים ושישה מטר רבוע) ונמצא במרתף בניין בתוך השוק, שלשם התפשט הרובע היהודי עם גידולו של היישוב היהודי בעיר. ייתכן שחכמי טבריה רמזו גם על בית הכנסת הזה במכתבם לרבני מכנאס מחודש סיוון תרל״ו (1876) כשתיארו את התנאים הקשים בעיר ואת העומס שהוטל על קופת הקהילה, רמה גם כי בימים האלה בפו״י [בן פורת יוסף] נתוספו ספסלים בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו וירבו ויעצמו עם בנ״י [בני ישראל] הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצנו׳.ככל הנראה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקה לפעול הישיבה במקום, ובשנים תש״ח־תש״ט נהרס הבניין.

גם במתחם ציון הקבר של רמבה׳׳ן, ׳רחוק מן העיר מיל, למעלה מחמי טבר״, הוקמו ישיבה ובית הכנסת, והוא נקרא ׳שער השמים׳. תולדות האתר שבציון קברו של ר׳ מאיר והתפתחותו כרוכות עם תולדות היהודים המערבים, אך לא עמן בלבד. ליהודי המגרב זיקה רגשית עמוקה לזכרו של ר׳ מאיר בעל הנס, ולצד העולים הרבים שהשתקעו בטבריה במאה הי״ט כדי להיות בקרבתו, היו גם רבים שבאו להשתטח על קברו: ׳כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אקאנא׳.ואשר ליהודי מכנאס, אף כי השתתפו בהקמת האתר והיו מהלומדים בישיבה שם, קשה להצביע על ייחודם.

חכמי טבריה הספרדים ייחסו חשיבות רבה לבניית ציון מכובד לקבר. במקום הוצבה אבן גדולה בדומה לאבן ריחיים, והיא עמדה במקום כמאה שנה, עד לרעש שהתחולל בשנת תקצ״ז. בשנת תרכ״ו(1866) קנתה הקהילה את חלקת הקרקע שמסביב לקברו של ר׳ מאיר, וחילקה אותו בין האשכנזים ובין הספרדים. בשנת תרכ״ז(1867) יצא ׳קול קורא׳ לתפוצות הגולה, הקורא לתרום כספים לבנייה במקום. על הכרוז חתמו שמונים ושלושה מרבני טבריה הספרדים ורבנים אחדים מירושלים, מחברון ומצפת. קרוב למחצית החותמים מטבריה היו מערבים. בתוך התנופה של התחלת הבנייה באתר יצאו שלוחים מיוחדים למרוקו: בשנים תרכ״ח-תרכ״ט יצאו ר׳ שלמה אבואלעפיה ור׳ יהודה רבוח, ובשנת תרל״א יצא ר׳ יעקב סיקלי הכהן. בעזרת התרומות שגייסו שד״רים אלה במרוקו ובעזרת תרומות אחרות, הושלמה בניית בית הכנסת, ויום־יום למדו בו חכמים מטבריה, מרביתם מערבים.

ככל הנראה את מסורת ההילולה של רבי מאיר החלו להנהיג ביום י״ד בניסן רק בסוף שנות השישים של המאה הי״ט, כאשר יושבי העיר הזאת בראותם כי גדל כח בעל הנס ובקנאתם לאחיהם יושבי צפת, אשר עדת הספרדים בהעיר [!] הזאת תאסוף כסף רב שנה שנה מההדלקה וההלולא אשר יחוגו על קבר רשב״י, גמרו אמר לעשות גם הם הדלקה והלולא על הקבר הזה שלשת ימים עוד לפני ה׳הלולא דרשב״י.

וכך, החל משנות השבעים של המאה הי״ט, היתה ההילולה של רמבה״ן לחלק חשוב בחיי העיר, ובטקס שהתפתח סביבה מילאו המערבים תפקידים מרכזיים, אם כי באופן רשמי החכם באשי של טבריה הוא שניהל את הטקס.

סיכום

גישתם של החכמים במכנאס לארץ ישראל בכלל ולטבריה בפרט והאווירה החברתית שם במאה הי״ט חיזקו את הקשר עם הארץ ועם העיר טבריה. הפיוטים על טבריה ששרו היהודים במכנאס בשבתות, במועדים ובאירועים משפחתיים, התרומות שנאספו מהם לקופת רמבה״ן והתלהבותם של בני העיר מעצם נוכחותם של השד״רים הרבים מטבריה, לצד דרשות הרבנים בשבח ארץ ישראל ופסקי ההלכה הקושרים את היחיד^׳ עם ארץ ישראל, כל אלו הפכו את טבריה ליסוד קרוב ורוטט בחייהם של יהודי מכנאס. בעידודם של הרבנים, ובראשם חכמים ממשפחות טולידאנו ובירדוגו, שאחדים מבניהם אף התיישבו בטבריה, עלו אליה רבים מן העיר. גלי העלייה שפיכּו אליה ניכרו מאמצע שנות החמישים ונמשכו כל שנות השישים של המאה הי״ט.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבוע את מניעיו של כל יהודי ויהודייה בהחלטה לעלות ארצה ולבחור בטבריה כיעד התיישבות, אולם מעיון במאפייניה של עליית יהודי מכנאס לטבריה עולה כי בבואם של העולים להחליט על עצם העלייה ועל בחירת מקום המגורים בארץ ישראל הושפעו רבות מתפיסות תרבותיות. מדובר במושגים של מקום במציאות ובדמיון (real and imagined place), שיש להם השפעה על תהליכי הגירה וכן על הכרעותיהם של מהגרים בבחירת מקום מגורים. ולענייננו, נראה שאצל יהודי מכנאס התמזגו הפרשנות האישית שלהם על התמורות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו באותה עת עם תפיסותיהם בקשר לארץ ישראל ולסגולותיה המיסטיות. גורמים אלו, כאמור, הם שהצטלבו במרחב ובזמן והביאו לעלייה המוגברת של יהודי מכנאס במחצית השנייה של המאה הי״ט.

אמנם לעתים קרובות לחצים חיצוניים יוצרים את הדחף להגירה, אולם הבנתו של היחיד את המציאות שהוא נתון בה במקום המוצא ותפיסותיו הסובייקטיביות באשר אליו ובאשר למציאות שימצא במקום היעד שלו הן שקובעות את כיוון ההגירה ואת יעדו, מקום מגוריו החדש, ואלה היו פני הדברים בעניין שאנו דנים בו כאן. אהבת ארץ ישראל והדבקות במצוות הכרוכות בהתיישבות בה פיעמו בלבותיהם של יהודי מכנאס במאה הי״ט, וכך גם האמונות המיסטיות, ואלו התפתחו בקרב בני הקהילה לכלל תפיסות ייחודיות של מרחב וקדושה.

כשהגיעו ארצה שאפו עולי מכנאס להגשים את חלומותיהם בטבריה, ובעצם ההתיישבות בה הטביעו את חותמם עליה לא רק בריבוים הניכר, אלא גם ברוחם ובתפיסותיהם. הם השתתפו בחיים התורניים בעיר ותרמו את חלקם בחוכמתם ובכוח מנהיגותם וכן בהקמת בתי כנסת ובתי מדרש. מסורות קהילתיות ממכנאס מצאו את ביטוין בפיוטים שנאמרו בבתי הכנסת, במנהגים בקברי הצדיקים, ובראשם בציון הקבר של ר׳ מאיר בעל הנס, באופן ניהולה של הקהילה לרווחתם של בניה. העולים הוותיקים קלטו יפה את החדשים והקלו עליהם את התאקלמותם בארץ, וההדים החיוביים על כך הגיעו אל בני קהילתם בחוץ לארץ בגדר של ׳סיפורי נפלאות׳ על סגולותיה של טבריה, ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל, וכל אלו כנראה עוד הגבירו את עוצמת פעימותיהם של גלי העלייה הנוספים.

סיום המאמר– עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד  301

היום הראשון ללימודים

"סוזן" פנתה אלי אחותי הגדולה אנט, הגדולה ממני בעשר שנים, ״רק אתמול מלאו לך שש שנים. לקחתי יוזמה ורשמתי אותך לכיתה א^,… עלייך לבוא עמי אל ביתי בכדי למדוד את החלוק הוורוד שאני תופרת לך״. והוסיפה בצחוק רם, ״את תלבשי אותו מדי יום מעל בגדייך ותשתדלי לשמור על ניקיונו, כי אין אחר״. השבתי, ״יכולה אני לבוא אתך כעת וללכת כבר לכיתה א׳?״ ״ידעתי שמיד תתלהבי! את יכולה למדוד את החלוק עוד היום, אך שנת הלימודים תיפתח רק בשבוע הבא. עלייך להבטיח לי שלימודייך יהיו רציניים ביותר ושתכיני את השיעורים כפי שתידרשי לעשות. אחרת, שנת לימודים אחת תספיק לך ואת תישארי בבית עד שתגדלי ותצאי לעבוד כתופרת או כשוליה לתופרת. האמיני לי. קשה מאוד להעביר ימים שלמים מול מכונת תפירה שאינה מדברת ושמגיבה רק לתנועות ידייך הזריזות. אני עושה זאת וזה לא משעשע כלל. בזמני לא הייתה תכנית לימודים מסודרת, ונאלצתי להשלים את המעט שאני יודעת בכוחות עצמי. זה חבל מאוד כי אני צמאה ללמוד, אבל כעת כשאני נשואה והרה, כבר אין באפשרותי לעשות זאת. אך את יכולה. ברגע שפתחו את הכיתה הראשונה במלאח, הזדרזתי לרשום אותך כי אני מרגישה שאת צמאה כמוני לדעת כל דבר ורק אינך מעיזה לשאול. כל שנת לימודים מוצלחת שתסיימי, תקנה לך חיים אחרים ומעניינים, וכך, במקום לעבוד בעתיד אצל אחרים, אחרים יעבדו עבורך והחיים שלך יהיו מעניינים יותר! בואי עמי כעת!״ נתלוויתי אליה בדילוגים מהירים, חסרת סבלנות וסקרנית לגלות כבר איך תיראה התלבושת האחידה הראשונה שלי, שתלוויני, כך הבטחתי לעצמי, בחמש השנים הבאות. הגענו אל ביתה של אנט, שלאחר נישואיה לז׳קוב, עברה לגור בדירה גדולה ברובע היהודי, במלאה של מראכש. אהבתי לבקרה בביתה החדש והשונה כל כך מכל הבתים שהכרתי במלאח שלנו. עיצובו היה יוצא דופן. השילוב של אבנים עם מרצפות ססגוניות, המובלט על ידי חרסינות המעוטרות בציורי פרחים ומקשטות את הקירות עד למחצית גובהם, יצרו מיזוג מדהים ומלא קסם. ארבעה חדרי שינה היו בדירה. פינת האוכל הייתה מוארת באמצעות קרני שמש המסתננות דרך ויטראז׳ים צבעוניים של חלון עגול חצוב בתקרה היישר אל מרכזו של שולחן גדול ממדים בצבעי בורדו ולבן, מסביבו כיסאות מרופדים בעור כחול כהה. משחק האורות הפנט אותי. שעות ארוכות הייתי עומדת במרכז החדר, עוקבת אחרי ריצוד הצבעים מעל השולחן המלבני עד כי לא היה צריך להשגיח עלי כלל.

החלוק הוורוד והחדש שלי חיכה לי ליד מכונת תפירה חדשה, ידנית, שניצבה בצד השולחן. מיששתי את הבד שהיה נוקשה מעט בשל תמיסת העמילן המרוכזת מדי שהוא הוטבל בתוכה, ונהניתי להרגיש את מגעו על החלקים החשופים של גופי. מיד ניגשה אנט למכונה להשלים את מלאכת התפירה בה היא שלטה היטב, וכעבור זמן קצר היה החלוק מוכן. עמדתי כמהופנטת מול בבואתי שבראי הגדול הניצב במרכז חדר השינה מעל כוננית מעץ בוק כהה. מאחוריי השתקפה לה דמותי דרך מראה נוספת הקבועה בדלת ארון הבגדים, ואני, כמו טווס, התהלכתי בין שתיהן והצגתי את עצמי לעיני אחותי שהייתה מרוצה מהתוצאה וצחקה בקול רם נוכח התלהבותי.

הימים חלפו להם באיטיות והלילות היו ארוכים ומלאי חלומות, דמיוני הפרוע החל לעבוד שעות נוספות. כיצד ייראו הכיתה ובית הספר, מיהן המורה והמנהלת, האם אשאר שם במשך כל היממה או רק בחלק ממנה? שום דבר לא היה ברור וידוע לי אך לא העזתי לשאול. העדפתי לחכות ולגלות בעצמי את הנסתר.

בוקר היום הראשון הגיע. השעה עדין מוקדמת מאוד ואמי לא מיהרה להתעורר. אבי כבר מזמן הלך לבית הכנסת מבלי שהעיר אותי. יושבת אני במיטתי וממתינה בסבלנות לבואה של אנט, אחותי, אשר אמורה ללוותני לבית הספר. אבי ישוב בוודאי עם צרור הספנג׳ ואני עודני מחכה. הייתכן ששכחה היא שזהו היום הראשון ללימודיי? היא אכן נראתה כל כך טרודה בזמן האחרון בבעיות כלשהן שעליהן שוחחה עם אמי, למרות שאני לא הבנתי ולו מילה אחת מדבריהן. אך לא, היא לא שכחה, והנה אני כבר שומעת את צעדיה הנמרצים. היא ניגשה אלי, מתנשפת עדיין, והתחילה לסרק את שערי שנחפף יום קודם על ידי אמי, קולעת אותו לשתי צמות דקיקות, שאותן קשרה בשני סרטים רחבים וורודים כצבעו של החלוק החדש. היא הניחה לרגליי זוג נעליים חדשות שאותן רכשה עבורי מבלי שמדדתי קודם, ובקפיצה קלה התלוויתי אליה לגיגית הגדולה כדי לרחוץ את פניי. לא היה לי צורך במברשת שיניים וגם לא במשחה. באותם ימים, לא הייתה מודעות לנושא, ואכן סבלתי, כמו רבים, לא מעט מכאבי שיניים עזים שחלפו להם בייאוש בעת שלעסתי מעֵשֶׂב השִׁיבָּה או העראק שאמי דאגה לקנות לצורך העניין. אחרי הרחיצה, הלכנו לביתה של אנט ואכלנו עם ז׳אקוב בעלה ארוחת בוקר: פרוסה מרוחה במעט חמאה ודבש, וכוס תה. ויצאנו לדרך.

בדרכנו חלפנו על פני השוק, ״אל גזארין, שהתחיל כבר להתמלא בגברים השבים מהתפילה ונושאים בידיהם שרוך נצרים עליו מושחל צרור ספנג׳, סופגניות זהובות, המפיצות ניחוח בכל הסביבה. הרוכלים המוסלמים החלו להציב את מרכולתם ברחבת השוק שהלכה והצטמצמה בהדרגה, מתפצלת למעברים צרים המתעקלים בין ערימות הסחורה. חנויות מודרניות שוכנות בנינוחות לצד חנויות עתיקות ומיושנות התלויות מעל שתי מדרגות, ומתוך חלון אחת מהן בצבץ ראשו של מוכר חסר שיניים שלא היסס לחייך ולחשוף את שיניו הבודדות שמזכירות מעבר חצייה. תכשיטנים, סנדלרים וירקנים עמדו לצד חנויותיהם ושוחחו ביניהם בשלווה. שום תחרות לא ניכרה ביניהם, גם לאחר שנפתחו עוד ועוד חנויות. הייתה פרנסה לכולם. הם אף הצטערו כשאחד מהם סגר את העסק שלו ועזב מסיבות שהיו שמורות עמו. לקוחות יכלו להתהלך כאוות נפשם בין החנויות ולשוחח עם בעלי הדוכנים והמוכרים על צרותיהם או על מזג האוויר, לעתים מבלי לקנות מאומה, ומבלי שמישהו יראה בזה פגם. היו ימים בהם הפרנסה פרחה, והיו גם ימים אפורים יותר. הכול היה מקובל שם. הכול בידי שמיים. גם הטוב וגם הרע. הייתה לידה? ״תודה לאל!״ הייתה פטירה? ״אלוקים נתן ואלוקים לקח!״

הכול אפשר היה למצוא בחממה של המלאח במראכש, העיר האדומה שלי. הסחורה הייתה תלויה מעל פתחי החנויות הצרות, ההבדלים הגדולים באופי הסחורה נראו הגיוניים ואף יצרו הרמוניה אדירה, כזו שאפשר למצוא רק שם.

בית הספר היסודי הראשון ברחוב קורקוס

אנט ואני התקרבנו לבית הספר. ציירתי אותו בדמיוני כמבנה רחב ומלא בכיתות ובתלמידים המחכים לבואי בכדי להתחיל את יום הלימודים הראשון. חשבתי שהדרך אליו תהיה ארוכה מאוד, אך להפתעתי, כבר בעיקול הראשון באמצע רחוב קורקוס, הגענו לדירה קטנה. כן. דירה רגילה עם שער ומזוזה. היססתי והרמתי מבטי אל אחותי שעודדה אותי להיכנס.

״היכנסי״, היא אומרת, ״הכירי את המנהלת ואת המורה שלך. את מכירה חלק מהתלמידים כי כולם שכנים. יש כאן אה הבת של גב׳ כהן, התופרת שלנו, ואת הבת של פינטו, וגם הבת של אלקיים. אל תחששי…״

מנהלת בית הספר התקרבה אלי, ליטפה את ראשי, ודחפה אותי בעדינות לתוך כיתה שבה ישבו כעשרים תלמידות. כולן היו לבושות בחלוק ורוד ולראשן סרט מגוחך הנראה כמו פרפר המאיים להתעופף באוויר אך שהוא מרותק לקודקוד על ידי סיכה רחבה, בדיוק במרכז הראשים, ראשים שיקבעו מעתה והלאה את עתידנו. דלת הכיתה ננעלה בטריקה מאחורי המנהלת הפונה אל המורה שעומדת בפינה, זקופה כסרגל, ורק עיניה מתרוצצות מצד לצד כאילו מחפשות לשווא מפלט. נוכחותה של המנהלת היא שגרמה לחוסר הנוחות שניכר בה. עובדה שכאשר כבודה יצאה מן הכיתה, התעשתה המורה ובן רגע פתחה בשיעור.

״בוקר טוב ילדים!״, ״בוקר טוב המורה¡״, כך נפתח השיעור. ומייד: ״אנו נתחיל בלוח הכפל… נכפיל בספרה שתיים את כל הספרות שעל הלוח עד שנלמד אותן בעל פה…״ והמורה פצחה בדקלום: ״שניים כפול אחד הם שניים, שניים כפול שניים הם ארבע…״ חזרנו על הדקלום שוב ושוב כמו מנטרה במשך כל שעות הבוקר. המורה לא הרפתה עד אשר ידענו זאת בעל פה. גם בלילה, כשעליתי על יצועי, חזרתי ללא הרף בחלומי על לוח הכפל ומלמלתי את השיעור הראשון מתוך שינה. למחרת היום, כשאמי העירה אותי, מייד דקלמתי באוזניה את לוח הכפל. היא לא הבינה מה אני שחה, והתפלאה שכבר לאחר יום לימודים אחד הצלחתי ללמוד צרפתית, שפה שהייתה זרה לה לחלוטין. היא הרימה מבטה לשמיים והודתה על כך לבורא עולם, וכמובן גם לאנט אחותי שבאה לבקר בהמשך ולראות אם התאקלמתי בלימודים.

למדנו יום, למדנו יומיים, עברו חודשיים, עד שבוקר סגרירי אחד, באמצע השיעור, הרגשנו שהאדמה רועדת והתקרה התמוטטה מעל ראשינו הקטנים. הכיתה התמלאה באבק, ונדמה היה כאילו האדמה פערה את פיה. תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו, כל חברותיי לכיתה יחד עם המורה והמנהלת, מחוץ לכותלי בית הספר שהמשיך להתמוטט. הכל קרה במהירות הבזק ולא הספקנו לעכל מה קרה. לא ידענו רעידת אדמה מהי ולכן גם לא נבהלנו. להיפך, היינו משועשעות מכך שהשיעור המשעמם כל כך נקטע פתאום ושהמורה הקשוחה נראתה מבולבלת ואיבדה את עשתונותיה. היא הרימה את שתי ידיה מעל ראשה כדי להגן עליו. מפני מה ? לא הבנתי. חיקיתי אותה והבטתי סביבי לראות אם חברותיי עושות כמוני. לא קיבלנו שום הוראה מפורשת ורק שמענו את קריאותיה הצורמניות של המנהלת פורצות מן החצר ודורשות לפנות את כל הכיתות כי בית הספר לבנות מתמוטט, ועלינו לעבור מייד לבית ספר אחר. הבית הרעוע ששימש לנו כבית כפר לא החזיק מעמד ופשוט קרס מבלי לחכות שנעזוב. שימחה אותי המחשבה שהעברתנו לבית ספר אחר תימשך שבוע או שבועיים לפחות, בהם נוכל לבלות בחצר או ברחובות המלאח, ושעוד ימי לימודים בוודאי יתבזבזו בהיערכות ובמיון ופיזור מחדש של התלמידות לכיתות.

בינתיים, מורתנו, ששיערה וריסיה האפירו מכמויות האבק שנשר מהתקרה ונראתה קשישה, התעשתה, העמידה את כולנו בשורה אחת, .זוגות זוגות, והובילה אותנו באמצע היום, מבלי להתייעץ עם הורינו, לבית ספר בשם ״ז׳אק בִּיגאר״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד29

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש

ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914

מאת

משה עובדיה

המחלקה לתולדות ישראל

ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי

חיבור לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"

הוגש לסינט של אוניברסיטת בר-אילן

תשרי תש"ע

 

חיבור זה נכתב בהדרכתו של

פרופ' משה אורפלי

מן המחלקה לתולדות ישראל

באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן

 

תקציר

'היהודים המערבים' הוא כינוים של יהודי צפון אפריקה, מהם שהגיעו לשם מארץ ישראל לאחר חורבן שני) בתי המקדש, מהם שהגיעו מספרד בעקבות גזרות קנ"א  1391 -( וגירוש ספרד בשנת רנ"ב  1492

יהודים מערבים הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בה החל מהמאה ה 11- . הכינוי 'מערבים' בא להם על שום

שהגיעו מהמגרב  – ארצות צפון אפריקה. רוב חוקרי המגרב נוהגים לכלול בו את מרוקו, אלג'יריה,

תוניסיה ולוב, כאשר בתעודות שעניינן הקהילות היהודיות במגרב נהגו ראשי הקהילות היהודיות לחלק את המגרב למערב הפנימי, שכלל את מרוקו, ולמערב החיצון, שכלל את אלג'יריה, תוניסיה ולוב.

מ 1830- החלו להגיע בודדים, משפחות וקבוצות של מערבים מהמגרב לארץ ישראל כדי להתיישב בה,

בעיקר ב'ארבע ארצות הקודש', כלומר בארבע הערים המקודשות לעם ישראל: ירושלים, חברון, צפת

וטבריה. בחברון, בטבריה ובצפת נמנו המערבים עם העדות הספרדיות והמזרחיות, כאשר הכוללים וראשי הכוללים היו מנהיגים ספרדים ומערבים. לא כן בירושלים: במחצית השנייה של המאה ה 19- חל תהליך פירוד בן הספרדים למערבים בהנהגתו וביזמתו של הרב דוד בן-שמעון, שהגיע ב 1854- מרבאט שבמרוקו, וסיבתו קיפוח המערבים על ידי ועד העדה הספרדית ואי-שוויון בחלוקת תרומות שהגיעו מהמגרב. המערבים הקימו קהילה משלהם, וזו הוכרה על-ידי השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי שירש אותו. למן השליש הראשון של המאה ה 19- חלו תמורות ניכרות בארצות המוצא של היהודים המערבים בעקבות החלת שלטון פרוטקטורט אירופי במקום שלטון מוסלמי.

 

מחקרנו דן בחיי יהודים המערבים בארבע ערי הקודש מ 1914- , ערב מלחמת העולם הראשונה ועד תום

המנדט הבריטי ב -1948- תקופה רבת תמורות ותהפוכות בתולדות עם ישראל בגולה ובארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה  1918-1914, מלחמת העולם השנייה  1945-1939, שואת יהודי אירופה והמגרב, חילופי שלטון בארץ ישראל – משלטון עות'מאני לאחר 401 שנים  1918-1517  לשלטון בריטי שנמשך  30שנים  1948-1918. באותם ימים עלו יהודים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית, בין 1919 ל 1935- , והיה עליהם לחיות לצד תושבי הארץ הוותיקים-יהודים ולא יהודים, ולקבל את מרות השלטון הבריטי בימים של מתחים חוזרים ונשנים בין יהודים לערבים בשל הגושפנקא שנתנה בריטניה ב'הצהרת בלפור' ב 1917- להקמת בית לאומי ליהודים בארץ וסירוב הערבים להכיר בהצהרה זו.

באותה עת החלו לקום בעזרת הבריטים מסגרות הגנה על היישובים ועל התושבים היהודים מפני פורעים

ערבים. תנועות יהודיות אחרות פעלו במחתרת נגד המוסלמים והשלטון הבריטי. אז גבר גם המתח בין

תושבי הארץ הערבים ובין יהודי הארץ מכ"ט בנובמבר 1947 , יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת

. מדינה יהודית בארץ ישראל, ועד תום השלטון הבריטי בארץ ישראל ופרוץ המלחמה במאי 1948

 

על היהודים המערבים היה להתמודד עם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו באותם ימים. במלחמת

העולם הראשונה חיו יהודי הארץ בתנאי הישרדות – גיוס לצבא העות'מאני, מציאת מקומות מסתור,

הוצאות להורג וגירוש מהארץ. לא כן המערבים. הם החזיקו בדרכונים זרים שהצילו אותם מגיוס לצבא

העות'מאני בימי מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו מהארץ והועברו לטיפול הקונסוליות שאליהן

השתייכו וכך שוב ניצלו מידי העות'מאנים. בימי המלחמה היו מערבים מעטים בגולה שהשתתפו בעזרה

חומרית ליישוב היהודי בארץ ישראל ולמערבים שגורשו והגיעו לגולה.

למערבים כמו לחלק מהיהודים מבני העדות האחרות בתקופה הנדונה היה דפוס של ארגון הקהילה כמו

של בני היישוב הישן, שהיה נתון למרות ועדי הכוללים – העדות.

 

ואולם לאחר המלחמה ועם החלת השלטון הבריטי חל שינוי ניכר אצל המערבים לא כעדה הנתונה למרות

ועד הקהילה אלא כאנשים עצמאיים החיים ככלל היישוב היהודי בארץ, השינוי שהתאפיין בהשתלבות

המערבים בחיי החברה היהודית בפרט ובחיי התושבים ה נָ כרים בתחומים רבים: מקומות מגורים

מעורבים, בתי כנסת מעורבים, בתי דין מעורבים – מערבים, ספרדים ואשכנזים, כאשר בירושלים בית הדין היה ייחודי בהשתייכותו לעדה המערבית, מכיוון שעדה זו הייתה עצמאית ולא תחת המרות של ועד העדה הספרדית או ועד אחר ולכן הייתה לה פריבילגיה כשאר העדות בקיום בית דין עצמאי הכפוף לרבנות הראשית. בחברון צפת וטבריה מנהיגי המערבים היו מבני העדה הספרדית והמערבית, ואילו בירושלים רק מבני העדה המערבית; השתלבות בחיי הכלכלה; קשרים עם יהודי התפוצות ועם חלק מתושבי ארץ ישראל; המערבים השתלבו גם במערך ההגנה והלחימה של היישוב על ידי הצטרפות למסגרות במחתרת ושלא במחתרת; השתלבות במערך החינוכי הרחב קרי במוסדות החינוך המסורתיים, הצטרפות למסגרות חינוכיות שכלל בנים ובנות, ובכלל זה בתי ספר של המיסיון שבו למדו גם נכרים לצד היהודים. אבל לצד מסגרות חינוכיות חדשות נשארו גם המסגרות הייחודיות של תלמודי התורה והישיבות, שבהם היו לרוב ספרדים – בני עדות המזרח ומעט מערבים.

מעט מהנשים המערביות השתלבו בחיי החברה והכלכלה, וגם סגנון לבושן השתנה. המטבח המערבי החל

להשתנות, ולצד מעט מאכלים ייחודיים למערבים חדרו למטבח מאכלים של עדות אחרות. המערבים

נקראו בדרך כלל בשמות יהודיים מסורתיים, אך היו גם שמות שהשתמרו מגירוש ספרד ומארצות מוצאם

במגרב.

 

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה

"ושמחת בכל הטוב –

אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אוה"ח-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).

רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י  ש-מ-ר-ו.

למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)

 

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק:

מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם:

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

 

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

 

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.

 

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה  – והשיגוך,

 כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",

 מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם.

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.