المقدمة في علم االتأريخ- ابن خلدون- אִבְּן חַ'לְדוּן• אקדמות למדע ההיסטוריה-מבוא המחבר

מבוא

יתרונו של מדע ההיסטוריה, ביאור שיטותיו, ציון השגיאות הנופלות אצל ההיסטוריונים, ומקצת סיבותיהן

דע שההיסטוריה היא מדע ששיטתו נכבדה, תועלתו עצומה ומטרתו אצילה; שכן אנו למדים מתוכה על מידותיהן של אומות שחלפו, על תולדות חייהם של נביאים,

ועל ממשלותיהם ומדיניותם של מלכים, באופן המבטיח תועלת שלמה בחיקוי הקד­מונים למי שמעוניין ליטול את מעשי הראשונים לדוגמה ולמופת בענייני העולם הזה והעולם הבא. הבא לכתוב היסטוריה זקוק למקורות מרובים ולידיעות מגוונות, לעיון מעמיק ולידיעה ודאית, לפי שרק אלה עשויים להוביל את בעליהם אל האמת ולהר­חיקו משגיאות. שכן אם סומכים בתחום הידיעות ההיסטוריות על המסורת בלבד,

מבלי להתחקות על מקורות המנהגים וכללי המדיניות ומבלי לעמוד על אופיה של התרבות ומצביה של החברה האנושית, ואם אין משווים את מה שחלף ואיננו עוד עם המצוי עתה-הרי שאין ביטחון מפני תקלות ומעידות ומפני סטיות מן הדרך הנכונה. ואמנם נפלו אצל ההיסטוריונים ופרשני הקוראן וגדולי-המסורת שגיאות רבות בסיפורי המאורעות שמסרו, מפני שהם סמכו ללא אבחנה על המסורת בלבד כפי שנמסרה להם, מבלי שעימתו את הדברים עם כללי־היסוד החלים במצבים כאלה, מבלי שהישוו אותם עם מעשים דומים שהיו, ומבלי שמדדו אותם באמת־ המידה של החכמה על־ידי עמידה על טבע הדברים הקיימים ועל-ידי עיון מעמיק  ומבחין בקורות העבר. בגלל זה תעו היסטוריונים רבים וסטו מדרך האמת, ואבדו בשממת הדמיון והמישגה, בייחוד במה שנוגע למניין מספרים כגון סכומי-כסף או יוצאי-צבא, כל אימת שמספרים כאלה מופיעים בסיפוריהם. מספרים כאלה הם נקודות־תורפה, שבהן יש לצפות לשקרים ולדברי-הבאי; על כן הכרח הוא לשוב ולבחון אותם לאור כללי-הסבירות.

׳חכמה׳ כאן ובכל מקום לא במובן תבונה, אלא במובן: פילוסופיה, ענף מדעי.

אַל־מַסעוּדי והיסטוריונים רבים זולתו מוסרים, למשל, בדברם על צבא בני־ישראל, שמשה פקד אותו במדבר אחר שהבדיל מן העדה את כל נושאי־הנשק מבני עשרים שנה ומעלה, ומצא שהם שש מאות אלף איש או יותר מזה. במוסרו זאת, מתעלם אל־מסעודי קודם־כול מהערכת גודלן של מצרים וסוריה ויכולתן להחזיק מספר כזה של חיילים. שכן כל ממלכה וממלכה יש לה מספר מסוים של אנשי צבא סדיר, שהיא יכולה להכילם ולעמוד בהחזקתם, אך לא למעלה ממספר זה; על כך מעידים המנהגים הידועים והתנאים המצויים.

שנית: צבאות המגיעים לשיעור כזה כמעט לעולם אינם מתקדמים בסך ואינם נכנסים לקרב, כי פני הארץ צרים מלהכילם, ומפני שהאנשים האחרונים בחיל כזה, אם יעמוד במערך קרבי, יהיו מרוחקים פי־שניים או פי שלושה ממלוא־עין; הייתכן אפוא ששני צבאות כאלה יילחמו זה בזה? הרי אפשר שאחד משני המחנות האלה ינצח, בעוד האחד מאגפיו אינו יודע על הנעשה באגף השני! גם המצב בימינו מעיד  על כך, והלא העבר והעתיד דומים זה לזה כשתי טיפות־־מים.

שלישית: ממלכת הפרסים וממשלתם היו בלי ספק עצומות בהרבה מממלכת בני־ ישראל, כפי שמעיד נצחונו של נבוכדנאצר עליהם, שבלע את ארצם ונטל לידיו את השלטון עליהם והחריב את בית־המקדש, מרכז דתם ושלטונם: והלא נבוכדנאצר היה רק אחד הנציבים של ממלכת פרם; יש אומרים שהוא היה ׳המשנה־למלך לענייני מערב הממלכה/ ממלכות הפרסים שהשתרעו על העיראק הערבי והעיראק הפרסי וח׳וראסאן וטראנסאוכסיאנה וקאווקאז, היו הרבה יותר נרחבות מתחום ממלכתם של בני־ישראל, ואף־על־פי־כן לא הגיע מספר אנשי־צבאם של הפרסים מעולם למספר כזה, ואף לא למשהו כיוצא־בזה. המספר הגדול ביותר של אנשי־צבא, שאספו הפרסים לקרב קאדיסיה, הגיע ל־ססס,120, איש איש עם נושא־כליו, כפי שנמסר על־ידי סייף, שאמר: ׳יחד עם נושאי־כליהם הם מנו יותר מ־200,000 איש/ לפי מסורת אחרת שנמסרה מפי עאישה ואל־זוהרי, הגיע מספר חייליו של רוסתום, שהובסו על־ידי סעד בקאדיסיה, ל־60,000 איש בלבד, כל אחד מהם עם נושא־כליו.

المقدمة في علم االتأريخ- ابن خلدون- אִבְּן חַ'לְדוּן• אקדמות למדע ההיסטוריה-מבוא המחבר

עמוד 10