מורשת יהדות מרוקו

בס"ד

ליקוטים לפרשת האזינו מאת יצחק פריאנטה

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי אומר ילקוט שמעון [הרב שמעון לעשרי] אפשר לרמוז שבא משה רבינו לעורר את בני ישראל להיות כל מעשיהם לשם שמים. אם למדו תורה תהיה לשם שמים ואם תפילה תהיה לשם שמים בכוונה כראוי כי זהו העיקר כדי שיהיה הכול מקובל ומרוצה לשמים. שאם תהיה התפלה והתורה בקדושה ובטהרה הרי הכול ימצא פתח פתוח למעלה ואם הכול לחוץ בלי קדושה וטהרה אין להם מקום במה להיכנס רק הכול נדחה לחוץ. וזהו שבא משה לומר לישראל היטב בעיניכם שתהיו מתפללים ולא תקובל תפילתכם לכן השתדל שתעשו מעט בקדושה וטהרה כדי שתקובל תפילתכם. והנה שער השמים היא שכינת עוזנו ומשם עולה התפילה למעלה ,והנה אמרו חז"ל דמי שיש בידו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים ומפתחות החיצוניים לא מסרו לו.

ועוד מפרש ילקוט שמעון על הפסוק פירש רש"י למה העיד בהם שמים וארץ אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחיש, לפיכך העיד בהם השמים והארץ עדים שהם קיימים לעולם ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם , הגפן תיתן פריה והארץ תיתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו ח"ו תהיה בהם יד העדים תחילה " ועצר את השמים וכו…ואחר כך " ואבדתם מהרה וכו…ואפשר לומר על פי מה שאמרו חז"ל על הפסוק [יום השישי] לומר שכולם תלויים עד יום שישי בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לא יחזיר העולם לתוהו ובוהו ואם כן מאחר שאנו רואים כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שיקבלו ישראל את התורה ולכן העיד בהם שמים וארץ ומה העדות שיעידו  שהם קיימים לעולם כי עצם קיומם הוא עדות נאמנה שכבר קבלו ישראל את התורה שאם לא כן לא היו קיימים והיה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי אומר אהבת חיים [הרב מנחם מנשה] גם בהפטרה של השבוע הנביא אומר שובה ישראל עד השם אלוקיך מה ענין שמים וארץ עם התוכחות לישראל? אלא בזאת הפרשה רמוז מלחמת גוג ומגוג מלחמה אשר כמוה לא נשמע מיום שנברה העולם כי אז ירעדו וירעשו שמים וארץ ויבכו כל באי עולם מקצה הארץ עד קצהו ויואבדו מן העולם ויחרב שליש מהעולם וכן רמז דניאל הנביא שבאותם הימים תהיה עת צרה היא ליעקב אשר לא הייתה כמוה אבל ממנה יושע  גם רמוז מכאן שמלחמת גוג ומגוג היא הכרחית להיות זהו שאמר משה באחרית הימים תעשו הרע בעיני השם והעולם יחרב שליש מהעולם ויישארו מתי מספר וכל זה יהיה בעוון ביטול תורה על ידי שלטון של ערב רב כמו שכתוב בזוהר הקדוש ובתיקונים ובכמה מקומות שהערב רב עתידים שיהפכו את תינוקות של בית רבן ותלמודי תורה לחילוניות זאת אומרת לבתי ספר מודרניים וחופשיים וכופרים וגם הגדולים יהפכו אותם. אז באותם הזמנים מתי מעט יישארו באמונת השם ובתורתו שנאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר. ועוד כתוב כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים אמרו המפרשים העם הזה זה ערב רב  והם אשמים בדבר ובסיבתם ובחופשיותם ובכפריותם תהיה המלחמה האיומה והנוראה והחורבן וכל הצרות שבעולם על זה בא משה רבינו ואמר האזינו בני אתם תלמדו תורה שזה ענין רוחני הנוגע

—————-               ——–ה  א  ז  י  נ  ו  –

לשמים על ידי כן לא תפחדו מכול מה שיהיה בכול העולם לא מהמלחמות ולא כיוצא בהם רק האזנו השמים ואדברה כלומר אנחנו ניתן קול לאבינו שבשמים בתורה ובתפילה.

האזינו אומר רבינו בחיי יש בפסוק 7תיבות ו 32 אותיות נגד 7 ימי הבניין ו32 שבילי חוכמה הכל כלולה בזאת השירה הנפלאה [האזינו] בגימ" [וחכמה] ובגמ" [וזו יחידה חיה] השמים בגמ" [נשמה] ואדברה בגמ" ]דרוח ] האזינו השמים ואדברה בגמ" [זה לנפש ורוח ] רוצה לומר שקרא לנפש רוח ונשמה יחידה חיה   שכולם ישמעו בחוכמת דברי השירה הזאת אשר היא כוללת כל מה שהיה ומה שעתיד להיות עד סוף העולם].

יערוף כמטר לקחי כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב [לב/ב]אומר אור החיים הקדוש וכפל לומר מילות שונות לקחי אמרתי כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שהשם נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלוקים והגם אלא עשרת הדיברות בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז"ל וכנגד התורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדמה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכול ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב.

צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך [לב-יח] המילה "תשי" היא ראשי תיבות של המילים "ששת ימים תעבד", והמילה "מחוללך" היא אותיות "מחול לך" וזה רומז לשבת קודש, שהרי אמרו חכמים כל השומר שבת כהלכתה, אפילו עבד עבודה זרה- מוחלים לו. ובזה מוכיח הקב"ה את ישראל, שבמקום שיעבדו שישה ימים וישבתו בשבת, אף את יום השבת מחללים חלילה.

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא [לב-ב] כתב רבינו הבן איש חי ידוע שמשה רבינו נקבר בחוץ לארץ מעבר לירדן, בשטחו של שבט גד, שנאמר[דברים לג-כ-כא] " ולגד אמר…שם חלקת מחקק ספון", ודבר זה רמז הקב"ה למשה רבינו באומרו לו "מנגד" תראה את הארץ" ונכוון לומר לו בזה כי " מן-גד" תראה את הארץ, כלומר מתוך שטחו של גד יראה משה את הארץ, אך אליה לא יוכל לבוא.

הצור תמים פעולו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיר וישר הוא [לב\ד] אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים  ומה שכתוב כי ביום אוכלו מות יומת, בדוד שלזה הסיבה היה ראוי להיות נפל, וימת ביומו, כי היה אדם עצמו. ולולי שנתן לו אדם הראשון השבעים שנה מימיו היה מת. ובהיות ששב בתשובה שלמה, ותיקן מה שעיוות, לא די שלא מת, אלא חי וקיים, כי דוד חי וקיים הוא. ואפילו שינה לא היה ישן, כי אם שתין נשמי כשינת הסוס, כדי שלא יטעום טעם מיתה, כי השינה אחת משישים במיתה. ועוד לא די זה, אלא כי יהיה הפך מאדם הראשון, כי אדם הראשון הביא המות על כל העולם, וכולם מתו,ועל ידי התיקון יבא דוד ויעשה משיח, ויהיה כל המתים כי זהו אד"ם, אותיות אדם, דוד, משיח,, וכל זה נרמז במזמור שיר ליום השבת שאמרו אדם, כשהגין עליו יום שבת, ואמר: כי שמחתני ה" בפעליך, רוצה

                     –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

לומר, אמר דוד המלך, שמחתני ביציר כפך שהוא אדם, כי לולי שהיה הוא שנתן לי 70 שנה, הייתי נפל, ולכן שמחתני ה". ורמז ה70 שנה, בפסוק צדיק כתמר יפרח, שהוא דוד. והתמר אינו עושה פירות עד 70 שנה.

ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישמון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו [לב/י] אומר רבינו בחיי  [ישמן] חסר בגמ" [ת] אחר 400 שנה שגזר עליהם גאלם ממצרים ובתוהו ילל יש/מן שם במדבר במקום תוהו נתן להם את [המן] יסובבנהו אותיות יסבב/הון בגמ"[ממון] שעשה השם סבות וסבב שיצאו ממצרים  ברכוש גדול ובהון עצום ובממון רב מביזת מצרים ומביזת הים שסבב השם שירדפו המצרים אחריהם ויקחו עמהם הון רב ובזזו ישראל מהם את ההון ההוא שגדול היה ביזת הים מביזת מצרים.

יסובבנהו אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב יש בו 7] אותיות כנגד 7 ענני כבוד שסיבבן ב7 ענני כבוד גם יסבבנהו בדגלים במחנה ישראל יבוננהו  במחנה כוהנים ולוים שהכוהנים והלויים  הם המבינים בעם כמו שכתוב בהם [דברים לג/י] יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל יצרנהו   כאישון עינו זו מחנה הארון ששם שרתה השכינה כאישון בגמ" בשכינה יצרנהו אותיות [ונצר יה] שקראם [ישעיה ם/כא] נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

השם בדד ינחנו ואין עמו אל נכר [לב/יב] אומר שמנה לחמו  [בדד מספרו 10]  כי בעת שקבלו את עשרת הדברות על הר סיני אז פתח להם את הרקיעים והראה להם שהוא לבדו הוא והוא יחיד ומיוחד והוא בדד בכול העולמות [ואין עמו אל נכר] ולפי זה בדד קאי על הקב"ה  שהוא יתברך לבדו ינחנו לישראל ואינם תחת השר ומלאך ולפי פשוטו בדד קאי על ישראל שלעתיד יהיו ישראל לבדד כמו שכתוב בלעם [במדבר כג/ט] הן עם לבדד ישכון וזה יהיה כאשר האלילים כליל יחלוף ונשגב השם לבדו ואז ימחה שמו של עמלק לכן האותיות שקודם בדד הם אגג  כי כל מלכי עמלק נקראו בשם אגג או גוג ומגוג וכאשר ימחה שמו של עמלק אז השם בדד ינחנו לישראל כמו שאמר בלעם וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו, ואז לא יהיה עמו עוד אל נכר בעולם, וביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד [זכריה יד/ט].

וישמן ישורון ויבעט שמנתה עבית  כשית  ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו[לב/טו] אומר רבינו בחיי [הרב אשר בן יעקב] הפסוק מתחיל ומסיים [בוא"ו]  שבעטו בשם על ידי [ו] ברכות ונגד הששה ברכות שהשפיע להם עשו ששה דברים רעים כל אחת יותר רעה מהקודמת ואלו הן 1] ויטוש אלוה עשהו ולא עבדוהו ולא די שלא עבדוהו אלא גם הוסיפו לחטוא 2] וינבל צור ישועתו 3] יקניאוהו בזרים 4] בתועבות יכעיסוהו 5] יזבחו לשדים 6]צור ילדך תשי ובאלו הששה דברים נכלל כל שאר העבירות והחטאים שעשו לכן ישועתו חסר [ו] שמפני [ו] חטאים אלו חסר מכם ישועת השם בשלימות ולא היה לכם עוד ישועה במלואה שמנת אותיות [נשמת] שכחו שיש בהם נשמת אלוה ממעל.

וירכיבהו על במותי ארץ [לב/יג] אמר הזוהר הנגלה  פתח רבי יהודה ואמר יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קריית מלך רב בוא וראה כאשר ברא השם את העולם זרק אבן יקרה מתחת לכיסא הכבוד ושקעה עד התהום וראש אחד של אותה אבן ננעץ בתוך

                            –  ה  א  ז י  נ  ו  –

התהום  וראשה האחר למעלה ואותו ראש עליון הוא נקודה העומדת באמצע העולם ומשם התפשט העולם לימין ולשמאל ולכל הצדדים ומתוקים באותה נקודת אמצעית ואבן זו נקראת [שתיה] שממנה נתיסד העולם לכל הצדדים עוד [שתיה] שת/יה השם הניחה שתהיה יסוד העולם ותשתית הכול בשלושה אופנים התפשטה הארץ סביב אותה נקודה התפשטות ראשונה סביב הנקודה כל צחות וזכות הארץ נמצאת שם ושם היא והיא עומדת למעלה על כל הארץ סביב אותה נקודה ההתפשטות השנייה סביב ההתפשטות הראשונה אינה צחה וזכה כהתפשטות הראשונה אבל היא דקה ומחה בצחות העפר יותר מכול עפר אחר התפשטות שלישית שם חשכות וגסות העפר יותר מכולם וסביבה עומדים מי הים אוקיאנוס הסובב את כול העולם נמצא שאותה נקודה עומדת באמצע וסביב לה כל אופני ההתפשטות עולם בהתפשטות הראשונה נמצא בית המקדש וכול ההיכלות והעזרות וכל תיקוניהם וירושלים וכל העיר מהחומה ולפנים בהתפשטות השנייה כל ארץ ישראל שהתקדשה בקדושה בהתפשטות השלישית כל שאר הארץ מקום מושבם של שאר העמים וים אוקיאנוס סביב הכול.

הלא הוא אביך קנך [לב/ו] אומר מדרש תנחומה כמו שמצאנו בפרקי רבי אליעזר כשבא השם לבלבל דור הפלגה אמר השם למלאכים שרי כל האומות בואו ונטיל גורלות למי יעלו האומות אומה לכל אחד ממנו ואיזה לעלה לחלקו הטילו גורלות ונפל ישראל לחלקו של הקדוש ברוך הוא כפי שכתוב בהנחיל עליון גוים וכן הוא אומר כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו לכך קראם השם לישראל חלף שאר אומות והוא שאמרו חכמים ישראל קנין אחד וזהו הלוא הוא אביך קנך.

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך [לב/ז] אומר מדרש תנחומה לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצאנו במרגלים שמוע בן זכור[במדבר יג/ד] על שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו וכן הוא אומר כי חטאת קסם מרי שפט בן חורי [במדבר יג/ה] על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ יגאל בן יוסף [שמות ז] על שהוציא דיבה על הארץ לכך נאסף בלאו עתו פלטי בן רפוא [שמות ט] פלט עמו ממעשים טובים ורפו ידיו שהרי מת גדיאל בן סודי [שמות י] דיבר דברים קשים כגידין גדי בן סוסי[שמות יא] הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא הוא שאמר ארץ אוכלת יושבה עמיאל בן גמלי [שמות יב] העמה כוחו על שאמר כי חזק הוא ממני וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל סתור בן מיכאל [שמות יג] על שהיה בליבו לסתור מה שכתוב מי הוא כאל השם ואומר אין כאל ישורון נחבי בן ופסי [במדבר יג/יד]החביא האמת ופסה האמונה מפיו כמו  פסו אמונים מבני אדם  [תהילים יב\ב] לומר דברי כזבים על הקב"ה  ונעשה מך.

לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו [לב/לה] אומר אור החיים הקדוש לי נקם ושלם יתבאר על דרך אומרם ז"ל[ע"ז/ג] שלעתיד לבוא יוציא השם חמה מנרתיקה הרשעים נדונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאים בה והוא אומרו לי נקם ושלם פרוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים ,ואומרו לעט תמוט רגלם רגלם הוא סוד מאמר [סוטה מט] עקבות משיחא והוא ברורי ניצוצי רגלי ס"מ כשתמוט רגלם של עושי

                           –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן ואומרו כי קרוב יום, הוא מאמר הנביא [צפניה א] כי קרוב יום השם ואומרו וחש עתידות למו הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תכף ימהר לקים הבטחות העתידות לצדיקים.

ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון בהור ההר וייאסף אל עמו [לב/נ] אומר אור החיים הקדוש פרוש התרצה למות שאין השם לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם .ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם[כתובות קד] שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק ולזה אמר השם אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלושה טעמים למיתת איש האלוהים וזה שיעור הכתוב ומות והטעם בהר פרוש על דרך אומרם[סוטה יד] למה קבר מושה בהר נבו בשביל עוון פעור כי בכול זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע וכאומרו ויקבור אותו בגאי מול בית פעור טעם ב], אשר אתה עולה שמה פרוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משוטף עם הגוף להשיג המעלה ההיא והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פרוש בעולם העליון ג] והאסף אל עמיך על דרך אומרים [במדבר/פיט/ בפסוק[לג/כא] ויתא ראשי עם שבאמצעות משה יזכו דור המדבר והם מתיחסים אליו כאומרו [שמות לב/ז] רד כי שיחת עמך , והוא אומרו והאסף אל פרוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא והגם שבאהרון מצאנו שאמר כן גם כן ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשים.

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל [לב/נב]אומר אור החיים הקדוש קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וכו…ויתבאר על דרך אומרם שעתיד מה לכנס לארץ עם האבות לעתיד לבוא ואמרו בזוהר[חב/קכ] כי הוא יביא את ישאל אל הארץ בבוא גאולתם ולזה כשאמר השם ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן פרוש עתה ולא אל הארץ אני נותן וכו… פרוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד.

אל הר העברים [לב/מט] אומר שמנה לחמו אותיות אל הר העברים [אל עבר ההרים] כתוב בספרי ובזוהר שמקבורת משה יש מחיל העובר לקברות האבות לכן נקרא העברים [העברים ] אותיות [ירב העם/רבי העם/מהעבירה] רוצה לומר ששם נקבר רבי של העם והוא רבן של כל ישראל ועל ידי מי עברה המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל וזהו אשר ירב העם עמו ,נגזר עליו שימות שם ,ועל ידי החטא מהעבירה שחטאו ישראל בבעל פעור נקבר שם, כדי לכפר על ישראל מהעבירה של פעור [הר נבו] אותיות [הנר בו], שראה שם נר דלוק ושם נגנז נר ישראל.

ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל אומר שמנה לחמו  אותיות ושמה לא תבוא [ומשה אל אבות] לא תבוא אל הארץ אשר האבות קבורים שם אי נמי כמו דאיתא בספרי ובזוהר שלכן נקרא שמו הר העברים שממנו יש דרך לעבור אל מערת המכפלה אל קבורת האבות לכן ושמה לא תבוא אותיות[ושם אל האבות] רוצה לומר שמשם תוכל לבוא

 

                          –  ה  א  ז  י  נ  ו  –

אל האבות וכן אל הר העברים אותיות [אל עבר ההרים] וההרים הם האבות שמשם תוכל לעבור אל האבות.

אומר רבינו בחיי מה שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור זוכרנו לחיים וכותבינו בספר החיים הכוונה על חיי הגוף בעולם הזה אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד המלך ארצות החיים המזומנים לכל ישראל הוא שדרשו חכמנו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר[ישעיה] ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וכן אומר והחוסה כי ינחל ארץ ויירש הר קודשי.

בברכת שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

 

בסוף התקנה נוספו דברי חתימה, ובהם פירוט משך זמן תחולתה והעונשים שיושתו על העובר עליה : כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהזכרת השי"ת כראוי, לקיים ולהשלים על הדרך הנזכר מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח"ו על שום פרט מכל הנזכר, מלבד שייענש בתורת עבריין מלפני בית דין והנגיד ישצ"ו לפי ראותם, ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ"ו מאה אוקיות מעות כסף טוב ליד גבאי המס, על כל פרט שיעבור עליו, בכל פעם שיעבור.

ולראיה שבכך הסכמנו ונשבענו לקיים על הדרך הנזכר חתמנו פה בהסכמת ורשות רבותינו הנזכרים וגבירנו הנגיד הנזכר ישצ"ו בעשור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלום לפרט היצירה פה מתא [=מקום, העיר] פאס, אלהים יכוננה עליון אכי"ר. וחתומים על זה רוב הקהל ישצ"ו.

לעיתים, על מנת לתת תוקף לתקנה, חתמו עליה לא רק חכמי העיר המתקינים, אלא גם כל אנשי הקהילה. לעניין זה ראו עוד בן נאה .

ומן הגב חתמו רבותינו הנזכרים והנגיד גבירנו הנזכר ישצ"ו שהסכימו בכל הנזכר וגם הוסיף לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן אפילו שערה מכוסה עד צאת הכוכבים כפי שהעיר המהדיר, ניתן להביו את רקעה ההיסטורי של התקנה על פי תיאורו של אחד מחכמי הקהילה, רבי שאול סירירו, שנכתב שנתיים לאחר מכן, בראש חודש תמוז שנת ש"פ [ = 1620 : ]

נסענו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם, משהלך המלך למכנאסא, ואנשי אלבלאד שמו שני ראשים, ובחדש זה הרגו בחור אחד, בנו של ישעיה בן שניור הי"ן, רוב תלאותינו הלא זה מן היהודים הרשעים שהדפיסו מטבע הזהב , ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יחידים, ועברו כמה נידוים וחרמות, עד שיד ה' היתה בנו , ונפל עַם רב מישראל .

ככל הנראה הדברים מכוונים כלפי זיוף מטבעות בידי יהודים. כנגד תופעה זו, שגילויה היה עלול להמיט אסון על הקהילה כולה, נתקנה תקנה מיוחדת, שאסרה על הטבעת מטבעות "פרטית". ראו להלן.

גם בדורות מאוחרים יותר המשיכו חכמי מרוקו לתקן תקנות המגבילות רכישת מוצרי מותרות והוצאת הוצאות יתירות בשמחה. כך, למשל, אנו מוצאים ש"המלאך רפאל", רבי רפאל בירדוגו, כותב :

[תקנות נגד מותרות, תקנה יט, משנת תקס"ו ( 1806 ), בתוך: הרב משה עמאר, תקנות חכמי מקנאס, ירושלים תשנ"ו.]

מנהג היה פשוט שבסעודת מילה וזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים . ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים…
"המלאך רפאל" היה רגיש ביותר לצער עניים ובושתם וביטוי לכך נמצא בכמה מכתביו. ראו למשל פירושו בעניין מתן לחם לעניים: " 'הלא פרוס לרעב לחמך' ואגב הודיעו אופן נתינת – מאכל לרעב שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה – פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול. וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות יאמר כי – הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו", רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קלז, הוצאת הרב שלום משאש, קזבלנקה תש"ל.

עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח כ"ד ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא [=פשטידת] ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמש ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים וכל הבעלי השמחה היה להם נחת לזה ולזה.

תקנות רבות שתכליתן הגבלת המותרות נהגו גם בקהילות אחרות דוגמת מכנאס וטיטואן . לכל אחת מהן קווי ייחוד משלה המשקפים את אורחות המקום, אך יש גם מכנה משותף רחב באשר לרקען, לסיבות שהניעו את מתקניהן ולתוכנן.

כך, לדוגמה, בראש "תקנת המותרות" של טיטואן, משנת 1822 , שפורסמה על ידי י' בן טולילה, נאמר בהאי לישנא:

ביען שבימים האלה ובזמן הזה הקיפונו סבבונו צרות רבות ורעות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו , מלבד המים הזֵדונים  אשר עברו עלינו, ורוב ההטלות והמסים אשר השתרגו עלו על צווארנו… ואנחנו הרואים כמה מבני בריתנו שהפריזו על המידה מרוב המלבושים והתכשיטים שמתקשטים בהם הנשים, מכסף וזהב ואבנים טובות… וגורמים רעה לעצמם, וכמה מהם שלווים וממשכנים עצמם, והחלש יאמר 'גיבור אני' לעשות נחת רוח לנשותיהם, לקנות להן מלבושים ותכשיטים כפי רצונן.

ולא זו בלבד אלא שמסיעים עצמם מן העיר ומתרחקים מנשותיהם שנה אחר שנה כדי שתשיג ידם למלאת חפצם ורצונם, ובזה פשתה המספחת שכל אחד הולך ומוסיף על חברו במלבושי זהב וכסף, ובכל יום ויום פושעים ומוסיפים, ומלבד כמה תקלות שמסתעפים מזה עילה מנהון [=מהם] שמעוררים עלינו קנאת האומות בראותם הני יהודאי בגו גלוותא [=אותם יהודים שבתוך הגלות] שיש להם עושר וכבוד, ותכשיטי זהב וכסף ואבני בדולח מה שאין ידם משגת, ובזה מתרבה השנאה עלינו ונפקא מינה [=ויוצאת ממנה] חורבה בר מינן.

לכן נתוועדנו עם ראשי קהל עדתנו  ישמרם צורם, להסיר המכשלה הזאת מבני בריתנו, ועלתה הסכמתנו לתקן איזה גדרים וסייגים בענייני המלבושים ותכשיטי הנשים ובעניי ני המשתאות…

מתקיני התקנה מדגישים בראש התקנה את ה"צרות שסבבום והקיפום" "בימים האלה ובזמן הזה", ומציינים, בין הסיבות שהניעו אותם להתקין את התקנה את עול המיסים הכבד ואת החשש מפני "התעוררות קנאת האומות". נימוקים אלה, ששבים וחוזרים גם בתקנות אחרות בעניין "איסור המותרות" מלמדים ש"סדנא דתקנתא" חד הוא, – והרקע להתקנתן כמו גם תכליתן ומטרתן מגלה מכנה משותף רחב בין קהילות שמבחינה גיאוגרפית היו רחוקות מאוד זו מזו

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-ליבי במזרח כרך ב'

עמוד 110

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

ואף על פי כן, כששבתי הביתה לירושלים, ראיתי עצמי נצרך יותר מתמיד לדבר את הלהג המרוקני שעד אז נמנעתי ממנו וכמעט נשתכח ממני, התחלתי מתקין תבשילים מרוקניים שזכרתי ממטבחה של אמי ז״ל, עוטה בצנעת ביתי את הגלבייה שרכשתי במרוקו ועתה התענגתי עליה והתרווחתי בתוכה ומכריז בפני בל מי שאבה לשמוע שיוצא מרוקו אנוכי. הביקור ההוא עורר בתוכי, או שמא דיכא וסילק החוצה את הנוגדנים שהוחדרו בי, כנגד הזהות שהייתה זהותי אך הוצרכתי לוותר עליה ואחר כך למחוק אותה מתודעתי. אלא דא עקא שביקורי לא עורר בי שום רצון לשוב ולהיות שם, אם כי הוא חולל תהליך של נוסטלגיה מנותקת ומרוחקת לאורח חיים שכבה ואיננו. אז עלתה במוחי המטפורה של המוזאון, שבו יאה להביט ולהתפעל מן העבר ביודעי כי הוא כלוא לבטח בתוך ארונות תצוגה שאין עוד גישה אליהם. היה מרגש לצפות באורח החיים ההוא, אך לא נתנני לבי לשוב ולהיות חלק ממנו או לחיות אותו ובתוכו. להפך, העלאת הזיכרונות ההם, ואפילו ההיאחזות בכמה מגינוני העבר ההוא, רק חידדו את ההכרה כי העבר חלף ולא יישוב עוד. נסיעתי למרוקו הייתה אפוא לדידי מסע לשום מקום, כי היה זה מקום שאהבתי לראות ולהתנתק ממנו במהרה, לצפות בו ולהיזכר בו, אך לא להתחבר אליו עוד, כי הייתי זר לו והוא לי.

פרק שלישי: דמויות

שנים מעצבות היו אלו שצמחתי בהן עד ליציאתי מפאס בגיל 14. ושנים מעצבות דרכן שמותירות רישומן על נער מתבגר הכלוא בעולם צר ומצומצם, נער שאנוס להרחיבו בדמיונו בין במה שהוא קולט בקריאה, בין בסיפורים שהוא שומע ובין בציור דמיוני של מקומות, אנשים ואירועים. יש והוא חולק את חוויותיו עם חבריו הקרובים שגם הם מתלבטים באותם עניינים, ויש שהבושה או הפרטיות כופות עליו לאצור אותן בקרבו ולהימנע מלחשוף את חולשותיו, שאיפותיו, דמיונותיו, יצריו ומעשיו בפני אחרים, שמא יבולע לו או יתקלקל חלילה הדימוי העצמי שהוא בנה או בדה בדי עמל. לעולם קיימת מחלוקת בין הקפדה על טוהר המידות כדי לשים עצמו זך וטהור, עומד בציפיות משפחתו וחבריו על פי הערכים המקובלים שאין לסור מהם, לבין יצר הרע הטופח על כתפו ללא הרף ומאיץ בו לפרוק עול, ללכת אחר נטיות לבו, למרוד במקובל ובסמכות, להתראות כמי שהולך בתלם שהתוו לו, אך בה־בעת פורץ לו נתיבים חדשים שהוא עצמו ירא מפניהם ומתוצאותיהם. עולם סבוך וסתור, והמוסכמות אינן מרשות שהורים ילמדו לילדיהם את עובדות החיים, המבוכה רבה והנחיה אין. זה ודאי אחד הגורמים שהביא לכך שבגיל רך יצאתי להרפתקאת עלייתי ארצה, שהייתה כרוכה בניתוק קשרים מכאיב, באי־ודאות על ׳הבאות, אך גם בריגוש אדיר של הבלתי נודע, חופשי מהורים, ממורים ומסמכותם, ובעיקר חדור חירות עצומה נקייה מכבלים ומשחרת עולם ומלואו. אך עד שהעתקתי את עצמי משם, בנחישות ובפחד, היו כמה וכמה דמויות שהותירו בי רושם בל־יימחה היות וסיפקו תשובות לתהיותי, חלמו יחד אתי, הפרו את דמיוני או פשוט שימשו לי רקע ואווירה לשגות בדמיונות. כמה מהן אתאר בשורות הבאות, ורובן מבני המשפחה, שבימים ההם רוב החיים התנהלו בתוך המשפחות הענפות, שסיפקו די והותר מקום, זמן ומגוון אירועים לשמוח או להתעצב בהם. מעולם לא חסרו.

הראשה והראשונה שבהן הייתה סבתי זקנתי זוהרה ז״ל, אישה שנתקדשה על בניה ונכדיה עד להדהים. קטנת קומה ושבירה הייתה, עטופה מכף רגל ועד ראש כמנהג הימים, וכיוון שתמיד השתוקקתי לראות את שערה, כך נמנע ממני הדבר. כי תמיד המטפחת מהודקת לראשה, וגם בימות החום הלוהטים של הקיץ, כאשר החמה יצאה מנרתיקה והכול פיללו למשב אוויר, אדוקה הייתה בצניעותה לבל תשזוף אותה עין גבר זר. לבד מן הקשר המהודק של המטפחת על קדקודה, לא ניכר כל גוון בפניה החרושים תלמים עמוקים, בעיניה הזעירות והכבדות שלימים יסתמאו, בזרועותיה המכוסות תמיד עד כפות ידיה חסרות העידון והעדיים, ובגלימותיה הארוכות שנגעו בקרקע ועם הילוכה ריקדו שוליהן כגלי ים עולים ויורדים בקצב צעדיה. לא היו לה חיים של נחת כי סבי ז״ל היה איש נוקשה וחסר פשרות, ובימים ההם היה הוא הקובע אם מילאה את שליחותה כרעייתו ואם ילדיו; ואם פיגרה בעיניו במשהו היה מייסרה גם בנוכחות בני משפחה אחרים. הם חיו בדוחק ולכן נמנענו מללכת אצלה, כי לא היה לה במה לשמח אותנו, ואילולי נדדה בין בתי בניה ובנותיה, לא היינו זוכים להתוודע אל קסם אישיותה. קשה לי לשער כיצד התנהל משק ביתה כאשר גידלה את שלושת בניה ושלוש בנותיה, אבל עד שעמדתי על דעתי כבר היו כולם בעלי משפחה לעצמם, לבד משתי דודותי הצעירות מאבא שעוד השתהו בבית אביהן עד שנישאו לאיש. היות ובנותיה הצעירות בגרו גם הן, אף שנותרו רווקות תחת קורת ביתה, היא הייתה נתונה כל־כולה לנכדיה, ואנו זוכרים אותה מבלה עמנו יותר מאשר בביתה. סבתא זוהרה הפכה למין אם־על שאהבנו להסתופף תחת חסותה, שהייתה מגינתנו ומצילתנו כפי שיבואר להלן. הייתה באה גם כשהוזעקה וגם כשלא הוזעקה, בכל ימות השבוע ובכל שעות היום, בניגוד לסבי זקני ז״ל, שנוהג היה אצלו לבוא בשבת אחרי בית הכנסת. במקום לסור לקידוש לביתו היה בא לקדש אצל בנו, כי אבי ז״ל תמיד משך אחריו מניין אנשים לאחר התפילה בשבת, ואימא לעולם ידעה ששולחנה צריך להיות ערוך ומוכן לשרת את כל הכבודה הזאת, נוסף לחובותיה בהכנת מזון לבני משפחתה. וכך, במקום שיממון ביתו והדוחק של עוניו, היה סבא בא להתרווח לשעה, לטעום ממטעמיה של אימא, לאחר שתחילה דחה אותם על פי אורחות ההתנהגות הקבועות, ולשכוח צרות של יום־יום.

לסבתא היינו קוראים בכל שעת דחק, ואחד הילדים היה רץ לביתה על פי רמז או אמירה מאימא, והיא לא השתהתה. סבא ז״ל, שבשעות שלא עבד היה מיסב על כרי מיטתו וקורא בספרי מעשיות או בספרי קודש, עטוי גלימתו המרוקנית וחבוש כובע עגול נטול תיתורת. ממעט היה בדיבור, שחוץ ממה שהיה גוער בי על שנטלתי את מקלו וחיקיתי את הליכתו, או שהצצתי מקרוב מדי בתיבת עפרה של ארץ ישראל שמתחת למיטתו, ספק אם נתן לבו לבואי או ללכתי ולבהילות שבשליחותי. שתי דודותי ישבו שם: הבוגרת יותר מסעודה(=בת מזל או אושר) הייתה יושבת בית כי מזלה טרם הוליד לה זיווג, כך נאמר, ובראשי הילדותי תמיד שאלתי היאך יקום זיווג אם לא תצא ותראה מעלותיה (שלאמתו של דבר לא נקצבו לה בשפע)? מסעודה הייתה יושבת על מצע דמוי כרית גדולה ולידה כל אבזרי מלאכתה שעליה שקדה ללא לאות כל שעות היום. ומה טיבם של אבזרים משונים אלה שלא חדלתי לדרוש בהם? אלה היו כדוריות נייר חלולות למאות ולאלפים, נתונות בקערית גדולה לידה, והיא הייתה נוטלת מהן אחת־אחת, משחילה אותן אחת־אחת על מין מחט עבה מן הסוג שבנות עקיבא משתמשות בהן בימינו לסרוג כיפות לחבריהן, ובחוטי משי לבנים (לפעמים גם צבעוניים) מושחלים במחט קטנה ודקיקה הייתה עוטפת את הכדוריות בתנועות זריזות של שתי וערב עד כי הכדור נעלם ומין חרצן של משי מבהיק בלובנו או בצבעוניו היה יוצא מתחת ידה האמונה. הייתה מניחה לתוך צנצנת גדולה את פרי עמלה ונוטלת את הכדור הבא מן הקערה שלרגליה, וכיוצא באלה שעה אחר שעה ויום לאחר יום, ולולא שבת מנוחה שהכול ייחלו לה להתרווח מעמלם, ספק אם הייתה חדלה ממלאכתה. וכאשר מלאה הצנצנת, היה מגיע שליח שמנה את פרות העמל הללו, ולפי מספרם היה משלם את שכרה וגם מביא עמו חוטי משי ועוד כדוריות נייר לחידוש המלאי לימים הבאים. תוך המתנה לסבתא שתתקין את עצמה ליציאה, ולאחר שביליתי את שובבותי במקלו של סבא, הייתי יושב ליד דודה מסעודה, מביט בפליאה בתנועות ידיה ומונה את היחידות שהשלימה. את יבול עבודתה הייתי מוציא מן הצנצנת ופורסו על הרצפה כדי למנות את יחידותיו, ולא פעם זכיתי לגערה על שפיזרתי את פניני המשי הללו למרחוק או שהיה חשש כי יספחו אליהן אבק ושאר מזיקים רעים ונמצאת ברכת עבודתה לבטלה. למה שימשו פנינים אלה, תהיתי תמיד, מדוע שליחים יצאו בהולים להביא חוטים ולקחת מוצר מוגמר עמם, וכך שבוע בשבוע כנאמר לי? תיקו לפי שעה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012

עמוד 68

עצם דיווחו של בן־שבת, בן העיר סאפי שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, על העיתון מעיד שהופץ בעירו. עוד הוא מוסיף כי העיתון הביא את הרעיון הציוני לרחבי מרוקו וכי קוראיו הגיעו מכל חוגי היהודים, מקוראים בשפות השונות (עברית, ערבית מרוקאית וצרפתית). עם זאת יש להתייחס לדבריו של בן־שבת בזהירות, משום שהעיתון לא התרכז בפעילות ציונית בלבד וכלל גם מגוון רחב של דיווחים בנושאים שונים ממרוקו ומחוצה לה. זאת ועוד, מרבית המאמרים המשפיעים פורסמו בצרפתית בלבד ולא בערבית יהודית או בעברית. נוסף על אלה, לפחות שניים מכותבי המאמרים על התרבות העברית לא התגוררו בטנג׳יר: ס״ד לוי ישב בקזבלנקה, ומואיז נהון בחוותו שבסידי וודאר (Sidi Oueddar). מתוך ממצאים אחדים שאיתרתי במחקרים ובעיתונות ומהפרטים הביוגרפיים של המשתתפים בדיון ניתן להסיק כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים, אך סביר להניח כי רק בקרב רשתות מסוימות, שאגדיר ואאפיין להלן באמצעות מעגל כותבי המאמרים.

לוסיוס, שפתח את הדיון על אופייה של התרבות העברית במרוקו, הוא חיים טולידאנו (1967-1877), בנו של יוסף טולידאנו, חבר הנהגת הקהילה היהודית בטנג׳יר. הוא נולד בטנג׳יר והתחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז(L’École normale israéiite orientale, EN10). בהמלצת מוריו הפסיק את לימודי ההוראה והמשיך ללימודים גבוהים ^־École normale supérieure. גם אותם נאלץ לקטוע מסיבות בריאותיות, וחזר לעירו. טולידאנו עבד בבנק חסן(Hassan Banque) ובמקביל כתב מאמרים לעיתונות במרוקו ומחוצה לה, תוך שהוא מכהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בטנג׳יר. בשנת 1893 נמנה עם מקימי האגודה הראשונה של בוגרי כי״ח במרוקו. בראשית המאה ה־20 היגר לניו יורק מסיבות משפחתיות, אך המשיך לבקר במרוקו לעיתים תכופות. טולידאנו כתב מדי פעם בעיתון ונהג לחתום בשם H. Toledano. בסדרת המאמרים הנדונה כאן הוא בחר שלא להזדהות וחתם בשם העט לוסיום, ככל הנראה משום שיצא בה נגד הנהגת הקהילה וכי״ח. שם העט שבחר, לוסיום, פירושו ״אור״ בלטינית, וסביר להניח כי כך ראה טולידאנו את שליחותו – הבאת ההשכלה, הנאורות(enlightenment), למרוקו.

בתיק של חיים טולידאנו בארכיון כי״ח נכתב בהערה כי עותקים של המאמרים על החינוך העברי נמסרו לארכיון על ידי ז׳יל ברונשוויג, חתנו של טולידאנו. בעותקים אלה מצוינים בכתב יד שמות שני הכותבים שהופיעו בשם עט (טולידאנו ובן אוליאל). ברונשוויג פעל רבות להפצת התרבות העברית ולימודי היהדות בכי׳׳ח לאחר מלחמת העולם השנייה. על פעילותו ראו הפרקים השני, הרביעי והחמישי. לעיון בעותקים של המאמרים ראו 961 AAiu, Maroc LX111E

ס״ד לוי, בשמו המלא שמואל דניאל לוי(1970-1874), נולד בתטואן. הוא התחנך בבית הספר לבנים של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח אף הוא ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בתום לימודיו, בשנת 1891, הוצב כמורה בטנג׳יר. בשנים 1895-1893 ניהל את בית הספר של כי״ח בעיר סוסה שבתוניסיה, ומ־1900 עד 1902 ניהל את בית הספר של הרשת בקזבלנקה. בשנת 1903 נשלח לארגנטינה מטעם יק״א (החברה היהודית להתיישבות) ושם שימש כמורה, כמנהל וכעובד סוציאלי בבתי הספר של החברה במחוז בואנוס איירס. עם חזרתו לקזבלנקה, בשנת 1913, החליט להקדיש את זמנו ליוזמות פילנתרופיות. הוא הצטרף לתא ציוני שהוקם בעיר, ובשנת 1927 נבחר לנשיא קק״ל במרוקו. לוי האריך ימים והמשיך בפעילות ציבורית ענפה עד מותו בשנת 1970. הוא ילווה ספר זה עד סופו.

דוד יום־טוב צמח (1940-1869) נולד בימבול שבבולגריה. התחנך בבית הספר של כי״ח בעירו, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריז. לאחר סיום לימודיו בבית המדרש לימד בבתי ספר בקהילות יהודיות בבולגריה, בעיראק ובסוריה. ניסיונו להקים בית ספר של הרשת בתימן לא צלח. בשנים 1924-1913 היה מנהל בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר, ובשנים 1940-1924 שימש נציג כי״ח מול שלטונות הפרוטקטורט."

מואיז(משה) נהון(1928-1870) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. בשנת 1889 חזר למרוקו והחל ללמד בבית הספר של הרשת בפאס. בשנת 1892 הועבר ללמד בבית הספר בטנג׳יר, ולקח חלק בהקמת ארגון בוגרי כי״ח בעירו. ב־1897 הקים וניהל את בית הספר הראשון של החברה בקזבלנקה, וב-1900 נשלח על ידי כי״ח לנהל קולוניה יהודית חקלאית ב־Reghaia שבאלג׳יריה. בתקופה זו התחזקה זהותו הצרפתית של נהון, והוא קיבל אזרחות צרפתית. בשנת 1912 חזר למרוקו, והיה מפקח בכי״ח. לאחר פרישתו הקים עם שני בניו חווה חקלאית ובה העסיק מוסלמים וצרפתים.

סלומון בן אוליאל(1921-1850) נולד בטנג׳יר, התחנך בבית הספר של כי״ח בעיר, ולאחר מכן נשלח ללמוד בבית המדרש למורים בפריז. הוא לימד בבית הספר של כי״ח בטנג׳יר בשנים 1873-1871, ובשנת 1874 הקים בית ספר של הרשת בלאראש וניהל אותו במשך שש שנים. בשנת 1881 הקים בית ספר בפאס וניהל אותו במשך שמונה עשרה שנים. בתום קריירת הניהול שב לטנג׳יר, עסק במסחר והשתתף בפעילות בוגרי כי״ח בעירו. בן אוליאל, בדומה לטולידאנו, בחר שלא להזדהות במאמר שכתב ב La Liberté, וחתם באות.B

מבחינת הביוגרפיות הקצרות הללו עולות נקודות דמיון בין הכותבים המאפשרות להגדיר את הפרופיל שלהם ולאפיין את הרשתות שאליהן השתייכו, רשתות שהשפיעו על מהלך חייהם והיו כר פורה לרעיונותיהם. כאמור, העיתון La Liberté יצא לאור בעיר הנמל טנג׳יר שבצפון מרוקו, ולכל הכותבים הייתה זיקה לעיר: טולידאנו, נהון ובן אוליאל נולדו והתחנכו בה, ובהמשך חייהם שבו אליה וכיהנו בתפקידים ציבוריים; לוי נולד בעיר השכנה תטואן, והיה מורה ומנהל בטנגי׳ר; וצמח, שהיגר מבולגריה למרוקו, התגורר בטנג׳יר וניהל את בית הספר של כי״ח שם. מיקומה של טנג׳יר לחופי מצר גיברלטר הביא להשתלבותה בכלכלה העולמית ולהתפתחותה במאה ה־19.

בשנת 1912היה חלק הארי של מרוקו לאזור חסות צרפתי, וצפון מרוקו, להוציא טנג׳יר, היה בחסות ספרד. בדצמבר 1923 זכתה טנג׳יר למעמד בין־לאומי, והיא שמרה על מעמד זה עד סיפוחה למרוקו בשנת 1956, לאחר שזו קיבלה עצמאות. הקהילה היהודית בעיר לקחה חלק משמעותי במהלך זה ונוצרה בה עילית כלכלית שניהלה קשרי סחר עם אירופה ויצרה קשרים מסועפים, פילנתרופיים ותרבותיים, עם הקהילות היהודיות ביבשת. המפגש המוקדם של הקהילות בצפון מרוקו בכלל ובטנג׳יר בפרט עם אירופה העניק להן יתרון על פני יתר הקהילות במרוקו, ולכן בניהן הם אלו שהובילו תהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בכל הקהילות היהודיות במרוקו. מנהיגים, בעלי עסקים ואנשי חינוך רבים היגרו בראשית המאה ה־20 מצפון מרוקו אל ערי החוף והפנים, והובילו מהלכים שונים בקהילות. בני העילית מצפון מרוקו פיתחו תחושת עליונות תרבותית וחברתית כלפי אחיהם ותפסו עצמם מנהיגיהן של יתר הקהילות היהודיות. לכן אף שהמאמרים על התרבות העברית נכתבו בעקבות הרפורמות המקומיות בטנג׳יר התייחסו כל הכותבים לבעיה ולצורך בפתרונה בכלל הקהילות במרוקו. טולידאנו סיים את אחד ממאמריו בהצהירו כי על ״הקהילה שלנו [טנג׳יר], המתקדמת ביותר במרוקו, חובה מוסרית לעשות את העבודה החלוצית״.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 63

המושל של דמנאת הסית נגד היהודים: כל מה שאירע הוא תוצאת ההסתה של המושל נגדנו. הוא האשים גם יהודי בשם יצחק שהסית את המושל נגדנו.

כשהגענו לפאס התלוננו על האנשים הרשעים הללו. השומרים היהודים בשירות המושל, והוזיר סיד מוחמד בן אלערבי הודיעו לנו שהסולטאן כתב למושל שיאסור אותם. וכך אתה רואה מה שקרה לנו כשהגענו.

אנו מבקשים להודיע לוזירים על מה שאירע, וכך ציפינו שיארע. כי ידענו שמושל זה לא יאזין לשום אדם. ולכן, כאשר שגרירים מטנג'יר דיברו אתנו, אמרנו להם זאת. אבל הם ענו שאין לנו ממה לחשוש, ושלא יאונה לנו כל רע. קיבלנו את עצתם וחזרנו תחת הגנתם. עתה יראו כי למרות שלא נכנסנו לדמנאת, היינו נרצחים לולי היינו בורחים. לו היינו רוצים לדווח בפירוט על מצבנו העלוב, הנייר והדיו לא היו מספיקים לכותבם.

דוד עמאר גברח לקזבלנקה: למען ה' ולמען אמונתנו אנו פונים אליכם נא להודיע לוזירים על מה שאירע לנו. אנו עומדים לשלוח שניים או שלושה אנשים לטנגייר, אבל לא נעשה זאת לפני שנקבל תשובתך. בינתיים אנו מצפים לידידותך שתענה לנו במהירות האפשרית, על שמו של דוד עמאר לדאר אלבידה.

 

מושל דמנאת אמר לאנשיו להרוג את היהודים לאחר שברחנו למקום הזה נודע לנו מבני אדם מוסמכים שהמושל אמר לאנשיו שפצעו אותנו: 'נתננו לכם הוראה להרוג אותם, אבל אני רואה שרק פצעתם אותם',

 

25 ביוני 1885- ארבעה יהודים נרצחו בסביבות דמנאת- בקשה להודיע לכי״ח את מצבם

יעקב רפאל קדוש כתב מקזבלנקה לשלמה בן עוליל ביב תמוז תרמ״ה על מנת להודיע לכי״ח על מצבם: לאחר שהגענו לקזבלנקה אני ממהר לכתוב לך את שמות היהודים שנרצחו בסביבות דמנאת על ידי אנשיו של קאיד גילאלי: חזן אברהם דנינו, יעקב דנינו, מרדכי עמאר, ואברהם כהן. גופותיהם וסחורותיהם נעלמו. תלונתינו במכתבנו הקודם[ שלא הגיע לתעודתו] לא הועילה. הזכרנו שני יהודים מרדכי גבאי ויוסף בן שטרית שהמושל הילקה אותם, כי סירבו לעבוד ללא תמורה.

כשהיינו קרובים לדמנאת, ראינו קבוצת חיילים וערבים מצוידים בחרבות, באלות ובסכינים. כשהתקרבו אלינו צעקו תוך איום, כי נחלוץ את נעלינו, וצייתנו להם. למרות זאת תקפו אותנו במקלות, בסכינים ובאבנים. עשרה מאתנו נשארו על הארץ פצועים. רכושנו וכספנו נשדדו. אשה אחת נפטרה מפצעיה. אלה שלא נפגעו ברחו הרחק מדמנאת כשהם נרדפים על ידי אנשים זועמים. כמה מאתנו הלכו לטנגייר כדי להתלונן, אחרים לרבאט כדי להתקבל אצל הסולטאן. מספר ערבים שפגשנו בדרך המילוט שלנו אמרו לנו שקיבלו הוראות מהקאיד גילאלי לרצוח את כולנו. וכי הם לא היו פוגעים בנו אילולי נדרשו לכך, בלוית איומים. אחד מאנשי הסולטאן היה מאד זועם.

יש לנו עדים על מה שאירע. נא להודיע לכי״ח את מצבנו.

 

העתונות המקומית במרוקו עמדה לצידם של יהודי דמנאת, ומתחה ביקורת על הממשל

ב-3 ביולי 1885 פורסם כי עמדתם גרמה אי נעימות לעתונות המקומית. כמה נציגים דיפלומטיים הציעו לממשל המקומי לסגור עתון שימתח ביקורת על כל ממלא תפקיד מנהלי. העורכים של העתונים והמדפיסים כולם אזרחי בריטניה, יזמו אגודה להגנת חופש ההבעה בסיוע עתונים ומנהיגים אירופאים.

7 ביולי 1885- המושל של דמנאת עוד לא פוטר

משרד החוץ הבריטי כתב לדרומונד האי בקשר ליהודי דמנאת כי מתברר שהמושל של דמנאת עוד לא פוטר.

11 ביולי 1885 דרומונד האי כותב לוזיר שורה של הצעות, ביניהן לפטר את המושל של דמנאת

שגריר בריטניה במרוקו דיווח לוזיר ב-26 במרס כי נציגי צרפת, איטליה והכותב, כתבו לו מכתב זהה, בו הודיעו כי בעקבות רצונו של הסולטאן, הומלץ למשלחת היהודית מדמנאת, שברחה לטנגייר בגלל המעשים האכזריים של המושל, לחזור לביתה. ניתנו הבטחות מוסמכות ביותר מהסולטאן, להימנע מפגיעות נוספות, וכי ינהגו בהם בצדק בישוב תביעותיהם, בהתאם להצהרות הסולטאן המחייבות יחם הומאניטרי ליהודי דמנאת, ואלה יבוצעו בקפדנות. בעקבות הפקודות של הסולטאן, המשלחת הלכה לחצר המלכות בפאס להביע את תלונותיה ותביעותיה בפני הסולטאן, ולקבל מכתבים של הסולטאן שיופנו לממשל בדמנאת.

בובקיר וקורקוס ילוו את המשלחת היהודית: במכתב שהפנינו אליך הוצע שסיד בובקיר בן אלחג' אלבשיר והסוחר היהודי קורקוס ממראכש, שבתחילת השנה מונו על ידי הסולטאן לחקור את הדו״ח על התנהגותו של מושל דמנאת, יקבלו פקודה על ידי הסולטאן ללוות את המשלחת בדרכה חזרה, לעזור לה ולהביא לישוב תביעותיהם, יחד עם המושל.

ב-14 במאי כתב לי שגריר צרפת שהתבקש על ידי שגריר איטליה ועל ידי, לנצל את ההזדמנות של ביקורו אצל הסולטאן, לתמוך בשמנו בבקשה של המשלחת היהודית לסולטאן לעשיית צדק.

דוד עמאר מקבל חסות מיוחדת מהסולטאן: קבלתי הודעה שהסולטאן הוציא הצהרה שהעתקה נשלח על ידי שגריר צרפת, ובה הוראה למושל דמנאת שדוד עמאר, זקן הקהילה קיבל חסות מיוחדת של הסולטאן, הוא עומד תחת הגנתו ויש להתיחס אליו יפה.

המשלחת היהודית קיבלה הצהרה מלכותית להגנתה: ב-8 ביוני הודעת לי כדלקמן: יהודי דמנאת שבאו לחצר המלכות חזרו לדמנאת כשהם מצוידים בהצהרת הסולטאן להגנתם ולבטחונם, ועם מכתב מהסולטאן למושל והקאדי של דמנאת ולממונים על גביית המסים, עם הוראה שעליהם ליישב את תביעותיהם, ושיקבל את תביעותיהם כמו אלה לפיצויים על הריגה עד שהסולטאן יגיע למראכש. המושל הנמצא עתה במשלחת צבאית – יחזור. ממלא מקומו הנמצא עתה בעיר, ינקוט בצעדים כדי ליישב את התביעות, חוץ מפיצויים על רצח.

המשלחת סבלה מפגיעות גופניות ומשוד: להפתעתי ולכעסי קיבלתי מכתב מדוד עמר מה-21 ביוני ממנו אני מעביר תמצית, ודיווח על הפגיעות האכזריות מהן סבלו בהגיעם לשערי דמנאת. במקום צדק ויחס נאות כמובטח להם על ידי הסולטאן הם נרגמו, הוכו, נפצעו ונשדדו, ונאלצו למצא מקלט בעיר שכנה, שאינה תחת שליטתו של מושל דמנאת. בקשתי שטוחה בפניך שתעביר לסולטאן מכתב זה ותמצית מכתבו של דוד עמר.

פקודות הסולטאן לא כובדו על ידי המושל: הוד מלכותו בחכמתו יבין ללא הסברים נוספים שפקודות הסולטאן לא כובדו על ידי המושל של דמנאת, והצהרותיו היו בבחינת נייר משומש. ההבטחות הפורמליות שניתנו לנו כנציגי מדינות ידידותיות על ידי הסולטאן, כי כל חברי המשלחת והנתינים היהודים חסרי המזל של העיר הזאת, יזכו לצדק ויטופלו בהגינות. כל זה השתנה על ידי התנהגות המושל והתלויים בו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 148

משבר מרוקו 1905 –  1912

טורוד מדי בשמירה על כסאו ובבלימת ההתערבות הצרפתית, על ידי השענות על גרמניה שהתנגדה לשאיפות פאריס, לא גילה מולאי חפיד התעניינות מיוחדת בנתיניו היהודיים, אם כי תחילה היה יסוד לחשוד בכוונותיו הטובות כפי שמעיד הרב יוסף משאש :

" והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאישה את בתו של הצר הצורר " מוחמד אוחמו " שהוא כמלך במקומו בעיר כניפרא וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים. הוא עצמו ימ"ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי.

והשר שלהם הנזכר, הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ"ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה. וכל יהודי עובר לפניהם , היו מכים אותו בחוזק יד, ומסירים לו כובע מעל ראשו ומגוללים אותי בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו.

ומלבישים אותו על ראשו בעל כורחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים בכל מיני קללה וחירוף. והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגויים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגידופים והמאסרים והעינויים.

וביום שישי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס"ו, באה ה]קודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבוקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י"ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותו הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול הפחדים.

ובבוקר השכם התפללנו בפחד ורעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פני המלך, ומהבוקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול. ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעוברו לפני הקהל כרעו כולם וישתחוו לו אפים ארצה, ובירכו אותו בקול רם. והוא הראה להם פנים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבוקר העלו לו ראשי הקהל מצנחה, ולב המלך ביד ה' הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקיבל מנחתם בכבוד, וביטל כל הגזרות ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו.

שמההיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ ".

לא זלמן רב, המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, הפכו לבלתי נמנעת התערבות מעצמות אירופה, מה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור : המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

סוף המרוץ.

לאחר השלמת כיבוש אלג'יריה שהחל בשנת 1830 ופרישת החסות על תוניסיה בשנת 1881, שאפה צרפת להרחיב את שליטתה על כל צפון אפריקה. יעד זה חייב אותה לנטרל את מעצמות אירופה האחרות שלהן היו גם אינטרסים במרוקו. הסכמים סודיים הוציאו מחוץ למרוץ את אנגליה ואיטליה על ידי מתן פיצוי באפריקה השחור ובלוב.עם ספרד היה ברור שצריך בבוא העת להתחלק בשלל, המכשול האחרון הייתה גרמניה. ביסמארק ראה בעין יפה ההרפתקה הצרפתית באפריקה בתקווה שתשכיח מלבה את האזורים האבודים באל-זאס-לורן. אולם הקיסר וילהלם השני התקנא במעצמות האחרות ורצה גם כן להקים לא אימפריה באפריקה.

את התנגדותו לשאיפות הצרפתיות הוא ביטא במסע מפורסם לתנז'ה בשנת 1905 בו הוא הציג את ארצו כערבה לעצמאות מרוקו. ההתנגשות בין שתי המדינות נמנעה בוויתורים צרפתיים לגרמניה במרכז אפריקה ותמורתן הסכימה ברלין להשתתף בועידת אלז'זיראס שהכירה רשמית , באינטרסים המיוחדים " של צרפת במרוקו.

בתמורה ניתן לכל המעצמות להמשיך ולסחור באופן חופשי עם מרוקו במסגרת מדיניות " הדלת הפתוחה ".הוסכם גם שמעצמות אירופה יסייעו לסולטאן לארגון מחדש את כלכלת ארצו. הצרפתים נטלו על עצמם  ארגון מחדש של הצבא , המכס, הנמלים והנפקת המטבע המקומי.

תנז'ה זכתה למעמד בינלאומי מיוחד. אולם משטר החסות הבינלאומית במקום לייעל ניהול המדינה, הכניס אנדרלמוסיה מוחלטת, ונוסף לכך נחשד המלך בעיני עמו בשיתוף פעולה עם הזרים. אי השקט נמשך וצרפת ניצלה רציחות של כמה מתושביה כדי להשלים כיבוש כל מזרח המדינה הגובל באלג'יריה בשנת 1907. שנה לאחר מכן רצח שבעה פועלים צרפתיים שעסקו בבניית נמל קזבלנקה מסתיים בכיבוש העיר וכל האזור הפורה של עמק השאוויה.

נחיתות הצבא התרפתי בעיר שהייתה עוד עיירה קטנה, נתנה האות למעשי הרג, שוד, וביזה שנמשכו שלושה ימים ולא פסחו גם על המללאח. כל הבכתים ובצי הכנסת נבוזו עד עדני החלונות. נשים ובנות נאנסו או נלקחו לשבי. עשרות נהרגו. כ-2000 יהודים מתוך 6000 שמנתה האוכלוסייה היהודית ברחו ומצאו מקלט ברבאט, סטאט, מזאגאן והשאר היו ללא קורת גג.

כמה חודשים לאחר מכן גם המללאח של סטאט הותקף וניצל רק עם הגיעו של גדוד צרפתי. המלך שעלה לשלטון כדי להלחם בזרים היה חסר אונים וכל תקוות הייתה שגרמניה תתנגד להשתלטות הצרפתית, אבל בעיני עמו הוא איבד כל אמינות ונחשב לבוגד.

 בעיר מכנאס המורדים מכתרים מלחך חדש מולאי אזין,והשבטים מתכנסים בעיר כדי לצעוד לעבר הבירה פאס. כרגיל בתקופות המהומות היהודים משמשים עד מהרה יעד נוח כאשר אין יכולת לפצח היעד המרכזי. יהודי מכנאס חיים בפחד מסוגרים בתוך המללאח בזוכרם את מה שכבר עברו עליהם בשנת 1903.

נשמע פעם נוספת את עדותו של הרב יוסף משאש המתאר את הלכי הרוח של הקהילה שלא יודעת לאן לפנות ושאינה מבינה המשמעות הגלובלית של המאורעות המטילים עליה את אימתם.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 –  1912

 

עמוד 106

הגבלת סכום תוספת כתובה

ביטוי מעניין להגבלה נוספת שהוטלה מטעמים של "תקנת הציבור" על חירות הפרט והאוטונומיה שלו מצויה באחת מתקנות פאס שהגבילה את סכום הנדוניה שרשאי האב לקצוב לביתו . כמסתבר, תופעה זו הייתה קדומה למדי. וכבר בעלי התוספות העידו על חתנים שהיו מתחייבים בכתובה [מאה ליטרין ]=סכום גבוה למדי[, אף על פי שאין לו שווה פרוטה] .

בדורות האחרונים, נפוץ מנהג זה בקהילות נוספות. עדות מקהילות מרוקו בדור האחרון, מדברת בחתנים שנקבו בכתובה סכומים חסרי שחר, עד ש"אפילו עני שבישראל, שאינו יכול להשיג עד ככר לחם, כותבים עליו כמה מיליונים .

מעבר להיותה מסמך משפטי, שעיקרו התחייבויות החתן לכלתו, שימשה הכתובה אמצעי וביטוי חיצוני להדגשת ייחוסם של בני הזוג ולקיבוע מעמדם החברתי לא ייפלא אפוא שלא אחת הושקע ממון רב בכתיבת כתובה מעוטרת ומפוארת שנכתבה ביד אומן.

כך, למשל, הובלט הפער הכלכלי והחברתי שבין בני קהילת ה"מגורשים", שנהגו לכתוב כתובות על גבי קלף, לעומת ה"תושבים", בני המקום, שכתבו כתובותיהם על גבי נייר. ה'מגורשים' הקפידו לציין בכתובה שהיא נעשית "כמנהג ק"ק מגורשים" ולא אחת רשמו בה סכום גבוה (שפעמים הרבה עלה, ולא במקרה, למניין "ח"י אלפים", סימן ברכה ומזל(, והדגישו אותו ב'גופן' בולט בגוף הכתובה, בדומה לכתובות שמקורן מפורטוגל.

המנהג לקצוב סכומים גבוהים מאוד בכתובה הביא לכך שבנות המעמד הנמוך, שהוריהן לא יכלו להתחייב בסכומים ניכרים כל כך, התקשו למצוא להן בן זוג. זאת, בנוסף לקנאה שהייתה תופעה זו עשויה לעורר הן בתוככי הקהילה הן כלפי השכנים הלא יהודים , ולמתחים החברתיים שנכרכו בה. תקנה זו, בצירוף תקנות אחרות, תוקנה בשנת תנ"ח ( 1798 ) וחתמו עליה ארבעה מדייני הקהילה ומנהיגיה: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל צרפתי, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל צרפתי. וזה לשונה  :

בהיותנו מקובצים להמתיק סוד  בעניין תיקוני בקיעי עירינו, פקחנו עינינו על אשר בעונותינו שרבו כמעט ננעלו שערי ההשפעה [=הפרנסה], ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם , צר ומצוק מצאום, יום ולילה לא ישבותו  מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו לשלחן ולתתן לאנשים, לסיבת פשיון נגע צרעת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבא [=גדולה], ועוד תוספת מרובה על העיקר, חפץ או חפצים מכסף וזהב, ובדולח ואבנים טובות, או מעות או קרקע, או לסייע החתן בתכשיטין המוטלים עליו לעשות הנקראים בפי ההמון פאניו"ש וכדומה, באופן שרוב בעלי בתים נשארים שלולים [=ללא נכסים], ויוצאים נקיים מנכסיהן וקצתם לוקחים מעות ברבית להשלים התוספת ההמה, והרבית עולה שתים במעלות על גביהם כל ימיהם. ואשר אין ידם משגת ואין מוצאין גם כן מי שייתן להם ברבית לסיבת עניותם, נשארות בנותיהן עד ילבינו שער, ואין איש מאסף אותן הביתה , לכן ראינו לתקן ולגזור על כל המשתדכים מהיום הזה והלאה שאין רשות לא למשתדך ולא לקרובי המשתדכת להתנות שום תנאי תוספת כפל הנדוניא בשום אופן מהאופנים הנזכרים לעיל וכן אין רשות לקרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניא שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע, ולא שום תכשיט מהפניו"ש הנזכר, רק חפצי הנדוניא אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם כפי כבודו.
אכן, דומה שלמרות תקנה זו, היו בקהילות אחרות (ואולי בשנים אחרות, ברוכות יותר במישור הכלכלי) במרוקו אנשים שיצרם תקפם והמשיכו לנקוב בכתובה סכום גבוה ועצום שידם לא השיגה כדי תשלומו בעת מימוש הכתובה.

מצב הפוך משתקף מתקנת קהילת צפרו. אף על פי שבעקבות דין התלמוד, נקבע שיעור "תוספת כתובה" דרך כלל בשיעור סביר, שרוב בני אדם יכולים לעמוד בו, תיקנו בקהילת צפרו "שיעור מינימום" לתוספת הכתובה, שעלה כדי "סך עצום".

ככל הנראה, כדי להגן על בנות ישראל בעת הגירושין, שיהיה בידן ממון כדי –פרנסתן, או למנוע מצב שבו "יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן". תקנה זו הקשתה על עניי הקהילה לעמוד בתשלום חובם בעת מימוש הכתובה .

כפי שעולה מתשובתו של בעל שו"ת "שופריה דיעקב", רבי יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס, נדרשו גם כאן חכמי הדור לסייע בידי העניים. בתשובתו מעיד רבי יעקב על תקנה קדומה שקבעה, ולמרות הסכום הגבוה שנכתב בכתובה, בנסיבות מסוימות אין לכפות את האיש לשלם את דמי "תוספת הכתובה" :

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 114     

תפילת "כל נדרי" בליל כיפור הבעל"ט –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

זכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי",

כאשר זכה לחוג את יום הכיפורים הראשון בירושלים תובב"א.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על ההארה הגדולה לה זכה כשפתח את ההיכל ב"כל נדרי".

וכלשון קדשו:

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (מתוך ספרי "להתהלך באר החיים" עמ' 309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו בציבור, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת.

כמו כן, מתירים את כל הנדרים, כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד, הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת הכתוב:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,

 לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו – וּלְדָבְקָה בו" (דברים יא כב).

 

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה, בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים":

ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמיימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

 

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות,

 בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – חסל סדר שנאה.

מחילה = מחל = מחול או מחלה חלילא.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפורים.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור,

 בכך שנוכל לסלוח, למחול, ולכפר מכל הלב.

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

 

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

 רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר:

אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם,

 

 ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה –

כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם"

(ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש".

 

וכלשון קדשו:

"בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה).

 ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

 

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א). "והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות,

 ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים:

 

 "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

 

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

 

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס':

"מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב".

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים:

1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי".
2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

 

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

 

 

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

 

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

 

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף"

 המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן

 בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין.

 כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל,

דבר הבא לידי ביטוי בפירגון ואמירת מילה טובה,

 ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

 רבנו הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

 

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.

 

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן

ד"ר יצחק- ג׳ק עזרן גדל וחי בסאפי בילדותו, מביא בספרו ״הילד מסאפי״ את סיפורה של הקהילה. ספר שהינו ביוגרפיה מקיפה, מרתקת ומרגשת המאפשרת לנו הצצה חיה לחיים באותה עת.

קהילת יהודי סאפי פעלה מאות שנים וכללה חיים קהילתיים עשירים, תוך קיום יחסי ידידות חמים עם המוסלמים, שאיתם ובתוכם חיה.

בהמשך מגורשי ספרד, היהודים, השפיעו על הרכב הקהילה, על רווחתה, יוקרתה ותלמודה. היתה זו הגירה יהודית איכותית, משכילה, מיומנת ומוכשרת בעלת קשרים ענפים ויזמות בתחום המסחר, הדיפלומטיה, העסקים והקשרים הבינלאומיים.

עד היום, ״אולאד בן־זמירו, מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו למקום, נותרו הקדושים של יהדות סאפי. היו להם זכויות רבות בפיתוח העיר ובצמיחת חכמיה, כפי שמתואר בספר.

הספר מתאר את ההווי המשפחתי של משפחת עזרן ודרכו מספר את מנהגי הקהילה, ההווי היהודי, והמסורות שנמסרו מדור לדור.

הספר קולח ומרתק למי שיש לו נגיעה לנושא. מסקרן ומרחיב דעת לכל מי שלא הכיר וידע.

ד״ר יצחק – ג׳ק עזרן, בעל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

עבד שנים רבות בשירות המדינה, יזם ועסק בתחום הפרמצבטיקה ופיתוח מוצרים רפואיים עד היום. נשוי לדר׳ פלורנס עזרן לבית אסרף,

אב ל-3 בנות וסב לנכדים. היה פעיל שנים רבות בתנועת ״עודד״.