אלי פילו
מנהגי חתונה במרוקו:פולקלור יהודי מרוקו – משה גבאי
מנהגי חתונה במרוקו: יהודי מרוקו נישאו בגיל צעיר. בערים אחדות נערכה ההיכרות בין בני הזוג באמצעות שליחים, רבנים ומכובדים מהקהילה, ואילו במקומות אחרים נעשה השידוך באמצעות ההורים. רבים המקרים בהם נערכו הנישואין בין קרובי משפחה, ובכל מקרה לא נהג הצעיר לחזר אחר הנערה, כפי שנוהגים צעירים בדורנו.
כל ענייני החתונה, הכנותיה ולבטיה הוסדרו בין הורי החתן והורי הכלה, ובמקרים רבים לא ראתה הנערה את אישה לעתיד עד לטקס האירוסין, שנערך במועד סמוך מאוד לטקס הנישואין. טקס האירוסין נערך בבית הנערה ברוב פאר והדר. במרכזו עמדה הארוסה כשהיא לבושה בלבוש חגיגי ומקושטת בתכשיטים יקרי ערך, כיאה לבת־מלך.
יופיה ואופיה תוארו בשירי תהילה מרנינים את הלב, על־ידי פייטנים ומקהלת נשים ממשפחות הכלה והחתן. באווירה חגיגית עליזה ובנוכחות כל בני המשפחה והאורחים, ענדה אם החתן לכלה שעון זהב, כשהיא מלווה את פעולתה בנעימות מיוחדות ובסלסולים ערבים לאוזן. חתנים עשירים שרצו להביע אהבתם הגדולה לכלותיהם, הוסיפו על שעון הזהב גם עגילים ושרשרות זהב. בפורים נהגו חתנים לשלוח מתנות לארוסותיהם ויש שנהגו לקיים את הטקס דווקא ביום פורים, שכולו שמחה וששון.
במהלכו של הטקס החתים סופר בית־הדין את שתי המשפחות על כתב־התחייבות לפיו חייבים החתן והכלה להינשא, וכן נקבע גודל הקנס אותו יצטרך לשלם הצד המפר את הבטחת הנישואין.
מרגע שנסתיים טקס האירוסין ראו הורי הכלה בחתן אחד מבני הבית, ומעתה היה אורח רצוי בביתם ונהג לסעוד על שולחנם בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים אחרים.
באחת השבתות שלפני החתונה נפגשו הורי הכלה והורי החתן, כדי לדון בסדרי החתונה ותנאיה. משהוסכם על מועד החתונה התאספו נשים ממשפחות החתן והכלה והחלו בהכנות המרובות. פרטים על החתונה ומועדה פרסמו המחותנים באמצעות ״שער החתן״ — ציור שאותו נהגו לצייר בפתח ביתם.
הנדוניה. ימים אחדים לפני הטקס, נהגה הארוסה להזמין את חברותיה וקרוביה לחזות בנדוניה, שאמה הכינה עבורה עוד בהיותה קטינה. בטקס הציגה חפצים יקרי ערך, שהיא עתידה לקחת לביתה אחר נישואיה. בין היתר הוצגו מפות רקומות, סדינים וציפיות רקומות ברקמת יד — פרי מלאכת מחשבת של אשה מומחית לדבר, מרבדים ושטיחים ססגוניים, תכשיטים יקרי ערך, שמלות וכותנות בשלל צבעים, וקפטנים עשויים מאריג קטיפה מעוטר בחוטי זהב וכסף. בין פריט לפריט שהוצג על־ידי הכלה, נהגו חברותיה לפתוח קולן בשירי תשבחות והערכה ולעיתים אף לפתוח במעגלי רוקדים כשהכלה במרכז.
שלושה ימים לפני החתונה הלכה הכלה לטבול במקווה ועמה נשים מבנות משפחתה, נושאות את כליה. הן ליוו את ההליכה אל המקווה בשירים, בפיוטים ובריקודים מסורתיים. לאחר שובה של הכלה לביתה העניק לה החתן מגש כסף ועליו בשמים ותמרוקים בעלי ניחוחות נעימים.
טקס החינה. אחד הטקסים המרהיבים שלפני החתונה הוא טקס החינה, שבו מרחו את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה. כל הבאים לטקס הופיעו בלבוש חגיגי מסורתי, כיאה לאירוע חגיגי. בין האורחים היו גם פייטנים ויודעי שיר, שבאו לשמח את הכלה בטקס החינה. החינה מסמלת שמחה, אושר, שלמות, ושביעות רצון. גם כאן, כביתר הטקסים שלפני החתונה, היתה אווירה עליזה ושמחה, ושירת הנשים נשמעה עד למרחוק.
החתונה נערכה בבית הכלה או בבית החתן, כשהכל נוצץ ומשרה אווירה נעימה. לאחר שהכלה התיישבה על כסא מהודר מכוסה קטיפה שהועידו לכבודה, הביאו הגברים את החתן מביתו בשירה ובפיוט. בזמן החתונה ישבו החתן והכלה על כסאות מהודרים שהונחו על שולחנות גבוהים, כדי שהכל יוכלו לחזות בזוג הצעיר והנאה, ובעיקר ביופיה ובתפארתה של הכלה. אשה נאה נחשבה אשה בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן. וכך תיארוה בפני החתן כאשר ביקשו לשדכה.
בנעימה מסורתית מיוחדת נהגו לקרוא את הכתובה בה הובלטו ״סדרי הייחוס״ של החתן והכלה, עד חמישה־עשר דורות. בהשתתפות כל האורחים ובני המשפחה, נמשכה החתונה כשהיא מלווה בשירים ובפיוטים, בתופים ובמחולות עד אור הבוקר.
הכתובה. כתב התחייבות (בלשון ארמית) של החתן כלפי הכלה, שנהוג בכל קהילות ישראל. לפני התקנה הקדומה, שהתקינה שמעון בן שטח, כל העומד לשאת אשה יכתוב כתובה ויתנה לאשתו עם הנישואין. במרוקו, הכתובה נכבתה על־ידי סופר הקהילה בכתב רש״י, פרט לשמות של החתן והכלה, שנהגו לכתוב באותיות מרובעות בולטות.
ציורים יפים קישטו את הכתובה של בעלי מעמד, וכל סופר קישט כיד הדמיון הטובה עליו. את הכתובה קורא סופר בית הדין הרבני בשעת הקידושין. לאחר הקריאה נמסרה הכתובה בידי הורי הכלה, שהיו שומרים אותה בנרתיק עשוי פח או נחושות. תנאי הכתובה נקבעו יום אחד לפני החתונה (יום שלישי) והוא נקרא ״נהאר־שבועה״ (יום השבועה -ההתחייבות), כי יום רביעי היה קבוע תמיד כיום החתונות.
כתובה גדולה (עם סכום גדול) היה בה משום ביטוי ליחס של כבוד והערכה לכלה ולמשפחתה. יש משפחות שנהגו לקבוע את הנדוניה במטבע החסאני(שהיה בתקופת הסולטאן מולאי אל־חסן) או בדורוס (מטבע ספרדי) ולא במטבע הנהוג. תנאי זה בא להכביד על החתן ולמנוע ממנו גירושין בקלות, כי מטבע זה היה מכסף טהור ואיננו בנמצא, ובמקרה של גירושין היה רב הקהילה קובע את ערכו ביחס למטבע הנהוג באותה תקופה.
למחרת, בבוקר הנקרא ״צבאח אל ערוסה״(בוקר הכלה), באה אם הכלה עם המאצטה ומוציאה את הסדין כדי להוכיח, שהכלה אכן היתה בתולה ולא ביישה את משפחתה. בבוקר זה כיבדו את האורחות בחלב ובלביבות ״שפנז״.
Racines-Roots-JUdaisme tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
LA KETOUBA. C'est le contrat de mariage par lequel le mari s'engage à satisfaire tous les besoins de sa femme. Le mot Kétouba vient de l'araméen, cette tradition ayant été Introduite par le grand rabbin Shimon Ben Shatah qui avait prescrit "que celui qui prend femme doit lui écrire une Kétouba e\ la lui remettre au moment du mariage". Au Maroc la Kétouba était écrite par le greffier en lettres Rachi, sauf pour les noms de famille calligraphiés en lettres d'imprimerie.
Les familles les plus aisées rédigeaient des ketoubot superbes avec force dessins et couleurs à l'imagination du greffier. Après sa signature par le mari en présence du rabbin, du greffier et de témoins, la kétouba était remise à la famille de l'épouse qui la gardait précieusement dans un étui de plomb ou zinc. Les conditions de la kétouba étaient rédigées le mardi, un jour avant le mariage qui avait lieu obligatoirement le mercredi.
La coutume était d'inscrire des sommes élevées — que devrait payer le mari en cas de divorce — le montant étant considéré comme un critère d'importance. Dans certaines familles la somme était libellée en Hassan¡ — unité de monnaie du temps du Sultan Moulay Hassan — ou en douros espagnols et non en monnaie locale. La raison: c'étaient des monnaies en argent de haute valeur et de cette manière le mari hésitait avant de demander le divorce, la traduction du montant de la kétouba en monnaie actuelle étant du ressort du tribunal rabbinique.
Le lendemain matin, "sbah el 'rosa", “le matin de la mariée", la mère de la nouvelle épouse venait défaire le lit nuptial pour exhiber le drap maculé de sang, preuve Irréfutable que la mariée était une fille d'honneur — donc vierge. Après c'est une bonne collation au lait et aux beignets, "sfnz".
LE MARIAGE TRADITIONNEL AU MAROC.
Dans l'ancien temps on se mariait à un âge précoce. Dans certaines villes les présentations entre les futurs époux, se faisaient par des intermédiaires, l'envoi de délégations ae notaDies et rabbins, et dans d'autres c'était l'office des parents. Les mariages au sein de la famille au sens large étaient fréquents mais en aucun cas on ne connaissait les méthodes d'approche des jeunes d'aujourd'hui!
Les parents estimaient que le mariage était une affaire trop sérieuse pour être laissée aux époux et arrangeaient tout entre eux et II arrivait souvent que la jeune fille voyait pour la première fois son promis le jour des fiançailles qui était très proche de la cérémonie du mariage. La cérémonie des fiançailles avait lieu en grande pompe dans le maison de la fiancée. La fiancée était somptueusement habillée, portant des bijoux scintillants comme il convient "à la fille du roi".
Sa beauté et ses qualités étaient vantées dans les chants des paytanim et des choeurs de sa famille et de la famille du fiancé. En présence des membres de la famille et des invités, la mère de la fiancée, remettait à sa fille une montre en or tout en chantant des airs connus et mélodiques. Les riches pour marquer leur amour, ajoutaient à la montre, un collier et des boucles d'oreille. Le jour de Pourim les fiancés envoyaient des cadeaux à leurs promises et c'est pour cela que certains célébraient les fiançailles le jour de Pourim qui est tout de joie et d'allégresse.
Au cours de la cérémonie le greffier du tribunal faisait signer les familles sur l'accord d'engagement, avec ses conditions et le montant de l'amende à payer par la partie qui enfreindrait son engagement de mariage.
Après les fiançailles les parents de la promise commençaient à traiter le fiancé comme un membre de la famille, l'invitant à déjeûner le chabbat, les jours de fête et à participer à toutes les joies familiales.
Les parents des futurs mariés se rencontraient un des chabbatot qui précédent la noce pour en fixer les modalités et les conditions. Une fois la date fixée, commençaient les préparatifs avec le concours des femmes des deux familles. Leur intention de se marier, ils l'annonçaient en dessinant à la porte de leurs maisons "l'entrée du hatan — marié".
LA DOT. Quelques jours avant la cérémonie du mariage, la fiancée avait coutume d'inviter ses proches et amis à venir admirer sa dot, que sa mère a préparé pour elle depuis son enfance. L'exposition comprenait les objets que la fiancée prendrait avec elle dans son nouveau foyer: nappes brodées, draps ouvragés, taies d'oreiller brodées à ses initiales, tapis, bijoux, robes multicolores, kaftan de velours brodés de fils d'or et d'argent. Les femmes exprimaient avec des chants et parfois même des danses leur admiration et leur appréciation de ces trésors.
Trois jours avant la noce, la future mariée se rendait au bain rituel — le Mikvé — accompagnée en procession par ses proches qui traversent les rues du Mellah en chantant et en battant tambour. A son retour du bain le futur mari lui envoyait en présent un plateau d'argent chargé de parfums précieux et de produits de maquillage.
LA CEREMONIE DU HENNE. Une des soirées les plus somptueuses est celle du henné, qui portait ce nom parce que la future épouse se teignait les paumes des mains et la plante des pieds de henné. Tous les invités arrivaient habillés de leurs plus beaux atours traditionnels, sans oublier les musiciens et le paytan. Le henné symbolise la joie, le bonheur. La cérémonie se poursuivait tard dans la nuit et nul n'aurait osé se plaindre du bruit car la fête d'une famille était celle de tout le quartier.
Le mariage avait lieu soit au domicile du marié, soit à celui de la mariée. Après que la mariée se soit installée sur son trône, le marié était amené de chez lui par ses parents et amis accompagné de chants et musique. Les deux futurs époux prenaient place sur des sièges élevés placés sur une estrade de manière à être visibles de loin et que chacun puisse admirer la beauté de la mariée. Les canons traditionnels de la beauté: l’embonpoint, la blancheur de la peau, le rouge des joues, les fossettes. C'est avec une telle description que l'on enflammait l'imagination du futur mari que l'on voulait séduire.
La Ketouba à la marocaine se doit d'être longue, rappelant l'arbre généalogique le plus complet possible — remontant parfois dans les familles de l'aristocratie sépharade jusqu'en Espagne. Après la cérémonie religieuse de lecture de "Sept bénédictions", c'était un festin agrémenté de musique qui durait jusqu'aux premières heures du matin.
MARRIAGE CUSTOMS IN MOROCCO
The Jews of Morocco married at an early age. In some cities, emissaries, rabbis or elders would bring the couple together, and in other places the parents would handle the “shidduch." In many cases there were marriages between relatives, and courting was frowned upon.
All the arrangements and preparations were done by the parents, and very often the girl did not see her future husband until the betrothal ceremony. This was conducted at the girl's home very close to the wedding, with much grandeur and splendour. The bride was dressed and bejewelled ”like a princess", and her beauty and character were extolled in joyous songs of praise' by male and female cantors employed by both families. A gold watch was placed on the bride's wrist, accompanied by special tunes and incantations. The wedding date was posted on the doorways of both families, with a painted illustration known as "Sha'ar Hechatan״ (Groom's Notice).
DOWRY — Several days prior to the ceremony, the engaged girl would invite her female friends and relatives to view the dowry, which her mother had already prepared when she was a teenager, such as hand-embroidered tablecloths, sheets and pillowcases, jewellery, dresses and nightgowns in a rich variety of colors, and kaftans made of woven velvet embellished with gold and silver threads.
MIKVEH — Three days before the wedding, the bride would immerse herself in the Ritual Bath, accompanied by the womenfolk carrying her things for her. On returning home, the groom presented her with a silver tray arrayed with exotic perfumes and cosmetic ointments.
HENNA — At this popular festivity, the hands and legs of the bride are smeared with henna. Among the traditionally-dressed guests are cantors and singers who have come to make the bride happy. Henna symbolize joy, happiness, perfection and satisfaction, so the atmosphere is festive and jocular.
THE WEDDING The wedding was usually held at the home of the bride or groom. After the bride had been seated on a velvet-covered chair, the men would bring the groom from his home accompanied by psalms and songs. During the wedding, the bride and groom are seated on splendid chairs which have been placed on high tables, so that all can look upon the young and handsome couple, and especially the beauty and magnificence of the bride. A beautiful woman was buxom, had a double chin, clear complection, and birthmark. This is how she was described to the groom when the match was being made.
A special traditional tune was sung for the reading of the Ketubah in which the "Sidre Yichus״ (the ancestral line), 15 generations back, of the bridge and groom were read out. The wedding continued, with the participation of all the guests and family, accompanied by psalms and songs, drums and dancing until the break of dawn.
THE KETUBAH — This the Aramaic word fot the obligatory contract drawn up by the groom in favour of his bride, and it is the custom in all the communities of Israel. According to a ancient specification (takana) drawn up by Shimon Ben Shatah, every man who is about to marry will draw up a ketubah and give it to the wife upon marriage. In Morocco, the ketubah was written up by the community scribe in the Rashi lettering, except for the names of the bride and groom, which were written in large square letters.
Beautiful illustrations decorated the ketubah of the well-off members of the community, and each scribe would embellish the ketubah according to the delights of his own particular imagination. The ketubah would be read out by the scribe of fhe Rabbinical Bet Din during the kedushim — the marriage ceremony. After the reading, the ketubah was given to the parents of the bride who kept it in a sheath made of tin or copper.
אזיל דמעה Complainte sur la mort de Rabbi Amram Diwab-David Ben Hassin
אזיל דמעה
COMPLAINTE SUR LA MORT DE RABBI AMR AM
DIWAN
"J’ai composé cette élégie en apprenant la nouvelle de la mort du grand sage, émissaire de Terre Sainte, le vénéré Rabbin ‘Amram Diwan, de bienheureuse mémoire, délégué par Hébron – Qu ’elle soit reconstruite incessamment, de notre vivant! Amen! – au mois de Av 5542 (entre le 12 juillet et le 10 août 1782). Sur l’air de 'למי אבכה'. Acrostiche:״.'אני דוד בן אהרן, עמרם׳
Je pleure à l’annonce de la mauvaise nouvelle.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
On n’entend partout que pleurs, plaintes et lamentations.
"Hélas! Hélas!", crie la Terre d’Israël, désespérée.
Le vaisseau a cru sombrer.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
La communauté d’Israël pleure amèrement.
Il n’y aura plus de fêtes ni de chants d’allégresse.
Comme elle est assise solitaire, la ville de Hébron!
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Personne ne se soucie de ses tourments.
La douleur de Qiryat Arba‘ est grande,
Car elle a perdu son protecteur, et sa lumière s’est obscurcie.
Elle se lamente. Il n’y a plus de sécurité pour les passants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Rabbi ‘Amram savait susciter la générosité
Des enfants d’Israël (lors de ses collectes pour Hébron).
Il accomplissait les commandements du Créateur,
Il servait Dieu avec amour.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Chaque génération a ses prédicateurs et ses notables.
Tous se pressaient à ses homélies
Et prisaient ses commentaires, attrayants, plaisants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Il remplissait sa mission avec diligence,
Puis repartait en Israël, où était sa demeure.
Là où ü séjournait, il attirait des étudiants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Son jugement était pur et limpide,
Ses arguments décisifs. Ses paroles étaient écoutées,
Car elles étaient appropriées, toujours pertinentes.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Père affectueux, (sage) comme Darda‘, Khalkol et Heiman (au temps du roi Salomon),
Emissaire probe, toujours prêt à enseigner la Thora,
Ses paroles étaient pleines de charme.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
C’était un juge perspicace.
En tant qu’émissaire de Terre Sainte,
Sa réputation et sa probité étaient proverbiales.
Sa campagne de collecte resta fructueuse jusqu’au bout.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Tel Rav Tavyomi, c’était le plus grand des sages.
Vision sublime! Il ressemblait à un ange de Dieu,
Avait toutes les perfections, comme une perle précieuse.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
L’angoisse m’étreint jusqu’aux entrailles.
Comment ce juste irréprochable a-t-il pu être enterré en terre étrangère?
Maître de l’Univers! Pourquoi est-il venu (jusqu’au Maroc),
et n’a-t-il pu retourner chez lui (en Terre d’Israël)?
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
‘Amram a été distingué, pur comme la laine la plus blanche.
Tel un astre éclatant, sa lumière pointait comme l’aube.
Son commerce était plus précieux que celui de l’argent et de l’or.
Qu’il lui soit accordé une part éminente dans le Monde Futur!
Dieu de pureté, Notre Protecteur, Eternel,
Roi qui décide de la vie et de la mort,
Accorde une longue vie à son fils (Hayyim),
Et qu’il mérite de devenir un grand sage comme son père!
Que Dieu veille sur lui jusquà un âge avancé!
הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו-ועידת Algeciras-אליעזר בשן
הסכם בין צרפת לבריטניה לחסות על מרוקו
ב-8 באפריל 1904 נערך הסכם בן תשעה סעיפים בין צרפת לבריטניה, ובו הוסכם על הכרה בחסותה של צרפת על מרוקו, ובזו של בריטניה על מצרים. וכן בתוספת סודית, ובה הוסכם על הכרה בשליטתה של ספרד על אזורים בצפונה של מרוקו, ובהן הערים מלילה וסאוטה. ההסכם הנ״ל הרגיז את שלטונות גרמניה, והקיסר וילהלם השני הפסיק את ביקורו באי קורפו, ועגן בטנג׳יר בשנת 1905, כדי להפגין את האינטרס הכלכלי של גרמניה במרוקו. הגרמנים שסחרו במרוקו תמכו בו. הוא דיבר על שאיפתה של גרמניה לראות את מרוקו עצמאית, הדבר גרם למשבר בקבינט בצרפת. כמו כן הוסכם בשנה זו בין צרפת לאיטליה, כי לזו האחרונה יד חופשית להשתלט על לוב.
אחרי ביקורו של הקיסר הגרמני בטנג׳יר בשנת 1905, הוא שלח ברכותיו לסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, והזהיר אותו מפני ההצעות של צרפת לרפורמות. באותו הזמן הקונסול של גרמניה בקזבלנקה אמר לחבריו כי ׳שני הסולטאנים חברים. בספר הדן ביחסי גרמניה עם מרוקו נכתב, כי ב-1905 היו רופאים גרמנים בקזבלנקה, וכן בערים טנג׳יר ומוגדור. ואלו היו מועילים לחולים ולפצועים, בני כל הדתות. היה זה אחד האמצעים לחדירתה של גרמניה למרוקו, מול אויבתה צרפת.
ועידת Algeciras
ב-30 במאי 1905 הזמין הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, את מדינות אירופה דלהלן: גרמניה, אוסטריה, בלגיה, ספרד, צרפת, בריטניה, איטליה, הולנד, רוסיה, שוודיה וארה״ב, לועידה שנפגשה בעיר Algeciras בספרד. ב-7 באפריל 1906 נערכה ועידת אלג׳סיראס, בהשתתפות מדינות אירופה הנ״ל וארה״ב. בה אושרה עצמאותה של מרוקו, תחת מרותו של הסולטאן, ועל כלכלה פתוחה. והאינטרסים הכלכליים המשותפים למעצמת החסות של צרפת על מרוקו, וכן זו של ספרד, על כמה ערים בצפונה של מרוקו. הובטחה עצמאות למרוקו, וצרפת תעניק לה רק חסות. צרפת וספרד הסכימו ביניהן בספטמבר 1905, כי ברבאט ובקזבלנקה תוקם משטרה צרפתית, ובטנג׳יר משטרה מעורבת ספרדים וצרפתים.
האוכלוסיה בקזבלנקה בשנת 1904 ועיסוקיה
לפי דו״ח שנכתב על מצב היהודים בקזבלנקה בשנת 1904, האוכלוסיה מונה בין 25 ל-30 אלף תושבים, כולל אלה שהגיעו מאירופה לעיר. הערבים הם הרוב, ומספר היהודים מוערך ב-5500, מהם שהגיעו ממקומות שונים במרוקו, ואחרים שהגיעו מאירופה. הרוב עוסק במסחר, מהם סיטונאים. הם מייצגים חברות שונות של אנגלים, צרפתים, גרמנים, איטלקים, בלגים, ספרדים ואמריקאים. מייצאים עורות, גרעיני כותנה ותבואה. מייבאים קמח, סוכר, תה, נרות, בדים. אצל רוב התושבים היחס ליהודים אינו חיובי. התושבים מחולקים באזורים של העיר לפי המוצא ומעמדם הכלכלי. אחרי הספרדים, שהם הרוב, חיים בה אנגלים. היהודים: הפליטים חיים בעוני העלוב ביותר. גרים בתוך גטו, המכונה כאן מלאח.
קונסול בריטניה בקזבלנקה החל בשנת 1894 Madden Archibald Maclean, דיווח ב-9 באפריל 1907 לשגריר הבריטי בטנג׳יר את הפרטים הבאים על המתרחש בקזבלנקה:
יש לי הכבוד להודיעך ששבטים אמנם לא חדרו לקזבלנקה, אבל שלושה שבטים נראו אתמול, ומאז הם התפזרו. מצוקתם כפולה: ראשית, בכמה מקרים יהודים תקפו מאורים. ושנית: בנייתם של בנינים על ידי אירופאים מחוץ לחומות. הנושא הראשון נפתר באמצעות תשלום על ידי יהודי. אבל התגובה של המוסלמים באשר לנושא השני אינה ידועה (413/45 FO).
עילה לכיבוש הצרפתי, רציחת פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל
הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, בשנת 1906 העניק זכיון למהנדסים צרפתים לבנות נמל בעיר. מיד אחר כך התנפלו הילידים המקומיים ושללו מכל הבא לידם, הופצה שמועה כי אשה מוסלמית נאנסה, והדבר גרם למהומות בקזבלנקה. הרגו מספר פועלים. ביולי 1906 נרצחו יהודים בקזבלנקה על ידי שבטים מאורים. אחרי שרצחו צרפתים שעבדו בנמל. פרצו לרובע האירופאי של העיר, אחר כך פרצו והרסו את הרובע היהודי, הרגו נשים וילדים באכזריות ולקחו נשים יהודיות בשבי. נפצעו 250 נשים ובנות, פליטים יהודים הגיעו לג׳יברלטר. ההתקוממות של המוסלמים בעיר היתה אנטי נוצרית, וגם היהודים נפגעו כתוצאה מכך. מבחינתה של צרפת מתחילה ההיסטוריה של המקום ב-1907, לאחר שהגנרל הצרפתי דריר כבש את אוג׳דה ואת קזבלנקה בסוף 1907, בזמן שלטונו של הנער עבד אלעזיז הרביעי. צריפו – צריף עץ בו שכנה המפקדה שלו היה מוצג לראוה באחת מהככרות המרכזיות של העיר בקרבת התיאטרון, וארמון בית המשפט.
ביולי 1907 מרדו שבטים בסביבת קזבלנקה נגד הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי. פרצו לקזבלנקה ורצחו עובדים צרפתים ואיטלקים. לפי דו״ח של ׳אגודת אחים׳ לשנת 1907-1906 תקפו גם את הרובע היהודי והרסו אותו. הפראים הרגו גברים וטף בצורה ברברית. ששים אנשים נפצעו ומאתיים וחמישים נשים ונערות נאנסו. מאות מהם ברחו לג׳יברלטר. בשנים אלה מספרם של היהודים בקזבלנקה לא עלה על חמשת אלפים, ואולי פחות. כתגובה-אוניה של צרפת בשם ׳גליל׳ הרעישה את קזבלנקה, וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף העיר, כדי להגן על הקונסוליה של צרפת והצוות שלה, שהיו נצורים על ידי השבטים המתמרדים.
אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו. שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות. הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות, אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.
המחבר כותב כי ראה את המקום מספר ימים אחרי ההפגזה, והמראה היה נורא. אנשים וסוסים מתים והתכולות המקולקלות של הבתים מושלכות ברחוב. השלל כלל ערימות של בגדי כותנה, מזון, וכל מיני מצרכים מושלכים ברחובות. בתים רבים שרופים.
מאורים ויהודים שהתחבאו מאז ההפגזה הראשונה, רבים מהם פצועים, חוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו לאחר חפירה בהריסות. על כל ההריסות האלה לחמו בני אדם. בכל מקום היה דם. בעבר היה זה הרובע העני של העיר, בו רוב הבתים מכוסים בגגות של קש. כולם נשרפו. פגשתי רק אדם אחד חי, אשה מטורפת מלוכלכת, אבל מחייכת כשקראה: ׳אעישה בתי הקטנה, בני הקטן אחמד היכן אתם? האם ראיתם את בתי הקטנה ובני הקטן כמעט תינוק׳. היא לא חיכתה לתשובה, והמשיכה בדרכה כשהיא קוראת: ׳אעישה הואחמד׳!
היו שם כמה בני אדם מטורפים מפחד. היהודים והיהודיות סבלו ביותר. יהודיה אחת שניצלה בהתחבאה במרתף, הובאה כשהיא מפוחדת, לטנג׳יר על אניית הצלה. רק לאחר שהאנייה עגנה, נזכרה שהיא החביאה את התינוק שלה בפנת מרתף לפני שלושה ימים, כדי להצילו ממות.
הפגזת קזבלנקה וימי הפחד חייבו לנקות את הסביבה מהשבטים הפראים, שמצפים להזדמנות נוספת לרצוח, לאנוס ולשדוד. היתה זו התחלת הכיבוש הצרפתי של מרוקו, וסיום דורות של אכזריות, שחיתות וסחטנות.
במאי 1907 נרצחו בקזבלנקה תשעה עובדים אירופאים על ידי שבטים מהסביבה. לאחר מספר ימים ספינת מלחמה של צרפת הפגיזה במשך שלוש שעות, לאחר שהמוני מוסלמים קנאים תקפו בפראות כל מי שנקרה בדרכם. מוסלמים ונוצרים סבלו מהשוד והאנרכיה, הפרסומים על כך גרמו למדינות אירופה להכיר בצדקת המעורבות של צרפת. הרובע של מגורי היהודים נהרס כליל והשנאה לזרים הגיעה לשיאה.
לפי מידע ב-25 באפריל 1907, יהודי בעל חסותה של פורטוגל ישב שלשום בחנותו הפונה לרחוב. אבן הושלכה על ראשו, ונפטר. איש מהשכנים ומהסובבים לא ראה שום דבר חריג. מאורי נאסר, בעקבות עדותו של נער יהודי. האדם הכחיש בתחילה מעורבותו באירוע, אבל הודה לאחר שהולקה בפקודת הקאיד. האסיר סיפר כי מאורי אמיד שילם לו, כדי לרגום יהודי. אבל עדות זו מפוקפקת, הוא האשים לאחר מכן מאורים אחרים במעשה, שלא נאסרו, כי הם תחת חסות זרה. ראוי לבדוק מה המניע למעשה, האם הדבר נעשה מתוך נקמה, לשם שוד. או פשוט מעשה אנטי יהודי, כאשר בוצעו מעשים נוספים נגד יהודים במקום ההוא. סגן הקונסול של פורטוגל פנה לכותב, האם יצטרף לבקשה מהקאיד לפקח באופן יסודי על הבטחון בעיר. עניתי, כי ברצון אשלח לו הודעה בעל פה. אבל הוספתי, כי אפילו בעיר בה קיים פיקוח של משטרה מקומית, אי אפשר למנוע מעשי אלימות כאלה .
מקזבלנקה דווח על ידי הנציג הבריטי במקום לשגריר הבריטי בטנג׳יר, בשני מכתבים בתאריכים 10 במאי ו-15 ביוני 1907 על פגיעות ביהודי במראכש .
לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה-יוסף שטרית
לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה
השירה הערבית־יהודית בזגפון־אפריקה לפני המאה הט״ז
שלא כמו סוגי יצירה יהודית רבים שבתחום הפרוזה (כגון ספרות ההלכה או ספרות ההגות), לא עמדה מעולם השירה הערבית־יהודית בתחרות שקולה – ואף פחות משקולה – עם השירה העברית בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית. בכל הקהילות במרחב האסלאמי־ערבי היתה העברית לשון השירה היוקרתית והלגיטימית. בדומה למשקלן ולמעמדן התרבותי־אידיאולוגי הרם של השירה ושל לשון השירה במרחב הערבי־אסלאמי הלשון העברית מוסדה בימי הבינים בקהילות הללו כשפת השירה הלגיטימית היחידה כמעט, וזאת לא רק כדי להאדיר את שמה של העברית ולקבוע את עליונותה על כל השפות או לפחות את שוויונה עם הערבית של השירה המוסלמית היוקרתית,” אלא גם כדי להמשיך מסורת חיה של יצירה בת מאות בשנים בשירה העברית, מסורת שירת הפיוט שקדמה לשירת תור הזהב.” לכן אין תמה שחלקה – על פי מה שידוע לנו כיום לפחות – של השירה הערבית־יהודית במכלול היצירה השירית היהודית של ימי הבינים בטל בשישים ואף פחות מכך.
הדברים אמורים במיוחד ביצירה של שירה יהודית בלשון הערבית הקלאסית,” אך אין להסיק מכאן שלא חוברה ולא בוצעה שירה ערבית־יהודית בימי הביניים בדיאלקטים הערביים־יהודיים המדוברים או הכתובים בקהילות השונות. בנוגע לשירה זאת, על אף שאין בידינו מסמכים או תעודות מפורשים המעידים על כן, הרי לא נסתכן הרבה אם נאמר שהיתה קיימת שירה ערבית־יהודית עממית במרחב הערבי־אסלאמי, כולל צפון־אפריקה, שירה שהיתה אולי אף מגוונת הן בנושאיה האוניברסליים והיהודיים הספיציפיים והן במבצעיה, גברים מחד ונשים מאידך- השווה ירמיה ט, טז: ״וקראו למקוננות ותבואינה״. על שירת המקוננות היהודיות בחג׳אז ראה: הירשברג, שם, שם., ולו רק בגלל תפקיד המקוננות שהתקיים בעולם היהודי מאז תקופת המקרא.” עדות – קלושה אולי, אך אין היא מובאת כאן כהוכחה מוצקה לטענתנו אלא כסברה בלבד – לקיומה של שירה בערבית־יהודית בימי הביניים, הוא שיר גלות וגאולה להבדלה, הרווח עד היום בקרב יוצאי צפון־אפריקה והמספר את סיפורי אליהו הנביא ״הוא פינחס בן אלעזר״. טורו הראשון של השיר (מחוץ לטור הרפרין) הוא בגרסאות רבות שבבתבי־יד: ״אלף ומיא מן סנין ואנא נסתרזאהו/נשתרג׳אהו/נרזאהו״ [=זה אלף ומאה שנה שאני מצפה לו]. על פי תאריך זה המתחיל עם חרבן בית שני, השיר קיים מאז המאה הי״ב לפחות. סימן זה מופיע ברוב גרסאותיו של השיר, אן בגרסאות אחרות התקופה מתעדכנת ל״אלף וכמס מיא מן סנין [=אלף וחמש מאות שנה],“ ל״אלף וסת מיא מן סנין [=ושש מאות שנה],“ או לרוב ל״אלף וש/סבע מיא מן סנין [=ושבע מאות שנה]“ ופעמים גם ל״אלף ותמן מיא מן סני [=ושמונה מאות שנה],“ וזאת על פי המאה שבה הועתק השיר בכתבי־היד השונים. שיר זה מופיע בבתבי־יד רבים ובדפוסים שמקורם בקהילות שונות שברחבי צפון־אפריקה, מלוב עד למרוקו. בקהילות מרוקו
הערת המחבר: בספרד כתבו משוררים יהודיים מעטים, כגון אבן סהל שהתאסלם, שירה בערבית קלאסית, אך תבניה של שירתם היו זהים לאלה שביצירה המוסלמית בת התקופה ולא כללו סממנים יהודיים מיוחדים. אשר לשירה הערבית של יהודי חג׳אז בתקופה הקדם־איסלאמית ובראשית התקופה האיסלאמית ראה: הירשברג, ישראל, עמ׳ 264-242.
השיר מופיע בגרסאות רבות משולב בתוך פיוט עברי להבדלה שטורו הראשון הוא: ״המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו ימחול״. המדריך הערבי של השיר קיים בנוסחים מגוונים. אחד מהם הוא: ״כמלי שאייק נשתרזאהו, חאביב אלה׳ אליהו״ [=כמו המתגעגע אצפה לו, אהוב האל הוא אליהו](כ״י שיטרית ט, דף קיז, א).
התאריך לא עודכן תמיד על פי המאה שכתב־היד נכתב בה. כתבי־יד שונים שמופיע בהם התאריך ״אלף וכמס מיא מן סנא״ הועתקו אחרי סוף המאה הי״ז. דבר זה מעיד שהתקופה הנקובה אינה שרירותית אלא היא שמירה מצדו של המעתיק על נוסח המקור של השיר שהעתיק אותו מתוך כ״י קודם בזמן. השווה כתב־היד של אוניברסיטת חיפה, המוזכר בהערה 36 לעיל, שהועתק במאה הי״ט או בתחילת הב׳. בגרסאות אחרות התקופה נשארת בלתי מוגדרת עם שימוש בכמת בלתי מוגדר ״כמן״ במקום מספר מונה, כגון בכ״י ביסל״א 5962 8° .Heb, דף 119א: ״אלף וכמן מיאת מן האד שנין״ [=אלף וכמה מאות שנים],
בקהילות מרוקו במיוחד עודכן השיר בכתבי־יד רבים לפי תאריך ההתייחסות לחרבן בית שני. אם נכונה סברתנו, שיר הבדלה זה נכתב אם כך בסוף המאה הי״ב, אולי אפילו לרגל גזרות השמד והפרעות של המווחידין שפגעו כמעט בכל הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית ועוררו בהן ציפיות משיחיות.
גם מצד לשונו שמר שיר זה במיוחד בקהילות שמחוץ למרוקו על שרידי מבנים ומאפיינים של שכבות לשון קדומות יותר, כגון השימוש במבנים לקסיקליים קרובים ללשון השרח וללשון ימי הביניים, אלא שהשימוש המוגבר בשיר זה בהבדלה גרם למעתקים מורפו־פונטיים ומורפו־לקסיקליים שהקהו את רישומה של שכבת לשון זו. גם בשירים אחרים להבדלה – שידובר בהם בהמשך והרווחים גם הם בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה – ניכרים עדיין שרידים של אותן שכבות ערביות־יהודיות קדומות יותר, המשייכים את כתיבתם למאה הט״ו או למאה הט״ז לכל המאוחר.
לשון קדומה זו נשתמרה במרוקו גם בשירים לפסח הכלולים בקובץ טקסטים מסורתי שמקורו כנראה בפאס והנקרא שם ״שבחי פסח״ ובקהילות אחרות ״צ׳היר/טהיר של פסח״ [=חוקת הפסח]. על פי המקורות העומדים לרשותנו כיום אין אפשרות לתארכו במדויק, אך על פי לשון השירים הערביים־יהודיים יש להקדימו למאה הט״ו לפחות. הקובץ כולל שירי פסח עבריים וערביים־יהודיים, שידובר בהם להלן, וכן פרקים מקראיים והפטרות הנוגעים לפסח והמופיעים הן במקורם העברי והן בתרגום אונקלוס או בתרגום יונתן בן עוזיאל לארמית ולעתים רבות – אך לא תמיד – גם בתרגום הטקסטים הארמיים לערבית־יהודית של לשון השרה המסורתית. השירים העבריים והערביים־יהודיים מעלים את מנהגיו, משמעויותיו וסמליו של חג הפסח והיו מבוצעים בטקסים ליטורגיים שהתקיימו בבית הכנסת בסמוך לקריאת פרשת החג.
Structures et valeurs de la societe traditionnelle au debut du XXe siecle Doris Bensimon-Donath
STRUCTURES ET VALEURS DE LA SOCIÉTÉ TRADITIONNELLE AU DÉBUT DU XXe SIÈCLE
Doris Bensimon-Donath
Si le judaïsme marocain est diversifié, les conditions d’existence en pays d’Islam ainsi que l’influence des Juifs espagnols présentaient cependant à l’origine une certaine unité de structure des principales institutions des communautés juives marocaines.
La société juive traditionnelle du Maghreb est mal connue. Les quelques monographies qui lui sont consacrées sont partielles et de valeur inégale. L’essai de reconstitution qui suit n’a pas la prétention d’être exhaustif; il se borne à présenter, à partir des descriptions existantes, certains traits caractéristiques des communautés juives nord-africaines, en insistant sur les aspects importants pour la compréhension de l’évolution de cette population. Il s’agit notamment de l’organisation des communautés juives qui jouissaient d’une certaine autonomie au sein de la cité musulmane, des principales caractéristiques de l’économie traditionnelle juive, des valeurs religieuses, culturelles et sociales.
C’est dans les communautés du Sud et de l’Atlas que les traits de la société traditionnelle se sont conservés le plus longtemps. Toutefois, jusqu’à une époque récente, certains aspects de cette société sont aussi demeurés vivants dans les quartiers juifs urbains, les « mellahs ».
Il existe des recueils de « responsa » (She’eloth vetheshouvoth) groupant la correspondance entre des rabbins maghrébins et sommités rabbiniques de leur temps dont le dépouillement systématique est entrepris actuellement par des chercheurs de l’Institut Ben-Zvi de l’Université hébraïque de Jérusalem. Ces recherches apporteront certainement d’importantes précisions sur la vie de la société traditionnelle juive maghrébine.
- Structures communautaires
Dans la cité musulmane, Juifs comme Chrétiens jouissaient du statut du dhimmi, du protégé croyant à la « Révélation du Livre ». Des prescriptions codifiées au XIe siècle par Al Mawardi faisaient du dhimmi un protégé toléré, confiné dans un état d’infériorité. La situation réelle du dhimmi dépendait du bon ou du mauvais vouloir du prince auquel le liait un contrat de protection.
La plupart des villes marocaines possédaient un quartier spécial destiné aux Juifs. Ce quartier était appelé le « mellah ». Habituellement, le mellah était situé à proximité du palais du Sultan, afin que les Juifs pussent jouir, en cas de besoin, de la protection de leur « Seigneur ». Le mellah était fermé chaque soir par de solides portes : aucun Juif ne passait la nuit hors de son quartier.
Les Musulmans laissèrent aux Juifs une large autonomie pour l’organisation interne de leurs communautés. Celle-ci est très ancienne. Toutefois, aux XIVe et XVe siècles, les Juifs espagnols imposèrent certaines réformes.
Un conseil de notables dirigeait les destinées de chaque communauté juive. Ce conseil administrait le culte, assistait les indigents et gérait les fondations pieuses. Les statuts de ces communautés varièrent de ville en ville : dans certains cas, cette assemblée de notables s’occupait aussi de l’enseignement, de l’hygiène, de la voirie et même de la police privée. Ce conseil pouvait être élu par les membres qui cotisaient aux fonds de la communauté. En fait, il semble avoir été constitué par les personnalités les plus riches et les plus influentes du mellah. Nommés pour des périodes déterminées, les membres des comités étaient rééligibles. Le notable le plus influent était désigné comme président. Certains présidents exerçaient un pouvoir presque absolu, s’imposant par leur personnalité et leur autorité.
Les conseils nommaient les rabbins et surtout les rabbins-juges. Les fonctions de ces derniers étaient importantes et étendues. Au nombre de trois, ils composaient le Beth-Din, tribunal régi par la loi rabbinique. Dans les communautés traditionnelles, en pays d’Islam, ils pouvaient avoir à connaître, non seulement des litiges d’ordre religieux, des affaires relatives au statut personnel et aux successions, mais encore de toutes les affaires civiles ou commerciales entre Israélites. Toutefois, en cas de contestation entre Juifs et Musulmans, l’affaire devait être soumise à la juridiction musulmane. Il en était de même pour les délits relevant du code pénal. Les rapports officiels avec les autorités incombaient à un personnage important appelé Cheik-el-Yahoud. Selon l’importance de la communauté, il était plus ou moins puissant : il devait collecter les impôts, faire payer les amendes, requérir la main-d’œuvre demandée par les autorités chérifiennes. Il assurait aussi la police dans les quartiers juifs.
[1] Le Beth-Din (mot hébraïque : tribunal) est une institution rabbinique qui existe de par le monde dans toute communauté juive organisée : aujourd’hui, des Israélites pratiquants s’y réfèrent pour les litiges d’ordre religieux et les affaires relatives au statut personnel (mariage, divorce).
Un trésorier, le guisbar, élu parmi les personnalités du mellah, administrait les finances. Il lui incombait de collecter taxes et aumônes et de distribuer les dons aux pauvres. On s’imagine facilement l’importance de ce personnage dans les mellahs où la disette régnait à l’état chronique. L’organisation de la bienfaisance était une fonction importante de chaque communauté juive. Les plus aisés devaient soutenir les pauvres. On pratiquait, dans la plupart des communautés, un système de taxes et d’impôts constituant des ressources plus ou moins régulières. Les plus anciennes communautés possédaient aussi des fondations pieuses, à l’imitation des biens habous, appelées heqdesh, dont les revenus étaient distribués parmi les pauvres. Mais le personnage le plus vénéré de la communauté était le Grand Rabbin. Si la communauté était importante, il était aidé dans ses fonctions par d’autres rabbins. Du savoir du Grand Rabbin dépendait le tonus spirituel d’une communauté : c’est de lui que relevaient non seulement la surveillance de l’application des prescriptions religieuses, mais encore l’enseignement traditionnel donné aux enfants. Il avait des pouvoirs étendus et notamment celui d’excommunier.
Les rabbins, assistés parfois du conseil des notables, interprétaient les dispositions biblico-rabbiniques relatives au statut personnel : mariage, divorce et successions. Ces interprétations donnèrent naissance à des coutumes et des usages variant souvent de ville en ville. Il en fut de même pour les règlements intérieurs concernant l’hygiène, la perception des taxes et l’organisation du culte. Chaque communauté était indépendante. Ceci contribuait à diversifier le judaïsme maghrébin et permettait aux particularismes locaux de se perpétuer.
Ainsi chaque communauté israébte avait-elle un minimum de structures administratives. Toutefois, ce système administratif était peu développé.
Il « s’était créé peu à peu au cours des siècles sous l’empire de la nécessité et a continué de subsister »
- Chouraqui, op. cit., p. 179; J. Goulven, op. cit., p. 101. Le Protectorat a maintenu jusqu’en 1945 la fonction du Cheik-el-Yahoud. « Avec l’aide de sa garde armée de bâtons, le cheik-el-youdi fait régner l’ordre dans le mellah. Il arrête les assassins et les voleurs insolvables, puis les conduit à la prison du pacha. Il fait prévenir ce dernier lorsque les Musulmans troublent la cité juive. II disperse les femmes quand elles se battent comme des harpies autour du mince filet d’eau qui coule de l’unique fontaine. II veille à sa façon à l’hygiène. Quand le trop-plein d’immondices accumulé dans les rues entrave complètement la circulation, il fait déblayer.
L’emploi de cheik-el-youdi s’achète par un riche présent au pacha et se conserve de même. Il doit donc procurer de nombreuses ressources. Le cheik distribue l’hassa (bâton) et les amendes avec autant de profusion que le pacha lui-même », écrit le lieutenant Erckman en 1885 {Le Maroc inconnu, p. 192. Citation de J. Benech op. cit., p. 220). Amende à celui qui fume le samedi, amende à l’ivrogne qui fait du bruit et veut éviter la prison, amende à celui qui se permet un geste irrespectueux, etc. « Comme tous les cheiks de l’empire, il s’occupe de la perception de l’impôt et prélève toujours une part pour son propre compte. Peu de chose auprès du riche notable qui s’est assuré la faveur des puissants, le cheik-el-youdi jouit aux yeux de la masse d’un prestige considérable. II incarne l’autorité du pacha, la force aveugle et brutale. » C’est en ces termes que J. Benech décrit le Cheik-el-Yahoud de Marrakech, en 1935 (op. cit., p. 221).
Langue et folklore.Pinhas Cohen
el-hwaiz l-qbah
Les choses méchantes = Les actes qui ont trait à la sexualité
ghzal berni
Beau, vernis =beau (comme un objet vernis) ( brni, déformation ici du mot français "verni")
mokh del hot
Tête de poisson=tête de linotte
ma kaîn lli ka irfed li hemmi
Il n'y a personne qui porte mon souci= (personne ne se soucie de moi)
iwa reqqedto f-el ghes Je l'ai fait dormir dans la boue =je l'ai bien roulé ! Je l'ai roulé dans la farine !
iwa qlito f- zito Je l'ai fait frire dans sa propre huile=je l'ai bien eu
medrob
Il est frappé=il est dérangé
derbo llah
Dieu l'a frappé=il est dérangé derbo r-reh /Le vent l'a frappé =11 a pris froid
ozho meghsola b-el bola
Son visage est lavé à l'urine =il n'a pas honte
dak-el mazghob d-el halq
Cette maudite gorge=cette vilaine voix
ka netqawwet beh
Je me sustente profondément de lui = Je suis conquis par son charme
Lahmi ka it-tgerred 'leh Ma viande se déchire en morceaux pour lui = J'éprouve une profonde tristesse pour lui
l-lah ihde odniya
Que Dieu protège mes oreilles= Puissé-je ne point entendre cela
hissi missi (ou encore hassoun-el- bared)—
Hassoun le froid =qui fait les choses en douce, sournois
wakel -d-dreqa
Il a consommé une boulette (une sorte de nougat ) ( Il est sous l'effet du hachich)
zebbala d-el-flos
Un dépotoir d'argent =une somme considérable
Ka-n-tkemma m 'a rase
Je fume avec ma tête= Je fume tranquillement
roh-t-tma
L'âme de l'impureté=qui tient de la bête
Ma tedkhel-s-f-soqe / N ' entre pas dans mon marché =Ne te mêle pas de mes affaires
as dak label ? (> heb.ebel/=deuil) Qu'est-que c'est que ce deuil ? =Qu'est-ce que c'est que cette mocheté ?
ma tqolli ma nqollek
Ne me dis pas, je ne te dis pas =Je ne veux rien savoir
qetta'na loraq
Nous avons déchiré les feuilles =Nous avons pris les billets
kherz 'liya / Sors sur moi=décampe !
ma t'abbis 'leh /Ne prends pas sur lui Ne tiens pas compte de lui
skon saba fhalek/Qm l'a trouvé comme toi ? Qui a pu avoir l'opportunité que tu as eue?
Hennini nhennik/Tranquillise-moi, je te tranquillise Ne nous cherchons pas noise
Iwa derbo 'la zoz/ frappe-le sur deux =eh bien multiplie-le par deux
iwa serbi rasek / eh bien sers ta tête vite ( serbi > fr.servir) Eh bien dépèche-toi !
Iwa zma 'rezlek / eh bien ramasse ta pied Allez lève-toi !
Iwa baraka m-el-mzah
Ça suffit des nèfles ! Assez déblatéré, assez plaisanté !
Azina daba l-emet
Parlons maintenant franchement
Emet : terme hebr=vérité
Des expressions idiomatiques foisonnent évidemment dans : ״tes les langues, et si on venait à les transposer dans la réalité on en ־-*ait aussi. Il n'est qu'à voir par exemple des expressions formées en :rinçais avec le mot "diable" : la beauté du diable, aller au diable, se lire l'avocat du diable, vendre son âme au diable, avoir le diable au corps, tirer le diable par la queue etc. Si on venait à traduire cette entière expression en arabe par exemple cela donnerait aussi quelque chose de cocasse qui n'aurait aucun sens : ka ijerr chitan men denbto De même, si on taduisait l'expression empruntée à la terminologie du cadastre : "le mur est à cheval." l-het foq l-'aud II (comme on l'a écrit dans un document du cadasre marocain sous la plume d'un : fonctionnaire qui ne maîtrisait pas bien le français) cela n'aurait aucun sens non plus et ça prêterait évidemment à rire.
De même, des expressions françaises telles que : "poser un lapin, dormir sur ses deux oreilles, prendre le taureau par les cornes, être à feux doigts" prêteraient à sourire si on les transposait dans la réalité. Et si l'on y ajoute la mimique comme l'a fait une humoriste connue lors d'une émission de divertissement, cela deviendrait encore plus hilarant.
כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)-בעריכת חוה לצרוס יפה
כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)
הנסיונות שהביאו לידי חוזה חדיביה הוכיחו, כי השבטים הבדווים שנמצאו באלמדינה עדיין לא נקשרו אל דגלו של מוחמד קשר הדוק. על כן היה צורך להוכיח להם, שכדאי להתקשר לדגל האסלאם. כן היה צורך לפצות את המוסלמים, שנתאכזבו ברובם מן המסע שלא הצליח. הלא מוחמד הודיע שאללה הראה לו בחלום כי ימסרו לו את מפתחות הכעבה והם יעבדו את האלהים על־יד הבית הקדוש, ודבר זה לא נתגשם.
טבעי שהיו כאלה שנפלה רוחם והיה צורך לפצותם. את הפיצוי הזה מצאו במסע לחַ׳יבַּר, אל נאת־המדבר הפוריה והעשירה ביותר של כל ארץ אלחג׳אז. ח׳יבר היתה מיושבת יהודים: יהודים מקומיים ויהודי נדיר שעברו לשם. ח׳יבר היתה מפוצלת עוד יותר מאשר אלמדינה. היו בה שלושה גושים גדולים של מצודות מדבר. מוחמד הודיע בפירוש שלא ישתף אותם הבדווים שבגדו בו כאשר ערך את המסע הבלתי מוצלח נגד מכה. אולם בגמישותו הרגילה הוא ריכך את התנאי, ביחוד כלפי בעלי־הברית של יהודי ח׳יבר, אשר בגדו כרגיל בבני־בריתם בגלל הבטחה שניתנה להם כי יזכו בחלק מן השלל. יש לנו סיפורים מפורטים ביותר על המאורעות האלה.
כדרכו פותח מוחמד, שידע בעצמו עד כמה תלוי הכל באישיות המנהיגים, ברציחת המנהיגים של נדיר ושל אנשי ח׳יבר בדרך תרמית ובגידה. במלחמות אלה הצטיין מצד היהודים הגיבור מַרְהַבּ התימני (טבעי שאנו מוצאים יהודים מיהודי חמיר בין הגיבורים של ח׳יבר). לאחר שנפלו שניים מן השטחים, ונשאר שטח אחד בלבד, ובני־הברית בגדו ברגע המכריע — הסכימו היהודים לשלום. מה היו תנאי השלום בדיוק — קשה לקבוע. העובדות הן אלו: היהודים נשארו בח׳יבר על אדמותיהם ורק בתקופת החליף השני עמר הוגלו משם. לפי כמה מסורות השאיר אותם מוחמד על אדמתם, והם שילמו בתור מס מחצית יבול התמרים. לפי רוב המסורות קיבל מוחמד את האדמות כרכוש המוסלמים והשאיר את היהודים רק כאריסים, כי היהודים אמרו לו: מה אתם יכולים לעשות בתמרים, הלא אינכם יודעים לטפל בהם, מוטב שאנו נטפל בהם. מתקבל על הדעת, שהיהודים נשארו על אדמתם בתור בעלים, ועמר נתן לתנאים פירוש אחר. והטעם היה פשוט: בתקופתו של עמר כבר באו עשרות אלפי עבדים מן הארצות הכבושות, ולא היה עוד צורך בחקלאים מומחים יהודים.»
כיבוש ואדי אלקרא ותימא
אחרי ח׳יבר קיבלו גם היהודים של ואדי אלקרא את מרותו של מוחמד, והם נשארו על אדמתם גם בתקופת האסלאם (כאשר ביקר הגיאוגרף הערבי אלמֻקַדַסי במאה העשירית בעיר קֻרְח באלחג׳אז הצפונית, הוא אומר: עדיין רוב התושבים יהודים. ואכן, בכתבי הגניזה אנו מוצאים שרידי כתבים מיהודים אלה). גם יהודי תימא הכירו במרותו של מוחמד וגם הם נשארו במקומם. עם כניעתן של ח׳יבר, ואדי אלקרא ותימא באו הלא־מוסלמים אל תוך המסגרת של המדינה המוסלמית. בזה היה הבדל יסודי בין המדינה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, אשר עקרונית לא הכירו בבני דתות אחרות, שעה שלגבי האסלאם היה דבר זה מובן מאליו.
ביקור השלום (תשלום הנדר שנדר מוחמד, כשלא הצליח להכנס למכה): בדיוק שנה אחרי חוזה חדיביה בא מוחמד עם כל אלה שהיו עמו אותה עת במסע אל העיר מכה. אנשי מכה פינו את העיר והוא קיים את ה״עמרה״, את עבודת הקודש, על־יד הכעבה.
- המסורות על יהודי ח׳יבר רבות מאוד, החל בסיפור על אשה יהודיה שביקשה להרעיל את מוחמד בסעודה לאחר הכיבוש וכלה בנישואיו של מוחמד לצפיה היהודיה משבט ח׳יבר. בעקבות נישואין אלה קמה מעין ספרות אפוקריפית יהודית מיוחדת, שנשתמרה בעיקר בכתבי הגניזה ובין יהודי תימן, המדגישה את קירבת המשפחה שבין מוחמד ליהודים ואת הזכויות המיוחדות אשר ניתנו ליהודי ח׳יבר בשל כך.
Baroukh-Barugel-Barzilai-Bassoud-Bchiri
BAROUKH
Nom patronymique d'origine hébraïque qui a pour sens béni, sous-entendu de Dieu, porté dans toutes les communautés. Ce prénom masculin votif a toujours été populaire et était encore donné de nos jours. Son équivalent en espagnol est Benito, et en italien Benedito.
Le nom est attesté en Espagne au XlVème siècle. Après l'expulsion, on trouve des porteurs de ce patronyme en Italie, dans les Balkans, dans l’empire ottoman et au Maghreb sous différentes formes: Ben-Baroukh, Baruk, Barruk, Barouche. Barouck, Barouh. Selon la tradition transmise dans la famille Ben Barouch du Maroc, originaire de Terre Sainte, le nom originel de la famille était Abrabanel, mais pour des raisons de sécurité, les membres de la famille auraient abandonné ce patronyme trop lourd à porter dans leurs nouveaux pays d'accueil. Le nom est attesté au Maroc dès le XVème siècle précédé de l'indice de filiation: Ben Baroukh. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Tunis, Sfax, Monastir, Bizerte) mais également en Algérie(Alger, Oran, Sidi Bel- Abès), et au Maroc (Tanger, Rabat, Casablanca).
- DAVID BEN: Un des saints les plus vénérés du judaïsme marocain, dont on ignore presque tout de sa biographie. Il est aussi connu sous le nom de rabbi David Ben Baroukh Hacohen Azog, le grand. Le chercheur israélien, Issakhar Ben Ami, rapporte que, selon certaines sources, il aurait vécu il y a cent cinquante ans, selon d'autres, il y a cinq cents ans. Mais c'est la première version qui correspond à la réalité. En effet, rabbi Yossef Messas, relate dans son livre "Nahalt Abot", la visite qu'il fit à Meknès en 1755, où il fut l'hôte de rabbi Mordekhay Berdugo, et fixe la date de son décès à 1761. Originaire du village d'Oufrane, il s'était ensuite établi dans la capitale du Sous, Taroudant. Son tombeau à Azrou Nbahmo, dans la vallée du Sous, est encore de nos jours, malgré son isolement et la distance, un lieu de pèlerinage très populaire, et son culte est célébré avec ferveur en Israël parmi les originaires du Sous. La tombe de son petit- fils, rabbi David Ben Baroukh Hacohen, fils de rabbi Baroukh, à Taroudant, est aussi un lieu de pèlerinage connu.
- BARUK: Industriel juif d'origine italienne, installé au Maroc après l'instauration du Protectorat français, fondateur de la plus grande minoterie du Maroc, et de l'usine de pâtes "Mélusine". Arrivé au Maroc en 1913, il fut d'abord ouvrier- magasinier dans un moulin artisanal de Casablanca. En 1923, il racheta une petite usine de fabrication de pâtes alimentaires en faillite qu'il développa considérablement. Surnommé le roi des minotiers, il resta proche de la communauté et, avec son épouse, contribua à la promotion de la formation professionnelle de la population juive de Rabat-Salé.
JOSEPH MARCO: Un des pionniers de la presse juive en Algérie, il fonda en 1894 à Alger, le mensuel de langue française "Le Juge".
SALOMON BEN: Descendant d'une famille de Terre Sainte, dont le nom originel était Abrabanel, installée à Tanger au début du siècle. Il immigra ensuite à Casablanca, où il se distingua dans le commerce et les oeuvres de bienfaisance de la communauté. Il continua dans la même voie en s'installant au Canada après l'indépendance du Maroc, où il fut parmi les dirigeants de la communauté sépharade de Montréal. Il a résumé sa vie publique dans un livre de mémoires intitulé: "Trois- quart de siècle pêle-mêle: Maroc 1920 – Canada 1990" (Quebec, 1990).
ANDRE BAROUCH: Industriel et homme politique tunisien, né à Tunis en 1906, mort à Paris. Président de la Fédération du Textile de Tunisie, il avait été éloigné de Tunisie en 1952 par les autorités du Protectorat français pour son activité en faveur des nationalistes. Membre du Conseil National du Néo- Destour, il avait été député à la première Assemblée Nationale après l'indépendance en 1956. Après la lune de miel qui caractérisa les relations judéo-musulmanes dans la première période de l’indépendance, l'affaire de Bizerte et les répercussions de la Guerre des Dix Jours donnèrent le signal de l’exode, auquel même ce militant nationaliste finit par se joindre et s'installa à Paris où il devait mourir.
BAROUCH ou BARROUK ou BAROUKH ou BARUK : patronyme correspondant à l’hébreu barukh (béni); également fils de Néria, scribe du prophète Jérémie (cf. bible : lettre de Jérémie).
BARUGEL
Nom patronymique d'origine hébraïque, hispanisation de Barukh El, Béni de Dieu. Ce patronyme était déjà porté en Espagne sous la forme de Baroja. A la fin du XIXème siècle, une grande partie des membres de cette grande famille de Tétouan immigra vers Gibraltar, l'Angleterre, l'Egypte et le Brésil. Certains d'entre eux revinrent au Maroc. Autres formes: Berachel, Barukiel, Baruhiel, Baruhel. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté au Maroc (Tanger, Tétouan, Sefrou et Casablanca) et en Algérie (Oran, Alger)
ABRAHAM: Célèbre enseignant, né à Gibraltar en 1860. Directeur d'une yéchiva à Tanger à la fin du siècle dernier. Sa famille s'était enfuie de Tétouan en 1860 au cours de la guerre hispano-marocaine, et avait trouvé refuge à Gibraltar où il est né. Polyglotte, parlant hébreu, arabe, français, espagnol et anglais, il fut un des premiers professeurs au Maroc à donner des cours privés. Il fut à partir de 1886 interprète à la Légation de Belgique à Tanger, puis chancelier du Consulat et drogman de la Légation. Il fut décoré de l'Ordre de Léopold pour services rendus à la Belgique. Membre pendant de nombreuses années du Comité de la Communauté, la Junta.
ABRAO: Un des pionniers de l'immigration des Juifs du Maroc au Brésil. Riche négociant, il fut décoré pour sa contribution au développement du pays de la plus fameuse médaille du Brésil, Ordem dos Rosas, en 1876.
BARZILAI
Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom biblique deux fois cité dans le livre de Samuel, qui a pour sens littéral l'homme de fer, et par extension, l'homme plein de courage et de vaillance. Ce prénom, de tout temps très peu cornant en Afrique du Nord, était déjà devenu nom patronymique en Espagne. Après l'expulsion, on trouve des porteurs de ce nom essentiellement dans l’empire ottoman et en Hollande. Au Maroc, des Flamencos venus d'Europe le portaient au XVIIIème siècle, à Salé et à Tétouan. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc par une famille originaire de Turquie.
BASSOUD
Nom patronymique d'origine arabe, littéralement le père de la chance, par extension, l'homme heureux, comblé. Ce surnom qui, par exemple, à Meknès était donné de nos jours à une riche famille Dahan, était devenu à la longue nom patronymique dans d'autres communautés. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Sefrou, Fès).
BCHIRI
Nom patronymique d'origine arabe, dérivé de bishr, la gaieté, indicatif d'un trait de caractère: l'homme gai, au visage avenant, porté chez les Juifs et les Musulmans. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.
YAACOB: Célèbre musicien tunisien, guitariste et grand spécialiste de musique andalouse
BCHIRI ou BSIRI : nom construit sur le mot arabe bashâra qui signifie bonnes nouvelles : donc porteur de bonne nouvelles.
תכשיטים אצל נשות יהודי מרוקו-חיי היהודים במרוקו
תכשיטים אצל נשות יהודיות במרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״ המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסצו
בתמונה מצד ימין….
עיטורי־ראש
כתרים רקומים — ״ספיפה״ או ״תאז׳״
רקמת־פנינים על־גבי כתרים היתה מיוחדת ליהודיות (ז׳אן ז׳ואן, ידיעה בע״פ); לרקמה זו נוספו לוחיות משובצות באבנים צבעוניות ועיטורים אחרים ; עטרות אלה נפוצו בעיקר בערים, אך הופיעו גם בנאות־מדבר
(א) תטואן או רבאט ; המחצית הראשונה של המאה הכי כולו פנינים (אופייני לערי הצפון)
(ב) אמזמיס ; אמצע המאה הכי רקע הפנינים תוקן
(ג) תמנגולת שליד אגדז; אמצע המאה הב׳
אריג כחול, חרוזים שונים (טיפוס כפרי, שמורגשת בו השפעה עירונית)
הגובה המירבי: 8 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : ז׳ואן, תלבושות, עמי 173 ; השווה : אידל, מילון, עמ׳ 198 ; בזאנסנו, תלבושות,לוח 51,עמ׳ 44; הנ״ל, תכשיטים,עמ׳ 5,מס׳ 32(מקרא) (422)
224
מצד שמאל…..
רישום של איז׳ן דלאקרואה משנת 1832 ראה להלן, הפרק על הציור, עמי 250 (423)
עטרה — ״תאז׳״ פאס; סוף המאה הי״ח או תחילת המאה הי״ט
סוג שענדו מוסלמיות, ולאחרונה גם יהודיות; היה שכיח באירופה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס
זהב; עבודת־חירור כעין התחרה ; אבני אודם ואזמרגד ; לוחיות מעוטרות אמייל כחול, ירוק ולבן האורך: 45 ס״מ אוסף פרטי, פאריס
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 10, מס׳ 32 ; אידל, מילון, עט׳ 216 (426)
M'hamed Ahda – Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain
M'hamed Ahda
Juifs ou Berbères judaïsés du Tafîlalet au Sud-Est marocain
M'hamed Ahda est enseignant chercheur à l'Université Ibn Zohr d'Agadir. Titulaire d'un doctorat en histoire (Université Le Mirail Toulouse France 1990). Auteur de nombreux travaux scientifiques, publiés dans des ouvrages et revues nationales et internationales. Membre actif de plusieurs groupes et centres de recherche au Maroc et à l'étranger.
Les juifs du Tafilalet n'appartiennent à aucune caste auprès des habitants, néanmoins, ils sont dépendants. L'histoire et la tradition s'accordent à leur donner une large place parmi la population Filalienne. Sachant que les juifs ont commencé très tôt à immigrer au Maroc et à s'établir dans les vallées du Ziz et du Draa dès le VIeme siècle Av. J.C, mais également au début de l'ère chrétienne. Serait-il possible d'admettre le caractère hypothétique de telle considération laissant entendre que cette immigration aurait coïncidé avec le développement de la colonisation Phénicienne du (6eme au 4eme siècle Av. J.C).
Très anciennement installés dans ces régions du Maroc présaharien, ils auraient autrefois crée un royaume Judéo-Berbère. La tradition dit que ces Juifs ou bien ces Berbères judaïsés, ont formé ce royaume puissant qui aurait été ébranlé par ses luttes contre les Chrétiens à cette époque de l'histoire. En effet, dans la région de Todgha au S-E marocain, des milieux juifs conservent encore des traditions qui remonteraient à des siècles où il existait une sorte de royaume juif dans la région. D'après L.Voinot "Les colonies juives constituées entre le 2eme et le 5eme siècle en lutte contre les Chrétiens et certaines peuplades berbères judaïsées ont gardé quelque autorité jusqu'à la conquête arabe dans la seconde moitié du 4ème siècle."
Selon certains auteurs à une époque récente, existaient encore, dans certaines synagogues du Sud marocain, des manuscrits où se trouvaient consignés en caractères hébraïques mais en phonétique arabe, des textes intitulés "Histoire du Draa"
Malgré tout, l'arrivée des Juifs dans ces parages reste un problème pour les chercheurs. Voinot suggère également que la dispersion des tribus d'Israël après la chute de Jérusalem en l'an 71 entraina les Juifs vers les provinces.
Lombard suggère que ״les royaumes Wisigothiques d'Occident ne sont pas cléments, des persécutions violentes affligent les communautés du Midi (Malaga) et de la Septimanie (Narbonne) entraînant une immigration vers le Maroc, où se renforcent ainsi les courants de judaïsation. ״
Quant à BOUILLY, il prétend que la grande majorité des Juifs sont probablement d'anciens Berbères en ״se fondant dans le creuset berbère״ tout en suggérant que les invasions ont peu modifié le substratum ethnique du Maroc. D'autres auteurs, affirment que vers la fin de l'antiquité le Judaïsme a été l'objet d'une propagande active en Afrique du Nord ce qui à notre avis demeure discutable. Nous savons par contre que dans son ״Histoire des Berbères״, Ibn Khaldoun affirme qu'au moment de la conquête musulmane une partie des Berbères professait le Judaïsme et il cite parmi les tribus judaïsées, les Fendelawa, les Mediouna, les Behloula, les Ghiatha, et les Fazaz, Berbères du Maghreb Al Aqsa. Ce qui tendrait à prouver qu'ils y étaient déjà établis depuis des siècles. Ces Juifs étaient restés fidèles au Judaïsme de leur origine. Il reste donc acquis qu'une partie de cette population berbère du Maroc a été judaïsée ou fortement imprégnée d'éléments judaïques.
Dans le même sens M. Lombardrappelle que le Judaïsme pénétra à l'intérieur du pays berbère dans les hauts plateaux et les massifs montagneux ainsi que dans plusieurs tribus de l'Atlas et du Sud marocain. René BASSET, beaucoup plus prudent, admet cette hypothèse en gros et pense qu'on ne peut parler de tribus entièrement juives mais plutôt de familles ou de fractions judaïsées au sein des tribus païennes. Georges Marchais, quant à lui conteste l'affirmation d'Ibn Khaldoun et se refuse à admettre l'existence d'un Judaïsme berbère à l'intérieur du pays, phénomène qu'il juge inexplicable. On aimerait connaître les sources qui l'autorisaient à une telle affirmation. G. Marchais semble négliger le fait que les conquêtes arabes en Afrique du Nord aux 7ème et 8eme siècles ont provoqué l'exode des populations menacées vers les régions inaccessibles du Maghreb dont le Sud du Maroc faisait partie. Rappelons l'exemple de l'île Djerba en Tunisie qui abritait les Juifs depuis l'antiquité. Notons aussi sans pouvoir l'étudier avec les moyens adéquats (domaine archéologique) le cas de Tafilalet. Sur une hauteur dominant une inflexion du cours du 'Gheris' se trouve un ancien ksar dénommé "Medinat L'ihoud" (la ville des Juifs), qui pourrait être un ancien ksar juif rejeté hors des zones de culture, dans un endroit complètement désertique, qui pourrait aller à la rencontre de l'hypothèse de G. Marchais.
La situation vraisemblable c'est qu'avant la conquête musulmane, les Juifs ont judaïsé une partie de la population berbère du Maroc et sa partie présaharienne, Ibn Khaldoun l'assure expressément, mais l'une des conséquences de cette conversion, d'après certains auteurs, suivie d'une nouvelle conversion à l'islam plus tard, phénomène assez fréquent au cours de l'histoire, aboutit à cette difficulté de détermination. S'agit-il de Berbères judaïsés ou de Juifs berbérisés ou islamisés ? Les deux éléments s'étant profondément interpénétrés à une époque récente tout en formant un groupe particulier avec leurs coutumes ; les uns sont arabisés, les autres berbérisés, n'ayant pas perdu l'usage de leur langue. Autre constat : la conquête arabe avait rattaché aux grands circuits économiques, la région Sijilmassa, créée par l'expansion Zénète vers le Sud depuis le 8eme siècle. Il convient de rappeler qu'à chacune des portes d'accès du Maghreb vers le Bilad es-Soudan – dont Sijilmassa faisait partie – les Juifs ont toujours existé, depuis des temps anciens, des communautés juives, tour à tour puissantes ou déchues, mais sans cesse actives et enrichies par le commerce caravanier avec le Bilad es- Soudan.
הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו-יעקב לופו
הרב קלמנוביץ קובע את גבולות החינוך הדתי במרוקו
הרב קלמנוביץ הגיע למרוקו ונפגש עם הנהלת הקהילה שהיתה שותפה בהנהלת תלמוד תורה. הרב הציג תוכנית כוללת אשר היתה אמורה להנחות את תוכנית הלימודים בכל מוסדות החינוך היהודי במרוקו. עתה נוצר קרע בין התומכים בהצעתו לבין המתנגדים לה. הרב קרא לכל אחד מהנציגים לפגישה נפרדת בארבע עיניים והפעיל עליהם את סמכותו כדי להשיג את הסכמתם לעמדותיו. לבסוף נוסח מעין סיכום המציג את עמדות ״אוצר התורה״ במרוקו בנושא לימוד התורה והחינוך הדתי. המסמך נקרא ״הממורנדום של ה־31 במאי״ והוא מכיל שש נקודות, שהחשובות בהן: שלימודי החול לא יתחילו לפני גיל שמונה, ובניין תלמוד תורה יועמד לרשות ״אוצר התורה״ לפעילות שתתקיים לאחר שעות הלימודים.
במהלך כל הדיונים הללו אנשי ״אליאנס״ לא הוזמנו ולא נכחו, ומחוגי הממשלה נמסר על אי שביעות רצון מ״ביקור הרב האמריקאי״ שמתערב בפוליטיקה המקומית. למרות חילוקי הדעות השיג הרב קלמנוביץ הסכם לשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ תוך ויתורים בנקודות מסוימות שאפשרו את המשך ה״קוהביטציה״ (השכנות והשותפות) ביניהם. על פי עדותו של סטנלי אברמוביץ, ויתר הרב קלמנוביץ בנקודות רבות שנציגיו התעקשו עליהן לפני הגעתו.116
ברור היה לכולם שהרב קלמנוביץ הוא הסמכות הדתית העליונה והוא הקובע את גבולות הוויתורים. וכך, הרב האשכנזי מאמריקה הוא זה שקבע את גבולות ה״יידישקייט״ במאבק של ״אוצר התורה״ מול ״אליאנס״ במרוקו.
בהמשך סיורו ביקר הרב קלמנוביץ בקהילות מארקש, מוגדור, מקנאס, פאז, וצפרו. בכל מקום נוכח שאין לתלמידים שום אפשרות ללמוד לימודי המשך מסורתיים. על פי תמונה זו חשש כי במוקדם או במאוחר תלמידי ״אוצר התורה״ ״יפלו ברשתה״ של ״אליאנס״ ויאבדו את ה״יידישקייט״ שרכשו בתלמודי תורה. לכן פעל בכל הערים ליצירת מוסדות לימוד דומים לתלמוד תורה של קזבלנקה, דהיינו, רק לאחר גיל שמונה הנער עובר ללמוד במסגרת של חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול. הרב קלמנוביץ הגדיר את הרציונל שמאחורי קביעה זו: ״לאליאנס יש 28 אלף ילדים, הם יכולים לאפשר לנו להציל אחדים בכל עיר״.
מודרך על ידי תפיסת עולם זו ניסה הרב לחתום על הסכמים בכל עיר ועיירת שדה להקמת מסגרות לימוד במתכונת האמורה. ואמנם שש קהילות חתמו עמו על הסכמים. לדעת הג׳ויינט, הסכמים אלו היו חסרי משמעות כיוון שלא היה להם כיסוי תקציבי, והוא לא היה מוכן לממן מערכות לימוד נפרדות – חילונית ודתית – כשניתן היה לקבל את השירות הזה חינם מ״אליאנס״. בכל ערי השדה הבטיח הרב קלמנוביץ העלאות שכר לרבנים ולמלמדים ב״אוצר התורה״, כדי לקדם את מעמדם ולהפיח בהם רוח לחימה. הוא התנגד לתוכנית הג׳ויינט לסגור את ה״חדרים״ בערי השדה, כמו בקזבלנקה, כיוון שלטענתו מרוקו היתה ״מלאה בתורה״ ועתה עם סגירת ה״חדרים״ היא מתרוקנת מתורה, ומשום כך מכריחים ילדים יהודים ללמוד ב״אליאנס״. כדי להקל על פעילותו הציבורית הוא הקים בפאריז ועדה שתפקח על הנעשה במרוקו והודיע על כך לג׳ויינט. הרב קיווה שוועדה המורכבת מיהודים צרפתים תמנע את הבעיות שהוא נתקל בהן כאזרח אמריקאי המתערב בענייניה הפנימיים של מרוקו.
הערת המחבר: הרב קלמנוביץ היה מקפיד עד לפרטי פרטים גם בהדרכה של הסגל החינוכי. במכתב שנשלח לגננת בתלמוד תורה בקזבלנקה הוא מכתיב לה את ״ברכת מודה אני לפניך״ באותיות ופונטיקה צרפתית, ומחייב אותה לשנן זאת יחד עם התלמידים בכל בוקר. ארכיב ״אליאנס״, מרוקו, תיק 62. מכתב קלמנוביץ לגב׳ קונקי 14.5.53.
הרב קלמנוביץ מינה מטעמו שני נציגים, מר רייכמן והרב לוי והטיל עליהם להמשיך את פועלו ולהשגיח על מילוי ההסכמים שהשיג במרוקו. הנציגים שבחר הועדפו על פני אנשים בעלי רקע חינוכי ופדגוגי פורמלי, כיוון שהרב היה בטוח באדיקותם הדתית. הג׳ויינט התנגד לתפיסתו החינוכית ולנציגים שבחר, מפני שלא רצה להפקיד מיליוני פרנקים בידי נציגים שאינם אנשי חינוך אלא נאמניו הדתיים של הרב קלמנוביץ. סטנלי אברמוביץ כתב על כך: ״יהיו לנו בקזבלנקה את מר לסרי, מר מונסנגו, מר רייכמן, והרב לוי אחראים על תקציב חינוך בסך 36 מיליון פר״צ ואף אחד מהאדונים האלו לא מתיימר להיות איש חינוך״.
מייד עם תום הסיור במרוקו שם הרב קלמנוביץ את פעמיו לפאריז והציג את דרישותיו בפני מנהיגי ״אליאנס״. בפגישה שנערכה בפאריז ב־2 ביולי 1953, פרש הרב בפני מנהיגי ״אליאנס״ את השקפת עולמו הקשורה להרס הכמעט מוחלט של קהילות פולין וליטא. הוא הוסיף שחובתם של שרידי היהודים להשתקם ולבנות בכל מקום שניתן מרכזי לימוד אותנטיים, כי רק הם יכולים להבטיח שיקום והמשכיות לעם היהודי. לדבריו, מרוקו היא אחת הארצות היחידות בעולם שיהודיה נשארו קשורים למסורת היהודית ותפקידה לשמש כמשתלה למסגרתה של היהדות בעתיד:
…למעשה הפוטנציאל הזה נשאר טרף לארגונים פוליטיים או דתיים כמו השליחים המיסיונרים של ארגונים שונים הנתונים תחת השפעה ציונית ולא תמיד למטרות הנדרשות לפי תורתנו הקדושה. הקשיים הנובעים מהמצב החדש הזה הכריחו אותנו לשוב למרוקו… אנו משוכנעים שהנושאים של קודש הם הדאגה העיקרית ולימודי חול הם רק אמצעי. אנו חושבים א״כ שחינוך צריך להישאר בידים של המורים שלנו, שיהא ברור ומוסכם ללא פקפוק בשטח זה.
בפגישה ״היסטורית״ זאת פירט הרב את עמדותיו והציג את ההסכמים שחתם ברחבי מרוקו ברוח התזכיר (ממורנדום) של ה־31 במאי. הוא דרש ש״אליאנס״ תאשר את ההסכמים שנחתמו עם ״תלמוד תורה״ בקזבלנקה ובשאר ערי השדה, עליהם חתומים ראשי הקהילות והציבור המסכימים עם מדיניותו. ״אליאנס״ דחתה את רוב דרישותיו של הרב קלמנוביץ. אנשיה לא הסכימו להסדר הקובע שהם יקבלו לבתי ספרם תלמידים מגיל שמונה בלבד, לאחר שעד גיל זה הם ילמדו רק לימודי קודש. כמו כן דחו את דרישותיו לגבי חלוקת הזמן בין לימודי קודש לחול, ומתחו ביקורת קשה על הניהול של ״אוצר התורה״ ועל הבטחות השווא הכספיות שהרב פיזר במרוקו. ״אליאנס״ ביקשה להרגיע את הפעילות ה״רותחת״, ולאחר שהרב עזב את מרוקו הגיעה להבנות יותר רציונליות, מעשיות ומאוזנות עם הרב יצחק לוי נציגו של הרב קלמנוביץ במרוקו.
לסיכום, ניתן לומר, שהרב קלמנוביץ התגלה כמנהיג דומיננטי המייצג את האינטרסים ועמדות החינוך הדתי במרוקו. את הפגישה שהתקיימה בתוך ״לוע הארי״ עם הנהגת ״אליאנס״ יש לראות כנקודת מפגש היסטורית. בקונטקסט האירועים והכוחות שפעלו בקרב הקהילה היהודית במרוקו בשנת 1953, ייצגה פגישה זו את פסגת הדיונים בין שתי השקפות עולם הנאבקות על ההשפעה ועל עיצוב חייהם של היהודים במרוקו.
את יהדות מרוקו הדתית ב״פסגה״ זו ייצג רב אשכנזי ליטאי.
כתיבת פרק זה בהיסטוריה של החרדים, כפי שנרשמה בעיתון יתד נאמן מלווה בתיאור הרואי של הרב, שלמרות מצבו הבריאותי הרופף הלך ל״גוב האריות״ של ״אליאנס״ בפאריז, עמד בגבורה והציג את אמונתו בגאווה מרשימה.
Joseph Toledano Epreuves et liberation Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Un refus humiliant
Les Juifs marocains n’eurent pas l’occasion de prouver leurs capacités, l’audace et l’imagination n’étant pas le fort des autorités du Protectorat qui gardaient le silence. Face ce mutisme démobilisateur, le délégué de l’Alliance Israélite Universelle au Maroc depuis 1913, Yomtob Sémah, tenta une dernière démarche, début novembre 1939, en pressant la centrale parisienne d’intervenir auprès du gouvernement français :
«]’ai rencontré à plusieurs reprises les sieurs Bonan (avocat et militant communautaire) et Zagury (Président de la communauté de Casablanca) et nous avons eu l’occasion de discuter avec les hauts fonctionnaires du Protectorat des engagements volontaires, de l’accueil des réfugiés allemands et de l’antisémitisme.
Nombre de jeunes gens, sains et sportifs, issus des meilleures familles, se sont engagés volontairement, dans un moment d’enthousiasme et par amour sincère de la France et à ce jour, ils n’ont encore reçu aucune réponse positive. Ils n’osent plus, de honte, se montrer en public…
Ne vous serait-il pas possible d’intervenir à Paris pour que soit mis fin à cette situation d’exception ? Jusqu’à quand les Juifs du Maroc devront-ils être victimes de l’erreur faite, dès le début du Protectorat, de les considérer comme indigènes ? Il leur est impossible de s’assimiler aux Européens dont ils se rapprochent davantage, chaque jour, par leur instruction et leur mode de vie, et ils ne peuvent être considérés comme marocains parce qu’ils ne sont pas musulmans… »
Or c’était justement la hantise des autorités coloniales de ne pas refaire la même erreur qu’en Algérie, en détachant les Juifs des indigènes musulmans, qui devait peser sur la décision de ne pas relever le défi de solution non- conventionnelle. Robert Montagne lui-même n’avait-il pas mis en garde contre une telle tentation et préconisé un remède ? Quitte à recruter sur place des volontaires quand le besoin s’en ferait sentir, l’administration coloniale préférait avoir recours à la masse berbère infiniment plus disponible, comme l’avait déjà prouvé la Grande Guerre Opposant la force d’inertie à l’enthousiasme des jeunes, l’administration, sans déclaration fracassante, finit par enterrer la question de l’engagement des Juifs et imposa même à la presse locale la censure la plus stricte, comme en témoignait le journaliste Jacob Ohayon, dans son journal personnel : «Qu’a-t-on fait des engagements ? Sans doute furent-ils jetés au panier. Comme secrétaire à la rédaction de La Vigie Marocaine, collaborant avec la censure, j’avais pour consigne de ne rien laisser passer au sujet des engagements des Juifs pour la durée de la guerre. Bien plus, leur participation à la Fraternité de Guerre devait autant que possible demeurer dans l’ombre. Voilà les consignes de la Résidence à l’époque de Daladier… »
Immense fut la déception des jeunes volontaires, invités poliment mais fermement, à attendre patiemment chez eux un appel qui ne viendrait jamais. Ainsi, l’hebdomadaire de Casablanca L’Avenir Illustré déplorait avec amertume :
« Evidemment il est permis de regretter que notre concours n’ait pas été accepté avec la spontanéité que nous avons mise à l’offrir. Mais il ne faut pas pour autant que notre fidélité soit affectée par cette réserve. Il faut au contraire que nous descendions plus que jamais au fond de notre cœur et que nous y cherchions les causes de cette réserve qui nous affecte si cruellement… »
Les seuls volontaires juifs effectivement mobilisés furent quelque 300 campagnards des communautés moins évoluées du sud du Maroc, recrutés à titre de " travailleurs coloniaux " et envoyés pour travailler aux usines d’armement de la métropole, dans la région de Lyon.
Par contre, les Juifs furent, sans distinction, intégrés à la défense civile comme les autres composantes de la population. Les mellahs furent appelés à respecter notamment les consignes de couvre-feu et d’obscurcissement des rues et des maisons pour prévenir les attaques aériennes : obligation de badigeonner en bleu les ampoules électriques et de recouvrir les vitres des fenêtres de papier de la même couleur. Des tranchées furent creusées, dans les cours des écoles, pour s’y réfugier en cas de bombardement. Souvenir traumatique de la Grande Guerre, les mesures de sécurité se focalisaient sur l’éventualité d’attaques au gaz. C’est ainsi par exemple que la F.A.P.A.C. le groupement de défense civile formé au mellah de Meknès, détaillait dans une brochure en judéo-arabe, écrite en lettres hébraïques, les instructions pour la fabrication à domicile de masques à gaz. Dans son introduction, la brochure se voulait rassurante, ne doutant pas de la bienveillance traditionnelle de la nation protectrice :
« Il ne s’agit là que de mesures de précaution, car quoi qu’il arrive, il n’y a pas de danger immédiat ? la France est une grande puissance et ses ennemis tremblent devant elle, mais il est préférable de se tenir prêt à toute éventualité et de savoir comment réagir, en cas de nécessité, plutôt que de compter sur les miracles… Conservez donc cette brochure comme quelque chose qui vous est cher. Ne la négligez pas, relisez là de temps à autre jusqu’à l’apprendre par cœur. Fasse l’Éternel que vous n’en avez jamais besoin et qu’il nous envoie bientôt notre Messie — qu’il en soit ainsi, amen ! »