ארכיון יומי: 6 באוקטובר 2022


היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

מאורעות תרצ"ו המרד הערבי )1936)

ב 1936- פרץ מאבק נוסף של ערביי ארץ ישראל ביהודי הארץ – המרד הערבי. מניעיו היו היחלשותה של בריטניה בעיני הערבים, כיוון שבריטניה לא התערבה במלחמת אתיופיה ואיטליה ולא הגיבה לפלישה של הגרמנים לחבל הריין ב 1936- , עידוד הלאומנות הערבית בארץ ישראל על-ידי מנהיגים מוסלמים דתיים, ובראשם חאג' אמין אל-חוסיני, הקצנה מצד הערבים כלפי היהודים, גידול במספר היהודים בארץ ישראל וביסוסם הכלכלי. המטרות של הערבים במרד היו ביטול תכניות הבריטים להקים בית לאומי יהודי, הפסקת העלייה ורכישת הקרקעות על ידי היהודים, פגיעה בחיי המסחר והתעשייה של היהודים ושמירה על רוב ערבי בארץ.

הערבים החלו במרד ב 15- באפריל באמצעות רציחה של שני יהודים בדרך מטול-כרם לשכם. כעבור ארבעה ימים הם הסתערו על יהודים ביפו. לאחר שרפה וביזה של שכונות הספר ביפו נהרו פליטים יהודים לתל- אביב. מרכז המרד הערבי היה בשכם בהנהגת אכרם זועיתר, מנהיג הנוער הלאומי.

 

ב 25- באפריל הוקם בשכם 'הוועד הערבי העליון' בראשות חאג' אמין אל-חוסיני ומזכירו, עוני עבד אל-

,) האדי ( 1970-1889  אבל ההשפעה הערבית-לאומית הייתה נתונה בידי החוסיינים והאיסתיכלאלים. הוועד איים שאם עד 15 במאי לא תמלא הממשלה אחר בקשותיהם, הם יפתחו במרד לאומי מ לווה בטרור. אלא שהערבים לא עמדו בשביתה מוחלטת. הבריטים לא התרשמו ממעשי הערבים, ולכן אישרו כ 4,500- רישיונות עלייה והסכימו לפתוח את נמל תל-אביב. במאי אירעו מעשי התנקשות ביהודים, ביוני תקפו הערבים את תל-יוסף, ובאוגוסט גבר המרד והגיע לשיאו בהתקפות ובמעשי טרור בצפת, בחיפה, בסביבות כפר-סבא ובתל-אביב. הערבים הפנו את נשקם גם כלפי השלטון הבריטי. בספטמבר הביאו הבריטים תגבור של חיילים בראשות הגנרל דייל. באותה עת עמד בראש המרד פאוזי אל-קאוקג'י( 1982-1890  שניסה את כוחו במלחמה נגד הבריטים, אך לשווא. לקראת סוף שביתת הערבים שקדו הבריטים על פיוס מדיני של ערביי ארץ ישראל בעזרת ערביי המדינות השכנות.

 

הערות המחבר: עוני עבד אל-האדי: נולד בשכם, ציר בקונגרס הערבי הראשון בפריס  1913, מזכירו של האמיר פייצל ויועצו בוועידת השלום  בפריס  1919, חבר 'הוועד הפועל הערבי הפלסטיני' ונציגו במשלחת ללונדון  1930. מייסד מפלגת 'אל-איסתיכלאל 1932 ומזכירהּ, חבר 'הוועד הערבי העליון 1936 נעצר בגלל פעילות חתרנית. לאחר שחרורו יצא לשליחות מטעם 'הוועד הערבי' 1937 חבר המשלחת הפלסטינית לוועידת 'השולחן העגול  1939  ב 1941- חזר לארץ. אופזיציונר לחוסיינים, ומ -1948 חי בממלכת ירדן.

פאוזי קאוקג'י: נולד בלבנון והיה איש צבא. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא העות'מאני. ב 1925- הצטרף למורדים הצרפתים, ב 1936- הגיע עם מאות מתנדבים לארץ ישראל כדי לסייע למורדים. במלחמת העולם השנייה הצטרף למופתי ולצבא עיראק שפעל נגד הבריטים. מ 1948-1947- שימש מפקד צבא ההצלה של הליגה הערבית, וצבאו הופעל במלחמת השחרור. (ע"כ)

 

היהודים כינו את המרד הערבי ומעשי הטרור 'מאורעות תרצ"ו'. היישוב היהודי עמד בפני דילמה אם להגיב לטרור הערבי או להבליג. ה'הגנה' צידדה בהבלגה ופגיעה בכנופיות הערביות, ואילו 'הארגון הצבאי הלאומי' הרביזיוניסטי דגל בתגובה של טרור נגד טרור, אך בהנהגת היישוב הוחלט להבליג. מאורעות 1936  הניעו כמה מכוחות ה'הגנה' להיהפך לכוח מגן חוקי ולגיוס לנוטרות הבריטית. ה'הגנה' ביצעה פעולות תגמול, אך הן לא נתנו מענה לצרכים הביטחוניים, ולכן ביוני 1936 הוקמו 'הנודדת' 'ופלוגות השדה' בפיקודו של יצחק שדה.

 

במאי 1936 , לאחר שביתת הערבים, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הרוזן ויליאם רוברט פיל

 1937-1867 בראש ועדת חקירה מלכותית. מטרת הוועדה הייתה לחקור את האירועים. הוועדה שהתה

בארץ מ 11- בנובמבר 1936 ועד קיץ 1937 , ניהלה מגעים עם הערבים והיהודים והקשיבה לטענותיהם

בשאלת ארץ ישראל. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את מסקנותיה והמליצה על חלוקת הארץ לשלוש יחידות מדיניות: ערבית, יהודית ומנדט בריטי. הוועדה הבחינה בין שתי שיטות לחלוקת הארץ: האחת – שיטת הקנטוניזציה, חלוקה למחוזות, והשנייה אחרת – חלוקה לשתי מדינות. בעיניה הייתה חלוקת הארץ לשני העמים בעדיפות עליונה.

בריטניה שלחה באפריל 1938 עוד ועדה, ובראשה סר ג'ון אקרויד וודהד ) 1973-1881 50 שתבדוק את יישום המלצות ועדת פיל. ועדת וודהד טענה שלא היה אפשר ליישם את תכנית החלוקה בעקבות השליטה של הערבים על אדמות בשטחים שבהם הייתה אמורה לקום מדינה יהודית, תושבים ערבים רבים בשטחי המדינה היהודית שהייתה אמורה לקום, קשיים כלכליים וביטחוניים והתנגדות הערבים לתכנית החלוקה.

 

ב 26- בספטמבר 1937 , לאחר הפוגה של שנה, חידשו הערבים את פעולות הטרור. האות לפעולותיהם היה רצח לואיס ילנד אנדרוז  1937-1896 – ששימש פקיד בכיר במנהל המנדטורי בארץ ישראל, ובעיני הערבים היה פרו-יהודי. הבריטים הגיבו בתקיפות, פירקו את 'הוועד הערבי העליון', חאג' אמין אל-חוסיני הוגלה, והווקף נהפך מאוטונומיה עצמאית למחלקה ממשלתית. ההחלטה בדבר תוכנית החלוקה של פיל התפוגגה, וביישוב היהודי ראו בצורך לחזור אל המנדט כיסוד למאבק המדיני. עם זה אנשי ה'הגנה' ראו צורך גם בפעילות בלתי ליגאלית מפני התקפות הערבים וסכנה מצד עיראק וסעודיה. לכן הם הכינו ב 1937- תכנית השתלטות על ארץ ישראל אם הבריטים יפנו את הארץ. ובמאי 1938 הוקמו'פלוגות הלילה המיוחדות' של אורד וינגייט  1944-1903  איש צבא פרו-ציוני, שפעל בדרך לא שגרתית בלוחמה נגד הכנופיות הערביות בעזרת חיילים בריטים ושוטרים יהודים, שרובם אנשי ה'הגנה'.

 

ב 1938- התמנה ג'ון מלקולם מקדונלד  1981-1901  לשר המושבות. הוא נועד לשיחות עם וייצמן ועם דוד בן-גוריון  1973-1886  מהצד היהודי ועם ד"ר עיזאת טנוס  ב 9- בנובמבר 1938 התפרסם דו"ח של ועדת החלוקה, ובו הביעה הוועדה התנגדות לתכנית החלוקה והודיעה שתכנית זו אינה מעשית.

ב 7- בפברואר 1939 התכנסה בלונדון ועידה של יהודים וערבים ביזמת בריטניה כדי לנסות להגיע להסדר מוסכם בשאלת ארץ ישראל. ב 15- במרס הוגשו לשני הצדדים הצעות סופיות של הממשלה, שעניינן תקופת מעבר עד שתקום בארץ ישראל מדינה עצמאית, העלייה והגבלת מכירת קרקעות ליהודים. שני הצדדים דחו על הסף את הצעות הממשלה. הוועידה נמשכה עד 17 במרס, אך לא היו לה תוצאות.

ממשלת בריטניה הודיעה ב 17- במאי 1939 על 'הספר הלבן של 1939 ' שבו נדונו שלושה עניינים: חוקה,עלייה וקרקעות.

העלייה הוגבלה והותרה רק בהסכמת ערביי ארץ ישראל. הקרקעות היו בסמכות הנציב העליון כדי להגביל את מכירתן ליהודים.

 

תוצאות הספר הלבן היו הקפאת הבית הלאומי, פגיעה רבה בעלייה וביטול זכויות היהודים על פי המנדט.

תגובתם הייתה מסע מדיני רב-ממדים וניסיונות לערב את ארצות הברית להפעיל לחץ מדיני על בריטניה לסגת מהספר הלבן. ארצות הברית הודיעה לשגרירהּ בלונדון שממשלתו אינה מאופקת בדבר מדיניותה של בריטניה. שלא כיהודים, הערבים נחלקו בעניין זה. מצרים ועיראק המליצו באופן בלתי רשמי 'לוועד הערבי העליון' לקבל את הספר הלבן, ואילו ערב הסעודית התנגדה. 'הוועד הערבי העליון' הכריע שיש לשתף פעולה עם ממשלת בריטניה.

'הספר הלבן של 1939 ' סימן את השלב האחרון בעיצוב המדיניות החדשה בארץ ישראל על-ידי בריטניה. ביוני 1939 התכנסה 'ועדת המנדטים' לדון בספר הלבן, ורוב חבריה טענו שהוא נוגד את כתב המנדט, והדברים היו צריכים להיות מוצגים בפני מועצת חבר הלאומים. בריטניה החלה בצעדים דיפלומטים ואף החליטה לכנס מועצה בעניין זה, אך בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה  1945-1939  בוטל הכינוס. כאן אפשר להסיק שב 1939-1938- נקטה בריטניה מדיניות פיוס בארץ ישראל, ואילו בזירה האירופית היא ניסתה למנוע מלחמה.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט-דרור יקרא-כולל ביאור

השירה העברית בספרד ובפרובנס

כרך א'

חיים שירמן

דונש הלוי בן־לברט

נולד בפאם, נתחנך בבגדאד וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

נצר למשפחה בבלית מיוחסת, נולד בשליש הראשון של המאה העשירית בעיר פאס אשר במארוקו. בבגדאד, מולדת אבותיו, ישב לרגלי גדול־הדור הרב סעדיה גאון. בירת הכליפות המזרחית היתה בימים ההם מרכז התרבות הערבית והיהודית בעולם כולו, ולב הצעיר ממארוקו יוצא לשתיהן. וכן עצתו לאחרים!

וְגַן עֶדְנָךְ יִהְיוּ סִפְרֵי קְדוֹשִׁים / וּפַרְדֵּסָךְ יְהוּ סִפְרֵי עֲרָבִים!

(תשובת יהודי אבן־ששת, עמ, 37)

עיוניו בשירה הערבית הגבירו את תשוקתו ליצור משהו דומה לה גם בשפת עמו, וכדי להתאים את המשקלים המיוחדים של הערבים (המשקלים הכמותיים) לשירה העברית המציא לו דונש שיטה חדשה המפליאה בפשטותה. רב סעדיה גאון׳ חריף ובקי גם בלשון הערבית, תמה לביכורי תלמידו. ״לא היה כמוהו בישראל!״ קרא, אפשר מתוך התפעלות כנה, ואפשר בהביעו את ביקורתו בלשון סגי־נהור. כשהוקמה בקורדובה האכסניה החדשה לתרבות ישראל נצטרף דונש לפמליה של הנשיא חסדאי אבן־שפרוט. בחסותו נתמסר למחקרים בלשניים, ובאסיפות שערך הנדיב השמיע את שיריו השקולים במשקלים ערביים. יצירות אלה הלהיבו את המשכילים היהודים ונתפרסמו בכל רחבי אנדלוסיה. שם מחברן גדל והלך, תלמידים התחילו לנהור אליו ושתו בצמאון את דבריו. ספרד נראתה לדונש מבחינת תרבותה כאיפרכיה[איפַּרכיָה, אִפַּרְכִיָּה  מָחוז, פֶּלֶךבאנגלית: district,  א.פ region] נידחת של ממלכת־ערב האדירה. הרי גם יהודיה עצמם הכירו ביתרונה של בגדאד, והוא, שגדל בתוך הכרך המהולל הזה, נהג בזילזול גלוי בחכמי ספרד, בפרט כשחלקו על דעותיו. קרבנו הראשי היה מנחם בן־סרזק. אמנם, מבחינה עניינית ודאי היה יסוד לביקורתו של דונש. ואולם דבריו העוקצים והגסים כלפי מנחם אינם לכבוד לו. השגותיו שהופיעו סמוך לשנת 960 שימשו פתיחה לפולמוס חריף ביותר, שסחף גם את תלמידיו ותלמידי יריבו. בעת ההתנגשות הזאת גוללה גם פרשת המשקלים של דונש, וביקורת חריפה נמתחה עליהם. ואולם הם עמדו במבחן הזמן ולבסוף נקלטו קליטה עמוקה בשירת ספרד העברית.

במחצית השניה של המאה העשירית חיבר דונש שירים אחדים בשבחם של נכבדים יהודים מספרד ומצפון־אפריקה. שנת פטירתו אינה ידועה׳ ויתכן שיצירותיו הפיוטיות נאספו בשעתן לדיואן מיוחד; אולם מה שנשתייר מהן עד זמננו היה מפוזר במקורות מרובים. כמה וכמה משיריו הגיעו אלינו מקוטעים או ידועים לנו רק מתוך שהובאו על־ידי אחרים.

דמותו של דונש התבלטה בקרב היהדות הספרדית, כשזו התעוררה מתרדמתה והחלה מגששת את דרכה. מחשבתו היתה מקורית, מחשבת סולל דרכים חדשות בספרותנו, ואולם יחד עם זה היה מדקדק קפדן ומתפלפל. כשרונו הספרותי לא הספיק לו לבצע את תכניותיו המעניינות במלואן. שיטת־משקליו היתה רבת ערך ובריאה כשלעצמה, וצורות־לשון נוקשות ומוזרות המופיעות פה ושם בשיריו אינן אלא סימנים למחלות־הילדות שעברו על שיטה זו ואין הן קשורות במהותה. דונש נפתל נפתולי־אלוהים עם השפה העברית, שלא היתה רגילה לשאת את עול המשקלים. ואולם רק מאמצו הנועז עלול היה להביא לנצחון השיטה.

המשקלים הכמותיים הכניסו לשירתנו קצב מדויק ושפע צלילים חדשים, שריתקו את האוזן. על־ידי המשקלים אולץ המשורר לשקוד על ריכוז בביטויו, לשמור על שיווי־משקל בין הצורה והתוך! לדברי דונש, היו שיריו, ה״זקוקים ונחקרים״ מבחינת הקצב, גם ״במבטא (בביטוי) נגבלים״. ברם לא אותו משקל ערב־הצליל בלבד של השירה הלועזית הקסים את משכילי ישראל ביופיו, אלא גם שאר תכונותיה. ואכן העביר דונש נוסף על המשקלים לספרותנו גם נושאים, מוטיבים והשקפות המיוחדים לדוגמאותיו הערביות. נזכיר כאן, למשל, את שבחי הנדיב, את הפנייה לידיד והדו־שיח, את מבנה השירים, הכוללים פתיחה ארוכה ורבת־ הידור וחלק עיקרי, המחובר אליה על־ידי בית מעבר מיוחד.

כשרונו הספרותי של דונש היה מוגבל, ולשווא נבקש אצלו ביטויים דקים ועדינים, כינויים, השאלות או דימויים המעידים על עושר הדמיון. אך מעט מקישוטי המליצה נמצא בשיריו, ועל אלה המצויים בהם חוזר המחבר עד כדי להמאיסם על קוראיו. אין הוא נמנע מלהביא רשימות יבשות של עניינים במקום להמחישם על־ידי תיאורים. לא נמצא בדבריו לא מעוף ולא חן, לא קלות והומור. אמנם, אפשר שנזהר מלשיר בגלוי על יפי הטבע ודברי־חמודות, שלא להרגיז ביותר את מתנגדי אומנותו החדשה, שלא ראו בעין יפה את החילוניות המובהקת שהחלה מתפשטת בלשון הקודש. ואולם הפרי האסור ינעם לחיו׳ ואולי משום כך הביא דונש תיאורים מפורטים של משתאות יין, מלווים דברי התנגדות לששון־החיים. היה זה חידוש בספרות העברית׳ כשתוארו בשירתו גני־אביב, על שלל צבעיהם וריחות בשמיהם׳ צפרי־זמר, ועוד. מסוכן היה כנראה להזכיר את כל העניינים הללו מבלי לטעון בו בזמן שהנפש סולדת מפניהם. ואף־על־פי־כן דור אחד אחרי דונש נקלטו המוטיבים החדשים בספרותנו ונתאזרחו בה.

לשם הערכה מלאה ונכונה של יחס בני הדור לתיאור תענוגות יש להביא בחשבון גם זאת: מועקת הגלות היתה מורגשת ביותר אף באנדלוסיה העשירה והמאושרת. הבלטת ההנאות של חולין יכלה להיחשב כחילול צער האומה. אפילו דונש עצמו הביע זאת הבעה כנה באחד מבתיו, אולי המושלם ביותר שבשירתו, כי בו תואמים הרגש, הצורה והביטוי:

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יַיִן / וְאֵיךְ נָרִים עַיֵּן – / וְהָיִינוּ אַיִן, / מְאוּסִים וּגְעוּלִים!

(ואומר אל תישן, 25—26)

גם בפיוטים המועטים שנשתיירו לנו ממנו מרובות התלונות על לחץ המשעבדים, ובעיקר, הנוצרים.

את המשקלים החדשים העביר דונש אף לתחום שירי־הקודש. לשם כך דרושה היתה העזה יתרה: שהרי שירי־חול השקולים במשקלי הערבים היו גם בלא כן נטע זר בספרותנו, בעוד שלפיוטים היתה מסורת עתיקת ימים ומבנם וגם צורותיהם נתקדשו במרוצת הזמן. ראוי לציין, שדונש מגיע להתרוממות רוח ולחגיגיות מסוימת דווקא בלכתו בדרך קודמיו ובחברו ״רהיטים״ ליום הכיפורים בסגנון מסורתי ללא כל חידושים. כאן הוא כאילו נסחף על־ידי זרם היצירות שהיו לו למופת. כנגד זה, כבדים הם פיוטיו השקולים ומחוסרי־מעוף ככל שיריו החילוניים. מפני ליקוייהם אלו לא נשארו בשימושם של יהודי ספרד והוחלפו על־ידי יצירות משוכללות יותר.

אין ספק שבכוחו של דונש, שהביא את השירה העברית במגע עם השירה הלועזית החילונית, יצאה למרחב מתוך בדידות של קרוב לאלף שנה ועלתה לשיאים חדשים.

 

זמר לשבת

דְּרוֹר יִקְרָא לְבַן וּלְבַת

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָּבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יָשְׁבַּת,

שְׁבוּ נוּחוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת!

 

5 דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי

וְאוֹת יֵשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי,

נְטַע שׁוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

 

דֶּרֶךְ פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה

10 וְגַם בָּבֶל אֲשֶׁר גָּבְרָה.

נְתֹץ צָרַי בְּאַף עֶבְרָה,

שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא.

 

אֱלֹהִים,תֵּן בְּמִדְבַּר הַר

הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהַר

15 וּלְמַזְהִיר וְלַנִּזְהָר

שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

 

הֲדֹף קָמַי, אֵל קַנָּא,

בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה,

וְנַרְחִיב פֶּה, נְמַלֵּא נָא

20 לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה.

 

דֵּעָה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ

וְהִיא כֶּתֶר לְרֹאשֶׁךָ

נֵצֶר מִצְוַת קְדוֹשֶׁךָ

שְׁמֹר שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ

נ 6 ]

זמר לשבת.

המשקל: המרנין. חתימת השם: דונש (ארבע פעמים במחרוזות א, ב, ג, ו׳ ואולי גם במחרוזת ה: הדוף, במוג, ונרחיב, לשוננו). 1. יקרא — הקב״ה. 2. בבת— במקום: בבת עין, והשימוש בצורת הנסמך במקום הנפרד מצוי אצל משוררינו בימי הבינים. 3. נעים (תה׳ קלה, ג) — צורת הנסמך במקום הנפרד לצורך המש­קל. 5. נוי ואולמי — ציון ובית המקדש. 7. שורק (יש׳ ה, ב)— שיעשה הפעם פרי טוב, לא כמו במשל הנביא על הכרם. 9. פורה — על פי יש׳ סג, ג; בצרה (בר׳ לו, לג) — בירת אדום, מסמלת כאן את האומות הנוצריות. 10. בבל — אצל היהודים דוברי ערבית: בגדאד, מרכז הממלכה הערבית־המוסלמית; גברה — על ישראל. 1314. במדבר הר — במדבר הררי; הדס — צמיחת עצים במדבר כאחד מסימני זמן הגאולה (יש׳ מא, יט). 15. ולמזהיר )שמ׳ יח, כ) — לקיים את השבת; ולנזהר (תה׳ יט, יב) — המציית ומקיימנה. 16. כמי נהר — יש׳ סו, יב.17 . קמי — לפי שיטתו של דונש יש לקרוא כאילו מנוקדת היו״ד בשוא נע• 18. ובמגנה (איכה ג, סה) — ובדכאון. 21. לנפשך (משלי כה יד) — בעבור נפשך החיה לנצח. 24. שבת קדשך — יש לקרוא כאילו מנוקדת התי״ו בשוא נע. ועיין לעיל 17.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט

קבלה ומוסר במרוקו-דן מנור-דרכו של רבי יעקב אביחצירא

קבלה ומוסר במרוקו-דן מנור

דרכו של רבי יעקב אביחצירא

פתח דבר

חיבור זה נועד להציג בפני הקורא את משנתו של ר׳ יעקב אביחצירא, ממקובלי יהדות מרוקו במאה הי״ט

פרקים א-ב מוסרים סקירה על תולדות חייו ופעלו של הרי״א ונדונים בה, בין היתר, הגורמים הגיאוגרפיים, החברתיים, והתרבותיים, אשר נתנו אותותם בעיצוב אישיותו ובגיבוש השקפת עולמו, פעילותו הציבורית ומעמדו בקרב קהילתו, עבודתו הספרותית ורשימת חיבוריו, זיקתו למקורות קדומים, ועמדתו כלפי זרמי רוח שונים. פרקים ג-ז דנים במסכת העיונית של תורתו, תוך הדגשת הקווים האופייניים והחידושים שבה, בהשוואה למקורות שמהם ינק. פרק ח׳ דן בערכי המוסר שבתורתו.

במהלך הדיון ניתן ביטוי ברור למרכיבים העיקריים שבתפיסת עולמו, והם: א) נטייתו להעתיק בעיות אחדות מן המישור המדעי למישור התאולוגי. ב) נטייתו להרמוניזציה של דעות שונות ומנוגדות. ג) דרכו להצניע דעות ורעיונות מן המקורות שעליהם הוא מסתמך, כאשר אינם עולים בקנה אחד עם גישתו השמרנית ומגמתו הפרגמטית. ד) גילויים של הסתייגות, או של מחאה סמויה, מדעות מסוימות שבמקורות הקבליים.

יורשה נא לי להודות לכל אלה שסייעו בידי הן בעיצומה של עבודת החיבור, והן בהבאת החיבור לדפוס, ובראש וראשונה תודה כפולה ומכופלת לפרופ' יוסף דן,ראש המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, אשר האיר את דרכי בהנחייתו הנאמנה, ובדבריו המעודדים שלא חשך ממני. יזמתו הברוכה בצירוף המלצתו הן שנתנו את הדחיפה העיקרית לרעיון של הוצאת החיבור לאור. תודתי נתונה לד״ר מ׳ אביטכול, מנהל המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה במכון בן־צבי ולד״ר י׳ בן־עמי. כן נתונה תודתי למכון לתצלומי כתבי־היד של הספריה הלאומית ולכל הספריות שהתירו לי להשתמש בחיבורים שונים. ואחרונה אחרונה חביבה תודה לאשתי המתוקה שלוותה אותי לאורך כל הדרך בסבלנות רבה, ובמיוחד על הסיוע שסייעה לי בעניינים טכניים.

המחבר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
אוקטובר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר