המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-מבחני סיום הלימודים יסודיים

מבחני סיום הלימודים יסודיים

סיימתי בהצלחה את שש שנות לימודיי בבית הספר היסודי. בחינות הסיום הממשלתיות עתידות היו להיערך בבית ספר מעורב, כך עדכן אותי אבי. ייבחנו שם יהודים, מוסלמים ונוצרים יחד. התלמידות הערביות נהגו ללבוש שמלה המשתפלת עד לברכיים מעל למכנסיים ארוכים, ולחבוש מטפחת צבעונית לראשן. תלבושתן של התלמידות הנוצריות הייתה מוקפדת וכללה חצאית משובצת עם קפלים וחולצה לבנה. חלקן ענדו שרשרת עם צלב על חזן.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי ממש לשלושת הדתות, אך ההבדלים לא העיבו ונוצר קשר מיידי בין התלמידות שחייכו אלה לאלה. עוינות או ניכור לא היו כלל. התיישבתי ברצינות גמורה ליד תלמידה מוסלמית שבירכה אותי לשלום ולהצלחה בנימוס רב. חולקו לנו דפי המבחן.

גופי רעד מההתרגשות. הרמתי את מבטי לעבר חלון קטן וראיתי את ראשו של אבי שסימן לי לקרוא את השאלות ולענות עליהן מיד. אבי היה מאוד מתוח ורציני, כאילו כל עתידנו היה תלוי בגורלם של רגעים אלה. הוא כל כך התגאה בבתו, סוזן־מזל, הקרויה על שם דודתו ״אימא מזל״ שגידלה אותו לאחר שהתייתם בגיל צעיר, על שסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי ונבחנת ללימודים גבוהים יותר. וכעת הגיעה שעת המבחן הגורלית.

הבנתי שברגע זה נערך מבחן העתיד שלי. אם אעבור אותו בהצלחה, אמשיך ללמוד בחטיבה, ואם לא, אאלץ לפרוש ולהתחיל לעבוד כזבנית או כתופרת במקרה הטוב, ולא רציתי זאת כלל וכלל. יתרה מזאת. ידעתי שהצלחתי תזכה אותי בהערכה רבה מצד אבי, שבוודאי יפנק אותי יותר. הבעתי משאלה להצלחה והתחלתי להשיב על השאלות בנושאי חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה וספרות. אינני זוכרת איך התשובות זרמו, אך הדפים הריקים הלכו והתמלאו כאילו מעצמם, וכתיבתי זרמה ללא הפוגה במשך דקות ושעות ארוכות.

Ce que femme veut, D…le veut

אלוהים רוצה… את מה שהאישה

Advienne que pourra

עשה את המוטל עליך, יהיה מה שיהיה

עם סיום המבחן, מסרתי את הדפים למשגיחה המוסלמית שפניה מכוסות היו ברעלה ורק עיניה נראו מתרוצצות לכל הכיוונים, גם לאחר שמסרתי לה את דפי המבחן. יצאתי לאוויר הצח שבחצר בית הספר בה המתין לי אבי. הוא לא שאל על הרגשתי ולא התעניין, ורק החזיק בידי והובילני לספסל הניצב בפינה, שם ישבנו יחד למשך זמן ארוך ומייגע. השמש החלה כבר לשקוע באופק. הציקו לי רעב וצמא אך נמנעתי מלבקש לשתות או לאכול. גם יתר התלמידים שיצאו בזה אחר זה, המתינו עם הוריהם בחוץ לתוצאות הבחינות שנבדקו בינתיים על ידי המורים בתוך אותן כיתות מחניקות.

והנה הגיעה הישועה. אבי הרעב נזכר שיש בתיקו כריכים ושתייה, הושיט לי פרוסת לחם עם שוקולד ובקבוק מים והמשיך להתעטף בשתיקתו. אז יצאו המורים מהכיתות, תלו על לוח מודעות רחב רק את רשימת שמות התלמידים אשר הצליחו במבחן, ונסתלקו מהמקום. מבחינתם, התלמידים שנכשלו לא היו קיימים, כאילו בלעה אותם האדמה.

התלמידים והוריהם קפצו ממקומם כנשוכי נחש, דילגו מעל הספסל שניצב היה מתחת ללוח המודעות, וחיפשו בעיניים כלות את שמם ברשימה. אבי הגיע אל הלוח בין הראשונים. הוא הבחין בשמי המתנוסס בגאווה והמבשר על ההצלחה במבחנים. הוא אחז בידי בחוזקה בלי לומר ולו מילה אחת, והוביל אותי מיד לחדר המנהל. שם המתינו לנו שתי פקידות אשר שלפו את התעודה שעליה התנוססה הכותרת ״סרטיפיקט דטיוד פרימר״, תעודת מעבר מלימודים יסודיים. ברשישת סוזן, ילידת מראכש, 1948, אב – יצחק, אם – דינה. אלה הפרטים שהיו חשובים בעיני אבי. הוא יכול היה כעת להתגאות בי בפני כל חבריו בקהילה ובפני חרשי הנחושת שעבדו איתו בשכנות, מוסלמים ויהודים כאיש אחד. הוא כמעט שחטף מידיה של הפקידה ההמומה אך הסלחנית, את התעודה הגדולה והמלבנית שמודפסת באותיות גדולות בצבע ירוק טורקיז, ורצנו יחד לזגג אשר כבר עמד לסגור את חנותו. רצתי לצידו מתנשפת, נחנקת מהנגיסות הגדולות בכריך, משתעלת, אך אבי לא האט ולא הרפה. הוא ויתר על הכריך שלו והמשיך בצעדים גדולים לעבר הזגג. הלה, בראותו אותנו, התעכב לשאול לפשר הריצה שלנו לעברו, וגילה במהרה שפרנסה היא שיש לו כאן ושאין לסגור את העסק אלא את העסקה. אבי צחק בקול והושיט לו את התעודה בגאווה שאותה לא יכול היה להסתיר. הוא ביקש ממנו להכין עבורה את המסגרת הכי יפה שיש לו בחנות, וכך הוא אכן עשה בלי היסוס. אבי התנהג כמו שותף מלא, כאילו הוא שעבר את המבחנים, ושניהם לא התעניינו בהרגשתי ולא טרחו לברר האם אני גאה בהישגיי ומה אני חושבת בעניין זה. הזגג ניסר בקפידה את העץ, התאים את הזכוכית, וצירף את הכול למסגרת יפהפייה. כשעה המתנו עד לסיום המלאכה הברוכה.

חינוך בנות בכי״ח, ב-1901 הקימה כי״ח את בית הספר לבנות במראכש. המחזור הראשון נפתח עם 61 תלמידות. בתחילה כללו הלימודים סדנאות להכשרה מקצועית בתחום התפירה, דבר שעודד בנות עניות להצטרף ללימודים. בשנים הראשונות רבו מקרי הנשירה עקב נישוא׳ בוסר, או תחושות בושה של ההורים, אך במהרה התמלאו כיתות בית הספר עד אפם מקום.

הנהגת הקהילה ראתה בעין יפה את חינוך הבנות. למעשה, עשירי הקהילה, וביניהם רבנים, עשו מאמצים גדולים על מנת לשלוח את בנותיהם לבית המדרש למורים בפריס, משום שהחינוך העל-יסוד׳ היחיד במראכש היה בבתי ספר לא יהודים, ובתי הספר של כי״ח הבטיחו קבלת חינוך במסגרת יהודית, גם אם פחות מסורתית מהמקובל עד אז.

בסיפוק רב ובחיוך רחב, מיהר אבי להודות לו, ושילם ברוחב לב לזגג המרוצה ללא ספק. צעדנו יחד לכיוון הבית בשעות החשכה, גאים ומאושרים. ״הנה התעודה הראשונה של המשפחה״, בישר הוא לאמי, ״אללה איקמל בלכיר!״, אלוקים ימשיך בטוב!

אמי צחקה בקול ופצחה בצהלולים קולניים. לשמע האזעקה הקולנית נזעקו השכנים הסקרניים ובאו כדי להבין על מה המהומה. הם בירכו את בני המשפחה כאילו המאמץ וההצלחה במבחנים הייתה שלהם.

אבי סיפר להם על זמן ההמתנה שלו בחוץ, על השמחה שפקדה אותו כשקיבל את התעודה, ועל הטרחה שטרח כדי להספיק להגיע לזגג לפני שהלה נועל את העסק שלו. כל השיחה הוסבה לכיוון ההישגים שלו בנושא, ואני נותרתי מאחור, מחכה למחמאה או לעידוד אשר הגיעו רק למחרת מפי אחותי, אנט, שכעסה על שאף אחד לא טרח לברך אותי על הישגיי הראויים לשבח. אנט הוליכה אותי החוצה לכיוון הצורף והעניקה לי את שעון היד הראשון שלי. מתנה זו ריגשה אותי מאוד, והשעון ליווה אותי שנים רבות, גם לאחר שגווע והצביע כל הזמן רק על השעה עשר.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-מבחני סיום הלימודים יסודיים

עמוד 43