את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

את אחי אני מבקש

בכל ערב שבת אחרי התפילה, הלכתי לסבתי שחיכתה לי, כדי לאחל לה שבת שלום, לברך לה על היין ולברך ״המוציא״ – שהרי בלי זה לא הייתה אוכלת. היה צר לי לראותה לבד, ובכל זאת מחייכת ומאושרת. רציתי מאוד להישאר אתה כדי שלא תהיה לבד בערב שבת, אבל בבית חיכו והייתי צריך לחזור לשם. עשיתי זאת בלב כבד. מדוע לא באה אלינו? כאשר אני נזכר בכך, זה גורם לי צער עמוק, אבל אודה לבושתנו, שאמא לא הסתדרה אתה. לסבתי ולי הייתה שפה משותפת והבנו זה את זו ללא מילים. החיוך על פניה היה ממלא אותי אושר. היא הייתה סמל הטוב ויראת שמים. לפעמים הייתי הולך אתה לבקר אצל אחיה, הוא חביבי אליהו. מקובל, חכם ונבון, ירא שמים ובר לבב וכולו מעורר יראת כבוד בנועם הליכותיו, בשיחתו השקטה ובהדרת הופעתו. הוא היה מאלו שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת, שבוע ימים, ויצא בשלום. בזכות זה קנה לעצמו הילה של קדושה ושם של צדיק בקהילה. חביבי אליהו היה אחיה של סבתי הצדיקה, מסעודה. שניהם היו נינים לאחד מענקי הרוח של קהילת ספרו – הלוא הוא ר׳ עמור אביטבול, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. רבי עמור היה רב, מלומד, פילוסוף ומשורר בחסד עליון. רבנים מדורי דורות המתייחסים לפרץ בן יהודה.

חביבי אליהו ישב תמיד על כרית רחבה וספרו מונח לפניו על שולחן קטן. לרוב היה זה ספר הזוהר. פניו מעוטרים בזקן לבן כשלג, ושובבות ילדותית נצנצה בעיניו המחייכות. סבתי שירתה את אחיה האלמן באהבה ובמסירות. הוא הבטיח לה שבבוא הזמן ייקח אותה אתו לארץ ישראל והיא הייתה מאושרת מאוד לחיות בתקווה שיום אחד תלך לירושלים הקדושה. כמה עצוב שנפטרה ללא עת בדמי ימיה. חביבי אליהו זכה לעלות לארץ ישראל ונפטר בירושלים בשיבה טובה. בליל הושענה רבה היינו לומדים כל הלילה בביתו של חביבי אליהו, שם למדנו תורה כל הלילה. זה היה היום האחרון המאפשר לזכות בחיים טובים בבית דין של מעלה. סבתי הייתה ממונה על הכיבוד, שהיה מצוי בשפע. תה, ממתקים ומאפי בית מכל המינים, מעשה ידיה. אנחנו למדנו בדבקות ובכוונה גדולה ובעצם כך היינו בטוחים שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים לנו ולכל בית ישראל. המעניין הוא שחביבי אליהו לא התנגד לפעילותנו הציונית, רק הזהיר אותנו בפני הקשיים העומדים בדרכנו, ושעוד לא הגיע הזמן לכך. הימים היו ימי ערב מלחמת העולם השנייה ואין השעה כשרה לכך, הוסיף, אבל תמיד אמרתי לו ״לא בשמים היא״. בידינו הדבר לעשותו, והוא חייך תמיד.

מסבתי למדתי נימוס ואורך רוח, לדבר בנחת ולהתנהג בכבוד עם הבריות, להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, להיות סבלן וסלחן. כל חזותה אמרה אצילות נפש. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד מאוד, כמאמר הכתוב, ונפשי קשורה בנפשה. היא הייתה בעלת שאר רוח, צנועה וענווה. נשמה טהורה של ממש, שנוכחותה עוררה כבוד בכל מקום. מעולם לא הרימה קולה, מעולם לא כעסה! תוכה רצוף היה אהבה, זכה וברה, טהורה ותמה. גם היא, כמו סבא שלמה בעלה, נקטפה בדמי ימיה. היא סבלה את קשיי יומה בגאון ובחן, ללא תרעומת. קיבלה הכל באהבה. כמה נחת רוויתי ממנה!

שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי במרחק יום נסיעה ממנה, בעודי תלמיד בקזבלנקה, הרגשתי בנשמתי את השעה שבה נפטרה. היה זה יום שישי אחר הצהריים. לפתע הרגשתי דכדוך נפש וצער עמוק. ישבתי אבל וחפוי ראש ודמעות זלגו מעיניי. לא ידעתי מנוחה. אנשים סביבי שאלו מה קרה לי פתאום. עניתי שסבתי נפטרה בזה הרגע. רציתי לנסוע הביתה, אבל ההנהלה לא הרשתה לי וחשבו שזו סתם הרגשה ושזה לא יכול להיות. אחרי השבת נודע לי שסבתי נפטרה בדיוק בזמן שחזיתי ברוחי.

איזה אסון! צדיקה שנקטפה בדמי ימיה! ומדוע? כדי לכפר על הדור? נפלאות דרכי ה׳!

אני נזכר בגעגועים בסבתי הצדיקה, איך שקיבלה אותי תמיד בחיוך מרנין ובאהבה אמיתית שחדרה ללבי ומילאה אותי אושר נעלה, שלא הרגשתי מאף אחד אחר. בכל פעם שבאתי אליה הייתה לה סוכריה בשבילי. לא ידעתי איך ומאיפה השיגה אותה. תמיד העניקה לי לבוש חדש לחגים מעבודות הרקמה, תפירה וטוויה שעשתה בכישרון ובחוש אמנותי מעולה.

עם סבתי היה לי קשר מיוחד. קשר נפשי שהיה בא לידי ביטוי גם בשתיקה, מסרים בעיניים, הבעות פנים, חיוך, ביטוי של לב טהור, נשמה טובה ואהבה אמיתית. אמון מלא ללא מעצורים, ללא מחיצות. אפשר היה לדבר על הכל ללא חשש לתגובה של כעס, נזיפה או ביטול. יחס הדדי של בני אדם שווים בערכם, יחס של כבוד, התחשבות ודאגה לפרטים הקטנים ביותר. יחס ער למיתרי הקול, להבעת פנים – לקרוא בהם כאב, אכזבה או מרירות ובתגובה מקבלים מילה טובה, עידוד, חמימות, מחסה נפשי. זה היה היחס לסבתא.

תיארתי לעצמי את הלוויה שלה בעצב רב. אספר לכם איך נהגו לטפל בנפטר בעירנו. הייתה ״חברה״, גברים לגברים ונשים לנשים, שעשו את עבודתם בהתנדבות, החל בישיבה יום ולילה ליד מיטת הגוסס וכלה ברחיצה של הגופה בפנים ובחוץ. גופת הנפטר נישאה על הכתפיים באלונקה דרך המללאח וכל אחד מהסוחרים יצא מחנותו, סגר והלך עם הלוויה כברת דרך, או עד בית החיים שהיה מחוץ לעיר מרחק כמה קילומטרים. הזכות לשאת את מיטת הנפטר נקנתה בכסף מלא לכל המרבה במחיר. אם הנפטר היה צדיק או רב, המחיר היה תמיד גבוה, כי הייתה זוהי גמילות חסדים לשמה, חסד של אמת. גם הורדת הגופר לקבר נקנתה בכסף רב. ל״חברה״ היה תמיד קבר מוכן מראש, מאחר והיה קשה לחפור באדמה ההררית שבה נמצא בית-החיים היהודי. שמעתי שלסבתי הייתה לוויה רבת משתתפים בגלל שמה הטוב, שכן כל אחד ראה בה צדיקה בזכות אישיותה הצנועה, טוב לבה כלפי הבריות וייחוסה המפואר של משפחת רבנים, מלומדים וצדיקי הדור. יהי זכרד ברוך ולחיי העולם הבא.

יום אחד, כאשר חזרתי מ״אם־הבנים״, התבשרתי שאנחנו יוצאים מהמללאח והולכים לגור בבית השייך לערבים ידידי המשפחה. אז, היה כבר המללאח צר מלהכיל את הקהילה שהלכה וגדלה ומשפחות רבות התחילו לפרוץ אל מחוץ למללאח. זוגות צעירים בנו בתים בשכונה חדשה ליד ״אם־הבנים״. בתים יפים ומרווחים, לא כמו בתי המללאח הישנים. אבא חזר מפגישה עם ידידו סי מוחמר והחליט שזהו, אנחנו עוברים. שמחתי מאוד לצאת מהרחובות הצרים והאפלים של המללאח. מאפלה לאורה. ואולם, השמחה הייתה מהולה במעט עצבות מפני שקשה היה להיפרד מהסביבה החמה שבה גדלנו יחד, שבה הכינו שורשים ונפגשנו יום יום עם חברים ועם קרובים ברחוב. כאשר שמעתי שגם משפחת ידידיי עוברים לגור מחוץ למללאח, נרגעתי ושמחתי הייתה כפולה.

ראש המשפחה, סי מוחמד, היה אדם אציל נפש, נוח לבריות וחביב מאוד אתנו. כל אישיותו אמרה טוב לב ואנושיות, וכן אשתו ובני משפחתו. אנחנו היינו משחקים עם ילדיו בחצר שלהם ואשתו התייחסה אלינו כבני משפחה. לרוב כיבדה אותנו בפירות, כי ידעה שמאפה בית לא נאכל אצלה. הם אהבו את הבישולים שלנו ובפרט את החמין של שבת שלנו, ונהנו מאוד לטעום ממה שאמא שלחה להם תמיד. למשפחת סי מוחמד היה בוסתן אליו הלכתי לפעמים. השומר הכיר אותי מביקוריי הקודמים וכנראה שסי מוחמר אמר לו לתת לי פירות כל אימת שאבוא. לפעמים, כשהייתי בסביבת הבוסתנים עם חבריי, הסתכלתי דרך הגדר. אם ראיתי את השומר הייתי נכנס אליו כאילו סתם להגיד שלום, אבל תמיד יצאתי עם ״משלוח מנות״ בלי לבקש. פעם היה שם סי מוחמר בעצמו, שקיבל אותי יפה והזמין אותי לשבת לידו. ישבנו ליד נחל קטן שזרם ברשרוש חרישי וממנו השקו את הבוסתן. רשרוש המים התמזג עם זמרת הציפורים וכל האווירה הקרינה שלוות נפש והנאה עילאית בחיק הטבע. סי מוחמד התעניין בשלומי ובלימודים שלי. כשנפרדתי ממנו בנשיקת יד, הוא נתן לי סל מלא פירות בשפע מכל המינים, לקחת למשפחה. הוא דיבר אליי תמיד בחיבה ובנועם אבהי. בביתו הרגשתי כבן בית.

לפעמים, אם עבר ברחוב וראה ילדים ערבים מתנכלים לי, היה מפזר אותם בגערה והיה לוקח אותי בידי הביתה. אחרי מספר פעמים אף אחד לא העז להתקיף אותי ברובע שלנו, כי סי מוחמד היה אדם מכובד בעיר וכל אחד הקדים לו שלום ברחוב, כשהלכתי לצדו וידי בידו. להתקיף אותי היה בבחינת פגיעה בכבודו של סי מוחמד ואת זה אף אחד לא יעז לעשות. זאת היא המסורת במקומנו. כיצד נוצר יחס כזה בין יהודים וערבים ? אספר לכם. סי מוחמד היה קצת יותר מבוגר מאבא אבל הם הכירו מילדות ונהיו ידידים. אביו של סי מוחמד היה ידידו של סבי המנוח שלמה. בזמנים קדומים הייתה משפחת סבא ואביו וסבו לפניו תחת חסותה של משפחת אבותיו של סי מוחמד, וכך נהגו מדורי דורות בעבר. זה הציל לא פעם את משפחתנו. כשהערבים התכוננו להתקיף את המללאח היו בני משפחתנו מוצאים מחסה בבית אבותיו של סי מוחמד עד יעבור זעם. בדור שלנו היחסים הם אחרים. יחס הידידות המצוי בינינו כעת, הוא מתוקף מסורת של דורות. עכשיו יש קרבת רעים כנה ולא יחס התנשאות המהולה ברחמים לבן החסות הנכנע והמושפל. אנחנו אפילו חשדנו בסודי סודות שבעורקי משפחת סי מוחמד זרם דם יהודי. הלוא היו הרבה המרות דת מאונס בעבר ועד היום יש ערבים רבים עם שמות יהודיים מובהקים. סי מוחמד והילדים שלו לא נראו כלל כערבים. הם היו יפים ובהירי עור. סי מוחמד היה גבר נאה וגבה קומה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 55

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר