טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:
מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס (noche de paños), וכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.
בפרק זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר, וכן על בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עימה. כמו כן ייבחן מקומה של שפת הקהילה, החכתייה, הספרדית־היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.
טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק המכין את החתן והכלה לחתונתם, והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית.
הכתר הזה אינו נמנה עם כיסויי הראש שנהגו נשות טיטואן לחבוש בעבר. ז׳ואן, שהתמחתה באפיוני טקס זה מן הפן של התרבות החומרית, לא ציינה דבר באשר לכתר בטקס הנוצ׳ה דה פניוס, כך שניתן להסיק כי זוהי המצאה של מסורת עכשווית, כחלק מן הטרנספורמציות בטקס זה. ראו: ז׳ואן.
על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליו דגם עיגולים ספירליים המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה. סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף היא חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ובמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.
הערת המחברת: חתונה עם אישה כחתונה עם ספר תורה בולטת למשל בסיפורו של ש״י עגנון ׳עגונות׳, שבו האמן בצלאל בן אורי עסוק בהכנת ארון קודש, ולמעשה מתאחד עמו במקום עם דינה המצפה להינשא לו. ראו: עגנון, עמ׳ תה-תטז. גם בסיפור ׳אגדת הסופר׳ רפאל מקדיש את זמנו לספר התורה במקום לאישה, וחייו הופכים לחיי נישואים עם ספר תורה, עד שמתה עליו אשתו ללא צאצאים. ראו: עגנון, עמ׳ קלא-קמה.
הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצואלה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עמ׳ 276-265.
טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הנחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו, תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ארון הבגדים היהודי סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות, המוצגות כולן במוזיאון ישראל בירושלים.
אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה גילה הדר בחנה את מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו.- יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית – שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי־תרבותי גם משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים. אף שההקשרים הללו משתנים על פי טבעם בקצב מהיר או איטי, הטקסים עצמם שומרים לעיתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעיתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכותי שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:
עמוד 51
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.
לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.
זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.
המשך מהפרק הקודם………..
יום בהיר וחם קיבל את פניהם, שורה של כרכרות עמוסות נוסעים עזבה את נווה צדק וחצתה את הגשר מעל פסי הרכבת לכיוון נמל יפו. אגב, את הגשר בנתה בשנת 1892 ״החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות בהוראת מושל יפו, אשר בנה גשר לכבוד אהרון שלוש, מנכבדי העיר.
מרחוב יפו נראתה אונייה עוגנת בקרבת החוף, סירות משוטים הובילו נוסעים וארגזי מטען אל האוניות המרוחקות כמה עשרות מטרים מן החוף. אחרות הובילו עולים שהגיעו זה עתה מהאונייה אל החוף. ים התכלת נגלה בשיא הדרו, ונתפעם ליבו של יעקב. אשרות היציאה היו בידו – השוטרים הבריטים בבית המכס בנמל יפו הקפידו על היוצאים והנכנסים, והיה צורך לצרף הצהרה על סיבת ההפלגה. יעקב כתב במסמכיו ״ביקור משפחה.״ דרכי המעבר, ובעיקר הצפיפות, החום והלחות של יפו, העיקו עליו. כשעבר את פקיד ההגירה הסקוטי בתור הארוך והמייגע התפנה יעקב להתרגש מעט – הוא הביט בברוריה ורחמה הנפעמות הסוקרות את ההמולה סביב האונייה, יושבות על סירת משוטים הדומה לפרעוש רב רגליים השוכב על גבו. במרחק מה מהחוף עגנה אונייה צרפתית, ושמה התנוסס באותיות גדולות ודהויות ״טואש״. הייתה זו אונייה ישנה, רעועה ובלויה וצבעה דהוי, אך מסע דרך הים היה עדיף מאורחת פרדות וכרכרות ביבשה. מבטיהם של ברוריה ויעקב הוסטו לנוכח צעקותיהם של הסוורים על סיפון האונייה. בחוף נראו בני משפחה וקרובים מנופפים בידיהם לשלום, שלום אחרון לפני פרידה מיקיריהם היוצאים אל העולם. יעקב עמד בירכתי האונייה, אוחז בידיו בארגז העץ והביט בצריחי הכנסיות והמסגרים של יפו, ההולכים ומתרחקים. קולם של יתר הנוסעים נבלע ברעש הגלים המתנפצים על ירכתי האונייה המפלסת את דרכה בין זרמי המים. בין התרנים עוד נסקו שחפים, כאילו ביקשו להיפרד מארץ אהובה, ומילות הפרידה שלחש יעקב נבלעו ברחש הגלים ועלו לשמים אל הלא נודע. רחמה לפתה את ידה של אימה בחוזקה, והן לא יכלו לשמוע זו את זו בשל עוצמת הרוח שהחרישה את אוזניהן. ברחמה אחזה התרגשות עזה – הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה את הים, צבוע בצבע טורקיז, שהתמזג אל תוך עיניה הגדולות.
יעקוב עמד בצד מסוגר במחשבותיו ובהה בגלים הנשברים על ירכתי האונייה החבוטה. מדי פעם התבונן במלחים המותחים את חבלי התורן אל עוגני קשירה בעוד אחרים מטילים קרסים ומעלים רשתות עמוסות לוקוסים וברבוניות. יעקב השתומם ולא הסיר את עיניו לרגע – רק שתק והביט בהם. בחילה חזקה אחזה בו, טלטולי הגלים גברו והוא נעמד ליד דלת הקברניט במרכז האונייה, כי חשב שהטלטולים שם קטנים. במסע הזה טולטלו מחשבותיו – לא לרגע הזה פילל. מצפונו נקפו ולא הניח לו. עיניו פנו אל פני העולים החדשים הצובאים על שער העלייה לארץ הקודש, מנשקים את עפרה – כיסופים, חלומות, ונבואות בנות אלפי שנים מתממשים לנגד עיניו, והוא מביט בהם בערגה ובקנאה על שמימשו את חלומותיהם, בעוד הוא מנפץ את חלומותיו במו ידיו ואינו משיגם. הוא שב והזכיר לעצמו את הימים הקשים, הבלתי נסבלים, שחווה בחברון, ולרגע קל ייסורי המצפון נעלמו כלעומת שבאו. ברגעים אחדים הטרידה את מחשבותיו האפשרות שהבריטים המשייטים בים התיכון עלולים לעצור את האוניה ממסעה. ימים ספורים לפני שעזב את חברון הלך יעקב לקבל את ברכתו של חכם סולימאן מנחם מני, הרב של חברון. יותר מכל הטרידה אותו השאלה ־ האם מותר לו כיהודי מאמין לעזוב את הארץ? כך ניצל את ביקורו כדי לחדד את הנקודה ולקבל הפעם היתר הלכתי לכך. החכם, שהיה בקי בהלכה, הביא בפני יעקב את פסיקת הרמב״ם – כי הירידה מהארץ מותרת רק למטרות מסחר, נישואים ולימודי תורה – אך לא חסך ממנו תיאורים של הייסורים והקשיים שיבואו עליו והפנה את תשומת ליבו לדברי הפתיחה בספר ״שדי חמד״, שבו כתב הרב החכם יחזקאל מדיני את רחשי ליבו ביום שבו ירד מן הארץ: ״נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים. בעיצבון קול ורפיון ידיים עזבתי עיר מולדתי ציון. דמי עליי כעובר על תרי״ג מצוות, והיה קשה בעיניי פרידתה, כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים״.
פעמים מספר חווה יעקב בוגנים פרידות מכאיבות – פעם אחת הייתה כשנפרד מהוריו בעודו עלם צעיר, ופעם נוספת הייתה עתה, כשנפרד מהחבורה הנהדרת של הצעירים התוססים, המשכילים והלוחמניים בני הארץ, בני הקהילה הספרדית. כיצד הצליחו לעורר מרד בחברת עזרה? ביום בו… החליטו לשנות את שפת הלימוד בסמינר לשפה העברית, ויעקב וחבריו הקימו קול מחאה והצליחו להביא לשינוי. עד שנסגר הסמינר, המלחמה על השפה העברית הייתה מעשה שהותיר ביעקב רושם עז.
הזיכרונות צפו ועלו, ויעקב נזכר כיצד בסמינר הכיר את ברוריה, נערה עם פני מלאך, בת למשפחה ירושלמית מהעדה הספרדית. ברוריה למדה במגמת תפירה ואריגה. בימי המחאה הראשונים הם יצאו להפגנות, שם נפגשו והתאהבו, ואף הוציאו יחד עיתון סטירי מחתרתי ובו ביקורת לעגנית לסמינר ולמוריו – מעשה שבאותם ימים נחשב חוצפה, אך גם מעשה אמיץ לכל הדעות. יעקב וחבריו הגו את הרעיון, וברוריה הדפיסה אותו במכונת כתיבה חדישה בשפה ברורה ומדויקת. אך בסתר ליבו יחד עם הזיכרונות התחוללה סופה הקורעת וגוזרת את נפשו של יעקב…
״ההחלטה לעזוב את חברון הייתה מההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל במהלך חיי. התרחקתי ממחשבות בעלות אופי דתי שלא הניחו לי ומתפיסות מיסטיות של ספר הזוהר שהתרוצצו במוחי וכמו ניסו למנוע ממני לעזוב את ארץ הקודש, לרתק אותי בכוח האמונה, ולהביאני לכלל החלטה להישאר בחברון, לקיים את רצון הבורא. בשל המעשה התייסרתי כל העת, למרות כמה בריות שמהן רציתי להיפרע ועל אף מגפת השחפת שממנה נסתי על נפשי, עדיין מהדהד במוחי קולו הרועם של אבא, שממנו לא יכולתי להימלט – אפילו על סיפונה של אוניית הנוסעים הרעועה״.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
עמוד 34