מורשת יהדות מרוקו

בכל ערב שבת אחרי התפילה, הלכתי לסבתי שחיכתה לי, כדי לאחל לה שבת שלום, לברך לה על היין ולברך ״המוציא״ – שהרי בלי זה לא הייתה אוכלת. היה צר לי לראותה לבד, ובכל זאת מחייכת ומאושרת. רציתי מאוד להישאר אתה כדי שלא תהיה לבד בערב שבת, אבל בבית חיכו והייתי צריך לחזור לשם. עשיתי זאת בלב כבד. מדוע לא באה אלינו? כאשר אני נזכר בכך, זה גורם לי צער עמוק, אבל אודה לבושתנו, שאמא לא הסתדרה אתה. לסבתי ולי הייתה שפה משותפת והבנו זה את זו ללא מילים. החיוך על פניה היה ממלא אותי אושר. היא הייתה סמל הטוב ויראת שמים. לפעמים הייתי הולך אתה לבקר אצל אחיה, הוא חביבי אליהו. מקובל, חכם ונבון, ירא שמים ובר לבב וכולו מעורר יראת כבוד בנועם הליכותיו, בשיחתו השקטה ובהדרת הופעתו. הוא היה מאלו שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת, שבוע ימים, ויצא בשלום. בזכות זה קנה לעצמו הילה של קדושה ושם של צדיק בקהילה. חביבי אליהו היה אחיה של סבתי הצדיקה, מסעודה. שניהם היו נינים לאחד מענקי הרוח של קהילת ספרו – הלוא הוא ר׳ עמור אביטבול, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. רבי עמור היה רב, מלומד, פילוסוף ומשורר בחסד עליון. רבנים מדורי דורות המתייחסים לפרץ בן יהודה.

חביבי אליהו ישב תמיד על כרית רחבה וספרו מונח לפניו על שולחן קטן. לרוב היה זה ספר הזוהר. פניו מעוטרים בזקן לבן כשלג, ושובבות ילדותית נצנצה בעיניו המחייכות. סבתי שירתה את אחיה האלמן באהבה ובמסירות. הוא הבטיח לה שבבוא הזמן ייקח אותה אתו לארץ ישראל והיא הייתה מאושרת מאוד לחיות בתקווה שיום אחד תלך לירושלים הקדושה. כמה עצוב שנפטרה ללא עת בדמי ימיה. חביבי אליהו זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר בירושלים בשיבה טובה. בליל הושענה רבה היינו לומדים כל הלילה בביתו של חביבי אליהו, שם למדנו תורה כל הלילה. זה היה היום האחרון המאפשר לזכות בחיים טובים בבית דין של מעלה. סבתי הייתה ממונה על הכיבוד, שהיה מצוי בשפע. תה, ממתקים ומאפי בית מכל המינים, מעשה ידיה. אנחנו למדנו בדבקות ובכוונה גדולה ובעצם כך היינו בטוחים שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים לנו ולכל בית ישראל. המעניין הוא שחביבי אליהו לא התנגד לפעילותנו הציונית, רק הזהיר אותנו בפני הקשיים העומדים בדרכנו, ושעוד לא הגיע הזמן לכך. הימים היו ימי ערב מלחמת העולם השנייה ואין השעה כשרה לכך, הוסיף, אבל תמיד אמרתי לו ״לא בשמים היא״. בידינו הדבר לעשותו, והוא חייך תמיד.

מסבתי למדתי נימוס ואורך רוח, לדבר בנחת ולהתנהג בכבוד עם הבריות, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, להיות סבלן וסלחן. כל חזותה אמרה אצילות נפש. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד מאוד, כמאמר הכתוב, ונפשי קשורה בנפשה. היא הייתה בעלת שאר רוח, צנועה וענווה. נשמה טהורה של ממש, שנוכחותה עוררה כבוד בכל מקום. מעולם לא הרימה קולה, מעולם לא כעסה! תוכה רצוף היה אהבה, זכה וברה, טהורה ותמה. גם היא, כמו סבא שלמה בעלה, נקטפה בדמי ימיה. היא סבלה את קשיי יומה בגאון ובחן, ללא תרעומת. קיבלה הכל באהבה. כמה נחת רוויתי ממנה!

שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי במרחק יום נסיעה ממנה, בעודי תלמיד בקזבלנקה, הרגשתי בנשמתי את השעה שבה נפטרה. היה זה יום שישי אחר הצהריים. לפתע הרגשתי דכדוך נפש וצער עמוק. ישבתי אבל וחפוי ראש ודמעות זלגו מעיניי. לא ידעתי מנוחה. אנשים סביבי שאלו מה קרה לי פתאום. עניתי שסבתי נפטרה בזה הרגע. רציתי לנסוע הביתה, אבל ההנהלה לא הרשתה לי וחשבו שזו סתם הרגשה ושזה לא יכול להיות. אחרי השבת נודע לי שסבתי נפטרה בדיוק בזמן שחזיתי ברוחי.

איזה אסון! צדיקה שנקטפה בדמי ימיה! ומדוע? כדי לכפר על הדור? נפלאות דרכי ה׳!

אני נזכר בגעגועים בסבתי הצדיקה, איך שקיבלה אותי תמיד בחיוך מרנין ובאהבה אמיתית שחדרה ללבי ומילאה אותי אושר נעלה, שלא הרגשתי מאף אחד אחר. בכל פעם שבאתי אליה הייתה לה סוכריה בשבילי. לא ידעתי איך ומאיפה השיגה אותה. תמיד העניקה לי לבוש חדש לחגים מעבודות הרקמה, תפירה וטוויה שעשתה בכישרון ובחוש אמנותי מעולה.

עם סבתי היה לי קשר מיוחד. קשר נפשי שהיה בא לידי ביטוי גם בשתיקה, מסרים בעיניים, הבעות פנים, חיוך, ביטוי של לב טהור, נשמה טובה ואהבה אמיתית. אמון מלא ללא מעצורים, ללא מחיצות. אפשר היה לדבר על הכל ללא חשש לתגובה של כעס, נזיפה או ביטול. יחס הדדי של בני אדם שווים בערכם, יחס של כבוד, התחשבות ודאגה לפרטים הקטנים ביותר. יחס ער למיתרי הקול, להבעת פנים – לקרוא בהם כאב, אכזבה או מרירות ובתגובה מקבלים מילה טובה, עידוד, חמימות, מחסה נפשי. זה היה היחס לסבתא.

תיארתי לעצמי את הלוויה שלה בעצב רב. אספר לכם איך נהגו לטפל בנפטר בעירנו. הייתה ״חברה״, גברים לגברים ונשים לנשים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, החל בישיבה יום ולילה ליד מיטת הגוסס וכלה ברחיצה של הגופה בפנים ובחוץ. גופת הנפטר נישאה על הכתפיים באלונקה דרך המללאח וכל אחד מהסוחרים יצא מחנותו, סגר והלך עם הלוויה כברת דרך, או עד בית החיים שהיה מחוץ לעיר מרחק כמה קילומטרים. הזכות לשאת את מיטת הנפטר נקנתה בכסף מלא לכל המרבה במחיר. אם הנפטר היה צדיק או רב, המחיר היה תמיד גבוה, כי הייתה זוהי גמילות חסדים לשמה, חסד של אמת. גם הורדת הגופר לקבר נקנתה בכסף רב. ל״חברה״ היה תמיד קבר מוכן מראש, מאחר והיה קשה לחפור באדמה ההררית שבה נמצא בית-החיים היהודי. שמעתי שלסבתי הייתה לוויה רבת משתתפים בגלל שמה הטוב, שכן כל אחד ראה בה צדיקה בזכות אישיותה הצנועה, טוב לבה כלפי הבריות וייחוסה המפואר של משפחת רבנים, מלומדים וצדיקי הדור. יהי זכרד ברוך ולחיי העולם הבא.

יום אחד, כאשר חזרתי מ״אם־הבנים״, התבשרתי שאנחנו יוצאים מהמללאח והולכים לגור בבית השייך לערבים ידידי המשפחה. אז, היה כבר המללאח צר מלהכיל את הקהילה שהלכה וגדלה ומשפחות רבות התחילו לפרוץ אל מחוץ למללאח. זוגות צעירים בנו בתים בשכונה חדשה ליד ״אם־הבנים״. בתים יפים ומרווחים, לא כמו בתי המללאח הישנים. אבא חזר מפגישה עם ידידו סי מוחמר והחליט שזהו, אנחנו עוברים. שמחתי מאוד לצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח. מאפלה לאורה. ואולם, השמחה הייתה מהולה במעט עצבות מפני שקשה היה להיפרד מהסביבה החמה שבה גדלנו יחד, שבה הכינו שורשים ונפגשנו יום יום עם חברים ועם קרובים ברחוב. כאשר שמעתי שגם משפחת ידידיי עוברים לגור מחוץ למללאח, נרגעתי ושמחתי הייתה כפולה.

ראש המשפחה, סי מוחמד, היה אדם אציל נפש, נוח לבריות וחביב מאוד אתנו. כל אישיותו אמרה טוב לב ואנושיות, וכן אשתו ובני משפחתו. אנחנו היינו משחקים עם ילדיו בחצר שלהם ואשתו התייחסה אלינו כבני משפחה. לרוב כיבדה אותנו בפירות, כי ידעה שמאפה בית לא נאכל אצלה. הם אהבו את הבישולים שלנו ובפרט את החמין של שבת שלנו, ונהנו מאוד לטעום ממה שאמא שלחה להם תמיד. למשפחת סי מוחמד היה בוסתן אליו הלכתי לפעמים. השומר הכיר אותי מביקוריי הקודמים וכנראה שסי מוחמר אמר לו לתת לי פירות כל אימת שאבוא. לפעמים, כשהייתי בסביבת הבוסתנים עם חבריי, הסתכלתי דרך הגדר. אם ראיתי את השומר הייתי נכנס אליו כאילו סתם להגיד שלום, אבל תמיד יצאתי עם ״משלוח מנות״ בלי לבקש. פעם היה שם סי מוחמר בעצמו, שקיבל אותי יפה והזמין אותי לשבת לידו. ישבנו ליד נחל קטן שזרם ברשרוש חרישי וממנו השקו את הבוסתן. רשרוש המים התמזג עם זמרת הציפורים וכל האווירה הקרינה שלוות נפש והנאה עילאית בחיק הטבע. סי מוחמד התעניין בשלומי ובלימודים שלי. כשנפרדתי ממנו בנשיקת יד, הוא נתן לי סל מלא פירות בשפע מכל המינים, לקחת למשפחה. הוא דיבר אליי תמיד בחיבה ובנועם אבהי. בביתו הרגשתי כבן בית.

לפעמים, אם עבר ברחוב וראה ילדים ערבים מתנכלים לי, היה מפזר אותם בגערה והיה לוקח אותי בידי הביתה. אחרי מספר פעמים אף אחד לא העז להתקיף אותי ברובע שלנו, כי סי מוחמד היה אדם מכובד בעיר וכל אחד הקדים לו שלום ברחוב, כשהלכתי לצדו וידי בידו. להתקיף אותי היה בבחינת פגיעה בכבודו של סי מוחמד ואת זה אף אחד לא יעז לעשות. זאת היא המסורת במקומנו. כיצד נוצר יחס כזה בין יהודים וערבים ? אספר לכם. סי מוחמד היה קצת יותר מבוגר מאבא אבל הם הכירו מילדות ונהיו ידידים. אביו של סי מוחמד היה ידידו של סבי המנוח שלמה. בזמנים קדומים הייתה משפחת סבא ואביו וסבו לפניו תחת חסותה של משפחת אבותיו של סי מוחמד, וכך נהגו מדורי דורות בעבר. זה הציל לא פעם את משפחתנו. כשהערבים התכוננו להתקיף את המללאח היו בני משפחתנו מוצאים מחסה בבית אבותיו של סי מוחמד עד יעבור זעם. בדור שלנו היחסים הם אחרים. יחס הידידות המצוי בינינו כעת, הוא מתוקף מסורת של דורות. עכשיו יש קרבת רעים כנה ולא יחס התנשאות המהולה ברחמים לבן החסות הנכנע והמושפל. אנחנו אפילו חשדנו בסודי סודות שבעורקי משפחת סי מוחמד זרם דם יהודי. הלוא היו הרבה המרות דת מאונס בעבר ועד היום יש ערבים רבים עם שמות יהודיים מובהקים. סי מוחמד והילדים שלו לא נראו כלל כערבים. הם היו יפים ובהירי עור. סי מוחמד היה גבר נאה וגבה קומה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 55

״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״

מלבד האמרה הידועה בפרט אצל חכמי הספרדים על פסקי מרן ״הבית יוסף״, רבי יוסף קארו זצ״ל, ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״, כלומר — שקבלנו עלינו את פסקי מרן כהלכתא למשיחא, וכך נהגו ונוהגים גדולי הדורות לפסוק כמותו בכל מקום, אצל רבי רפאל אהרן משמעות הדבר בלט במיוחד ובמשנה תוקף. הוא דבק בדברי מרן, הגה במשנתו ולא זז מחבבם. כאשר ראה איזה חכם או פוסק שחלק על דברי מרן או הקשה עליו, היה רבי רפאל אהרן מתגבר כארי וכלביא יתנשא ליישב את דברי מרן בטוב טעם ודעת. וכך הוא מבטא את הדברים: ״ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו, אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם. וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.״

בחלום אליו אתוודע

לרוב דבקותו, אהבתו ויגיעתו בדברי מרן רבי יוסף קארו זצ״ל, זכה רבי רפאל אהרן שמר"ן יתגלה אליו בחלום. וכך הוא מתאר את החלום ופתרונו בספרו ״שער המפקד׳׳ בהלכות שבת ועירובין, עמוד נ״ב, (נא אמון התרס״ח):

אמר המחבר שמעני קורא נעים. כי אחרי גמרי מלכתוב מה שחנני ה׳ בדין הזה, תכף רציתי להתחיל ללמוד בסעיף י״א הבא אחריו. ועת למדי סעיף הזה וגמרתי לכתוב בו היה יום הששי ב׳ לחשון התר״ס, והזמנתי הספרים הצריכים לי כדי להתחיל ללמוד ליל מוצאי שב״ק בעהי״ת.

ומעיד אני עלי יוצרי בורא שמים וארץ, אשר הוא עד בדבר אשר אספר לך בזה, שבליל ש״ק ג׳ חשון התר״ס ואני ישן על מטתי וארא בחלומי חכם נורא עומד לנגדי, זקן ונשוא פנים מלובש בגדי ארץ ישראל, ומצנפת טורקי בראשו כמלבוש חכמי ארץ ישראל. ויאמר לי דע מי אני? ואומר לא ידעתי אדוני! ויאמר אלי בזה״ל: אני יוסף ן׳ אפרים קארו, וכפל פעם שנית לאמר אני יוסף ן׳ אפרים קארו. ועניתיו הלא אדוני הוא הנקרא מר״ן. ותכף זכרתי בחלומי ר״ת הידוע ממאה רבנים סמך. והוא עומד לנגדי ובידו עלה גדול נייר כתוב, ויאמר לי ראה מה כתוב כאן.

ובעת אמרו אלי הדברים האלה היו פני קדשו פני זעם הרבה על הכתוב בעלה ההוא ומצטער ומראה באצבעו על הכתוב בעלה ההוא, ונרעדתי ואיקץ. ונעורתי משנתי נרעד ונפעם, ולבי שמח שזכיתי לראות פני מרן ז״ל בחלומי, ולבי מיצר על שלא זכיתי להבין מה כתוב שם ועל מה הוא בזעף, והבנתי שעל מה שנכתב בעלה שבידו היה זועם, אכן לא ידעתי מה הוא. והייתי נבוך מאד מאד, ונכנס בלבי פחד פן ח״ו כתבתי איזה דבר נגד רצונו חלילה בסעיף הזה של העירוב והשיתוף, וחזרתי על לימודי ולא מצאתי מאומה, ובפרט שמי אנכי ומה חיי להטות מדבריו חלילה, ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם,וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים מדברי בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.

 וכאשר בקשתי ולא מצאתי דבר אמרתי אין חלום בלא דברים בטלים ולא חשתי לחלומי, ונגשתי להתחיל הדין השני בליל מוצאי ש״ק (ד׳ חשון התר״ס) ולהתנהג לרגל המלאכה אשר לפני. ומה נשתוממתי לראות כי לא איסתייעא לי מלתא ללמוד, ובטלים רבים עמדו לנגדי. ואח׳׳כ בליל הב׳ חזרתי למקומי ללמוד לימודי הרגיל בו ולא עלתה בידי להבין כלום. ואהיה כאיש נדהם לא ידעתי מה זה אירע לי, וזכרתי מחלומי(שחלמתי ליל הקודם ב׳ חשון תר״ס.) אכן, לא ידעתי אנה אפנה ומי יגיד לי פשר דבר הסתום הזה, ובאיזה מקום אלמוד למצוא פתרון חלומי מאיזה דבר שכתבו הפוסקים נגדו והרע בעיניו.

ואמרתי להתחיל מראש וללמוד דין זה ממקורו. ופתחתי סוגייא דעירובין דף ע״א עמוד ב׳ במחלוקת ר״מ ורבנן בדין אם סומכים על העירוב במקום שיתוף וכו׳ ולמדתי הסוגייא היטב בעהי׳׳ת. ואח״כ למדתי דברי מרן הב״י בסימן שפ׳׳ז כל מה שפלפל בה מרן, ועוד לא מצאתי מאומה מי שחלק כנגדו. וקמתי והלכתי לבית מדרשינו לראות בנושאי כלי רבינו הטור ז״ל אשר אינם נמצאים אתי בביתי, וראיתי להגאון ב׳׳ח ז״ל בסימן שפ׳׳ז שחלק על מרן בפי׳ סוגייא והטיח עליו דברים לאמר בזה״ל: ״וב״י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמוסו שלא בתמכויך עכ״ל. וכל עצמותי אחזו רעד כי עתה הבנתי פתרון חלומי. אכן יראתי כי מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים האלה זיע״א, ומי יכניס טלה בין אריות.

ואולם לסגת אחור ג״כ יראתי מאד מחלומי וממה שאירע לי. ושוב אח״ז למדתי פסק מרן בסימן שפ״ז, וראיתי כי גם הט״ז חתנא דבי נשיאה כתב על מר ״שגגה היוצאת מלפני השליט״ וכד. ומלבד שבפירוש הסוגיין אזיל בשיטת חמיו הב״ח ז׳׳ל ותמה על מרן אלא שגם על פסקיו שבש״ע הרבה לתמוה. והרואה דברי הרב ב״ח ודברי הרב ט״ז מה שהקשו עליו בדין זה, יראה כי שויוה לסנאיה דמרן כמי שלא מצא ידיו ורגליו בבהמ״ד בכל מה שכתב בדין העירוב והשיתוף. ע״כ שנסתי מתני ובעזרת החונן דעת בטחתי שיאיר עיני להציל כבוד מרן זי״ע, ולהוכיח בראיות ברורות כי שיטתו בפי׳ הסוגייא היא שיטת רבותינו הראשונים זי״ע אשר מהם שאב מרן את דבריו, ואם הרב ב״ח ז״ל יש לו שיטה אחרת בפי׳ הסוגייא לא ע״ז יאמר טעות גמור חס ושלום. וכן אראך פסקי מר״ן בשלחנו הטהור בסימן שפ״ז נכונים וברורים משופים ומנוקים מכל טענה ותמיהא נגדם. בה׳ בטחתי.

ואתה קורא נעים, שאני אך הפעם אם יצאתי מגדר מלאכתי לפלפל בדבר שאינו ממלאכת הקונטריס של המנהגים שאני עסוק בו, כי הלא הסכנת עמדי מראשית קונטריסי זה עד כה והלא ראית כי אינני יוצא מחוג הענין של המנהג, ובענין הדין והמנהג אשא ואתן ולא אצא החוצה. אכן הפעם אינני בן חורין, כי יראתי ממרן הב״י זי״ע. וידעתי היטב כי לא בצדקתי נגלה עלי מרנא הב״י זי״ע, כי מה אנכי ומה חיי, רק יען וביען דינים אלו אין יד כל אדם ממשמשת בהם, ואינם נלמדים בכל עת לפני רבני וגדולי הדור העי״א אשר להם יאתה להציל כבוד מרן מהשגות האלה. וגם אני בדרך לימודי נגררתי מענין לענין בדין זה עד שבאתי לדין זה אל מקום המבוקש. ומה׳ היתה זאת ואולי מקום הניחו לי. ויה׳׳ר זכותיה דמרן תגן בעדי למגן וצנה ובעד זר״ז ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמן. וגם עתה לא אצא החוצד בדברי פלפול שאינם מענין ישוב דברי מרן ואקצר כפי היכולת למען יהיו דברי כוללי הרצון במעט דברים. ומה׳ אשאל עזר״.

שואלים הלכו בו

בירורי הבעיות ההלכתיות שנערמו סביב שולחנו של הגר׳׳א ן' שמעון, הוסיפו לפעילותו ולתפקידיו הרבים ברבנות מצרים, אשר ממילא חרגה הרבה מעבר לצרכי קהילתו.

שמו הטוב של הגר״א בן שמעון נודע בכל תפוצות ישראל. רבים מגדולי ישראל פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות השעה, ביודעם כי לפניהם גאון בעל שיעור קומה, מופלג בתורה וידען גדול בהויות העולם, מצטיין במידות, אהוב ומכובד בעיני כל יודעיו ומכיריו הרבים, סופר פורה ומצטיין בכל מכמני התורה, בתלמוד, בפוסקים ובמדרשים, בסדר הדורות ובהסטוריה של עם ישראל.

בית הדין של העדה התימנית בירושלים הכירו והוקירו את גדולתו בתורה, ולא פעם פנו אליו בשאלות הלכתיות. מתוך התארים המופלגים שבהם פנו אליו ניתן ללמוד את היחס האוהד והמיוחד שהיה להם כלפיו:

׳׳שלום רב מקרית מלך רב לאיש אשר אלה לו כבוד, זו תורה בהיכלו, סוד וסבר בגבולו, דורש טוב לעמו, פאר הדור והדרו, אוצר כלי חמדה, ושפה ברורה בכל פסקי וטעמי תורה, ארי נואם וטוב שוקק בעמקי התעודה, ראש גולת אריאל שה פזורה, אשר בעוב״י בתוך עמי מצרים ואגפי׳ה, רום מעלת כבוד תורתו הרה״ג מעוז ומגדל כקש׳׳ת מוהר״ר אהרון בן שמעון שליט״א, יחי אדוננו המלך לעולם וכסא כת״ר לנצח ינון כיר״א״.

בתשובה אחרת של בית הדין של קהילת התימנים בירושלים, כותבים אליו בזו הלשון: ״לאוצר התבונה ומבצר האמונה, נזר החכמים ומעון החסדים, תפארת החרדים, שר וגדול ליהודים, עומד בין ההדסים מצדיק את הרבים בכל חמדת משכיות, טוב לשמים ולבריות, הוא הרב הגדול בענקים ראש הרבנים אריא דבי עילאי בעוב״י ברוך עמי מצרים מעלת הדר גאונו כבוד קדושת תפארתו מהר״ר רפאל אהרן צוף דב״ש שליט״א… וכסא כבוד תורתו יגדל ויעל באורך ימים ושנים דשנים ורעננים, עד עמוד כהן לאורים ותומים. מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם צעירי הצאן ב״ד דק״ק תימנים פעיה״ק ירושלים תובב״א." (ספר ענף חיי□ ח״ב ירושלים התשמ׳׳א).

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 213

167— פיוט — סי׳ יששכר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

פרשת ויצא

אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

חלק א'

שׁוּב לִי, אוֹר עֵינִי, / חוּס וַחֲמוֹל

שׁוּב אֶל מְכוֹנִי / וּלְבֵית זְבוּל

כַּפֵּר עֲוֹנִי / סְלַח וּמְחוֹל:

רַחֵם עֲשׁוּקָה / בְּיַד הָגָר

מֻכָּה וּדְחוּקָה / בְּיָד אַכְזָר:

בְּרֹב רַחֲמֶיךָ, / אֱ-לֹ־הֵי עוֹלָם,

הָאֵר אֲפֵלַת / עַם דַּךְ נִכְלָם

רַחֵם עַמְּךָ / כִּימֵי עוֹלָם:

מָה לָךְ' חֲשׁוּקָה, / כֶּתֶם וָדָר,

גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה, / יְפַת תֹּאַר?

אַכְרִית מֵאַרְצֵךְ / קוֹץ וְדַרְדָּר

אָשׁוּב לְבֵיתֵךְ / בְּהוֹד וְהָדָר

וְאָז תִּתְגַּדַּל / בְּעַם נֶהְדָּר:

כנפי שחר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

ביד הגר — בן הגר, ישמעאל. ביד אכזר — אדום. דך נכלם — מדוכא ונעלב. כתם ודר — בנוי כבוד לישראל שהוא כזהב נבחר ואבן חן. גפן שורקה — משובחת. קוץ ודרדר — כנוי למעיקים.

פיוט — סי׳ יששכר

הנושא: צפיה לישועה, רשות ל״קדיש״.

פרשת ויצא

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים" פליז(ל)

הגובה : 18.5 ס״מ ; הרוחב : 20 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

חנוכיה למעלה

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת :

״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]׳׳

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

חנוכיה למטה מצד ימין

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ;

שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמי 144, מס׳ 379

(115)

חנוכיה למטה מצד שמאל

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

כחלק מהמגמה להגביר את קצב העלייה ממרוקו, התנדב ל״מסגרת״ ד״ר ״ברטראן״ רופא בסניף מקומי של קופת־חולים ופעיל במפא״י. ״ברטראךן" היה באותה תקופה בן 49. הוא נולד ברומניה, אך גר שנים רבות בצרפת והחזיק עדיין בנתינותו הצרפתית. אשתו, ילידת שטרסבורג, היתה צרפתיה מלידה ועל כן תעודת הלידה שלה ודרכונה הצרפתי היו אוטנטיים. ראשי מחלקת העלייה עטו על ״ברטראן״ כמוצאי שלל רב. לאחר תקופת הכנה קצרה, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו, בקיץ 1956, לפאריס והתגוררו בה כ־3 חודשים. בפרק זמן זה, סייר ״ברטראן״ במוסדות רפואה שונים, הצטייד במכתבי המלצה לשר הבריאות המרוקני ולמרצים בבית הספר לרפואה בקזבלנקה וקרא הרבה ספרים על מרוקו ועל אורח החיים בה. בערב חג המולד, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו קזבלנקה, כשהם נושאים עמם צעצוע – דוב גדול, שאותו עמדו להגיש כ״מתנה״ לבני משפחת ידיד, שניהל במרוקו סוכנות להפצת קטעי עתונים. תוכו של ה״דוב״ היה מלא דרכונים מזויפים. שעות מספר לאחר בואו לקזבלנקה, היה כבר הדוב בידיו של ״הנרי" שהפך מעתה גם לאיש הקשר שלו בקזבלנקה. לאחר תקופת התארגנות קצרה, שכר ״ברטראן״ במרכז קזבלנקה דירה מפוארת בת 5 חדרים, בבית השייך לאלמנתו של רופא צרפתי.

באותו בית התגוררו רופאים נוספים, כך שהתנועה בו היתה רבה ולא עוררה שום חשד. "ברטראן״ נועד תחילה עם שר הבריאות המרוקני והגיש לו את מכתבי ההמלצה שהביא מפאריס. הוא סייר בבתי חולים בקזבלנקה ונפגש עם רופאים מקומיים. ה״הולנדית" שהפעילה בקזבלנקה את חוליית ״מקהלה״ (עניני העלייה החשאית), הכניסה למרפאה צעירה יהודיה מקומית, ששימשה בתור מזכירה. תוך זמן קצר הפכה הקליניקה למקום מפגש קבוע עבור חלק מהמתנדבים הישראליים במרוקו. בין כותלי מרפאה זו, נפגש ״ברטראן" לראשונה עם ״לואי" אך מבלי שידע את זהותו האמיתית. "לואי״ בא באותם הימים לקזבלנקה כדי להפגש עם שליחי ה״מסגרת״ ולהנחותם לגבי המשך הפעולה בעתיד.

גיוסו של ״ברטראן״ העיד על מידת התיחכום שאיפיינה את פעולת ה״מסגרת״ במרוקו באותם הימים. הרופא הישראלי לא עסק בבדיקה או במיון עולים ולא היה שותף לשום פעילות מבצעית. את תפקידו ב״מסגרת״ הוא מילא בעצם שמשו כ״תיבת דואר״ וכמסווה לפעולותיהם של המתנדבים האחרים. יכולתו להעניק לאנשי. המבצעים מקום מפגש קבוע, מבלי לעורר חשד כלשהו כלפיו או כלפיהם, היתה בבחינת ״מתנה מהשמיים״.

אך חודשים מעטים לאחר מכן, היה הכרח דחוף לסיים את פעולתו של ״ברטראן" ולהחזירו מיד ארצה. על פי הוראותיו של ״הנרי״, נסעו ״ברטראן" ורעייתו, ב־20 בספטמבר 1957 לטאנג׳יר, כדי לפגוש שם את שני המתנדבים הישראלים ״מוריס״ ו״ילדון״. ״ברטראן״ נסע במכונית ב.מ.וו מתוצרת גרמניה, יחד עם שני מתנדבים מקומיים – בני הזוג"פרגסואה״ שבתם ״פיליס״ שימשה כמזכירתו של ״הנרי״, בחברה להפצת קטעי עתונים. ״ברטראן" ו״פרנסואה״ נפגשו עם ״מוריס״ ו״ילדון״, אך מכוניתם נלקחה לחניית־לילה באחד המוסכים בעיר. למחרת, ב־21 בספטמבר, יצאו שתי המשפחות בדרכן חזרה לקזבלנקה. אולם במרחק 100 ק״מ דרומית לטאנג׳יר, הם נעצרו בידי משמר משטרה מרוקני. הוברר כי בעת חניית הלילה, הוכן במכונית ״סליק״ שבו הוטמנו 146 דרכונים מזויפים על שמם של יהודים מקזבלנקה, פאס, מקנס ומרקש. ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא ידעו דבר על הטמנת הדרכונים במכוניתם, אך השוטרים לא האמינו להם. שתי המשפחות הובלו למעצר בבית הכלא בטטואן, לא הרחק מבית הכנסת היהודי בעיר. הימים היו ימי ראש השנה ומתאי־מעצרם, לו משפחות ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לשמוע את קול השופר. במשך מספר ימים, הם נחקרו באינטנסיביות רבה בנושא העלייה – מי עומד בראש המבצע, למי עמדו למסור את הדרכונים המזויפים ומי הם הפעילים המקומיים במרוקו. החקירה התנהלה לסירוגין, ביום ובלילה, אך לא היתה מלווה בעינויים. מאחר שהעצורים באמת לא הכירו את כל מתנדבי ה״מסגרת״, הרי הם לא יכלו – גם אם היו נשברים בחקירה – להסגיר לידי משטרת מרוקו אף אחד מהם.

כעבור מספר ימים, שוחררו שתי הנשים מכלאן אך הגברים נותרו במעצר. לאחר שנקטה בכל כללי הזהירות הדרושים, הודיעה גב׳ ״ברטראן" בטלפון, לכתובת מסוימת, על מעצרם של בעלה ו״פרנסואה״ ומיד לאחר מכן יצאה לפאריס.

המעניין בפרשה זו היה שבמשך מספר ימים, ועד להודעתה של גב׳ ״ברטראן״ איש מראשי ה״מסגרת״ לא ידע על המעצרים. האחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו, ״יוש״ – אחד מקציני המבצעים המהוללים של לח״י, שהחליף בינתיים את ״ז׳אק״ – היה באותם הימים בצרפת. גם ״הנרי״ – איש הקשר של ״ברטראן״, יצא לבלות את ראש השנה בחיק משפחתו בפאריס. מאחר שהשלטונות המרוקניים לא פירסמו דבר אודות המעצר, אזי גם פעילים אחרים של ה״מסגרת״, לא היו בסוד הענין. הטיפול בשחרורם של ״פרנסואה״ ו״ברטראן״ החל, אם כן, רק לאחר שיחרור נשותיהם, והוא היה מלווה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. מאחר שאיש לא ידע אם ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ נשברו בחקירה, החליט ״לואי״ לא להחזיר את ״יוש״ לקזבלנקה והוא מינה את ״הנרי״ כאחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. ״הנרי״ חזר לקזבלנקה עם זהות חדשה. במקום הדרכון הצרפתי שהיה ברשותו, ניתן לו עתה דרכון אלג׳ירי. ״הנרי״ לא חזר לדירתו הקבועה בקזבלנקה, אלא שכר חדר במלון קטן במרכז העיר. כעבור מספר שבועות החליף פעם נוספת את כתובתו. רק לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא נשברו בחקירה – חזר ״הנרי״ לזהותו הצרפתית הקודמת.

הטיפול בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה נמרץ ביותר. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, פנה בענין זה למשרד החוץ הצרפתי והוא ביקש גם את התערבותם של פייר מנדס־פראנס ואישים אחרים, שהיתה להם השפעה על הסולטאן ועל שדי ממשלתו. אנדריי בלומל, עסקן ציוני ותיק ומחשובי הפרקליטים בפאריס, נתבקש לטפל בשחרורם של שני העצורים. פרקליטה צעירה ממשרדו של בלומל, הגיעה לטטואן וביקשה ללמוד את הנסיבות ואת תנאי המעצר של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״. היא שכרה את שירותיו של פרקליט יהודי מטטואן, בן־שבת, והורתה לו לדאוג לכל מחסורם של שני העצורים. אך כל המאמצים לשיחרורם של שני פעילי ה״מסגרת״ העלו חרס. ניכר היה בשלטונות מרוקו, כי הם מבקשים לנצל את המקרה, על מנת להרתיע את היהודים מעלייה לישראל.

ב־28 בנובמבר 1957, פירסם התובע הכללי בטטואן את גליון האישום והודיע על החלטתו להעמיד את שני העצורים לדין, באשמת נסיון להבריח למרוקו 146 דרכונים מזויפים. השגריר צור ביקש שוב את התערבותו של משרד החוץ הצרפתי. נציג ה״קוגגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, בא לרבאט על מנת להיפגש עם שר החוץ המרוקני, מוחמד בלפרייג׳ ועם עבד אל־רחים בועביד. אד גם מאמץ זה עלה בתוהו. בינתיים חלה ״פרנסואה״ בכלא והוא הועבר לטיפול בבית החולים בטטואן. החוקרים המרוקנים ניסו ״לרכך״ את ״פרנסואה והבטיחו לו שיחרור מיידי, אם יסכים, לשתף עימם פעולה. אך ״פרנסואה״ בן ה־64 לא נשבר. רופא בית החולים קבע שהעציר סובל מהתקף לב קל ואין הוא מסוגל לעמוד בתנאי המעצר. מחשש פן ימות בכלא ומחשש שהדבר ינוצל להשחרת פניה של מרוקו בזירה הבינלאומית – שוחרר ״פרנסואה״ ממעצרו. במכתב לאישתו בפאריס, סיפר ״ברטראן״ על שחרורו של חברו ורמז לה כי יש בדעתו ״להתחלות״, מתוך תקוה שאף הוא ישוחרר. אך המרוקנים הוסיפו להחזיק בו והפכו אותו לרופא בלתי רשמי של בית הכלא. ״ברטראן״ טיפל במפקד בית הסוהר ובקצינים וסוהרים אחרים ועקב זאת, הפך לחיוני וזכה ליחס אוהד ביותר.

ככל שמעצרו של ״ברטראן״ התמשך – כן גבר הלחץ היהודי לשחרורו. ד״ר נחום גולדמן פנה באורח אישי לסולטאן המרוקני וביקש את שחרורו המיידי של הרופא היהודי. עורך דין בן־שבת הודיע על החלטתו לצום יום אחד בשבוע – עד לשחרורו של שולחו. אך השלטונות המרוקניים התעקשו להעמיד את ׳׳ברטארן״ לדין. מקץ שישה חודשים, הובא הרופא להיכל המשפט בטטואן. בנצלו רגעי תנומה של שומריו, נמלט ״ברטראן״ לבנין הקונסוליה הצרפתית בעיר. שם הכין לו הקונסול הצרפתי דרכון חדש בשם בדוי והסיעו במכוניתו, בעלת לוחית זהוי קונסולרית, למובלעת הספרדית בסיאוטה. ״ברטראן" טילפן מיד לאשתו על בריחתו ושעות מספר לאחר מכן, עלה על ספינת־מעבורת שהביאה אותו לגיברלטר ומשם יצא בטיסה ישירה לפאריס.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

מותו של יוסף בן צור

תאריך פטירתו של יוסף בן־צור אינו מצוין בתעודות הידועות לנו, אך סביר להניח שלא חי זמן רב אחרי הזמן המיועד לאחר שתוחלתו נכזבה, כלומר תוך שנה מהיום המיועד, שבו עתיד היה להופיע המשיח, ערב פסח תל׳׳ה. ואכן באחד השירים שחובר לכבודו והנמצא בכתב־יד כתוב: "חמשה באדר עלה גואלי לשמי שמימה.״ אין ספק שמדובר בחמשה באדר ״של שנת תל״ו (1676), היינו בחודש לפני זמן היעד השני שנקבע על־ידי תלמידיו להופעת המשיח. להלן קטע מן השיר:

יגיל וישמח ברוב שמחות

עת אזכור שמך נסו אנחות

ינהלני על מי מנוחות

סוד הניח צור

רב יוסף בן צור

 שמך מתוק בפי

מחלי ירפא

חמשה באדר עלה גואלי

 עם שבעים צרים יושבים ממולי

 ולשר עמלק אשר הצר לי

אומתו ישמיד

מאד לבבי

שבתי צבי

 ונתן הנביא

לך היה מסור

 את כל אויביו בצור

 רב יוסף הצופה

 ונגיעי וכאיבי

לשמי שמימה

עשה מלחמה

 יתן נקמה

תהיה עדי אובד וגו׳(107)

סביר להניח שהגואל ״שעלה השמיטה״ הוא יוסף בן צור, שהרי תאריכי פטירתם של שבתי צבי ושל נתן העזתי ידועים לנו. שבתי צבי נפטר אמנם באותה שנה, שנת תל״ו, אך בסתיו ולא באביב (17.9.76), עשר שנים בדיוק לאחר שהתאסלם: ואילו נתן העזתי נפטר מאוחר יותר, בחורף של שנת תל״ה (21.1.68).

עת״ה – שנת הגאולה

ובכן גם שנת תל״ו(1676) חלפה עברה והמשיח לא בא. אך האמונה לא פסה ועודנה קיימת. המשיח מת ואיננו, אך רוחו עודה קיימת והמאמינים ממשיכים להחזיק באמונתם ומחפשים תאריכי יעד אחרים לבוא המשיח. ״אף על פי שמתמהמה חכה לו כי בוא יבוא״. תאריך היעד הבא נמצא ונקבע לשנת עת״ה (1715) – כלומר ארבעים שנה לאחר שנת תל״ה ־ תאריך היעד הראשון שנקבע על־ידי ר׳ מיכאל קארדוזו מטריפולי, ור' אברהם כהן מטנג׳יר ור׳ יוסף בן־צור ממקנם. רמזים לשנת עת״ה (1715), מצאו תלמידי יוסף בן־צור למכביר. הם דרשו ששנת הגאולה נקבעה מלכתחילה לשנת תע״ה, אלא שרצו להקדימה לשנת ״ת(ה)לה לאלוהינו״ (תלה), אך מכיוָן שישראל לא זכו תתקיים בעתה, ככתוב בספר ישעיה (ס׳ ב״ב): ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ ואמרו חז״ל: זכו – אחישנה, כלומר אקדימה לשנת תל״ה, לא זכו – בעִתה, היינו בשנת עתה (1715). ר׳ ידידיה צרפתי (כנראה מהעיר פאס) שבתאי אדוק, נותן טעם לשנת 1715. הוא מתבסס על ״מעשה נורא שאירע לו עם הגמון אחד חכם גדול בתכונה״, שסיפר לו שארבעים מלקות העזרים על החוטאים שקולים כעד ארבעים שנה ששהו בני ישראל במדבר. הם עזרו על בני ישראל לאחר מעשה העגל. וארבעים שנה פרושם יום לשנה יום לשנה, היינו: ״ארבעים פעמים ארבעים״ ורק לאחר ״האחד וארבעים״, לאחר חורבן הבית, תבוא הגאו­לה. פרוש החשבון: 41 1708 = 68 + 1640 = 40 x. ואבן מצא ר׳ ידידיה צרפתי אסמכתא לדברי ההגמון בדברי חז״ל בזו הלשון: ״כל מה שלקו ישראל מיד הקב״ה היה כמנין ארבעים שנא.״ אליבא דרבי ידידיה הגאולה תבוא רק לאחר שנת 1708.

אבל הביסוס המוסמך ביותר לקץ הקצין ב־1715 ניתן על־ידי ר׳ דניאל בהלול, וזה לשונו: ״ועוד הקדמה ידועה שדוד שהוא שבתי לא היה ראוי לבוא בי אם בשנת עת״ה (1715) ליצירה כמו שמצינו ביעקב ע״ה שרמז זד לעשיו ׳ואיחר עד עת״ה׳(1715) וגם באלפא ביתא שבאילן הקודש בה תמצא רמוז שהקץ הוא שנת עת׳׳ה. הא כיצד?״ – שואל דניאל בהלול. ובדברי תשובתו הוא נזקק ללהטוטים מספריים על־ידי גימטריאות בחשבון קטן ובמילוי, צירופים וחיסורים הוא מקבל את השנה הרצויה לו, וכך הוא מחשב: ״צרף את כל אותיות האלפא־ביתא לפי סִדרן המסורתי כולל אותיות ׳מנצפך׳ ואז מקבלים סך 1775. שוב מצרפים את האותיות של האלפא־ביתא לפי הסדר החדש של ׳אני מלך׳ וכו׳ ׳שנתחברו האותיות זה עם זה׳ ואז מקבלים סך 3764. אם מצרפים את שני המספרים 3764 + 1775 מקבלים 5539 (מנין האלפים לא נלקח בחשבון) נשארו 539. מחסרים מהם 22 – שמו של משיח בן דוד שהוא שבתי צבי בחשבון קטן, ו־45 שהם שם משיח בן יוסף – יוסף בן צור – גם כן בחשבון קטן, ביחד 67. אם מחסרים מ־539 נשארים 472 (לפי חשבונו יצא 475) היא שנת עת״ה״(1715). ר' דניאל בהלול מצא גם רמז באלפא ביתא באותיות הסופיות לפי סדרן החדש(צמרְנף) שהמשיח עתיד לבוא בערב פסח. גם כאן הוא נזקק לקצת  אקרובטיקה. האות ך שערבה 20 מתחלקת לשני יודין(יוד=10). את היוד |הראשונה מוסיפים למלה שבת ומקבלים שבתי ומוסיפים כל המלה "שבתי״ בהתחלה. היוד הנותרת שמים בסוף ואז מקבלים ״שבתי צמנפי״ שהןראשי תיבות של: ״שבתי צבי מלן נאמן פסח יבוא.״

השרדות התנועה

ובכן גם שנת עת״ה (1715) חלפה עברה והמשיח לא הגיע. למרות כל האכזבות המרות, ההמונים לא נואשו. האמונה בשבתי צבי, בנתן העזתי וביוסף בן־צור תלוה את ההמונים עוד עשרות שנים רבות. בקזבץ שירים ממרוקו, בכתב־יד, כתוב: ״זה הקונטרס שלי אני ע״ה הצעיר יוסף אסייאג, סיימתי להעתיק בשנת התקכ״ו(1766) ה׳ יאמת כל אשר״… אם השירים הועתקו בשנת 1766, היינו מאה שנה לאחר הופעת התנועה, סימן שהיו גם אז נפוצים ושהיהודים נזקקו להם בתפילות ובארועים .משפחתיים שונים.

סודו של יוסף בן צור

מה היה סודו של יוסף בן־צור? איך הצליח להנציח את האמונה בתנועה החדשה בקרב ההמונים? איך הצליח להחדירה בלב רבים מאנשי קהילות המגרב? מה היה סוד הצלחתו דוקא בהתגלות השניה לאחר שזהרה של התנועה הועם וההתלהבות של הראשוניות פגה? למה החזיקו ההמונים באמונה זו עשרות שנים גם אחרי מותו? למה לא הלכה התנועה במרוקו במסילות שפילסו קהילות אחרות במזרח ובמערב? למה לא היו ספיחיה של התנועה כדוגמת הדונְמה או הפרנקיסטים?

מתוך ויקיפדיה:

דוֹנְמֶה (או דֶנְמֶה. בטורקית dönme. בתרגום לעברית: "מהופך" או "מומר") היא כת שבתאית בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול ובאנקרה שבטורקיה. ראשוני הכת היו יהודים שהתאסלמו לאחר שנכפה על מייסד הכת והמשיח מטעמם, שבתי צבי, להמיר את דתו לאסלאם. מאז המאה ה-20 רבים מהם התבוללו ונישאו עם בני עמים אחרים וכך נטמעו בחברה הטורקית.

"דונמה" הוא כינויים בפי הטורקים, אך הם עצמם מתנגדים לכינוי זה וקוראים לעצמם "מאמינים" (בטורקית: "Mamina". ובלאדינו: "לוס מאמינימס") או "חברים" ("Haberim"). היהודים כינו אותם "מינים" או "יהודים ישנים" (ישנים במובן "לשעבר") ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" ("Sazanicos").

פראנקים – כת של מאמינים קיצונים בשבתי צבי שקבלו את הנצרות. נוסדה ע"י יעקב פראנק שנולד בשנת 1720 בעיר הקטנה בוטשאטש בפודוליא, והיה בן הרב ר' יהודה ליב לייבאוויץ.

בהיותו בן 13 עזב את לימודיו ונסע לבוקרשט והיה משרת לסוחר ר' מרדכי מרגלית, עמו נסע לניקופוליס אזמיר ושאלוניקי. בשאלוניקי התוודע לכת דומני, קבוצה של מאמיני שבתי צבי, התחבר אליהם, וכאשר מת האיש ברכיה שהיה בראש הכת, מילא את מקומו. הוא הוציא קול כי נשמת שבתי צבי בקרבו, ורבים מבני ביתו האמינו לו וכבדוהו.

בשנת 1752 התקשר לחנה מעיר ניקופוליס, שביופיה וערמומיותיה משכה לב אנשים למאות שנעשו למעריצי פראנק.
כאשר החלה פעילתו להתפרסם בשאלוניקי, התעוררו היהודים לעצור בעדו, והאיצו בו לעזוב את שאלוניקי, ולא ילשינו עליו. פראנק הפיץ שמועה כי בת קול ממרום הגידה לו לעזוב את שאלוניקי ולבוא לפולין. עד כאן

מדוע נעו מעגלותיה של התנועה במסלולים שונים מאשר אלה שהיו באירופה? מדוע לא קמו אנשים כמו ר׳ אהרון הסבעוני ור׳ דניאל טולידאנו גם במחזור השני?

כל אלה הן שאלות שהחוקר יצטרך לתת עליהן תשובה. בינתים, דבר אחד נראה לנו פחות או יותר ברור והוא שאחת הסיבות העיקריות להשרדותה של התנועה היא ללא ספק שיוסף בן־צור לא ניסה לערער את המוסכמות. לא הורה לבטל צומות ולא להכניס שנוים בסדרי החיים. הוא לא העז לפגוע כמלוא הנימה במסורות שהתקדשו בעם ישראל: לא עורר כל דבר השנוי במחלוקת ועל־ידי כך לא משך כלפיו חצים ביקרתיים ולא הפנה אליו את זעמם של הרבנים: לא הטיף להמרה ולא ביקש ללכת בדרכו של המשיח. אמנם הוא הצדיק את ההמרה אך רק של המשיח. לא כל מה שמותר למשיח מותר לכל אחד, הוא טען. והביסוס לטענתו הוא שהמשיח הוא קדוש ועל־ידי המרתו הוא ירד לטומאה על־מנת להעלות ממנה את הקדושה, על־ידי כך שניצוצות הקדושה ידבקו בו, ורק משיח מסוגל לכך לכן המרתו מוצדקת. זאת הסיבה שלא הטיף להמרה המונית. ואולי הודות לכך לא קמו ספיחי התנועה כמו הדונמה והפרנקיסטים. ההמונים המשיכו להאמין במשיח ויחד עם זאת המשיכו לדבוק במסורת אבותיהם וקיימו את כל המצוות לכל תגיהן ודקדוקיהן. כל מה שדרש מהם הוא להאמין בבוא המשיח, ובשל כך אולי לא נתקלה האמונה בהתערות רבה כמו בגילוי הראשון, שהרי האמונה במשיח היא חלק מה״אני מאמין״ של כל יהודי, אלא שהיה הבדל אחד: כאן מדובר במשיח מסוים: שבתי צבי שנביאו נתן בנימין ומשיחו יוסף בן־צור. שבתי צבי, אשר שמו יצא לשמצה בקרב חוגים רבניים, נישא עכשיו ברמה בפי רבים. יוסף בן־צור הצליח ליצור אוירה של סובלנות כלפי התנועה והודות לו היא שרדד במשך שנים רבות בתנועה משיחית, ומחשבי הקצין ימשיכו לחשב את קץ הגאולה.

על דרכה המיוחדת של השרדות התנועה השבתאית במרוקו, על המניעים שהביאו לבך, על יחסם הסובלני של הרבנים אליה ועל פרפורי גסיסתה נעמוד בפרק אחר.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- מותו של יוסף בן צור

עמוד 134

יוסף בן שמואל אלקלעי

יליד ירושלים. סבל כל ימיו וחי ע״פ עצותיהם והוראותיהם של רופאים. לשם החלמה נסע בלוית אביו לאזמיר. בהיותם שם, החזיקם והספיק להם כל צרכיהם הגביר יוסף חמצי במשך עשר שנים תמימות. בינתים גבר חליו וימת בעיר הנ״ל. חבר ספר ״אמר יוסף״. והוא חידושים על רמב״ם והש״ם, ודרושים לפי סדר הפרשיות. נדפס אתר מותו בשלוניקי שנת תקצ״א, ע״י הרב רפאל פנחס די שיגורא. אוצה״ם א. סי, 783 . קונטרס התשובות לר״ב כהן סי׳ א 1286

מאיר אלקלעי

מרבני אזמיד בראשית המאה הששית לאלף זה. בן לויתו של הרה״ג חיים ב״ר יעקב אבולעפיה, במסעו לאה״ק בשנת תק״ב. יחד עמו התישב בטבריה, ויעזור להנחת יסודות לישוב העברי החדש שם. חתום עם רבני העיר על אגרות הכוללות לנדיבי חו״ל בשנת תקמ״ה שבהן מדובר על סבל התושבים מפקידי הממשלה וכו'. ״ציון״, מאסף החברה הא״י להיסטוריה ואתנוגרפיה, ספר ה. עמ. קסא ואילך.

משה אלקלעי

מרבני שלוניקי, ואחד מיחידי הסגולה בעיר הנ״ל. וכתב עליו הר״ד קונפורמי שחבר פסקים רבים ודרושים, וכלם גשרפו בתבערה הגדולה שהיתה שם בשנת שפ״ה (שממה), שאז עלו על המוקד כמה אלפי בתי יהודים, מחוץ לעשרות בתי כנסיות ובתי מדרשות. אח״כ כתב פסקים ודרושים וחידושים. מלבד חכמתו וחסידותו היה עסקן צבורי נעלה לכל דבר מצוה, הן לפדיון שבויים, להשיא יתומות, עזרה לעניים ולעוברי דרך, והן לענין בעלי תורה. הוא היה ראשון לכל דבר שבקדושה. הרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים מפורסמים בחכמה ובמעשים טובים. ביניהם הרב דניאל אישטרומשא, מורו של ר״ד קונפ׳ורטי, יהודה בנבנישתי, יוסף פרץ, יוסף צרפתי, ידידיה קארו וכו'. קוה״ד, עמ. ברלין תר״ה.

משה אלקלעי

יליד ניש. סרביה. בימי עלומיו בא לעיה״ק ללמוד תורה ואח״כ נמנה בין תושביה ורבניה. בשנת תקצ״ז נסע בשליחות קופת רמב״ה לערי המערב ובהיותו ברבאט, מרוקי, הגיעה אליו השמועה ע״ד מות אשתו ובניו בחלי רע, שבא בעקב רעידת האדמה החזקה שהורגשה בשנה ההיא בערי הגליל. ידיעה זו הדאיבה את לבו מאד והחליט להשאר בחו״ל. שם נשא אשה אחרת ונולדו לו בן ובת, ויתגורר בעיר הנ״ז ל״ח שנה. בסוף ימיו חזר לטבריה עם כל בני ביתו, ומקץ חדש ימים גוע ויאםף אל עמיו. נלב״ע כ'  תשרי תרל״ד. בנו הוא הרה״ג ב״צ אלקלעי, ובתו נשאה להראב״ד חביב חיים דוד סתהון בטבריה.

משה בן דוד אלקלעי

נולד בבלגרד בשנת תקצ״ד. המשיך את דרך אביו בהפצת התרבות בישראל. שנים אחדות ישב בשאראיו, בירת בושנא, ואח״כ עבר לוינה ויפעל בה במרץ רב בשדה החנוך. יובל להחשב בצדק למחוללה הרותני של אגודת המתלמדים היהודים ״קדימה״ בוינה, שהשפעתה היתה רבה ועצומה בחוגי המשכילים שם. כמה מספריו הדפים בפרשבורג הסמוכה לבודפסט, ושם היה לו בית דפוס פרטי בשותפות עם יהודי אונגרי. נפטר בוינה בשנת תרס״א. בהקדמה לס'  ״פלא יועץ״ לר' אליעזר פאפו הוצאה ב. שנת תר״כ כותב: במה אקדם פניך ה' כי עד הלום הבאתני ולהתעסק במלאכה קדושה כזאת זכיתי, ולהדפיס ספרי חכמיך הקדושים התשקתני״. שם מודיע ע״ד הדפסת ספר ״שבט יהודה״ לאבן וירגא בספרדית, וחותם —המצפה לישועת ה׳ אורי וישעי משה דוד אלקלעי. אשכל ח״ב עמ. 325 , אוצר ישראל ב עמ.72

חסדאי אלשיך

מגדולי רבני שלוניקי שהתישב בירושלים. חי בה כעשרים שנה על התורה ועל העבודה. נמנה בין עסקני העיר. חתום ראשון על כרוז לנדיבי הגולה שהוא קריאה להתנדבות לטובת בית החולים ״משגב לדך״. הובא בעתון החבצלת לשנת תר״נ. נפטר בניסן תרנ״ז. ונספד בעתון החבצלת לשנת תרנ״ז גליון 31.

יעקב יצחק אלשיך

חכם ומשכיל בשלוניקי. נולד שם בשנת תרכ״ד. יסד בראשית תר״מ בתי ספר עברים למופת שבהם התחנכו כמה אלפים יהודים מתושבי העיר. בתי אולפנא אלה קימיס עוד היום ומתנהלים עתה ע״י בניו יצחק ואברהם אלשיך. בשנת תר״צ חגגה העיד ברוב פאר את יובל החמשים ליסודם. על בית ספרו הגדול עברו אסונות רבימ, שרפות וכו'. אביו היה ממיסדי ישיבת בית אברהם לחיים, הוא בית החנוך הצבורי הראשון ברחוב היהודים. נלב״ע ט' חשון תרע״ט. בין פעולותיו התרבותיות, ראוי להזכיר את תרגום סדר תפלה ללאדינו, בהשתתפות שני אחיו עמו, כפי עדותם בהקדמה. התרגום מוקדש לאמם האלמנה מהדורא א. ממנו יצאה בשנת התרל״ח.

משה ב"ר חיים אלשיך

נולד באדרינופלה ה״א רס״ח, ונלב״ע בשנת ש״מ. רבותיו היו הר״א טיטאצאק והר״י קארו. בצעירותו עלה לא״י והוא אז כבן י״ד לערך. עסק בהלכה ובקבלה, והעמיד תלמידים הרבה. ביניהם הרב חיים ויטאל. הצטיין כדרשן גדול ופסקן מפורסם. נחשב בין גדולי רבני צפת במאה הט״ז. דרשותיו היו תמיד מושכות אליהן קהל רב. עמד בכתובים עם כל רבני תקופתו. חבר ספרים רבים במקצוע הפרשנות, וכן שו״ת ופסקים. בפירוש על התורה אמר על עצמו: ״מנעורי גדלוני בתלמוד מרבה בישיבה, הלילה עיון והיום הלכה. לבי לא הלך לעשות קבע מדרשות ופשטים, רק לעת מצא מנוחה מהלכות, יבא אלי העם לדרוש ע״פ התורה מקראי קדש״. דרשותיו מיוסדות על המוסד, להודות תשובה ומדות טובות, ולנטוע תקוה בלבבות על הגאולה העתידה. דרך הסברתו וםגנון לשונו הועילו הרבה, שדרשותיו תתקבלנה בין המוכיחים, וכמעט אין מגיד ודרשן אחריו, אשר לא נשא את ״האלשיך הקדוש״ על שפתיו בדברו לפני קהל ועדה. בעקב התנפלות הערבים על צפת והמתלות שהתפשטו אז בסביבה, עקר דירתו לדמשק בשבת שכ״ט, ושם סמך את תלמידו הותיק ר' חיים ויטאל אשר נתפרסם כמקובל נודע לשם. אח״כ נסע לוינציה להדפיס מספריו ויתעכב שם. במשך כל העת ההיא כהן בוינציה כר״מ ואב״ד. בהתאם למסורת המקובלת, הוא היה הראשון אשר תקן את בקורי השדר״ים בערי חו״ל לטובת ישיבות צפת, וזה אחת לשלש שנים. במכתבו אשר כתב לרבני וינציה בשם חזות קשה, מדבר על המצב הכלכלי המעיק של אחינו בני ישראל באה״ק, ומזכיר את הצרות והתלאות העוברות על תושביה היהודים. כן קבע בערי חו״ל קופות לתמיכת יהודי צפת שנקראו בשם ״חותם תכנית״, או ״סוכת דוד״. קופות כאלו נקבעו ראשונה בוינציה.

שלום ב״ר יוסף אלשיך

נולד בצנעא בירת תימן בשנת תרי״ב. שם נודע כאחד מטובי רבני המקום. עם עלית התימנים הראשונה בשנת תרמ״ב, עלה לא״י והתישב בירושלים. בראשית תרס״ח נמנה לאב״ד של עדת התימנים, ומשרה זו ממלא עד היום. חברי בית דינו הם הרבנים: חיים עראקי, יהודה חבשוש ודוד קפאח.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלשיך-אלקלעי

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

מכנאס: המאה הי"ח

הדופן האחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר ;

הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים

והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ;

במרכז — מקום השמש (חסר)

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 26 ס״מ ; הרוחב: 23 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל (116)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

אחרית ימיו

למעלה משלושים שנה, ישב הגר״א בן שמעון על כסא ההוראה במצרים (תר׳׳ן תרפ׳יא). שלושים שנה עמוסות פעילות ועשיה רבת היקף בכל המישורים ובעבודה אינטנסיבית ללא ליאות, ואשר רשמיו וחותמיו חקק בכל נתיבות חיים של קהלת מצרים.

מסכת חייו של הגר״א בן שמעון, לא תמיד היתה סוגה בשושנים. המאבקים עם אנשי הרפורמה הסעירו את רוחו, ולא פעם, יצא להגן על הנוער מפני הרוחות החדשות שנשבו בתוך הקהילה ואיימו להטותם מדרך התורה והיראה.

בנוסף לבעיות השעה, ידע הגר׳׳א בן שמעון, טרגדיות משפחתיות, אחיו הצעיר ממנו הרה״ג רבי יקותיאל חיים בן שמעון, נפטר חוץ למקומו, בהיותו שד׳׳ר במכאנס שבמרוקו והוא בין חמישים ושש שנים בלבד.

בשנת תרפ״א, עזב הגר״א ן׳ שמעון את כסא הרבנות במצרים, ועלה לאה״ק משאת נפשו, אליה נשא עיניו בכמיהה ובגעגועים עזים, עז היה רצונו להתיישב בעיה״ק ירושלים, אך מסיבות משפחתיות התיישב בעיר תל אביב, ובה בילה את שארית ימיו.

קהלת מצרים המשיכה להיות בקשר אמיץ עם רבה הנערץ, ולאות הערכה והוקרה סייעה בידו להדפיס את ספר ״אגרת שבוקין׳ ח״ב. כך הוא כותב בהקדמתו: ׳׳ולא תעזוב נפשי לברך רב ברכות ותודה רבה, לאחי וחתני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, ספרא רבא ויקירא, כליל המדעים, כמוהר״ר מסעוד חי בן שמעון ה"׳ו אשר אותו מיניתי לממלא מקומי לישב על כסאי במשרד הרבנות דק״ק מצרים יע״א, הוא אשר השתדל באהבתו ובחמלתו, להמציא לכסף מוצא להדפסת הספר הזה, ובחן השפוך עליו, עורר את אהבת בני עמי ועדתי במצרים, אשר לא שכחו אהבתם הנאמנה אל מי ששרת אותם שלושים שנה באהבה נאמנה וטהורה…״.

צדיקים אין להם מנוחה…

ביקש הגר״א בן שמעון לישב בשלוה על התורה ועל העבודה באוירה הטהורה של א״י, והנה קפץ עליו רוגזו של אחיו וחתנו אהוב נפשו. בעיצומו של חג הפסח בניסן תרפ״ה (1925) נתבשר בשורת איוב כי אחיו, רבי מסעוד, שבק חיים ונתבקש לישיבה של מעלה. צערו של הגר׳יא בן שמעון היה כה גדול עד שלא היתה נפשו מסוגלת לשאת את הכאב הזה. ימים ולילות היה מבכה מרה את פטירת אחיו־חתנו ולא מצא ניחומים לשבר זה. מצבו הנפשי והגופני של הגר״א בן שמעון הלך ודעך מיום ליום, עד שביום רביעי י׳ למר חשון של שנת תרפ״ט (1929) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים. בהיותו בן שמונים ושתים שנה השיב אהרן קדוש ה׳ את נשמתו הטהורה לבוראו.

בהלוויתו, ליווהו אלפי משתתפים אשר ביכו את הסתלקותו של צדיק.

על פי צוואתו, נגנז ארון האלקים במרומי הר הזיתים סמוך לקברות אבותיו.

זה נוסח המצבה של הגר״א בן שמעון זצ״ל, ושל אשתו הרבנית נ״ע.

פה נגנז ארון האלקים הישיש הנכבד הרה״ג ר׳ רפאל אהרן בן שמעון ותמ"ך בעשרה מר חשון התרפ"ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ' ב׳ ה'.

פה מצאה מנוח אשת חיל הזקנה הכשרה הרבנית מי אסתר בן שמעון נ׳׳ע ותמ״ך בחמשה לח' טבת התרפ״ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ׳ ב׳ ה'.

ויהי בנסוע הארון

תיאור מפורט ממסע ההלויה פורסם בעיתון ״דאר היום״, וכך מתואר שם:

״בגיליון אתמול הודענו שראש רבני מצרים לפנים הרה׳׳ג רפאל אהרן בן שמעון— נפטר בתל אביב ביום הרביעי י׳ בחשון אחרי הצהרים וגופתו תובא ירושלימה להקבר בה בקבר אבותיו.

בהודע השמועה הזאת במצרים ע״י המברקה, נסעו מיד בניו של המנוח ממצרים לתל אביב, ובשם העדה העברית בקהיר שהמנוח שרת בה בתור רב ראשי במשך שנים רבות — באו הרה״ג חיים נחום ראש הרבנים, והאדון לוי גלבוע.

בתל אביב נעשתה למנוח הלויה נהדרה שבה השתתפו כל גדולי העדה ורבניה ונכבדיה וגם אנשים שבאו ממצרים.

בבית הנפטר הספידוהו אתמול בשעה עשר לפני הצהרים ראש רבני מצרים הרה׳׳ג חיים נחום, ויאמר כי עדת היהודים במצרים החליטה להכריז את יום השלישי הבא ליום אבל כללי, בשלשה בתי כנסת במצרים.

המטה יצאה מבית הנפטר בשעה עשר ורבע, ותלך לבית הכנסת הגדול ושם הספידוהו הרה״ג בן ציון עוזיאל ואחריו הרב הורוויץ מירושלים, ואחרי ״אל מלא רחמים״ יצאה ההלויה לדרכה ירושלימה, ותעבור דרך רחוב הרצל, מרכז מסחרי שבו הספיד את הנפטר הגדול הרב סלונים, אח״כ אמר מר קורקידי השכבה, והלויה עשתה את דרכה ירושלימה.

מושל יפו שלח את בא כחו מר אפשטיין להשתתף בלויה יחד עם עוד קצין אנגלי, ובמקום הקונסול הצרפתי שאיננו ביפו בא בא־כחו.

בירושלים, עוד מאשמורת הבקר התפרסמו מודעות בשם רבני ירושלים ובתי הדין לבטול מלאכה בשעה שתים, בכדי לבוא לחלק למנוח את כבודו האחרון, עם מטת הנפטר באו מיפו, ראשי משפחת שלוש, מויאל, מטאלון, הרה״ג עוזיאל, הרה״ג אהרנזון, הרב פאפולה, הרב קורקידי והאדונים אלבאז. עטיה, אביטבול ועוד ועוד.

קהל רב מאד נהר מכל בני העדות הירושלמיות לחלק למנוח את כבודו האחרון. המטה הונחה בבית היתומים של עדת הספרדים, שבה נתאסף קהל רב ובמבוא הכניסה עמדו משמר הכבוד של ״חסד ואמת״, תלמידי ״פרחי כהונה״ ועוד שבאו עם המטה מתל אביב.

בחצר בית היתומים הספידו את המנוח הרבנים הגדולים, קוק, אברהם פילוסוף, יוסף לוי, אהרנסון מיפו. ואח״ב התחילה הלויה, שהלכה בסדר נפלא.

בראשונה עברו פרשי הממשלה עם הקצין מר סופר בראשם; אח״כ בשתי שורות ארוכות מצד ימין ומצד שמאל, תלמידי בתי הספר ות״ת של העדה המערבית, העדה הפרסית ״אור חיים״, ״דורש ציון״ ועוד, אחריהם משמר הכבוד של חברה קדישא של תל אביב בתלבשותיהם השחורות ותלמידי ״פרחי כהונה״ ו״גמילות חסדים״ ובקור חולים.

בשורה הראשונה שלפני המטה הלכו קווסי הרבנות הראשית של יפו קהיר וירושלים, במוטות הכסף בידיהם. ואחריהם רבני א״י הרה״ג יעקב מאיר, ראש רבני מצרים הרה״ג חיים נחום, הרה״ג אברהם אביכזר, הרה״ג חזקיה שבתי, הרה׳׳ג אברהם תלמודי, רבני כל העדות השונות ונכבדיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מוסדות שונים, ראשי ישיבות ובתי חסד; אח״כ המטה שנשאוה על כפים ואח״כ עם רב מאד. הקונסול המצרי השתתף באופן רשמי בהלויה בשם ממשלתו.

הלויה התנהלה בסדר כזה לאורך כל הדרך שבין בית היתומים ושער יפו;

התנועה נפסקה במשך כל הזמן הזה, החנויות היו סגורות ומספר המשתתפים אחרי המטה הלך הלוך ורב מרגע לרגע.

על יד שער ציון הספידו את המנוח הרה״ג חיים זוננפלד והרה׳׳ג שלמה אהרן וורטהיימר ועוד מספידים אחרים, וכלם תנו את תהלות המנוח, הרבו לספר בשבחיו ויודיעו את גדל תורתו בתורה ובחכמה.

אחרי כל ההספדים נקבר המנוח בהר הזיתים מקום קברות אבותיו…״ ע״כ.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– אחרית ימיו.