אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

  1. 12. מותו של דוד יוסף!

ועכשיו אספר לכם מדוע התאחר טקס בר המצווה שלי. וזה מביא אותי אל דודי יוסף, אחי אמי.

אבל קודם עליי להתייחם לעניין השחפת, שהייתה לה אחיזה גדולה בעירנו בגלל הלחות הכבדה ששררה בה עקב קרבתנו לאוקיינוס. רבים מבני העיר לקו במחלה וביניהם דודי יוסף. הוא היה רק בן שלושים וחמש שנה במותו.

פטירתו בטרם עת של דודי האהוב, הייתה הגורם לכך שחגיגת הבר מצווה שלי התאחרה בכמה חודשים. תמיד תמהתי על עניין זה. איך אבי, איש שומר מצוות, חזן של בית כנסת, בנו של רב ראשי, הרשה לעצמו לדחות את עלייתי לתורה ואת הנחת התפילין שלי. ההסבר היחיד לכך הוא ההלם ־הצער העמוק שנפלו על משפחתנו עם מותו של דודי, שבעקבותיהם, ככל הנראה, אבד להוריי כושר המידתיות.

דודי יוסף היה מן הבחורים הזוהרים של מוגדור. הוא הצליח בעסקים ורוב המשפחות רצו בו כחתן. אך באחת מנסיעותיו הרבות לקזבלנקה העיר הגדולה, פגש את ז׳רמן, התאהב בה ונשא אותה לאישה לאכזבתן של בנות רבות ממוגדור. את ביתו קבע בקזבלנקה ונולדו לו שם שני בנים.

אם בכל העיר העריכו אותו ורצו בקרבתו, הרי במשפחתנו ובעיקר במשפחת אמי, משפחת קדוש, הוא היה נערץ ואהוב. הוא היה בן יחיד. אמנם נולדו לסבתי עוד שני בנים, אך אלו נפטרו בגיל צעיר. יוסף, בן יחיד בין שבע בנות, הפך למרכז המשפחה ומשך אליו את אהבת הוריו ואחיותיו.

דואני, אמו של יוסף, כלומר סבתי, לא יכלה לחיות הרחק ממנו. על כן לא נתנה מנוח לסבי עד שהם העתיקו את מגוריהם לקזבלנקה.

לנו, הילדים, לא היו ימים טובים יותר מאלו שבהם דוד יוסף היה בא לביקור במוגדור. אני זוכר עדיין את תווי פניו של הסבל שהיה נכנס לביתנו וארגז תה על כתפיו. ארגז התה שהיה משווק במוגדור היה מעין קובייה גדולה מדיקט דק, שכל אחת מצלעותיה כשישים סנטימטר. לוחות הקובייה היו מחוברים זה לזה ברצועת ניקל מהודקת לדיקט בניטים.

בהגיע הסבל עם ארגז התה על כתפיו, היינו מתאספים מסביב לדוד יוסף. הוא היה לוקח ״לום״ – מין מוט ברזל המשמש כמנוף – ופטיש, והיה מסיר את מכסה הקובייה. אז היה מתגלה לעינינו לא תה מיובא מסין הרחוקה, אלא אוסף של צעצועים אותם דחס הדוד אל תוך הארגז. או-אז היה מתחיל טקס שחזר על עצמו בכל ביקור. דוד יוסף היה שולף מהארגז משחק אחר משחק וקורא: אודט, מרגריט וכן הלאה, כל שמות ילדי המשפחה.

הוא לא היה שוכח את הבנות הנספחות שהתחנכו בביתנו.

אוזנו של דוד יוסף הייתה כרויה לרצונותינו. הוא התעניין בכל אחד מאתנו וידע או ניחש מה יסב לו קורת רוח. על כן המתנות תמיד התאימו להפליא למאוויי מקבליהן.

בכל פעם שהתקיים הטקס הזה, קיוויתי בסתר לבי שכינור יישלף מתוך ארגז הפלאים. לצערי הרב הכינור לא נחשב כמשחק ולא נכלל בתכנית הרכישות של דוד יוסף – תקוותי נותרה תמיד בגדר חלום.

אלו היו הימים הטובים שלנו עם דודנו יוסף עד שבאו הימים הרעים.

בנו הקטן נפטר לפתע אחרי מחלה קצרה בגיל שנה וחצי. ז׳רמן שלא ידעה את נפשה מרוב צער, לקתה במחלה שנפוצה במרוקו אחרי מלחמת העולם השנייה, הלוא היא הטיפוייד. המחלה הזאת גרמה לחורים ובקעים במעיים, והרופאים ניסו להצילה, אבל למרבה הצער, האישה הצעירה מתה על שולחן הניתוחים.

דוד יוסף ששיכל תוך זמן קצר את אחד מבניו ואת אשתו, שקע במרה שחורה והיה לטרף למחלת השחפת.

בגלל מצבו הרפואי של יוסף, חמותו לקחה אליה את הבן הנותר, את מישל.

באותה תקופה, הוריי נעדרו זמן רב מהבית, כי נסעו לקזבלנקה ואנחנו הילדים, נשארנו תחת השגחתה של אחת הדודות. יצחק, דודי מצד אבי, גם הוא הגיח מזמן לזמן כדי לוודא שאנו מתנהגים כיאות.

בבתי הכנסת נשאו תפילות לרפואתו, אלא שמחלתו הייתה כבר בשלבים מתקדמים מאוד. ככל הנראה, במשך זמן רב לא גילה לאיש את עצם קיומה, אולי בגלל שהיה עסוק במחלת אשתו, כך שכאשר החל לקבל טיפולים, שתי ריאותיו כבר היו פגועות וכריתתה של אחת מהן כפי שהיה נהוג אז במקרים קיצוניים, אפילו לא נלקחה בחשבון.

מותו של דודי יוסף, שבא אחרי מותם של אשתו ובנו, התקבל כטרגדיה גדולה במשפחה. אמי ואחיותיה ביקשו ללבוש שחורים, אבל אבי התנגד בתוקף. ״זהו מעשה גויים!״ אמר, ״והרי כתוב במפורש: ׳לא תעשו כמעשיהם׳.״

הן אמנם לא לבשו שחורים, אך לבן לבש שחורים, ובמשך כמה שנים אמי ודודותיי לא חגגו את פורים, כי פטירת אחיהן חלה בעיצומו של החג.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

עמוד 33

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2023
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר