בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-חלוקת העולם
- 65. חלוקת העולם
באחת הקהילות היהודיות הפזורות בין הגויים היה חי רב, שהיה גם סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) וגם חריף ובקיא בתורת משה. אנשים רבים היו נוהרים אליו יום־יום כדי לשמוע תורה מפיו, ובין באי ביתו היה גם ערבי אחד — האימאם אחמד אלהאשאמי.
פעם שאל האימאם את הרב:— רבי, הסבר נא לי דבר זה: היהודים הם מצאצאי יצחק בן שרה, והערבים הם מצאצאי ישמעאל בן הגר. יצחק וישמעאל אחים היו, כי שניהם בניו של אברהם אבינו— אהובו של הבורא, הראשון שהאמין באל אחד ויחיד. מבחינה דתית אנחנו רואים את עצמנו קרובים יותר ליהדות מאשר לנצרות, כי היהודים מאמינים בתורה ובמשה הנביא, והערבים מאמינים בקוראן ובמוחמד הנביא. שני נביאים אלה מאמינים באללה בלבד, יתברך שמו. משום כך מפליא אותי דבר אחד: מדוע אין אתם אוכלים בהמה שנשחטה על ידינו? מדוע אתם שוחטים רק בהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה ? ומדוע אתם אוכלים רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשת ? דברים אלה נעלמו מבינתי, ואינני מבינם. אנא, הסבר לי אותם!…
ענה הרב לאימאם:— שמעני, אדוני האימאם. יהיה נא ידוע לך הדבר, כי משה רבנו ומוחמד הנביא חילקו ביניהם את שני העולמות והעבירום לבניהם אחריהם. משה רבנו קיבל את העולם הבא ומוחמד הנביא את העולם הזה. והרי ידוע לך כי העולם הבא הוא עולם של רוח, ואין בו לא לידה ולא מיתה, לא אוכל ולא שינה, אלא חיי נצח במחיצת אדם וחוה, האבות ושאר הצדיקים. לא כן העולם הזה, שהוא עולם של חומר: האדם נולד בו בעל כורחו, אוכל וישן בו, ובסופו הוא מת בעל כורחו.
יום אחד הסכימו שני הנביאים לעשות חליפין ביניהם: משה רבנו יעניק זכות ישיבה לערבים בעולם הבא, ומוחמד הנביא יעניק זכות הנאה מן העולם הזה ליהודים. ירדו שני הנביאים לעולם הזה וקבעו: כל מקום שבו תדרוך כף רגלו של משה יהיה שייך לבניו, וכל מקום שבו תדרוך כף רגלו של מוחמד יהיה רכושם של בניו.
רכב משה רבנו על חמורו שצעד לאט לאט. בכל מקום שבו היה עובר, היו הציפורים מתעופפות בשמים והדגים מזנקים מתוך המים. הבהמות היו מתרוצצות סביבו, אך החיות היו משתוללות. בירך משה רבנו את כל החי והעביר את מטהו על הציפורים: מיד צמחה להם אצבע נוספת. אחר כך העבירו על הדגים, ומיד צמחו להם סנפירים וקשקשות. אחר כך העבירו על הבהמות׳ ומיד העלו גירה והפריסו פרסה. אך את החיות שהשתוללו הכה במטהו. ומיד הן ברחו ליער. כך המשיך משה רבנו ללכת בדרכו, עד שהגיע לטבורו של עולם.
לא כן מוחמד הנביא. אותו תקף יצר הכיבוש. הוא רכב במהירות על סוסו, וזה דהר במלוא המרץ. פחד וחלחלה תקפו את כל היצורים: הציפורים המריאו אל־על, הדגים צללו למעמקים, הבהמות התרוצצו והחיות שאגו. מוחמד פקד על הצאן לרדוף אחריו, אך בני הצאן, שעשו את רצונו, לא יכלו להשיגו, אם כי רצו ודהרו בכל כוחם. הם התעייפו ופערו את פיהם לרווחה. האוויר, שחדר דרך הפיות הפעורים, מילא את ריאותיהם עד אפם מקום, ולבסוף נקב בהם חור והתפרץ החוצה. מרבית הצאן מתו בדרך, ורק חלק מועט מהם הגיע לטבור העולם.
— משה רבנו הורה לנו— המשיך הרב את דבריו— כי העולם הזה הוא הבל הבלים, ואין בו ממש. הוא רק פרוזדור לעולם הבא. חיים בו רק כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא. משה רבנו נתן לנו את עשרת הדיברות, שאחד מהם הוא: לא תחמוד את כל אשר לרעך. וכדי לקיים מצווה יקרה זו, ציווה עלינו לאכול רק מן החי, שעלה בחלקו של משה— את הציפורים שיש להן אצבע נוספת, את הדגים שיש להם קשקשים וסנפירים, את הבהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה. את כל השאר, ובכלל זה את חיות היער, אסור לאכול, כי שלכם הן. ואם נאכל אותן, נהיה גזלנים. וכאשר שוחטים אצלנו בהמה, פותחים את קרביה ובודקים את ריאותיה. אם יש בהן חור, גם אז היא מגיעה לכם. אסור לנו לאכול אותה. כל זה על יסוד ההסכם העתיק בין שני הנביאים.
האימאם התפעל מדברי הרב, העמיק לעיין בתורת משה, עד שכעבור זמן מה התגייר וקרא לעצמו בשם ״משה״.
מספר יעקב קורקוס
יעקב ק ו ר ק ו ם (מספר! סיפור 65), יליד מאראקש (1900) עבד שם כפחח. בארץ מאז 1963. בנו, שלמה, כותב עליו:— אדם צנוע ונחבא אל הכלים.
שומר מסורת וקנאי לדתו. הצטיין בוויכוחיו הרבים עם הערבים והמיסיונרים, שבהם היה תמיד יוצא כשידו על העליונה. אב לשמונה ילדים — שישה בנים ושתי בנות(כולם בארץ). מעולם לא התמרמר על גורלו. מתפרנס מעמל כפיו. בעל חוש הומור שנון.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
עמוד 121
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira
LE RABBIN HAYIM PINTO ET LES COLPORTEURS DE SUIRA
Quand le fils du cheikh de Suira se maria, celui-ci offrit un grand dîner en l’honneur de l’événement. Les colporteurs de la ville décidèrent d’apporter des cadeaux dans le palais du cheikh. Chacun d’eux fit l’acquisition d’une grosse dinde et, portant l’animal sur le dos, ils se rendirent ensemble, en procession joyeuse, au palais du cheikh. Ils se mirent en route à midi et il faisait très chaud. Subitement, les colporteurs aperçurent Hayim Pinto, le rabbin de la ville, qui avançait à l’ombre des maisons. Ils le bousculèrent en s’écriant: “Avance de ce côté-là, sale Juif qui empeste l’air de notre sainte ville. Ne t’approche pas trop des maisons des croyants, qui servent Allah et son prophète Mahomet.”
Le rabbin jeta un coup d’oeil sur les animaux que ces hommes portaient sur le dos et toutes les dindes crevèrent immédiatement. A la même heure, le cheikh sortit dans la rue et il vit les colporteurs portant sur le dos des dindes crevées. Il les frappa de son fouet et ils lui racontèrent ce qui s’était passé. Le cheikh s’agenouilla devant le rabbin et lui demanda pardon. Le rabbin lui dit qu’il ne devait pas se faire de souci: “Fais porter les dindes à l’abattoir pour que le choheth juif les tue selon la loi juive et ne frappe pas ces gens, car comme tu peux t’en apercevoir les dindes sont bien en vie à présent.”
Le cheikh fit ce que le rabbin lui avait dit et depuis ce jour le rabbin fut honoré par tous et bien entendu toute la communauté juive de la ville en profita.
LA BONTE DES HABITANTS DE SUIRA
Dans la période qui se situe entre les fêtes de Pourim et de Pessah, le rabbin Hayim Pinto avait l’habitude de s’asseoir devant les portes de la ville de Suira, et de demander à chaque Juif qui passait de faire un don pour que tous les Juifs pauvres de la ville aient des matsoth pour Pessah.
Quatre jours avant la fête de Pessah, un Juif riche mais très avare, passa devant le rabbin. Celui-ci lui demanda de faire un don de 5 réals d’or pour les pauvres, mais malgré les insistances du rabbin, l’homme refusa de donner l’argent.
Le rabbin dit alors à son serviteur : “Suis cet avare sans coeur et lorsqu’il entrera dans sa maison, tu y entreras également et tu prononceras trois fois la prière “Ecoute Israël”, puis tu quitteras la maison.”
Le serviteur fit ce que le rabbin lui avait dit et, au moment où il quitta la maison du riche, celui-ci mourut. A l’enterrement de l’avare, le rabbin Pinto prononça une oraison funèbre au cours de laquelle il dit: “Je savais que cet homme devait mourir. Et je lui ai demandé une obole pour lui offrir l’occasion de racheter sa vie par une bonne action. Mais il refusa de faire le moindre sacrifice et il mourut. Tous les Juifs doivent accomplir de bonnes oeuvres et soutenir les pauvres pour qu’ils vivent longtemps et heureux.”
Les Juifs de Suira prirent bonne note des paroles du Rabbin Pinto et se montrèrent généreux envers les pauvres de sorte qu’on disait d’eux dans tout le Maroc: “Les Juifs de Suira sont des hommes généreux, descendants d’hommes généreux.”
Chimone (ben Yitshac ben Mahlouf ben Avraham) Ouaknine (narrateur; textes Nos. 37 à 39) ; né en 1915 à Talouat, près de Marrakech, résidence du fameux Pacha Galaoui, héros de nombreuses légendes et connu comme un grand ami du peuple juif. La famille possédait un grand atelier pour la confection de selles et d’attelages en cuir et fournissait ses articles, qui étaient de qualité réputée, au sultan. Yitshac le père de Chimone, est aujourd’hui âgé de 90 ans, et habite chez son fils.
En 1925, la famille s’établit à Marrakech pour permettre aux fils de suivre les cours d’une école française.
Après l’établissement de l’Etat d’Israël, Chimone qui était en contact avec des émissaires d’Erets-Israël, transporta, dans son camion, des communautés juives entières à différents ports du Maroc où elles s’embarquèrent pour Israël. En 1954, il fut arrêté par la police secrète du Maroc et des Arabes fanatiques brûlèrent son camion et tout ce qu’il possédait. Deux ans plus tard, il émigra en Israël et s’établit à Achkélone.
Chimone consacre une grande partie de son temps à des activités en faveur de la communauté nord-africaine; il suit des cours et des séminaires pour compléter son éducation et élargir ses connaissances. De nombreux amis et connaissances se réunissent souvent chez lui pour l’écouter raconter des histoires sur sa vie, les rabbins et les communautés juives du Maroc.
Page 110
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira