מורשת יהדות מרוקו

סו. השימוש בתקנות

דרכים שונות מצויות בעולמה של הלכה לפתרונן של בעיות חדשות; הלא הן דרכי היצירה שמערכת ההלכה מכירה בהן כאמצעי להמשך יצירתה והתפתחותה. הדרך הראשונה, בזמן ובהיקף, היא דרך הפרשנות. יש אשר חכם ההלכה נוקט פרשנות מרחיבה להלכה הקיימת, ויש שהוא נוקט פרשנות מצמצמת, הכול לפי טיבו של העניין ולפי הצורך בפתרונה של הבעיה העומדת לפניו. דרך נוספת -היא זו של התקנת תקנות. כאשר קצרה ידה של הפרשנות להגיע לפתרון הנדרש של הבעיה העומדת על הפרק.

התקנות הן מעין חקיקה מקומית והיא פעלה בשתי דרכים, האחת – חקיקה מכוח הסמכות ההלכתית. כלומר על ידי חכמי ההלכה שבמרכזים השונים. והשנייה – חקיקה מכוח הציבור, היינו ׳תקנות הקהל׳, חקיקה בידי ראשי קהילות והציבור בקהילות שונות. לעתים תוקנו תקנות בשיתוף שני הגורמים החכמים וראשי הקהל. יבול חקיקה זה של התקנות גדול מאוד בכמותו ובאיכותו, תקנות הגיעו אלינו מכל הפזורה היהודית החל מהמאה העשירית ואילך.

עיקרו של חומר זה נשמר בתוך ספרות השאלות והתשובות או בתוך קובצי תקנות של קהילות, והרבה תקנות עודן בכתבי יד ומחכות לגואל שיעלה אותן מתהום הנשייה. בפזורה הספרדית מזרחית הרבו החכמים להשתמש בתקנות, כדי לפתור בעיות שהתעוררו בדיני משפחה, חברה וכלכלה, בעיות שהיה קשה למצוא להן פתרון הולם במסגרת ההלכה. לפעמים הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות שנשתנו ממקום למקום ומחכם לחכם ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. והתקנה נועדה לאחד את הפסיקה בבעיות השכיחות. קיומן של תקנות בקהילה, עדות היא למציאות דינאמית ותוססת, לחיי חברה ורוח מפותחים ומתפתחים, המעלים בעיות ודורשים פתרונות.

תקנות בהיקף ארצי מצאנו באראגון, במחצית המאה ה14-, בעקבות המגפה השחורה פרצו פרעות קשות ביהודי אירופה והן התפשטו עד לאראגוניה. ובשנת 1354 התאספו בעיר ברצלונה באי כוח הקהילות שבקטלוניה ובמחוז ולנסיה, ותיקנו תקנות שונות שנועדו להגן על היהודים מפרעות דומות בעתיד, וגם תקנות פנימיות לניהול חיי הקהילות, ובהן תקנות שנועדו להלחם בתופעת המלשינות שפשטה בין היהודים.

לאחר חורבן קהילות רבות בספרד בפרעות 1391, דון אברהם בנבנשתי סוכנו של מלך קאסטיליה ג׳ואן השני, והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה. כינס בשנת 1432 את ראשי הקהילות בקסטיליה וחכמיה, בעיר הבירה ואלאדוליד, לשם בדק בית במבנה הקהילות ובתפעולן. בכינוס זה תוקנו תקנות בהיקף ארצי.

תקנות מקומיות מצאנו אצל יהודי ספרד שברחו לאלג׳יריה בפרעות 1391, הם הקימו קהילות נפרדות ליד הקהילה המקומית בערים שונות באלג׳יריה. מאחר והם הגיעו מקהילות שונות בספרד, נוצר הצורך לאחד את המנהגים ביניהם בדיני ירושה ומשפחה. חכמי הדור בראשות ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון דוראן בשנת 1394 תיקנו תקנות הידועות בשם ׳תקנות אלג׳יר׳. כמו כן פורסם קובץ ׳תקנות קנדיא [=כריתים] מהמאה ה13־ ואילך, ובו תקנות בענייני שבת, תפילה, כשרות וקבורה, דיני אישות, מסחר ובחירות, ועוד.

דומה כי במאה ה16־ ואילך גבר השימוש בתקנות, וזה כדי לפתור הבעיות הרבות שהתעוררו בעקבות גירוש ספרד ויציאת היהודים למדבר העמים. הגיעו לידינו תקנות רבות שניתקנו בדור הזה בשלוניקי, בקושטא, במצרים ובארץ ישראל. כמו כן קובץ תקנות קורפו משנת 1642, העוסקות בדיני אישות, ירושה, ועוד. לעומת זאת חכמי אשכנז מיעטו להשתמש בתקנות, בין היתר מהנימוק כי אין בסמכות החכמים לאחר חתימת התלמוד לתקן תקנות המפקיעות רכוש.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- השימוש בתקנות

עמוד 21

אזור פנימי אחר, שכנראה, היתה לו נגיעה לסוחרים חפורטוגזים היהודיים בחוף האטלנטי הוא אזור פאס. חלק מיהודי פאס היו צורפים שעבדו בחנויותיהם שבפאס הישנה. הערבים לא אהבו מלאכה זו לבד מעיבוד של מטבעות ועגילים לנשותיהם ולבנותיהם.

על יהודי תאזה נאמר: ׳להם היה היין חטוב ביותר׳, והרי מצינו שהמסחר ביין היה מוצר שבו סחרו הסוחרים היהודים ממוצא פורטוגזי. במלאח העיר יש יותר מחמש מאות משפחות יהודיות השוכנות ליד ארמון המלך בעיר.

היהודים בריגול ובלחימה של פורטוגל

מצינו אם כן שכל התמורות בחיי יהודי מארוקו באותה תקופה מקורן בחדירת סוחרים יהודים לערי החוף חן באוקינוס האטלנטי והן בים התיכון. מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגזי לשורות הפיקוד הצבאי של פורטוגל במצודותיו במארוקו. קודם הוזכר משה דרדירו ה׳פה׳ של הפורטוגזים בסאפי באזמור ובפאס. ב-1538 שימשו יהודים כמרגלים למען מפקד אזמור, ביניהם בלט אברהם קאבסה ׳יהודי המלך׳ של מרוקו. אחרים היו יוסף לוי מתרגם ונוטריון בערבית, מאיר לוי, שליח מלך סוס בפני מפקד פורטוגזי. סוחר נוסף היה ברגיס מאזמור שנודע קודם כנוצרי בליסבון ופליט מן האינקביזיציה.

נוצרים חדשים השתתפו בכיבוש אזמור ומומחיותם במלאכת הברזל והנשק היתה חיונית, נוסף לחלקם במסחר, בסחר החקלאי ובאספקת המצרכים החיוניים (=nesteirais)

עד כמה הזדהו יוצאי פורטוגל במארוקו עם ארץ מוצאם הוא במצור ששם מלך מרוקו על סאפי. מאזמור הגיעו בשנת 1539 לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגזים שזינבו במאורים. מפקדם היה היהודי שמואל ולנסיאנו, המתואר כחייל גאה ואמיץ: הוא פקד על אנשיו לרדת מן הספינות ולהיכנס לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי.

שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות vאוייב. אך כיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי מרוקו היה קשה למעבר של כל מחלקתו הוא הלך לבדו תחת אש, נתן פקודה לגדוד הפורטוגזי לפתוח שער של המצודה, שם מיקם ארבע עמדות תותחים, בחר במאה חיילים מזוינים ועם רימוני אש בידיים הוא יצא בשקט, הפתיע את המאורים הטיל בהם רימונים שהציתו את האש והנמלטים נהרגו בידי שמואל.

המלך יצא להתקפת נגד, ובפרט לאחר שנודע לו על מספרם הקטן של הלוחמים הנוצרים אך לא ידע על התגבורת: שמואל שראה את האויב ניגף בפניו ״לחם בחירוף נפש נגד החיילים המאורים שבחומה וכשאלה התקרבו לשער התחילה אש התותחים לכלות בהם בזה אחר זה. היהודים והנוצרים לא איבדו אפילו איש אחד ואילו לצבא המרוקני לא נותר דבר אלא לוותר על נסיון המצור ולסגת״’ ‘.

ב־1548 שימש יצחק ארובץ. ׳פקיד השבויים׳ ומסר מידע מקצר אלכביר למפקד באזמור^,

מהשפעה כלכלית להנהגה חברתית: יעקב רותי יהודי המלד והנגיד

אם נסכם את דברינו עד כה נראה את התפקיד המרכזי שבו שימשו יהודים במסחר. בתקופה זו, כלומר מן השנים 1497 ועד שנות השלושים של המאה ה-16, לא היו שום יחסים כלכליים ישירים בין מרוקו לבין פורטוגל. יהודים, גנואים, וקסטילינים הם שפעלו במישור זה.

יהודי מרוקו חיו ברבעים משלהם אך זה לא מנע מהם להיות בעלי החנויות והמלאכה שב׳מדינה׳, ומשום כך הם היו בעלי הון. להם פנו מלכי מרוקו בשביל ממון לאוצר המדינה ולמסחר שבו סחרו לא רק סוחרים פרטיים אלא גם בשביל הממלכה. היו בין היהודים גם ספסרים ומלווים בריבית, מן הטעם הפשוט שהמוסלמים סברו שרק ׳כופרים׳ יעסקו בעיסוקים אלה. ובאמת בזמנים של מתח ומלחמה רק כספם זה חציל אותם.

בין הסוחרים היהודים המקומיים חיו סוחרים שסחרו עם חמאורים או שימשו כמתווכים וחם היו בין חטובים שבסוחרים. סוחרים אלה הגיעו כאנוסים שחזרו ליהדותם במרוקו, ובגלל שותפות השפה, המנטליות וכשרונותיהם המרובים נעזרו בהם הפורטוגזים. אלה סברו שאינם יכולים להזיק כיוון ששילמו להם על פי השירותים שנתנו לפורטוגל. מאיר לוי בסאפי, בני זמרו ודרדרו שתיווכו בין הpracas- של הפורטוגזים לבין אבן תפופה הם הבולטים שבסוחרים. עמדה להם גם שותפות הגורל. הם פעלו בחבורות חבורות כדי להתגונן מעלבונות. הם גם ידעו להיות מעורבים בין הסוחרים האחרים. בתקריות בארזילה בשנים 1517, 1525 סולח להם על פגיעות בכמה קאידים, בזכות סוחרים נוצרים וסוחר גנואי בפרט’^.

פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. נראה ששורשיה של הנטייה לחזק את המשפחה, שבה פתחנו את דברינו על החברה הפנימית לעיל, היו כלכליים מובהקים, בראש ובראשונה כדי לשמור על איזון חברתי בין בני הקהילה. המגמה המתקנת פשטה בכל תחומי החברה: מתנות וצוואות יירשמו בבית דין כדי שכל צד ובפרט צד האשה יזכו בכל זכויותיהן כדת וכדין; כדי ׳שלא תנעול דלת בפני לווין׳ מותר למלווה לגבות את כספו אפילו מיתומים קטנים; וכמובן יש חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים כאשר גוי מעורב בעסקה מטעם זהה’^״); אין למשכן אשה כערבה לחוב.

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 15