מורשת יהדות מרוקו

והינה, מעיון בתורת חכמי מרוקו עולה שכבר מאות שנים קודם לכן, נתקנו במרוקו תקנות דומות לגבי הלבוש . 118 וכך נאמר בתקנה משנת שס"ד [= 1604 ] מתקנות פאס:

בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ"ו [=ישמרם צורם ויחיים] והנגיד המעולה הנבון ה"ר דוד אבן זמירו יצ"ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיחו, נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ"ו [=ישמרו צורו וגואלו] וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ'אלכ'אליס או תאזרא ש  או עקוד די אלג'ופאר [פנינה], ועיני העמים רואות וכלות .

כלאכאליס, וביחיד: כלאלה ( Khlala)  הוא ה"איזאר", סיכת פריפה שבה היו קושרים את יריעת הבד שעטפה את גוף הנשים. ראו מולר לנצט, כסות ומסר .

ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ"ו וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה תכשיטים הנז' כ'לכ'אליס או תאזראש ולא עקוד דיל ג'ופאר בשום צד שבעולם, זולת אלג'ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ'מאר  לשום כלה  ולא תשים דלאי"ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג'ופאר [=פנינה], זולת שיוליכו אותה עם פרונטאל  עשוי באופן האמור.

כמאר  (khmar) , תליון קטן בעל שלושה קצוות המכונה Croix du Sud )צלב הדרום(, מולר– לנצט שם )לעיל הערה 118 (, עמ' 280 ..

טרם נתברר לי מה טיבו המדויק של "פרונטא"ל" זה. פרופ' יעקב בן טולילה הציע לקשר אהמונח עם סוג תכשיט שהונח על המצח ) frente בספרדית) או בגד שנלבש בצידו הקדמי של הגוף.

עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצוואר אילה ג'ורג'ירה.

וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור נתנו רשות להנגיד המעולה יצ"ו שימסרנו ביד הרשות להענישו ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

אכן, לימים נתברר שמגבלת הלבוש לעטות "פרונטא"ל" רק בדרך הקבועה בתקנה, – בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחב ו "  היא "גזירה שאין – הציבור יכול לעמוד בה". לפיכך, הרחיבו את מידתה והחילו את איסור עטיית הפרונטא"ל על כל סוגיו:

שוב ראינו שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטאל מהמידה הנזכרת לעיל, ואי אפשר לתת דברנו לשיעורין , לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטאל כלל, אף על פי שיהיה קטן, ולקיים כל דבר חתמנו פה בא"ך טוב לישראל מחדש כסלו [=כא' בכסלו] משנת ומשפטיך כצהרים לפ"ק בפאס יע"א ]=יגן עליה אלקים[, והכל שריר ובריר וקיים. זולת הכלות יוכלו לשים פרונטאל בשבעת ימי החופה:

ולראיה חתמנו. עד כאן נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכם השלם הה"ר סעדיה ן' רבוח ז"ל; והחכם השלם הה"ר יצחק אבן צור ז"ל הי"ן; והחכם השלם הה"ר שמואל ן' דנאן ז"ל; והחכם השלם הה"ר יעקב חאגיז ז"ל; והחכם השלם הה"ר אהרן אבן חיים ז"ל; והחכם השלם הה"ר וידאל הצרפתי ז"ל; והחכם השלם הה"ר ישעיה בקיש ז"ל ; והחכם השלם הה"ר יצחק ן' זמרה ז"ל; והחכם השלם הה"ר שאול סרירו ז"ל; והחכם השלם הה"ר יחייא בירדוגו זלה"ה .

חתימתם של לא פחות מעשרת חכמי העי ר  מלמדת על העוצמה שביקשו להקנות לתקנה, ואולי גם הפיתוי שבהפרתה, שכדי למונעו נדרשו לעשות לה חיזוק כה גדול. מהדיר התקנה, מרדכי מורי עמאר, הפנה את שימת הלב לאפשרות שהתקנה נתקנה במועד זה דווקא לנוכח הידרדרות המצב בעיר פאס, המתואר באחד המקורות ההיסטוריים החשובים לתולדות יהודי העיר.

 צרות אלו הימים הולכות ומתגברות עלינו, וצרת היום יותר מצרת אמש, וכן בכל יום ויום, וזה לנו היום שלוש שנים ואנחנו בצרת הרעב, עד שספו תמו קהל פאס ועד היום יותר מאלף ומאתים שמתו ברעב, מלבד מה שיצאו חוץ לדת  לבקש אוכל לנפשם להשיב נפש.

יש כאן עדות על המרת דת לאיסלם, מתוך רצון להציל את הנפש מרעב. תופעה זו ידועה לנו גם ממקורות רבים אחרים. המוסלמים ניסו דרך קבע לפעול להמרת יהודים, לעיתים בכפייה ולעיתים באמצעות פיתויים שונים. ראו למשל, את הקדמתו של רבי יהודה חייט, רב ממלגה, בפתיחה לחיבורו "מנחת יהודה", פירוש ל"מערכת האלהות". לפי תיאורו, כשהגיע לפאס, העליל עליו מוסלמי כי ביזה את הנביא מוחמד. הוא הושם במאסר ולחצו עליו להתאסלם.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

122 PDF

צום י' בטבת – ביום שישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן המקדש,

 ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות:

צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים

– והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה:

 "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים,

 כדברי הנביא, חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום.

 מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

ה"חתם סופר":

בכל צום י' בטבת, מחליטים בשמים האם באותה שנה יבנה בית המקדש. לכן, עלינו להשתדל ע"י תיקון מעשינו, ובפרט ביחסינו עם סביבתנו, שעוד השנה יוחלט בשמים, שבית המקדש יעמוד על תילו והיכלו, ונזכה לגאולה.

"אור זרוע לצדיק"

רבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפס

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו

לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה,

וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה,

להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".