כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)-בעריכת חוה לצרוס יפה

כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)

הנסיונות שהביאו לידי חוזה חדיביה הוכיחו, כי השבטים הבדווים שנמצאו באלמדינה עדיין לא נקשרו אל דגלו של מוחמד קשר הדוק. על כן היה צורך להוכיח להם, שכדאי להתקשר לדגל האסלאם. כן היה צורך לפצות את המוסלמים, שנתאכזבו ברובם מן המסע שלא הצליח. הלא מוחמד הודיע שאללה הראה לו בחלום כי ימסרו לו את מפתחות הכעבה והם יעבדו את האלהים על־יד הבית הקדוש, ודבר זה לא נתגשם.

טבעי שהיו כאלה שנפלה רוחם והיה צורך לפצותם. את הפיצוי הזה מצאו במסע לחַ׳יבַּר, אל נאת־המדבר הפוריה והעשירה ביותר של כל ארץ אלחג׳אז. ח׳יבר היתה מיושבת יהודים: יהודים מקומיים ויהודי נדיר שעברו לשם. ח׳יבר היתה מפוצלת עוד יותר מאשר אלמדינה. היו בה שלושה גושים גדולים של מצודות מדבר. מוחמד הודיע בפירוש שלא ישתף אותם הבדווים שבגדו בו כאשר ערך את המסע הבלתי מוצלח נגד מכה. אולם בגמישותו הרגילה הוא ריכך את התנאי, ביחוד כלפי בעלי־הברית של יהודי ח׳יבר, אשר בגדו כרגיל בבני־בריתם בגלל הבטחה שניתנה להם כי יזכו בחלק מן השלל. יש לנו סיפורים מפורטים ביותר על המאורעות האלה.

כדרכו פותח מוחמד, שידע בעצמו עד כמה תלוי הכל באישיות המנהיגים, ברציחת המנהיגים של נדיר ושל אנשי ח׳יבר בדרך תרמית ובגידה. במלחמות אלה הצטיין מצד היהודים הגיבור מַרְהַבּ התימני (טבעי שאנו מוצאים יהודים מיהודי חמיר בין הגיבורים של ח׳יבר). לאחר שנפלו שניים מן השטחים, ונשאר שטח אחד בלבד, ובני־הברית בגדו ברגע המכריע — הסכימו היהודים לשלום. מה היו תנאי השלום בדיוק — קשה לקבוע. העובדות הן אלו: היהודים נשארו בח׳יבר על אדמותיהם ורק בתקופת החליף השני עמר הוגלו משם. לפי כמה מסורות השאיר אותם מוחמד על אדמתם, והם שילמו בתור מס מחצית יבול התמרים. לפי רוב המסורות קיבל מוחמד את האדמות כרכוש המוסלמים והשאיר את היהודים רק כאריסים, כי היהודים אמרו לו: מה אתם יכולים לעשות בתמרים, הלא אינכם יודעים לטפל בהם, מוטב שאנו נטפל בהם. מתקבל על הדעת, שהיהודים נשארו על אדמתם בתור בעלים, ועמר נתן לתנאים פירוש אחר. והטעם היה פשוט: בתקופתו של עמר כבר באו עשרות אלפי עבדים מן הארצות הכבושות, ולא היה עוד צורך בחקלאים מומחים יהודים.»

כיבוש ואדי אלקרא ותימא

אחרי ח׳יבר קיבלו גם היהודים של ואדי אלקרא את מרותו של מוחמד, והם נשארו על אדמתם גם בתקופת האסלאם (כאשר ביקר הגיאוגרף הערבי אלמֻקַדַסי במאה העשירית בעיר קֻרְח באלחג׳אז הצפונית, הוא אומר: עדיין רוב התושבים יהודים. ואכן, בכתבי הגניזה אנו מוצאים שרידי כתבים מיהודים אלה). גם יהודי תימא הכירו במרותו של מוחמד וגם הם נשארו במקומם. עם כניעתן של ח׳יבר, ואדי אלקרא ותימא באו הלא־מוסלמים אל תוך המסגרת של המדינה המוסלמית. בזה היה הבדל יסודי בין המדינה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, אשר עקרונית לא הכירו בבני דתות אחרות, שעה שלגבי האסלאם היה דבר זה מובן מאליו.

ביקור השלום (תשלום הנדר שנדר מוחמד, כשלא הצליח להכנס למכה): בדיוק שנה אחרי חוזה חדיביה בא מוחמד עם כל אלה שהיו עמו אותה עת במסע אל העיר מכה. אנשי מכה פינו את העיר והוא קיים את ה״עמרה״, את עבודת הקודש, על־יד הכעבה.

• המסורות על יהודי ח׳יבר רבות מאוד, החל בסיפור על אשה יהודיה שביקשה להרעיל את מוחמד בסעודה לאחר הכיבוש וכלה בנישואיו של מוחמד לצפיה היהודיה משבט ח׳יבר. בעקבות נישואין אלה קמה מעין ספרות אפוקריפית יהודית מיוחדת, שנשתמרה בעיקר בכתבי הגניזה ובין יהודי תימן, המדגישה את קירבת המשפחה שבין מוחמד ליהודים ואת הזכויות המיוחדות אשר ניתנו ליהודי ח׳יבר בשל כך.