את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

את אחי אני מבקש

בסוף הכנס, הזמין אותי הכרמלי לבוא למשרדו למחרת. כשבאתי אליו סיפר שיש אלפי עולים ממרוקו בירושלים והם רוצים שאסע לשם לארגן את כל הנוער שמסתובב ברחובות ב״נוער העובד״. ״תקים מועדונים ובתי ספר ערב כדי שנוער זה יתפתח וילמד״. הוא נתן לי מכתב המיועד למועצת פועלי ירושלים. הגעתי לירושלים למטרה זו. הוא הוסיף: ״ניסינו עד עכשיו לעשות עבודה זו על ידי שליחים מהקיבוצים אבל הם לא הצליחו בזה, אולי אתה תצליח״. הכרמלי נתן לי כסף למלון ולהוצאות, וכך יצאתי לירושלים.

פניתי למחלקת התרבות במועצת הפועלים. הם שמחו לראות אותי ואיחלו לי הצלחה. ״הלוואי״, אמרו, ״שתצליח״. הסתובבתי בשכונות העולים שזה עתה הגיעו לארץ ודיברתי עם כמה משפחות שיש להן ילדים בגיל בית הספר. חקרתי ושאלתי — מה הם עושים. ״האמת״, אמרו לי, ״כלום!״ מתוך שיחה אתם נודע לי שבבא חכי, אחיו של בבא סאלי, נמצא שם, והוא ידבר בערב באספת עם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להיעזר בו בשליחותי. מצאתי את המקום שבו התאכסן וביקשתי לשוחח אתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיאה לתלמיד חכם. הסברתי לו את מטרת בואי לירושלים ומה אני רוצה לעשות בשביל הנוער פה. הוא לא שאל דבר בענייני דת ומה תהיה מגמת החינוך לנוער זה. הוא רק עודד אותי והבטיח לעזור לי. בערב התקיימה אספה גדולה בבית הכנסת בבקעה, ובבא חכי התקבל בהתלהבות גדולה. הוא היה נערץ על ידי יוצאי מרוקו והילת אחיו ובני משפחתו נישאה בכבוד ובחיבה גדולה בכל קהילות מרוקו. הוא דיבר לעולים אלה באהבה ובחיבה ועודד אותם בקליטתם בארץ להמשיך את המורשת של יהדות מרוקו, לשמור על היהדות ולקרב את הנוער ללימוד וליצירה. הוא הציג אותי ואמר להורים שאני כאן כדי לעזור להם, ושיתמכו בפעילותי.

דיברתי אחריו והסברתי את מטרת בואי לירושלים, הלוא היא לארגן את הנוער במסגרות מקצועיות וחינוכיות, לטובת הנערים המשוטטים ברחובות ללא מעש וללא פעילות חיובית לעתידם. ההורים הבינו את חשיבות הדבר והבטיחו לשלוח את ילדיהם כדי לארגן אותם בפעילות חינוכית. הסתובבתי בשכונות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון ומצאתי מועדוני ספורט עזובים, עם הציוד שלהם. במושבה הגרמנית מצאתי מועדון טניס עם מגרש טניס, ועם כל הציוד בפנים. היה זה המועדון הראשון שלי, ושם התחלנו באספה שלנו. מאוחר יותר מצאתי מועדונים אחרים בבקעה ובקטמון וגם אותם לקחתי. בבניין בית ספר עזוב בבקעה, הקמנו בית ספר ערב. לימים, היה זה בית ספר הממלכתי ״גאולה״.

כעת עליי למצוא מקום בשבילי. מצאתי כמה בתים עזובים, ביניהם בניין בן שתי קומות ליד אימק״א. לקחתי את הקומה השנייה וריהטתי אותה ברהיטים שמצאתי בבתים עזובים בסביבה. לימים זה הפך לקומונה של מדריכי הנוער העובד שבאו מהקיבוצים.

על עבודתי זו פרסמתי מאמר בעיתון ״הנוער העובד״• התחלנו בפעילות ארגונית ענפה ויצרנו קשרים עם סניפים אחרים בארץ. התחלתי לארגן טיולים, ביקורים והשתתפות בכנסים ארציים בתל-אביב. הייתה התלהבות גדולה. לאחר הצלחתי, התחילו לבוא מדריכים אחרים מתנועות פוליטיות כדי לארגן נוער במסגרת מפלגתית. לא הרשיתי שטיפת מוח פוליטית לנוער הזה, אלא דאגתי שילמדו, יעבדו ויתאקלמו בארץ. בין המדריכים האחרים התחילה תחרות פרועה, באשר למי ימשוך יותר נוער לתנועה שלו וכך החלו להטיף את התורה הסוציאליסטית שלהם ולבטל את התנועות האחרות. בעצם כך יצרו בלבול בין הנוער שלא הבין בכלל בתנועות הפוליטיות. ואולם אני המשכתי להעניק להם חינוך כללי, כולל הסבר על התנועות השונות הפועלות בארץ, בלי לבלבל אותם בסבך האידיאולוגיות השונות. היה לי חשוב שילמדו בערב בבית הספר שהקמתי את ידיעת הארץ, היסטוריה של התנועה הציונית והיסטוריה יהודית. כל זה היה חדש בשבילם והיה צורך ללכת צעד צעד. המדריכים האחרים לא הבינו זאת ולכן נכשלו. מזכירות המפלגה המליצה שאשתתף במחזור ראשון בסמינר למדריכי נוער שיתקיים בבית ברל. מדריך אחר מילא את מקומי ויצאתי לסמינר לשלושה חודשים.

התחלנו את הלימודים בחולון ואחר כך עברנו לבית ברל בצופית. רוב המשתתפים היו מהקיבוצים ומעט מהמושבים. הלימודים ארכו שלושה חודשים, בנושאים שונים ומגוונים. באחת הכנסים דיבר המרצה לספרות על חיים הזז ועל ספרו ״היושבת בגנים״ – המגולל את חיי התימנים. המרצה ביקש שיביאו לו תנ״ך, ואולם בסמינר לא נמצא תנ״ך. שאלתי את המרצה: ״מה אתה רוצה מהתנ״ך, אולי אני יכול לעזור?״ והוא ענה שהוא מחפש מהיכן לקוח הנושא של הספר. עניתי: ״אני יודע מאיפה ואני יכול לצטט״. ציטטתי את הקטע משיר השירים ואמרתי לו שאני יודע את כל הספר הזה בעל פה. הוא ממש התפלא, פנה לחניכים ואמר להם: ״אתם רואים! לזה קוראים תרבות עברית״.

אני הייתי העולה החדש היחיד. אצל חברי הקיבוצים התנ״ך לא תפס מקום. מהצעירים האלה קיוויתי ליותר פתיחות ויחס חברי. סוציאליסטים, לא? אבל הם היו מתנשאים ויהירים. לא הייתה להם לא קרבה ולא ידידות. לא שלא דיברנו, אלא שהם שמרו על מרחק רגשי. אני לא יודע אם זו טיפשות, ביישנות או סתם זלזול בעולה החדש. הם ידעו שאין לי אף אחד בארץ ובזמן שהם הולכים הביתה בסוף השבוע אני נשאר לבד. קיוויתי שמישהו יזמין אותי לבקר בקיבוץ או במושב שלו. ואולם לא קיבלתי הזמנה כזו מעולם. בזמן שהייתי בסמינר הייתי הולך לצופית ברגל, מרחק ניכר בחום הקיץ, כדי ללמוד נגינה בפסנתר. הייתי הולך יום יום בשעות הצהריים, למורה שלימדה בביתה. לאחר השיעור הייתי מתאמן בספרייה של בית ברל או בחדר אוכל שהיה בו פסנתר. גיליתי לא מזמן מוזיקה קלאסית שעוררה בי רגש עמוק וסיפוק נפשי עילאי. תמיד הערכתי כל דבר יפה. אם זה בניין יפה, עץ גדול עתיק והדור או גשר מרשים.

כל יצירה אנושית עוררה בי הערכה והתפעלות. כל תופעה טבעית ריגשה אותי, אפילו פעולה טבעית שחוזרת על עצמה יום יום, כמו שקיעת החמה. כל יום זו שוקעת בצבעים ובציורים שונים, במשחק צללים וצבעים עם העננים. זה מוכיח כמה אנחנו חלק מהטבע המקסים אותנו ברב גוניותו ובהפתעתו. לאחרונה גיליתי במוזיקה הקלאסית עולם של חוויות נפשיות חדש שדיבר אליי בצורה עמוקה ועורר בי סיפוק נפשי ורגשי עצום. עולם של צלילים עדינים ומהנים שהיה זר לי עד כה. התחלתי להקדיש שעות של הקשבה בריכוז, וקראתי על חייהם של המלחינים השונים שמצאתי בהם עניין רב. הייתי ממש נלהב ללמוד ולהבין כל דבר חדש שגיליתי, וכך הרחבתי את ידיעותיי יותר ויותר בנושאים שונים. תמיד נמשכתי לפיוטים שלנו שאהבתי מאוד, ושרתי ברגש. שרנו אותם במנגינות נעימות לאוזן וגם המילים היו נשגבות, דיברו אל לבי ונגעו בנשמתי. היו אלו מילים על אהבת עם ישראל ועל אהבת ארץ ישראל. באחד הימים התיישבתי בחוץ לעת ערב ובהיתי בשקיעת החמה. זהו הזמן ביום אותו אני אוהב, ובו אני מרגיש התייחדות עם הטבע שמביא לי השראה ומצב רוח מרומם של הרהורים ומחשבות. הנאה מעולמנו הנפלא שבו מהדהדת בכל יופייה שירת הציפורים שמתגברת עם השקיעה עד שהכל נודם כליל עם רדת הלילה. הפרדסים סביב נדפו ריח ניחוח של פרחי הדר ובישמו את הסביבה. לפתע הרגשתי מישהו מתקרב בצעדים חרישיים על הדשא. אותו אדם התקרב אליי והתיישב על ידי. היה זה בחור מהמושב שפניו שזופים מלהט השמש של עבודה בשדות. צעיר חביב ועד כה מרוחק כמו כולם. הוא התעניין מהיכן באתי ואיך זה שאני יודע כל כך טוב את התנ״ך ואת העברית השגורה בפי. הוא התרשם בהרצאה שבה ציטטתי ישר מהתנ״ך ובעל פה. עניתי על שאלותיו ושמחתי שסוף סוף הוסרה המחיצה ואפשר להתחבר למישהו. הוא סיפר לי על משפחתו בבאר טוביה והזמין אותי לנסוע אתו לשבת אצלם. שמחתי מאוד וקיבלתי בתודה את הזמנתו. שאלתי אותו מדוע יתר החבר׳ה מרוחקים ועומדים מן הצד, והוא הסביר שרוב בני הנוער מהקיבוצים לא אוהבים את יהודי הגולה ולא את העבר הגלותי. הם חושבים שיהודי הגולה כפופי גב וקומה. ״הם חושבים שאתה כעולה חדש גלותי – אין לך מה לתרום לתרבות החדשה של בעלי הבלורית זקופי הקומה. הם גם חושבים משום מה, שעולה חדש הוא חסר השכלה ולא יוצלח. לכן הם מופתעים מטיפוס כמוך. הם לא יודעים שבאת מבית מבוסס ושעזבת סמינר למורים. הם חושבים עליך משל באת מארץ מפגרת ופראית״.

״אבל עד כדי שנאה וזרות?״

״זאת סתם טיפשות, אל תיקח ללב. הם פשוט לא יכולים לסבול עולה חדש שיודע משהו יותר טוב מהם״.

־ ״באמת? הנה מה שמדאיג אותי. מה יהיה העתיד של העם הזה שבונה את המדינה? תושבי הארץ הם מיעוט ולא יכולים לבנות את המדינה לבד. הם צריכים כל העזרה דווקא מאלה שבאים מקרוב ונראה שאינם אוהבים. רק יחד נוכל לבנות משהו טוב, אבל במחיצות זרות ושנאה בינינו לא נצליח. אספר לך סיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. האיש הזה ערך סעודה וביקש מהשמש שלו שילך להזמין את קמצא לסעודה זו. השמש טעה והזמין לסעודה דווקא את בר קמצא השנוא על בעל הבית. כשבעל הבית ראה אותו, התנפל עליו וצעק: ׳מה אתה עושה כאן?׳. בר קמצא ענה: ׳הואיל ואני כבר כאן הנח לי, ואשלם לך דמי הסעודה׳. ואולם בעל הבית לא רצה לשמוע. אמר לו: ׳אני אשלם בשביל כל הסעודה׳. בעל הבית לא רצה וגירש אותו בבושת פנים מביתו. בר-קמצא כעס על החכמים שישבו שם, ראו איך בעל הבית מבזה אותו ולא הטיפו לו מוסר על התנהגותו, ואמר: ׳אלך ואלשין על כולם לקיסר׳. הלך וסיפר לקיסר שהיהודים מרדו בו. על שנאת חינם חרב בית שני ואני מפחד שאנחנו חוזרים על אותה הטעות״.

״לא״, אמר אורי, ״אל תדאג. זה יסתדר. הם יתבגרו ויבינו בסוף״.

״אני מקווה. תראה! אפילו במקור עשרת השבטים שייסדו את עם ישראל – יש ביניהם בני השפחות בלהה חלפה שנתקבלו כמו יתר הילידים. אנחנו מתחדשים כעם ונצליח לעבור את זה בהצלחה רק באיחוד כל הכוחות של הוותיקים ושל החדשים״.

שמחתי על כך שהיה חבר אחד איתו אפשר היה לקשור קשרי ידידות. הסמינר היה מעניין מאוד והייתי מלא תודה והערכה למפלגה ששלחה אותי. למדתי דברים רבים ומעניינים בתחום תנועת העבודה והזרמים השונים של הסוציאליזם הכללי והציוני. זה פתח לי צוהר ללימודים חדשים שאעמיק בהם בעצמי על ידי קריאה ועיון בספרים. זו דרכי בלימודים. אני לא מרפה מהנושא עד שאני מתמצא בו טוב מאוד. סקרנותי התרבותית חיה ובועטת כל חיי. שמחתי לבלות סוף שבוע עם משפחתו של אורי. אנשים טובים שעמלו קשה לבנות את המשק שלהם שהוא עכשיו מבוסס, וגם הילדים הגדולים עובדים בו. סיפרתי להורים של אורי על החיים במרוקו ועל מה שסבלנו מהערבים עוד לפני בוא הצרפתים. על ההתעללויות האכזריות והסבל רק בגלל היותנו יהודים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

283

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2023
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר