ארכיון יומי: 10 במרץ 2023


פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים-הרב משה אסולין שמיר

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" )שמות לב א -לה (.
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
)רבנו-אור- החיים-הק'. שמ' לב, א(.)זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי(.
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" )שמות לב כב(. ב- ר – ע }נוטריקון{ ערב רב )רבנו אברהם אבן עזרא(.
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את
חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות
בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש,
ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה'
יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת
בראשית הפרשה בביטוי " כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני
ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות
ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת
ראש והרמת המהות והאיכות" )שמ' ל, יג(.
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל
הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו
לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' )בר' י, יג(. שהוא לשון
מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו,
לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים,
אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ
מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלה יך ישראל" )שמ' לב ז-י(.
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" )שמ' לב י(.
במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה
אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך
בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" )שמ' לב יד(.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת
שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… }כמו{ אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים,
אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו".
כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע
כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה:
"לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל )זוהר. בר' כו ע"א( שאמרו:
שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך –
אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל )רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב(: אין מקבלים גרים
לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר
במה שחב" )תיקוני הזוהר עמ' רלה(.
הגמרא )שבת פח ע"ב( מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר )שמ' לג לה( "שאין פורענות
באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר
הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או " מוחשי " לקשר
בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: " הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו
לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי" . האדם לא יכול להבין איך הקב"ה
מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות",
"מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה.
אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר
לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל
ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות.
והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם –
ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו )שמו"ר מב, ו( שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח
לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם
לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח
שמישראל נפלו }מאותם שלושת אלפי איש{, כמובן מאומרו )פסוק כז( 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' }ולא רק הערב רב{.
אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה ".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו,
לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה
הראשונה, }בקב"ה{, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה
אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות
שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח- הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח
ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר }ויקרה{ להם
מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך : "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל".
בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל
אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל
לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה
התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד
השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו
שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת
מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". " ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא".
בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה
אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק
שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'.
רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" )שמ' כ, כ(: "וטעם
שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו
ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם }המילה{ אתי בפסוק
הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו }בפסוק כא{ "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי )מאמר ראשון, צז( אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד
נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

La soupe-Joseph DADIA-derniere partie

J’aimais bien la soupe faite de fleur de farine que maman me préparait plus particulièrement le samedi soir afin de mieux digérer les repas riches et variés du shabbat. Maman aimait combler  mes souhaits, même si parfois ils découlaient des caprices de l’enfant gâté, à qui rien n’a jamais été refusé. Maman se levait de son lit pour me préparer cette soupe, et parfois  à une heure avancée de la nuit. Elle appréciait de son côté cette soupe quand elle avait mal à la tête. Cela l’aidait à mettre de l’ordre  ait dans ses idées et à récupérer du surmenage. Cette soupe  était une vitamine. De nos jours, les gens se gavent de comprimés pour calmer un mal de tête.

 

La soupe est une nourriture universelle. Chaque civilisation et chaque peuple ont su adapter à leurs besoins des variétés de soupes en fonction des ressources mises à leur disposition. Là où l’homme s’installe, il développe aussitôt une capacité  à produire de la farine à partir de ce qu’il sème, en créant une technique de mouture et en construisant un four pour cuire ses aliments, au premier rang desquels il a inventé un liquide à boire et du pain à manger. Les aspirations illimitées de l’être humain ont forgé ses goûts pour répondre à ses envies et à ses appétits. De là le monde des soupes et il faudrait un travail encyclopédique pour le nommer et le dénombrer. L’imagination de l’homme est sans frontières et sans bornes.

La soupe de petits pois  cassés nous réchauffait les  soirs d’hiver et le poivre lui donnait toute sa valeur gustative et nutritive. Je pense que les gens de ma génération la préféraient à la soupe aux haricots blancs, à ne pas confondre avec le plat dit loubia composé d’haricots blancs  avec ou sans œufs.

Un jour à Marrakech, je suis venu voir maman en compagnie de mon ami Isaac Elbhar pour lui demander de nous apprendre  quelques recettes de cuisine, faciles à réaliser. J’ai pris un cahier d’écolier dans lequel j’ai noté avec soin les indications de ma mère. A cette époque j’étais scout dans la troupe Oukaïmeden  des Eclaireurs de France, et nous devions rejoindre les autres troupes à Ein-Kala du côté d’Aïn Leuh dans le Moyen-Atlas, un endroit assez difficile d’accès dans les espaces escarpés parmi des cèdres centenaires, et fréquentés par des singes et autres animaux sauvages, sans parler des brigands qui rôdaient dans cet environnement.

Avec mon ami Isaac Elbhar nous donnions un coup de main pour la préparation des repas de notre Troupe. Un jour par temps couvert et froid, nous avions prévu  pour le repas du soir une soupe de petits pois cassés pour nous remonter le moral à tous. Il n’y a qu’une bonne soupe pour satisfaire tout le monde. La marmite trônait sur un feu de fortune que les astuces scoutes savaient faire. De temps en temps, à tour de rôle, mon ami Isaac ou moi, on passait pour surveiller la cuisson, remuer le bouillon, ajouter un peu de poivre, goûter et rajouter encore une petite pincée de poivre pour donner de la saveur à la soupe, que les camarades épuisés, par une journée de jeux et de randonnées, attendaient pour apaiser leur faim et puiser les forces et le réconfort avant d’aller sous la tente s’allonger sous une couverture et dormir du sommeil du juste. A chaque passage devant la marmite, j’ajoutai dans la soupe du poivre, ignorant qu’Isaac venait de faire de même. A la fin, ce n’était plus une soupe aux pois cassés, mais plutôt une soupe au poivre. Les petits pois gorgés et saturés de tant de poivre ont fini par absorber l’eau et les autres ingrédients, et il ne restait qu’à couper la soupe au couteau comme un gâteau. Nous avons beaucoup ri et nous sommes partis au lit le ventre creux. Le chef de Troupe Lévy n’était pas content. Michel Bénisti, notre chef de patrouille, notre pote à tous, a calmé le jeu.

 

Ta-Leghsa, la soupe aux fèves sèches décortiquées, accompagnée d’une espèce de crêpes épaisses appelées en patois berbère El-qross,  était servie le dernier jour de la fête de Soucoth nommé Hocha’ ana Rabba,  la Grande délivrance.

Certains soirs d’hiver, nous buvions avidement par lampées de cette soupe pour affronter le froid «  dans la pièce que le kanoun ne parvenait pas à chauffer ; en Afrique du Nord, de mémoire d’homme, oncques ne vit-on un feu qui chauffe » Henry de Montherlant.

 

La cabane de la Fête de Soucoth me renvoie au 8 rue Latana, au mellah de Marrakech, à Dar Rabbi Azar Halévi où nous avions habité.

Une marrakchie, Madame Hélène Gans née Perez, a écrit, il y quelques années de cela, un livre très attachant qu’elle a intitulé « Marrakech la rouge Les Juifs de la Médina dans une collection « La cuisine de mes souvenirs ». Elle a su alterner dans son ouvrage les souvenirs d’une adolescence heureuse dans les années 1940 et 1950, avec la présentation de recettes d’une cuisine ancestrale transmise par sa mère. 

Je  ressens un plaisir de citer des passages de son livre qu’elle m’a gentiment offert par l’intermédiaire de ses parents, des amis marrakchis, tout dévoués à l’Association des Juifs de Marrakech : « Dans cette société juive d’autrefois, préparer la nourriture était l’occupation la plus longue des femmes. Eplucher les légumes, ces infinies variétés de légumes, cardons, bettes, céleris, petits pois, haricots, fèves, topinambours, truffes, petits artichauts, chardons et gros artichauts à tête douce, sans compter les carottes, haricots ou tomates et tous les autres primeurs, plumer les volailles que l’on achetait vivantes avant de les faire égorger  par le rabbin du boucher, préparer la viande pour la rendre casher en la lavant et en la salant, puis la hacher pour en faire des boulettes, et trouver encore le temps de préparer des gâteaux où se concentrait tout l’amour maternel. »

Admirable prose, musicale et poétique, qui se déguste comme les petits plats qu’elle nous propose. Elle décrit par le menu les repas quotidiens et ceux des grandes fêtes annuelles, en soulignant au passage ce qu’elle appelle les fêtes sociales : naissances et circoncisions, communions, mariages, ou encore les célébrations attachées au deuil.

Je recommande à tous la lecture de ce petit livre de 131 pages, agréablement bien présentées. Rares sont encore les livres de souvenirs écrits par les juifs sur leur berceau natal. Cet ouvrage est original à plus d’un titre. L’essentiel, c’est qu’il a été écrit par une marrakchie qui a vécu en dehors du mellah dans un immeuble de Ryad Zitoun el-Jdid, Le Nouveau Jardin des Olives, une rue animée de la Médina. Elle avait de la famille au mellah, dont de célèbres rabbins. Elle parle des cadeaux de Noël qu’elle recevait, c’est parce que les enfants français en avaient, et qu’on ne comprendrait pas des chants de Noël que l’on chantait en France et qu’elle avait appris à l’école. Et les Français du Guéliz chantaient « pour l’édification des peuples frustes que nous sommes, nous petits Marocains. Je les entends encore, peuvent-elles se souvenir ? ».

 

Peter MAYNE, un auteur anglais, nous a laissé un roman publié en 1957, The Alleys of Marrakech, dont le chapitre quatre traite de Ryad ez-zitoun : « Nor is the Olive Garden more than a road of that name, no trees, no fruit, just a busy little road. »

En réalité, il existe deux rues à proximité du mellah   qui portent le nom de Ryad Zitoun L’qdim (l’Ancien) et de Ryad Zitoun L’jdid (le Nouveau). C’est dans ce dernier que résidaient Hélène avec sa famille.

 

Le mellah de Marrakech a été érigé en 1557  par Moulay Abdallah al-Ghalib Billah sur l’emplacement d’anciennes écuries royales dans le voisinage de jardins historiques – bustan – à l’ombre de la Casbah, à proximité du Palais d’où partait une  source d’eau, la sâqiya, qui traversait les rahba et les saqâif, faisait le tour de la Mosquée d’El Mansûr, se dirigeait vers l’Est  entre les murs  et atteignait Bâb es-Salihiya, vers l’angle du mur, près du mellah à proximité de Bâb Aghmat.

As-Saliha était le premier grand jardin almoravide. On y a amené de l’eau  de la vieille cité d’Aghmat, en captant plusieurs sources.

Les enfants  disaient : « O sauterelle heureuse, où t’en vas-tu  paître la nuit ? Dans le jardin d’es-Saliha ?

Le nom de Bâb es-Saliha était antérieur aux Almohades et s’appliquait à une ouverture de l’enceinte almoravide.

Le mellah de Marrakech, au 17ème siècle, était divisé en deux parties :

  • Un lieu-dit : as-Saliha sur lequel se trouvaient 200 maisons.
  • Un lieu-dit : al-Matàmin comprenant 50 maisons.

Matàmin veut dire un grenier souterrain. 

       Pour les besoins  d’un recensement en 1890/1891, le mellah de Marrakech a été divisé  en quatre quartiers distincts :

  • Le quartier dit Foundouq el Ousti ;
  • Le quartier dit Jamaâ el Kbir ;
  • Le quartier dit Dar Youssef el Mlih ;
  • Le quartier dit Derb el Meqnine.

 

Le recensement s’appliquait à dénombrer les maisons où des familles vivaient à l’étroit. Plusieurs membres de la même famille habitaient dans la même pièce, parfois même  dans un réduit de chambre, une mesriya. Le nombre des maisons étroites s’élevait à 210 dans las quatre parties du mellah, et le nombre des habitants s’élevait à 5032, les enfants exceptés.

Le terme mellah ne figure pas dans le texte de ce recensement. Il est désigné par une périphrase, « les gens de la dhimma », les protégés de cette bienheureuse ville de Marrakech.

 L’appellation mellah est tardive. Le texte hébraïque le plus ancien qui relate clairement le massacre et le pillage de la communauté juive de Fès en 1465 ne mentionne pas le mot mellah.

  Pour Marrakech, l’appellation Al-Mellah n’apparaît dans les documents juifs qu’en 1639 et dans un texte arabe datant de la seconde moitié du 17ème siècle.

   Auparavant, les auteurs européens appelaient le quartier juif Juderia, Juifverie, Juderie, Juiverie, etc.

   Il faut attendre 1767 pour trouver la mention mellah dans les sources françaises, mais le Consul danois Host qui a vécu à Marrakech entre 1760 et 1768 connaissait déjà ce mot.

   Gaudefroy-Demombynes a montré qu’al-Mallâh a simplement été un lieu-dit de Fès-Jdid, où les Juifs durent s’installer au début du 15ème siècle, alors qu’ils ont toujours habité Fès Qdim et ce, depuis la fondation de Fès. Il devient un nom commun et passe de Fès dans les autres villes du Maroc pour désigner le quartier assigné aux juifs, nous précise Gaston Deverdun.

 

Il y a deux cours d’eau au Maroc qui s’appellent Mellah :

  • L’oued Mellah entre Casablanca et Boujnika, rivière côtière à 25 km au nord de Casablanca sur la route de Rabat. Sur cet oued se trouve l’unique pont du Maroc construit par les Portugais.
  • L’oued Ouarzazate, appelé encore Idermi, provient de la réunion à Tikkirt du Mellah et de l’Imini, descendus de l’Atlas et de l’Irhiri, venu de l’énorme massif volcanique de Siroua.

         Emile Laoust signale : « Lmellah, nom de deux lieux dans la vallée du Rdat. L’wad Rdat forme de la branche  supérieure du Tansift, celui-ci a sa source à l’extrémité Est des Jebilet. On attribue à un miracle de Sidi Rahal la qualité de fraîcheur de ses eaux. Cf. Edmond Doutté dans son ouvrage En Tribu, page 178. L’Oued Rdat était alors un grand fleuve, brûlant comme du feu, dans un endroit considéré comme une des portes de l’enfer. 

J’ai écrit ces pages à la mémoire de maman, il y a plusieurs mois. Je  viens d’y apporter quelques modifications de pure forme. 

                    Bourg-la-Reine, le 12 juillet 2001.

                    Revu à Kervenic-en-Pluvigner

                    Le vendredi 21 août 2020, correspondant

                   A la néoménie du mois d’Elloul 5780. 

Merq 'Hout    

  Mot à mot, cela signifie “soupe de poisson ». C’est une marinade composée d’huile, de cumin, kmoun, de piment rouge, d’ail, d’eau et de sel, dans laquelle on macère de la friture de poisson. Ce mélange servait à tremper du pain pour calmer notre fringale. Lorsque maman n’avait rien de prêt à nous proposer à manger au goûter, au retour de l’école, cette marinade la tirait d’affaire et cela nous convenait parfaitement, et nous nous en raffolions. Je pense parfois à ces moments de bonheur simple où de petits riens nous comblaient et nous rassasiaient. De nos jours, nous avons toutes sortes de pâtisseries, de friandises et autres gourmandises pour boucher un petit creux. Certains, jadis, au mellah de Marrakech,  se contentaient d’un repas frugal de pain d’orge oint d’huile d’olive et de quelques noires bien salées. Et ils étaient heureux et satisfaits.

 Cette image de merq’hout réapparaît des fois devant  mes yeux et je songe à maman, à mon père et à mes frères et ma sœur Esther.

Je ne sais pourquoi cette modeste marinade évoque en moi ce que Claude Thouvenot a écrit naguère à propos de l’orange. Ce fruit d’or, au 19ème siècle, était cher à acheter pour les bourses modestes, quatre sous pièce. Un fruit symbole qui était pour certains enfants leur cadeau de Noël, déposé dans un sabot au pied du sapin. Je cite des extraits de son livre, en particulier les pages 149 à 153. Les oranges venaient de Nice et de Menton, puis,  après 1850, d’Espagne (les valences), d’Algérie et de Malte Ce n’est que vers les années 1955-60 que l’orange devient un fruit presque banal pour tous.

Dans son livre Le pain d’autrefois, publié à Paris en 1977, il y a des pages magiques relatives aux chroniques alimentaires d’un monde qui s’en va, le pain et la soupe. On mangeait du pain à chaque repas et le pain était partout. Autrefois, chaque maison possédait son four que l’on chauffait que l’on chauffait dès le matin pour cuire le pain.

A la fin du 19ème siècle, la soupe était encore pour beaucoup un plat bioquotidien. La soupe du matin resta longtemps l’élément essentiel d’un véritable repas, avant d’être écartée, vers la fin du 19ème siècle, par le café au lait, d’abord chez les femmes et les enfants.

 

La soupe-Joseph DADIA-derniere partie

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מרץ 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר