ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז-משפחתו.

משפחתו
הרמ״א היה חשוך בנים, מספרים שהוא גידל יתומה בתוך ביתו, וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו. כנראה שאשת נעוריו מתה בחייו והוא נשא אשה שניה שהיתה נשואה והיו לה בנים. כי בצוואה שערך לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג סך עשרים צ'ורו לצורכי נשואיו, וכן ציוה שאשתו ובניה יתפרנסו מנכסיו ארבע שנים לאחר פטירתו. את הצוואה ערך בדיעה צלולה כמה שעות לפני פטירתו, בה ציוה על נכסיו ועל ספריו. הקדיש מכספו ארבע מאות צ'ורו להדפסת ספר תשובותיו 'הלכה למשה' והספרים יעדן מקדם' ו-'עטרת פז'. כמו כן ציוה להושיב ישיבה של תלמידי חכמים ללמוד תורה בתוך ביתו שלשים יום, וישלמו ללומדים חצי צ'ורו ליום.
הרמ״א נפטר ביום ששי כ״ב לחודש תמוז שנת התרנ״ו(1896 ). בהוודע דבר פטירתו הספידוהו בערי מארוקו הקרובות לעיר צפרו. בפאס הוספד ביום א'. אשתו נפלה ליבום לפני אחיו ר' אליהו שבינתים נפטר, וחלץ לה אחיו הצעיר כה״ר בצלאל. היא עלתה לירושלים וסבלה הרבה מקשיי פרנסה, ומספרים שקרו לה כמה נסים בארץ בזכות בעלה הרמ״א. היא קבורה בהר הזיתים.
בני הקהילה זכרו לטובה את כל פעולו ומסירותו למענם, הם קבעו את יום פטירתו יומא דהילולא שבו עולים לקברו, ועוסקים בחבורות בלימוד משניות ובקריאה בספר הזוהר בעיקר האידרות – רבא וזוטא. גם כשחוסלה הגולה בצפרו בעקבות העליה לארץ ישראל, יהודי צפרו בישראל המשיכו לכבד את זכרו, קבעו בתי כנסיות על שמו בערים שונות ושומרים את יום ההילולה שלו.
הרמ״א כדיין
עם פטירת דודו רבי עמרם, הפך הרמ״א לסמכות המרכזית בעיר. הופנו אליו מרבית השאלות והבעיות שהתעוררו בקהילה בענייני אישות ובדיני ממונות. במרוצת הזמן הלך שמו לפניו ושאלות בהלכה הגיעו אליו גם מקהילות אחרות: מפאס, מקנאס, מאראקש, אספי, טאנגייר, אצוירא, דבדו, לקסאבי, אפראן, ועוד. גם הרמ״א הפנה שאלות שלא הוכרעו בבית דינו לחבריו הרבנים, בעיקר לחכמי פאס. בנוסף לפסקי דינים שהיו נפסקים בבית דינו ושהופנו לחבריו הרבנים במקומות אחרים לחוות דעתם עליהם. בשבתו כדיין השתדל להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, עמד לימינם של העניים והשתדל לפשר. הרבה מסופר עד היום בפי ההמון על פעילותו ותרומתו בהשכנת שלום. גם בפסקיו אנו מוצאים ביטוי לאהבתו ורדיפתו אחר השלום. פסק דין אחד מוקדש רובו ככולו להטפה מוסרית למען השלום והאחדות, במליצה נפלאה ומשכנעת השזורה ובנויה מפסוקים ומאמרי חז״ל, חכמת הטבע והקבלה. לרוב חשיבותו של הפסק אצטט ממנו פיסקה קטנה:
"גם בעינינו יפלא על עדה קדושה ושלימה קהל דובדו יע״א הכהנים והעם, איך פרצו גדר ועקרו נטע שעשועים הנטוע בזרע קדש דכתיב וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך (ישעי נד, יג). ועשו ואייו דשלום קטיעא, במקום שהיה להם להאריכה כמורדייא דלברות, ובפרט בדבר שחכמי ורבני העיר מסכימים בו, איך הכת האחרת ליזלו בתר איפכא ולא חיישי אלו עוברים על לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דבי יז, יא), בוא וראה כמה שנאוי המחלוקת לפני המקום כי בזמן שעשו ישראל את העגל כיון שהיו בשלום לא נפסק המן, ובמחלוקתו של קרה לא ירד המן באותו היום כמ״ש חז״ל, ואף בתכונת והרכבת האדם, כל עוד שיסודותיו בשלום יחדיו הרי הוא חי ובריא ובזמן שיגבר אחד על חבירו גבר יגוע ויחלש וכמו שאמר אבי המשוררים אין שלום בעצמי מפני חטאתי(תהי לח, ד). גם בששת ימי בראשית נאמר בהם כי טוב, לבד מיום שנאי בו יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל בין מים למים לא נאמר בו כי טוב."
היתה לרמ"א אהבתו עזה לתורה וללומדיה. ביטוי לכך אנו מוצאים בשירים הרבים שחיבר לכבוד התורה. וכן בתוכחה גדולה שחיבר במליצה נפלאה על איש שהעז לדבר נגד תלמיד חכם, כדברי פתיחתו: "מנחה היא שלוחה לאיש שלח שוט לשונו לדבר סרה בגדולים אשר קטנם עבה ממותניו, דברים שלא ניתנו ליכתב…".
באחד מפסקיו הוא מטיף מוסר שלא להרהר ולערער אחרי פסק דין שיצא מפי בית דין משום שזה מוביל למחלוקת ולחילול ה':
כדי שלא ליתן פתחון פה למצפצפים ולמהגים, אשר שתו בשמים פיהם ומדברים עתק על דיינים מומחים אשר לא כדת, והעיקר הוא דברי בית דין שעמדו לפניהם לדין… וכאשר יגזרון כן יקום… והדבר הזה הוא יתד בל ימוט, הן מצד הסברא והן מצד האמת… שאם כן כל מי שיתחייב בדין יסוב כל הארץ כערבה, אולי ימצא איזה בית דין קטן וגדול… ויאמר לפי דעתו זכאי הוא בדינו ומתוך כך יטילו מום בקדשים וירבה פירוד הללות ומחלוקות בישראל, ולקתה מדת הדין, מלבד חילול ה' ונעשית תורה כשתי תורות ח״ו…
הרמ״א ישב בדין עם שמונה רבנים שרובם מבוגרים ממנו. לדון עד ימיו האחרונים. פסק דין אחרון כתב בחודש תמוז התרנ״(1896) כמה ימים לפני פטירתו.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז-משפחתו.
עמוד 9
כתיבת תגובה