השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר
יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר
נולד במרידה באמצע המאה העשירית, הי בקורדובה. עזב את ספרד והתגורר בארצות המזרח התיכון. מת בדמשק אחר שנת 1012
לא עבר אלא דור אחד מראשית צמיחתה של השירה העברית בספרד, והמסיבות אילצו את אחד מראשי פייטניה להגר לארצות המזרח. אמנם איש זה לא היה קרוב ביותר לאסכולה הפיוטית החדשה, ובכל זאת הדגיש הדגשה יתירה את מוצאו מן המרכז היהודי שבקצה המערב, כאילו ביקש להטעים שיצא בשליחות מיוחדת למזרח. מחוץ לספרד חתם כרגיל את שמו: יוסף בן יצחק הספרדי, בעוד שבמולדתו נקרא אבן־שטנש או אבן־אביתור, והוא עצמו רשם באקרוסטיכון של רבים מפיוטיו: יוסף בר יצחק מארדי. באחת מאגרותיו מסביר המשורר את השם ״שטנש״ הסבר מופלא: זקן־זקנו, איש רם־המעלה בקהל יהודי ספרד, קיים את ארבע מיתות בית־דין הידועות, ובשל אכזריותו כינוהו בני דורו בארמית שט־אנש (שוט אנוש). ״אביתור״ אינו כנראה אלא כינוי ערבי, שהוראותו ״אבי שור״, בעוד ש״מארדי״ נגזר משם עיר מולדתו של הפייטן, מרידה (מארדה,) שבמערב אנדלוסיה, מקומה של אחת הקהילות הקדומות והמפורסמות במדינה.
בישיבתו של ר׳ משה בקורדובה קיבל המשורר השכלה תלמודית רחבה כל־כך, עד שעלה בידו ל״פרש״ את התלמוד בערבית בשביל הכליף אלחכם השני (961—976). אמנם, אברהם אבן־דאוד, המביא ידיעה זו, אינו מסביר לנו מה טיבו של פירוש זה! ודאי אין כוונתו כאן לביאור על כל הספר, אלא לקיצור או לתרגום חלקי.
אחרי מות ר׳ משה הועמד בנו ר׳ חנוך בראש ישיבת קורדובה. אולם, כשנפטר חסדאי אבן־שפרוט, נשיא יהודי אנדלוסיה, קם אבן־אביתור ותבע לעצמו את כהונת ר׳ חנוך. יהודי קורדובה נתפלגו אז לשני צדדים שכל אחד מהם השתדל להשפיע על הכליף. בסופו של דבר נחל אבן־אביתור תבוסה קשה: מתנגדיו גזרו עליו נידוי׳ והוא קיבל את עצת הכליף שאמר לו: ״אילו היו הישמעאלים בועטים בי כאשר בעטו בך היהודים, הייתי בורח מפניהם — ועתה ברח מהם!״
בשנת 976, לכל המאוחר, עזב אבן־אביתור לנצח את ספרד דרך נמל פצ׳ינה (Pechina). אמנם כעבור שנים עלה בקורדובה כוכבו של יעקב אבן־ג׳ו, אחד 'מתומכיו של החכם המנודה, והוא הציע לו לחזור ולעמוד בראש הישיבה, ואולם הפעם סירב אבן־אביתור, באמרו שאין חכם הראוי יותר מר׳ חנוך לתפקידו. דבר הנידוי עשה לו כנפיים. ואפילו כשהמשורר הרחיק נדוד והגיע עד לבבל, לא הסכים רב האיי גאון לקבל שם את פניו. אבן־אביתור בילה את שארית חייו בארצות המזרח, והרבה לשבת במצרים. גם שם לא חסרו לו מריבות ומדנים, וידוע שאחד העליבו בציבור ואבן־אביתור, שירש לכאורה מזקן זקנו את החיבה לעונשים חמורים, דרש שהלה ייענש במלקות. כל הידוע לנו מחייו ומכתביו של המשורר מחזק בנו את הרושם, כי הוא היה אמנם בעל כשרונות מובהקים, רב מרץ וכוח, אבל גם יהיר, חסר־סבלנות ונוח לכעוס. בשנת 1012 פתח אלחאכם, השליט המטורף של מצרים, במסע רדיפות נגד כל התושבים הלא־מוסלמים שבמלכותו. הוא גזר להרוס בתי־כנסת וכנסיות במצרים ובארץ־ישראל, וכמו כן ניסה לאַסלם את היהודים והנוצרים. אבן־אביתור הקים זכר למאורעות העגומים שנתרחשו אז בציון, וקינתו עליהם׳ השקולה לפי שיטתו של דונש, נמנית עם מיטב יצירותיו. הוא נפטר בדמשק, אבל שנת מותו אינה ידועה.
פיוטי אבן־אביתור לא זו בלבד שלא כונסו עד היום באוסף אחד, אלא גם לא נדפסו, לא נרשמו ולא זוהו כולם. ואף אלה שנתפרסמו נדפסו רובם בספר," תפילה יקרי־מציאות, הסדורים לפי מנהגים שנשתכחו (סיציליה, אראגון, קאטאלאן וכו׳). יצירותיו הפיוטיות של אבן אביתור, שמספרן עולה בוודאי על מאתיים׳ יש בהן סוגים שונים. הוא היה הספרדי הראשון שחיבר ״מעמד שלם לצום הכיפורים, היינו אוסף מלא של הפיוטים (יוצרות, קרובות, עבודה וכו,) והסליחות שנועדו לאותו יום ; כמו כן השאיר לנו שורה ארוכה של הושענות. הקינה על הפרעות שחלו בשנת 1012 היא לעת עתה הדוגמה היחידה מתוך שירתו, המעידה במשקלה על השפעה ערבית. כשאנו מעיינים בשאר פיוטיו, דומה כאילו חיברם פייטן מארצות המזרח שנתגלגל דרך מקרה לספרד ; אמנם אפשר שקירבה זו לשיטות חבריו שבארץ־ישראל ובבבל באה לו משום שגם הוא ישב רוב ימיו במזרח.
בכמה מפיוטיו היה לו למופת רב סעדיה גאון — ויש להדגיש שכל פייטני ספרד וחכמיה הראשונים ראו בגאון זה את מנהיגם הרוחני. סגנונו של אבן אביתור ניזון במידה מרובה מלשון התלמוד והמדרש, מחידושי הפייטנים בארצות המזרח, ויש אצלו גם כמה מלים שהוא עצמו חידש. דומה הוא לפייטני המזרח אף בחיבתו לצורות מורכבות ולמבנה מסובך, למשל בחזרו בראש פסוק על המלה בה נסתיים הפסוק הקודם, ובשלבו פסוקים תנ״כיים במקומות מסוימים, ובראש וראשונה בהטילו על עצמו את השימוש באקרוסטיכונים ארוכים ביותר. אכן, עם כל הקשיים האלה הריהו מצליח לפעמים לנסח את דבריו בבהירות וגם בשגב ובעוז. לדוגמה ישמשו לנו טורים אחדים מתוך ה״עבודה" ליום־ הכיפורים ,
בְּדַבְּרוֹ גְּבוּרוֹתָיו אָז יָצַר / חֲצוּבִים מְמֻנִּים בְּמִשְׁמְרוֹתָיו,
גַּחַל וְשֶׁלֶג הִשְׁלִים בְּמִפְצָר / לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו.
גְּבוּרוֹתָיו גְּדוֹלִים-שְׁתַּיִם כְּהַפְקִיעַ / וְשָׁת מַיִם מִמַּיִם בְּדוּלִים,
גַּם שָׁת מַבְדִּיל לָרָקִיעַ / עוֹשֶׂה אוֹרִים גְּדוֹלִים.
גְּדוֹלִים גַּלָּיו, שָׁת לָמוֹ גְּדָרִים / וְאָז יִחֲדָם לְמַעְגָּלָיו,
גְּדָרוֹ – עַד יוֹם גִּזְרַת גְּזָרִים / רֶגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו.
(אלהים אל, 17—22)
גם בנושאי פיוטיו קשור הוא במסורת קודמיו ולא נמצא אצלו, דרך דוגמה, את הפניות הליריות־הפילוסופיות אל הנשמה המופיעות בשירתנו החל מאבן־גבירול. סיפורים היסטוריים־לאומיים כמו מעשי אליהו ויונה הנביא מספקים לו את החומר למחזורי פיוטים מיוחדים, מעין אפוסים קטנים על גדולי האומה, אף שסגנונם כבד ונוקשה, יש בהם הרבה יותר עלילה ומתיחות דראמאטית מאשר בפיוטים בעלי תוכן דומה של פייטני ספרד המאוחרים. בשירי אבן־אביתור מתגלית תמונה מקיפה וקודרת של מצוקת הגלות ויש בהם גם השקפת עולם מפותחת. הפייטן רואה את כל מאורעות העבר, ההווה והעתיד מתוך פרספקטיבה מקראית. ולפיה נרמזו אפילו השמות של כל האומות המציקות לעם ישראל בזמנו בכתבי־הקודש. רשימתן ארוכה, אך בתכונותיהן דומות הן זו לזו: ״מוני יחדיו הלמוני הלום!״ אמנם, השלטון בעולם מחולק בין אדום וישמעאל, ״חתן וחותן", אך עיקר שנאתו של הפייטן מופנה לראשון. בנידון זה אין הבדל בין דונש, אבן־אביתור ושמואל הנגיד. עד כמה שנודע לנו, לא עזב אף אחד מהם את תחום השלטון המוסלמי. מבלי להכיר את המשטר של הנוצרים מנסיונם הם, ראו איפוא בהם את אויביהם המושבעים. ואבן־אביתור חולם על חורבן האויבים האלו:
דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שְׁאַל־נָא בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים –
הַלֹּא בָּזוּי אַתָּה מְאֹד, לְמַעְלָה מִכָּל בְּזוּיִים,
וְלֹא מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ וְלֹא כְתָב וְלֹא לָשׁוֹן בָּאִיִּים,
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם!
(זולת כ״י ״אמר הרביעי״, 5—8)
חזון העתיד, ימות המשיח והתפשטות השלום והאושר על אדמות אינם מוצאים את ביטוים בשירה זו. כשהפייטן מבקש להפקיע עצמו מהמציאות המרה הריהו מהרהר בעולם העליון, העולם המשתקף באגדה ובספרי המסתורין הקדומים של עמו. הוא מתעמק בתעלומות הבריאה, וכל פרט שבפרטיה מפליאו ;עולה בדמיונו לשבעת הרקיעים ולמרכבה האלוהית, הוגה בשמות הקב״ה וצרופי אותיותיהם. שמות המלאכים שובים את לבו בצלילם החגיגי, המולת מחנותיהם, משק כנפיהם ומהירות תנועתם, לחישת האש והתלקחות הניצוצות – כל הקולות האלה עולים ובוקעים מקצב המשפטים בכמה מפיוטיו. בחיקויי צליליו ממשיך הוא ומפתח מסורת שכבר נקבעה בספרי סוד מסוג ה״היכלות״. בפיוטים על קדושת מלאכים אין התפתחות המביאה לשיא, אין בהם עליות וירידות, הקורא נכנס מיד עם פתיחה לאוירה גבוהת־המתח ומתח זה אינו משתנה ואינו מתגבר לכל היותר אלא סמוך לסוף. כוונת הפיוטים האלו להביא את נפש הקורא לידי התרוממות מבלי שתרד.
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר
עמוד 56
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
[קינה על הפרעות בארץ־ישראל]
קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
בְּכוּ, אַחַי, וְגַם סִפְדוּ / עֲלֵי צִיּוֹן בְּרֹב הָמוֹן
כְּמוֹ מִסְפֵּד הֲדַדְרִמּוֹן / וְיֹאשִׁיָּה בְּנוֹ אָמוֹן.
בְּכוּ רַכִּים מְעֻנָּגִים / יְחֵפִים יִרְמְסוּן קוֹצִים,
לְכוּשִׁים יִשְׁאֲבוּ מַיִם / וְלָהֶם יַחְטְבוּ עֵצִים.
5 בְּכוּ עַל אִישׁ אֲשֶּׁר עָשָׂה / עֲלֵי עַבְדוּת וְלֹא נֻסָּה
וְיֹאמְרוּ לוֹ "סְבֹל גַּם שָׂא!" / וְלֹא יָכֹל שְׂאֵת מַשָּׂא,
בְּכוּ אִישִׁים אֲשֶׁר רוֹאִים / בְּנֵיהֶם הַמְּהֻלָּלִים
אֲשֶׁר בְּפָז מְסֻלָּאִים / בְּיָד כּוּשִׁים מְחֻלָּלִים.
בְּכוּ עִוְרִים אֲשֶׁר נָעוּ / בְּתוֹךְ צִיּוֹן, מְגֹאָלִים
10 בְּדָם הָרוֹת מְבֻקָּעוֹת / וְדַם שָׁבִים וְעוֹלָלִים.
בְּכוּ זַכִּים אֲשֶׁר מַכִּים / טְמֵאִים לֶאֱכֹל שִׁקְצָם
לְהַשְׁכִּיחָם בְּרִית צוּרָם / וְאֶת אַרְצָם מְקוֹם חֶפְצָם.
בְּכוּ אִשּׁוֹת מְטֹהָרוֹת / וְנִשְׁמָרוֹת וְנִטְהָרוֹת
אֲשֶׁר הָיוּ לְזֶרַע חָם / בְּצִירֵיהֶן מְעֻבָּרוֹת.
15 בְּכוּ בָּכֹה עֲלֵי בָּנוֹת / כְּזָוִיּוֹת מֵחֻטָּבוֹת
אֲשֶׁר הָיוּ שְׁפָחוֹת לֵ־ / שְׁפָחוֹת הַמְתֹעָבוֹת.
בְּכוּ בָּכֹה וְגַם אִבְלוּ / עֲלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת
אֲשֶׁר פָּרַץ פְּרִיץ חַיּוֹת / וּבָהֶם נִקְבְּצוּ דַּיּוֹת.
בְּכוּ עַל הַמְנֻפָּצִים / לְיוֹם רָעָה מְקֻבָּצִים
20 וְעַל דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים / מְעֻשָּׁקִים מְרֻצָּצִים.
בְּכוּ בָּכֹה לְחַיֵּינוּ / וְאֶל תִּבְכּוּ לְמֵתֵינוּ,
לְמַעַן כִּי הֱיוֹת כָּהֶם / בְּכָל עֵת תַּאֲוָתֵנוּ
וְלָכֵן לִי בְּנֶחָמָה, / חֲבֵרַי, אַל תְּהִי סוֹבֵר
עָלַי כָּל הַמְשֻׁסָּפִים / בְּתוֹךְ צִיּוֹן וְאֵין קוֹבֵר
(1012)
המשקל: המרנין. — קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
- 2. הדדרמון(זב׳ יב, יא) – בבקעת מגדו שבה היתד, תבוסת יאשיה. 4. לכושים — משועבדים לחיילי מצרים השחורים. 5. עושה(עיין יחז' כג, בא) — נאנס, הוכרח! ולא נוסה — שלא היה רגיל לחיות בעבדות
כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן
הצער והאבל על מות יאשיהו נחרתו עמוק בלב העם. זכריה הנביא מנבא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן"(זכריה יב יא). חז"ל פירשו כי מדובר במספד על משיח בן יוסף שימות בעת הגאולה והמספד עליו יהיה גדול כמספד על אחאב שמת על ידי הדדרימון מלך ארם וכמספד על יאשיהו מלך יהודה שמת בבקעת מגידו בידי פרעה מלך מצרים (מגילה ג)
. 8. בפז — איכה ד, ב. 9. עורים (איכה ד, יד)— קרבנות האויב. 10. מבוקעות — הושע יד, א. 11. טמאים — האויבים מאלצים אותם לאכול מאכלות אסורות. 13. אשות (יחד כג, מד) — נשים. 14. לזרע חם — הכושים. 15. מחוטבות (תה׳ קמה יב) – בעלות צורה לשפחות ~ לנשי האויבים. 18. דיות יש' ו, טו) — עופות היושבים בחרבות. למיתנו —עיין יר׳ כב, י. 22, למען יעז ושימוש של משוררי ספרד). 23. סובר–אל השמיעני סברות של נחמה. 24 – המשוספים (ש״א סו, לג) — המחוצים.
מתוך ויקיפדיה
אל-חאכִּם בִּאמר אללה )בערבית: الحاكم بأمر الله – "השולט בצו האל", בספרות הרבנית נקרא הכליף עלי אלחכים ובעברית המתחדשת החליף עלי אל חכים( היה הח'ליף השישי מהשושלת הפאטִמית, ושלט בין 996–1021 במצרים.
אל-חאכם נולד במצרים ב-985, וכבר בגיל 11 ירש את השלטון מאביו אבו מנצור נזאר אלעזיז. העברת השלטון המוצלחת לילד הצעיר הוכיחה את יציבות שלטון השושלת. במהלך שלטונו הארוך הצליח אל-חאכם להרחיב את תחום שליטתו וכבש גם את אזור חלב.
בשנת 1009, נוצרים ויהודים נאלצו לענוד עניבות על צווארם במרחצאות, עליהן נתלו צלב לנוצרים ופעמון ליהודים. בתי קברות נוצריים חוללו, ומספר פקידים נוצרים נענשו, מה שגרם לרבים להתאסלם מתוך פחד. דנא מצהיר כי מדיניות זו התקבלה בדרך כלל היטב על ידי המוסלמים, ששנאו נוצרים בגלל מעשי העדפה מצד פקידים נוצרים. לדברי דנא, בשנת 1022 נדרשו הנוצרים לשים צלבי עץ על צווארם, לאסור עליהם לרכוב על סוסים ולהחליף פקידים נוצרים במוסלמים, ולדבריו צעדים אלו "הניעו נוצרים רבים להתאסלם בגלל גורם הפחד.." מקורות שונים מצביעים על כך שרדיפת הקופטים עברה לקיצוניות בתקופת שלטונו של אל-חאכם, עם הריסת הכנסיות והאצת ההתאסלמות בכפייה. אל-חאכם, הורה להרוס כמה כנסיות בקהיר, והוצא רשומה להריסת כנסיית הקבר בירושלים, שם נאמר שהמושל בפקודת האל כעס על מה שנראה בעיניו תחבולה שנוהגת כמרים, הקשורה לירידת "אש הקודש". ואילו לפי ההיסטוריון וויליאם אל-סורי, אל-חאכם הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 בגלל להיטותו להפריך את הטענות שהוא נולד מאישה נוצרייה.(ע"כ)
הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים
מתוך: > ואלה תולדות היהודים בימי הביניים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי > פרק 7 היהודים – מיעוט דתי בארצות האסלאם > המעמד המשפטי של היהודים > הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים.
הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים בניגוד לתקופות שהתעלמו בהן מחוקי עומר היו ח'ליפים שהקפידו במיוחד על אכיפתם , והיו אף שהוסיפו עליהם מתוך רצון לחזק את שלטון האסלאם או מתוך חשש ששלטונם נתון בסכנה . לדוגמה , המקורות המוסלמיים מייחסים לח'ליף האומיי עומר השני את הטלת החובה על בני החסות ללבוש בגדים מיוחדים , ובימיו היא ביטאה השפלה . יש גם המייחסים לו הוראה שלא להעסיק את בני החסות במשרות מכובדות . כנראה עומר השני חש צורך להגן על שלטון בית אומיה , שנחשב בעיני מוסלמים רבים לשלטון לא חוקי . ההקפדה על אפלייתם של בני החסות אפיינה את שלטונם של הח'ליפים העבאסים . דוגמה לכך היא תקופת שלטונו של הח'ליף הארון א-רשיד שנחשבה לתקופת פריחה תרבותית למוסלמים , אבל תקופה של רדיפות לבני החסות . הארון א-רשיד הדגיש את החשיבות של הג'יהאד – מלחמת קודש באויבי האסלאם – והורה להרוס בתי תפילה של כופרים . בימיו , כשיהודים ומוסלמים עמדו למשפט , חויבו היהודים בנוסח מיוחד של שבועה , שכללה איומים חמורים למי שיפר אותה . הנוסח המיוחד ביטא את יחסו של הארון א-רשיד ליהודים כאל אנשים שאינם דוברים אמת . מצבם של בני החסות החמיר בימי הח'ליף העבאסי אל-מתווכל הראשון , שנודע באכזריותו – שלט בשנים 861–847 בימיו היהודים לא הורשו לבנות כנסיות או בתי כנסת חדשים ואף לא לשפץ מבנים קיימים . בצו שפרסם בשנת 850 הוא אסר בתוקף על העסקתם של בני החסות ואסר עליהם לרכוב על בהמות , מלבד על חמורים . על פתח בתיהם הם חויבו לשים דמויות של שדים . הצו חזר על החובה להבדיל בין הלבוש של בני החסות ובין הלבוש של המוסלמים וקבע כי בבית המרחץ הציבורי , מקום שלא לבשו בו בגדים שהבדילו את בני החסות מהמוסלמים , יישאו היהודים על גופם דמות של עגל הזהב , והנוצרים יישאו על גופם צלב עץ ארוך . את הצו נימק אל-מתווכל הראשון ברצון להגביל את בני החסות ל"מעמד שאלוהים הועיד . "להם במצרים הידרדר מעמדם של בני החסות כשעלה לשלטון בשנת 996 הח'ליף הפאטימי אל-חאכם באמר אללה . אף שהח'ליפים הפאטימים היו שיעים הם גילו סובלנות לבני החסות וגם למוסלמים סונים . אבל אל-חאכם הקפיד על ההוראה שחייבה את בני החסות בלבוש מיוחד , אסר על תהלוכות נוצריות , ואף החרים והרס כנסיות רבות . הוא ציווה על היהודים ועל הנוצרים לשאת סימנים מזהים בבית המרחץ ולבסוף גזר לבנות להם בתי מרחץ נפרדים . במאה האחת עשרה , ככל שעלתה חשיבותם של חכמי הדת – העולמאא גברה המגמה להדגיש את נחיתותם של בני החסות . השליטים נענו ללחץ העולמאא ופרסמו , בתמיכת הציבור , צווים המפלים לרעה את בני החסות . גם צמיחתו של מעמד ביניים מוסלמי בערים המוסלמיות השפיעה על המגמה לדחוק את היהודים והנוצרים ממשרותיהם במנהל . על כל אלה יש להוסיף את התגברות הקנאות הדתית במאות השתים עשרה והשלוש עשרה בהשפעת המאבק שניהלו המוסלמים נגד הצלבנים בארץ ישראל ונגד הרקונקיסטה תנועות מוסלמיות קנאיות , כגון המווחידון כפו על היהודים ועל הנוצרים את האסלאם , ומי שלא המיר את דתו נאלץ לעזוב את הארצות האלה .
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
SOL aussi était tombée malade. Elle avait rendu toutes ses entrailles. Ses lèvres avaient viré au bleu, et son corps enflammé tremblait comme une feuille au vent. Elle pleura en voyant tout ce qui descendait de sa gorge. Le rabbin avait son petit mot sur le sujet:
« Il y a six catégories de larmes. Trois sont bonnes, les autres sont mauvaises. Les premières sont occasionnées par le rire, les fruits et l’encens. Les trois autres sont causées par la colère, la tristesse et le surmenage des intestins. » Elle fut surprise par les paroles du rabbin et crut, dans sa candeur enfantine, qu’il parlait d’elle.
Elle fut étonnée de l’attitude de Simha qui ne la quittait plus, la cajolait, lui prodiguait une tendresse inattendue. Elle apprécia ses caresses dans les cheveux, les chansons de son enfance quelle commençait à oublier. Cette situation lui plaisait. Elle ressentit une sérénité qui l’envahit quand sa mère oignit son dos d’huile d’olive et commença à l’étirer et à la masser. Elle fut surprise de l’histoire quelle lui raconta pour la distraire :
« Cyrus le roi de Perse, du temps d’Esther, était tombé malade. Il désespérait de guérir. Le médecin, le devin et le prêtre se réunirent, échangèrent leurs avis et lui prescrivirent comme remède du lait de lionne.
Le médecin se porta volontaire pour aller en chercher. Après des difficultés et des aventures multiples qui avaient failli lui coûter la vie dans les déserts, il parvint à rapporter du lait de lionne. Il se présenta devant le roi et s’adressa à lui vigoureusement :
– Voici le lait de la chienne qui vous guérira !
Le roi se mit en colère et donna l’ordre de couper la tête du médecin. Après avoir absorbé le lait, il retrouva la santé et s’enquit de la situation du médecin. Le chambellan lui répondit :
- Il est en prison et attend son exécution comme Votre Majesté l’a ordonné.
- Amenez-le sur-le-champ ! ordonna le roi
On amena le médecin. Il avait les mains entravées, les cheveux en bataille. Amaigri et sûr de mourir, il lança un regard noir au roi et dit :
- Pourquoi avez-vous ordonné de me tuer? Est-ce parce que je vous ai amené du lait de lionne ?
- Pas du tout! C’est parce que tu as fait peu cas de ma valeur et tu m’as parlé irrespectueusement.
- Où est le mal? Même si cela avait été du lait de chienne !
Le roi comprit qu’il allait commettre un péché impardonnable. Il gracia le médecin et le combla de ses dons. »
Sol s'est toutefois rendu compte que celui qui lui apportait le plus de gaîté,c’était Issachar. Bien que les histoires qu’il lui ramenait de l’extérieur étaient souvent épouvantables. La dernière était comme une foudre tombée d’un ciel bleu et ne tarda pas à devenir l’objet de toutes les conversations et des préoccupations, bien au-delà de la maison Hachuel, des juifs, des musulmans et de tout le pays.
« Les Français sont entrés en Algérie ! »
Une stupeur et une panique semblables à celles qui avaient accompagné l’exode d’Espagne s’installèrent.
Certains habitants de Tanger, fortement émus, se mirent à hurler comme des fous, à se taper la tête contre les murs. Les femmes se lacérèrent le visage, pleurèrent. Elles multiplièrent leurs invocations des saints pour qu’ils protègent leurs enfants et leurs familles. Les sectateurs des diverses zaouïas chantèrent :
O saint, par le Prophète et ses compagnons, ressuscite l’Islam
Défais l’infidèle. Dieu, donne-nous la victoire et réduis l’armée des impies.
O combattants, par Dieu, les infidèles n’occuperont point votre pays.
Les récits de combats se multiplièrent avec des variantes. Mais les horreurs ne changeaient pas d’un récit à l’autre. L’armée française avait bousculé les soldats musulmans et avait atteint Tlemcen.
Les habitants de cette ville avaient envoyé plusieurs délégations au sultan, renouvelant leur beya, allégeance, et demandant la protection qui était accordée à leurs ancêtres.
Les délégués rencontrèrent les faquihs de l’université religieuse Qaraouiyine et insistèrent pour obtenir des fatwas en soutien à leurs demandes. Les prières se succédèrent dans les mosquées. Les sermons du vendredi prirent des tons agités, réclamant le Jihad. Le sultan Moulay Abder- rahman craignit que les exigences des savants musulmans ne se transforment en appel à rompre l’allégeance au profit d’un sultan du Jihad.
La panique ne s’empara pas des seuls musulmans. Les juifs aussi furent atteints. Les Andalous n’avaient pas oublié la tragique expulsion d’Espagne, bien qu’il s’agisse, cette fois, des Français de Tsarfat, le pays du génial Rashi qui jadis ressuscita l’hébreu d’une mort certaine.
Le sultan fut obligé de satisfaire aux demandes insistantes des faquihs de Fès. Il décida, contraint et forcé, de se confronter aux Français. Cette décision marqua le début d'une incessante campagne de mobilisation dans les mosquées et les souks. À l’occasion de toutes les cérémonies et les célébrations, funérailles, pèlerinages et mousseras, les harangues se multiplièrent, ainsi que les fatwas et les recommandations diverses.
Même les corsaires de Salé reprirent du service, réarmèrent leurs navires, en cale sèche dans les différents ports depuis l’interdiction de Moulay Slimane. Ils s’attaquèrent à des bateaux autrichiens. La marine de ce pays répliqua violemment et détruisit la flottille pirate dans le port de Larache. Ce fut la fin des fameux corsaires de Salé. Le Makhzen comprit que la guerre de course n’était plus rentable, depuis que la force des nations chrétiennes avait commencé à dépasser celle des musulmans et que leur nombre et leurs armes se multipliaient. Il ne pouvait en récolter que le malheur. Tout le contraire de ce qu’il pouvait gagner de la coexistence avec tous les autres peuples et des échanges commerciaux, dans un monde de paix et de respeét. Certains faquihs et courtisans pensaient, eux, que cette cohabitation avec les chrétiens était contre la sunna du Jihad.
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Page 63