ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור
במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.
המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.
לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.
האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.
הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.
הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.
גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין
בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.
,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]
עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.
עמוד 13
ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפשרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.
יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.
בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם במסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחורי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנציגים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.
באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיוחדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שגרירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וחתימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.
יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותרגום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מראשית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזימותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.
רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצמו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.
ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים.תולדות היהודים באפריקה הצפונית
עמוד 290