מורשת יהדות מרוקו

על מנת שחומר חשוב זה לא ילך לאיבוד, עמלתי על שיכתובו לטובת הגולשים….
חובה עלינו לספר את אשר ארע, משום הסיבה הפשוטה, לא רק שהגזענות לא נעלמה, אלא אף החמירה. הגזענות לא פסחה על אף מוסד, כולל בתי המשפט,……
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.

מכתב לעיתון "הד המזרח" משנת 48'.

תודה לעמוס נוי.

Elhai Salomon

ועוד דוגמא: בעבדי במשרד צבאי מסוים, נפגשתי בצעיר מרוקני חסון, חזק (בדיוק כאלה הדרושים לנו לבנין הארץ. בעל פנים שקטים ומלא דאגה. שערות ארוכות מסולסלות, הממלא את תפקידו בנאמנות. הוא היה נכנס לעתים למשרד לבקש ניר ומעטפה לכתיבת מכתב להוריו אשר במרוקו.
 היחס אליו היה רגיל, לא ידעתי עליו הרבה כי לא שלט בשפה העברית, אולם נוכחתי כי בינו ובין אחד העובדים שידע צרפתית נרקמת ידידות כנה. ברבות הימים נסיתי אף אני בעברית, לבוא אתו בדברים ונתגלה לי דבר מעניין ומזעזע גם יחד. הצעיר בעל השכלה גבוהה, עלה ארצה בעצם ימי המלחמה, נלחם בנגב, נפצע, קבל סוג בריאות "ג" וכך נשלח לשמור על אחד המחנות. בעברית שלו, בחצאי משפטים הצליח לגלות לפני את רגשותיו סבלותיו ודאגותיו. ביום בהיר אחד נגש אלי ושאלני: "האם הנוער המרוקני נולד עם סכין ביד?"
תמהתי שלאלתו, הוא המשיך והראה לי את כיסיו והוכיח לי שאין לו סכין בכיס- תמיהתי גברה ביותר, הוא צעק: אח"כ ,אתם חושבים שאנו רוצחים" אתם לא יודעים כלל להעריך את הקרבתנו. אני השארתי במרוקו אם אוהבת ואב דואג ובית מלא כל טוב. אחי לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהים בצרפת, אני הלכתי אחרי מצפוני, באתי ארצה ונלחמתי, נפצעתי. מדוע?- כדי להצילכם, נעשיתי בעל מום בשבילכם !" הרגעתי אותו, אחר כך הסברתי לו בשקט את היחס המחפיר אליהם, הוא סיים במשפט שהדהימני יותר מן הפצצה החזקה ביותר ששמעתי : " כל יום שאני נמצא יותר במדינת ישראל, אני נהפך לאנטי-ציוני גדול יותר !"

ברכות לדר' דוד גדג', חוקר יהדות מרוקו, על זכייתו בפרס "עם ועולם" לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

ה. התנועה הציונית

לפעילות הציונית במרוקו יש קשר ישיר לפעילות בשדה התרבות העברית החדשה, ובספר זה אני עומד על קשר זה וכן על השפעת מצב התנועה הציונית במרוקו על הפעילות העברית שהתקיימה בה. הציונות התפתחה באופן שונה בקהילות היהודיות לתפוצותיהן, ובמחקר אני מבחין בין ציונות מזרחית לציונות מערבית. בקהילות יהודיות במזרח אירופה, ארצות שברובן שררה מצוקה, התפתחה הציונות המזרחית; זו התאפיינה בעלייה לארץ ישראל ובהצטרפות ליישוב המתפתח בה. לעומתן בקהילות יהודיות במערב אירופה ובארצות הברית התפתחה הציונות המערבית; זו ביטאה סולידריות עם היישוב ודאגה לשלומו ולהתפתחותו, תרמה לקרנות ציוניות, רכשה קרקעות בארץ ישראל וטיפחה את השפה העברית ואת התרבות העברית. ירון צור טען, כי בהתפתחות הציונות במרוקו הקולוניאלית בלטה תנודה של ההנהגה הציונית המקומית בין שתי האוריינטציות הציוניות הללו. ראשית תולדות התנועה תחת השלטון הצרפתי עמדה בסימן שני גלי עלייה קטנים שכשלו. אחריהם נטתה ההנהגה לציונות תרבותית ופילנתרופית, ללא מחשבה על הגירה המונית. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה שבו רוחות העלייה ההמונית לנשב בשורות פעילי התנועה, והן התחזקו לאחר הקמת מדינת ישראל.

הפעילות הציונית במרוקו החלה עוד קודם לתקופה הקולוניאלית. בראשית המאה ה־20 הוקמו האגודות הציוניות ״שערי ציון״ במוגאדור (1900), ״שיבת ציון״ בתטואן (1900), ״אהבת ציון״ באספי(1903) ו״חיבת ציון״ בפאס (1909). שלוש הערים הראשונות שאליהן הגיע דבר התנועה הציונית הן ערי חוף שתושביהן באו במגע עם סוכני תרבות מחוץ למרוקו או עם עיתונות עברית אירופית שהגיעה לעירם. היוזמה להקים אגודות במוגאדור ובתטואן באה מקרב יהודים אירופים שביקרו במרוקו או חיו בה, ובתמיכתם של רבנים ומשכילים מקומיים שביקשו להביא את הציונות אל קהילתם. באספי באה היוזמה מיהודי מרוקאי שחזר מארץ ישראל וממשכילים בני הקהילה שקראו על הציונות בעיתונות העברית שהגיעה מאירופה. בפאס יזמו את הקמת האגודה מספר צעירים מתמערבים. מגוון היזמים מצביע על כך שהציונות חדרה לכל המגזרים בקהילה היהודית במרוקו – אירופי, מתמערב וילידי – ובספר אני מראה כי גם בשדה התרבות העברית היו משתתפים מכל המגזרים. בראשית המאה ה־20 עסקו האגודות בדרך כלל בתעמולה לתנועה הציונית, בטיפוח השפה העברית ובגיוס תרומות לקרנות הלאומיות. פעילותן הייתה קצרת טווח ומוגבלת, ובסיומה ניתק הקשר שלהן עם התנועה הציונית.

הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביאה לחידוש הפעילות הציונית במרוקו ולהתפשטותה לקהילות רבות. צבי יהודה הסביר את ההתעוררות הציונית בתקוות שתלו יהודי מרוקו בהצהרה, בחידוש הקשר של התנועה הציונית באירופה עם הקהילות היהודיות בממלכה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהשתקעותם של פעילים ציונים אחדים מאירופה במרוקו. בעשורים השני והשלישי של המאה ה־20 פעלו האגודות במרוקו בהיקף דומה לתקופה הטרום־קולוניאלית, באופן עצמאי וללא גוף מרכז. אולם שלא כמו בתקופה הראשונה החלה להתקיים פעילות באשכולות גאוגרפיים. כך למשל צירפה אגודת ״קו מבשר״ בפאס פעילים ממכנאם, מצפרו, מאוג׳דה ומרבאט; ״שערי ציון״ ממוגאדור פעלה במאזאגן ובאגאדיר; והפעילות הציונית במראכש התרחבה לכפרים בדרום. בצפון מרוקו התקיימה פעילות באלעראיש, בתטואן, בסאוטה ובטנג׳יר, ולראשונה הוקמה אגודה ציונית בקזבלנקה. השלטון הקולוניאלי נקט יחס שלילי כלפיהן, ולא אפשר לאגודות לפעול באופן חוקי. הוא ראה בציונות מתחרה על נפש המיעוט היהודי המקומי, ובכלל ביקש למנוע כל התאגדות לאומית, מוסלמית ויהודית כאחת. האגודות במרוקו היו נתונות תחת חסותה של ״הפדרציה הציונית של צרפת״, ופעילותן הוגבלה לתעמולה ולגיוס כספים לקרנות, כך שהן כמעט לא פעלו במרחב הציבורי. בתקופה זו בולטת אגודת ״קול מבשר״ מפאס, שלבד מתעמולה וגיוס כספים הצליחה לארגן גל הגירה של מאות יהודים מפאס ומצפרו לארץ ישראל; אך ההגירה כשלה, ורבים מהעולים חזרו למרוקו. חוץ מהקשיים שהערימה ממשלת הפרוטקטורט על קיום פעילות ציונית תרמה לדעיכה גם ההבנה של הפעילים במרוקו, שהתנועה הציונית אינה יכולה אוא’נה מעוניינת לסייע בפתרון המצוקות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בקהילותיהם.

בשלהי 1923 נתחדשה הפעילות הציונית, והפעם בקזבלנקה בהובלת יונתן טורש. טורש נולד בפולין בשנת 1895, גדל בבלגיה ועבר להתגורר באנגליה, ושם לקח חלק בפעילות הפדרציה הציונית המקומית. בהגיעו לקזבלנקה, ב־1923, פיקח על סוכנויות מסחר מטעם חברת ייצוא אנגלית. הוא הקים תא ציוני בעיר, ובו היו חברים מתמערבים ילידי מרוקו ומהגרים מאירופה, וביניהם ס״ד לוי, יעקב רפאל בנאזראף, סלומון כגן וזלמן שולמן. בראשית ינואר 1924 הצטרף התא כסניף אל הפדרציה הציונית של צרפת על מנת שיוכל לפעול באופן חוקי במרוקו. התא הציוני גייס תרומות לשקל, לקרן היסוד ולקק״ל מקהילות רבות בממלכה. כמו כן הוא ניהל תעמולה ציונית ולשמה ייסד את העיתון L’Avenir illustré (העתיד המצויר). עיתון זה ראה אור בקזבלנקה בצרפתית בשנים 1940-1926. בשנים שבהן פורסם העיתון הובילו טורש וחבריו אידאולוגיה רפורמיסטית־לאומית, ולא ציונית קלסית. האופי הרפורמיסטי התגלם באידאולוגיית השיקום של הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנועדה לגאול אותה ממצוקותיה הכלכליות, הארגוניות והתרבותיות, והייתה ברוח עקרונות ההשכלה והליברליזם. מטרת השיקום הייתה להתאים את הקהילה לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה בלי לוותר על ייחודה היהודי. הגוון הציוני התבטא בזיקה לבית הלאומי בארץ ישראל, בתמיכה בהקמתו, בהזדהות עימו ובגיבוש זהות יהודית מודרנית.

שינוי מהותי במצבו של הארגון הציוני במרוקו התחולל עם כינוסה של ״הוועידה הארצית״ של ציוני מרוקו ב־18 בינואר 1936. הוועידה התכנסה אחת לשנה בקזבלנקה, במשך ארבע שנים, עד להטלת האיסור על פעילות ציונית באפריל 1940. הוועידות בנו לראשונה בתולדות הציונות במרוקו מסגרת ארגונית מרכזית שייצגה את הקהילות העירוניות הגדולות, ולראשונה רושתו איים או אשכולות של פעילות ציונית וקיימו פעילות מתואמת ומאורגנת. מסגרת זו התוותה מדיניות לארגון הציוני המקומי. מוסדותיו נבחרו ונקבעה תוכנית פעולה לאיסוף כספים לקק״ל, לקרן היסוד ולמכירת השקל, וכן לתעמולה ולחינוך עברי. בוועידה הארצית הראשונה, שהתכנסה בינואר 1936 במשכן אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה, השתתפו 34 נציגים מקזבלנקה, מפאס, מרבאט, מצפרו, מאוג׳דה ומאספי. מספר הנציגים והקהילות גדל מדי שנה, ובוועידה של שנת 1938 השתתפו 55 נציגים מעשר קהילות. הפעילות הציונית במרוקו החלה לפרוח בשנים אלה ובפעם הראשונה נוצר תיאום בין הקהילות, אולם מלחמת העולם השנייה קטעה את התהליך.

ביולי 1943 התחדשה הפעילות הציונית במרוקו. מכתב בחתימתם של ס״ד לוי וסלומון כגן הודיע על כך למחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. למרות ההתעוררות הלאומית והתרבותית ביקשו השניים לקיים פעילות מצומצמת, כדוגמת זו שהתקיימה לפני המלחמה, מחשש להתנגדות שלטונות הפרוטקטורט. חוסר ההתאמה בין צורכי הקהילה לרצונם של לוי וכגן גרר ביקורת חריפה מצד פעילים וארגונים ציוניים מקומיים ומצד המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. הלחץ שהפעילו הגורמים השונים על הנהגת הארגון הביא להתפטרותו של לוי מתפקיד הנשיא. לכגן הצטרף פול קלמרו, יליד ירושלים בן העדה הספרדית, ויחד הם ביקשו לייסד ארגון שירכז את כל הפעילות הציונית במרוקו. לשם כך מינו באופן זמני, עד לעריכת בחירות דמוקרטיות למוסדות הארגון, ״ועד פועל מרכזי״, ״מועצה כללית״ ובעלי תפקידים שונים. ביוני 1946 חודשה המסורת, והוועידה השנתית של ציוני מרוקו התכנסה בקזבלנקה בהשתתפות למעלה מ־50 נציגים שייצגו 2,000 חברים מעשר קהילות מרכזיות במדינה. ההתעוררות שהקיפה רבדים רחבים בקהילה הביאה לכך, שלראשונה מאז הקמת הארגון השתתפו בו נבחרים שייצגו את הציבור הרחב ולא רק קבוצה קטנה מקזבלנקה.

לאחר קום מדינת ישראל הוקמה אגודה ציונית כמעט בכל קהילה גדולה ובינונית במרוקו. להבדיל מהפעילות העצמאית שאפיינה את תחילת דרכן, לאחר הקמת המדינה האגודות הסתייעו בשליחים מישראל. אלה הקנו לפעילות ממד מפלגתי, שהגיע למרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הגעתם של שליחי המפלגות השונות. הפוליטיזציה של הציונות חוללה מאבק של ממש על נפשו של הנוער בתנועות הנוער המקומיות והחלוציות במרוקו, שקיימו פעילות ענפה באותם ימים. ארגון הג׳וינט האמריקאי החל לפעול במרוקו עם תום מלחמת העולם השנייה והיה גורם בעל משמעות בהכנת היהודים מבחינה בריאותית, חברתית ותרבותית לעלייה לישראל. הפעילות התרבותית, בעיקר בשדה התרבות העברית, פרחה בעקבות העשייה הציונית בימים ההם. עם זאת התקיימה פעילות תרבותית עברית לאומית מראשית המאה ה־20 והתרחבה אט אט בהתאם לתנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.

דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית

עמוד 51