מורשת יהדות מרוקו

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה

אחרי הקמת מדינת ישראל ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית גדל מספר גרעיני־ההכשרה בכל ערי המע׳רב. נוסף לתנועת ״צעירי־ציון־דרור״ שפעלה במסגרת ״ההגנה״ פעלו גם תנועות ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני־עקיבא״ ובית״ר אשר התאחדו יחדיו, כדי לארגן את הנוער היהודי הצפון־אפריקאי לקראת העלייה. אף כי לא תמיד שררה אווירה של שיתוף־פעולה ביניהן או בינן ובין הפדראציות המקומיות אשר כתוצאה מלחץ המאורעות הפכו בהדרגה למעין משרדי־עלייה שעיקר תפקידיהן היה לבצע את ההוראות המועברות אליהן מירושלים.

בשנים 1949-1948 כ־8% מכלל העולים שהגיעו לישראל באו מצפון־אפריקה. עד 1952, עלה האחוז ליותר מ־14, ובשנים 1956-1952, עם ראשית המאבק לעצמאות במדינות צפון־אפריקה, קיבלה העלייה משם ממדים של הגירה המונית, כשב־1955 היא היוותה 87% מכלל העלייה ארצה. הרוב המכריע של העולים מצפון־אפריקה בא ממארוקו. בסוף שנות השישים אפשר היה לקבוע ששני שלישים מיוצאי מארוקו השתקעו בישראל, לעומת מחצית יהודי תוניסיה שעלו, ואילו אחוז העולים מאלג׳יריה היה נמוך ביותר.

אמת, עשרות פעילים ציוניים מצפון־אפריקה הגשימו את האידיאל הציוני ועלו ארצה במרוצת שנות הארבעים והחמישים, אך רישומם של יחידים אלה — שידעו והכירו את התכנים האידאולוגיים של הארץ — על דפוסי־הקליטה של העלייה ההמונית היה מוגבל ביותר. בין הגורמים העיקריים לכך, אפשר למנות את מספרם הזעום בהשוואה למספר הכולל של העולים; כן אפשר לציין את עובדת עלייתם יחד ״עם כל המחנה״ וכן את צירופם לקיבוצים ולגרעיני־התיישבות רחוקים — שהקשה עליהם לסייע בהקמת מסגרות־קליטה נאותות. נוסף לכך, כאמור לעיל, הפריד פער חברתי ותרבותי עמוק בין הפעילים הללו להמון העולים של שנות החמישים, אשר כתוצאה מפעילותם ומיוזמתם של השליחים מהארץ, באו מאזורי־הספר בצפון־ אפריקה, מהרי האטלס ומהאזורים הדרומיים של מארוקו, תוניסיה, אלג׳יריה ולוב. יהודים כפריים או עירוניים חדשים אלה היו רחוקים לא רק ממרכזי הפעילות הציונית בארצותיהם אלא אף מהפריפריה של אותם מרכזים, הפריפריה העירונית אשר לאט־ לאט החלו הרעיונות הציוניים לחדור לתוכה; כאשר במרוצת שנות השישים החלו להגיע ארצה קבוצות מאותה פריפריה עירונית, הרי דפוסי־הקליטה ובמידה מסויימת גם תדמית־העלייה הצפון־אפריקאית הספיקו להתגבש ולהתעצב לא רק בתודעה הציבורית הישראלית, אלא גם בתודעתם של אותם אלפי יוצאי צפון־אפריקה אשר מסיבות שונות בחרו להשתקע בארצות המערביות.

צבי יהודה-הפעילות הציונית במרוקו ערב הפרוטקטוראט

חקר קורות הפעילות הציונית בארצות האסלאם לוקה עדיין בחסר. אף כי נתפרסמו כבר מספר עבודות מקיפות על הפעילות הציונית בעיראק, לא זכתה הפעילות הציונית שהקיפה את כל ארצות האסלאם כמעט, לעבודת־מחקר יסודית. העבודה החלקית שנעשתה על הציונות בצפון־אפריקה על־ידי פרוס׳ דוריס בן־סימון־דונט,[ Doris Bensimon-Donath, Immigrants d’Afrique du Norden Israël] ועבודתו החד־צדדית והעוינת לעתים של אתיין קואדאן על הפעילות הציונית במרוקו, בעיקר בשנות הארבעים, מתעלמות, או במקרה הטוב ביותר ממעיטות בהרבה את העובדות המצביעות על קיומה של פעילות ציונית בארצות האסלאם בכלל ובצפון־אפריקה בפרט בתקופה שלפני קום המדינה, או לכל המוקדם בתקופה שעד מלחמת־העולם השנייה. מחברים אלה הסיקו כי ׳חולשתה׳ של הפעילות הציונית שם נבעה מחוסר העניין שגילתה התנועה הציונית ביהודי ארצות האסלאם בהיותה תנועה שקמה ונוהלה על־ידי אשכנזים ונועדה לפתור את בעיותיהם. קביעות אלה עוררו יהודים מיוצאי ארצות האסלאם לפתח גישה אפולוגטית, המקבלת כעובדה נתונה את היעדרה של פעילות ציונית בארצות אלה ותולה את הקולר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות הציונית שלא גילו, לדעתם, עניין בפיתוחה של תנועה ציונית בארצות האסלאם עד לחיסולו של הרזרבואר היהודי במזרח־אירופה בשואה בתקופת מלחמת־העולם השנייה.

הערת המחבר: ראה: נ״א שוראקי: קורות היהודים בצפון־אפריקה, תל־אביב-ירושלים 1975, עמ^׳ 263, 265; ש׳ סביון, ׳עליית יהודי מרוקו לישראל׳, במערכה, ג, 12 (36), (תשכ״ד), עם׳ 9. וכך כותב סביון: ׳אין עוררים על כך שהתנועה הציונית על כל מוסדותיה הארגוניים, התרבותיים וההסברתיים, לחינוך ולעזרה הדדית, לא פעלה כלל במרוקו ולא בארצות האיסלאם עד להקמת מדינת ישראל. מלבד קופסת הקרן הקיימת והפצת השקל פעם לכמה שנים בקרב קהל מצומצם ביותר, לא היתה קיימת למעשה כל פעילות מאורגנת ומודרכת על־ידי ההסתדרות הציונית העולמית. יש להניח שלולא הצורך החיוני והדחוף להעלות יהודים לארץ אתר קום המדינה כדי לקיים את המדינה — לא נמצא עניין ביהדות זו, שידעה למרות כל התנאים, לשמור על ייחודה היהודי ועל גחלת התקוה המשיחית שיום יבוא ושערי הגאולה ייפתחו׳.        

במחקר מקיף על הפעילות הציונית במצרים בשנים 1917-1897 הראינו כי אין לגישה זו כל אחיזה במציאות. המוסדות הציוניים המרכזיים ומנהיגי התנועה, לא רק שהתעניינו וייחסו חשיבות לפעולה ציונית בארצות האסלאם, אלא אף עשו רבות כדי לרתום את יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית ואף היו מוכנים לסייע במימון הקמתו של ארגון ציוני חזק במקום. יהודי מזרחי בשם שרל בוגדאדלי מאלכסנדריה, נבחר עוד בשנת 1898 לוועד הפועל הציוני והשתתף בישיבותיו. ואם למרות זאת לא נרתמו יהודי מצרים בני־המקום לפעילות ציונית מאורגנת וסדירה, יש לחפש את הגורמים לכך, לא במקורה והרכב הנהלתה של התנועה הציונית, אלא במידת יכולתה והכשרתה של יהדות מצרים בפרט ויהדות ארצות האסלאם בכלל, מבחינת התנאים הסוציו־פוליטיים שבהם חיו, לקליטתה של תנועה לאומית מודרנית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

עמוד 131

פרק שביעי – 1912-1909

מינוי חכם נסים למוכתר יהודי עזה

חכם נסים, מוכתר יהודי עזה, היה סוחר ישר והגון, ואיש ציבור שסייע לכל מי שפנה לעזרתו, יהודי כערבי. קשריו עם השלטונות היו מקיפים ואמיצים. הכל רחשו לו כבוד. הוא זכה להערכתם של מופתי באר-שבע, שייח' נעמן בסיסו, וראשי הדת המוסלמית, משום ששלט בשפה הערבית ובקוראן הקדוש. הם ראו בו אחד משלהם. הוא היה אצלם בן-בית, וגם אצל הכמרים הנוצרים שכנסייתם האורתודוקסית עמדה בעזה מול בית-המסחר לעצים ולחומרי-בנין שלו. הם העריצו את יושרו, ונהגו לבוא אליו כדי שיכריע בסיכסוכיהם, בפרט כאשר נתמנה למוכתר יהודי עזה.

שכניו הנוצרים נהגו לשתות עימו קפה ולקנות ממנו עצים בתשלומים לשיפוץ הכנסיה, שכן הם היו עניים מאוד והפרוטה לא היתה מצויה בכיסם. חכם נסים היה אומר: "יש לי קונים שאני מתפרנס מהם, ויש לי קונים שמתפרנסים ממני. העיקר לדעת לשמור על האיזון. אני משלם כופר, כי אני מפרנס את האלימים והפושעים שאינם יודעים לשלם חוב, אולם הם משפיעים על זולתם לשלם. מעולם לא הפסדתי".

ראשי עדות המוסלמים והנוצרים הזמינו אותו להשתתף בטכסי חגיהם ושמחותיהם, ועשוהו בורר בכל ענין המחייב בוררות, "סולחה", או משפט לגאולת דם. המוכתר היהודי,שהיה איש חברון, התפטר והישוב בעזה גדל. השלטונות חיפשו מועמד יהודי למוכתר על הישוב היהודי, והכל המליצו עליו כיוון שהיה נתין עותומאני.

הקמת מועצה צבאית מחוזית למחוז עזה

בשנת 1908 העניק הסולטן עבד אלחמיד לנתינים העותומאנים, הנוצרים והיהודים, מעמד שווה בזכויות ובחובות כמו למוסלמים, העניק להם זכות לרכוש אדמה ולבנות בתים, וגם להתגייס לצבא הוד-מלכותו, זכות שנחשבה לכבוד גדול בעיני השלטונות כיוון שעד אז היו זכויות אלה שמורות לאזרחים המוסלמים בלבד. בעקבות הענקת הזכויות, נצטווה מושל מחוז עזה להקים מועצה צבאית מחוזית לגיוס ולשחרור אזרחים במחוז עזה, שהקיף ישובים רבים, מראשון-לציון עד רפיח.

על-פי החוק, חלה בימים ההם חובת הגיוס לעבודות ציבוריות בימי שלום על אזרחים בגילים 25-17. אלה שלא היו מעונינים להתגייס קיבלו אפשרות להשתחרר תמורת כופר של חמש לירות זהב. כל הגילאים חוייבו להופיע בפני המועצה הצבאית המחוזית בראשות מושל המחוז, כדי להתגייס או להשתחרר תמורת כופר.

למועצה מונו שמונה נציגים: חמישה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד. נציגי המוסלמים היו: היו׳יר חאג' אחמד עארף, המופתי של עזה: חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה: שייח' מחמוד אבו רמדאן, אלג׳לייני: ואבו שעבן. נציגי הנוצרים היו הכומר פרח אביע וג׳ברא סאנה, בראשותו של המושל הצבאי. כולם המליצו על המוכתר חכם נסים והוא נתמנה לנציג היהודים.

בטכס ההודיה הצבאי בחג-העצמאות הוזמנו כל ראשי המועצה הצבאית ללשכת מושל המחוז, בבנין הסריה, להודות למלך עבד אלחמיד על שהעניק מעמר שווה לכל שלוש הדתות. כולם באו בלבוש חגיגי. נציג הנוצרים הכומר האורתודוכסי הגיע עם הקוואס, שהלך לפניו כשבידו מוט צלב גדול מכסף. כל יתר הנציגים המוסלמים, וכן נסים אלקיים, באו בלבוש אומבז משי(חלוק), עבאייה ירוקה ותרבוש אדום.

אחרי שיושב-ראש המועצה הצבאית, המופתי חאג' אחמד עארף, סיים את ברכתו, הוא פסח על הנציג הנוצרי והזמין לברך אחריו את הנציג היהודי, שכן באותו זמן העדיפו המוסלמים את היהודים על פני הנוצרים.

חכם נסים אלקיים קם על רגליו והכריז: "המלך והקיסר ירום הודו!" כל המסובים קמו על רגליהם, והוא הוסיף לאמור: "הנותן תשועה למלכים הוא יברך, יגדיל וירומם את המלך שנתן את השוויון לשלוש הדתות וזיכה אותנו להתגייס לצבאו. ה' ירים את המלך והקיסר מעלה".

הקמת הוועדה הצבאית המחוזית נועדה להגדיל את הכנסות הממשלה מאזרחיה, שכן בטרם הקמתה מרבית האזרחים העותומאניים השתמטו מחובותיהם. בראש הוועדה עמד הקאימקם של מחוז עזה במי שמוסמך לאשר את החלטותיה ומסקנותיה, שנתקבלו ברוב קולות. רק לעיתים רחוקות התערב בשיקולים ושאל שאלות הבהרה, בדי להשתכנע בהחלטות ובנושאים שלא היו נהירים לו.

בראשית הקמתה, בשנת 1908, עסקה הוועדה בנושא ההכנסות למחוז מהכופר ששילמו צעירים חייבי גיוס תמורת אי גיוסם. הממשלה התורכית היתה מעונינת יותר בכופר מאשר במגוייסים. אפילו את אלה שהסכימו להתגייס, שיכנעו כי כדאי להם לשלם כופר: מי שבחר להתגייס, שלחו אותו, בימות שלום, לעבודות כאלה שיבריחו אותו, ואז, כדי להשתחרר, שילם 150 במקום 100 אחוזים כופר. בשנת 1913 השתנה המצב והממשלה היתה מעוניינת יותר בצעירים לאימונים, ולא ששה לשחררם אפילו תמורת כופר.

בשנים 1912-1908 התכנסה הוועדה פעמיים-שלוש בשנה. החל בשנת 1913 התכנסה הוועדה אחת לחודשיים, ומשנת 1914 התכנסה אחת בחודש, ולפעמים גם פעמיים-שלוש בחודש. יושב-ראש הוועדה היה מופתי עזה, או חאג' סעיד אלשווה, ראש עיריית עזה, והם היו שולחים הודעות לכינוס הוועדה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

עמוד 131