"האזינו השמים ואדברה-הרב משה אסולין שמיר
סודות ההיסטוריה של עם ישראל,
רמוזים בפרשת האזינו,
עם דוגמאות מתקופתנו.
"גדולה שירה זו שיש בה עכשיו,
ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא,
ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא"
(מדרש ספרי האזינו, פסקה שלג).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"האזינו השמים ואדברה,
ותשמע הארץ אמרי פי" (דב' לב, א).
'ויבא משה וידבר את כל
דברי השירה הזאת באזני העם".
רמב"ן: "ולזה רמז הכתוב שאמר (בפס' הנ"ל, את המילה) 'כל',
להגיד שהיא כוללת – כל העתידות למו" (דב' לב, מד).
רבנו-אור-החיים-הק': ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא,
וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).
"משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל,
עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".
פרשת "האזינו", קוראים בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים – שבת תשובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. יוצא איפוא, שהיא רומזת למעלת התשובה, הכפרה והטהרה לעמ"י ביום הכיפורים, והשמחה שבאה בעקבותיה בחג הסוכות – "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' טז יד – טו).
מנין הפס' בשירת 'האזינו' הוא נ"ב, רמז לנ"ב פרשות התורה, למעט פרשת 'האזינו', ופרשות 'תרומה תצוה' הנחשבות לאחת. נ"ב פרשות רומז ל- אליהו {נ"ב} הנביא המסמל סתרי תורה כפי שהם מופיעים בשירת 'האזינו', היות והוא זה שיתרץ לנו בעתיד את כל הקושיות, כדברי מקומות רבים בגמרא בהם נאמר:
ת.י.ק.ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
פרשת "האזינו" כתובה בפרק אחד בתורה, וכתובה בצורת שירה, המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה לא ע"א).
כל משפט מחולק לשני חלקים, אחד מימין, והשני משמאל, ובאמצע רווח.
בעצם, משה רבנו מסכם את התורה בשירה, לאחר שבפרשה הקודמת 'וילך', חתם את התרי"ג מצוות בשתי המצוות האחרונות – כתיבת ספר תורה, ומצות הקהל. כל זאת לאחר חודש ימים, בו משה רבנו הסביר לעמ"י את התורה.
משה רבנו מחליט לסכם את התורה בשירה, במוסיקה שתשמש להם ולנו כמקור השראה, אותה יזכרו לעד. זה לא פלא שבימים עברו, נדרשנו ללמוד את שירת 'האזינו' בע"פ, כמו ש'שירת הים', שגורה בפי כל, ובע"פ.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: השירה הזאת נפתחת בצורה חגיגית בפס' הראשון, בו מדמה את גדולי ישראל לשמים – 'האזינו השמים ואדברה', ואת המון העם לארץ – 'ותשמע הארץ אמרי פי'.
וכלשון קדשו: "עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל: אחד – הם גדוליהם וראשיהם. ב' – המה המון העם שאין להם שם בעם. וכינה לגדולים בשם 'שמים' – שהם במדרגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בציווי 'האזינו השמים". לגבי העם, רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ".
המלבי"ם הולך בעקבות רבנו-אוה"ח-הק' ואומר: "וכיוון ב'השמים' אל הגלגלים וכל שממעל ל'הארץ', וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר, כמו השמים המשפיעים על הארץ".
בהמשך, הכתוב משתמש בדימויים מעולם הגשמים והטל, המרווים את האדמה שנותנת יבולה בשפע, בזמן שעושים רצונו של מקום – "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, וכרביבים עלי עשב".
רבנו אברהם אבן עזרא: "ועיקר הטעם שהתפלל משה, שיהיו דבריו כטל ומטר, שלא ישובו ריקם, כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב. והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה והצמיחה" (פס' ג').
"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –
ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
להלן דוגמא אחת מני רבות,
המצביעה על כך שבשירת האזינו, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י.
"ואני אקניאם בלא עם – בגוי נבל אכעיסם" –
הקב"ה מביא על עמ"י תנועות מחבלים,
כמו חמס ובדואים מדרום, וחיזבאלה מצפון – שהן 'לא עם',
אבל הם חבריהם כן מאמינים ב-אל – "אללה ואכבר".
באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:
1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.
2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.
3 מלחמת כיפור – תחילת החזרה בתשובה לפני הגאולה.
השאר – מבצעים כמו מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה וכו'.
המטרה:
הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.
רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל
ולא שומע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.
אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.
(פרקי דרבי אליעזר)
המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים: בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.
דוגמא מחיי כלל עמ"י.
מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:
"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –
ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):
עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".
רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".
רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".
דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…
דוגמא מחיי הפרט:
לרמב"ן היה תלמיד מבריק שהמיר את דתו לנצרות, והפך להיות שר חשוב. ביום כיפור, הוא הזמין את רמב"ן רבו ושחט לפניו חזיר, וגם אכל מבשרו וכו'.
הרמב"ן שואל אותו: מה גרם לך להמיר את דתך, ולשנוא את היהדות. האיש ענה: "פעם שמעתי אותך בדרשה אומר: בפרשת 'האזינו' רמוז כל אחד מאתנו, והרי לא הגיוני. תוכיח לי שהשם שלי אבנר רמוז בשירת האזינו?
הרמב"ן עונה לו: השם שלך אבנר, רמוז בפס': "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם". האות השלישית במילות הפס', יוצרות את השם אבנר. גם בתוכן, הקב"ה ישבית את זכרך – 'זכרם' וכו'.
אבנר מאוד התפעל מכך וביקש לעשות תשובה. הרמב"ן הבטיח לו להוציאו מהגהינם לאחר שנה. האיש קיבל על עצמו תשובה. הלך לים והטביע את עצמו כעונש.
"כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (דב' לב ג).
אמר רב יהודה: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנ' "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו" (בר' כא ע"א). תרגום ירושלמי אומר: "ואתן עמא דישראל, הבו יקר ותושבחא ורבו רוממו לאלהא".
רשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה להם הקב"ה, והטובות שגמל לכם, וגם הוא צדיק במה שיעשה לכם… היו מודים על האמת".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הכוונה, כי הדבר אשר אליו יכוון במאמריו – הוא שם ה', על דרך אומרם ז"ל, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (זהר אמור צח ע"ב). ועליה הוא אומר: 'יערוף כמטר לקחי – שהיא התורה – שהיא שמו יתברך. ופירוש אקרא, מלשון יקר".
"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט,
אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (נב, ד).
הפס' מדבר על האמונה בצדק האלוקי המוחלט בעולם.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא מאדם הלומד תורה, ובכל זאת "מזונותיו קשים, ולחם אין. או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה, ומודדים לו במידה גסה, אכול ושבוע והותר. כיעודים שנאמרו ללומדי תורה, ונהפוך הוא לא, מפני זה יבעט, ותיוולד בו חס וחלילה מינות – אלא יצדיק הדין עליו, ויאמר ה' אמת, והוא אומרו 'הצור' – לשון תוקף וחוזק" וכו' כדברי קדשו.
מוסר השכל:
ביטחון עם ישראל במדינת ישראל,
תלוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך אמונה בה',
בבחינת "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".
על הפס' "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), הרומז לגאולה בימות המשיח,
אומר רבנו-אור-החיים-הק':
רק אנשי אמונה בה', "יחיו", ויזכו לעלות לרכבת הגאולה.
בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).
כ"כ, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.
כ"כ, הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.
"בסוכות תשבו שבעת ימים.
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).
ס-וכ-ה = שילוב הוי-ה ואדנות בקיום מצות סוכה.
ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י + וכ {26} = הוי-ה = 91.
(דרשות רבנו אוה"ח הק' שקובצו בספר "מאור החיים", מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).
הקשר הפנימי בין חגי תשרי.
ראש השנה וכיפור: "תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}. בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.
"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב: "כי חוק לישראל הוא – משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).
"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.
"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).
בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.
ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים: אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.
"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).
פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.
בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".
במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב, א-ג).
יעוד חג הסוכות: ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.
הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.
"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),
"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).
"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".
כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.
"אין שמחה כהתרת הספקות". לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.
רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א).
הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה.
על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).
פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.
הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.
"תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},
שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.
ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא,
שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).
ישיבתנו בסוכה,
מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,
כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').
רבנו-אור-החיים-הק': "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).
"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כג, מב).
יוצא מדברי קדשו: הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.
את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".
השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.
רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.
תשובתו ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.
הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).
כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.
רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".
את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).
{הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.
בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.
.
סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן ע"ה, ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אוה"ח-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פאס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:
"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:
ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /
השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".
כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.
"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".
הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.
מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).
את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.
ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).
גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:
"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח ט).
האושפיזין עילאין קדישין של רב המנונא סבא.
הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.
להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".
בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח} למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.
הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.
אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה
(עיבוד המקור הנ"ל מהזהר בפרשת אמור).
רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?
השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?
רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי. אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).
מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.
בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.
יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".
כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק
לאדמו"ר הרה"צ בבא סאלי ע"ה,
והאמונה בברכותיו.
הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של העולם – בתורה.
ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).
זוג חסוך ילדים מגיע אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, כדי להתברך לפרי בטן. הרב בירך את הזוג, ומסר להם בקבוק מים. לפני יציאתם מבית הרב, האישה ביקשה מבעלה בנוכחות כולם, לשים בקופה 100 ₪.
כאשר עזבו את משכן הרב בדרכם לאוטובוס, הבעל התרגז על אשתו שדרשה ממנו לשים 100 ₪, בנוסף לזה שהפסיד יום עבודה. הבעל גם הזכיר, שהוא ראה את השמש ממלא את הבקבוק במי ברז רגילים, כך שחבל על הכסף שהוציאו לשווא, על "מי ברז קדושים".
תוך כדי שהאישה מנסה לדבר על ליבו של בעלה, שתפילותיו של סידנא בבא סאלי ע"ה אינן חוזרות ריקם, וכדאי להאמין בקב"ה ובצדיק שליחו, שבזכותו יזכו להיוושע בזרע של קיימא, מתייצב בפניהם השמש של הרב שמילא את הבקבוק במי ברז, ובפיו בשורה: הצדיק מחזיר לכם את השטר בן 100 ₪ , ומבקש בחזרה את בקבוק המים.
הבעל שהופתע מדברי השמש, שאל: איך הרב ידע שאני כעסתי על אשתי, ועל חוסר אמונתי ב"מי ברז הקדושים".
השמש ענה: לא שמעת שישנם צדיקים בעלי רוח הקודש. אדם כמו סידנא בבא סאלי שכל ימין ספון בתורה מתוך קדושה, זוכה לאור הגנוז, דרכו יכול לראות למרחוק. שנזכה אמן סלה ועד.
חג סוכות כשר ושמח – משה אסולין שמיר