מורשת יהדות מרוקו

^המנהל

^{״מצוה דיליה"}

^{השליח השני, הרב שלמה מטוסוב, ניהל את מוסדות חב״ד במרוקו בהכוונת ועידוד הרבי שראה בו איש נאמן, כישרוני ומצליח, הראוי לעמוד בראש מוסדות חב״ד במרוקו. הנה התבטאות נדירה בכתב יד קודשו של הרבי, בה מציין כי תפקידו כמנהל היא המצווה שעליו להקפיד עליה יותר מכל המצוות. הרבי מוסיף כי הרב מטוסוב זכה בתפקיד והוא ממלא את תפקידו כמנהל במסירה ונתינה:}

^{ובמצוה דיליה דצריך להיות זהיר בה טפי – מוסדות בעל הגאולה, שזכה והצליח ובהשגחה פרטית נתמנה ומנהל אותם במסירה ונתינה.}

^ההחלטה

^{הרב מטוסוב התגלה כמהפכן גדול. תוך זמן קצר הצליח להקים ישיבות ועשרות תלמודי תורה במרוקו, וכך השיב אלפי ילדים ובני נוער בערים ובכפרים ללימוד התורה וקיום המצוות.}

^{אחת המעלות הגדולות של הרב מטוסוב היתה היותו בעל ניסיון בניהול מוסדות חינוך. בימי מלחמת העולם השנייה כיהן כיד ימינו של הרב ניסן נמנוב, ממנהלי ישיבות ״תומכי תמימים״ ליובאוויסש בערים טשקנט וסמרקנד שבבוכרה אליהן נמלטו אלפי חסידי חב״ד. בתום המלחמה, כאשר חסידים רבים יצאו ושהו במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, המשיך בתפקיד כסגנו של הרב נמנוב שניהל את ישיבת "תומכי תמימים" המקומית. בשלב הבא, כאשר הגיע לצרפת במטרה להגיע לארך הקודש, התבקש על ידי הרב בנימין גורודצקי לעבוד "רק חודשיים״ בהפצת התורה בין יהודי מצרים, מרוקו, תוניס ואלגייר ששהו במחנות מעבר במרסיי לפני עלייתם לארץ. הרב גורודצקי הסביר שמדובר בהקמת תלמודי תורה עבור ילדיהם על כל הכרוך בכך – שיחות עם ההורים, גיוס מורים, ניהול כספי ותיאום עם הנהלת המחנות.}

^{כיוון שהרב גורודצקי ביקש את עזרתו רק לחודשיים הסכים הרב מטוסוב, אך התנה זאת כי לאחר תקופת הייסוד של תלמודי התורה יסיים את תפקידו ואדם אחר יחליפו. היה זה בחודש טבת תש״י כאשר הרב מטוסוב לקח את העניינים לידיו וזכה להצלחה מופלאה. במחנות אלו שהו יהודים שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל, רובם יהודים חמים ומסורתיים שאמנם לא הקפידו על קלה כחמורה אך שמרו מצוות. הללו קיבלו את הרב הצעיר בשמחה והשתדלו לעזור לו. תוך תקופה קצרה הקים הרב מטוסוב, בסיוע יושבי המחנות, תלמודי תורה בכל המחנות בסביבה ומאות ילדים החלו ללמוד תורה.}

^{לאחר חודשיים עזב את תפקידו ולמקום נשלחו צעירים חב״דיים אחרים. בינתיים הסתלק אדמו״ר הריי״צ ולאחר שפרטי הפעילות במחנות נודעו לרבי, הוא קבע באופן חד משמעי כי אם הרב מטוסוב בברכת אדמו״ר הריי״צ השקיע בפעילות במחנות, עליו להמשיך בזאת.}

^{בתקופה ההיא השתדך הרב מטוסוב עם זוגתו, מרת פעסיא, בתו של הרב לייב קרסיק (הרב יהודה לייב קרסיק, מה״חוזרים״ של אדמו״ר הריי”צ, משפיע במוסקבה ובנעוול. נפטר ברעב בימי מלחמת העולם השנייה. בתו מרת פעסיא שרדה את המלחמה והגיעה למחנה העקורים פוקינג, ובהוראת אדמו״ר הריי״צ הגיעו היא ואחיותיה לצרפת כדי להשתדך שם).}

^{בינתיים התקבלו מכתבים נוספים מהרבי בו מבקשו להישאר בפעילות בצרפת, הרב מטוסוב עשה כך ובתקופה שלאחר שידוכיו הגיע למרסיי לפעילות, אך זו היתה רק ההתחלה. בעיצומה של הפעילות במרסיי הגיעה בקשתו של הרבי לנסוע למרוקו עם רעייתו המיועדת. כך נכתב באגרת מכ״ו מנחם אב תש״י:}

^{שני מכתביו מר׳׳ח וח׳ תמוז קיבלתי, ואחרי הרצאת הרה״ח והרה״ג וכו׳ מהורב׳׳ג שי׳ אודות הענינים באפריקא, הנה לפי דעתי, נכון הדבר אשר יקבל עליו העבודה בשדה החינוך במוסדותינו שם, ואף כי קשה עדיין לקבוע פרטי העבודה שם, כי הרי זה דבר חדש, בכל זה יש לקוות לכר נרחב במקצוע החזקת התורה והיהדות, ובמילא להצלחה מופלגת בכוחות נשיאנו הוא כ״ק מו׳׳ח אדמו״ר הכ״מ. ואשרי חלקם של כל אלו וואס וועלן זיין אפ זיין וואגען [=שיהיו על הקרון שלו]. ומובן מעצמו, אשר כוונתי שנכון הדבר הוא גם לטובתו וטובת ב״ג תי׳ ולהסתדרות בחיים מאושרים.}

^{[…] בפרטי עבודתו, ובטח תשתתף גם בת גילו תי׳ במשך הזמן בזה, עוד נתדבר כשיהיה קרוב יותר להנסיעה צלחה, אלא שכיון שהשגת הניירות לוקח זמן מסויים, טוב אשר יגישו הבקשה על זה בהקדם ובטח יש אופנים ונוסחאות המקצרים את הזמן והחקירה והדרישה עד שמשיגים הניירות ויתוודע אודות זה על נכון.}

^{הרב מטוסוב נענה לבקשה, כיוון שכבר קיבל על עצמו את נשיאות הרבי. במכתביו מאותם ימים הוא כותב לרבי בתארים המתאימים לרבי בלבד, כמו כ"ק.}

^{השגת הוויזה ארכה זמן, ובינתיים כיהן הרב מטוסוב כמשגיח בישיבת ”תומכי תמימים'׳ בברינואה. בתקופה זו דיווח לרבי כל העת על נושא הנסיעה למרוקו בכלל ובעיית הוויזה בפרט. על מכתביו קיבל תשובות ובהן הוראות מעשיות לצד דברי עידוד. הנה קטע קצר מדברי הרב מטוסוב לרבי, לאחר שמבהיר כי מתקשה להשיג ויזה:}

^{אין זאת אומרת כי הנני מהסס חלילה בענין מאראקא וכאילו תוהה על ההתחלה, אבל מבלי שנשקף מזה תוצאה חיובית לפי מראית העין, העליתי על הכתב שאלתי זו, וכבר הגדתי מראש כי כאשר כ״ק יגזור אומר כן יקום והנני לשמור ולעשות ולקיים.}

^{בקזבלנקה ובכפרים}

^{בחודש אלול תש״י התחתן הרב מטוסוב ובתחילת חודש אדר ראשון תשי״א קיבל וויזה לו ולרעייתו. כעבור שבועות ספורים, בשלהי אדר ראשון, יצא מצרפת למרוקו כאשר היעד הוא העיר קזבלנקה בה התגוררו באותה עת כמאה אלף יהודים והיא שימשה מרכז לכל יהדות מרוקו. קזבלנקה שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, היא העיר הגדולה במרוקו בה גם שוכן הנמל הגדול במדינה, והיא נחשבת למרכז הכלכלי של המדינה(לעומתה העיר ראבאט היא עיר הבירה של המדינה, בה שוכנים ארמונות המלוכה).}

^{ההתחלה היתה רצופת אתגרים. לצד המטרה להטבת מצבם של כלל יהודי המדינה בגשם וברוח, החל הרב מטוסוב בארגון פעילות חינוכית חב׳׳דית, שראשיתה היה עם הצעירים. הרב מטוסוב אירגן שיעורי תורה לצעירים בקזבלנקה, ובמקביל פעל למען הקמת מוסדות חינוך בעיירות וכפרים ברחבי מרוקו.}

^{היו כפרים אליהם הגיע הרב מטוסוב שבהם היה כבר בית ספר יהודי, ומפאת מיעוט התלמידים או סיבות אחרות לא היה ניתן להקים בהם תלמוד תורה. במצב כזה הרב מטוסוב שכנע, ולעיתים נאבק בדרכים שונות, כדי שהתלמידים היהודים לא ילמדו בשבתות.}

^{הנה ציטוט מדיווח שכתב לרבי כחודש לאחר שהגיע למרוקו:}

^{בשבוע הקודם ביקרתי שלושה כפרים, האחד שמו גרסיף, שמה כתשעים תלמידים, חמישים נערים וארבעים נערות, לומדים בבית הספר צרפתי גם בשבת, אחרי דין ודברים בינותינו גמרו אומר לדרוש שתי דרישות: א) ביטול חילול השבת ויו״ט ב) רק חצי היום לימוד בבית הספר, ובאם לאו [ההורים] יקחום לגמרי מבית הספר [וכך יוכל להקים מסגרת לימודים תורניים לשעות אחר הצהרים], מושל העיר הצרפתי הסכים על זה. ודרוש אם כן הסכמת מנהל בית הספר ולא היה במקום, ויהיה בשבוע הזה ואם כן יתברר בשבוע הזה. יהא רעוא מן שמיא שיצא לפועל, האופן השני הרצוי לטוב. אבל הוכרחתי להסכים גם לאופן הראשון כי גם אנשי העיר מעוניינים בלימוד הצרפתי, והשעה דחוקה והעמדתי על דעתי [לא היה באפשרותו לשאול את הרבי ולקבל תשובה מפני קוצר השהות במקום, לכן החליט לבדו וכעת מבקש הוראה כללית איך לנהוג במקרים דומים:] ואעפ״כ על כ״ק שליט׳׳א להורות לי איך להתנהג במקרים כאלו לימים יבואו וגם במקום שאין חילול שבת.}

^{הכפר השני שמו דובדן, כשבעים תלמידים, עדיין דרוש רישיון רישמי בכתב מאיזשהו מושל גבוה… ולעת כזאת אושיב שם למלמד מאלו שהיו כבר אצל הרב מיכאל ליפסקר.}

^{תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?}

^{עמוד 28}

התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.

כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.

באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.

המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 262