מורשת יהדות מרוקו

קברי צדיקים במרוקו, כמעט בכל ישוב במרוקו קבור צדיק, המכונה לעיתים ״מול לבלאד״, כלומר, אדון העיר. יששכר בן עמי חקר בצורה מקיפה את נושא קברי הצדיקים וספר שש מאות ושישה עשר קדושים. הקברים מפוזרים ברחבי מרוקו, ובייחוד בהרי האטלס. שירים ופיוטים רבים חוברו לכבוד הקדושים.

ועל כן, סוזן בתי, נערה חכמה את בוודאי מבינה כעת מדוע עלייך לצאת עם הורייך לקברו של הרב שהוא בעצם סבא שלך ושחובתך לכבדו על שום כך!"

…סיפור מרתק זה אכן שכנע אותי לחלוטין, שבתי מייד לבית הוריי ולהפתעתם, צייתנית וללא כל ויכוח נוסף בנושא… למחרת היום, יצאנו לדרך ל״אוריקה״

אוטובוס ישן הסיע אותנו בדרך הררית מפותלת ומשובשת להחריד, עד לעמק האוריקה. במשך שעות הנסיעה הארוכות שנדמה היה שאין להן סוף, גרם לי ריח הדלק שנפלט מהאגזוז ופרץ דרך החלונות השבורים בחלקם, לבחילות ולהקאות איומות, עד שבקושי נותר בי כוח לנשום. הקץ לסבלי הגיע רק לאחר הגעתנו לאתר. התחלנו בטיפוס רגלי אל ראש ההר. להפתעתי, נגלתה לנגד עיני פינת חמד המשרה אווירה פסטורלית מדהימה. המים הזורמים בנחל שליד הקבר היו צלולים ביותר, ובבואתו של העץ הבודד שעמד שם, השתקפה שוב ושוב עד לאופק. הרוח הקרירה שנשבה במקום, ליטפה את פניי ושכנעה אותי שהעליה למקום הקדוש הזה אכן הייתה כדאית הרבה יותר מנסיעה לקייטנה שבמוגדור.

Rien ne sert de courir, il faut partir a point

אין טעם לרוץ, יש לצאת בזמן

הגענו לבית גדול בראש ההר. יהודים רבים ישבו והתפללו בפתחו. גברים וילדים קטנים התקבצו יחד, מאוחדים באמונתם. הגברים חבשו לראשם ״תרבוש״ בצבע שחור דהוי המוכתם בשומן ידיהם, אותו הסירו מעל ראשם רק בעת :גירוד הקרקפת או לפני השינה. הם לבשו חולצת ״ תְשַׁמִר ״, כותונת לבנה ארוכה, המבצבצת מבעד לצווארון הפתוח של ה״ דְזְ'לִיבָּה ״, שצבעה שחור וחום והרכוסה בכפתורים, ״ אְלְ עְקָאד ״, לכל אורכה. היו נשים, גם יהודיות וגם מוסלמיות, שעסקו ברקימת כפתורים בצבעיב שונים, אותם מכרו לתופרות של ה״ פַרָאזִיוֹת" וה"דְז'לִבּוֹת". הנשים למדו עוד בילדותן, שלב אחר שלב, את מלאכת הרקמה של כפתורים. תחילה עיצבו הן את בסיס הכפתור עי ידי ליפוף חוטי צמר גסים סביב לשיפוד מתכת, אל מולדי. הן הרטיבו את אצבעותיהן במי סבון, ובזריזות, מבלי לנתק את מבטן ממספרות הסיפורים שמשגיחות על מלאכתן, הניחו את בסיס הכפתור לייבוש בתוך קערת נצרים. למחרת, הגיע השלב הבא והוא רקימת הכפתור עצמו. ניסיתי ללמוד מלאכת אומנות זו, אך ללא הצלחה מרובה. לכל סיבוב של חוט הרקמה הייתה משמעות, ובכל שבוע לומדים שלב חדש. לעתים נעשתה העבודה בשרשרת וכל אחת מהמשתתפות ביצעה את השלב שהיא כבר ידעה. מעט מאוד נשים ידעו לבצע את כל השלבים.

מצדו השני של פתח הבית, התכנסו הנשים המאמינות כשהן לבושות בשמלות פרחוניות בצבעים כהים, נעלי ״סרביל׳ רקומות זהב או כסף לרגליהן, ושיערן אסוף בתוך ״פולר (מטפחת) צבעוני. הבדלי המעמדות ניכרו בצעיף העשיר המעוטר בחוטי משי ארוכים עד המותניים אצל חלקן, לעומת הצעיף הבלוי שידע ימים טובים יותר ושאיבד מזמן את צבעו המקורי אצל הנשים האחרות. הגברים בפניהם החתומות נראו כדמויות שיצאו היישר מסיפורי הנביאים שבתנ״ך עם מבט זועם וזקן לבן או אפרפר. לתדהמתי גיליתי שחלק מילדיהם המתבגרים היו לבושים כמעט כמותם.

נשאבתי לתוך האווירה הקסומה שממש שבתה אותי לתוכה קסמה נוצר גם על שום שהיה זה מקום קבורתו של סבי וגב משום קדושת המקום. נזכרתי בארכימדס שהצליח לפתור או בעיית הנפח בעת שהיה באמבטיה, ומרוב התלהבות יצה בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק ״איאוריקה!״ (מצאתי! הרגשתי שגם אני כמוהו, חווה גילוי פורץ דרך מקום קדוש זה לפתע הבנתי מדוע כל כך הרבה אנשים נמשכים אליו. ביראת כבוד נכנסנו לבית שבו קבור סבי, או ליתר דיוק אבי שושלת בל־חנס, רבי שלמה בל-חנס. כל בני משפחתי הניחו כיסוי ראש ופנו שמאלה לכיוון החדר שבו נמצא הקבר. אינני יכולה לתאר במילים את הרגשות שהציפוני בעת הביקור, הם בוודאי ילווני עוד הרבה שנים. מודה אני להוריי על שהתעקשו להביאני לשם, וגם לסבתי על שניאותה לשתפני בסיפור המשכנע על המקום הקדוש הזה. אחרי ביקור זה לא החמצתי אף הזדמנות וחזרתי וביקרתי במקום עוד ועוד.

פולחן הקדושים היה, עד לתחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עניין איש׳ ומקומי. קדושים רבים היו מוכרים רק לתושבי הכפר הסמוך אליהם. הסיבה היתה בעיקר קשיי תחבורה. משנות השלושים של המאה העשרים חל שינוי בכל מרוקו בעניין זה. קהילות החלו לפתח את המקומות הקדושים, וריבוי המבקרים בהם הביא הכנסות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. עם הזמן הוקמו ועדים ליד קברים קדושים שהורכבו מנשיא, פקידים וגזבר. הועד היה אחראי לארגון ההילולות. (הילולה היא מילה בארמית, שפירושה ״חג כלולות״). לרוב התקיימו שתי הילולות, האחת בל״ג בעומר, והשניה לאחר סוכות. בשבוע ההילולה היה הוועד אחראי גם לסדר במקום, לבניית כביש גישה אל הקבר, למכירה של מצוות, נרות וכוסות ולחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים. הפקידים נהגו לדווח לציבור על הכנסות והוצאות השנה שעברה בכתב. לעיתים הייתה כרוכה העבודה במאמץ ובתסכול רבים. כך למשל כותב יצחק אלמליח, ששימש כפקיד אחראי בקברו של ר׳ דוד הלו׳: ״אינני יכול לתאר בפיכם את הטרחה ואובדן הזמן והכסף שאיבדתי.. ברצוני להודע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים.. מרוב צער שיש לי״.

ועד הקהילה בעיר דמנאת, נרעש מהחלטתו, שיגר מכתב לדיין ר׳ שאול אבן דנאן על מנת שהלה ידבר על ליבו של אלמליח לחזור בו מהתפטרותו, שכן ״איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו״, ואם יתפטר יינזקו היתומים, העניים והחכמים״, והסיבה היחידה שהוא מבקש להתפטר היא ״ששני אנשים רעים… מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום״.

יש הקושרים את תופעת העלייה לקברי צדיקים עם מנהגים פגאניים שנשתרשו ביהדות ובאסלאם. אחרים רואים בתופעה היהודית של פולחן קברי הצדיקים ביטוי להשפעה של הקבלה הצפתית שהתפתחה במאה ה-16, לפיה במותו של הצדיק, מתאחדת נשמתו באופן מיסטי עם האל, והוא יכול לשמש מליץ יושר לחסידיו. מעדויות של יהודים אנו למדים אודות מסורות המספרות על משרתים מוסלמיים הנלווים לקדושים יהודים. כמו כן, מרובות האזהרות כלפי מוסלמים על מנת שיכבדו את הקברים ואת הצדיקים הקבורים בהם.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 39

קבלת מרות

מרגע פרסומן של התקנות הן חייבו את כל בתי הדין לנהוג לפיהן, יושמו הלכה למעשה על ידי כל הדיינים, ובאו לידי ביטוי בפסיקת בתי הדין. הן זכו לפרשנות ואף נערכו בהן השלמות ותיקונים בכנסים הבאים. אף לא אחד מחכמי מרוקו לא פקפק בסמכות החכמים לתקן את התקנות ואף לא בתוקפן. גם רבנים שהסתייגות מהחלטה כלשהי או הצביעו נגדה, בסופו של דבר פסקו לפיה. את ההשגות שהיו להם על החלטה מסויימת הפנו בכתב לרבי שאול, וכפי שיקול דעתו הביא אותן לדיון בכינוס הקרוב. לפעמים היו בהשגות דרישה להבהרות או ספקות שנוצרו בעקבות יישום התקנות, או הצעות לשיפור ניסוח התקנה או תוכנה.

הדאגה לחינוך יהודי לילדי ישראל

בנאום שנשא רבי שאול באסיפה הראשונה לפני הרבנים הביע את כאבו ממצבו העגום של החינוך הדתי במרוקו בתלמודי תורה ובחדרים. בעוד שבעבר נודעה יהדות מרוקו כמרכז רוחני לתפארת בחכמיה וביצירותיהם, ועד לא מכבר כיהנו בה גדולי תורה בעלי שעור קומה שהשפעתם הייתה רבה, הן במרוקו הן מחוצה לה, וממנה יצאו רבנים לקהילות במדינות אחרות, הרי כיום נפגע מרכז רוחני זה, הישיבות התלמודיות נתמעטו, וגם מורים הבקיאים בתלמוד היו ליקרי המציאות. לפיכך קיים חשש ש״היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בו וכעצים יבשים, כל דרכי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה…״. ואם מצב עגום זה יימשך, הרי בעוד זמן מה לא יימצאו רבנים מורים הוראה לקהילות במרוקו ״ומי יורה את העם חוקות דתו בדור העתיד?״. בדבריו דרבן ועודד את הרבנים לקחת חלק פעיל לתיקון המצב, בהכנת תוכניות לימודים משופרות וביישומן בעצה אחת עם המארגנים לגבי תלמודי תורה הלומדים יהדות כל היום ולגבי השיעורים הניתנים לתלמידי בתי הספר של כי״ח אחרי שעות הלימודים ובימי החופש. במקרה שיהיו חילוקי דעות יש להעביר העניין להכרעת בית הדין האזורי, ואם הדבר לא יעזור יש להעביר את הנושא להכרעת בית הדין הגדול.

באסיפה זו הוחלט שעל הרבנים לעודד הקמת תלמודי תורה בכל קהילה, לחזק את החינוך הדתי ולעורר אהבת התורה בקרב בני הקהלה, קטנים כגדולים. עוד ציינו באסיפה כי גם חברי ועד הקהילות חוששים לעתיד המנהיגות הרוחנית, וגם הם גמרו אומר ״לייסד בית מדרש לרבנים ישיבה עליונה [=ישיבה גבוהה] במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים״, בעלי יכולת הוראה.

רבי שאול דרש מכל הרבנים להעביר דו״ח בכתב עד לאסיפה הבאה ובו תיאור מצב החינוך הדתי שהיה במקומם והשיפור שחל עקב פעילותם. הוא סיים דבריו בקריאה לרבנים:

רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה׳, שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת, ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

רבי שאול המשיך לעסוק בנושאי החינוך באסיפות הבאות, ובאסיפה השלישית בדברי התעוררות שלו לחינוך דתי אמר, שהוא ״מאחל לראות בעיניו התיסדות תלמודי תורה שיהיו כוללים גם שעות לימוד צרפתית […] ובזה לא נעזוב את בנינו בגיל הרך לטמיעת הלמודים החילונית״.³⁵ כלומר דגל בלימודי חול לצד לימודי קודש, כי רק כך יסכימו ההורים לרשום את ילדיהם לתלמודי תורה.

בה בעת המשיך רבי שאול לפעול בשיתוף ועד הקהילות, להקמת ישיבה גבוהה שתכשיר רבנים שיהיו יודעי הלכה וגם בעלי השכלה כללית רחבה, שיוכלו לתקשר עם הדור הצעיר חניכי התרבות הצרפתית. בשנת התש״י (1950) נפתחה המדרשה לרבנים בעיר רבאט בסיוע נדיב של המלך מוחמד החמישי המנוח ואחרים. בשנת תשי״ב (1952), באסיפה הרביעית מסר רבי שאול, דו״ח על המדרשה הגבוהה, על צוות המורים, הרבנים והפרופסורים (יהודים ושאינם יהודים), הוא דיווח על דרך בחירת התלמידים, וכן פירט את תוכנית הלימודים.

            עמאר, המשפט העברי במרוקו (לעיל הערה 14), עמ׳ 275. גם באסיפות הבאות הרבה רבי שאול להתריע על מצב החינוך היהודי הירוד במרוקו, ועל חובת הרבנים לשנס מותנים למען שיפור המצב הגרוע. להלן ציטוט מדבריו באסיפה הרביעית: ״ובעיני הכל יפלא איך אנו הרבנים האחראים במאה אחוז לא יחם לבבנו לרכז את מחשבותינו מסביב לבעיה הזאת שבה תלוי קיומנו, לעיין בה ולטכס עצה איך למצוא לה פתרון מתאים אשר יציל מהחפשיות ומהטמיעה נפשות בני ישראל הקדושים בני אל חי…״. עמאר, המשפט העברי במרוקו, עמ׳ 318.

בפתח דבריו ציין רבי שאול את המניעים שהביאו להקמת המדרשה ולקביעת תוכנית מגוונת רב מימדית, המשלבת לימודי קודש ולימודי חול, שלא כמקובל בישיבה המסורתית. הוא ציין גם את כאבם של הרבנים על הירידה הרוחנית שחלה ביהדות מרוקו מול עברה המפואר. וכן ציין את התמעטות הישיבות התלמודיות, את הקושי של הישיבות הנותרות שאין בהן חינוך ברוח הזמן המתחשב בתמורות שחלו בחברה הדורשת מעורבות של המנהיגים הרוחניים בחיי הקהילה, הן בנושאי ההלכה הן בחיי היומיום. להלן הדברים בלשונו הוא:

לא נעלם מרבותינו איך הייתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה, ועד כמה גדלה חכמת גאוניה ורבניה אשר יצא להם מוניטין בעולם, ואת מימיהם אנו שותים עוד היום. אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים, ישיבות הש״ס והפוסקים הולכות ומתמעטות יום יום, ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנס, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא כיועץ דתי בלבד – בכל ענייני הקהילה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן.

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה […] יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול (שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים) ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן.

רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה.

בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

מסעות בנימין

בנימין בן יונה מִטּוּדֵלָה היה מגלה ארצות יהודי בן המאה ה-12.

קרוב לשנת 1165 יצא למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממרסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדאד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

את רשמי מסעו כתב בספר מסעותיו "מסעות בנימין" בשפה העברית. ברשמיו מספר בנימין על הארצות שעבר בהן, מונה את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות ומזכיר את שמותיהם של יהודים חשובים שפגש בדרך. הוא מספר גם על מנהגיהם של יושבי הארצות למיניהן ותיאר את אורח החיים בערים בהן ישבו. כמו כן הרבה לתאר את המקומות שניקרו בדרכו וסיפר על המבנים שראה ועל השווקים שביקר בהם. ספר המסעות של בנימין מטודלה חשוב לא רק לחקר דברי ימי ישראל, אלא גם כמקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים. מן המאה ה-16 ואילך תורגם ספרו של בנימין מטודלה למרבית לשונות אירופה ושמו של הנוסע היהודי היה למפורסם.

אין כמעט מידע על ראשית חייו של בנימין למעט שהוא נולד בעיירה טודלה שבנווארה, כיום בספרד.

מסעות בנימין מטודלה

זה הספר מחובר מדברים שספר איש אחד מארץ נבארה, שמו רבי בנימן בר יונה מטודילה זצ"ל

וילך הלוך ויבא בארצות רבות ורחוקות, כאשר יתפרש בדבריו אלו, ובכל מקום שבא כתב כל הדברים שראה או ששמע מפי אנשי אמת, אשר נשמעו בארץ ספרד. וכך הוא זוכר מקצת הגדולים והנשיאים שבמקצת מקומות, וכשבא הביא דבריו אלה עמו לארץ קאשתיליאה בשנת תתקל"ג

והיה רבי בנימין הנזכר איש מבין ומשכיל, בעל תורה, ובכל דבר ודבר שבדקוהו כדי למשמש אחריו, נמצאו מתוקנים ויציבים בפיו, כי היה איש אמת

נוסח השער בריסגוייא שמ"ג

מסעות בנימין

אמר רבי בנימן ב״ר יונה ז״ל, יצאתי תחילה מעיר שרקושטא וירדתי דרך נהר איברו לטורטושה, ומשם הלכתי דרך שני ימים לעיר טרבונה הקדמונה, והיא היתה מבנין ענקים ויונים ולא נמצא כבנין ההוא בכל ארצות ספרד, והיא יושבת על הים:

טורטוסה בספרדית: (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.

ומשם שני ימים לעיר ברצלונה, ויש שם קהל קדוש ואנשים חכמים ונבונים ונשיאים גדולים כגון רבי ששת ור׳ שאלתיאל ור׳ שלמה בן רבי אברהם בן חסדאי ז״ל, והיא עיר קטנה ויפה ויושבת על שפת הים באים אליה בסחורה תגרים מכל מקום, מארץ יון ופישה וגינואה וסיסילייא וארץ אלכסנדריא של מצרים ומארץ ישראל וכל גבוליה:

ומשם מהלך יום וחצי לנירונדה, ובה קהל קטן מיהודים:

ומשם מהלך שלשה ימים לנרבונה, והיא עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות ובה חכמים גדולים ונשיאים, ובראשם רבי קלונימוס בן הנשיא הגדול, רבי טורדוס ז״ל מזרע בית דוד מכונה ביחסו ויש לו נחלות וקרקעות מאת מושלי הארץ ואין אדם יכול ליקה ממנו בחזקה, ובראשם רבי אברהם ראש הישיבה ורבי מכיר ור׳ יהודה ואחרים כנגדם הרבה תלמידי חכמים, ויש בה היום כמו שלש מאות יהודים:

ומשם ד׳ פרסאות לבידרש העיר, ושם קהל תלמידי חכמים ובראשם ר׳ שלמה חלפתא ורבי יוסף בר רבי נתנאל ז״ל:

ומשם שני ימים להר געש הנקרא מונפישלייר, והוא מקום יפה לסחורה קרוב מן הים שתי פרסאות, ובאים אליה מכל מקום לסחורה אדום וישמעאל, מארץ אלעדוה, ולונברדייא, ומלכות רומא רבתא, ומכל ארץ מצרים, וארץ ישראל, וארץ יון, וארץ צרפת, וארץ ספרד, ואינגלטירה, ומכל לשונות הגוים נמצאים שם על ידי גינואיין ופישנין, ושם תלמידי חכמים חשובי הדור ובראשם ר׳ ראובן ב״ר טורדוס ור׳ נתן ב״ר זכריה, ור׳ שמואל הרב שלהם, ור׳ שלמיא, ור׳ מרדכי ז״ל, ויש ביניהם עשירים גדולים ובעלי צדקה ועומדים בפרץ לכל הבאים לידם:

ומשם ארבע פרסאות ללוניל, ושם קהל קדוש מישראל מתעסקים בתורה יומם ולילה, ושם רבינו משולם הרב הגדול ז״ל וחמשה בניו חכמים גדולים ועשירים ר׳ יוסף ור׳ יצחק ור׳ יעקב ור׳ אהרן ור׳ אשר הפרוש שנתפרש מעניני העולם ועומד על הספר יומם ולילה ומתענה ואינו אוכל בשר והוא חכם גדול בתלמוד, והרב ר׳ משה גיסו, ור׳ שמואל החזן, ור׳ שלמה הכהן, ור׳ יהודה הרופא בן תבון הספרדי, וכל הבאים מארץ מרחק ללמוד תורה מפרנסים אותם ומלמדים אותם ומוצאים שם פרנסה ומלבוש מאצל הקהל כל ימי היותם בבית המדרש, והם אנשים חכמים וקדושים בעלי מצות עומדים בפרץ לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, ובה קהל יהודים כמו שלש מאות יצ״ו, והיא רחוקה מן הים שתי פרסאות:

ומשם שתי פרסאות לפותייקיירש, והיא כרך גדול ויש בו יהודים כמו ארבעים, ושם ישיבה גדולה על יד הרב הגדול רבי אברהם בר רבי דוד זצ״ל רב פעלים חכם גדול בתלמוד ובפסוק, ובאים מארץ מרחק אליו ללמוד תורה ומוצאים מנוחה בביתו והוא מלמדם, ומי שאין לו להוציא הוא מוציא להם משלו ומממונו לכל צרכיהם, והוא עשיר גדול, ושם חכמים רבי יוסף ב״ר מנחם, ור׳ בנבנשת, ור׳ בנימין, ור׳ אברהם, ור׳ יצחק ב״ר משה ז״ל:

ומשם ג׳ פרסאות לנוגר״ש, הנקרא ׳בורק דשל גיל/ ושם קהל מיהודים כמו מאה חכמים, ובראש ר׳ יצחק ב״ר יעקב, ור׳ אברהם ב״ר יהודה, ור׳ אלעזר, ור׳ יצחק, ור׳ משה, ור׳ יעקב בן הר״ר לוי ז״ל. והוא מקום קבוץ לגויים ולאיים מאפסי הארץ, והיא קרובה מן הים שלש מילין, ויושבת על שפת הנהר הגדול הנקרא רודי והוא הסובב כל ארץ פרובנצה, ושם הנשיא ר׳ אבא מרי בר רבי יצחק ז״ל, והוא פקיד השלטון דמון:

ומשם שלש פרסאות לעיר ארליט, ושם כמו מאתים מישראל, ובראש ר׳ משה ורבי טובי ורבי ישעיה ורבי שלמה ורבי נתן הרב ורבי אבא מרי ז״ל:

ומשם שלשה ימים למרשילייה, והיא עיר גאונים וחכמים, והם ב׳ קהלות ובם כמו שלש מאות יהודים, הקהל האחד יושב על שפת הים למטה, והקהל האחר יושב על שפת הים יושבים במגדל למעלה, והם ישיבה גדולה ותלמידי חכמים, ר׳ שמעון ב״ר אנטוליו, ור׳ יעקב אחיו, ור׳ לבארו והם ראשי של מעלה, ובראש הקהל של מטה ר׳ יעקב פירפיינו העשיר, ור׳ אברהם, ור׳ מאיר חתנו, ור׳ יצחק, ור׳ מאיר זצ״ל, והיא עיר סחורה מאד על שפת הים:

ומשם יכנס אדם בספינה לעיר גינואה היושבת על שפת הים, והוא מהלך ארבעה ימים בים, ושם שני יהודים אחים ר׳ שמואל בן כלאם ואחיו שהיו מעיר סבתה והם אנשים טובים, והעיר מוקפת חומה, ואין מלך שולט עליהם כי אם השופטים שהם מקימים עליהם ברצונם, וכל אחד ואחד מהם מגדל בביתו ובשעת מחלוקתם נלחמים אלו עם אלו על ראשי המגדלים, והם מושלי הים ועושים דוגיות הנקראות גלירא״ש, והולכים לשלול שלל ולבוז בכל המקומות שלל ובזה ומביאים אל גינואה, והם נלחמים עם אנשי פישה:

ה. קמפוס המדרשה

יוזמי המדרשה והעומדים בראשה השתדלו שמקום הלימודים יהיה מתוכנן ומעוצב בצורה של קמפוס מודרני, בדומה למרכזי לימוד מודרניים מקבילים. במועצת הרבנים השלישית דיווח יצחק דהן שלימודי המדרשה עתידים להתקיים בבניין תלמוד תורה ש׳קרוב ביותר להתקיים׳, והדגיש שנעשים מאמצים שהחדרים יהיו ׳משוכללים ומתאימים לרוח הזמן׳.

אולם בניית הבניין לא הסתיימה עד פתיחת שנת הלימודים הראשונה, ככל הנראה בשנת 1950, ומשום כך התקיימו תחילה לימודי הקודש בבתי כנסת שבעיר ובאולם בית הדין, ולימודי החול התקיימו בבניין הפקולטה למשפטים של המכללה המרוקנית ברבאט. בראשית מאי 1952 עברה המדרשה למשכנה הקבוע בבניין התלמוד תורה ברחוב הנרי פופ. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב הודגש כי ׳זה בנין מפואר ומשוכלל כלול מכל מצרכים מודרניים. בקומתו השלישית של הבניין היו כיתות הלימודים של המדרשה; מכאן ואילך התקיימו לימודי החול ולימודי הקודש באותה הכיתה. בקומה השנייה היו חדרי הפנימייה, כל כיתה והחדר שלה. ובקומה הראשונה היו חדר האוכל והמטבח.

1. 1. סגל ההוראה

מנהלי המדרשה בראשיתה, ר׳ שאול אבן דנאן, הנשיא, וז׳אק (יצחק) דהן, המנהל הכללי, שאפו לגייס סגל הוראה איכותי. סגל ההוראה התחלק לשלוש קבוצות: רבנים מקומיים חברי בתי הדין, מורים מקצועיים מרבאט, לא־יהודים ברובם, ושליחים מארץ־ישראל.

• תחילה הזמין ר׳ שאול אבן דנאן את ר׳ יצחק חזן, מחבר ׳שו״ת יחווה דעת׳ ולימים חבר בית הדין בקזבלנקה, לשיעורי מבחן, וגם התלמידים התבקשו לחוות את דעתם עליו. לבסוף נבחר לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור הראשון (כיתה א) ר׳ דוד אלעסרי מהעיר סלא, שהיה באותה עת דיין בבית הדין האזורי ברבאט, ושהושאל מתפקידו לחצי יום הוראה. הוא לימד בחלק מן השיעורים גם את המחזור השני. לתפקיד המורה לתלמוד של המחזור השני(כיתה ב), נבחר ר׳ מסעוד אוחיון, שאף הוא היה מהעיר סלא, ושהיה תלמידו של ר׳ רפאל אנקווה. מלבד לימוד הש״ס כללה תכנית לימודי הדיינות גם שיעורי הלכה, בעיקר מחלק ׳אבן העזר׳ של ה׳טור׳ ו׳שולחן ערוך׳. שיעורים אלו לימד ר׳ שלמה אילה, ומאוחר יותר הצטרף אליו פעמים מספר ר׳ יהושע ממן. [נולד בצפרו, היה דיין וראש ישיבה בעיר צאפי וראש אב בית הדין במראכש. לימים עלה לארץ־ישראל ושימש דיין בנהריה, בבאר־שבע ובבית הדין הגדול לערעורים בירושלים. מחבר הספרים ׳שו״ת עמק יהושע׳ ו׳שתי ידות׳(׳יד רמה׳ ו׳יד חרוצים').]

דמות ייחודית בסגל ההוראה היה ר׳ משה מלכה, לשעבר רבה של אלעראיש ולאחר מכן סגן נשיא בית הדין בקזבלנקה, ולימים הרב הראשי וראש אבות בתי הדין של העיר פתח־תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. בהקדמה לספרו ׳שו״ת מקווה המים׳ סיפר ר׳ משה מלכה: ׳בשנת השתי״א נתבקשתי על ידי יו״ר וועד הקהלות מר יצחק דהאן י״ץ [ישמרו צורו] לעזוב את האזור הספרדי בכדי למלאת תפקיד מורה לספרות ודינים בבית המדרש לרבנים שנתייסר באותה שנה ברבאט תחת הנהלתו של הרב הראשי כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב ר׳] שאול אבן דנן שליט״א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן], ולהיות שמלאכת ההוראה היתה חביבה אצלי קבלתי את ההצעה ולימדתי שם שנתיים׳. בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נאמר שהוא הוזמן ללמד עברית ו׳בית יוסף׳. תלמידיו, בוגרי המחזור הראשון והשני, סיפרו שלימד גם תנ״ך, דקדוק עברי וספרות עברית מודרנית. הוא לימד למשל מסיפורי שמואל יוסף עגנון ומשירי חיים נחמן ביאליק, ותלמידיו נדרשו ללמוד בעל פה שירים.

מלבדו שאפה הנהלת המדרשה לקבל מישראל מורים למקרא, לעברית ולתלמוד. יצחק דהן, שהיה גם המזכיר הכללי של מועצת ועדי הקהילות במרוקו, שלח מכתב בעניין זה אל שר החינוך והתרבות של מדינת ישראל ד״ר בן־ציון דינבורג (דינור), וזה הפנה את הבקשה למחלקה לענייני חינוך ותרבות תורניים בגולה. המחלקה נענתה לבקשה, ובשנת 1953 הצטרף לסגל ההוראה במדרשה ר׳ יהודה סין, והוא לימד עברית, תלמוד והלכה.

ראשי המדרשה פנו אל המכללה המרוקנית ברבאט ואל בתי ספר כלליים בעיר בניסיון לגייס את מיטב המורים גם ללימודי חול. הם לא חששו למנות מורים לא־יהודים ואף מורות. מר טאבו (Tabou), מנהל משרד החינוך העממי במרוקו, שהיה נכון לסייע בכל עת שפנו אליו בנוגע למדרשה, הקצה על חשבון משרדו שתי מורות לצרפתית.- בפועל לימדו במדרשה צרפתית שלוש מורות: גברת דהאן (Dehan), גברת הוגה (Hugay) וגברת אוברטאן (.(Aubertin המורה להיסטוריה הייתה גברת לגארד(Lagard) שהייתה גם מורתו של הנסיך מולאי חסן(לימים חסן השני), בנו של מלך מרוקו מחמד החמישי. המורה היהודי לערבית אליהו מלכה, היה גם הוא ממוריו של הנסיך מולאי חסן(חסן השני).

עמוד 48

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

הילולת הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו ע"ה.
יום שני – כ"ו אייר – יום השנה ה277- לפטירתו ( 1707 – 1747).
רבנו הגר"א אמר עליו: "אור חדש – הופיע על פני תבל, ואילו היה חי, היה הולך ללמוד אצלו מוסר ".
על מה צריך להתפלל כיום, בעקבות "מלחמת שמחת תורה",
לאור דברי הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יג, ביאור חלקי החסידות . ותנא דבי אליהו )
" כל אחד מאתנו צריך להצטער על כבוד הקב"ה וכבודם של ישראל
המחוללים בעולם , ובקרב הערב רב .
ולהתפלל על בנין בית המקדש וקיבוץ גלויות , ו גאולה ברחמים .
ספרו "מסילת ישרים", זכה להיות ספר המוסר הכי נלמד ב ישראל.
רבנו מחלק את ספרו ל- כ"ו פרקים בהם הוא מתווה את מטרת
בואנו לעולם, ואיך לתקן את מידותינו, שלב אחרי שלב.
על הספר הזה נכתבו פירושים קבליים רבים .
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הרמח"ל מבסס את ספרו "מסילת ישרים", על דברי רבי פנחס בן יאיר, חמיו של הרשב"י:

"תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות . זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה ליד ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש מביאה ליד תחיית המתים" (ע.ז. כ ע"ב).

להלן 10 ציטוטים מספרו "מסילת ישרים"
אותם כדאי ללמוד ולהפנים, לכבוד יום ההילולה, ובזכותו, הקב"ה ישפיע עליכם ועלינו מטובו,
ויגאלנו בחסד ברחמים, נושא עליו כותב הרמח"ל.

א . "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו… וכשתסתכל בדבר תראה – כי השלמות האמיתית היא הדבקות בקדוש ברוך הוא יתברך.. כדברי דוד המלך: "ואני קרבת אלוקים לי טוב"(תהלים עג, כח)…
אדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו".
(כעין מעבר מהפרוזדור שהוא העולם הזה – לטרקלין שהוא העולם הבא).

ב. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא"

ג. "האהבה – שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו או לאימו".
ד. "והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל ענייני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם".

ה. "מעתה וודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו".
ו. "ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא. אדרבא ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי אלו היה לו להרוויח ממון הרבה אם היה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעיגו, כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג".
ז. "שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו להינצל, אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קדושין ל, ב), כי היצר הרע תקיף מאוד".
ח. "חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת. והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב".
ט. "ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה, הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון. כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הקל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה מעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול וודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו".
י. "כי איש מלחמה הוא )היצר הרע( ומלומד בערמימות ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה ובהשקפה גדולה".

תפילה אחת מרבנו הרמח"ל,מתוך תקט"ו [515] תפילות אותן חיבר הרמח"ל.
"אל אחד ויחיד ומיוחד הנזכר בשמותיך, ומהם רועשים כל הצבאות שלך.
הרי כולם נכללים בתורתך, וכך מתלהטים בכל העולמות.
בשעה שישראל עוסקים בה }בתורה{, עשו למען תורתך, ותעביר מישראל כל חושך וכל צרה, שתהיה כופה בשמותיך כל מדרגות הטומאה להתרחק מישראל עמך, ומיד יאמר בהם:
"אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה' , ואתה על במותינו תדרוך" (דברים לג, כט).
שאתה אלוקים אמת, ואלוקים אחרים הם אלילים שאין בהם כוח לפעול לפניך כלום, הרי ישראל בוטחים בך.
ואתה עזר שלהם, שנאמר: "בך ישראל בטח בה' – עזרם ומגינם הוא" (תהלים קטו, ט). הרי ביטחונם לפניך. מיד נאמר בהם:

מגן עזרך ואשר חרב גאותך ,
ויכחשו או י ביך לך,
ואתה על במותינו תדרוך )דברים לג, כט(.
"לישועתך קויתי ה'"

תפקידו של האדם בעולם:
בדבר שקשה לאדם – שם התיקון,
לאור הספר "דרך ה'" – מאת הרמח"ל.
הניסיון של האדם ב עולם – לבחור בין הטוב לרע.
"הנה כבר הקדמנו שעני ין העבודה שנמסרה לאדם, תלוי במה שנבראו בעולם עניני טוב ועניני רע, והושם האדם ביניהם – לבחור לו את הטוב… נמצא לפי השורש הזה, שהצלחות העולם הזה וצרותיו, תהיינה לשינוסה בם האדם בחלק מחלקי הניסיון,
ששערה החכמה העליונה היות נאות לאיש ההוא"
(דרך ה' חלק ב, פרק שלישי)

א. שבעים תיקונים לפס' האחרון בתורה "לעיני כל ישראל" – זה מקביל
לשבעים תיקוני הזהר על המילה בראשית.
ב. אדיר במרום
ג. אור הגנוז
ד. דעת תבונות
ה. חוקר ומקובל
ו. לישרים תהילה
ו. המאמרים
ז. מגדל עוז
ח. ספר השירים
ט. מסילת ישרים
רבנו הרמח"ל קבור בטבריה ליד רבי עקיבא,
ויש לו עוד ציון בכפר יאסיף.
עלה לגנזי מרומים בגיל .40
היה חתנו של הרשב"י כדברי הזהר
הרה"ג מרדכי שריקי שליט"א – ראש מכון רמח"ל בירושלים,
פרסם ספרים רבים בתורת הרמח"ל. אשריו ואשרי חלקו
בברכת תורת רבנו הרמח"ל ולומדיה
– משה אסולין שמיר

אחד הערבים, ניתק מן החבורה וצעד בראש לקראת עמור וחבריו. עמור הכיר אותו מיד ואמר לחבריו:

המנוולים הביאו איתם את המתאגרף מוסטפה לפילאלי. אל תדאגו, הוא לא מפחיד אותי, כלא דאר בוה (שיחרב בית אביו).

לפילאלי היה אלוף אגרוף ידוע ועליו הייתה גאוות הערבים. עכשיו הביאוהו איתם לעשות שפטים בעמור. לפילאלי, הלך והתקרב וכשעמד מול עמור, מדד אותו במבטו לאט לאט, מלמעלה למטה, הסתכל עליו בשקט ולאחר רגע שאלו בעזות מצח:

• תערף סכון אנא יא כלב? (אתה יודע מי אני כלב?).
• נתינא לפילאלי, כלא דאר באבאק יא וולד לקחבא! (אתה לפילאלי, שיחרב בית אביך, בן זונה), עמור המשיך, באת עד כאן מעירך לקבל מכות? אינך אלא חמור! אני אמעך אותך כיתוש!

לפילאלי התמלא חימה ושלח את אגרופו להכות בפרצופו של עמור, אבל עמור הקדימו ובזריזות מדהימה, עצר בזרועו את ידו של לפילאלי בעודה באוויר לפני שנחתה עליו, הרימו בשתי ידיו כנוצה וחבט אותו באדמה בלוויית קול תרועה שיצא מגרונו:

• אמסק! יא וולד לחראם! (תפוס! בן הטומאה!).

הערבים עמדו נדהמים ונסוגו במבוכה, ועמור עומד מולם כמוכן לקרב. לפילאלי עדיין היה שטוח על האדמה, המום. לב הנוער היהודי הוצף ברגש גאווה יהודית. אכן זמנים חדשים. מי פילל שיגיעו ימים כאלה בחייהם? רצו לקראת עמור והרימוהו על כתפיהם וחזרו למללאח בשירה עברית ובלב צוהל. אותו ערב חגגו את המאורע אחרי ההבדלה עד שעה מאוחרת. משחקי כדורגל, שבהם השתתפה הקבוצה היהודית נגד קבוצה ערבית או נוצרית, היו מסתיימים בתגרות־ידיים בכל פעם שהקבוצה היהודית ניצחה. עמור עמד בראש הנוער היהודי והיה צועד לקראת המתקיפים ומפילם במהלומותיו הכבדות על ימין ועל שמאל. לפעמים היה תופס שניים, שלושה, לופתם תחת זרועותיו האדירות ומכה בתנופה חזקה ראשו של זה בראשו של השני ונותן להם ליפול על האדמה המומים. הגיע זמן שעצם נוכחותו לבדה, מנעה התכתשות כשהקבוצה היהודית ניצחה. כזה היה עמור. כשנסע לפאס ללמוד חקלאות היה בא לספרו לשבת, כדי להיות עם בני משפחתו ועם חבריו. יום שישי אחד, נשמע טרטור מחריש אוזניים שלא נשמע כמוהו מעולם ברחבת רחיבא אשר במללאח. האנשים התקהלו לראות על ״מה רגשו גויים״, והנה עמור, בחיוכו המלבב ובדמותו הססגונית, יושב על אופנוע כביר. כולם התפעלו למראה עיניהם. מחזה כזה של בחור יהודי על כלי רכב מסוכן כזה, היה חידוש נועז וללא תקדים. אבל כזה היה עמור.

לאחר שכולם הזינו את עיניהם באופנועו ומיששו אותו בידיהם, יצא עמור מהמללאח על אופנועו ברעש מחריש אוזניים, לפני תקיעת השופר המבשר את כניסת השבת. מאז, דהר על אופנועו בין ספרו לפאס ללא פחד וטרטורו שנשמע ממרחק רב, בישר לכולם שעמור הגיע. יום אחד הופיע עמור פתאום באמצע השבוע ושמועת איוב בפיו. הגומים עומדים להתנפל על היהודים; הגומים היו בֶּרְבֶּרִים שגוייסו לצבא הצרפתי ושירתו בגדודים מיוחדים. נאמר עליהם, שמוחם מאובן ושכלם קהה. טמטומם היה למשל ולשנינה בכל המדינה. סיפרו עליהם הרבה סיפורים ששמו אותם ללעג ולקלס.

מספרים בהלצה, שהמדריכים הצבאיים שלהם, אמרו נואש כשניסו ללמדם איפה יד ימין ואיפה יד שמאל, לכן, באימונים הבסיסיים, נתנו להם תפוח־אדמה ביד שמאל ובצל ביד ימין כדי שיבדילו בין ימינם לשמאלם. בכל מקום שבו נראו הגומים, צעדו הילדים אחריהם כגדוד חיילים וצעקו בקצב על משקל שמאל! ימין! ״באטאטא! בסילא!״ (תפוח־אדמה, בצל) והגומים היו מתרגזים ורצים אחרי הילדים להכותם. הילדים היו בורחים מהר ובצחוק גדול. לבושם היחיד של הגומים היה גלימת צמר אפורה וחגורת עור רחבה סביב מתניהם ועליה תלויה אלה. צרפת השתמשה בהם כבשר־תותחים במלחמותיה נגד שבטים מתמרדים במרוקו. אחד מידידיו הערביים של עמור מבית־הספר מסר לו בסוד על המזימה שמאחוריה, לפי דבריו, עומדים הצרפתים. עמור העביר את הידיעה לידידיו בפאס והוחלט לארגן את הנוער להגנה עצמית בשתי הערים, על כל צרה שלא תבוא. לאחר הישיבה, דהר עמור על אופנועו בסכנת נפשות ממש והגיע לספרו. כל המללאח היה כמרקחה לשמע הידיעה המחרידה, שעוררה זכרונות עברו. האנשים התרוצצו אנה ואנה כאובדי עצות.

כשהגיע עמור, ניסה להרגיע את הציבור שהיה אחוז בהלה. אסף את הנוער, שרובו היה במצב רוח מדוכא, עודדם בדבריו והפיח בהם רוח גבורה. — לא יהיה טבח יותר! אתם שומעים! הרעים עליהם בקולו. מה יש לפחד מגומים? רצחו וגזלו אותנו במשך דורות כחיות טרף צמאות דם, שצלם אלוהים נעדר מהן, דמנו היה הפקר, התעללו בנו באכזריות ורדפו אותנו עד חורמה. אבותינו החרישו כי לא הייתה להם ברירה. סבלו ייסורים כדי לשמור על יהדותם. כל הכבוד להם! אבל הזמנים ההם חלפו ללא שוב. מלחמת העולם תסתיים בקרוב, מפלת הגרמנים בטוחה, זה רק עניין של זמן, אחינו באירופה נשמדים ואנחנו ניצלנו מידי הנאצים, הודות לפלישת האמריקנים לכאן. לא נשב בחיבוק ידיים וניתן לחמורים האלו לשחוט אותנו! אם יבואו, נפליא מכותינו בהם. רק זה ישים קץ לתעלוליהם. אם נשיב מלחמה שערה, לא יעזו יותר להתנפל עלינו. בידינו הדבר.

דם המכבים זורם בעורקינו. אנחנו צריכים להחליט עכשיו אם לעמוד על נפשנו או לתת למטומטמים האלה להצליח במזימתם…

כך דיבר עמור. חבריו הקשיבו לו ונפשם התחזקה. עמור המשיך: — אתם רוצים מדינה יהודית בארץ־ישראל? זאת היא ההתחלה! פה! במללאח ספרו, בפאס ובכל מקום אחר! אנחנו אזרחי מדינת־היהודים לעתיד. אנחנו החיילים והצבא היהודי לעתיד! פה אנו מתחילים את שירותנו ! אין לנו בעל־ברית אחר! נוכל לסמוך רק על עצמנו! אחרי מאורע זה, תרגישו כגברים גיבורים וכיהודים גאים! לא מושפלים ובזויים בין הגויים, כפי שחיו אבותינו. ובכן! ניגש לפעולה!… עמור ישב עם חבריו יום אחרי יום, בשקידה ובקור רוח, ארגנם ביחידות כצבא ממש ותכנן איתם תכסיסי פעולה שונים להגנת הבתים היהודיים. משפחות רבות שגרו מחוץ למללאח, הסתתרו בבתי ידידיהם הערביים עד יעבור זעם. היתר, באו למללאח למצוא בו מחסה עם קרוביהם.

ביום תשעה באב, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיהודים התפללו והתאבלו לזכר חורבן הבית, התחילו הגומים לפשוט בעיר ולהתנפל על היהודים. עמור הוזעק למקום הסכנה והוא, עם קבוצת חבריו, התחילו להתנגש עם הגומים ולהכות בהם. בין הפצועים הראשונים, היה עמור. אך הוא לא שם לב לפצעיו. דם זב מראשו על פניו, אבל הוא המשיך לפקח על ההגנה, רץ ממקום למקום, והפליא מכותיו בגומים בגבורה עילאית. מספר הפצועים הלך וגדל, אבל טבח המוני לא היה. גבורתו האישית של עמור וזו של חבריו, סיכלה את מזימות האויב. המשטרה נעדרה באופן מסתורי ולא נראה שוטר בעיר. כל אותו יום נמשך המאבק. לגומים כאילו ניתנה יד חופשית, אבל מזימתם לא עלתה בידם. לעת ערב, הוטל בעיר עוצר שנמשך ארבעה ימים. היהודים הואשמו במעשי התגרות בגומים ובהפרעה לשלום העיר וכמאתיים מהם נאסרו, ביניהם מנהיגי הקהילה ורב העיר. עמור וחבריו יצאו מניסיון זה בהרגשה חדשה. הלכו זקופי קומה כבני אדם חופשיים. כבודם העצמי הוחזר להם, עתה הם צעדו לקראת העתיד עם ביטחון פנימי בלב. דרכם עכשיו סלולה לפניהם. הם בנים למדינה היהודית שתקום בעתיד. עמור עצמו הפך לגיבור היום. הוא היה מלא התרגשות כאילו היה עד ראייה למאורע היסטורי כביר. היהודים לא יובלו עוד לטבח בלי לעמוד על נפשם, אמר לחבריו והוסיף:

– אנחנו צריכים מדינה משלנו, בה נהיה חופשיים להתפתח כעם ולמלא את ייעודנו בעולם הזה. רק בתנאים חופשיים כעם עצמאי נוכל לפרוח ולשגשג כיהודים וכבני אדם. בתנאים אלו נוכל לפתח את יהדותנו אשר תרמה לנו ולעולם ערכים נחוצים לקיום מוסרי של כל חברה עלי אדמות. הנסיונות להכחידנו לא נשאו פרי ועוד נכונו לנו גדולות בחברה האנושית.

זכרו שאתם נינים לעם גדול הקם לתחייה מחדש. סבל הדורות מגיע לקיצו ודרכנו כעם עצמאי מתחילה.

תלכו בדרך הזו ואז מטרתנו הנכספת תתגשם בימינו…. לאחר שבוע, חזר עמוד לפאס כדי להמשיך בלימודיו. המהומות אירעו בדיוק בחודש הבחינות, לפני סוף שנת הלימודים. הוא היה צריך לעבוד קשה כדי להשלים את החסר ובכל זאת עבר את הבחינות בהצלחה. את הקיץ בילה כרגיל עם ארגוני הנוער שלו בעיר. הוא התחיל לעניין אותם בחקלאות. הרבה מיהודי העיר היו בעלי חוות ופרדסים ולא הייתה בעיה לקבל את הסכמת חלק מהם, לאפשר לו ולחבריו לעבוד אצלם בשדה. להיפך, הם צחקו ושמחו לקבל ידיים עובדות בחינם. עמור הטיף לעבודת האדמה ולמלאכה — עבודות שמהן התרחקו בני הדור החדש. הם היו בני הדור הראשון והשני שרכש חינוך צרפתי ומיד עם סיום לימודיהם, נקלטו כפקידים בשירותים הממשלתיים השונים. עמור אמר להם שנוער ציוני לא יעסוק בפקידות בארץ־ישראל, אלא בייבוש הביצות ובהחייאת השממה. קשה היה לו להסביר להם מהי מדינה יהודית, שבה העם היהודי צריך לספק את כל השירותים הדרושים לניהול ולקיום מדינה תקינה, ומעל לכל, עבודת האדמה והפרחת האדמות המוזנחות של ארץ־ישראל, שהפכו למדבר שממה במשך הדורות. מאמציו נשאו פרי, ובכל יום ראשון, היה יוצא עם קבוצות נוער לאחוזות ולבוסתנים, ללמד אותם חקלאות. בני הדור הישן, לא ירדו לכוונתו והתייחסו לפעילותו במשיכת כתפיים, כאילו כל העניין אינו נוגע להם. עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 87

מדגם משתי תקנות ראשונות

כאמור אדריכלה של ״מועצת הרבנים במרוקו״ והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש״ז (1947) על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות

התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: ״שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות״.

ר׳ שאול אבן דנאן ז״ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: ״עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים […] ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…״. הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: ״יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם״. רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע״ד הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! רבותי הגדולים! בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוה״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את העניינים הע[ו]מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז..

העניין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי' קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי' קע״ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור רבותינו הרא' והאחרונים, מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם. ובכן רבותי, מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן, גן נעול מעין חתום. ואם פגעה בהן מידת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.

וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק לגרוע או להוסיף.

אלו הן התקנות שהוחלטו על עניין הנז״ל:

א.הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.

ב.הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה.

ג.הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.

ד.לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי.

ה.ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פר׳. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳. ההשערה תהיה עפ״י הדברים האלה והמה:

ערך המטבע בימים ההם.

הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

הפגם. לפי המשחית והנשחתה.

ו. אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז', ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו ידוע וישלם רביע מסך הקנס הנז'. ואם דיימא מעלמא, יהיה הדבר עפ"י הדין.

ז.ההכחשה בכל הבז׳ תחייב שבועה בנק״ח, [בנקיטת חפץ.] אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח.אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו, רק בהודאתו כמשפט הברור.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

הרכב בתי הדין

עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף את כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א׳ כותב לבדו, מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שי״ל יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה, כך היה סדר המשפט נמשך והולך עד בא הצרפתים כדלהלן.

מינוי הדיינים

היה על פי הדיינים גדולי הדור שבכל עיר ועיר אחר שידעו ידיעה והכרה ברורה שהדיין ראוי לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו בריוח, אזי מסמיכים אותו בלי שום בחינה ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, ונושא את שתי כותרות רב ודיין כאחד, ואז הוא מוכר אצל הממשלה להוציא משפטיו לפועל, הרב היה דן בכל העניינים, אה״ע וחו׳׳מ, נישואין וגטין, מורדת וחליצה, וכל ענייני כשרות, שחיטה וטריפות תערובות ויין נסך, תמיד עשו תקנות לתועלת הקהל, שהיה כחם כה ב׳׳ד יפה כהלכה למשה מסיני, כגון תקנות חכמי קאסט־ ילייא להמגורשים, תקנת הבחירה למוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו במקנס, ואחריו נמשכו קהלות פאס וצפרו (עי׳ שופדי״ע חאה״ע סי׳ כו׳ ומש״י סי׳ רס״ט), עד הדור האחרון מועצת הרבנות יסדו כמה תקנות טובות לטובת הקהל, לך נא ראה שש מחברות מלאים זיו(אני הצעיר הייתי א' מהמועצה) וכולם אושרו ע״י הממשלה.

באופן שבכל הדורות היו היהודים בקרב המחנה עושים דיניהם ומנהגיהם בענייני קדש וחול, ואיש לא עמד בפניהם לדעת מה זה ועל מה זה, ומשפטי התורה והדת נתקיימו במילואם.

עד בא ממשלת צרפת למרוקו ואז הגבילה את מספר הדיינים, ויסדה בתי דינים של שלש בכל הערים הגדולות שישפטו רק בענייני אישות ונחלות דוקא, ובערים הקטנות, הושיבה רב אחד, שיהיה בא כח הבית הדין הסמוכה לו, וישפוט למי שירצה לקבל את משפטו, ואז הפסיד גם הזכות של חיקו״ד, ומי שלא ירצה ילך ישר לביה״ד הסמוך.

ולמעלה מכל זה, הושיבה ביה״ד הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, ואחריהם אין שום ערעור אחר, רק הוצאה לפועל עי׳ הממשלה.

גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה.

גם הגבילה מספר סופרי בית הדין, שטרות, משכו׳ מכירה, נוסח כתובות וכיוצא, ע״י בחינה שלימה בהלכות השייכים, עדות, שטרות ועוד.

גם צריכים להעתיק כל שטר בפנקס מיוחד חתום ע״י הממשלה, שישארו למזכרת, למי שאבד שטרו וכיוצא לקחת העתקים.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

וגם הדייגים בכל עיר וגם בבה״ד הגבוה חובתם להעתיק כל המשפטים בפנקס מיוחד, והיה בזה תועלת גדולה.

גם בימים האחרונים חידשה הממשלה למי שרוצה לקבל כושר הדיינות, לעבור בכור המבחן אצל בי׳׳ד הגבוה בכל ענייני אישות ונחלות והתקנות ואז היה מוכשר להתמנות עי׳ הממשלה לדיין גם סדרה בכל עיר את ועד הקהלה, שיהיה נבחר עי׳ הבחירות של הקהל שנעשים לפני פקיד הממשלה או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה, והכל נעשה בסדר ומשטר נכון, עד צאת מלכות צרפת ממרוקו.

אז חלו שינויים בסדר המשפט, שביטלו בית דין של שלש, רק בכל עיר ישפוט דיין א׳ לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע״פ רצונה, לדיינים שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד מזמן לזמן, כפי המצטרך (אני הצעיר שמשתי תמיד כראב״ד לערעורים, כמעט בכל הערים), וכך מתנהג הענין עד היום.

ועל העתיד הממשלה דואגת מה יהיה ממשפט העברים כיון שכולם עלו לארץ ולארצות אחרות והנשארים נער יכתבם, כולם זקנים באים בימים, ומי ימלא מקומם, בנתים משתמשת גם בזקנים בלי לעשות להם פנסייה ועד עתה לא מצאה פתרון לזה, ה׳ יתקנם ויתקננו בעצה טובה מלפניו, וירים דגל התורה והדת בכל מקום בעולם בארץ ובחוצה לארץ, וישיב שופטינו כבראשונה ויחדש ימינו כקדם, אמן.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

453

ז. תלמידי המדרשה

הנהלת המדרשה הפיצה חוזרים ברחבי המדינה והזמינה תלמידים להציג את מועמדותם. מודעות נתלו בבתי כנסת בערים המרכזיות, ומנהיגי הקהילות והרבנים שבכל עיר הפיצו בעל־פה את הידיעה על פתיחת מוסד הלימוד החדש ועודדו צעירים לגשת לבחינות הקבלה.

לימודי המדרשה יועדו לבוגרי תלמודי תורה ובתי ספר בגיל שש עשרה – שבע עשרה. חלק מהמועמדים היו בוגרי בתי הספר של כי״ח, שהצטיינו בדרך כלל בלימודי החול אולם מגיל שתים עשרה לא למדו גמרא, וחלקם היו בוגרי תלמודי תורה – למשל רבים מתלמידי המדרשה היו בוגרי ישיבת ׳בית דוד׳ בצפרו – והללו הצטיינו בלימודי קודש, אולם היו בקיאים פחות בלימודי חול ובשפה הצרפתית.

• ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. בתזכיר בענייני חינוך שהוגש למועצת הרבנים הרביעית, הובעה הערכה לתלמידי צפרו: 'שאלולי העיר ספרו [צפרו] שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים שמונה המדרשה מי יודע אם היינו נוחלים נצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבלעדיהם עיוננו לא היה מתגשם' (המשפט העברי, עמ' 331). ר׳ שאול דנאן הביע במכתב הערכה מיוחדת לרב דוד עובדיה ולמר טובאלי, ראש ועד הקהילה בצפרו, על הצלחת תלמידיהם בבחינות למדרשה. ראו: המשפט העברי, עמ^׳ 332.

ב־5 וב־6 בדצמבר 1949 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור הראשון במדרשה. מתוך כחמישים המועמדים שבאו מכל רחבי מרוקו צריכים היו להיבחר עשרה. הבוחנים היו חברי בית הדין הגבוה ברבאט: ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ יוסף כהן. בבחינות נדרש כל מועמד לפרש סוגיה בתלמוד שלא הכין מראש, והבוחנים נשאו ונתנו עמו כדי לברר את יכולתו בלימוד גמרא. מלבד זאת כללה הבחינה בעל־פה שאלות בידע כללי ביהדות, והייתה גם בחינת הבעה בכתב בשפה הצרפתית בנושא שקבעה המורה לצרפתית דהאן. במחזורים הבאים היו הבחינות מורכבות יותר, ארכו ימים רבים וכללו חומר רב ומגוון יותר, גם במקצועות חול.

• דוד ברוך סיפר לי בריאיון עמו שכ־200 נבחנים באו לרבאט לשבוע. הם התארחו בבתי עשירי הקהילה; כל משפחה אירחה כמה מועמדים. מלבד הבחינה על סוגיה שלא הוכנה נבחנו המועמדים במקצועות קודש אחרים ובמקצועות חול, ובכל יום הייתה בחינה אחרת. בסוף השבוע קיבל כל אחד תשובה אם התקבל אם לאו וחזר לביתו. התוצאות פורסמו גם בטלוויזיה הממלכתית. המבחן התקיים בקיץ, והלימודים החלו לאחר החגים.

מסתבר שנעשו גם בדיקות רפואיות למועמדים. יצחק דהן דיווח במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, שבמועצת הממשלה הציעו שהמועמדים יעברו בדיקה רפואית יחד עם תלמידי בית הספר של כי״ח. ואכן בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נכתב שכל המועמדים עברו גם בדיקה רפואית.

על פי התזכיר הכללי נבחרו עשרה תלמידים להשתלם על חשבון המדרשה: שבעה מצפרו, אחד מפאס, אחד ממכנאס ואחד ממראכש, ושני תלמידים נוספים התקבלו ללמוד על חשבונם. ואלו שמות תלמידי המחזור הראשון, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שלמה אבן דנאן, פאס; דוד אוחנה, מראכש; ישועה אוליאל, צפרו; יהודה איטה, צפרו; מרדכי(וידאל) בן־עזרא, צפרו; עמנואל בן־שמחון, צפרו; שמואל זיני, צפרו; יהודה חמו, צפרו; גבריאל טולדאנו, מכנאס; עמרם סודרי, צפרו.

ב־6 וב־7 בנובמבר 1950 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור השני של המדרשה. שוב נשלחו חוזרים, ובאו כשלושים מועמדים. המועמדים התקבלו בהכנסת אורחים של בני הקהילה ברבאט, ולאחר מכן שוכנו בבית מלון של ר׳ עובדיה בעיר. הרכב הבחינות ותוכנן היו דומים לאלו שנערכו למועמדי המחזור הראשון: מלבד בחינה על סוגיה תלמודית שלא הוכנה ובחינת ידע כללי ביהדות, הייתה בחינת הבעה בכתב – המועמד נדרש לכתוב חיבור ובו סיפור ׳על החיים׳. מזכיר בית הדין הגדול אלברט אוחיון ריכז את הבחינות. לאחר ששבו המועמדים לבתיהם, נשלחו אליהם תשובות באמצעות ועד הקהילה המקומי.

על פי התזכיר הכללי עברו את הבחינות הלימודיות והבדיקות הרפואיות עשרה מועמדים, ובפועל פורטו בתזכיר רק תשעה: חמישה מצפרו, אחד ממראכש, שניים מרבאט ואחד מצאפי. ואלו שמות תלמידי המחזור השני, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שמעון אזואלוס, מראכש; רפאל אלבז, צפרו; אברהם בוהדנא, צאפי; אברהם (אלברט) בן־חמו, דברו; דוד בן־חמו, מיז־לת; ויסגן, אצוירה; שלום מחפודה, צפרו; ויקטור מלכה, תיטואן־רבאט; אליהו מרציאנו, דברו; אליהו סודרי, מכנאס.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

עמוד 54

   פרשת במדבר

אַרְבַּע דְּגָלִים  /הָלְכוּ גְּאוּלִים / חָנוּ בְּאֵלִים

בפרשה זו, הפרשה הראשונה בחומש הפקודים, הוא ספר במדבר, בולט עניין המפקד, שעל שמו נקרא הספר כולו בשם חומש הפקודים. מתוך המפקד באו הציוויים על סדרי המחנות והדגלים. סדר מופתי זה 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' מתואר בידי רש"י בעקבות המדרש: 'כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה… צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו…'.

את החנייה סביב המשכן מקביל רמב"ן למעמד הר סיני מתמשך:

ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם צוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהני' והעם וגו' והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו כמו שאמרו אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין…

 על סדר זה ועל סדר האוהלים שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה כבר בירך בלעם 'מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'.

בתמונה יפה זו של המחנות והדגלים משתמש המשורר ר' יוסף בן ישראל, שחי במאה הי"ז בתימן, והיה מבשרו של המשורר הנודע, ר' שלום שבזי.

אנו מתכוונים לאחד השירים המוכרים לחובבי הזמר העברי 'אשאל אלהי יגאלה שבויים' הלחן המיוחד לשירנו הוא לבוש נאה לתוכן ולצורה היפים של שיר זה:

אֶשְׁאַל אֱלֹהַי יִגְאֲלָה שְׁבוּיִים / יֶאְסוֹף זְרוּיִים

            בִּזְכוּת מְכֻנֶּה אַב הֲמוֹן לְגוֹיִם / יִזְכּוּ לְחַיִּים

            עֵת יִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ יְהוּ עֲנוּיִים / כִּי הֵם רְצוּיִים

            בִּזְכוּת אֲשֶׁר גָּלָה לְנַהֲרַיִם / הוֹלִיד נְקִיִּים

5                     אַרְבַּע דְּגָלִים

                       הָלְכוּ גְּאוּלִים

                       חָנוּ בְּאֵלִים

            אַל תִּמְסְרָה אוֹתָם בְּיַד בְּזוּיִים / יִהְיוּ קְנוּיִים

            אַתָּה אֲשֶׁר תַּבִּיט אֱלֵי עֲנִיִּים / שׁוֹמֵר פְּתָאיִם

10        נַעְלֶה לְאַרְצֵנוּ בְּשִׁיר וְזִמְרָה / וּבְרוֹן וְהַדְרָה

            בִּזְכוּת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ גְּבִירָה / יִסְכָּה וְשָׂרָה

            וּבְנָהּ אֲשֶׁר שָׁמַע בְּקוֹל גְּבוּרָה / נֶעְקָד כְּפָרָה

            וּכְלַל בְּנֵי יַעְקֹב שְׁהֶם דְּווּיִים / כֻּלָּם דְּחוּיִים

                       נִבְחָר לְעוֹלָה

15                   קָרְבָּן מְעֻלָּה

                       נִפְדָּה בְּחֶמְלָה

            נִתְחַלְּקוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲצָיִים / גּוֹיִם שְׁנַיִם

            בֵּרַךְ לְנִינוֹ עַל שְׁנֵי גְּדָיִים / תַּבְשִׁיל עֲשׂוּיִים

            יוֹם אֶזְכְּרָה מִקְדָּשׁ יְהִי לְבָבִי / דּוֹאֵג בְּקִרְבִּי

20        אֶרְאֶה לְצוּרָתוֹ בְּתוֹךְ כְּתָבִי / אֶבְכֶּה וְאֵין בִּי

            כֹּחַ לְהַעְמִיד שַׂר צְבָא וְתִשְׁבִּי / כֹּהֵן וְנָבִיא

            וּמְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן בְּבַד עֲטוּיִים / וּבְנֵי לְוִיִּים

                       הָאֵל יְרַחֵם

                       עַמּוֹ יְנַחֵם

25                   עַל יַד מְנַחֵם

            נָבוֹא לְאֹהָלִים שְׁהֶם בְּנוּיִים / וַעְדִי עֲדָיִים

            כָּל טַעֲמֵי תוֹרָה יְהוּ גְּלוּיִים / כַּצָּהֳרַיִם

            יִתְקַבְּצוּ כָּל יוֹשְׁבֵי מְדִינוֹת / וּבְנֵי שְׁכוּנוֹת

            נַעְלֶה לְאַרְצֵנוּ בְּקוֹל רְנָנוֹת / שִׁיר עַל נְגִינוֹת

30        נִתְעַדְּנָה שָׁמָּה בְּמַעֲדַנּוֹת / טוֹבוֹת צְפוּנוֹת

            נִהְיֶה בְּאֶרֶץ הַצְּבִי שְׁרוּיִים / עַל כָּל שְׁפָיִים

                       נִשְׂמַח וְנָגֵל

                       קָטוֹן וְגָדוֹל

                       נַעְלֶה בְּהַלֵּל

35        נִרְאֶה בְּנֵי צִיּוֹן שְׁהֶם קְרוּיִים / עִם בָּבְלִיִּים

            יָבְנֵה וְצִפּוֹרֵי וְשַׁעֲרַיִם / וִירוּשְׁלְמִיִּים

            וּבְנֵי טְבֶרְיָה יַעֲלוּ תְּחִלָּה / כִּי הֵם סְגֻלָּה

            הַיּוֹדְעִים דִּין סַנְדְּרֵי גְּדוֹלָה / גֹּרֶן עֲגוּלָה

            יוֹרוּ עֲנִיָּה סוֹעֲרָה וְגוֹלָה / וּבְנֵי שְׁכוּלָה

40        בָּאוּ בְּנִסְיוֹנוֹת בְּאֵשׁ וּמַיִם / יָצְאוּ רְווּיִים

                       בִּזְכוּת אֲבוֹתָם

                       הָשֵׁב שְׁבוּתָם

                       וּבְנֵה לְבֵיתָם

            וּזְכוּת אֲשֶׁר הוֹרִיד לְעָם מְרוּיִים / לוּחוֹת שְׁנִיִּים

45        וּזְכוּת אֲשֶׁר גָּלָה לְמַחֲנַיִם / עִם בַּרְזְלִיִּים

            סֻכַּת יְלוּד דָּוִד שְׁמוֹ אֲבִיעַד / תִּבְנֶה עֲדֵי עַד

            עֵת יִשְׁמְעוּ גוֹיִם יְהוּ בְרַעַד / עַל הַרֲרֵי עַד

            תִּהְיֶה לְבָנֶיךָ לְעוֹלְמֵי עַד / סוֹמֵךְ וּמִסְעַד

            תַּשְׁמִיד לְעַמּוֹנִים וּמוֹאֲבִיִּים / תַּרְשִׁישׁ וְאִיִּים

50                   וּבְנֵי קְטוּרָה

                       יִכְלוּ מְהֵרָה

                       תִּהְיֶה עֲקָרָה

            תִּהְיֶה לְחֶרְפָּה בֵּין כְּנַעֲנִיִּים / וַאסְכַּנְדְּרִיִּים

            בָּרוּךְ אֲשֶׁר רִפָּא לְכָל חֲלָיִים / זֶה פַּעֲמַיִים

55        פָּנִים בְּפָנִים נֶחֱזֶה גְּבוּרָה / גִּבּוֹר וְנוֹרָא

            נִרְאֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹךְ עֲזָרָה / בֵּית הַבְּחִירָה

            נֵדַע סְגֻלַּת מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה / כִּשְׁהִיא סְדוּרָה

            נָבִיא לַמַּתָּנוֹת לְבֵית חֲשָׁיִים / לִשְׁהֶם רְאוּיִים

                       אֶחְתּוֹם לְשִׁירִי

60                   אֶשְׁאַל לְצוּרִי

                       יִהְיֶה בְּעֶזְרִי

            עֵת יִפְגְּשׁוּ שֵׂעִיר אֱדוֹם וְצִיִּים / כַּמֶּלְקְחַיִם

            חַרְבָּךְ תְּהֵא עָלָיו כְּמִסְפְּרַיִם / בִּשְׂעַר טְלָאִים

                       וְהַלְלוּיָּה

1. אשאל: אבקש ואתפלל. יגאלה: צורת עתיד מוארך, שעניינו הפצרה, מ"מ הצורה אינה במקורות אלא בגוף ראשון. שבויים: ישראל בגלותם. זרויים: ישראל הפזורים בין האומות. 2. מכונה: מנוקד בקמץ על פי הגייתם של בני תימן. אב המון לגויים: כינוי לאברהם, על פי בר' יז, ד. עת… ענויים: בעת שיעמדו בתפילה ויקראו בשם ה' הוא יענה לתפילתם. ענויים: צורת בינוני פעול, כלומר יזכו למענה, צורת הלשון היא כנראה חידוש של הפייטן. 4. אשר גלה לנהרים: הוא יעקב הבורח מפני עשו אחיו. נקיים: הם שבטי ישראל שלא היה בהם פסול. 5. ארבע דגלים: מחנות ישראל במדבר, על פי במ' י, יא-כח. 7. חנו באילים: בעת צאתם ממצרים. 8. אל… בזויים: חוזר אל ההווה ומבקש על גאולת ישראל מידי העמים הבזויים, ראו עו' ב. תמסרה: צורת עתיד מוארך, ראו ביאורנו לטור 1. קנויים: קניינו של הקב"ה, על פי שמ' טו, טז, 'עם זו קנית'. 9. עניים: ישראל המעונים בגלות. שומר פתאים: כינוי לקב"ה, על פי תה' קטז, ו. 10. נעלה… והדרה: פירוט הבקשה 'יגאלה' שבטור 1. והדרה: על פי מש' יד, כח 'ברב עם הדרת מלך', ורמז לאופן הגאולה. 11. בזכות… ושרה: בזכות שרה אמנו הקרויה גם גבירה, על פי בר' טז, ט ויסכה, על פי בר' יא, כט וראו רש"י על אתר. 12. ובנה… כפרה: ובזכות יצחק שמסר נפשו ונעקד על גבי המזבח. 13. וכלל… דחויים: ישראל הסובלים בגלות דחויים ונדחים ממקום למקום. 14­-16. נבחר… בחמלה: חוזר ליצחק אבינו ולסיפור העקידה. 17. בניו: יעקב ועשיו. 18. ברך… עשויים: וסוף דבר שנתברך יעקב שהגיש לאביו שני גדיי עזים במצוות אמו, ראו בר' כז, ו-ל. נינו: בנו על דרך בר' כא, כג, וראו תרגום אונקלוס על אתר. 19­-22. יום… ונביא: בזכרי את מקדש ה' ולומד את תבניתו מכתבי הקודש אני חסר מנוחה ובוכה על כי אין בנו זכות להתבשר על הגאולה מפי  אליהו התשבי, כנאמר במלאכי ג, כג. ולהקים את מלכות ישראל שיש בה מלך ומצביא כוהנים ולויים ונביאים. 25. מנחם: מכינויי מלך המשיח, על פי בבלי סנהדרין צח ע"ב. 26. לאהלים: כינוי לארץ ישראל, לאהלה של תורה ולבית המקדש, הכינוי 'אהל' חוזר אל הציור בטור 5. ועדי עדיים: בפאר והדר. 27. כל… כצהרים: בעת הגאולה יתפרשו כל סתרי התורה וסודותיה. 28.  יושבי… שכונות: ישראל הפזורים בין האומות. טובות צפונות: מטוב ה' הצפון ליראיו, על פי תה' לא, כ. 31. ארץ הצבי: ארץ ישראל, על פי יח' כ, ו. שרויים: שוכנים. 32­34. נשמח… בהלל: דוגמה מובהקת לחריזה על פי מסורת הלשון ודרכי ההגייה של יהודי תימן. 35­-36. נראה… וירושלמיים: נזכה לראות אל בני קהילות ארץ ישראל ובבל מתקבצים ועולים לרגל לירושלים. 37­­-38. ובני…  עגולה: בני טבריה, אחד ממקומות הסנהדרין, יהיו ראשונים לגאולה, ראו בבלי ר"ה לא, ע"ב. גורן עגולה: צורת הישיבה של הסנהדרין, ראו משנה סנהדרין ד, ג. 39. יורו… שכולה: עם חידוש הסנהדרין יצאו מהם הוראה ותורה לכלל ישראל. ענייה סוערה: כינוי לעם ישראל, על פי יש' נד, יא. בני שכולה: עם ישראל, על פי יש' מט, כא. 40. באו… רוויים: ישראל שעמדו בניסיונות הגלות, יהיו כגן רווה, ראה יר' לא, יא. 44­-45. וזכות… ברזיליים: בזכות משה ובזכות דוד. עם מרויים: ישראל שחטאו בעגל ומרו בקב"ה. ברזיליים: ברזילי הגלעדי ובניו שתמכו בדוד בברחו מפני אבשלום, ראו מל"א ב, ז. סוכת ילוד דוד: על פי עמ' ט, יא: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת'. אביעד: כינוי למלך המשיח, על פי יש' ט, ד. 50. ובני קטורה: הערבים בני ישמעאל בן הגר היא קטורה, ראו בר"ר סא, ד. 54. רפא… פעמים: שגאל את ישראל מגלות מצרים ומגלות בבל. 55­-56. פנים… הבחירה: בעת הגאולה נזכה להתגלות ה', שישכין שכינתו בבית המקדש. 57. נדע… סדורה: נלמד ונבין את סודות המנורה היא התורה שנמשלה לאור. 58. נביא… חשיים: נביא את מתנותינו ללשכת חשאים שבבית המקדש, לשם היו נותנים מעות בחשאי שלא לבייש את הנצרכים, ראו משנה, שקלים ה, ו. 59­-61. אחתום… בעזרי: אסיים את שירתי בבקשת הגאולה ובהמשך הוא מבקש כי ה' ינקום נקמת עמו מידי אומות העולם.

מעט ידוע לנו על חייו של ר' יוסף בן ישראל. שם המשפחה 'משתא' המשותף לו ולר' שלם שבזי מחזקים את הסברה כי היו קרובי משפחה. מיצירתו ידועים לנו כיום כ- 110 שירים. על פי שני קולופונים שהעתיק בנו, ר' ישראל ספרא, ניתן להסיק כי הוא חי במחצית השנייה של המאה הט"ז ועד המחצית הראשונה של המאה הי"ז. הוא חי במחוז שרעב שבדרום תימן.

ר' יוסף בן ישראל הנו אחד מבין שלושת היוצרים הגדולים של שירת תימן (השניים הנוספים הם ר' זכריה אלצ'אהרי – המאה הט"ז ור' שלם שבזי – המאה הי"ז). שיריו כתובים על דרך מסורת השירה הספרדית אך היא גם בעלת אפיונים תימניים ייחודיים. תלאות הקיום מצד אחד והתגברות הקבלה מן הצד האחר הגבירו את הציפייה לגאולה ולבוא המשיח והפכו את התיאורים בשירתו להתרפקות על העבר של כנסת ישראל ולחזיונות של הגאולה העתידית. כמשורר, הוא היה קשוב לרחשי לבם של בני דורו ונאמן יותר להווייתם הרוחנית, והדבר ניכר לא רק באופייה הדתי והמוסרי של שירתו, אלא גם במעבר ללשון מדרשי חז"ל, שיהודי תימן אמונים עליה[1].

בפתיחת השיר מבקש המשורר כי האל 'יאסוף זרויים' לאמור יכנס את עם ישראל הפזורים בגלות. המצב של 'עם מפוזר ומפורד' עומד בניגוד גמור לסדר המופתי ולארגון השבטים סביב המשכן. הניגוד המשווע מביא את המשורר להיזכר ולומר 'ארבע דגלים / הלכו גאולים / חנו באלים'. הגאולים שבראשית דרכם וגאולתם חנו באלים הלכו למסעיהם בארבעה דגלים סביב המשכן ובאופן מסודר ונאה לקראת כניסתם לארץ ישראל. הדגלים וציור המחנות במדבר משמשים למשורר רקע ראוי לבקשת הגאולה 'נעלה לארצנו בשיר וזמרה / וברן ובהדרה'. אל ההדר שהיה בסדרי המחנות מתגעגע ר' יוסף בן ישראל בן תימן, ואף אל סדרי השלטון המתוקנים שבפרשתנו הפותחת בבחירת הנשיאים הכוהנים והלויים, כשמעל כולם המנהיג הדגול, אבי הנביאים וראשון הגואלים. לפיכך הוא מתלונן על כי אין לעם ישראל: 'כח להעמיד שר צבא    ותשבי / כהן ונביא // ומשרתי עליון בבד עטויים / ובני לויים'. הינה כך משמשת פרשתנו רקע לגעגועים ולגאולה ולסדר הגאולה ואופיה.           

השיר הוא שיר תימני טיפוסי בעל מבנה של שיר אזור שקול במשקל ספרדי מדויק בתבנית מורכבת כשכל מחרוזת בנויה משלושה חלקים וכוללת אזור כפול, כלומר מעין שתי חתימות.

מסורת הלשון של יהודי תימן משתקפת היטב בשירנו, כגון: 'יהו  ענויים', יזכו למענה,  בטור השלישי, 'שְהֵם' 'שְהיא' ועוד – השין מנוקדת בשווא. העברית שבפי המשורר גמישה למדיי ובונה צורות חדשות שאינן קיימות בלשון, כגון 'יגאלה' צורת עתיד מאורך לנסתר, 'ענויים",  בינוני פעול שאינו רשום במילונים, 'מרויים', ממרים ומורדים, בינוני פעול במשמעות פעילה ועוד. 

מורשת הפיוט ניכרת היטב בשיר ובולטים בו הכינויים הרבים, והפייטן אף מדגיש כי כינוי לפנינו: אברהם 'מכונה', קרוי, 'אב המון לגויים', 'אשר גלה לנהרים'. ישראל קרויים 'שבוים', 'זרויים'. שרה אמנו 'נקרא שמה' 'גבירה, יסכה ושרה', יצחק 'נעקד כפרה'. משה מכונה 'אשר הוריד לוחות שניים' ודוד – 'אשר גלה למחנים' והמשיח הוא 'ילוד דוד שמו אביעד'. בצד הרחבת הכינוי לכדי אמירה ניכר רצון הפייטן להדגיש מעשה אבות וצדקתם ולבקש על זכות אבות שתעמוד לישראל ותקרב את הגאולה ו'נבוא לאוהלים', היינו לארץ ישראל, לבית המקדש  ולאוהלי תורה 'שהם בנויים'. השימוש בכינוי 'אוהלים' מחזיר אותנו אל ראשית הפיוט ל'ארבעה דגלים' שחנו באהליהם סביב אוהל מועד 'באותותם לבית אבותם'.

[1] עליו ועל שירתו ראו: י' עמיר, בחינות ספרותיות בשירת רבי יוסף בן ישראל, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה , אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"א.

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, במחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ^׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ^׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כA

4. השימוש בכל ספרי הפסק והשו"ת

חכמי הספרדים בתשובותיהם ובפסקיהם השתמשו בכל אוצר התשובות והפסקים, שעמד לרשותם. הם השתדלו להגיע למרב מקורות הפסק שנכתבו במרוצת הדורות בפזורה היהודית, ספרדים ואשכנזים כולל חכמי תקופתם ואפילו אלה המוחזקים לתלמידיהם, וזה משום שסברו כי ניתן ללמוד מכל אדם, לפעמים הפוסק יכול לגלות רעיון או מקור אצל חכם אחרון או צעיר ממנו שלא חשב עליו. בתשובות חכמי מרוקו של המאה ה19־ מצטטים מתשובות חכמי אשכנז שחיו בתקופה זו, כמו ר^, משה סופר [=החת"ם סופר] ואחרים. לעומת זאת דרך חכמי אשכנז בתשובותיהם לעיין בעיקר במקור התלמודי ופחות בספרי הראשונים ומעט בספרות האחרונים המפורסמים של בני ארצם. כלומר כמעט הם לא מזכירים בפסקיהם מדברי האחרונים של חכמי הפזורה הספרדית.

5. כושר ההכרעה

חכמי הפזורה הספרדית מתשובותיהם ופסקיהם ניכרת גדולתם בהוראה ובכושר הכרעתם. כמעט בכל נושא שדנו בו פסקו את ההלכה לפי שיקול דעתם בצורה חדה, מותר או אסור, חייב או זכאי. הם ראו חובה לעצמם לפסוק ולהכריע בין הדעות ולא להשאיר הדבר תלוי במחלוקת. במיוחד בבעיות השכיחות, כדי שלא תראה התורה כשתי תורות.

דומה כי שאיפה זו להגיע להכרעה, הייתה אחת הסיבות למה שקהילות ספרדיות מקדמת דנא קבלו עליהם לפסוק כרב מפורסם בכל ענייניהם. כמו התקנה שקבלו בעיר טולידו בשנת 1305: ׳הסכימו הקהל ישמרם צורם שלא ידונו בעיר הזאת שום דיון בעולם בשום עניין בעולם אלא על דעת רבינו משה [=בן מימון] ז״ל׳. ובאותה שנה תיקנו תקנה דומה גם בעיר טודילה. ועד למאה הט״ו כן היה המנהג באלג׳יריה, במרוקו, במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. סמוך לפטירתו של הרא״ש בשנת 1341, ריעננו בטולידו התקנה הנזכרת לפסוק כהרמב״ם, והוסיפו לה סייג שבמקום שהרא״ש חולק על הרמב״ם יש לפסוק כמו הרא״ש (ראה יצחק זאב כהנא, מחקרים בספרות השאלות ותשובות). ובדור שלאחר הגירוש כותב ר׳ יוסף בן לב, בתשובה: "רוב הדברים של אסור והתר נהגו על פי הרא״ש כי הוא אחרון הפוסקים שבספרד" (ח״ב סימן יג). ובמארוקו, רגיל היה בפיהם של חכמי המגורשים הפתגם, כי ״אל כל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ (תקנות פאס, סימן ב).

כאמור, המגמה של חכמי ספרד הייתה להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע כחכם פלוני או כחיבור אלמוני. למרות שזו הכרעה טכנית ולא עניינית, ועל פי ההיגיון היה נראה כי הכרעת ההלכה בחילוקי הדעות שבין חכמי ההלכה בכל נושא ונושא, צריכה שתיעשה על ידי הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות ובדרך של משא ומתן עיוני. היא נבעה מתוך ההכרה בקושי הגדול העומד בפני החכם הפוסק להתמודד בתוך ים ההלכה בין השיטות והדעות, שהרי הראשונים ביססו כל אחד את דעתו על מקורות וראיות, וקיים קושי גדול לפני הפוסק להכריע ביניהם משיקול דעתו. גם לו היה מסוגל לדון ולהכריע מסברתו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, כדי שיוכל להכריע כדיעה מסוימת, דבר שלא יאפשר לו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים שיבואו לפניו בזמן סביר (ראה הקדמת הבית יוסף, לטור או"ח).

לכן בהכירם מציאות סבוכה זו שלפניה ניצב החכם הפוסק, העדיפו להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע על פי חיבור של חכם מפורסם, ובכך להקל על מערכת ההלכה לענות על שאלות ובעיות המתעוררות בחיי היום יום בצורה החלטית ובזמן סביר.

מסוף המאה ה16־ כאשר פשטה להלכה סמכותו של ספר ה׳שולחן ערוך׳ שחיבר ר׳ יוסף קארו, כל הפזורה הספרדית קבלה עליה לפסוק כמעט בכל העניינים כדעת ה׳שולחן ערוך. הם קבלו עליהם את דעתו והכרעתו אפילו נגד אלף פוסקים, גם בדיני ממונות. ובכך נתנו הנחיה והכוונה לדיינים ולרבנים, חסכו מהם ההתלבטות להכריע בין הדעות השונות. ובכלל זה גם שחררו את המשפט העברי מכבלי טענת ׳קים לי׳. כלומר, בנושא השנוי במחלוקת יכול היה הנתבע להיתלות בסברת הפוסק הנוחה לו, ובכך להדוף את תביעת התובע.

יתירה מכך, מסורת בפי ר׳ חיים אבולעפיה (מחכמי איזמיר וממחדשי הישוב היהודי בטבריה במאה ה-18) שעל דרך קביעת הכרעתו של ר׳ יוסף קארו הסכימו כמאתיים רבנים. ודבר זה רמוז בתואר ׳מרן׳ שמכנים בו בפזורה הספרדית את רבי יוסף קארו, שזה ראשי תיבות מ׳אתיים רבנים נסמך (ברכי יוסף, חו״מ, סימן כה אות כס). כלומר, מי שפוסק כמו השולחן ערוך, אינו נסמך רק על רבי יוסף קארו, אלא הוא סומך על מאתים חכמים גדולים שהסכימו לדעת השולחן ערוך. לעומת זאת חכמי אשכנז התנגדו לקביעת הלכה מראש כפלוני או כחיבור אלמוני, כי בכך הם ראו שלילת חופש ההוראה והכרעת הדין מתוך שיקול דעת של הרב הפוסק. הם הוסיפו לזה מספר טיעונים: לדעתם זה מנוגד גם לכללי ההלכה שהרי

׳הלכתא כבתראי׳; ההקלות למיניהם על הרב הפוסק, גורמות להזנחת הלימוד ולעצלות העיון, ויתירה מכך השימוש בספרות הפסקים גורם להטעיה עצמית, שנדמה לפוסק שמבין הדברים לעומקם ולאשורם; הכרעת ההלכה הקולקטיבית שנועדה להביא להאחדת הפסיקה, סותרת את אופי ההלכה ומהותה שהיא פלורליסטית מטבעה ובנויה על ריבוי דעות. ר׳ יהודה ליווא ב׳׳ר בצלאל (מהר״ל מפראג חי בשנים 1609-1525), הביע התנגדות חריפה לפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים, לדעתו עדיף לפסוק הלכה מתוך מקורות התלמוד כי אז הוא פוסק לפי הבנתו ושיקול דעתו, גם אם יטעה בדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וזה יותר טוב ממה שיפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים ולא ידע טעם הדבר, כי זה נראה כמו עוור שהולך בדרך (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק סז). גישתו זו הפוכה ומנוגדת לסברת ר׳ יוסף אבן מיגאש שהבאנו לעיל (סעיף 1), המעדיף פסק לא נכון המבוסס על ספר הלכות, אשר הלכותיו מובנות וברורות לפוסק ושבו מצויה המסקנה בלבד, מן החיפוש אחר הפסק הנכון לפי מקורות התלמוד. כי לדעתו בדורנו לא ניתן להגיע לפסק נכון דרך העיון התלמודי, כפי שהרחבנו לעיל בדבריו.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 15