אלי פילו
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Les saints ont le pouvoir de se transporter instantanément à des distances fabuleuses. 'Abdelqâder, invoqué à El-Abiodh, en Algérie, par une femme qui avait laisse tomber son enfant dans un puits, accourt aussitôt sous terre et reçoit l’enfant dans ses bras avant qu’il ait touché la surface de beau. L' Abdelqâder invoqué était Sîdî Cheîkh, nommé primitivement 'Abdelqâder. Le grand saint de Bagdad, 'Abdelqâder el-Djîlânî, qui avait cru qu’on l’invoquait, était accouru, instantanément aussi, d’Asie, pour sauver l’enfant. On voit par là que si les saints ont le pouvoir de franchir en un clin d’oeil des espaces immenses, ils sont loin d’avoir toujours le don d omniscience '.
Les saints marchent sur les eaux; ils peuvent dessécher la mer, tarir les rivières, etc. Ces légendes sont racontées d’un grand nombre de marabouts. Les saints ont aussi le pouvoir de faire jaillir des sources, défaire couler des cours d’eau, de détourner des rivières, etc.
Les saints ont le pouvoir de se rendre invisibles, de même qu’ils peuvent rester longtemps sans boire ni manger. Le vieux marabout Moh’ammed ben el-'Abed faisait à ce sujet au Colonel Trumelet le récit plein de charme que voici :
« Dieu, quelquefois, nous rendait invisibles aux yeux des chrétiens, ou les frappait d’aveuglement. C’était un samedi : un détachement de zouaves bivouaquait sous les oliviers pour observer les Benî-Çâlah’ qui, chaque nuit, descendaient de leurs montagnes pour rôder autour des postes français. On ne pouvait approcher du bois d'oliviers sans risquer d’entendre aussitôt siffler à ses oreilles les balles que ne manquaient jamais d’envoyer les sentinelles. J’avais juré de faire ma Ziàra au tombeau de Sîdî Ya'qoûb ; je sentais bien que cette pieuse visite n’était pas sans danger; mais je savais aussi que Dieu peut tout, et que Sîdî Ya'qoùb veillerait sur son serviteur.
« Je sortis de ma demeure, située dans les jardins de Blida, avant l’heure de la prière du fedjeur-[Point du jour.] et je me dirigeai, en suivant le sentier que vous avez conservé, vers la qoubba du saint. Avant de pénétrer dans les oliviers,
je récitai le dhikr [Prière particulière à un saint, a une confrérie.] de Sîdî Ya'qoûb, et je m’enfonçai dans le massif. Un feu de bivouac jetait ses dernières lueurs et teintait en rouge les murs de la qoubba. Quelques hommes, accroupis autour du foyer, riaient comme rient les Français, et sans songer que la mort était à deux pas, peut-être, sous la forme d’un de nos Kabyles. Je passai, à le heurter, auprès d’un factionnaire dont un arbre m’avait dérobé la présence : je me crus perdu, et il nie semblait déjà entendre le cri sec d’un fusil qu’on arme. Il n’en était rien; la sentinelle ne m’avait pas aperçu, sans doute ; car elle ne répondit à notre rencontre que par un grognement que je compris devoir être un juron, au ton énergique dont il fut articulé : le zouave avait certainement cru s’étre heurté à l’arbre. Il y avait là un prodige manifeste. Je continuai mon chemin en croisant plusieurs autres sentinelles qui ne me virent pas davantage, bien qu’elles parussent regarder de mon côté. Une sueur froide perlait sur mon front; je l’avoue, mon invisibilité me faisait peur. Au moment où je passais près du feu, un jet de flamme vint m’éclairer tout entier, et, cependant, aucun des hommes de garde ne m'aperçut. Je me précipitai dans la qoubba, et, me prosternant sur sa tombe vénérée, je remerciai Sîdî Ya'qoûb de la protection évidente don’t il me couvrait; je le priai aussi de retenir dans mon cerveau mon esprit qui semblait vouloir s'envoler. »
Les saints ont le pouvoir de rayonner et de se manifester par des lumières ou des flammes. Tel marabout apparaît sous la forme d'une lueur phosphorescente répandant autour d'elle des reflets bleuâtres et tremblotants. 'Tel autre s’avance sous l’apparence d’une colonne lumineuse qui semble pénétrer dans le sol. Le feu a toujours été le symbole de la vie spirituelle .
Les saints opèrent des guérisons et des résurrections. On va prier auprès de leurs tombeaux pour recouvrer la santé. Les femmes stériles s'adressent à certains d’entre eux, dont c’est la spécialité, pour obtenir le privilège de la maternité. Les hommes épuisés et les vieillards vont demander aux mêmes saints ou à d’autres, dont c’est la fonction plus particulière, de leur rendre leur virilité. Sîdî Mogdoul, à Mogador. est un marabout spécialiste de cette catégorie.
Les saints ont le pouvoir d’apparaître après leur mort et de ressusciter pour accomplir un nouveau miracle, et intervenir, comme Dieu lui-même, dans les événements. Les marabouts peuvent aussi s’entretenir avec les saints défunts, même avec ceux qui sont morts depuis des siècles. Ils peuvent douer de la parole les animaux, les arbres, les pierres, etc. Ils ont le don de transformer les corps, par exemple l'eau en miel, le metal en parfum, etc. Nous verrons plus loin des exemples de ces divers pouvoirs.
Les saints chassent les mauvais esprits et protègent celui qui les invoque contre l'action pernicieuse des djinn. Près du tombeau de Sîdî Ya'qoûb, à Tlemcen, se trouve une niche appelée la maison des djinn. Le gardien nous a raconté, avec une candeur pleine de gravité, que les démons se rendent dans cette niche et qu'on y vient pour se faire délivrer d'une possession. Le possédé passe la nuit dans cet endroit, en ayant soin de mettre sa tête dans la niche. Le lendemain matin, le djinn a disparu par la puissance de Sîdî Ya'qoûb. « Des Espagnols viennent parfois ici pour se débarrasser d'un djinn, » ajouta dévotement le pieux musulman.
Le miracle de la multiplication des pains se reproduit souvent dans la légende des saints musulmans, d'el le plat inépuisable de couscous que Sîdî Ah'med el-Kbîr offrit à toute une caravane ' ; le couscous, après avoir repu les nombreux hôtes du saint, paraissait aussi intact qu'au moment où on l’avait servi.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.
חודש אלול
א. ההשכמה לשליחות על ידי השמש
1-משכימים לומר ׳תיקון חצות׳ וסליחות בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.
הערת המחבר: על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקפא, סעיף א, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיט סעיף ב; נתיבות המערב, עט' רכז סעיף א; עטרת אבות, פרק טז, סעיף א). הטעם לכך הוא שבארבעים ימים אלה שהה משה רבנו בשמים לקבלת הלוחות השניים; בר״ח אלול עלה וביום כיפור ירד, ובו ביום אמר לו הקב״ה ׳סלחתי כדברך', ולפי שימים אלה היו ימי רצון לפיכך קבעו בהם אמירת סליחות (הטור שם). יש שמצאו סמך לדבר בפסוק 'אני לדודי ודודי לי׳ – ר״ת אלול, וסופי תיבות ארבע יו״דין = ארבעים יום. לגבי הימים שבהם צריך לומר סליחות יש שלושה מנהגים: א. רק בעשרת ימי תשובה (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד). ב. מיום ראשון של השבוע שלפני ראש השנה, והוא מנהג אשכנז(הטור, שם). ג. מראש חודש אלול,והוא מנהג הספרדים(שו״ע שם).
2-שמש בית הכנסת עובר בכל בית לעורר אנשים לסליחות וקורא לכל אחד בשמו, ורוב המתפללים משכימים קום.
סבי(בא־לו בן יחיא = ד׳ מכלוף נזרי) היה אומר: ׳רָאהּ דִי מָא קָאמְשׁ לסליחות, רָאהּ מָא בָּאיְיְתְשׁ פְלְבְלָאד' (=בידוע שמי שלא קם לסליחות, פשוט איננו בעיר). מפי אדוני אבי.
3-מנהג ייחודי נהג בימים קדומים בדרום תאפילאלת לקום בחצות לילה ל׳תיקון חצות׳ ולסליחות, וחוזרים לישון, ובבוקר משכימים לתפילת שחרית.
4-גם תלמידי חכמים, מלמדי תשב״ר וכל בני משפחת אביחצירא השכימו לסליחות, ולא פטרו עצמם מחמת לימוד תורה.
5-אם אין מניין אין אומרים את הקטעים בארמית, ואומרים י״ג מידות של ׳ויעבר׳ בטעמי המקרא.
6-אין תוקעים בשופר בסליחות.
7-נוסח הסליחות הוא על פי ׳מרפא לנפש/ ליוורנו 1821.
8-אומרים את כל פיוטי הסליחות ללא דילוג: ׳ישן אל תרדם', ׳מלכי עולם בורא׳ (לפני ׳אשרי יושבי ביתך׳), ׳בן אדם מה לך נרדם/ ׳למענך אלהי רצה עם לך שחר׳, ׳שם אל קמתי לברך׳(לפני ׳רחמנא אדכר לן׳), ׳אנא כעב זדוני/ ׳אלהים אתה ידעת לאולתי ולאשמותי׳ (לפני'עננו׳), ׳אדון הסליחות/ ׳יה שמע אביונך׳ (עשי״ת), ׳אם אפס רבע הקן/ ׳למתודה חטאתיו/ ׳בזכרי על משכבי/ ׳אלהא רבא אלה שמיא וארקא/ ׳מחי ומסי/
ב. ׳תיקון כרת׳
נוהגים לעשות בבית הכנסת ׳תיקון כרת׳ בחודש אלול, באחד הלילות של עשרת ימי תשובה אור ליום ששי או במוצאי שבת. בקצר א־סוק עושים ׳תיקון כרת׳ ביום שני בבית.
סדר התיקון: ערבית, סעודה בלי בשר, לימוד והימנעות מדיבור כל הלילה.
סדר הלימוד: וידוי, ׳לשם יחוד', קריאת משניות מסכת כריתות ואחריהן משניות שסימנן שנ״ת חיי׳׳ם: חולין, יומא, ידים, מקוואות; רמב״ם הלכות שגגות (אחד עשר פרקים ראשונים), כנדפס בקונטרסים הנקראים ׳תיקון כרת׳.״
בעשרת ימי תשובה יש נוהגים לומר במקום הלכות שגגות הלכות תשובה (עשרה פרקים).
קודם חצות לילה קוראים סדר קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות מברכים את ברכות השחר, אחר כך קוראים: ׳פתיחת אליהו הנביא/ זוהר אדרא רבה, אדרא זוטא ו׳יהי רצון שלאחר הלימוד.
ג. תעניות
חסידים, אנשי מעשה ונשים צדקניות מתענים ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור, וסועדים את לבם בלילות.
מרא דאתרא יש״א ברכה היה מתענה בימים אלה גם הפסקה שבועית אחת ממוצאי שבת ועד ליל שבת שישה ימים ושישה לילות רצופים, ובשנת תשי״א התענה בימים אלה ארבע הפסקות בין שבת לשבת.
ד. אמירת המזמוד ׳לדוד ה' אורי וישעי׳
1 . במשך חודש אלול אומרים כל יום מזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז), ואחר כך ביום הושענא רבה.
בערבית אומרים מזמור זה לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳ בכל קהילות תאפילאלת.
בשחרית – אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור.
במנחה – במקום ׳למנצח בנגינות׳, אבל רק בקהילות דרום תאפילאלת.
ה. התרת נדרים
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לעשות התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בראש חודש אלול, אלא בערב ראש השנה ובערב יום כיפור.
שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אומרים התרת נדרים בכ׳ באב, כלומר ארבעים יום לפני ראש השנה, ובר״ח אלול, ארבעים יום לפני יום כיפור (נהגו העם, עט׳ קיט סעיף א; נתיבות המערב, עט׳ רכז סעיף א), וכן מנהג קהילת תוניס (עלי הדם, עט' 451 סעיף ו) וקהילת ג׳רבא שעושים התרה 40 יום לפני ראש השנה(ברית כהונה, או״ח, ח״א, מערכת י/ סעיף ז, ערך ימים נוראים). הטעם לכך הוא שמי שנתחייב נידוי או נזיפה נשאר בנידויו ארבעים יום ואין תפילתו נשמעת, לפיכך עושים התרה ארבעים יום לפני ראש השנה כדי שתישמע תפילתו בראש השנה, והתרה ארבעים יום לפני יום כיפור כדי שתישמע תפילתו ביום זה(זהר פקודי רמט ע״ב).
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.
La famille Marciano -Ben Ako
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce grand et sage rabbin fit figure de rabbin au grand charisme, de saint éblouissant. Il fut un tsadik qui se confina dans le plus sage silence et renonça aux futilités de la vie. Son savoir fut gigantesque, ses leçons raffinées, et le visage qui les prononça rayonna d’une lueur D-ivin : il eut tout d’un ange,il fut Rabbin à Missour (après l’avoir été à Berguent). Ses enfants sont :
Yossef-Aharon-Rahamim-Avraham-Mordékhaï-Nouna-Aouicha
Rabbi Chimon Marciano Ben Ako
Cette personne fut un être diligent et scrupuleux. Ses enfants se nomment :
Itshac-Mordekhaï-Yéhouda-Yossef-Meïr-Nouna- Zhari-Aouïcha
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Cette personne eut un tempérament dynamique qui convint parfaitement a son zèle religieux. Le nom de ses enfants fut :
Makhlouf (surnomme Khlifa)-Yaâkov -Chimon-Itshac-Avraham-Saàda-Stira -Lucienne-Rosette-Hanna
Rabbi David Marciano Ben Ako
Cette personne devint à la fin de sa vie un vieillard honorable, affable et spirituel, dévoué et prodigue. Il fut, en outre, vénéré par les Sages. Ses enfants s’appellent :
Moché-Avraham-Saoûda
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cette personne prêcha la droiture, l'intégrité et le labeur. Il ne rechigna jamais à la tâche. Ses enfants furent :
Avraham-Moche
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut d’une grande valeur, un homme vertueux, modeste et bon. Il adora la Torah et ceux qui s’en réclamèrent. Ses enfants se nomment :
Moché-Itshac-Scira-Mrima-Saoûda
Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako
Cette personne fut un être clément, humain et altruiste, il fut digne de sa réputation. Ses enfants s'appellent :
Yossef-Chalom-Itshac-Moché-Avraham-Mrima-Saouda-Aouicha
Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako
Cette personne surveilla de près ses moindres agisse ments, s'efforçant d’être indulgent, prodigue et toujours plus hospitalier. Le nom de ses enfants est :
Itshac-Efraïm-Rahamim-Saoûda
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce grand rabbin fut le digne descendant d’une lignée éclatante. Autorité incontournable en matière de Judaïsme, juge expert aux décisions sans appel, il nourrit spirituellement toute la population. Il occupa une chaire de Rabbin à la synagogue qui porte le nom de feu Rabbi Chlomo bar Maïmon (et fit office de salle de tribunal où furent rédigés les actes de divorce). Ses enfants se nomment :
Chlomo-Moché-Maha-Aouïcha -Louïha-Mrima
Rabbi David Maxciano Ben Ako
Ce rabbin fut un érudit bien né et bien éduqué, qui fit preuve d’une acuité intellectuelle et d’une grande civilité et politesse. Homme charitable et bienveillant, il prit soin des morts de son vivant. Ses enfants s’appellent :
Avraham-Stira-Saoûda-Mrima
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cc rabbin fut un parangon de vertu, qui appliqua sa vie durant les commandements de D-icu et se consacra aux œuvres de charite. Ses filles furent
Mrima-Aouïcha
Rabbi Chmouel Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut la gloire et la fierté de son peuple, et pourtant il ne s’en venta pas. Rabbin en titre de la nouvelle synagogue Ben Ako, il prodigua inlassable ment ses précieux conseils, instruisit la masse pendant près d’un demi-siècle et forma de nombreux disciples. Cet homme en quête permanente de paix, à la réputa tion légendaire, fut mon maître et mon grand-père. Ses enfants furent :
— Rabbi Meïr-Mordékhaï. ïl est un grand érudit dont les livres célèbres en disent long sur lui. Il a publié à Jérusalem des commentaires inédits sur la Bible et le Talmud, parmi lesquels Divré Meïr et Bet Meïr. D’autres écrits attendent encore d’être imprimés : ce sont des réflexions sur le Talmud de Jérusalem et sur la cabale;
Miryam-Aouïcha
Rabbi Yéhouda Marciano Ben Ako
Cet homme fut noble et distingué. Certains de ses enfants sont encore en vie.
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Cet être fut un homme laborieux, fidèle et dévoué. îl pratiqua beaucoup la charité. Ses enfants sont encore en vie.
La famille Marciano -Ben Ako
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א.
מנהגי חברה קדישא
במסכת שבת דף קב״ז ע״א שנינו אמר רב יהודה בר שילא א״ר אסי א״ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעלום הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות.
א) אדם שנפל למשכב ומצבו הבריאותי מעורר דאגה דרש שמירה, אנשי חברה קדישא ישבו אתו בקביעות לרבות בשעות הלילה.
ב) בליל שבת קודש מיד אחר תפילת ערבית, עוד לפני שכל אחד הלך לביתו, יש שהזדרזו לבקר, ביקור קצר מאד את החולה לאחל לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, על מנת לעודדו ולחזק רוחו.
ג) בשעת גסיסה ב״מ נהגו לקרוא שיר השירים, ובשעת יציאת נשמה אמרו אנא בכח, פרשת קריאת שמע, בידך אפקיד רוחי וכוי, ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים, וסיימו ה׳ אמת, משה אמת ותורתו תורת אמת. (הגאון ר׳ דוד הכהן סקלי, בספרו קרן לדוד, ילקוט דוד, דף ל״ז ע״א מביא מקור למנהג בדברי הזוהר הקדוש: … א״ל לצליה תא וקטליה ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עליה קדושה עלאה … (וראה גם ספק מעבר יבק, דפוס מנטובה, דף ל״ו־ל״ח), וליחידי סגולה דקדקו להיות עשרה אנשים לומר את הפסוקים ופרשת היחוד, (נהגו לומר סדר יציאת נשמה גם לילדים קטנים ב״מ).
ד) נהגו אנשי החברה קדישא בחול המועד סוכות לחצוב, בהר הסמוך לבתי העלמין, את האבנים לאטימת הקבר ואת האבנים לציון הקבר. שמעתי ממו״ר מר זקיני הגאון החסיד הרב שמואל זצוק״ל טעם למנהג זה של יהודי דבדו להכין אבני הקבורה גם בימי חוהמ״ע סוכות: בהפטרת שבת חוהמ״ע בספר יחזקאל פרק ל״ח מדובר בענייני קבורה של אנשי גוג שנא׳ והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל… וקברו שם את גוג, ועוד קוראים אנו בהפטרה זו את הפסוק: ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון… (חז״ל במס׳ מועד קטן למדו מפסוק זה מצוה לציין קברים), וזה מצוה שיש בה צרכי רבים שמותר לעסוק בה בחוהמ״ע כמוזכר בשו״ע או״ח סי׳ תקמ״ד. נציין שהבהנים נטלו חלק במו אחיהם הישראלים, בשלב זה של העבודה הנוגעת לצרכי הנפטרים.
ה) גברים תפרו תכריכי גברים, והנשים תפרו לנשים. לא נהגו לעשות קשר בחוטי תפירת התכריך במחבר בספר מעבר יבק.
ו) התכריך של אדם חסיד וכשר: תחרות היתה בין אנשים שרצו לעסוק במצות תפירת התכריך לצדיק ולכן היו מציעים זאת תמורת תרומת כסף שנועד לקופת חברה קדישא.
ז) הטהרה נעשתה בבית הנפטר ובשעה ההיא היתה התגודדות נשים סביב מקוננות, ויחד בבכי ובקולות יללה הזכירו שבחי הנפטר, הרב או ראש הקהל היה דורש מהנשים להפסיק מחול הבכי והיללה וגוער בנשים השורטות פניהן. נשים מקוננות בצוותא הוא מנהג עתיק בישראל ועוד בזמן הבית, הנביא ירמיהו מכריז: כה אמר ה׳ צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה (ירמיהו, פרק ט/ ט״ז).
ח) העוסקים בכריית הקבר לא נהגו למסור מיד ליד כלי החפירה, וכן המטהרים העוסקים בטהרה, וכן בכיסוי הקבר לא נהגו להעביר מיד ליד את האת, והטעם שלא להושיט צרה ליד חבירו (מעבר יבק, מאמר ב׳, פרק ב״ז) בעת כיסוי הקבר, אמרו המכסים והוא רחום יכפר עוון ג׳ פעמים.
ט) בצוואת ר׳ יהודה החסיד כתוב (ספר חסידים, צוואה, סע׳ ב׳): אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום… ב״מ…, ומשום כך לא נהגו לעזוב באמצע כריה, קבר, באשר התברר לקברנים שהמקום מקום סלע וקשה עד מאד לסיים כריית הקבר, אדרבה הם הגבירו מאמצים לגמור כריית קבר היכן שהתחילו ובשום אופן לא עברו למקום אחר; מאמצים עילאים נדרשו מהקברנים לסיים מלאכת הקודש. קברים רבים בבתי העלמין בדבדו חצובים באדמה סלעית. בשעת כריית מקום הקבורה נהגו להחליף בין איש לרעהו ברכת ״ה׳ עמכם״ ולא ברכת ״שלום״.
י) אדם לא כשר שנפטר, לא החליטו אנשי החברה קדישא בצוותא על מקום קבורה, אבל אחד מבני החברה זרק לאויר כלי עבודה, והיכן שהכלי נחת, שם חפרו מקום הקבורה, ובדרן כלל השתדלו על מנת שהכלי ינחת במקום סמוך לקיר בית העלמין.
יא) לויה שנדחית ליום המחרת, והקבר כבר מוכן מבעוד יום, נהגו להניח כלי, כגון בקבוקי שמן וכדומה, בתוך מקום הקבורה עד לשעת הלויה.
יב) בשעת הלויה, קהל המלווים אמרו בצוותא ובקול רם ובלחן דבדובי המעורר לתשובה ולמחשבה טהורה, ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו וכו׳ וכן מזמור מ״ט שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד.
יג) בשעת הלויה נהגו לשאת את ההספד במקום מיוחד לשם כך, סמוך לבית עלמין, בין בית העלמין הישן והחדש (מקום זה מיועד היה לעצרות הקהל כגון לאמירת סליחות בזמן בצורת, לאמירת סדר ברכת החמה ברוב עם וכדומה).
יד) בפתח ההספד נהגו לשאת קינה.
טו) בהגיע המיטה לבית החיים, הלכו ארבע אמות ועמדו קימעא, כך עשו פעמים או שלוש, ובמרחק מה ממקום הקבורה, ערכו סדר ההקפות, סדר זה עשו לצדיקים וכשרים בלבד.
טז) הורדת גופת אדם חסיד וכשר למקום מנוחת עולמים זכו בה אנשים שתרמו תרומה לקופת חברה קדישא, זאת כאות חיבה וכבוד גדול לצדיק.
יז) יש ונהגו לעשות סדר ההתרה לפני אטימת הקבר.
יח) נהגו לשבת קימעא באחד מבתי הכנסת בדרך חזרה מלוויה.
יט) מי שנטל על עצמו להביא ביצים לסעודת הבראה נזהר מאד להכין מספר הבצים בהתאם למספר המדוייק של היושבים שבעה.
כ) מי שלא יושבים שבעה נמנעו, במדת האפשר, לא לישון בלילה הראשון בבית הנפטר שם יושבים שבעה בני המשפחה.
כא) נהגו לעשות צדוק הדין גם בלילה.
בב) המנהג לומר דברי תורה תוך השבעה לא היה דבר נפוץ כלל, הדרשה היחידה היה זה ההספד בשעת הלויה.
בג) דרשת ליל השבעה אמרו בעיקר לאנשי מעשה ורבנים, לכבוד אדם חשוב אמרו דרשה גם ביום שבת תוך השבעה.
כד) ביום שבת קודש אמרו שבת תנחמכם.
כה) יש שנהגו לא לטעום כלום בבית היושבים שבעה, ושמעתי לאמור שמשפחות הכהנים דקדקו בזה מאד וראיתי בשו״ת ליצחק ריח מאת הגאון הרב יצחק אבן דנאן ז״ל, ליקוטים, עמי חי, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחין שום דבר קטן וגדול מבית האבל כל משך שבעה ימי אבלות משום רוח הטומאה ששורה שם ז׳ ימים וישראל קדושים…
כו) בליל פקידת החודש ופקידת השנה נהגו לערוך סעודה והשתדלו להזמין עניים לסעודה זו. (מנהגם היה להזמין עניים גם לסעודת המילה, או סעודה שעורכים לכבוד הנחת תפילין וכדומה).
כז) יש ונהגו לעלות בימי השבעה על קבר הנפטר, הרב דוד הכהן סקלי ז״ל, בספרו קרן לדוד, חלק ילקוט דוד ־ באהל דוד דף י״א כתב מקור של המנהג מספר הזוהר פרשת ויחי וז״ל: ר׳ יצחק הוה יתיב יומא חד אפתחא דר׳ יהודה והוה עציב וכו׳ א״ל אתינא לגבך למבעי מינך תלתא מלין חד דבד תימה מלי דאורייתא ותדבר מאינון מלין דאנא אמינא וחד דמזכי ליוסף ברי באורייתא וחד דתיזל לקברי כל ז׳ יומון ותבעי בעותיך עלי וכוי, וכתב הרב הרד״ך: דמכאן נתפשט בישראל לילך כל ז׳ לבית הקברות ועושין השכבה למת ומבקשין עליו רחמים… (ועיין הרמב״ם, הל׳ אבל, פ״ד, ה״ד, וכן שו״ת הריב״ש סי׳ קנ׳׳ח).
יש משפחות שהגברים לא נהגו לעלות על קבר הנפטר תוך השבעה.
כח) ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה בשעה שאמרו פרק תהילים והשכבה נהגו לפרוס מעיל של הנפטר על הקבר.
כט) ביום השבעה, אחר תפילת שחרית, סיימו את האבילות על ידי נטילת ידים ורגלים בשיכול, היינו שפכו מים על יד ימין ורגל שמאל, ולאחר מכן שפכו מים על יד שמאל ורגל ימין. הזדרזו לשבור, ולהוציא מכלל שימוש הכלי ששימש לנטילה וכן הגיגית שם נטלו ידים ורגלים. (מנהג זה מוזכר בספר ויען שמואל להרב הגאון ר׳ שמואל מרציאנו ז״ל).
ל) יש נהגו לעלות על הקבר, בחודש הראשון, בימי שני וחמישי.
לא) פקידת החודש עשו אותה על כ״ב יום מיום הפטירה (הרב שלמה הכהן זאגורי ז״ל בספרו ויקץ שלמה, עמי קכ״ח) היינו ליל כ״ג לפטירה, ויש שעשו ליל כ״ה לפטירה או גם ליל כ״ז.
לב) יש נשים שנהגו לדחות הצעות להתחתן בשנית אחר פטירת הבעל ב״מ ״מפני כבוד בעליהן״, ובאות לצער של אמת על בעל שנפטר ב״מ (כך כתב רבינו הרב הרד״ך בספר קרן לדוד, חלק ילקוט דוד באהל דוד, דף ל״ז).
לג) יש שנהגו לבקר לעתים קרובות, בעיקר בשנה ראשונה, את קבר הנפטר, העליה לקבר היו לה שתי מטרות אחת לבקר ולהתייחד עם זכרו של הנפטר, שתים לומר תפילה והשכבה ולהדליק נר למנוחת נפש הנפטר ובלשון יהודית־ערבית אמרו: יזורו (להתייחד) ויראחמו (לומר תפילה).
לד) נהגו להיות בתענית, מדי שנה בשנה, ביום פטירת ההורים ב״מ.
לה) נהגו להשתמש בעפר קברי צדיקים מפורסמים, כגון קברי הצדיקים הנקראים ״שמאענא״ ז״ל או מקבר המלוב״ן הרב שלמה בר מימון ז״ל לערבב העפר במים חיים ולמרוח על הפנים ועוד, ויש שנהגו לשתות מעט ממים זה.
לו) נמנעו מלפגוע בכל בעל חי הנמצא בשטח בית העלמין ומי שנתקל בבעל חי שהוא שם, נהג למלמל ״ברוך הבא״.
לז) אדם שהוטל עליו חכם או נדר מטעם רב הקהל, בא לבית העלמין ובנוכחות שגי עדים קיבל על עצמו את גזר הדין (עיין בספר שו״ת ויאסוף שלמה לגאון הרב שלמה הכהן צבאן, חו״מ, סי׳ מ״א).
לח) אם הנפטר אדם בשר ומיחידי הקהל נהגו להתפלל יום יום בביתו מנחה וערבית, יש שהסתפקו לשלושים יום, ויש נהגו להתפלל כל השנה בבית הנפטר מנחה וערבית.
יחס דבדו.
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי
ה-218-217
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.
ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
שישו בני מעי
שיר — על מפלת מצרים ביציאת מצרים ובמלחמות ישראל
לחן — רמל אלמאייא
נועם ומלים — רבי דוד בוזגלו
שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי שִׂישׂוּ, יוֹם חַג לַה',
יוֹם זְאֵבֵי יַעַר נָסוּ, בָּרְחוּ מִפָּנַי.
וּמְעוֹנוֹתֵיהֶם נָשַׁסוּ, שָׁם שַׂמְתִּי מִפְּנֵי.
עָזְבוּ אֶת חֵילָם, יְגִיעָם וַעֲמָלָם, וְכָל תְּבוּאַת יְבוּלָם,
שָׁכְנוּ מִדְבָּרוֹת, מִנְהָרוֹת יְעָרוֹת כִּדְבַר ה'
הודו לא׳ל חי מלככם, אחי ולאמי.
כי הוא ההולך לפניכם, מי זולתו מי.
נתן בקולו אוי לכם, אתם אוכלי עמי.
המה צאן ידי, זרע אברהם עבדי, בנים לישרון ידידי,
מקנה קניני, זה בני, אין שני. ייאמר ה׳
הֶאָח עֵינֵנוּ רָאֲתָה, מוֹשִׁעֵנוּ בִּקְרָב סִינַי,
יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה',
יוֹם בּוֹ תַּחַת צִלּוֹ חָנְתָה עֲדַת מְפַקְדַי וּקְצִינַי,
שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'.
וּזְרוֹעַ צַהַ"ל נָחֲתָה, בְּמוֹ קֶשֶׁת עַל רֹאשׁ מוֹנַי,
רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'
כָּל עֲצֵי אֹרֶן וּבְרוֹשִׁים
צַמַּרְתָּם אַרְצָה כָּפְפוּ
מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ כִּמְיֹאָשִׁים, צִבְאֹתָם רֶגַע נִדְחֲפוּ
וּכְמֵימֵי נַחַל נִסְחֲפוּ.
אַךְ לְמַעַן עֲשׂוֹת שָׁלוֹם, יַעֲקֹב שָׁב לְהֵיכָלוֹ,
וְיִשְׂרָאֵל לְאָהֳלוֹ.
בִּפְקֻדַּת מֶלֶךְ צוּר עֵילוֹם, רֹאשׁ חֵיל צַהַ"ל נָתַן קוֹלוֹ
חִישׁ נֶאֱסַפְנוּ אֶל דִּגְלוֹ.
וְעַל חֵילוֹ צִוָּה לִבְלֹם, בַּל קְרוֹב עוֹד חוּץ לִגְבוּלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ
וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא נִמְשְׁכוּ
יְרִיבָיו רֹדְפֵי מִלְחָמוֹת
אִוֹי לָך אֶרֶץ כִּי בָּךְ מַלְכוּ, שׁוֹלְפֵי חֶרֶב חוֹגְרֵי חֵמוֹת אוֹהֲבֵי רֶצַח וּנְקָמוֹת
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.
״שידת הבקשות״
פרק שביעי
הפיוט אצל יהודי מרוקו
השירה מלווה את האדם משחר ההיסטוריה. השירה אצורה בו והיא מוצאת את ביטויה בזמנים שונים. היא מביעה את שמחתו, בעזרתה הוא מבטא את יגונו ואת אבלו והיא מלווה אותו בעתותיו הפנויות. יוצא אפוא כי השירה משלבת את עצמה עם זרועו של האדם, מחבקת אותו ונצמדת אליו. הדבר קורה בכל התרבויות. מבחינה זו שירה היא שפה השגורה בפיו של כל אדם.
כך הדבר גם אצל יהודי מרוקו. יהדות מרוקו רכשה לה מקום מכובד בהתפתחות השירה העברית, ועל כך כבר נכתב: ״מתברר לנו יותר ויותר מה רב חלקם של המערב ואפריקה (צפון אפריקה, ממרוקו ועד תוניס) בפתוח השירה העברית הקדומה״.
שורשיו של הפיוט היהודי המרוקני
השירה העברית הקדומה מופיעה לראשונה במקרא; גבורי המקרא השתמשו בשירה כדי לבטא את עצמם. השירה המקראית מתחילה אצל למך (בראשית ד׳), נמשכת בשירת הים (שמות ט״ו), היא שורה על שאול (שמואל א׳ ט״ז) וכך הלאה בכל הדורות. זהו הבסיס לשירתם של היהודים בכל קהילה וקהילה בתפוצות הגולה.
ימי בית שני היו ימים של התפתחות התורה שבעל פה. אבותינו עסקו, אם כך, פחות בשירה ויותר בפירוש התורה שבכתב לאחר חורבן הבית. היהודים שנשארו בא״י ביכו את החורבן ואת הגלות. שנים של אבל היו השנים שלאחר החורבן ובמצב של מצוקה נפשית, יאוש ומרירות לא נותר למשורר אלא לבטא את עצמו ואת העובר עליו בכתיבתן של קינות, סליחות ותפילות.
פיטן ראשון הידוע מן המקורות הוא כנראה יוסי בן יוסי המכונה ״היתום״, לפי שאופי שירתו הפיוט היה ראשון ואחרון בתקופתו, המאה ה־5 אחרי הספירה. מאוחר יותר שומעים על הפיטן יניי, שחי בארץ ישראל במאה ה-7. שניהם חיברו פיוטים במשקל ובחריזה. יניי אף חתם את שמו בראשי הבתים וזהו האקרוסתיכון.
משקל ־ זהו מקצב השיר המבוסס על חלוקת ההבהרות ליתדות ותנועות.
אקרוסתיכון ־ הצטרפותן של האותיות הפותחות שורות או בתים לצורך חתימת שמו של המשורר בשיר שכתב.
השירה עוברת לבגדד, שם במזרח היא מתפתחת רבות בעזרתו של ר׳ סעדיה גאון(רס״ג) שחי בין השנים 942־882 אחה״ס ושימש כנשיא הגולה היהודית. הוא תרם להתפתחות השירה העברית תוך כדי ספיגת השפעותיה של השירה הערבית.
בבגדד פעלו משוררים נוספים, כמו שלמה אלסאנג׳ארי, שלמה בן יהודה ודונש בן לברט. או כפי שכונה ע״י הפרשן הספרדי ר׳ אברהם אבן עזרא בשם ״אדוניס בן לברט״.האחרון היה אחד המשוררים הבולטים (990־920 אחה״ס), נולד בפאס ומאוחר יותר עבר לבבל, הוא חיבר בין השאר את הפיוט ״דרור יקרא״. דונש בן לברט שהיה תלמידו של רס״ג היגר לספרד, נתקבל בחצרו של ר׳ חסדאי אבן שפרוט בקורדובה ויסד שם את הגישה החדשה של השירה העברית בימי הביניים: שימוש במובאות ובשיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל, שימוש ברעיונות חילוניים והחדרת המשקלים הערביים לשירה העברית. כך קורה שהשירה העברית הוצאה מתחום הקודש לעולמו החילוני והפרטי של כל יחיד.
עם ירידת קרנה של בגדד[בגדד נכבשה ע״י שושלת של מושלים פרסיים במחצית הראשונה של המאה העשירית] עולה התפוצה היהודית אשר בספרד. בגולת היהודים אשר בספרד פרצה לה היצירה השירית מתוך מעמקי הנפש ופורצת לה מקום בתפוצות אחרות שבמזרח. פיוטים רבים מגיעים מבבל לספרד, וכך עושה את דרכו לשם גם סידור התפילה שחיבר ר׳ סעדיה גאון, ובו פיוטים רבים שנכתבו ע״י משוררים מבבל. במאה העשירית עוברים מספר חכמים מבבל לספרד, והם עוזרים להפוך את ספרד למרכז רוחני בולט.
השירה בספרד מתפתחת ומגיעה לשיאה בתקופת ״תור הזהב״. במאות ה־ 12־10 היו חיי היהודים בספרד האנדלוסית נוחים ביותר; הם נהנו מבטחון (בניגוד לחיי היהודים בקהילות האשכנזיות) ומזכויות חוקיות שאיפשרו להם לחיות בשגשוג כלכלי. השתלבותם הכלכלית בספרד פינתה להם זמן רב ונתנה למוכשרים שביניהם לפתח את כישוריהם ולהביא לידי ביטוי את יכולתם.יהודים רבים פנו ליצירה הרוחנית: הגות יהודית, פרשנות, הלכה, לשון ושירה עברית. המגע של היהודים עם השירה הערבית המפותחת שיפרה גם את איכות כתיבתם, וכך אנו מוצאים בתקופה זו משוררים רבים שפעלו בספרד, ושמות חלק מהם מוכרים בודאי לרבים: ר׳ שמואל הנגיד (1053־993), ר׳ שלמה אבן גבירול (1020-1058), ר׳ יהודה הלוי(1141־1075) ועוד.
הכתיבה של המשוררים היהודיים בספרד מושפעת מהסביבה הערבית: בתוכן־ בחלקה שירה חילונית מובהקת (שירי משתאות, אהבה ויין) ובמבנה הצורני ־ משקל וחריזה.
כדי להתגבר על ההתנגדויות מצד הרבנים, היסוו המשוררים בספרד את שירי האהבה שכתבו. הם אמרו כי שירתם היא סמל ליחסי כנסת ישראל והקדוש־ברוך־הוא. שירתם של יהודי ספרד התפשטה בכל קהילות היהודים במזרח, וכל הדלתות נפתחו בפניה. עם נפילתה של ממלכת אנדלוסיה והשלמת כיבושה של ספרד ע״י הנוצרים (״הרקונקיסטה״) עברה השירה לארץ ישראל.
הערת המחבר: הרמב״ם יצא כנגד השירה החילונית ־ ״שירת העגבים״ ואמר שיש לאסרה משום הפסוק ״לא תלכו בדרכי האמורי״. גם המשורר ר׳ יהודה הלוי מתח ביקורת כנגד שירה זו ואמר ״מי שחפץ לזכות את נפשו ומחשבתו, ימצא היזק מהתעסק בשירי אהבה״ (ה״כוזרי״, מאמר ב׳, סעיף ה׳).
חזרה לארץ ישראל ־ צפת הקבליסטית מהמאה ה־16 היתה רוויה באוירה משיחית; הפיוט זכה לימי עדנה ושימש אמצעי ביטוי לרעיונות קבליים הקיימים בתקופה זו. הפיוטים נתנו הד למשאת נפש ולב של יהודי צפת וארץ ישראל לגאולה הצפויה לבוא בכל עת. בין המקובלים שכתבו שירה ניתן למנות את האר״י הקדוש (״אזמר בשבחין״), ר׳ אליעזר אזכרי(״ידיד נפש״) והגדול מכולם ר׳ ישראל נג׳ארה. צפת שהיתה בין ערי הקודש שבא״י נתנה תרומה חשובה להתפתחותם של השירה והפיוט בקהילות ישראל בכלל ובמרוקו בפרט.
השירה העברית עוברת למרוקו ־ מתי עברה השירה למרוקו? על כך אין ידיעות מדויקות. בין מרוקו לספרד היה מכשול ימי בדמותו של מיצר ג׳יברלטר. מכשול גיאוגרפי זה לא מנע את הזיקה ההדוקה הקיימת בין דרום ספרד לצפון מרוקו. תנועה רצופה של יהודים ממרוקו לספרד ומספרד למרוקו היתה חלק בלתי נפרד מחיי היהודים באזורים אלה. הגזירות והגירושים שהיו מנת חלקם במשך מאות בשנים הידקו באופן בולט את הקשרים בין היהודים בספרד ובמרוקו. הקירבה הגיאוגרפית והקשרים ההדוקים בין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים : בהלכה, בבלשנות, בשירה ובפיוט.
בתנועה דו סטרית נאלצו יהודים לעקור עם משפחותיהם, לקחת את מיטלטליהם הדלים ולעבור למקום מבטחים, אם זה במרוקו ואם זה בספרד. יחד אתם נשאו העקורים גם את הפיוטים שהכירו בקהילות שבהם חיו. בתחילה יהודי ספרד העקורים הם אלה שנשאו איתם את הנכס היקר של השירים והפיוטים ועברו איתם לצפון מרוקו, שם הם נספגו והפכו לחלק מתרבות המקום.
גירוש יהודי ספרד בשנת רנ״ב ־ 1492 נתן מכה אנושה וסופית לקהילות היהודיות, שחיו תקופה ארוכה תחת יחס שהלך והחמיר מצד השלטון הנוצרי. במקביל לגויעתו של המרכז היהודי בספרד עלו ופרחו הקהילות היהודיות בעיקר בצפון מרוקו, בערים טיטואן, פאס ומקנס.
בין המגורשים מספרד לצפון אפריקה ולמרוקו היו המשוררים ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן בקראט ור׳ אברהם זמירו. הם ומשוררים נוספים, השפיעו על התפתחותו של הפיוט של יהודי מרוקו. אם נוסיף לעובדה זו גם את המסורת של הפיוט הקיים במרוקו, נראה כי הפיוט במגרב פרח בין המאות ה־17־16 ועד לאמצע המאה ה־20.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
פרק ט: נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. (משלי לא:כ)
גמילות חסר לזרים
לנשים היהודיות יצא שם של גומלות חסד ליהודים ולזרים כאחד. בכרוניקה של פורטוגלי בשם מנדונסה, שנלווה למסעו הכושל של דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, לאפריקה בשנת 1578 ולכשלונו בקרב קסר אלכביר, שבו נפל המחבר בשבי, כתב המחבר גם על הנשים היהודיות בפאס ושיבח אותן. לדבריו, הן צנועות וישרות נוסף על היותן נבונות. הוא תיאר את ביקוריהן בבית־הקברות ואת היותן מקוננות כאילו היו מקצועיות. הוא הבליט את חלקן בשיקום השבויים הנוצריים אצל המוסלמים, שיבח את עדינותן ורחמנותן כלפי השבויים, ועמד על העזרה שהושיטו להם בעת משבר ומחלות. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם יחסי חיבה ובעת הפרידה מן השבויים, שחזרו לבתיהם, היו הנשים היהודיות בוכות (ליפינר, תשמ״ב, 16, 17, 20. על הקרב: הירשברג, תשכ״ה, ב, 214-211).
תרומה לפרנסת תלמידים
שלמה אבן וירגה, בעל ״שבט יהודה״ (תש״ז), וגדליה אבן יחיא בן יוסף בעל ״שלשלת הקבלה״ (שמ״ו), כתבו, כי מאתיים נשים עגונות ואלמנות יהודיות שהגיעו לפאס לאחר הגירוש מספרד, עסקו במלאכה, פרנסו את עצמן ודאגו לעצמן ללחם ולמים. את השאר נהגו לתרום לפרנסת התלמידים (אבן וירגה, תש״ז, קמד; אבן יחיא, שמ״ז, דף קטו ע״ב). תקדים זה חזר בדורות הבאים.
הקדשות לתלמידי חכמים
מצבם של תלמידי החכמים בכל הדורות עד הזמן החדש היה בכי רע. מי שרצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, ולא היו לו הכנסות, סבל ממחסור. התלמידים נמנו עם השכבה הענייה שכן לא היו מוסדות או קרנות שטיפלו בהחזקתם. חכמים עודדו תורמים, וביניהם נשים, להקדיש לקרן, שמפירותיה יהנו התלמידים, ואכן כך היה.
אישה מצפרו נתנה בצוואתה בשנת תרל״ט (1879) סכומים לקרוביה וכן השאירה קרן, שמפירותיה ״יהיו נהנים ממנו תלמידי חכמים שבעיר״ (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 208).
אישה עשירה בשם עיסא, שחיה במוגדור במאה ה־19, קבעה ישיבה בבית אביה ועשתה שני ספרי תורה עם פיתוחי חותם מכסף ומזהב. כך נאמר בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, ״אות ברית קודש״(תרמ״ד).
הרב שלום משאש, שכיהן בבית־הדין בקזבלנקה ומכהן עתה בתפקיד רב ראשי בירושלים, דן באלמנה בעלת בית, המכיל חדרים רבים, שאחד מהם היה בית־כנסת. כיוון שבאותו מקום נותרו מעט יהודים ואין מתפללים עוד בחדר רוצה האלמנה למכור את הבית כולל את בית־הכנסת ולאפשר לקונה להשתמש בו כרצונו. כן ברצונה להקדיש את ערך החדר, שבית־הכנסת היה בו, למטרה ציבורית או למימון הרבצת תורה לתלמידים. השאלה נשאלה בעקבות חששה שמא יש איסור על כך. תשובת הרב משאש הייתה, שאל לה לחשוש. זכותה לעשות בו כטוב בעיניה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, או״ח, סימן נב).
בקינה שחיבר רבי יחייא אדהאן לזכר אמו ציין בין שאר מעשיה הטובים: ״בלומדי התורה חשקה נפשה״(אדהאן, תשנ״ז, דף ק).
הקדשות לרכישת ספדי תורה ושמן למאוד לכתי־כנסת
היו נשים שהקדישו בצוואתו כסף לעשיית ספרי תורה ותכשיטיהם. נושא זה נדון בספרות התשובות בעקבות חילוקי דיעות שהתעוררו בעקבות ההקדשות על־ידי נשים.
בתשובות הרב דוד אבן זמרא נדונה הפרשה הבאה: בני זוג מפאס, הבעל ואישתו צפורה, קנו ספר תורה ותכשיטים והחליטו, שאף לא אחד מהם יוכל לעשות בו דבר אלא בהסכמת שניהם. אם יגרש אותה יישאר הספר בידי הבעל ״ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית־הכנסת.לכופר נפשה, והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך״. בינתיים נפטרה האישה ואילו הבעל רצה לעלות לארץ־ישראל ולכן הותנה עמו, שבכל מקום שיבחר להתיישב בו, יודיע לקהל, ש״חצי הספר תורה ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה״. עליו לעשות זאת תוך שלושים יום מעת הגיעו לקהל מסוים. הנושא נדון כשהגיע האיש למצרים ״והבאים בחברתו טוענין כי זה הספר תורה הוציאו מפאס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם, וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו״. הקהל בקהיר תבע, שספר התורה יישאר ברשותם ״ואומרים שהוא קדש כולו״. דיון זה אופייני לתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר היהודים ומשפחותיהם נדדו ממקום למקום עם ספרי תורה וכל קהילה הייתה מעוניינת שהספר יישאר בבית־הכנסת שלה (אבן זמרא, תרמ״ב, סימן תתקנז).
הרב יעקב אבן צור, שפעל בפאס ובמכנאס, דן בנושא בשתי תשובות. הראשונה שבהן, משנת תק״ג(1743), עוסקת באישה על ערש דווי, שציוותה, שחוץ מן החלק מבית אביה שיורשים אותה, יינתן לבעלה סכום כסף כדי שיקנה בו ספר תורה ושמן למאור בית־הכנסת. לאחר ערעור אישר יעב״ץ את הצוואה והורה לבעל להראות לבית־הדין את חשבון ההוצאה לקניית ספר התורה והשמן:
״והספר תורה ותכשיטיו יונחו בבית־הכנסת שהיה בעלה מתפלל בו, אמנם יכתב ויחתם בבית הדין ויחתום גם הש״ץ של בית־הכנסת שהספר תורה הנזכר אין לבעל ולא לבא כוחו בשום זמן כח ורשות למכרו ולא למשכנו בשום אופן אלא לעולם יישאר קבוע בבית־הכנסת לקרות בו בציבור להזכיר זכות פלונית ואביה להיות להם למשיב נפש ולעורר זכותם בזה ובבא לעולמי עד״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן פג).
מקור משנת תק״ז(1747) עוסק באישה, שעמדה למות כתוצאה מסיבוך בעת הלידה. האישה ציוותה, שמהנדוניה שהכניסה לבעלה יוקדש סכום מסוים לעשיית ספר תורה על תכשיטיו ״למנוחת נפשה שיקרה נפשה בעיניה מהיורשים״. ארבעה חכמים אישרו את צוואתה(שם, סימן נב).
הרב חיים טולידאנו, חכם שפעל בפאס, כתב על שתי נשים, שהקדישו כסף לעשיית ספרי תורה. אחת מהן ציוותה על בעלה לפני פטירתה, שמה שיישאר מעזבונה לאחר שהיורשים יקחו את חלקם ישמש לעשיית ספר תורה ״כדי שיהיה נחת רוח לנפשה לעולם הבא״ (טולידאנו, תרצ״א, סימן קסא). אישה אחרת הקדישה בצוואתה, שנכתבה בנוכחות חכמים, מחצית מנכסיה לעשיית ספר תורה ושמן למאור לבית־הכנסת(שם, סימן קסב).
במאה ה־18 היה מעשה באישה, שלא היו לה ילדים. בהיותה על ערש דווי ציוותה, שכל מה שיש לה עם בעלה – קרקע ומטלטלין – יישאר בידי בעלה ״לעשות לה ממנו ספר תורה ושמן למאור אחרי מותה, כדי להיות לה וליולדיה נחת רוח״. ״הבעל שמע ונתרצה ואמר רצוני בכך והוא משתדל להעמיד הקדשה ומאחר שהוא כן הוי ליה כאילו הוא הקדיש ונדר להקדיש לכשתמות אשתו שיעשה לנפשה נחת לעשות לה ספר תורה וחייב לקיימו״ (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן יג).
הרב פתחיה בירדוגו דן באישה, שהקדישה מנכסיה ספר תורה ושמן למאור, ואת שאר הכסף המגיע לה השאירה לבעלה (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נד).
בצוואה שנכתבה על־ידי אישה בערב חג הסוכות שנת תקע״ה (1814) צוין בין השאר, שאם תמות בחיי בעלה ״יעשו לה ספר תורה כשר בכל תכשיטיו… ויהיה הקדש וינתן בבית־הכנסת שירצה הבעל״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קלב).
אישה שהקדישה רכוש והיא נהנית ממנו טרם מותה אין ההקדש תופס מבחינה פורמלית. במקרה כזה דנו החכמים חיים דוד אבן זמרה, אבא סירירו וידידיה מונסונייגו. הם אישרו את ההקדשה בשנת תקצ״ג(1833), שכן האישה גרה ברכוש כי ״היתה רוצה לפרוע שכירות הבית הנזכר להקדש בית־הכנסת״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן קנב).
חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־18 נשאל על אישה, שבעלה עני, מחזר על הפתחים ״ובביתו אין לחם ואין שמלה״ ״אחרי מות בעלה היתה האשה עושה [עובדת] ואוכלת, ותאכל ותשבע ותותר, ועשתה ספר תורה והקדישה אותו לשמים ובעת מותה ציוותה בעת חוליה שמעזבון שהניחה אחריה יעשו ממנו סדינים וחופות לספר התורה ונשבעה שבועת אלמנה שלא הניח לה בעלה בעת מותו כי אם ריחיים של יד ובלויי סחבות אשר היו עליה והספר תורה שעשתה וגם מה שעדיין קייס עכשו אינו אלא מה שהרויחה אחרי מות בעלה״. יורשי הבעל ערערו על ההקדש באומרם, שכל זמן שלא נשבעה שבועת אלמנה מעשיה (הכסף שהרוויחה) שייכים ליורשים. אולם החכם דחה את תביעתם וההקדש זכה(טולידאנו, תרצ״ט, אהע״ז, סימן כב).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eddahan- Edebdubi- Edaroqui
אדארוקי الدروكي (Addaroki) Edaroqui
Eddaroqui, Adaroque
Ethnique arabe de Daroca, nom d’une ville dans la province de Saragosse en Espagne. L’origine de cette ville se perd dans la nuit des temps, les historiens espagnols attribuent sa fondation aux Sémites avant les temps historiques et en font dériver le nom de l’hébreu דרך «chemin», parce que cette ville était groupée autour d’une longue artère principale -qui servait également de voie d’accès à Saragosse. Madoz VII.
Don David Adaroque, habitant de Tolède, figure comme témoin au procès de Fr. Alonso de Toledo dans les Actes de l’Inquisition de 1487-1488
Abraham Adaroque, fils de David, pelletier à Lisbonne, est cité comme témoin au procès de Fr. Alonso de Toledo dans les Actes de l'Inquisition du 3 décembre 1489
Benjamin Adaroque et Abraen Adaroque sont inscrits comme propriétaires de maisons dans l’inventaire des propriétés que les Juifs de Buitrago laissèrent en 1492, lors de l’expulsion
Don Isaque Adaroque, habitant de Buitrago et majordome de l’Infant, fait l’objet d’un accord au sujet de certains revenus pour les années 1482-1483
Dona Plata, femme de Don Isaque (5), et son fils Rabbi Abraham Adaroque reconnaissent une dette de Don Isaque envers le Duc et lui donnent en paiement certaines propriétés, d’après un acte de cession daté à Buitrago le 28 mars 1490
Jaco Adaroque, figure comme propriétaire dans l’inventaire fait par les Juifs de Hita concernant les biens qu’ils laissaient lors de l’expulsion en 1492
Abraham Adaroque, rabbin «Shohet» à Fès au XVIIe s. Auteur de Hiddushim
Hassan Adaroque, rabbin à Meknès, XVIIe, XADIIe s. NM, 136; MR.
(Adebdubi) Edebdubi– الدبدوبي
Eddebdubi, Edebdoubi, Debdubi, Debdoubi
Ethnique de Debdu, ville du Maroc Oriental où sont venus s’établir des réfugiés d’Espagne, principalement de Séville, lors des persécutions de 1391. Ils y ont fondé une communauté portant encore de nom de «Sevillanos».
אדהן الدهَّان (Addahan) Eddahan
Edahan, Dahan, Dehan
Appellatif arabe désignant celui qui enduit avec de l’huile ou une pommade : «Peintre» ou «Marchand d’huile».
Ya’ish Eddahan, rabbin à Fès, XVIe-XVIIe s
David Eddahan, rabbin à Fès, XVIe s
Salomon Eddahan, rabbin à Fès, XVIIe-XVIIIe s
Mosheh ben Jacob Eddahan, rabbin très pieux, poète et ascète à Meknès. Mort en 1737. En 1731, il succéda à Rabbi Mosheh Berdugo au Grand Rabbinat et à la Présidence du Tribunal Rabbinique de Meknès. Auteur d’une décision rabbinique publiée dans Kerem Hemer d’Abraham Anqawa, d’une Qinah (lamentation) pour le 9 Ab, dont le manuscrit figure dans la collection de David Kaufmann, et d’un hymne en l’honneur du Shabbat que les Juifs marocains ont l’habitude de chanter à table
Jacob Eddahan, fils de Mosheh (4), rabbin, poète et juge à Fès au XVIlIe s. Auteur de nombreux piyutim (chants) qui ont été introduits dans la liturgie des synagogues marocaines. Le manuscrit d’un de ces piyutim, bilingue (hébreu et arabe), bien qu’ayant été׳ rédigé au Maroc, fut trouvé à Tampa, dans l’Etat de Rio Grande do Sul, au Brésil
Salomon Eddahan, rabbin à Fès au XVIIIe s., émigra à Jérusalem
Joseph Eddahan, rabbin au Maroc au XVIIe s
Yahya Eddahan, fils de Salomon (6), rabbin à Salé au XVIIIe s. Auteur d’un ouvrage sur les coutumes concernant les Terefot au Maroc
Mimon Eddahan, Grand Rabbin de Tétouan, mort en 1756.
Mimon ben Abraham Eddahan, rabbin à Tétouan au XVIIIe s
Mimon Eddahan, fils de Jacob (5), Grand Rabbin de Meknès,. mort en 1755
Jacob Eddahan, fils de Mimon (11), rabbin à Meknès au׳ XVIIIe s
Hayim ben Salomon Eddahan, rabbin à Fès, XVIIIe-XIXe׳ s
Judah Eddahag, rabbin à Essaouira, XVIIIe-XIXe s
Messod Eddahan, rabbin à Essaouira, XVIIIe-XIX s
Mosheh Eddahan, fils de Jacob (5), rabbin à Meknès, XVIIIe- XIXe s
Nissim Eddahan, rabbin envoyé par la Communauté de Shekhem, en 1886, en vue de collecter des fonds pour bâtir la synagogue de cette ville
Abraham Eddahan, rabbin au Maroc au XIXe s
Jacob Eddahan, rabbin juge à Tétouan au XIXe s
Siméon Eddahan, rabbin juge à Marrakech au XIXe s
Mordekhay Edahan, de Meknès, Joseph Edahan et son fils de Salé, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
David Eddahan, rabbin vice-président du Tribunal Rabbinique de Casablanca, mort en 1929
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eddahan– Edebdubi- Edaroqui
13/08/2021
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
AGADIR- IV
C’est dans la piece que j’occupais que je lisais a l’heure de la sieste le Petit Marocain.
A cette epoque, dans la region de Kasba-Tadla, un marocain donnait du fil a retordre a l’armee francaise. Le Maroc luttait pour son independance. Pour la France, il n’etait qu’un terroriste et on le presentait comme le «tueur de Tadla». II semait la terreur partout. Mais dans la region ou il sevissait, ses compatriotes avaient une immense admiration pour lui. Il arrivait a chaque fois a echapper a ses poursuivants et a semer des soldats aguerris, puissamment armes. Dans l’une de ses cachettes, les militaires ont decouvert des cordes qui servaient au resistant pour fuir a la maniere de Tarzan, se balancant d’un arbre a l’autre grace a ces lianes. En sourdine, j’ecoutais a la radio de la musique andalouse qui s’echappait d’une autre piece, une chambre de l’appartement avec de beaux meubles et une imposante TSF. Cette piece nous accueillait autour d’une grande table pour les repas, le shabbat, les fetes et les reunions de famille.
Je garde le souvenir des matins ou tout le monde se retrouvait au petit dejeuner autour d’un grand plateau empli de theieres de the a la menthe chaud et sucre, et de toutes sortes de gateaux succulents, nombreux et varies. Il y avait la Ninette-Hnina, l’ainee, avec ses cheveux frises. Elle etait le symbole de la candeur et de la purete. La sagesse emanait de ses paroles quand elle parlait, bien que diminuée intellectuellement en raison d’une maladie qui remonte à son enfance. Esther, la puinée, avec ses cheveux châtains, et son beau visage moucheté des traces d’une variole. Sa beauté tenait à la fois de son père et de sa mère.
Ma tante Fréha, belle et douce, irradiait de bonheur, de gentillesse et d’indulgence. Elle a été l’amie d’enfance de ma mère Fréha. C’est par l’intermédiaire de maman que son frère Meyer a connu son épouse. Ma tante Fréha venait voir maman chez ses parents. Et c’est ainsi que mon oncle Meyer a été épris d’elle et la demanda en mariage. C’était une demoiselle Elghrabli, fille d’une bonne et réputée famille de Marrakech. La maison de ses parents se nichait dans une impasse entre Derb Tabac et A’fir. Maman habitait chez ses parents dans une maison sise dans une traboule entre A’fir et Derb Ben Za’a.
Hnina-Ninette, prénom établi dans la famille de ma grand-mère maternelle Messaouda, laquelle a été élevée, alors orpheline de mère, par sa tante Hnina.
Hninia, le prénom du père de ma mère, est porté par plusieurs de mes cousins. Mon puîné Gabriel avait porté le prénom Hninia le jour de sa circoncision. Il était souvent malade. Dans ce cas, la coutume est de donner à l’enfant un autre prénom pour remplacer le premier prénom qui disparaît. Mes parents ont choisi pour lui le prénom de l’ange Gabriel qui protège de tous les maux.
La famille de maman du nom de Tuizer est originaire de Demnate, cité verdoyante et rebelle, enchâssée dans le dir, aux premières marches de l’escalier qui monte par étages successifs vers les hauts contreforts atlassiens. Tuizer/Et־Tuizer/Aït Tuizer serait à l’origine le nom d’une tribu berbère convertie au Judaïsme. Cela remonterait à une période ancienne, probablement au 15eme siècle, voire même avant. Le prénom de Hninia/Hanania qui semble bien établie dans la famille Tuizer attesterait de l’établissement ancien de cette lignée à Marrakech. Dans la famille Tuizer, personne ne parlait berbère ou espagnol. Ce qui accréditerait une origine autochtone.
La famille Tuizer est une véritable famille des Juifs de Marrakech. Pour maman, sa famille était de souche marrakchie. Personnellement, j’ai rencontré des amis dont la famille avait habité dans le voisinage des Tuizer et, pour eux, ce sont d’authentiques marrakchis.
La position professionnelle de mon grand-père Hanania attesterait du rang social aisé, honoré à l’intérieur de la Communauté. Mon grand-père avait pignon sur rue en tant que propriétaire d’une boutique sur la Place Centrale du mellah, la fameuse Rahba Des-Souq. Cette Place avait envoûté le grand écrivain sépharade Elias Canetti, Prix Nobel de Littérature. Cette boutique, telle que je l’ai connue, était une épicerie que tenait un préposé, ami de la famille, pour lui assurer quelque revenu pour vivre.
Je n’ai pas connu mon grand-père décédé alors que je n’avais pas encore deux ans. Lui, il m’a connu et il aimait me tenir dans ses bras comme il aimait (enir dans ses bras mon cousin Nessim Tuizer. Nessim et moi étions pratiquement du même âge. Mon grand-père était célèbre dans la Communauté en tant qu,amine, syndic de la Corporation des pêcheurs et des poissonniers du mellah. Il avait des équipes de pêcheurs salariés qui se rendaient au Tensift ou à l’oued Issil pour pêcher dans ces deux rivières, qui bordaient Marrakech au Nord et à l’Est. Ce qu’ils pêchaient c’étaient des truites de petite taille, une espèce rare. Les pêcheurs partaient avec leurs ânes un mardi ou un mercredi et ils ne revenaient que le jeudi en fin de journée, les bâts des bêtes bien remplis de poissons frais. Ces poissons arrivaient au marché chez les poissonniers pour le shabbat, jour où il est de tradition de manger du poisson. La chair de ces poissons était délicieuse, d’une haute sapidité culinaire. Le mellah en avalait bien des marmites bien remplies en ce jour de repos saint. Ce poisson était frit à l’huile d’olive et servi avec sauce ou sans sauce. Il était aussi rôti. Ce poisson nous rassasiait et faisait notre bonheur. Je ne sais pas comment exactement mon grand-père exerçait son métier. Ses cinq garçons ont embrassé l’art de la poissonnerie, et ils exerçaient librement leur métier de poissonniers. Mon oncle Meyer est devenu mareyeur et il formait équipe avec ses frères Mardochée et Shim’on, poissonniers au centre du marché des Juifs, à un jet de pierres de la Place des Ferblantiers, laquelle est contigüe au mellah. Ce marché a été construit et aménagé par étapes entre les années 1920 et 1930. Mon oncle David a choisi d’aller vivre à Casablanca où il s’installa comme poissonnier à son compte, sans relations d’affaires avec ses frères de Marrakech. Mon oncle Shlomo, l’aîné de la famille, a disparu tragiquement alors que je n’avais pas deux ans, laissant une veuve et deux orphelins. Mon oncle Meyer était très cultivé et il aimait écouter la musique andalouse. Mon oncle Mardochée, homme ouvert et intelligent, fréquentaient les érudits comme son ami Rabbi Nissim Bénisty. Il avait un profond respect pour ceux qui étudiaient. La famille de ma mère était pieuse et
profondément enracinée dans la tradition juive. Les grands-parents ont refusé d’envoyer leurs enfants, garçons et filles, à l’école de l’Alliance, ouverte à Marrakech depuis décembre 1900, pensant comme d’autres familles que dans cette nouvelle école l’on enseignait des matières contraires à la Loi de notre maître Moïse et aux traditions hébraïques. David, à peine sorti de l’adolescence, s’habillait encore à l’ancienne, portant une belle farajia blanche qui lui donnait l’allure d’un prince. Il sortait avec des copains de sa génération et il aimait la vie. Il revenait tard à la maison à une époque où il vivait encore chez sa mère.
Ma grand-mère restait réveillée dans son lit, attendant le retour du fils prodigue. A chacun de ses retours, ma grand-mère lui demandait l’heure qu’il était. Lorsqu’il lui disait qu’il était deux heures du matin, elle le félicitait d’être rentré tôt. Naïvement elle pensait que l’heure de minuit était plus tardive que deux heures du matin. Pour maman, l’important était que le fils et la mère vivaient heureux, ayant ce qu’il fallait pour bien manger et bien s’habiller. Ils pouvaient manger sans restriction aucune, ayant toujours à leur table en abondance du pain, de la viande et des fruits. L’argent était là. Dans l’ambiance environnante de l’époque, et comme l’ont écrit des voyageurs européens, il y avait au mellah de Marrakech beaucoup d’indigents qui passaient dans les rues demandant à chaque porte du pain.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
אורחים
445-לֵא דִּ׳יף – גִ'ר אלי ד׳ייפתו אל־מרא.
אין אורח, אלא זה שהאשה מארחת אותו.
الضيف ،غير اللي ضيفتو المره
אשה מכירה באורחים יותר מן האיש. (ברכות ו׳) (בניגוד ל״איש עינו יפה באורחים, אשה עינה רעה באורחים.״ (ספרי, שלח, פרק קי׳)
446-אֵלִי גָ׳א בְּלָא עְרַדָ׳א, יִגּלְם בְּלָא מְכְ׳דָא.
הבא ללא הזמנה, ישב ללא כרית.
اللي جاء بلا عرضا يغلس بلا مخضا
לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פיסקתא זוטרא, ויקרא)
הבא לסעודה שאינו קרוא, אל יאשים כי אם את עצמו. (מבחר פנינים)
הבא ללא הזמנה אין שומרים לו מקום טוב.
(REFRANERO 26)
אורח לא קרוא אינו יודע את מקום מושבו. (זה לעומת זה 2273)
אורח שלא הוזמן ישב מאחורי הדלת והמזוזה. (שם)
אורח שלא הזמינוהו, מביא עמו את כסאו. (שם 1074)
אורח שלא בזמנו הוא גם שלא במקומו. (יוחנן טברסקי)
אין מגישים מנה בלי הזמנה לחתונה. (פניני חכמה יב׳9)
447 – אֵלִּי גָ׳א בְּלָא עְרַדָ׳א, יָאכֵּל בְּלָא גְ׳סִיל לִ־ידִין
הבא ללא הזמנה, יאכל בלי נטילת ידיים.
اللي جاء بلا عرضا ، ياكل بلا غصل اليدين
448-אַלָאהּ יִרְחֵם מֵן זָאר וּכְ'פֵּף.
ירחם האל מי שמבקר והולך מהר
الله يرحم من زار وخفِف
איזה אורח יקר? כל שביקורו נדיר וקצר. (ספר פתגמים מקבילים)
הטוב שבביקורים ־ הרף עין. (משלי ערב)
449-ווּאָכָ׳א דִיִּאפְתְ אַ־נַבִּי, תְלֵת אִיָּיאם.
גם נביא, לא מארחים יותר משלושה ימים
واخا ضيفت انابي، تلت إيام
דג ואורח אחר שלשה ימים מסריחים. (בן־-זאב)
יום ראשון ־ אורח, יום שני ־ טורח, יום שלישי –
סורח… ¿ראה המוסר כח׳ א׳)
דגים ואורחים ביום השלישי מסריחים. (זה לעומת זה 1045)
דג ואורח טובים ליומיים, בשלישי נבאשים. (פניני חכמה קפג׳)
ביום הראשון ־ אורח,׳ביום השני ־ טורח, בשלישי ־
לא טעם ולא ריח. (יצחק יהודה, משלי ערב)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לא הכחות
ו-286-285
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני
לא הכחות
שיר לרגל נצחון ישראל במלחמת ששת הימים
לחן — מוואל סאחלי
נועם ומילים — רבי דוד בוזגלו*
פִּזְמוֹן — לֹא הַכֹּחוֹת, לֹא הַמֹּחוֹת
קָבְעוּ תְּבוּסַת מִצְרַיִם עַד לִבְכִיָּתָה
כִּי יָד רָמָה נֶעֶלְמָה
הָפְכָה בִּין רֶגַע עַל פָּנֶיהָ שִׁלְיָתָהּ
מִי לֹא יָדַע מִי לֹא שָׁמַע, עַל דַּחְלִילִים לְבוּשֵׁי סוּת כַּאֲנָשִׁים
יוֹם נֶאֶסְפוּ, וַינוֹפְפוּ, חַרְבָּם סְבִיב לִמְדִינָתֵנוּ כִּנְחָשִׁים,
לָבְשׁוּ אֵימָה, חָגְרוּ חֵמָה, נִקְהֲלוּ עַל עַם הוּקַם עַל,
פִּי לִשְׁפֹּךְ דָּם כָּל מְאוֹדָם, וּכְנֶפֶשׁ תִּרְעַב לֶאֱכֹל אֶת בְּרִיָּתָהּ.
פִּזְמוֹן
שֵׁד מִשַּׁחַת אֲשֶׁר לֹא חַת, עָמַד הָרֹאשׁ לְשׁוּעָלִים הֵם אַלּוּפָיו,
זָר וּמֻזָּר חִישׁ יִתְאַזָּר, לְשַׁסּוֹת בָּנוּ אֶת כְּלָבָיו חֲנֵפָיו,
עוֹד מַחֲנוֹת מְשֻׁרְיָנוֹת, אֲסַפְסוּף רַב, מִבְּנֵי עֲרַב,
נֶאֶסְפוּ לוֹ, תַּחַת דִּגְלוֹ, וַתָּעַד הָגָר אֶת נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ.
פִּזְמוֹן
לוּלֵא הָמַם וְהֵחְרִימָם, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת בַּעַל הַבִּירָה.
כִּי מַלְאָכָיו, מְבֹרָכָיו, חֵיל צָהָ"ל הֶעֱלוּם עַל אֵשׁ כַּחֲרָרָה
אִישׁ כִּי יִשְׁמַע, עֵינוֹ תִּדְמַע, שִׂיחַת כּוֹפְרִים, עָתָק דּוֹבְרִים
אֶל מוּל רַבּוֹ, יֶחֱרַד לִבּוֹ, וּפִתְאֹם יָכוֹף אֶל תּוֹךְ אָזְנוֹ אַלְיָתָהּ.
פִּזְמוֹן
תם
אם למסרת
* חובר על ידי אותו מחבר נ״ע עוד שיר באותו הלחן לכבוד חנוכה, ומרוב חביבותו בקרב חובבי השירה, ולחנו הקל והתוסס חוברו ע״י משוררים אחרים עוד שירים באותו הלחן, והרי הם פזורים בספרי זה כאשר עיני המעיין תחזינה.
סות
- לשון המקרא מעטה, כיסוי.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה [סוּתוֹ." (בראשית מט יא
" וטִפּוּס של תְּפִלָה, ואִמוּם של עושה סוּתוֹת, הרי אלו טהורים." משנה כלים טז ז
- עברית חדשה קליפת העץ; הציפוי החיצוני העוטף את גזע העץ.
גיזרון[עריכה]
1. קרוב אל מסווה, ואולי מן כסות בהשמטת הכ"ף (א' אבן שושן, המילון החדש, תשכ"ו.
2. האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי הביולוגיה, תשס"ט (2009
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1418046
לא הכוחות, לא המוחות
על אחד משירי מלחמת ששת הימים של ר' דוד בוזגלו
13.06.2007 00:00 עודכן ב: 07.09.2011 14:01
אריאל הירשפלד
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לא הכחות
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Chapitre IV Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Nes pour la plupart de la verve populaire, les proverbes ont de la saveur, de l,humour, de la couleur parfois de la cruaute mais toujours de la sagesse. Ils occupent une place privilegiee dans le parler des juifs du Maroc.Beaucoup d’entre eux sont communs aux juifs et aux musulmans. Les conversations du mellah sont souvent emaillees de dictons, adages et jeux de mots subtils, pour exprimer spontanement un sentiment ou pour donner du relief a une repartie, particulierement dans le discours feminin. II en existe pour toutes les situations et les circonstances de la vie sociale. Transmis oralement de generation en generation, ils constituent le grand livre de la sagesse populaire, commun aux juifs et aux musulmans.
Censes etre des conseils, des lecons de morale, des regies de savoir-vivre, ils se presentent generalement sous la forme de distiques reunis en deux parties distinctes par une rime souvent heureuse qui facilite leur memorisation. Ceux qui en sont depourvus sont des caiques d’inspiration frangaise en general. Exemples :
Di rqed t‘assa =Qui dort dine
S-swab di bla flos/ketter feh
Politesse qui ne coûte pas d’argent, use-en à profusion
סווּאָב דִי בְּלָא פְלוּס, כֵּתֵר פֹיהּ
صواب دي بلا فلوس، كتر فيه
Di ‘tak femmo ‘teh odnek
Celui qui te donne sa bouche donne lui ton oreille
דִי עְתָאכּ פִימוֹ, עְתִיהּ אוּדְנְכּ
ديِ عِتَاك فِيمو، عتيهْ اوضنِكْ
El kbir ma fina nsetthoh
Le plus grand d’entre nous on le fera danser
אֵלְכְּבִּיר מָא פִינָא, נְנְסְתְחוּהּ
الكبير ما فينا ، نِصْتْحُوه
Hetta hzaq / ‘ad sammet qa‘o
Ce n’est qu’après avoir pété qu’il a serré ses fesses
חּתָא חְזָאק, עָאד סָאמֵמת קָאעוֹ
حتى حزاق، عَض صِمِتْ قاعو
Qbel ma tesri dar/seqse skon z-zar
Avant d’acheter une maison renseigne-toi d’abord sur le voisinage
קֵּבָּאל מָא תְסְרִי דָאר, סְקְּסִיְ סְכּוּן אַזָּזאר
قِبال ما تسري دار، سَقْسي سِكون اَزار
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Yigal Bin-Nun–Le Journal-Juifs marocains-le prix de l'exile
Le Journal
Juifs marocains-le prix de l'exile
du 4 au 10 avril 2009
Dans un récent article,l’historien Yigal Bin Nun révèle les dessous de la négociation entre l’Etat d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifs du Maroc.
du 4 au 10 avril 2009
Histoire
L’histoire des juifs du Maroc après l’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de juifs en direction d’Israël
Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été amenée à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurstels que Yigal Bin Nun, convaincus que des pans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiqueset historiques – permet de rendre compte del’état d’esprit qui a poussé cette population au départ.
Un avenir incertain.
Dans son dernierarticle intitulé «La négociation de l’évacuation en masse des juifs du Maroc », ce professeur de l’Université Paris VIII dresse le catalogue desraisons de ce départ. Pour l’historien, «une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique un processus qui avait débuté bien avant le XXeme siècle et qui avait conduit la population juive à migrer des campagnes vers les petites villes, ou des petites villes vers les grandes villes.Ces migrations intérieures expliquaient pourquoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus dela moitié de la population juive duMaroc. Tout était prêt en quelque sorte pourfaciliter une émigration de masse. «
La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun.Un autre facteur de taille qui a facilité le depart des juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité.Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec lesFrançais. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducationqu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué àcreuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.
Sentiment d’asphyxie.
Dès 1948, avec la création de l’Etat d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dans les autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec le conflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçantsjuifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panara bisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alorsl’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs.Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune Etat indépendant marocain. Même si, d’après lui, « le Maroc est le seul pays où les choses se sont passées différemment. Dans la plu-part des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifsont été expulsés».
Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel Etat indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion,dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dans l’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jus-qu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisaitsous l’égide de Qadima (organisation créée parle Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports va pousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avec l’Etat d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catastrophe» – qui seront à l’origine de ces départs,plus que la réalité des événements eux-mêmes.
Opération Yakhin.
1961 marquera untournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelques jours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question et assez ouvert à la possibilité d’une émigration«légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qu succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiairede juifs marocains que tout cela a été rendupossible. Dès mai 1961, commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi », écrit BinNun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’Etat juif est le suivant : puisque« le départ des juifs du pays porterait atteinte à son économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé ». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement -prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalités marocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres -dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de BinNun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires don’t le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre20 et 30 millions de dollars de l’époque. Un etelle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, «
les juifs marocains necouraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement ». Le contexte troublé de la secon-de moitié du XXe siècle explique peut-êtreune telle frénésie.
MAJDA FAHIM
Le test de la visite de Nasser à Casablanca
extrait
La fin du judaïsme en terresd’islam», sous la directionde Shmuel Trigano
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et del’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha leconflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident,imperceptible auparavant. Les juifs, deleur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence surleurs relations avec les musulmans.Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policièrescontre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche,rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi deporter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël.Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à cesujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propaganda panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à laveille de la visite
«Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir»
Vous parlez d’«évacuation» plutôt que de «départ» pour évoquer l’émigration des juifs marocains. Pourquoi ?
A partir de novembre 1961, l’émigration juive est orchestrée et financée et elle bénéficie de l’organisation par une agence – en l’occurrence l’HIAS (Hebrew sheltering andImmigrant Aid Society). Il ne s’agit donc plus de départs – d’ailleurs les juifs vivant dans les petits villages du sud marocain ne pouvaient pas partir d’eux-mêmes.
Qu’apporte de nouveau votre travail ?
Je raconte ici toute l’histoire de l’accord de compromis, reconstituée à partir des archives de l’HIAS, du ministère israélien des Affairesétrangères, du Mossad et de l’Agence juive.Une indemnisation par tête de 100 à 250dollars a été offerte à l’Etat marocain.
Parmi les motivations des juifs à émigrer,vous évoquez la crainte de l’arabisation.Pourquoi ? Le bagage culturel arabo-musulman était-il défavorable aux juifs ?
J’ai relevé la récurrence dans la presse marocaine de propos antijuifs. Ils n’étaient pas extrêmement virulents mais il y en avait beaucoup. Des attaques, des insinuations.L’assimilation systématique des juifs et des israéliens. En 1962, le journal
Akhbar Dounia
publie la photo d’un homme présenté comme un officier israélien en promenade à Casablanca. Cet homme portait en fait l’habit officiel des croquemorts juifs… On a reproché au Grand rabbin de ne pas avoir assisté à la cérémonie de réception de Nasser en 1961.Mais il n’avait tout simplement pas été invité !Plus que l’islam et le panarabisme en tant que tels, c’est la peur de l’avenir dans un pays non démocratique, sur fonds de guerres israélo-arabes, qui a été déterminante.
Est-ce à dire qu’il n’y avait pasd’acculturation des juifs à la société marocaine ? Vous évoquez à plusieurs reprises l’assimilation des juifs à la culture française sous le Protectorat…
Il est vrai qu’avec les écoles de l’Alliance israélite, on a négligé la langue arabe. Sans doute les juifs marocains maîtrisaient toujours un arabe parlé. Mais le fait est quel’on a privilégié le français, ce qui n’a pas manqué de créer un clivage avec le reste de la population. Après la Seconde guerre mondiale, l’arabe devient même deuxième langue étrangère dans les écoles de l’Alliance !Pourtant, il y avait encore beaucoup d’arabisants dans ces écoles, certains juifs étaient même professeurs d’arabe.
Vous n’évoquez que très peu la part de l’idéologie sioniste dans les raisons du départ…
C’est un mythe. Il est faux de croire qu’il yaurait eu une propagande sioniste et que les Israéliens auraient voulu convaincre les juifs du Maroc de partir. S’ils sont partis ce n’est pas pour des raisons idéologiques ni religieuses mais soit parce qu’ils nourrissaient une grande admiration pour Israël, soit, pour ceux qui sont allés au Canada ou en Europe,par souci de mettre en valeur leurs compétences. D’ailleurs, si des émissaires israéliens avaient été envoyés, ce n’était que pour la protection de la communauté, pour le cas où elle aurait couru certains dangers.Mais force a été pour eux de reconnaître qu’au Maroc, la communauté vivait, selon leurs dires, un «âge d’or». Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir.
Vous écrivez «
Bien que les Israéliens eussent établi des relations étroites avec le dirigeant de l’opposition Ben Barka (…) ils préférèrent en fin de compte négocier avec le jeune roi
En effet, en Israël, tous étaient convaincus en1959 que la gauche était sur le point de prendre le pouvoir. Les organismes juifs internationaux, qui entretenaient des contacts réguliers avec les partis politiques et le Palais,ont donc joué sur les deux tableaux. BenBarka leur en a fait voir : il recevait un paiement mensuel du Mossad, et tous les jours il appelait l’ambassade d’Israël à Paris. Ilavait besoin d’argent pour son action politique. Un jour, Israël s’est rendu compte que Ben Barka ne serait pas en mesure detenir ses promesses. Ils ont alors changé de tactique et se sont tournés vers MoulayHassan. Dès 1960, ont lieu les premiers échanges. Bensalem Guessous est envoyé comme émissaire auprès de Golda Meir pour initier une négociation. En août 1961, un accord de compromis pour l’émigration des juifs marocains est trouvé grâce à plusieurs personnalités dont Moulay Ali, cousin du roi Hassan II.
Une transaction financière aurait étéconclue, que vous évaluez à 20-30 millions de dollars. Avez-vous une idée de ce qu’ilserait advenu de cet argent ?
Je ne sais pas. Les Israéliens n’ont jamais dit que cet argent devait aller dans le compte personnel de Hassan II. Cela est d’ailleurs improbable car trop de personnes étaient impliquées. D’ailleurs, les Israéliens avaient exigé une certaine officialisation de la chose.Hassan II l’avait annoncé à son gouvernement, en présence de plusieurs de ses ministres.
Vous semblez dire dans l’article que la transaction a aidé des juifs marocains à quitter le pays pour d’autres pays qu’Israël…
Dans la communauté juive, il ne fallait pas parler d’Israël. Alors on disait qu’on partait au Canada. Tout cela facilitait les choses pour le Palais, qui craignait que Ben Barka ne l’accuse de mener une politique pro-israélienne parce qu’il assouplissait les conditions pour ledépart des juifs. Il a d’ailleurs fallu qu’Israël verse des sommes importantes à Ben Barka pour qu’il n’y ait pas de résolution de son parti contre Hassan II dans le domaine del’émigration juive.
Vous affirmez que Ahmed Réda Guédira aurait reçu de l’argent de l’Etat juif pour le journal de son parti Les Phares…
En tant que ministre de l’Intérieur, il pouvait avoir une influence sur les départs. Au lieud’accepter directement l’argent d’Israël, il apréféré qu’il soit versé à son journal. Guédira n’est pas le seul à avoir récolté de l’argent à cette occasion. Oufkir, en revanche, avait la réputation d’être incorruptible aussi sans doute n’a-t-il jamais été approché.
PROPOS RECUEILLIS PAR M.F
EXTRAIT
«La fin du judaïsme en terres d’islam». sous la direction de Shmuel Trigano.
El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l'émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l'Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l'Istiqlal Allai El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l'Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l'organe arabe de son parti, A/Alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l'Islam. Il alla même jusqu'à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d'autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive. La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre. David Amar ameuta l'opinion publique en publiant un supplément de l'organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s'occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s'adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.
Yigal Bin-Nun–Le Journal-Juifs marocains-le prix de l'exile