Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Témoignage d'Eli Peretz, né en 1916, tel qu'il a été recueilli par Meir Knafo. Eli a été reconnu Prisonnier de Sion.
Début 1961, avec toute ma famille et des dizaines d'autres Juifs, j'ai été transporté par les "Sionistes" dans une camionnette fermée, en direction de la frontière nord du Maroc, afin de nous faire franchir les frontières du pays. A un point situé avant la frontière, ces 51 Juifs – dont moi – furent interceptés par la police. Nous fûmes amenés au poste de police de Nador.
J'y fus longuement interrogé par les hommes de la police secrète. Tout l'argent que j'avais sur moi, provenant de la vente de mon camion, me fut enlevé sans m'être jamais rendu. Je fus emprisonné un mois environ et cruellement torturé. Sur l'intervention du président de la communauté, je fus libéré avec ma famille et demeurai provisoirement à Casablanca. Au bout d'un certain temps, des militants clandestins vinrent une fois de plus nous voir et nous firent sortir du Maroc vers Ceuta, puis vers Gibraltar et la liberté. J'arrivai en Israël au mois d'Eloul 1961. Depuis, je me suis adressé à de nombreuses reprises au Premier ministre, au président de la république et au président de l'Agence juive en leur demandant, mais en vain, de m'aider. Personne ne m'a répondu à ce jour. Les deux seules lettres reçues émanaient de madame Yaffa Hatina, du département des Prisonniers ce Sion. Depuis mon arrestation, je souffre de diverses douleurs et maladies et récemment, ma main droite s'est retrouvée paralysée.
Meir Knafo: "Ici se termine le résumé du récit de monsieur Elie Peretz. Après avoir posé à monsieur Peretz de très nombreuses questions, j'ai tendance à croire en sa version. En effet, début 1961, nous avons connu une période difficile, et nous fûmes contraints d'utiliser également des camions conduits par des passeurs espagnols et parfois arabes, afin d'évacuer les immigrants par la frontière septentrionale vers les enclaves espagnoles. Plus d'une fois, ces véhicules furent interceptés et les Juifs qui se trouvaient à bord furent arrêtés et cruellement torturés.
Je demande à la commission de reconnaître monsieur Elie Peretz comme Prisonnier de Sion. C'est là ma recommandation." En effet, Elie a été reconnu par la commission deux mois plus tard.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
פרק שמיני
יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו
יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית
יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'
אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.
אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.
מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.
היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.
בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:
לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.
טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.
בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.
בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.
כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.
במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:
ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.
המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:
בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.
אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:
מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…
בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. 5 בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.
לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
עמוד 137