יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה

מדבר שקר תרחק

בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.

ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.

אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.

כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.

החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.

שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.

סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.

הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו

החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳  אמר.

ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.

״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.

ראש הקהילה הביט בו כנדהם.

״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.

״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.

״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.

״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳

(שמות כג, ז)".

(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)

נשים דעתן קלה

מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.

רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.

כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?

מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…

נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.

(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה