ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו

למן שנת 1955 ההנהגה הישראלית חששה לעתיד העלייה ממרוקו ולגורל פעילות הסוכנות היהודית, מחמת השינויים הצפויים עם קבלת עצמאות. עקב זה, כבר במאי, החלו לחפש פתרונות חדשים להגירה, פתרונות שונים מאלו שהופעלו עד אז. באותו חודש, ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ושגרירות ישראל בפריס חשבו להקים בקזבלנקה ובעוד ערים גוף חדש בחסות צרפתית, שיעבדו בו ישראלים דוברי צרפתית וערבית, מעורים בחיי המקום, שלא כשליחים קודמים. לפי שעה, עדיין לא חשב ראש מחלקת העלייה, שלמה זלמן שרגאי, על שיתוף פעולה עם המוסד, שאנשיו החלו לפעול זה עתה במרוקו, בארגון ההגנה העצמית של היהודים. רק ביולי התקיימה פגישה בינו ובין ראש המוסד שהוחלט בה על שיתוף פעולה להקמת מנגנון הגירה חדש שיפעל בשלושה מטות: בירושלים, בפריס ובקזבלנקה. אולם עד אז הוחלט שכל זמן שארגון ״קדימה״ קיים, לא יעשה דבר לשינוי המצב.

ערב עצמאותה של מרוקו, ממשלת ישראל קבעה לעצמה כעיקרון לדאוג לזכותם של היהודים לעזוב את מרוקו בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו בהתחשב ביכולתה של המדינה הצעירה לקלוט הגירה מסיבית. במטה הפריסאי שלטה למעשה שרת החוץ גולדה מאיר שקבעה גם את מדיניות המוסד והסוכנות היהודית. ב-16 ספטמבר 1956, נוסח הסכם מיוחד שהסדיר את שיתוף הפעולה בין המוסד לסוכנות היהודית בנושא עלייתם של יהודי מרוקו. לבקשת בן־גוריון צירף נחום גולדמן את הקונגרס היהודי העולמי למטה המבצעי ושגרירות ישראל בפריס שימשה פורום משותף לכל הארגונים שטיפלו בנושא המרוקני.

עם קבלת העצמאות, שלטונותיה מרוקו הבטיחו לנציגי הארגונים היהודים העולמיים שכל יהודי שירצה דרכון יוכל לקבלו. לעומתם, הדרגים הנמוכים פעלו לעתים על פי שיקולים מקומיים ולרוב טרטרו את הפונים וסיפקו דרכונים על פי מצב רוחם. יהודים בעלי יכולת שיצאו לצרכי עסקים או תיור קיבלו דרכונים ללא קושי, אך משפחות עניות שהעזו לבקש דרכון חשפו את כוונתן להגר לישראל, נדרשו לספק אישורים רבים ונדחו בלך ושוב. הסירוב רק הגדיל את רצון המשפחות העניות לצאת ושליחי ׳׳המסגרת׳׳ שפנו אליהם בנושא, מצאו אצלן אוזן קשבת. פעילות ״המסגרת׳׳ לא הייתה זרה לשלטונות ולכוחות הביטחון המרוקאים. אך הם דאגו לציין שהמדינה לא תרשה לגוף זר לפעול במרוקו ולעודד חלק מאזרחיה לנטוש את מולדתו. עם זה, גורמי הביטחון המרוקאים לא עשו מאמצים ממשיים להפסיק את פעילות הרשת שהוציאה יהודים בחשאי. הסיבות לכך רבות אך ברור שמרוקו בראשית שנות עצמאותה הייתה טרודה בבעיות ביטחוניות פנימיות חמורות ובמאבקי כוח פוליטיים ולראשיה לא היה עניין לעסוק בנושא שעלול לפגוע בתדמיתה בעולם.

עוד לפני טביעת הספינה אגוז, ולפני 14 ההפלגות שביצעה הספינה במהלך שנת 1960, הפעיל המוסד מבצעי הברחה מגוונים כדי להוציא משפחות יהודיות ממרוקו, תהילה באמצעות דרכונים מזויפים ואחר כך דרך טנג׳יר ודרך המובלעות הספרדיות בחוף הים תיכוני של מרוקו, סבתה (Ceuta) ומלייה. אחרי שנחסמו הגבולות היבשתיים בידי שירותי הביטחון המרוקנים נאלץ המוסד לחפש תחליפים דרך האוויר ובעיקר דרך הים. מאמר זה לא יעסוק בפרשת טביעתה של ספינת העולים ׳׳אגוז״ שמהווה מאמר בפני עצמו. הוא משחזר לפרטיו את המערך הלוגיסטי המסועף שהפעילו מתנדבי המוסד במרוקו. הפלגות עלומות אלה שבמהלכן יצאו מאות משפחות בדרכים מפותלות ומסוכנות לא זכו לסיקור כמו הפלגות אגוז. המידע החדש מבוסס על התכתבות ענפה מארכיון מדינת ישראל, מן הארכיון הציוני, מארכיונים פרטיים ומעדויות אישיות של שליחים ומתנדבים שנטלו חלק פעיל במבצעי ההברחה. מידע זה כולל בין השאר את סיפור נטישתם של שני נערים על החוף, את אסון מותו של תינוק במהלך ההברחה ואת פרשת סיורו של איסר הראל במרוקו שכמעט נעצר על ידי המשטרה המרוקנית. מהקר זה הוא מחווה צנועה למאות המתנדבים היהודים במרוקו על פעילותם המאומצת בשירות המוסד.

במטה הכללי בפריס, חיפשו בהתמדה נתיבי הברחה ימיים כתחליף לנתיבי הברחה יבשתיים שנכשלו. משלוש סיבות הוחלט לבצע את ההברחות מן הים התיכון: הקרבה לחוף הספרדי, אפשרות לפעולה משותפת עם מבריחים ספרדים והימצאותם של קברי צדיקים באזור שהעלייה לרגל אליהם יכלה לספק תירוץ להימצאותן של משפחות יהודיות בדרכים. בשלב כלשהו נבדקה גם האפשרות לבצע הברחות במטוסים ישראלים משדות תעופה ששימשו את האמריקאים במלחמת העולם השנייה, והטייס יעקב אבישר נשלח למרוקו לבדוק מטרה זו. אך ההצעה נדחתה בגלל מצבם הירוד של מסלולי ההמראה ובגלל העלות הגבוהה הכרוכה בשיפוצם. ההברחה דרך האוויר שימשה בידי המטה בפריס רק להוצאת שליחים שזהותם נחשפה במשטרה.

ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו

עמוד 70