יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

במרוקו, האופוזיציה בשמאל לא איחרה להשתמש בהזדמנות, ולהתקיף את הממשלה. ״אל תחריר״, הביטאון בשפה הערבית של ״האיחוד הסוציאליסטי של כוחות העם״[USFP] פרסם ב-16 בדצמבר 1961 בעמוד הראשון שלו, תצלומים של יהודים הממתינים להפלגה בנמל קזבלאנקה. העתון האשים את הממשלה ב״בגידה בסולידאריות עם העולם הערבי ובבעיה הפלסטינית.״ ״אוואן גארד״, השבועון של מרכז האיגודים המקצועיים, הרחיק לכת עוד יותר, וכינה את המבצע ״חילופי יהודים מרוקנים תמורת חיטה אמריקנית, בדומה להצעה של אייכמן להחליף יהודים הונגרים במשאיות.״ ברחוב המרוקני החלה להישמע אמירה לאו דווקא מחמיאה, בדיאלקט המקומי, בלשון זו: ״חסן באע ל׳יהוד בזראע״ – חסן מכר את היהודים תמורת חיטה.

הרשויות נתקפו בהלה לנוכח הארסיות של ההתקפות הללו, שמקורן היה בעתונות השמאלנית. המשטרה סגרה את משרדי ההיא״ס במנעולים, והארגון נאלץ להפסיק את פעילותו שאך זה החלה. אחד מן הדוגלים הנלהבים ביותר בהשתלבות במרוקו, מארק סבאח, חבר בקהילה היהודית של קזבלאנקה, טען, במאמר שהופיע ב״קול הקהילות״, שאיננו מבין את פשר מסע הצלב שעורכים חבריו מן השמאל המרוקני:

׳׳מה בעצם קרה כאן? כמה אלפי אנשים חסרי-כול, שלא יכלו לצאת ממעגל הקסמים האכזרי של הדלות, שלא יכלו להסתגל להתנהלות החדשה של הכלכלה, סברו שההגירה היא המזור למצוקתם. הם יצאו מכאן בהסכמתם הרשמית של פקידי הרשות, מצויידים בדרכונים חוקיים. הם נאלצו לעזוב את מרוקו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים תחת שמיים אחרים… דווקא באשמתם של הללו אשר מותחים כעת ביקורת על הממשלה ועל היהודים בכלל.״

ההתפכחות ב״רחוב היהודי״ תורגמה להפגנה פוליטית ספונטאנית. ב-11 בינואר 1962, בקזבלאנקה, אלפי יהודים שמכרו את כל רכושם כי המתינו ליציאתם הקרובה, צרו על משרדי ועד הקהילה, בעקבות שמועה שטענה לבואם של נציגים מטעם יהדות ארה״ב לחקור ולדרוש לגבי מצבם הנואש. מנהיגי הקהילה, שלא היה להם מה להציע לאנשים, פנו למושל העיר ולשר הפנים, אשר הסכימו, באופן יוצא-מן־הכלל, להרשות את עזיבתם של אלף מהגרים, בלילה, על סיפון ספינה שכורה בשם ״ונצואלה״.

כאלפיים מועמדים אחרים לנסיעה, שהתקדים הזה עודד אותם וסבלנותם פקעה, הרסו, שלושה שבועות לאחר מכן, את משרדי ועד הקהילה. הפעם המשטרה התערבה בכוח, וביצעה עשרות מעצרים. בעקבות ה״מהומות״ הללו, אחד-עשר מפגינים נידונו לשלושה חודשי מאסר.

בניסיון להרגיע את הרוחות, מנהיגי הקהילה שכבר לא הצליחו להתמודד עם המצב, הורו לקרוא בכל בתי-הכנסת הודעה מתריעה מאת המושל, הקולונל דריס בן עומאר. הוא הזהיר מפני הפגנות נוספות מעין אלו, והכריז שננקטו אמצעים על מנת לזרז הענקת דרכונים אישיים. הפיתרון היחיד היה חידוש הנסיעות המאורגנות. הממשלה המרוקנית כמובן שלא התכוונה להסגיר את דבר ההסכם, אולם דרשה ערובה לדיסקרטיות מוגברת. האחראים למבצע ״יכין״ נתנו להם את כל הערובות הנחוצות, וב־27 בפברואר 1962 התחרשו הנסיעות הקבוצתיות.

בז׳נבה הוחלט על מסגרת של 50,000 איש שייצאו במשך שנים אחדות; למספר הזה הגיעו תוך 13 חודשים. אף כי נרשמו 4,108 עזיבות ב-1960, הרי שבשנת 1961 כבר היו 11,478 עזיבות וב-196235,758. ההגדלה הזאת בהגירה נבעה מהשעייה נוספת, והפעם ממושכת יותר, של העזיבות, דבר שהוכיח, לדעת פעילי ה״מסגרת״, שההפסקה האכזרית של ההגירה הקבוצתית מהווה את התעמולה הטובה ביותר ועודדה אנשים לצאת את הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההשעיה השנייה הזאת לא הייתה קשורה למסע עתונאי. הייתה זו ״ירייה עצמית ברגל״. לנוכח המיתקפה האלימה מצד האופוזיציה נגד המימשל, יו״ר ״איסתיקלאל״, עלאל אל פאסי, שקשה היה לחשוד בו באהדה לציונים ואשר נעשה לשר לענייני האיסלם, הפך לסניגור של הגישה הליברלית הממשלתית. במאמר שהופיע בעתון של מפלגתו בסוף פברואר 1962, הסביר שהוא מתנגד לכל אפליה נגד היהודים, וכי עזיבתם ״איננה כי אם ההחלה הטבעית של חופש התנועה, המובטח לכל האזרחים״. הוא אף העז והפר טאבו בכותבו כך:

״מזה שבועות אחדים, קבוצות של יהודים עוזבות את מרוקו ויוצאות לארצות כגון צרפת, קנדה, ואף לישראל. ההגירה הזאת עטתה אופי קולקטיבי, מאז שהוסרו ההגבלות להענקת דרכונים ליהודים. בעבר, הללו הוענקו אך ורק לאלו שיכלו לספק צידוקים, כדי למנוע מהם לנסוע לפלסטין הכבושה. אולם ההגבלות הללו השיגו את ההפך מן הרצוי. היות שמרוקו הייתה המדינה היחידה שכפתה אותן, סוכניה של ישראל השתמשו בעובדה זו כדי לעודד את היהודים לעזוב את הארץ בכל הדרכים, כולל דרכים בלתי-חוקיות, מה שגרר אחריו פגיעה ביוקרתה של מרוקו בכל רחבי העולם. לכן, מרוקו החליטה להשעות את ההחלטות הקודמות שלה, אך להמשיך ליישם את החלטות הליגה הערבית, בדבר איסור החזרה למרוקו של היהודים שנסעו לישראל.״

הליגה הערבית שנודע לה על התפנית הזאת במדיניות המרוקנית, שלחה במארס 1962 משלחת לרבאט. שר החוץ־לשעבר, אחמד באלאפרג׳, שהועלה לדרגת שר ונציגו האישי של המלך, הרגיע את השליחים, בהסבירו להם שמרוקו כמדינה דמוקרטית, אינה יכולה לנקוט צעדים מפלים נגד אזרחיה היהודים. מרוקו אינה יכולה לסרב להעניק דרכונים לאנשי-עסקים שנקראים לנסוע לצורכי עסקים לאירופה או לארה״ב. באשר לישראל, דבר לא השתנה: ״מרוקו ממשיכה להתנגד להגירה לישראל, ונותרה נאמנה לעמדות הערביות לגבי העניין הפלסטיני.״ במשך אותה תקופה, שטף העזיבות גבר, והגיע למספר שיא של 7,000 איש שיצאו את הארץ במאי 1962, וזאת עד להפסקה מחודשת. היקף העזיבות היווה הפתעה וזעזוע לרשויות המרוקניות, כפי שדיווח אחד מן המנהלים של היא״ס, מנחם גלעד:

״יום אחד זומנתי למשרדו של מושל קזבלאנקה, הקולונל דריס בן עומאר, שהפך מאוחר יותר לגנרל ולשר ההגנה. יחד אתי בא לשם מפקד המשטרה, דריס בלקאסם. הלה אמר לי: ”נתנו להיא״ס אישור לעזור ליהודים עניים לצאת, ובמקום זאת אתם מוציאים מן הארץ יהודים הנחוצים לכלכלת המדינה, כמו למשל פקידי דואר מן המנוסים ביותר. אני כבר לא יכול לשלוח מברקים ללא שגיאות כתיב, ולא יכול להזמין מדים שיתאימו לי, מאז שהחייטים היהודים עזבו.״ העזתי ועניתי לו, שעבורם יש כאן הזדמנות מצויינת למלא את המשרות שהתפנו מן היהודים, על ידי מרוקנים. הקולונל דריס ענה לי אז בגערה, ועד עצם היום הזה אני מתבייש כשאני נזכר בזה: ”אתם, האירופים, יש לכם תפישה מעוותת. היהודים הם מרוקנים בדיוק כמו המוסלמים, ואני מצטער על עזיבתם את הארץ. לא הצטערתי על עזיבתם של הצרפתים, אבל אני כן מצטער מאוד על עזיבת היהודים."

צער מצד אחד, ענייני מדינה מצד שני… לא זה היה המניע שהביא, ב-20 ביוני 1962, את דרים בן עומאר עצמו להורות על סגירת משרדי היא״ס פעם נוספת. ייתכן ששובו של המלך, ימים אחדים קודם לכן, ממיפגש פיסגה ערבי בקהיר, יכול לשמש הסבר לדבר. הסיבה הייתה ארצית יותר. בין יתר אמצעי הזהירות, שיכנו את המשפחות שפונו מהכפרים בדרום מרוקו במלון ״בונאפארט״ בקזבלאנקה, והיה אסור להם לעזוב את כתליו עד לשעת הנסיעה. באחת מן המשפחות הללו, הבת עסקה באופן סדיר בביתה בזנות, תחת השגחת אמה. כדי להרחיקה מן המצב החריג הזה, האב החליט לקחת אותה איתו לישראל. האם הגיעה לקזבלאנקה, ומצאה את בתה סגורה במלון. היא התפרצה, השמיעה זעקות שבר, וצעקה לעוברים־ושבים, כשהיא קוראת לעזרה נגד ״הציונים שרוצים לחטוף את בתה בכוח״. היא גרמה לשערורייה ברחוב, והכריחה את המושל לבוא למקום באופן אישי. אפשר לשער את מבוכתו: להיות מואשם בחטיפה לישראל, בלב קזבלאנקה! לפיכך, החליט להפסיק באופן מיידי את הנסיעות המאורגנות שיצאו מעיר זו.

שערורייה אחרת, חמורה יותר, שהתרחשה זמן קצר אחר-כך, גרמה לו לעמוד בנחישות על דעתו. משטרת קזבלאנקה ״עלתה״ על רשת שעסקה בייצור דרכונים מזוייפים, שבה היו מעורבים כמה וכמה עובדי-ציבור מהנמל, וביניהם קרוב משפחה של המושל. הללו מכרו את הדרכונים ליהודים מרוקנים שבראשם עמדו ה״אסטרולוג״ – ז׳ורז׳ אלהרר, והרב יצחק אוחאנה. זה האחרון התמחה בגיוס נערים צעירים ושליחתם לישיבות החרדיות של תנועת חב״ד בצרפת ובארה״ב.

אף כי להיא״ס לא היה שום קשר לפרשה הזאת, הקולונל דריס בן עומאר אטם את אוזניו לכל ההסברים של מנהליה. הוא היה נחוש בדעתו להילחם נגד השחיתות, ועוד יותר להפגין שהוא עושה הכול, כדי להעניק ללא בעיות כלשהן, דרכונים לכל אלו שהגישו בקשה לקבלם. על אף התערבות מצד חברי ממשלה מסויימים, ובקשתו של ידידו האישי, שר הפנים, אחמד רדה גרירה, המושל התעקש לסרב, והרחיק לכת עד כדי כך שאילץ את היא״ס לסגור את משרדיו למשך חודשיים.

אולם כדי להוכיח שאין לו התנגדות עקרונית להגירה יהודית חוקית, המושל התיר לעובדים של היא״ס לארגן נסיעות של המחזיקים בדרכונים אישיים, שהכפופים לו חילקו בנדיבות. הנסיעות תוך שימוש בדרכונים קבוצתיים התחדשו באוגוסט 1963, תחת מעטה כבד של אמצעי זהירות, כדי שלא ליפול לידיהם של המבקרים מן האופוזיציה.

בשנת 1963, סך כל הנסיעות לישראל עלה על כל השיאים. מספר המהגרים, 37,078, עלה אפילו על מספרם בשנה האחרונה של הפרוטקטוראט, 36,301. עם תום השנה הזרם נחלש , ומספר הנוסעים ירד ל־ 15,843 בשנת 1964. אז הסתיים מבצע ״יכין״. מגמה אוהדת מצד הרשויות הייתה מובטחת, וכך גם זכות היציאה, ולא היה יותר צורך במבצע בהיקף גדול. כל אלו שרצו לנסוע יכלו לעשות זאת, ואלו שהתכוונו לנסוע ביום מן הימים לישראל או לכל מדינה אחרת, כבר לא היו צריכים להזדרז.

על אף המספרים העצומים, לא היה מדובר בתנועה קבוצתית מאורגנת כי אם בצירוף החלטות אישיות. ההנהגה הרשמית של הקהילה מעולם לא המליצה על תנועה זו שלא היתה בשליטה, ומעולם לא נטלה עליה אחריות או ארגנה אותה. מאחוריה לא עמדה שום אידיאולוגיה, ועוד פחות מכך – הכרח לצאת מן הארץ, כפי שהיה במקרה של הקהילות היהודיות במזרח- אירופה במאה התשע-עשרה, אשר בחרו לעלות לארץ ישראל בהתאם לסיסמת אגודת ביל״ו: ״בית ישראל לכו ונלכה!״ יהודי מרוקו החליטו ביניהם לבין עצמם, כפרטים, האם לעזוב או להישאר, ולא הלכו שבי אחר קריאה המונית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

עמוד 108

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מרץ 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר