עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן.

ויסעו מ… ויחנו ב…

בפרשת ״מסעי״ מסופר על מסעות וחניות בני ישראל בצאתם ממצרים, עד הגיעם לארץ המובטחת. יהודי אחד ושמו חנניה טרראז (חנניה הרוקם – כי זה היה מקצועו), שהיה ליצן ידוע, עלה לתורה ביום שבת, בקטע של מסעות בני ישראל ומקומות חנייתם. החזן קורא: ״ויסעו מ… ויחנו ב… ויסעו מ… ויחנו ב…״ באמצע הקריאה אותו יהודי פונה לחזן הקורא בתורה ואומר לו, ספק בליצנות ספק ברצינות: ״תעצור כאן, אני רוצה לרדת, כי הראש שלי הסתחרר מרוב הנסיעות והחניות״. החזן עונה לו בהלצה ״חכה, עוד מעט נגיע לתחנה הסופית. ובסך הכל, מה יש לך להתאונן, הרי עשית טיול יפה ולא שילמת פרוטה״. החזן, כמובן, המשיך לקרוא עד סוף הקטע.

אותו אדם בחוזרו למקומו עשה כאילו הוא מתנדנד מסחרחורת הנסיעה. הקהל צחק והשתעשע ממעשהו של יהודי זה.

על אותו חנניה ראה גם בסיפור אחר.

שלושה תלמידים שנתלו יחד

סיפור זה התרחש לנגד עיני. בעירנו סאלי היה רבי מלמד תינוקות דבית רבן, ושמו ר׳

משה מלכא ז״ל, עליו סיפרתי כבר סיפור אחד. הרבי הזה היה ידוע באכזריותו בהענשת תלמידיו. היו לו כמה דברי ענישה: ״סאווט״ (שוט עשוי מאבר המין של פר, מיובש בשמש), ״פאלאקא״ (מוט עץ, ובו מושחל חבל) להלקאה על הרגליים, ובנוסף לכל זה היה לו חבל קשור לתקרה, עולה ויורד באמצעות גלגלת, כמו חבל של באר.

בחבל זה השתמש לפעמים להענשת ילדים. לפי תכנית הלימודים שהיתה נהוגה במרוקו, בשבת של חול המועד, היינו לומדים ספר משלי ופרקי אבות, בתרגום ערבי. כל שבוע פרק אחד משניהם, מפסח עד לחג שבועות. יש לציין שגם בשבתות ובחגים לא השביתו הלימודים, בכוונה שלא להפסיק לימודי תורה.

בשבת ראשונה, הרבי ראה ששלושה תלמידים לא באו. שלח אחד התלמידים לקרוא לאדם, ששמו חנניה כהן בן שרה (שנקרא בקיצור, חנניה בן שרה).

חנניה בא, והרבי אמר לו: ״חסרים שלושה כבשים (ילדים) שלא באו לשיעור. אם תביא לי אותם, תקבל מחר ממני חצי ריאל בעבור כל אחד מהם״.

בקרבת רחוב היהודים היה נהר גדול, אשר בעלות גדותיו יצר לידו כעין בריכה די גדולה, בה ילדים רבים למדו לשחות. חנניה זה ידע שרק שם הוא ימצא את שלושת הילדים. ואכן מצא אותם שם כשלגופם רק התחתונים בלבד, קרא לאחד מהם בשקט, חטף אותו, נשא אותו על שכמו והביא אותו לרבי. ״הנה כבש אחד בינתיים״. שוב חזר לאותו מקום וחטף עוד ילד, וכך עשה עד שהביא את שלושתם. וכולם בתחתונים בלבד.

הרבי תלה את שלושתם באותו חבל, וקשר רק רגל אחת של כל אחד. רגליהם מורמות למעלה להלקאה.

לכל אחד נתן לו ספר ביד כשהוא קשור ותלוי ורק כתפיו מונחות על הרצפה. וכך למדו פרק במשלי כשהם קשורים ותלויים כמו כבשים, ומדי פעם הרבי הנחית על כפות רגליהם כמה הצלפות שוט. הרבי הזה היה ידוע כמלמד טוב, אבל הרבה אנשים לא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד אצלו, ביודעם כי הוא מחמיר מאוד בעונש התלמידים שלו. אצלו למדו כל חמשת האחים שלי, וגם אני עצמי. גם אשתו, שלפעמים ניסתה להציל ילדים מידו, לא פעם ספגה הצלפות שוט מידו.

אבל לזכותו ייאמר, שהוא הוציא תלמידים רבים, שעלו בלימודיהם על תלמידים מ״חדרי״ לימוד אחרים. אולי מפחד אכזריותו של הרבי.

אכזריותו בהענשת ילדים נתנה לו כעין סיפוק אישי, שלא ניתן להסבירו.

מספרים (לא בדקתי זאת) ששני תלמידים מתו מחומרת ההענשה, ואנשי הקהילה הסתירו זאת מידיעת המשטרה, ביודעם שהרבי יואשם בעוון רצח, ועונשו יהיה חמור מאוד. אפילו מאסר עולם. הרבי המלמד קיבל נזיפה חמורה מאת רב העיר, והענין עבר בשקט.

הגזרה שבוטלה ע״י מלך מרוקו

בזמן ממשלת וישי, כשצרפת היתה תחת כיבוש הגרמנים הנאצים, במלחמת העולם השניה, הגיעה גם למרוקו משלחת מהשלטון הגרמני, בכוונה להנהיג את מדיניותם האנטי יהודית גם במרוקו. גרמניה היתה אז במלוא עוצמתה ונצחונותיה, וידענו שיום יבוא, וגם היהודים במרוקו יהיו קורבן לעריצותה של גרמניה הארורה. המשלחת הגרמנית ישבה כבוד במשרדי הנציבות של צרפת במרוקו ולא מעט צרפתים במרוקו גילו כמה סימנים אנטישמיים, כלפי היהודים, ובראשם עמדה התנועה הצרפתית בשם ״צלב האש״, וסימנם המובהק היה לחבוש ברט (מגבעת) שחור, שנאסר על היהודים לחבוש אותו. באחד החגים, ועד הקהילה בעירנו סאלי הוזמן להופיע בפני המשלחת הגרמנית בעיר רבאט בירת מרוקו, השכנה לעירנו. לפגישה זו הוזמנו גם נבחרי הקהילה ורבניה.

הנסיעה לעיר רבאט היתה כרוכה בחציית הנהר ״בו רגרג״ המפריד בין שתי הערים או בנסיעה במכונית דרך הגשר שמעל הנהר.

מחמת קדושת החג, המוזמנים לפגישה לא ידעו איך לנהוג. בקשתם לדחות הפגישה ליום אחר, נתקלה בסירוב. רבני הקהילה קבעו שדינא דמלכותא דינא, ויש להופיע לפגישה ביום שנקבע, על אף חילול החג הכרוך בכך.

המשלחת נתקבלה ברוח צוננת מאד, ללא כל גינוני כבוד ואף לא בלחיצות ידיים.

בקיצור, משלחת הקהילה קיבלה הוראות לעזור בכמה דברים: מפקד האוכלוסיה היהודית במקום, הצהרת הונו ועסקיו של כל יהודי, ועוד דברים אחרים.

לא עברו ימים רבים והקהילה היהודית קיבלה את כל החומר הדרוש למילוי הוראות אלה, ועלי הוטל התפקיד לעקוב אחר ביצועם.

הדבר הגיע לידיעתו של מושל העיר הערבי, ולא ידע מה לעשות. העביר הנושא לבית המלוכה, למוחמד החמישי, ייזכר לטוב, שהיה אז מלך מרוקו.

המלך שלח הוראה מפורשת לרבנים ולראשי הקהילה, שלא להישמע להוראות אלה, ולהשמיד את כל

החומר שנשלח לעורך זה.

המלך פנה למשלחת הגרמנית, שנתנה הוראות אלה, באומרו ״כאן זה לא צרפת ולא אירופה. שם תעשו מה שתחליטו נגד היהודים. כאן זה מרוקו, והיהודים בה הם תחת השלטון שלי, ולא אתן את ידי לפגוע בהם ובזכויותיהם״.

ממשלת וישי ידעה שכאן יכולה להיות בעיה רצינית עם מלך מרוקו, וביטלה את הגזירה. מוחמד החמישי, היה ידוע כאוהד היהודים במדינתו, והגן תמיד על חייהם וזכויותיהם כאזרחים שווים לכל דבר. הגזרה בוטלה. והיהודים לא נפגעו ממדיניות ממשלת וישי האנטי יהודית, הודות לטובו ולחסדו של המלך, סידי מוחמד, ייזכר לטוב.

איזה שם לתת לבת שנולדה

יהודי אחד, שמתפלל בבית הכנסת שלנו, נולדה לו בת. לרגל האירוע הוא עלה לתורה בפרשת וירא בקטע ״משלים״. בתום הקריאה החזן עשה לו ״מי שברך״ וגם רצה לברך את הילדה שנולדה. החזן שאל אותו ״באיזה שם אברך אותה״. הוא עונה לו ״עוד לא קבענו לה שם, ואינני יודע באיזה שם נבחר״. אחד מהמתפללים הידוע כבדחן אומר לו ״מה יש להתלבט. הרי הקטע שקרא החזן, בעלותך לתורה, יש שם רמז מפורש. הקטע נגמר, ״ואת תחש ואת מעכה״ תקרא לה מעבה״, לקול צחוקם של המתפללים. כי בלשון העם, הכינוי ״מעכה״ הוא לשון גנאי, כלומר ״מעוכה״(מכוערת), והוסיף ״גם תזכור באיזה פרשה נולדה לך בת״.

החזן אומר לו ״באותו קטע כתוב ״ובתואל ילד את רבקה״. שם יפה לילדה״. ההצעה נתקבלה והילדה נקרא שמה בישראל רבקה, על שם רבקה אמנו. והשם ״מעכה״ נשאר כמהתלה בקרב אנשי הקהילה. רבקה – מעכה.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן.

עמוד 91