נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
פרק ט: נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. (משלי לא:כ)
גמילות חסר לזרים
לנשים היהודיות יצא שם של גומלות חסד ליהודים ולזרים כאחד. בכרוניקה של פורטוגלי בשם מנדונסה, שנלווה למסעו הכושל של דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, לאפריקה בשנת 1578 ולכשלונו בקרב קסר אלכביר, שבו נפל המחבר בשבי, כתב המחבר גם על הנשים היהודיות בפאס ושיבח אותן. לדבריו, הן צנועות וישרות נוסף על היותן נבונות. הוא תיאר את ביקוריהן בבית־הקברות ואת היותן מקוננות כאילו היו מקצועיות. הוא הבליט את חלקן בשיקום השבויים הנוצריים אצל המוסלמים, שיבח את עדינותן ורחמנותן כלפי השבויים, ועמד על העזרה שהושיטו להם בעת משבר ומחלות. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם יחסי חיבה ובעת הפרידה מן השבויים, שחזרו לבתיהם, היו הנשים היהודיות בוכות (ליפינר, תשמ״ב, 16, 17, 20. על הקרב: הירשברג, תשכ״ה, ב, 214-211).
תרומה לפרנסת תלמידים
שלמה אבן וירגה, בעל ״שבט יהודה״ (תש״ז), וגדליה אבן יחיא בן יוסף בעל ״שלשלת הקבלה״ (שמ״ו), כתבו, כי מאתיים נשים עגונות ואלמנות יהודיות שהגיעו לפאס לאחר הגירוש מספרד, עסקו במלאכה, פרנסו את עצמן ודאגו לעצמן ללחם ולמים. את השאר נהגו לתרום לפרנסת התלמידים (אבן וירגה, תש״ז, קמד; אבן יחיא, שמ״ז, דף קטו ע״ב). תקדים זה חזר בדורות הבאים.
הקדשות לתלמידי חכמים
מצבם של תלמידי החכמים בכל הדורות עד הזמן החדש היה בכי רע. מי שרצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, ולא היו לו הכנסות, סבל ממחסור. התלמידים נמנו עם השכבה הענייה שכן לא היו מוסדות או קרנות שטיפלו בהחזקתם. חכמים עודדו תורמים, וביניהם נשים, להקדיש לקרן, שמפירותיה יהנו התלמידים, ואכן כך היה.
אישה מצפרו נתנה בצוואתה בשנת תרל״ט (1879) סכומים לקרוביה וכן השאירה קרן, שמפירותיה ״יהיו נהנים ממנו תלמידי חכמים שבעיר״ (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 208).
אישה עשירה בשם עיסא, שחיה במוגדור במאה ה־19, קבעה ישיבה בבית אביה ועשתה שני ספרי תורה עם פיתוחי חותם מכסף ומזהב. כך נאמר בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, ״אות ברית קודש״(תרמ״ד).
הרב שלום משאש, שכיהן בבית־הדין בקזבלנקה ומכהן עתה בתפקיד רב ראשי בירושלים, דן באלמנה בעלת בית, המכיל חדרים רבים, שאחד מהם היה בית־כנסת. כיוון שבאותו מקום נותרו מעט יהודים ואין מתפללים עוד בחדר רוצה האלמנה למכור את הבית כולל את בית־הכנסת ולאפשר לקונה להשתמש בו כרצונו. כן ברצונה להקדיש את ערך החדר, שבית־הכנסת היה בו, למטרה ציבורית או למימון הרבצת תורה לתלמידים. השאלה נשאלה בעקבות חששה שמא יש איסור על כך. תשובת הרב משאש הייתה, שאל לה לחשוש. זכותה לעשות בו כטוב בעיניה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, או״ח, סימן נב).
בקינה שחיבר רבי יחייא אדהאן לזכר אמו ציין בין שאר מעשיה הטובים: ״בלומדי התורה חשקה נפשה״(אדהאן, תשנ״ז, דף ק).
הקדשות לרכישת ספדי תורה ושמן למאוד לכתי־כנסת
היו נשים שהקדישו בצוואתו כסף לעשיית ספרי תורה ותכשיטיהם. נושא זה נדון בספרות התשובות בעקבות חילוקי דיעות שהתעוררו בעקבות ההקדשות על־ידי נשים.
בתשובות הרב דוד אבן זמרא נדונה הפרשה הבאה: בני זוג מפאס, הבעל ואישתו צפורה, קנו ספר תורה ותכשיטים והחליטו, שאף לא אחד מהם יוכל לעשות בו דבר אלא בהסכמת שניהם. אם יגרש אותה יישאר הספר בידי הבעל ״ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית־הכנסת.לכופר נפשה, והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך״. בינתיים נפטרה האישה ואילו הבעל רצה לעלות לארץ־ישראל ולכן הותנה עמו, שבכל מקום שיבחר להתיישב בו, יודיע לקהל, ש״חצי הספר תורה ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה״. עליו לעשות זאת תוך שלושים יום מעת הגיעו לקהל מסוים. הנושא נדון כשהגיע האיש למצרים ״והבאים בחברתו טוענין כי זה הספר תורה הוציאו מפאס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם, וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו״. הקהל בקהיר תבע, שספר התורה יישאר ברשותם ״ואומרים שהוא קדש כולו״. דיון זה אופייני לתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר היהודים ומשפחותיהם נדדו ממקום למקום עם ספרי תורה וכל קהילה הייתה מעוניינת שהספר יישאר בבית־הכנסת שלה (אבן זמרא, תרמ״ב, סימן תתקנז).
הרב יעקב אבן צור, שפעל בפאס ובמכנאס, דן בנושא בשתי תשובות. הראשונה שבהן, משנת תק״ג(1743), עוסקת באישה על ערש דווי, שציוותה, שחוץ מן החלק מבית אביה שיורשים אותה, יינתן לבעלה סכום כסף כדי שיקנה בו ספר תורה ושמן למאור בית־הכנסת. לאחר ערעור אישר יעב״ץ את הצוואה והורה לבעל להראות לבית־הדין את חשבון ההוצאה לקניית ספר התורה והשמן:
״והספר תורה ותכשיטיו יונחו בבית־הכנסת שהיה בעלה מתפלל בו, אמנם יכתב ויחתם בבית הדין ויחתום גם הש״ץ של בית־הכנסת שהספר תורה הנזכר אין לבעל ולא לבא כוחו בשום זמן כח ורשות למכרו ולא למשכנו בשום אופן אלא לעולם יישאר קבוע בבית־הכנסת לקרות בו בציבור להזכיר זכות פלונית ואביה להיות להם למשיב נפש ולעורר זכותם בזה ובבא לעולמי עד״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן פג).
מקור משנת תק״ז(1747) עוסק באישה, שעמדה למות כתוצאה מסיבוך בעת הלידה. האישה ציוותה, שמהנדוניה שהכניסה לבעלה יוקדש סכום מסוים לעשיית ספר תורה על תכשיטיו ״למנוחת נפשה שיקרה נפשה בעיניה מהיורשים״. ארבעה חכמים אישרו את צוואתה(שם, סימן נב).
הרב חיים טולידאנו, חכם שפעל בפאס, כתב על שתי נשים, שהקדישו כסף לעשיית ספרי תורה. אחת מהן ציוותה על בעלה לפני פטירתה, שמה שיישאר מעזבונה לאחר שהיורשים יקחו את חלקם ישמש לעשיית ספר תורה ״כדי שיהיה נחת רוח לנפשה לעולם הבא״ (טולידאנו, תרצ״א, סימן קסא). אישה אחרת הקדישה בצוואתה, שנכתבה בנוכחות חכמים, מחצית מנכסיה לעשיית ספר תורה ושמן למאור לבית־הכנסת(שם, סימן קסב).
במאה ה־18 היה מעשה באישה, שלא היו לה ילדים. בהיותה על ערש דווי ציוותה, שכל מה שיש לה עם בעלה – קרקע ומטלטלין – יישאר בידי בעלה ״לעשות לה ממנו ספר תורה ושמן למאור אחרי מותה, כדי להיות לה וליולדיה נחת רוח״. ״הבעל שמע ונתרצה ואמר רצוני בכך והוא משתדל להעמיד הקדשה ומאחר שהוא כן הוי ליה כאילו הוא הקדיש ונדר להקדיש לכשתמות אשתו שיעשה לנפשה נחת לעשות לה ספר תורה וחייב לקיימו״ (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן יג).
הרב פתחיה בירדוגו דן באישה, שהקדישה מנכסיה ספר תורה ושמן למאור, ואת שאר הכסף המגיע לה השאירה לבעלה (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נד).
בצוואה שנכתבה על־ידי אישה בערב חג הסוכות שנת תקע״ה (1814) צוין בין השאר, שאם תמות בחיי בעלה ״יעשו לה ספר תורה כשר בכל תכשיטיו… ויהיה הקדש וינתן בבית־הכנסת שירצה הבעל״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קלב).
אישה שהקדישה רכוש והיא נהנית ממנו טרם מותה אין ההקדש תופס מבחינה פורמלית. במקרה כזה דנו החכמים חיים דוד אבן זמרה, אבא סירירו וידידיה מונסונייגו. הם אישרו את ההקדשה בשנת תקצ״ג(1833), שכן האישה גרה ברכוש כי ״היתה רוצה לפרוע שכירות הבית הנזכר להקדש בית־הכנסת״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן קנב).
חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־18 נשאל על אישה, שבעלה עני, מחזר על הפתחים ״ובביתו אין לחם ואין שמלה״ ״אחרי מות בעלה היתה האשה עושה [עובדת] ואוכלת, ותאכל ותשבע ותותר, ועשתה ספר תורה והקדישה אותו לשמים ובעת מותה ציוותה בעת חוליה שמעזבון שהניחה אחריה יעשו ממנו סדינים וחופות לספר התורה ונשבעה שבועת אלמנה שלא הניח לה בעלה בעת מותו כי אם ריחיים של יד ובלויי סחבות אשר היו עליה והספר תורה שעשתה וגם מה שעדיין קייס עכשו אינו אלא מה שהרויחה אחרי מות בעלה״. יורשי הבעל ערערו על ההקדש באומרם, שכל זמן שלא נשבעה שבועת אלמנה מעשיה (הכסף שהרוויחה) שייכים ליורשים. אולם החכם דחה את תביעתם וההקדש זכה(טולידאנו, תרצ״ט, אהע״ז, סימן כב).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות