מורשת יהדות מרוקו

כל ישראל חברים.

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות עניין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר ייסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת כל ישראל חברים , משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו.  הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי, האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניינה הפנימיים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו. בשנת 1864 כאשר התרבו מעשה התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור ) שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית. באותה שנה אסר הפחה של תיטואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המללאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל. מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו שם נפגש עם נציגי כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד, אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

מולאי חסן, חסיד אומות העולם 1873 – 1894

המלך החדש הגדיל באהבתו ובקרבתו ליהודים עד שזכה בפיהם לתואר , חסיד אומות העולם. אולם למרות שתקופת מלכותו הייתה יחסית שקטה ושלווה לא חל כל שינוי יסודי לטובת מצבה של הקהילה היהודית. יד השלטון לא הגיעה לכל מקום, משרדי כי"ח בפאריס  ממשיכים להיות מוצפים במכתבי  תלונות מהקהילות נגד מעשי גזל והתעללויות של המושלים המקומיים. ארכיון הארגון מלא מכתבי זעקה כאלה וכנראה שמרוב תלונות כבר לא התייחסו אליהם כפי שמעיר התרגום (בצרפתית) לאגרת ארוכה מהעיר דמנאת : "תלונות מעורפלות על התעללות חיילי הסולטאן כלפיהם" . במראכש התעקש הפחה על קיום קפדני של ההוראה ליהודים להתהלך יחפים במדינה. השפלת חינם זו קוממה יותר מכל את יהודי מרוקו כהגדרתו של הרב שלום עמאר ממכנאס שהתלונן שגורל הסוסים והחמורים עדיף על גורל יהודי מרוקו כי להם לפחות מותר להתהלך על …פרסות.

במכנאס נידונים חייטים יהודיים למלקות (למרות האיסור שחל מימי ביקור מונטיפיורי) על שלא סיפקו בזמן הבגדים שהוזמנו על ידי פקיד גבוה. בתחילת 1887 נשדדו בית כנסת והרובע היהודי בעיירה ששואן (ליד תיטואן) . המלך ביקש שהמושל המקומי ידכא בתקיפות את הפורעים ומזכיר לו באגרת "החובה לנהוג בצדק ובאהדה כלפי יהודי עירך, לדאוג שלא יסבלו בשום מקרה מכל השפלה או התנכלות מצד כלשהו. היהודים הם תחת חסותנו וכל מי שיתנכל להם יעבור עבירה הנוגדת את חוקי דתנו הקדושה". אולם לא תמיד נשמעים להוראות המלך והמרידות של השבטים לא פוסקים. באחד ממסעותיו נגד שבט בני גרוואן שליד מכנאס מתגלה יחסו האבהי לקהילה היהודית ואהבתה של הקהילה למלך הטוב על כך עד ראייה, רבי חיים טולידאנו : (אוצר המכתבים).

"בח' באייר הוא זיו משנתי זאת התררט"ל – 1879 – הייתה מלחמה לאדוננו המלך מולאי אלחסאן יר"ה, עם שבטי הערביים הנקראים גרווא"ן ימ"ש, וביום השבת בבוקר יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו ועבר על פתח האלמללאח, ויצאו דיינים וראשי הקהל לקראתו, וביקש מהם שיהיו לו מעיר לעזר בתפילתם, ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי כנסיות וקרינו תהילים בבכייה רבה. הנשים עלו לבית הקברות לבקש רחמים, והייתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה' את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם, ויכרתו את ראשם ויביאו אותם תקועים בחרבותם ואת שריהם תפשו חיים, ויביאו אותם עמוסים על הבהמות אסורים בשלשלות ובחבלים, ויביאו עוד שלל הרבה והנשים והטף, ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער האלמללאח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול.גם הוא שמח לקראתם, ותהי אותה הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינה בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה', ולמחר עשינו אותו יום טוב, והלכו עוד ראשי הקהל ודיינים ישצ"ו, אל חצר המלך, וקיבלם בכבוד גדול "

באותה קבלת פנים שטחו נכבדי הקהילה ובראשם הסוחר יעקב אוחנה את בעיותיהם בפני המלך. הבעיה הכאובה והדחופה ביותר הייתה הצפיפות הנוראה בתוך חומות המללאח. בקשתם הייתה פשוטה, להרחיב את שטח המחייה על ידי הגדלת שטח המללאח הסגור מכל עבריו על ידי חומת מגן. האוכלוסייה שמנתה אז כ-5000 נפש גדלה בגלל הפליטים הרבים שבאו להתיישב מהכפרים הסמוכים בעקבות הידרדרות תנאי הביטחון. המלך, בטוב לבו נענה חלקית לבקשה והקציב לקהילה שטח גדול ליד החומה הנקראת עד היום בשמו הספרדי  "פלזה" ועליו בנה גביר העיר האדון יעקב אוחנה מרכז מסחרי גדול עם מספר בתים. בקהילה היו רינונים שיעקב אוחנה שהיה מקורב למלך תפס את השטח לטובתו. המחירים הגבוהים שדרש עבור השכירות והעובדה שהפלזה הייתה מחוץ לחומה, הביאו עד מהרה לנטישת השטח. פתרון הדיור של יהודי מכנאס לא בא מהפלזה והישועה תבוא ממקום אחר לאחר יותר מחמישים שנה.

המחלוקת הגדולה.

המלך הטוב יקרא עוד מספר פעמים להתערב בעניינה הפנימיים של קהילה. מותו של אב בית הדין רבי שמואל עמאר בשנת 1889 פתח פולמוס ממושך שפילג הקהילה לשני מחנות. משפחת עמאר הצטיינה במכנאס מתחילה המאה ה-19 במסחר וברבנות. רבי שמואל הנזכר ירש את מקומו של אחיו רבי אברהם כרב ראשי. רבי שמואל הלך במסורת המשפחה, שנא רבנות והיה בעצמו סוחר מצליח. אחד מאחיו יהודה עמאר שהיה היהודי העשיר ביותר בעיר זכה בחייו לכינוי "פאר דהב" (עכבר הזהב). במות אחיו סירב תחילה רבי שמואל לרשת את מקומו ונעתר לבסוף רק לאחר התערבות רבני פאס המהוללים.

וכאשר הסכים לבסוף העמיד תנאי כקודמו בתפקיד לא לקבל כל שכר מן הקהילה. על כן לאחר מותו נראה טבעי שבנו שלום ירש את מקומו. אולם הוא היה רק בן 27 שנים ורבנים אחרים יותר מבוגרים ועל כן יותר חכמים והשייכים למשפחות אחרות, לא ראו בעין יפה שעלם צעיר יתפוס המקום שלפי כל הכללים מגיע להם.

הם זכו בתמיכתו של הגביר יעקב אוחנה שהתנגד בכל תוקף למינוי וביקש מהמלך לבטלו. מולאי חסן למרות קרבתו ליעקב אוחנה לא רצה להתערב בצורה כה גלויה בנושא דתי מובהק וביקש מרבני פאס לבדוק אם הבחור מתאים למשרה הרמה. רבני פאס שולחים משלחת למכנאס ולאחר בדיקה מתפעלים מהרב הצעיר ופוסקים ללא היסוס שהוא מתאים לתפקידו. הפולמוס המר כמעט ונשכח אולם לאחר מספר שנים פרץ שנית ביתר עוצמה. הרב הצעיר היה בעל אישיות יוצאת דופן, פתוח לעולם החיצון וביחסי התכתבות וידידות עם רבני פאס, תנז'ה וארץ ישראל.

אביו נתן לו את השם שלום כי הוא נולד בדיוק לאחר שנסתיימה מחלוקת גדולה בין רבני מכנאס ורבני ירושלים על חלוקת התרומות בין ארבע ארצות. רבי שלום החליט להגדיל את המס שגובה הקהילה על השחיטה. מס זה היה מקור ההכנסה העיקרי והקבוע של הקהילה לגמילות חסדים. ריבוי העניים והחמרת המצב הכלכלי הצריכו להזרים יותר כספים לקופת הקהילה.

פגיעה זו בזכויות מוגנות מקוממת נגדו מחנה גדול ובראשו גם הפעם יעקב אוחנה. טענתם הייתה שאין לרב סמכות לשנות הקיים ושהחלטתו נוגדת את ההלכה. השאלה ההלכתית מגיעה עד לרבני ירושלים. שליח מארץ ישראל שהיה באותה עת במכנאס, רבי רפאל אוחנה, נקרא גם כן להתערב ולאחר שובו לירושלים כתב ספר על המחלוקת הזו. גם הפעם פנו המתנגדים לשלטונות לבטל ההחלטה, וגם הפעם רבנים מפאס פסקו לטובת רבי שלום.

מותו של הרב המהולל בגיל 37 שנה ב-1900 שם קץ סופית למחלוקת המעידה שלמרות העוני ואי הביטחון, נשארו החיים הפנימיים של הקהילה תוססים ומרוכזים מסביב לדת. פרק זה מלמד גם על הסובלנות הרבה של השלטונות שאינם ששים להתערב בעניינים הפנימיים של הקהילה במיוחד כשמדובר בשאלות דתיות בהו זכו תמיד הקהילות בחופש ובאוטונומיה שלאה.

החמאיה.

כישלון האמנציפציה נוסח מוטיפיורי – מולאי מוחמד, השאיר רק פתח להימלט מהרדיפות ומהמצוקות של השלטונות המקומיים, פתח צר הפתוח ליחידי סגולה, לזכות בחסות מעצמה זה. השגת חסות זו, בערבית  "חמאייה" , הייתה משאת נפשו של כל סוחר יהודי. בעל החסות זכה למעשה לחסינות השמורה לנציגי מדינות זרות, ואסור באיסור גמור לשלטונות המקומיים לאסור או לשפוט בעל חסות זרה.

הפרסטיז'ה של מדינות אירופה הייתה אז בשיאה והשלטונות נזהרו מכל משמר להכעיס המעצמות הזרות ולתת להן עילה להתערב, ועל כן כיבדו בקפדנות את החסות. אנגליה היא שפתחה במרוקו פתח זה כדי לקדם את יחסי המסחר כאשר חתמה בשנת 1856 חוזה החסות הראשון שאילו הצטרפו לאחר מכן ספרד, בלגיה, סרדיניה, ארצות הברית, צרפת ושוודיה. לפי ההסכם הזה החסינות היא זכות אישית וזמנית וחלה על האדם שהוענקה לו בתוקף תפקידו, על אשתו וילדיו  הגרים אתו. זכות החסות לא עוברת בירושה, רק משפחה אחת בכל מרוקו זכתה לפריבילגיה כזו : משפחת בנשימול בתנג'יר שירושה הייתה להם מאב לבן לשמש כמתורגמנים בקונסוליה הצרפתית. החסות ניתנת לשני סוגי אנשים: העובדים אצל הקונסולים הזרים והסוחרים והסוכנים המועסקים על ידי סוחרים זרים או הקשורים ביחסי מסחר עם מדינות חוץ.

יתרונות קבלת החסות היו כה גדולים שמספרם טפח בעיקר בין היהודים עד שלמעשה היהודים היו הנהנים, לצד המעצמות הזרות, של השיטה. בעלי החסות התרכזו בעיקר בערי הנמל אבל גם בערים במכנאס ופאס היו כאלה. החסות המבוקשת ביותר הייתה זו של אנגליה. אף כי מספרם לא עלה על אלף בכל מרוקו התפשטות השיטה לא הייתה לרצון לפני המלך מולאי חסאן. הפילוסופיה של מלכותו הייתה, ביודעו את חולשת ארצו, והימנע ככל האפשר מחיכוכים עם מדינות אירופה ובעיקר לא לתת להן עילה להתערב, וגידול בעלי החסות סתר מגמה זו.

על כן ביקש המלך לצמצם את תוחלת ההסכמים בעלי ברית למדיניות זו, אנגליה שלא ראתה בעין יפה גידול ההשפעה הצרפתית. כדי למצוא פתרון מוסכם כונסה ועידה בינלאומית במדריד בשנת 1880. החשש היה גדול אצל היהודים מביטול החסות והם פנו לכי"ח להתערב אצל משרד החוץ הצרפתי להגן על השיטה.

גם יהודי אנגליה נתבקשו לפעול באותו כיוון. נציגי האליאנס פעלו בקרב הצירים והפיצו מזכר התומך בהמשך קיום החסות. גם מדינות אירופה לא היו כלל מעוניינות לבטל השיטה ובסופו של דבר נחתם הסכם אשר העניק אותן הזכויות לכל המדינות המשתתפות, צרפת, בלגיה, דניה, ספרד, ארצות הברית, איטליה, הולנד, פורטוגל, שוודיה ונורבגיה.

אולם כמשקל נגד הסכימו המעצמות לעקרון שיהיה בעל חשיבות רבה לעתיד יהודי מרוקו כפי שנראה: עקרון הנתינה התמידית. פירושו שאין נתין מרוקאי יכול לוותר על אזרחותו אלא על פי הסכמה מפורשת של המלך בכבודו ובעצמו. סעיף 15 של אמנת מדריד קובע, "כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ יבחר לאחר שובו למרוקו בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.

אלא אם כן אושר כי האזרחות הזרה הושגה בהסכמתה של ממשלת מרוקו". בדרך זו נחסמה בפני היהודים האפשרות להגר זמנית כדי לקבל אזרחות זרה ולחזור לאחר מכן למרוקו. בתמורה הבטיחו נציגי מרוקו בוועידה שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם ולמשפט צדק כלפיהם. אין סיבה לפקפק בכנות הבטחותיו, אולם גם אין סיבה לחשוב שהיה בידו לחולל המפנה המיוחל. כי כל תכלית שלטונו ופילוסופית מלכותו הייתה לא לשנות, אלא לשמור, להרוויח זמן, ולהגן ככל האפשר על המדינה כפי שהיא. בזה הוא הצליח ולא נתן פתח למעצמות להתערב במדינה. אולם לא רק ליהודים אלא לכל התושבים, שום בעיה לא באה על פתרונה. השלטון הבא לא יעשה טוב יותר אבל יגלה תחות תבונה והדר.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

הבל היופי

• הרוצה יופי, שיסבול את ייסוריו

לִי יְ׳חְבּבּ זִין, יְ׳סְבְּרְ לְ־עְדָאבּוֹ

מי שרוצה להגיע למעמד גבוה יותר יסבול את התוצאות שלו; וגם: הרוצה להגיע לשלמות חייב להשקיע ולהתאמץ, על כל הכאבים הנלווים לכך.

מסר סמוי: הרוצה יחסי אישות יסבול את ייסוריהם; וגם: הרוצה לקיים יחסי מין יסבול את הנקמה (על כך שקיים יחסים מחוץ למסגרת הנישואין). הפתגם מקבל משמעות שונה מהכוונות המקוריות כאשר הדו־שיח הוא בין נשים. הייסורים הם ייסורי הנישואין בכל הרבדים שלהם, כולל אובדן הבתולין.

מקבילות: ספרדית: למען היופי יש לסבול את האדים (הכוונה לאדים מסיר רותח עם מים וגופרית).

• מי שרוצה יופי יסבול את ניקוב האוזניים

לי יְ׳חְבּבּ זְ־זִין, יְ׳סְבְּר לְ־תְקִּיבּ דְל ו׳וּדְנִין

היופי מחייב סבל.

מסר סמוי: הרוצה יחסי מין יסבול את אובדן הבתולים. כאן משמש ניקוב האוזניים בהשאלה לביתוק בתולין. כשהפתגם נאמר בשיחת נשים, הוא מתייחס ליחסים מיניים, ובעיקר לאובדן בתולים.

יש המפרשים את הפתגם כפשוטו ומתייחסים למנהג של ניקוב האוזניים לבנים ולבנות כנגד עין הרע וכנגד הרוחות. המילה זין(יופי) משתנה, ומבטאים אותה זִ'ין, מהשורש זְ'נְן רוח רפאים. גִ׳ין פירושה שטן, וניתן לקרוא את הפתגם כך: הרוצה לפגוע בשטן יסבול את ניקוב האוזניים.

מקבילות: גואדלופ (איי הודו המערבית): ברגע שהאוזניים נוקבו, כל עגיל יכול להיכנס.

• היא כלילת השלמות, אפילו אוזניה מנוקבות

כָּאמְלָא אוּ מְכְּמוּלָא, חְתְתָא ו׳וּדְנִיהָא מְתְקּוּבִּין

הפתגם נאמר באירוניה על מי שהיא כביכול מושלמת מכל הבחינות, אך יש לה פגם; למשל: היא מושלמת ואפילו לא בתולה.

מסר סמוי: נבולה ומלאה כינים, אפילו אוזניה מנוקבות; במרוקאית: קָּאמְלָא אוּ מְקְמוּלָא(מגעילה אבל לא בתולה), חתתא ו׳וּדְנִיהָא מְתְקּוּבִּין. האוזניים המנוקבות הן סמל לאובדן בתולים.

פתגם זה הוא דוגמה מצוינת לאופי המרושע של המענא. במקור הפתגם הוא דבר רכילות על היופי המושלם של זו שמדברים עליה. המסר הסמוי אינו משאיר ספק לגבי היחס האמיתי כלפי האישה המושלמת לכאורה.

מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

^{בין פעולות חובבי ציון, לפי בקשת הברון רוטשילד, היה ניסוי מעניין: במקום הסתייעות בבעלי מקצוע זרים, ובמיוחד ״גננים״ – מומחים לחקלאות – במושבות הראשונות שבחסות הברון, מן הראוי לגדל דור של גננים ״משלנו״. לשם כך אורגנה במזרח אירופה קבוצה של שישה צעירים, והם נשלחו לארץ ועברו הכשרה ארוכה במושבות, עד שהפכו למדריכים בעצמם. השישה היו אברהם הלפרין, ליאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג, גרשון הורוויץ וזלמן פוחצ׳בסקי.}

^{השישה הגיעו ארצה בשתי קבוצות בקיץ 1885 ומעניינת העובדה שאברהם מויאל ביקש לראותם ולשוחח אתם אישית. פוחצ׳בסקי, לימים איכר בראשון־לציון, העמיד לרשותנו תיאור נדיר של ביקור בביתו של מויאל ביפו, לפי הזמנתו.}

^{אל מויאל הגיעה השלישייה הראשונה מבין השישה (האחרים ירדו בחוף יפו לאחר כמה ימים). וכך תיאר פוחצ׳בסקי את הביקור: ״למחרת יום בואנו היינו מוזמנים לראש ועד הפועל של חובבי ציון – המוציא אל הפועל בארץ ישראל את כל ענייני חובבי ציון שברוסיה – מר א. מויאל, מטובי העדה הספרדית. אדון מויאל, על פי פקודת הד״ר פינסקר דאג לקבל את פנינו עד שיבואו חברינו הנותרים. אז יסדר נסיעתנו למקום המיועד בשבילנו ונעבור לרשותם של פקידי הברון שיפזרו אותנו בעבודה. מזכירו היה מר אלעזר רוקח, המפורסם בשעתו״. פוחצ׳בסקי תיאר את מסע השלושה ברחובות הצרים של יפו, עד הגיעם ל״רחוב החדש, רחוב שוק הדגים״. לפי תיאורו הבית לא נבדל בחיצוניותו משאר בתי השכונה, ״אבל בעלותנו על המדרגות הופתענו ממש. איזה ארמון מזרחי מלא קסם! עלינו במדרגות רבודות [מכוסור. במרבדים] לאולם רחב ידיים, מואר בשמשות צבעוניות, רצפתו שיש בוהק ורהיטיו משוניב במינם, יופי עם נוחיות בטעם המזרח.}

^{״באחת הפינות – המשיך פוחצ׳בסקי בתיאורו – ישב לו על רפידה רכה, על יד דלפק קטן נמוך, המזכיר מר אלעזר רוקח ועסק בעבודתו. כאשר ראה אותנו קם ורץ נגדנו ופנה אלינו בעברית, וניתנה לנו הזדמנות ראשונה לדבר בלשון הקודש, כנהוג בבית זה. אחרי שלום נימוסי קצר הוביל אותנו הלאה לאולם גדול יותר, כאיזה היכל״. עתה הגיע פוחצ׳בסקי אל העיקר – פגישת השלושה עם מויאל, המוצג כשליט מזרחי: ״דרגש טורקי רך, מרופד קטיפה יקרה, מקיף את כל כתלי החדר מסביב. בפינה רחוקה, על שטיחים יקרים, בהסבה על כרים מרוקמים, יושב לו מעין ׳עוסמאן פאשא'. ראשו חבוש תרבוש אדום וגדיל משי שחור תלוי עליו לבלי ניע, והוא מעשן בכובד ראש משפופרת ארוכה שזורה חוטי כסף ושני היוצאת מבטן נרגילה. בקרבה נוזל מפעפע, משתקף מכלי הבדולח המוזהב המצויר בפרחי חמד, וגחלת עוממת מכוסה אפר לבן שומרת על אש תמיד בגולת המקטרת, הממולאת טומבק [טבק] ריחני. עיניו החולמות מביטות ישר לתוך חלל האולם. איש במיטב שנותיו, אך פניו הביעו ליאות וחוורוך.}

^{הערת המחבר: עות׳מאן פאשא היה שר המלחמה הטורקי כמה שנים לפני כן. שמו נקשר לאגדה מאגדות העלייה הראשונה. לפיה, כמה מאנשי ביל״ו למדו יחד איתו באוניברסיטת חרקוב, וכשהוקמה לשכת ביל״ו באיסטנבול, ב־1882, פנו אל השר, הזכירו לו נשכחות וביקשו את עזרתו בקבלת פ׳ירמאן (רישיון) להקמת מושבה בארץ ישראל. ידוע שעות׳מאן פאשא קיבל משלחת של אנשי ביל״ו, והם התרשמו שהוא ידבר על אודותם לטובה באוזני הסולטאן. הפגישה אכן התקיימה, אך לעומת זאת לא ברור אם הלימודים המשותפים בחרקוב אכן היו. זמן קצר לאחר הפגישה הוחלף עות׳מאן פאשא והקשרים איתו נותקו. וראו בעניין הזה מה שכתבה שולמית לסקוב בספרה על הביל״ויים (עמ׳ 107).}

^{המזכיר רוקח הציג את השלושה בפני מויאל. והתיאור נמשך: ״מר מויאל הוציא את השפופרת מבין שפתיו, סבב אותה כחוק על הנרגילה, הושיט את ימינו למצחו וללבו, ובמבט חן רימז לנו לשבת בקרבתו. ושוב שרר באולם שקט וסדר מזרחי. אחרי רגעים אחדים של דממה פנה אלינו מר מויאל בעברית במבטא הספרדי הטהור, שבקושי רב תפסנו איזה מילים ממנו. אבל האיש עצמו עשה עלינו רושם חזק בחיצוניותו ובנימוסיו, ומר רוקח עמד לנו לבאר כל דיבור ודיבור. הוא מסר לנו שעלינו לבלות איזה ימים ביפו, באשר נתקבלה ידיעה מאודסה ששלושת החברים הנותרים כבר יצאו לדרך והם יבואו ביום שלישי הבא, ואז יסדר לנו, לפי ההוראות שבידו, את הנסיעה לזכרון יעקב״.}

^{בקטע האחרון של התיאור מספר פוחצ׳בסקי כי לפני שנפרדו ממויאל, נכנס לחדר משרת שנשא טס כסף ועליו מסודרים חמישה ספלים קטנטנים והגישם קודם כל למארח, אחר כך לרוקח ולבסוף לשלושת הצעירים.}

^{בזה תם הביקור, אך היה לו המשך, לא מוצלח במיוחד. לאחר כשבוע הגיעה הקבוצה השנייה, שלושה צעירים נוספים. השלישייה הראשונה קיבלה את פני חבריה ומשכה אותה אחריה אל ביתו של מויאל. אלא שלבאים נכונה אכזבה: ״מויאל היה חולה ולא יכול היה לקבל את פנינו הפעם. בכלל הוא היה אדם חולני״, כעדותו של זלמן פוחצ׳בסקי.}

הטיפול בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ(פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה) תבע ממויאל מאמצים והתמסרות רבה. לשתי מושבות הדרום הוא הגיע לעיתים, ואנשיהן פקדו את חנותו ביפו, כדי לתנות את צרותיהם או לבקש עצה. ״ונרדה יפו אל ה׳ מויאל לקחת מפיו עצה ל­דבר האורווה הנחוצה לנו עד מאד״, כתב דב אריאל(לייבוביץ) הגדרתי בספרו. הביל״ויים בגדרה ממש סגדו לו והאמינו כי יחלצם מכל צרה. כשמלאה שנה להתיישבות בגדרה ערכו תושביה המועטים חגיגה גדולה. מויאל לא הגיע בשל מחלתו, אך שמו הוזכר שוב ושוב שולמית לסקוב מציינת כי ״התרוממות הרוח במסיבה הייתה גדולה, חרף מצבם העלוב ש­המתיישבים, אולי בשל התקוות שתלו במויאל״.

מויאל נהג לדווח בקביעות לפינסקר במרכז חובבי ציון באודסה על כל צעד שעשה. היה עליו גם להדוף יוזמות מגבוה שנראו לו לא נכונות ו/או פגעו בו. כך היה בפרשת שיגורו של יוסף סטרבולסקי לארץ ישראל, כדי שיסייע למויאל ואולי אף יהיה ממונה עליו, והדברים סופרו בפרק על ״ויסוצקי ומויאל״(עמ^׳ 115-99). מויאל הסתייג משיגור ממונים ויועצים מחוץ לארץ ולא אחת התפלמס עם פינסקר בנושא זה. גם ניסיונו המחודש של פינסקר להקים שלוחה של הוועד הפועל בירושלים נדחתה על ידו, אלא שפינסקר לא הרפה מהנושא.

במכתב ליחיאל מיכל פינס משלהי אוגוסט 1885 הציע פינסקר שהוועד הירושלמי – שלדעתו לא בוטל, אלא נדחתה הפעלתו – יטפל בנושא חדש, שאינו בטיפולו של הוועד היפואי. כוונתו הייתה שהעסקנים הירושלמים ייקחו על עצמם לטפח את המלאכה, בעוד הוועד היפואי מתרכז בהתיישבות חקלאית. פינסקר ביקש מפינס שיעביר לו רשימה של מקצועות בתחום המלאכה שראוי לסייע להם והביע את התקווה שפינס ועמיתיו הירושלמים יהיו מוכנים לקחת תחת אחריותם תחום זה.

הוא אף חיזק את רוחם וקבע כי ״אם תתקבל הצעתי בדבר הפצת האומנות [המלאכה] והרחבתה בארץ הקודש, לא נ ח ד ש [הפיזור במקור] את הוועד הפועל בירושלים, כי הוא קיים ועומד משעה שנבחר על ידי ה׳ ויסוצקי, וכל האומר שבטל הועד הזה – אינו אלא טועה״. פינסקר הוסיף כי הוא מאמין שהדבר לא יפגע במויאל, שכן הוא גויס להרחבתה של עבודת האדמה בארץ. בהמשך הילל ושיבח את מויאל וכתב כי ״ויסוצקי מצא את אשר בקש, והוא וכל חובבי ציון, באיש הרם ובעל פעולות היושב סמוך להקולוניות, שגם דעת יחידי סגולה [הפיזור במקור] מחובבי ציון בארצות המערב נוחה הימנו״. את מויאל כינה במכתבו ״האלוף הנעלה״ והביע את התקווה שהוא לא ייעלב ולא יפעל נגד תכניתו זו לחיזוק ענפי המלאכה בירושלים ובארץ כולה.

תגובתו של מויאל אינה ידועה, אך מה שידוע בבירור הוא שהוועד הירושלמי לא פעל, ומויאל נשאר הסמכות העליונה של חובבי ציון בארץ ישראל.

פעילות חובבי ציון בארץ ישראל הייתה מרתקת מצד אחד וגדושת מתחים ואפילו תככים מהצד האחר. לכך תרם לא מעט מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח, שמכתביו ותזכיריו גדושים בהשמצות ו״מלחמות יהודים״. הוא גם היה משוכנע שכמעט כל העסקנים והפעילים בארץ ובחוץ לארץ חותרים תחתיו כל העת ומנסים להדיחו מתפקידו. במכתב לישראל דב פרומקין(דודו), עורך העיתון חבצלת בירושלים, מנה אחד לאחד את כל שונאיו(פינס, בן־יהודה, משה לייב לילנבלום ועוד) ואת מעט ידידיו ומוקיריו, בהם ויסוצקי ומויאל, שעליו כתב כי אינו מוכן לעשות דבר קטן כגדול בלעדיו. באותו מכתב גם סיפר רוקח, אגב אורחא, שבאותו שבוע פיטר מויאל את מנשה מאירוביץ׳ מתפקידו כמנהל המושבה פתח-תקווה, משום שהוא נאמן לפינס יותר מאשר לו. המשימה שהוטלה על כתפי מויאל נראתה לו לא אחת כבדה מדי, והוא שאל עצמו בוודאי יותר מפעם אחת אם לא ראוי יותר שיחזור לעסקיו הפרטיים ויתפטר מתפקידיו הציבוריים. אלעזר רוקח התפאר באחד ממכתביו(ראו עמ^׳ 141), כי כמה פעמים מנע ממויאל להתפטר, אך דומה היה שבכך הוא מסייע יותר לדימויו העצמי, כמי שהייתה לו השפעה גדולה במיוחד על ה״בוס״. נראה שבמקרה זה הוא לא טעה או הגזים. מצויה בידינו עדותו של ק״ז ויסוצקי, שלאחר שובו מארץ ישראל המשיך לעקוב כל העת אחרי המתרחש בה. במכתב שכתב ליעקב משה מאירסון, אחד מפעיליה המרכזיים של תנועת חיבת ציון, הוא התייחס למה שכתב מויאל לפינסקר ומדבריו עלה כי ״אין רוחו נוחה מעלילות אחינו חובבי ציון בוורשה ובאודסה, אשר נכנסו בחליפות מכתבים עם לובמן ומאירוביץ׳ [שניים מראשי היישוב היהודי הקטן בארץ שמויאל היה מסוכסך אתם, וראו לעיל עניין פיטוריו של האחרון], ובלבי התגנב ספק אם לא יחפוץ ה׳ מויאל לסלק ידיו ממשמרתו״. ויסוצקי הפציר בראשי חובבי ציון שינהגו עם מויאל בזהירות יתרה, לבל יאבדו אותו.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל}

הרב רפאל בירדוגו דן ב״אשה שהיתה מוטלת על ערש דווי וצותה ונתנה לבעלה חלקה,

גם הקדישה מחלקה לעשות ספר תורה״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ריא), ואילו הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב על אישה, שציוותה בכתב צוואתה, שמחצית מרכושה תוקדש לרכישת ספר תורה (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

בסוף המאה ה־18 או בשליש הראשון של המאה ה־19 דן חכם ממכנאס באלמנה, שהוציאה שטר תנאים ובו מפורש, שספר התורה שהקדישה הוא ״ממעשי ידיה״, כלומר מההכנסות של עבודתה, שזיכה לה בעלה זמן רב קודם כדי לעשות מהכסף ספר תורה. הבעיה התעוררה לאחר פטירת הבעל, כאשר בעלי החוב שלו רצו לקבל את כספם ממכירת ספר התורה. מובן שהחכם דחה את זכותם לקחת את החוב מספר התורה, מה גם ש״הקדש מפקיע מידי שעבוד״(בירדוגו, תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן כז).

בתשובה שניתנה בשנת תר״ב (1844) מסופר על אישה מתיטואן, שבעלה ״היה בקצוי ארץ וממעשה ידיה שסגלה עשתה הקדש״. בעקבות ערעורו של הבעל, שנשלח על־ידי שליח, דנו חכמי תיטואן בשאלה, האם יש לה זכות להקדיש ללא הסכמת בעלה. השאלה הגיעה לרב ידידיה מונסונייגו, שהתבקש לחוות את דעתו. החכם הגיע למסקנה, ״שהאשה היא הנאמנת על ידי שבועה שמעשה ידיה הם בחזקתה״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פד).

הרב אברהם עמאר סיפר על אישה, שלאחר שציוותה ליורשיה מה שראוי להינתן להם, הקדישה סכום כסף לעשות ספר תורה בהסכמת בעלה (עמאר, תשמ״ט, חו״מ, סימן מו).

בפסק דין שניתן בצפרו בשנת תרי״ט (1859) מדובר באישה, שבהיותה על ערש דווי ציוותה, שממחצית הבית ״שלא הכניסתו לבעלה מכלל הנדונייא אלא הניחתו לעצמה״ תחולק הירושה, ובין השאר שקרקע שלה תימכר ״ויהיו דמיו הקדש לקנות ממנו ספר תורה למנוחת נפשה״. מדמי השכירות של נכס אחר ״יקנו מהם תמיד שמן זית לעילוי נשמתה, והמותר יתוסף על דמי הספר תורה״(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט).

על אישה, שהקדישה ״למנוחת נפשה לעשות ספר תורה״, כתב הרב יהושע מאמאן מצפרו(מאמאן, תשל״ז-תשנ״ז, חלק ד, חו״מ, סימן ח).

הרב משה מרצייאנו, שכיהן בשנות ה־50 בתפקיד דיין באוג׳דה ובבני מלאל, והחל משנת 1970 ועד עלייתו ארצה בשנת 1973 היה דיין בקזבלנקה, כתב על אישה, שקנתה ספר תורה מאת סופר ומסרה אותו להקדש לציבור(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נא).

כתיבת ספר תורה או רכישתו והקדשתו לבית־כנסת שימשו לעתים דרך להנצחת נשים עקרות. בשושלת היוחסין של משפחת החכמים בירדוגו ממכנאס נזכרת רבקה, בתו של הרב מאיר בן שלמה בירדוגו, שהייתה נשואה לרב מרדכי אבן צור ״ולא הניחה זרע של קימא״. אי לכך עשתה ספר תורה לזכרה (בהקדמה לספרו של בירדוגו, ״כתונת יוסף״, תרצ״ה, חלק ב).

העברת ספר תורה לבית־כנסת אחר

אחת השאלות, שהתעוררו כתוצאה מהקדשות של ספרי תורה, הייתה האם מותר להעבירו למקום אחר בעקבות שינוי מקום המגורים של המקדישה או של יורשיה.

בתשובה שנכתבה ברבאט בשנת תקס״ז(1807) דן החכם יוסף אלמאליח במקרה הבא: אישה בשם אסתר, חמותו של אברהם מגירס ממכנאס, הקדישה ספר תורה לבית־כנסת, אך הספר הועבר על־ידי אברהם לבית־כנסת אחר. אנשי בית־הכנסת הראשון ערערו בטענה, שאסתר הקדישה את ספר התורה לבית־הכנסת שלהם ולכן אין להוציאו ולהעבירו למקום אחר. החכם דן במחלוקת בין שני בתי־הכנסת וקבע, שעל פי שו״ע אהע״ז סימן צו ״כל שלא נשבעה האלמנה שבועת אלמנה, כל נכסי הבעל בחזקת יורשיו עומדים״… וכל זמן שלא התברר אם נשבעה, אינה יכולה להקדיש ולא למכור. לכן אין ההקדש תופס והרשות בידי הבעל להוליכו לכל מקום שירצה. העברת ספר התורה לבית־כנסת אחר הינה חוקית (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן עד).

הרב רפאל אנקאווא, שכיהן החל משנת 1918 עד פטירתו בתפקיד נשיא בית־הדין הראשי ברבאט והרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו תחת משטר החסות של צרפת, דן בשתי סוגיות של הקדשות על־ידי נשים. הסוגייה האחת דנה באישה מקזבלנקה, שציוותה לעשות מן ההקדש שהקדישה ״ספר תורה לעילוי נשמתה״. הוויכוח נסב סביב השאלה, מי ממונה על ההקדש שלה. התברר, שזמן רב חלף וצוואתה לא בוצעה(אנקאווא, תר״ץ, סימן קב).

סוגייה אחרת דנה באישה, שנתנה ספר תורה לבית־כנסת בטנג׳יר. בעת הנתינה התנתה, ״שהרשות בידה להוליכו לכל מקום אשר תאוה נפשה״, אולם התנאי לא נכתב והעדים שכחוהו. האישה רצתה להעביר את הספר לקזבלנקה אך הממונים על בית־הכנסת בטנג׳יר, שסירבו להעבירו, טענו, ״שהיא לא התנית שום תנאי ומאחר שהכניסה הספר תורה בסתם בלי שום תנאי – כבר זכו הם בספר התורה והרי הוא בחזקתם ואינה יכולה להוציאו״. תשובת החכם הייתה, שהרשות בידה להוציאו לכל מקום שתרצה(אנקאווא, תר״ע, סימן רכד).

בשנת תשכ״א(1961) כתב הרב ידידיה מונסונייגו, שכיהן בתפקיד דיין בפאס ורב ראשי במשך יובל שנים, על אדם, שהקדיש ספר תורה לבית־כנסת, והתנה שאישתו ויורשיו רשאים להעבירו לבית־כנסת אחר. האלמנה רצתה להעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה, אך היורשים התנגדו בטענה, שהמקדיש נהג להתפלל באותו בית־כנסת כמו גם יורשיו. החכם פסק לטובת האישה בשל רצונה להוציאו מבית־כנסת, שיש בו ספרי תורה אחדים, ולהעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה. כלומר, האישה נקטה בגישה מוסרית־ציבורית ואילו היורשים – בשיקול אנוכי צר(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן טו).

הקדשות לרכישת ספרי קודש

היו חכמים שהעדיפו, שכספי ירושה יוקדשו לרכישת ספרי לימוד בישיבות נוכח המחסור בספרים, שהודפסו עד תחילת המאה ה־20 באירופה.

הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב אודות יעקב אוחנא, שעזב את ביתו ונעלם שלושה חודשים לאחר נישואיו. אישתו, פריחא, עסקה במלאכה כדי לפרנס את עצמה. לפני פטירתה כתבה בצוואתה, שלאחר תשלום הוצאות הקבורה יועבר כספה להקדש, והממונה על ההקדש יפעיל את הרכוש. מההכנסות עליו לקנות ספרי קודש, תלמוד ומפרשים (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

אישה על ערש דווי מצפרו כתבה בשנת תקכ״ו(1766) צוואה, שעברה ניסוחים שונים עקב התלבטותה לאיזו מטרה להקדיש את כספה והיכן. תחילה רצתה להקדיש אותו לכתיבת ספר תורה וספרי קודש, אולם שינתה את דעתה. בהחלטתה היו מעורבים אחדים מחכמי צפרו וביניהם הרב ש״י אביטבול. האישה רצתה, שספר התורה שייעשה מכספה, יופקד בבית־הכנסת הגדול בצפרו, אך לאחר מכן התחרטה. במהלך ההתלבטות נכנס לבקרה הרב שמואל בן חמו, ששאל אותה: ״אם רצונך שיהיה דבר זה מסור בידי לשאול את פה רבני פאס ואם יאמרו שהטוב למנוחת נפשך לעשות במקום ספר תורה זה ספרי הקדש כן אעשה. ואם יאמרו שהספר תורה הוא טוב למנוחת נפשך אעשה לך הספר תורה. והשיבה ואמרה אם יאמרו הרבנים שספרי קדש יש בהם מנוחת נפש יותר מהספר תורה עשה והצלח״. האישה העבירה את ההחלטה הסופית לידי הרב שאול ישועה אביטבול. על פי הנוסח האחרון של צוואתה, שנערך במנחם אב תקכ״ו, התברר, שבעבר הקדישה כבר ספר תורה אחד. את ספר התורה השני רצתה להקדיש לבית־כנסת אחר, ״ומה שיישאר מנכסיה יקנו מהם ספרים תלמוד ומדרשים וכיוצא ללמוד בחם חתלמידי חכמים״. מן המקור ניתן ללמוד גם על מעמדם של חכמי פאס, שהחלטתם נחשבה חשובה בעיניהם של חכמי צפרו, ועל המחסור בספרים, שעודד חכמים להמליץ על הקדשה לרכישת ספרי קודש [עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 207; שם, מס׳ 295 – צוואה משנת תקמ״ד (1784) של אדם, שהקדיש את רוב נכסיו לקניית ספרי תורה וספרי קודש ולהוצאות תלמוד תורה. בסוף הצוואה מופיעות המילים: ״וגם האשה״.

בשנת תרט״ו(1855) היה מעשה באישה, שהקדישה מחצית מן הקרקע שהגיעה לה מעיזבון בעלה, לקניית ספרי קודש. היא העמידה פקיד שידאג לכך, שבכל הכנסה משכירות הקרקע (כלומר מהשכרת הבית או הדירה) ״יקנה בהם ספרי קדש ואין רשאי שום נברא לערער על הפקיד הנזכר״. נוסף על הרב עמרם חתומים על פסק הדין גם הרב מתתיה אבן זכרי והרב רפאל משה אלבאז(אלבאז, תש״ט, סימן סה).

בפנקס ועד הקהילה בפאס רשומים גברים ונשים, שלפני מותם הקדישו את נכסיהם או חלק מהם לרכישת ספרים. בדו״ח מ־5 באוקטובר 1919 רשום, שהרב מתתיהו סירירו ניהל את נכסיה של הגברת בידה כהן, שכתבה בצוואתה כי ״בהכנסות ישתמשו לקניית ספרים עבריים״(תדגי, תשנ״ד, 75).

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

מואיז בן הרוש…..

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000

משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היא ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.

מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "

מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לוסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.

אימא

1.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אִמָּא?

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ,

לִמְדִינָה שֶׁלָּנוּ.

וְהֵיכָן אַרְצֵנוּ?

אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ אֶת שְׁמָהּ,

הוּא אָסוּר.

וְהַאִם מְדִינָה זוֹ רְחוֹקָה מֵאֹד הִיא?

בַּצָּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּם, בְּנִי.

הַאִם הַנְּסִיעָה אֲרֻכָּה?

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת נְסִיעָה

שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁל כְּבִישִׁים

חָמֵשׁ שָׁעוֹת טִיסָה.

וְאֵיךְ הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה הַזּוֹ ?

כֻּלָּם יְהוּדִים, כָּמוֹךָ.

וְאֵיךְ אֲנִי?

2.

הַאִם כְּבָר הִגַּעְנוּ, אִמָּא?

מִזֶּה שָׁנִים, בְּנִי.

כִּי אִמָּא אֵינִי רוֹאֶה שֶׁהִגַּעְנוּ

אֵלֶּה אֵינָם יְהוּדִים כָּמוֹנִי.

זֶה עַמְּךָ, זוֹ אַרְצְךָ.

אֲבָל אִמָּא, אֵינִי רוֹאֶה אֶת עֲצֵי יַלְדוּתִי

וְכָל שֶׁאוֹמְרִים לִי הָאֲנָשִׁים נִשְׁמָע לִי מוּזָר.

זֶה מָה יֵשׁ.

אֲבָל הִבְטַחְתָּ לִי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ

וְזוֹ אֵינָהּ אַרְצִי וְזֶה אֵינוֹ עַמִּי

אֵלֶּה אֵינָם יְהוּדַי.

אִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה יָכֹל לַעֲזֹב.

לְאָן אִמָּא?

בְּעִירִי, כְּפִילֵי וּצֵלִי כְּבָר אֵינָם קַיָּמִים

יְלָדַי נוֹלְדוּ כָּאן

וְאַפִּילוֹ הֵם זָרִים לִי

אִשְׁתִּי בָּאָה מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת מִנְהָגֵנוּ

הַשָּׂפוֹת שֶׁבִּשְׂפָתַי

כֻּלָּן שׁוֹנוֹת

מִשָּׂפוֹת אֱנוֹשׁ

אֵין לִי לְאָן לַחְזֹר

נוֹתַרְתִּי בְּלִי מְדִינָה וּבְלִי עַם

וְהַנְּסִיעָה הַזּוֹ לֹא נִגְמֶרֶת

אֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אוֹתָהּ

אֲנִי לְעוֹלָם תָּקוּעַ בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר

הָרֵיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל קָפֶה עִם חָלָב בְּפִינְגַ'ן

יוֹצֵא אֶל עֵבֶר סֵאוּטָה רוֹאֶה אֶת אַלַחֶסִירַאס מִן הַיָּם

נוֹתַרְתִּי תָּקוּעַ בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית הַזֹּאת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ רוֹאָה אֶת אוֹר הַיּוֹם

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל

אֲנִי זָר כָּאן, בְּתוֹךְ הַמּוֹלֶדֶת הַזּוֹ

שֶׁאֵלֶיהָ כָּל כָּךְ הִתְגַּעְגַּעְתְּ

וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי, אִמָּא,

שֶׁאֶסַּע לִי לִסְפָרַד

עִם שִׁבְטֵי הַמֻּגְדָּל

שֶׁאֵלֵךְ לִי לְגָלוּת אַחֶרֶת

עוֹד מוֹלֶדֶת שֶׁהָפְכָה לְגָלוּת

כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם

כְּמוֹ תְּטוּאָן וּכְמוֹ לוּסַנָה

כָּל מוֹלֶדֶת שֶׁלָּנוּ הוֹפֶכֶת לְגָלוּת.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אימא

הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרמ״ו—תרנ״ב)

גאון בתורה וגדול במידות, היה רבי יששכר אצראף זצ״ל. אשר מלא את מקומו של הג״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל כראש אב בית הדין ורב העדה המערבית בירושלים.

הרב זצ״ל, נולד בעיר סאלי שבמרוקו בשנת תקע״ז, ושימש בה ריש מתא וריש מתיבתא. מתלמידיו המובהקים היה הגאון המפורסם המלאך רפאל אנקאווה זיע״א שלימים היה גם חתנו, ושימש כרבה הראשי ונשיא ביה״ד הגדול במדינת מארוקו. (אודותיו נפרסם בכרכים הבאים אי״ה).

אצילות נפשו וגדולתו בתורה הקנו לו שם דבר בעירו ומחוצה לה ומעשים רבים נרקמו סביב אישיותו עד כי נחשב לאיש קדוש ובעל מופת.

על אחד המעשים כותב רבי יוסף משאש זצ׳׳ל בספרו נחלת אבות(ח״ב דף רס״ו), וכך מספר: ״ועוד שמעתי אחד קדוש מדבר הלוא הוא הרה״ג כמוהר״ר רפאל אנקאווה זצ״ל כי בעיר רבאט, היה גוי אחד נכבד מאד בעמיו, מצד עשרו ומצד יחוסו, והיה שונא את ישראל תכלית שנאה, והיה מתפאר כי מעולם לא נטמא לא במגע יהודי ולא במגע בגדיו, והיה תמיד אלה פיהו מלא וחרפות וגידופין לישראל, וסבלו ממנו היהודים הרבה, יום אחד היה חמיו של הרב הנז׳, הצדיק כמוהר״ר יששכר אצאראף זצ״ל, עובר ברחוב הגויים מצד חצר הגוי הנ״ל, והנה לקראתו כלב מדברי גדול שוטה ומשוגע, הרב בראותו אותו נבהל ועמד וצעק, ה׳ הושיעה, ותיכף יצא אותו הגוי מחצרו, ועוד לא צעד צעד אחד קפץ עליו אותו כלב בשתי רגליו על ב׳ לחייו ויקרעם לגזרים, ויפילהו ארצה ויתמרמר עליו ויקרע את בגדיו ואת בשרו, ויתקבצו עליו גוים רבים במקלות, ובהכותם בכלב נגעו המכות גם בגוי וימותו גם שניהם, והחכם הנז׳ תכף נשא רגליו ויברח וימלט, ואותו היום היה לו לצום וצדקה וצעקה בכל שנה ושנה כל ימי חייו, וכל ישראל וגם הערבים הישרים בלבותם שמחו לאידו ולמיתתו המנוולת של אותו הגוי, והרבה מהם לקחו מוסר והיטיבו מעשיהם עם היהודים, ואמרו בפה מלא כי בעוון היהודים נתפש אותו רשע ונתקיים בו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, ע״כ שמעתי.

בשנת תר״מ (1880). עלה לשכון כבוד בירושלים. ושמו נודע לשם ולתהלה בקרב חכמי ירושלים אשר עמדו על גדולתו וחסידותו ונועם מידותיו הנאצלו, שהיו קנין בנפשו של רבי יששכר זצ׳׳ל. בשל כך זכה שהיה אהוב ונערץ על כל הציבור הירושלמי כקטון וכגדול. כספרדים וכאשכנזים. כולם כבדוהו בכבוד הראוי לאיש מופת כמוהו.

עם פטירתו של הג״ר אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. נתמנה רבי יששכר, לממלא מקומו בעדה המערבית. ושימש בה כראש אב בית הדין ורבה של העדה, בנועם דרכיו ובאצילות נפשו, ידע רבי יששכר להנהיג את צאן מרעיתו באהבה ובכבוד לכל אחד, וכך בתבונתו הגדולה, ידע לאחד את השורות בתוך העדה, ולהרים את קרנה. כותבי העתים של אותן זמנים יודעים לספר כי שנות כהונתו של הרב יששכר אצראף זצ״ל, היו שנות שפע לעדה המערבית וחכמי ועניי העדה חיו ברווח ולא בצמצום. וכל ענייני העדה התנהלו על מי מנוחות.

בכ״ו לחודש אב שנת התרנ״ב (1892) נתבקש רבי יששכר אצראף לישיבה של מעלה והוא בן ע״ה שנים. כבוד גדול עשו לו במותו, כראוי לאיש צדיק וישר ופועל צדק אוהב שלום ורודף שלום.

וזה נוסח ציונו במרומי הר הזתים.

וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא ויקירא קול יללה נשמע בחוצות ירושלים, נמס כל לב ורפו כל ידיים, אל הלקח ארון האלדים אחד מן הרמתיים, הי חסיד הי עניו יושב בין המשפתיים, אבד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו, כל העם מקצה יגידו תהלתו, צדיק כתמר, גם ריחו לא נמר, משים עצמו כאין, מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מה טוב טעמו, דורש טוב לעמו, הרביץ תורה בישר׳ כמוהר׳׳ר יששכר אצראף זצוק׳׳ל נתבקש ביש״מ יום עש״ק כ״ו לאב הרחמן ש׳ התרנ״ב ליצי׳ בא סי׳ א״ת המרא״ה הגדול הזה לפ״ק ת.נ.צ.ב.ה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל

5.2 האתוס הקהילתי של המשורר

על אף היסודות האירועיים־ההיסטוריים המודגשים של שירתו המאוחרת של רד״ב אין שירים אלה מציגים תמונה של ה״אני״ השר השונה מזו המוצגת בשיריו הקודמים. כמו בכל שירת הפיוט דמות ה״אני״ מצטיירת בהם קודם כול כדמות של דובר בשם ציבור רחב יותר, הקהילה בדרך כלל, שגבולותיה במבעים השונים מטושטשים ותוחמים ישויות ציבוריות שונות. אלה כוללות בהתאם להקשר האמירה את בני משפחתו של המשורר, את אנשי חוגו, את הקהילה שבה הוא חי או מכלול הקהילות היהודיות במרוקו, את עם ישראל החי בארץ או את עם ישראל כולו לכל דורותיו. רק לעתים רחוקות ביותר הדמות האישית והפרטית של המשורר מוארת באופן ישיר בטקסט השירי. זה קורה בעיקר בשיריו הערביים־היהודיים, במיוחד בשירים שהקדיש לתשובה ולבקשת סליחת עוון וכן בקינות שכתב לזכר הקרבנות של רעידת האדמה באגאדיר וחללי מלחמת ששת הימים. פרט לשיר מיוחד אחד הידוע לנו גם המדווים הרבים והמחלות הממושכות שלו לא הניעוהו להקצות מקום מיוחד לרגשותיו האישיים ולענייניו הפרטיים בשירתו. כשהוא מעלה אותם באופן כללי באחדים משיריו אין העתירות לרפואה אישית מובדלות מתפילותיו לרפואת כלל עם ישראל, גם בשעה שהן נאמרות בגוף ראשון.

הערת המחבר: קטעים מן השיר התפרסמו במסגרת כתבה שהקדישה ע׳ זרטל למשורר בדבר השבוע מיום 22.6.1966 ומובאים בידי ח׳ דהן(ראה דהן, בוזגלו, עט׳ 5, 27). לנוחיות הקורא אנו מביאים כאן קטעים אלה בעריכה חדשה ובניקוד חדש ומתוקן(הטור העשירי משובש במקור, כנראה הן בדלת והן בסוגר). השיר נכתב לאחר שרד״ב עלה לארץ. עד כמה שידוע לנו זהו השיר היחידי שכתב ר׳ דוד בוזגלו על פי המשקל הכמותי של יתדות ותנועות, בתבנית המרנין. זהו גם השיר בעל החריזה המברחת היחידי שכתב, כנראה כחיקוי לשירת ספרד וכדי להראות את כוחו גם במשקל זה. בשיר מתאר המשורר את תחושות הייאוש שלו לאחר שהתעוור ומשווה את מצבו למוכי גורל אחרים.

1 אֱנוֹשׁ נִלְאֶה, נְשׂוּא תֵּבֵל, / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה,

הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בָּאֵשׁ קוֹדְחָה:

הַקּוֹלְךָ זֶה, הַקּוֹלְךָ זֶה / ?????? חֲסַר בִּטְחָה?

וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנֵי אֶל גִּיל / וְלֹא אַרְבֶּה לְךָ שִׂמְחָה ?

5 הֲלֹא אַתָּה חָשׁוּךְ רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה.

וְאִישׁ לָקוּ מֵאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.

מִצֵּרַע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה;

וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסָּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׂחָה;

הַלֹּא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה

10 לְדַל כִּי יִפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה;

וְשָׂחוּן כִּי יָגֵל שָׂפָם / בְּאֵין מְגַלָּה וְאֵין לֵחָה.

וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר, / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה,

בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ, / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמָחָה ?

במילים אחרות, שירתו של רד״ב המשיכה להיות שירה קהילתית גרידא, ולא הושפעה כהוא זה מן הרוחות החדשות שנשבו בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במאה העשרים, ואשר הביאו בחוגים מסוימים לידי יתר הדגשה של ה״אני״ הפרטי לצד ה״אני״ הקהילתי, ובחוגים המודרניים לדחיקתו של השני. גם תמונות הזמן הנבנות או המועלות בשירים השונים שייכות לרוב לזמן הקהילתי, הזמן המחזורי של מעגל השנה היהודי ושל מעגל החיים היהודי או הזמן הנמשך של הגלות ושל הציפייה לגאולה. רק בשירים המאוחרים שכתב רד״ב לאחר עלייתו לארץ ובמיוחד בשירי הניצחון שלו שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים תמונות הזמן הופכות להיות יותר ממוקדות וקשורות לאירועים מיוחדים. אולם אפילו בשירים אלה תיאורי ההתרחשויות הופכים יותר לנקודות מוצא ולמציבי מסגרת לאמירה בעיקר, וכמעט אינם מציגים שחזור עובדות או תהליכים; האמירה לובשת בהם חיש מהר צורה של פולמוס ושל לעג וקלס כלפי האויבים או של שבח והלל לאתריה הקדושים של ארץ ישראל ולאלוהי ישראל. גם הקפיצות החדות הרבות – והטבעיות עבורו – בשירים אלה בין ההווה המסעיר לבין העבר היהודי המעיק והמרנין בה בעת כאילו היו חטיבת זמן אחת ויחידה מעמעמות את התמונה החדשה והאקטואלית של הזמן המצטיירת בשירים אירועיים אלה. באופן פרדוקסלי תמונת הזמן החדה ביותר בשירת רד״ב היא דווקא תמונת העתיד הרחוק של הגאולה השלמה, שצייר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, עת אחזה האופוריה בכל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מן הניצחון המוחץ של צה״ל ומכיבוש – או שחרור – השטחים והחזרה לקברות האבות. ראייה אופטימית וברורה כזאת, עם נימים נבואיות כמעט, מופיעה במיוחד בשירו הדו־לשוני ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך!״, שכתב אותו לאחר איחוד העיר ובו הוא מעלה את חזיון חידוש הפולחן בבית המקדש. אולם גם תמונה זאת היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הדתית־התרבותית – והאידאולוגית אם כך – של היהדות הרבנית.

השינוי העיקרי בשירתו המאוחרת של רד״ב נוגע בלא כל ספק לתמונות המקום והמרחב שהוא העלה בשירים שכתב לאחר עלייתו לארץ. מן המפורסמות הוא, ששירת הפיוט העברית בכל ארצות הגולה התעלמה כמעט כליל מן המרחב המקומי שבו חיברו המשוררים את שיריהם, ואף התנכרה אליו ממש בהיותו מרחב של סבל ושל ״שבי״; בה בעת היא העלתה על נס מקום רחוק וחלום, המרחב של ארץ ישראל ושל אתריה המיתיים. לכן אין לצפות לשירי טבע או לשירי נוף בשירה זאת, פרט להזכרה מקרית או תיעודית של. אתרים ששימשו עילה לכתיבת פיוט זה או זה. כך גם בשירים הרבים שכתב רד״ב במרוקו. לשווא תחפש שירים הנוגעים למקומות הרבים – או המזכירים אותם בלבד – שבהם הוא עשה במרוקו כהיענות להזמנות מעריציו, ובכלל זה קזבלנקה, עיר מגוריו במשך עשרות שנים. אצלו, כמו אצל המשוררים שקדמו לו בכתיבת שירי גלות וגאולה, המרחב הגלותי מוצג באופן גלובלי בלא כל בידול או ייחוד של מקומות ואתרים, צבוע בצבעי שחור ושכול ומנותק מהווייתו העמוקה והמשמעותית של המשורר. עם עלייתו לארץ השתנתה תמונה מנותקת זאת מן המרחב הקיומי. המקום קיבל מחדש את ייחודו ואת פרטיו – את סימניו הטופוגרפיים, את נופיו, את גידוליו, את פירותיו, את אתריו החדשים והעתיקים. נוכחות כזאת של המקום ומשמעויותיו מתפרצת במיוחד בשיר שהקדיש לדו־שיח בינו לבין המולדת, וכן בשירים שהקדיש לירושלים לפני איחודה בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחריו. אולם גם פה תמונות המרחב שאובות מן הטקסטים המייסדים של התרבות הקהילתית ולא רק מן החוויות החדשות ומן הסיורים ברחבי הארץ, מה עוד שעיוורונו של המשורר לא אפשר לו להתרשם במישרין מן המקומות שעשה בהם או ביקר בהם. עם זאת בשיריו אלה הצליח סוף סוף לגשר – כמו שעשו כל אלה שעלו לפניו ואחריו – בין המקום החלום והנכסף בגולה לבין המקום המציאותי שעל אדמתו הוא ניצב.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

הבנייה מחוץ לחומת

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה…….      [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5.

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

"אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!"

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

מתוך הספר חלוצים בדמעה עמוד 76

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.         נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.         נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

אופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"

עמוד 80

22/12/2021