מורשת יהדות מרוקו

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

בחירתה של טבריה כמקום מושבם של עולי מכנאס

לאחר המסע הארוך והמייגע ממכנאס לארץ ישראל, היתה טבריה מוקד משיכה טבעי בעבור יהודי מרוקו בכלל ובעבור עולי מכנאס בפרט, עקב הציפיות לישועה, המסורת הרוחנית והקשר הרגשי העמוק לטבריה, ולעתים גם בעקבות נדרים שנדרו יהודים להתפלל על קברו של רמבה״ן. העולים נמשכו לעיר גם כדי להשתטח על קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים הקבורים בסביבה, וגם כדי להתיישב סמוך אליהם. נוסעים יהודים ונוצרים ציינו כולם בתיאורי מסעותיהם שיהודים בכלל ומוגרבים בפרט הגיעו לטבריה מתוך האמונה הקושרת את טבריה עם מקום הופעתו של המשיח ועם תהליך הגאולה העתידה לבוא, אמונה הנשענת בין השאר על מסורות שבמקורות: ׳א״ר [אמר רבי] יוחנן ומשם [טבריה] עתידין ליגאל׳ (בבלי ר״ה לא, ע׳׳ב); ׳וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש׳ (רמב׳׳ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יב). גם בתורת הקבלה שהתפשטה במרוקו, וכן בשירה על הגאולה שנכתבה שם, הגליל, וטבריה בתוכו, תופס מקום נכבד. העולים פקדו את קבריהם של ר׳ עקיבא, הרמב׳׳ם, ר׳ יוחנן בן זכאי ואחרים, אך מעל הכול הגיעו לטבריה כדי לחיות בקרבת ציון הקבר של רמבה׳׳ן, דמות החביבה במיוחד על יהודי המגרב בכלל ועל יהודי דרום מרוקו בפרט. במאה הי״ט הלכו והתפשטו מנהגים הקשורים בקברי צדיקים וכן המסורת הקושרת את ציון הקבר של הדמות הנערצת, רמבה׳׳ן, עם חופי הכינרת ועם טבריה. כך עלתה חשיבותו של ציון זה וגבר זרם המבקרים במקום.

המשיכה לטבריה לא היתה רוחנית בלבד. בפעילות הקהילתית בטבריה מילאו מערבים רבים תפקידים בכירים בתור דיינים, נושאי תפקיד אב בית הדין וראשי ישיבות, גם אם לא היו בעלי התפקיד הראשי בהייררכיה הקהילתית, מקום שהיה שמור לבני משפחת אבואלעפיה. בקרב העולים ממכנאס בלטו במיוחד החכמים ר׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו, [נולד במכנאס, עלה לטבריה בשנת תרכ״ב, נפטר בטבריה בשנת תרמ״ז(יערי]. ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו [נולד במכנאס בשנת תקצ׳׳ה, עלה לטבריה בשבת תרי״ח, ושם כיהן בבית הדין ונשלח כשד״ר למרוקו. בעת שליחותו בתאזא שבמרוקו, בשנת תרל״ז, נפטר שם] ואחיו ר׳ יהודה טולידאנו, [5נולד במכנאס בשנת תר״ח, עלה לטבריה בשנת תרכ׳׳ב, כיהן ברבנות העיר כעשרים שנה, יצא כשד״ר, ובשנת תקס״ד נבחר לנשיא כוללות הספרדים בטבריה. נפטר בטבריה בשנת תרפ״ד (ילה [לעיל, הערה 22], עמ׳ נט; אבישר [לעיל, הערה 47], עמ׳ 299). במפקדים מופיעים שלושה חכמים ששמם ר׳ יהודה טולידאנו, ועל פי הנתונים שבמפקדים, קשה לוודא פרטים על ר׳ יהודה טולידאנו זה.] ר׳ אליעזר בהלול ואחיו ר׳ משה בהלול, [ר׳ אליעזר בהלול נולד במכנאס בשנת תר״ג, עלה לטבריה בשנת תרי׳׳ד ומת שם בשנת תרע׳׳ח. ר׳ משה בהלול נולד במכנאס בשנת תקס׳׳ט, עלה לטבריה בשנת תרי״ד ונפטר שם בשנת תרמ״ג] ר׳ רפאל אוחנא [נולד במכנאס בשנת תר״י, עלה לטבריה בשנת תרכ״ה, נשלח כשד״ר לקהילות צפון אפריקה ולארצות אחרות פעמים אחדות. נפטר בשנת תרס״ב] ורבים אחרים. הנה כי כן יצא לטבריה השם ׳טבריה לתורה׳. כוחם הבלתי מוצהר של המערבים בקהילה היה בוודאי לגורם משמעותי רב חשיבות בעבור עולים מכל קהילות מרוקו והוא משך אותם אל טבריה.

גם גורמים חברתיים ייחודיים ליהודי המגרב בטבריה בכלל וליהודי מכנאס בפרט השפיעו על העולים החדשים והביאו אותם להתיישב בעיר. הימצאותם של ותיקים יוצאי מכנאס שנקלטו היטב בעיר ושל בתי כנסת ייחודיים שהם הקימו היתה גורם מושך בעבור העולים החדשים, וכך, בשל ריבוי העולים מעיר זו, ובמיוחד בשל המספר הגדול של תלמידי החכמים משם, הקנתה לעצמה טבריה בשנות השישים של המאה הי׳׳ט את השם ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כינוי זה אף חיזק את הקשר בין אנשי מכנאס לעיר והגביר את כוח המשיכה שלה כיעד התיישבות בעבורם.

יתרון נוסף היה לה לטבריה כאבן שואבת למתיישבים יהודים חדשים, והוא אפשרויות הפרנסה שבה, שהיו רבות מאשר בירושלים ואף בצפת, ויוקר המחיה היה נמוך יותר. בחודש אייר תרל״ו(1876) ביקר ר׳ יוסף חיים אופלטקה בטבריה והעיר: ׳מחייתם בזול מאוד… שכירות הבית אשר לא יעלה לערך רבע מחיר שכירות בית בירושלים׳. העורף החקלאי של העיר המציא מתוצרתו ליושבי טבריה, וכך ׳כל מיני המזון והכלכלה הם בזול הרבה פה, ממש שליש הערך ממה שהוא בירושת״ו׳. ועוד: הכפריים שבסביבה סיפקו גם מקורות פרנסה לרוכלים ולבעלי המלאכה היהודים ׳הסובבים בכפרים׳, כלשון הרישומים במפקדים. עם זאת יהודי העיר היו עניים ושרויים בדוחק תמידי, ורבים מהם נזקקו לסיוע מקופת הקהילה כדי לכלכל את משפחותיהם.

גלי העלייה ממכנאס לטבריה במאה הי״ט

באמצעות עיבוד הנתונים הרשומים בסדרת מפקדים שנערכה בקרב היהודים בארץ ישראל באמצע המאה הי״ט, אפשר לאתר גלי עלייה מוגדרים מצפון־אפריקה בכלל ממרוקו בפרט ואף ממכנאס באופן ממוקד. בגלי העלייה הראשונים שנחשפו מהמגרב במאה הי״ט בשנים 1821-1817 ובשנים 1834-1830, לא נמצאו רישומים של עולים ממכנאס, מפאס או מצפרו. רוב רובם של הרשומים המערבים הם מאלג׳יריה, עקב התמורות שחלו באזור בסמוך לכיבוש הצרפתי, אולם מקצת העולים היו למעשה יהודי מרוקו אשר הצהירו שמוצאם מאלג׳יריה כדי לזכות בחסות צרפתית, ואי אפשר לוודא את מוצאם אל נכון. בשנות הארבעים חל גידול כלשהו במספר היהודים יוצאי מרוקו בטבריה, ושיעור יוצאי מכנאס בהם היה שליש. לעומת זאת במחצית הראשונה של שנות החמישים גדל שיעורם של המערבים בעיר ליותר מארבעים אחוז, ואני מעריכה שבשנת תרט״ו (1855) היו בעיר כארבע־מאות מערבים, וזה היה הרכבם: משפחות (כמאתיים חמישים נפש), אלמנות, יתומים ויתומות ילידי צפון־אפריקה ועוד יהודים שנראה לי כי היו צאצאיהם של המערבים הוותיקים. אלו היו כשני־שלישים של כלל המערבים בעיר.

עלייה תלולה ניכרה במספר העולים המערבים בטבריה בשנים 1866-1855: גידול של יותר משמונים וחמישה אחוז. בהתחשב בשיעורי התמותה הגבוהים בקרב העולים וגם בקרב הוותיקים, בייחוד אלו שנגרמו מן המגפות שפרצו בשנים תרט״ו (1855) ותרכ״ו (1866), הגידול במספר העולים מעיד על זרם מוגבר של עולים בעשור זה: יותר ממחציתם של כלל היהודים יוצאי המגרב בטבריה בשנת תרכ״ו(1866) עלו במשך העשור הזה. לא זו בלבד שעלה מספר העולים ילידי צפון־אפריקה שחיו בעיר, אלא עלה גם חלקם של המערבים בקרב כלל הספרדים, והם היו יותר משבעים ושניים אחוז מכלל הספרדים בעיר. מהם כשמונים אחוז מן העולים הגיעו ממרוקו, ויותר ממחציתם באו מהעיר מכנאס, דהיינו כמעט שלושים אחוז מכלל העולים הספרדים בעיר.

בשנות השבעים חזרו ונשנו המגפות בטבריה, והקהילה הספרדית שם גדלה אך במעט. עם זאת, מספר העולים ממרוקו עלה על מספר הנפטרים. במפקד תרל״ה -1875-היה מספר המערבים שנרשם בעיר דומה לזה שבשנת תרכ״ו(1866): שש־מאות עד שבע־מאות חמישים איש, ושוב: קרוב למחציתם ממכנאם. אמנם לעומת ממדי האוכלוסייה כיום המספרים עצמם אינם נראים מרשימים, אולם בעיר הקטנה של ארץ ישראל במאה הי״ט היה משקלם רב: כאלף שש־מאות יהודים בשנת תרט״ו(1855) ובהם כשש־מאות שישים ספרדים וכשמונה־מאות אשכנזים, וכאלפיים שלוש־מאות יהודים בשנת תרכ״ו (1866) ובהם אלף וארבעים ספרדים ואלף מאתיים שישים אשכנזים. נוכחותם של המערבים בעיר היתה ניכרת אף בעיני נוסעים שביקרו שם. בשנת תרל״ו – 1876- ביקר בעיר רי״ח אופלטקה, וציין ׳כי הספרדים שבעיה״ק [שבעיר הקודש] טבריא ת״ו [תבנה ותכונן]… רובם מערבים מבטן ומהריון כנודע׳.

באשר לרבע האחרון של המאה הי״ט, אין ברשותנו מידע דמוגרפי מפורט על גלי העלייה ועל תת־הקבוצות בקרב הקהילה בטבריה באותו פרק זמן. יהושע בן־אריה מעריך כי בשנת 1900 היו בעיר כארבעת־אלפים ומאה יהודים, כשני־שלישים מכלל האוכלוסייה, שנאמדה בכששת־אלפים תושבים. במשך כל התקופה היה מספר הספרדים דומה למספר האשכנזים. להערכתי המשיך מספר העולים ממרוקו בעיר לגדול, על סמך מגמת הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר, כפי שעולה מעדויות על המשך תנועתם של גלי העלייה ממרוקו לארץ, ועל סמך ייסודם של בתי כנסת ייחודיים למערבים בטבריה בשנות השמונים והתשעים של המאה הי״ט. ערי הפנים המסורתיות של מרוקו, מכנאס ופאס, המשיכו להיות המקור העיקרי שממנו קלחו זרמי עלייה מן המגרב לטבריה. בשנת 1904 ציין נחום סלושץ: ׳תנועת ההגירה מערי הפנים של מרוקו אל ארץ־ישראל מתחזקת מיום ליום׳.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד 295

 

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

ומשמעו שאם האדם עמל בתורה מתוך יראת ה׳ ואהבתו יתברך הרי תורתו מתעלה למעלה לעשות נחת רוח ליוצרו. אך חלילה אם העמל לא נעשה בדרך זו הרי תורתו של זה מונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, ולדעת הרב, ״כל הפוגע בה קוברה״, רח״ל. מכאן פונה הרב לבאר כדרכו את העניינים השונים הצומחים לאדם מלימוד תורה לשמה, ואנכי לא נגעתי אפס קצהו כי אם ב: ׳עד דפרד״ס ביאוריו של כבוד הרב. העולה מכל הנ״ל:

חובה יסודית ללמוד, כי בלעדי הלימוד לא יבוא האדם לקיום ולמעשה המצוות.

הלימוד מרומם את האדם וממתיק את היצר הרע להיות האדם טוב יותר.

לימוד פורה שיש לו קיום הוא:

• לימוד מעוגן בהבנה ובהעמקה.
• לימוד הנעשה לשם מטרה נעלה ־ לשמה בתורה ולשם הלימוד כערך מקודש בפני עצמו.

"ומתלמידי יותר מכולם״

בפרק ד' בספר"זך ונקי" פותח רבי יוסף כנאפו במאמר המובא במהרש״א רמז לעמל בראשי תיבות: ״ללמוד על מנת ללמד׳. ולפי דברי הרב יוסף משמע שזהו עיקר בריאת האדם, מהותו ומגמתו. ועוד מציין הרב מאמר ממסכת מכות י׳, ע״א: "אמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״.

ואומר הרב שעל פי דבריהם משמע שהאדם זוכה לתורה במידה הרבה והמלאה דווקא כשמלמדה לתלמידים, שמהם הופך המלמד למבוע ונעשה כמעיין המתגבר המפיק מים חיים. לדעת הרב על פי הדברים יובנו דברי הפסוק במשלי ה' טו׳: ״שתה־מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״.

״שתה-מים מבורך" – שאף על פי שמלמד הרב את התלמיד שהוא בבחינת בור, הרי בעצם לימוד זה הוא -הרב־ לומד ולא רק פשט הדברים שמעביר לתלמיד אלא אף:

"ונוזלים מתור בארך" – שהרב יהיה כמעיין המתגבר ויפיק מהוראתו את התלמידים גם ״מים חיים עמוקים״ דברי חן פנימיים.

וכל זה מתוך שהרב מלמד תורה לבורות שהם התלמידים אשר עדיין לא למדו וזהו:

״שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".

 כי-חיים הם למצאיהם״(משלי ד׳, כ״ב)

על הפסוק הנ״ל דרשו בעירובין דף נד׳ ע״א: "אל תקרי למצאיהם אלא למוצאיהם בפה". ולדברי הרב כנאפו ז״ל:

קשה, שהרי לשון הפסוק היא מצאיהם – מלשון מציאה. ואילו דרשת חכמים בעירובין היא מוצאיהם – מלשון הוצאה. ומה ראו חכמים לשנות פשט הכתובים?

זאת יש להבין על פי מאמר הגמרא במסכת מגילה דף ו׳ ע״ב: ״יגעת ומצאת האמן״. ושם נשאל מה עניין לשון מציאה בתורה, הרי לשון מציאה אינו שייך אלא בדבר שאבד לאדם ועתה מצאו, אבל ביגיעת התורה לא שייך עניין מציאה לאבדה.

ויש לבאר על פי הרב כנאפו שאדם העמל ויגע ביגיעה של תורה זוכה למצוא את אשר אבד. ומהי אבדתו, היא הנחלה שנחל בהר סיני במעמד כל נשמות ישראל כשקיבלו תורה, ומאז הלך ואבד חלקו בתורה ואם מבקש הוא למוצאו עליו לעמול וליגע בעמל ויגיעת התורה. ומכאן אפשר להבין איך דרשו מצאיהם למוצאיהם. כי אין מי שימצא תורה אלא מי שמוציאה מפיו ועמל בה, שאין אפשרות למצוא את התורה בלא עמל וטורח ומכאן ששתי הלשונות שייכות בתורה, הן לשון מציאה והן לשון הוצאה: ״כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא״

סיכום

העולה מפרק זה (עלפי פרק ד׳ ת׳זך ונקי״)

א. הלימוד הראוי והמעולה ביותר הוא הלימוד העובר דרך ג׳ הערוצים והם:

ערוץ החכמה מרבותיו.

ערוץ החכמה מחבריו.

ערוץ החכמה מתלמידיו.

כללו של דבר: כל לומד, בין אם מורה ובין אם תלמיד, אם רוצה הוא לעמוד על אמיתה של תורה ועל סודו של הלימוד הראוי, ראוי לו שיקבץ כל חכמתו מג׳ הערוצים.

ואף המתלמד יעשה כן בקבצו חכמת רבו וחכמת חברו, אך בוודאי יצרף להם לימוד לאחרים שבזה הוא מועיל לנפשו בהיותו נכנס לקטגוריה של ר׳ חנינא שאמר:

״הרבה תורה למדתי מרבותי ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״(מכות י', ע״א)

המלמד לאחרים לא ייגרע כוחו ולימודו ואדרבה יגדל ויפרח יותר ממה שהיה. ״בהעלֹתך את הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, ו"ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.

יש לשאוף ללמוד את התורה בכל רבדיה השונים בפשט, ברמז, בדרש ובסוד – הפרד״ס.

כל החפץ למצוא תורה וחיים חייב הוא לעמול וליגע בעמל התורה.

״כי־חיים הם למצאיהם״. אל תקרי מצאיהם אלא מוציאהם.

בחיתוך הדברים מפיו וביגיעת הלימוד, ימצא האדם תורה והיא היא הנותנת לבשרו מרפא. "כי-חיים הם למצאיהם ולכל-בשרו מרפא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ההרכב הדמוגרפי של העולים

אחד המאפיינים הבולטים של הגירת היהודים הוא ההרכב המשפחתי בה, ואלו היו פני הדברים גם בעלייה מצפון־אפריקה לארץ ישראל במאה הי״ט. בתיאוריו של ר׳ יוסף משאש את העלייה ממכנאס, גם אם תיאוריו ספרותיים בלבד, חוזר וניכר מאפיין זה: ׳שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות׳. נוסף על משפחות גרעיניות, בתיאוריו, וגם במפקדים, אפשר לזהות גם משפחות מורחבות שעלו יחד. בשנת תרי״ג (1853), למשל, יצאה ממכנאס שיירה של שמונה משפחות, שהיו בה כשבעים נפש ובהם הוא ציין את אלו: ׳מסעוד בן עמארא וביתו ובית אביו, עשרה עשרה [!] נפשות, מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, וחמיו וחמותו עשרה נפשות, שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות, רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מודי ראגונץ וביתו י׳ב נפשות׳. הרישומים במפקדים מאשרים את התיאור של הרב משאש: משפחות שלמות עלו ארצה. רישום במפקד שנערך בשנת תרכ״ו (1866), למשל, מעיד על יהודי ושמו גיגי, בן ארבעים ושש, שעלה ארצה ממכנאס בשנת תרכ״א עם אשתו אסתר וארבעת ילדיהם; במפקד משנת תרל״ה (1875) נמצא יצחק אריה, בן שלושים וחמש, שעלה ארצה ממכנאס כשמונה שנים קודם לכן, עם אשתו קארין ושניים או שלושה מארבעת ילדיהם. האלמנות, האמהות והחמיות שעלו עם בני משפחותיהן רשומות בלוח נפרד, ברשימות האלמנות.

שלמה דשן חישב את גודל המשפחה הממוצעת במכנאס בסוף המאה הי״ט והגיע לכ־5.3 נפשות למשפחה, ובהתחשב בנסיבות נוספות הסיק שהיו כשלושה ילדים למשפחה. בארץ היתה המשפחה היהודית המערבית (ולמעשה המשפחה היהודית בכלל) קטנה יותר. מעיבוד הנתונים על כלל יהודי צפון־אפריקה הרשומים במפקדי מונטיפיורי בעיר טבריה עולה כי הגודל הממוצע של משפחה שבה ראש המשפחה הוא גבר נשוי בן עשרים־ארבעים ותשע היה כשלוש נפשות בלבד, דהיינו זוג וילד אחד. מכך אפשר לשער ששיעורי התמותה בארץ היו גבוהים מאלה שהיו במכנאס באותה תקופה. אם כי, כמו שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, היו גם משפחות גדולות יותר.

זהותם האתנית של יוצאי מכנאס והשתלבותם בחברה היהודית בטבריה

כשהגיעו לטבריה שמרו העולים ממכנאס על השתייכותם המקורית, המבוססת על עיר מוצאם, ולא יצרו קבוצה חדשה בעלת זהות ׳מערבית׳ רחבה. הם הביאו אתם מקהילתם במרוקו לא רק את שפתם ואת מלבושיהם, אלא גם את דפוסי ניהול הקהילה ואת דפוסי הפעילות החברתית שלהם. עם הגידול במספר העולים בעיר במחצית השנייה של המאה הקימו יוצאי מכנאס בתי כנסת ייחודיים, אם כי לעתים באופן זמני בלבד. בתי הכנסת, בתי המדרש וחברות הלימוד האלה התאפיינו בסגנון התפילה והלימוד וכן בדרכי המימון של מוסדות הקהילה ושל נתמכיה.

כמה גורמים סייעו לשמר את הזהות הקבוצתית של יוצאי מכנאס בטבריה: המספר הנדרש של בני הקבוצה (׳המסה הקריטית׳) שאפשר את קיומם של חיים קהילתיים; דמויותיהם המיוחדות של המנהיגים בני הקבוצה; והכוח הכלכלי של מקצת בני הקבוצה, שסייע לאחרים ולהחזקת מוסדות. עם זאת לא היתה היבדלות זו שלמה או מוחלטת, והיא אף לא נמשכה יותר מאשר בזמנם של בני דור העולים עצמם. כמו כן, בד בבד עם שמירת זהותם הייחודית ופעילותם הבדלנית הם לא פרשו מן הקהילה הספרדית. המערבים לא נדחקו אל שוליו של המבנה החברתי, הרוחני או הפוליטי. אדרבה, הם השתלבו בפעילותה של הקהילה היהודית בעיר בכללה; חכמים מערבים בעלי שיעור קומה ממשפחות רבניות ידועות מילאו תפקידים ציבוריים מרכזיים בחיי הקהילה היהודית בעיר והטביעו עליה את חותמם. הם הנהיגו אותה, הם קבעו את דרכי פעילותה, הם ייצגו אותה בחוץ לארץ כשד׳׳רים, והם מילאו את מוסדותיה ואת רחובותיה. בשנים תרל״ג-תרמ״א, למשל, כיהן בה ר׳ רפאל ב׳׳ר שלמה ממאן כרב הראשי. בשנות השבעים כיהנו בה ר׳ יהודה ב׳׳ר יוסף בירדוגו, ר׳ יהודה אסמג״א ור׳ רפאל מאמאן בדייני בית הדין, כאבות בית הדין, כפרנסי בתי הכנסת וגבאיהם, כראשי הישיבות וכשד״רים.

אמנם בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה נוקטים קיפוח ואפליה כלפי החכמים המערבים, בעיקר כלפי היהודים יוצאי מכנאס, והכוונה לאפליה בחלוקת כספי התרומות ללומדים בעיר, אך התלונה התמקדה בבעיה הכספית בלבד, ולא נשמעו בצדה תלונות על קיפוח בחלוקת התפקידים או על אפליה חברתית: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית לחו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳. נראה לי שהסיבות לכך שהמערבים, ובמיוחד יוצאי מכנאס, השתלבו בקהילה הספרדית שילוב מלא היו לא רק פועל יוצא של שיעורם הגבוה באוכלוסייה ושל כוח מנהיגותם הרוחנית. מצב זה נוצר כנראה משילובם של הגורמים הללו באווירה הכללית של סובלנות ששררה אז בקהילה היהודית בעיר ובעיר בכלל.

בתי כנסת ובתי מדרש של יהודי מכנאס בטבריה

בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בעיר, בית הכנסת ׳עץ חיים׳ מייסודו של ר׳ חיים אבואלעפיה במאה הי״ח ובית הכנסת ׳הסניור׳ שהקים סניור ר׳ שמואל הכהן קונורטי בראשית המאה הי׳׳ט, נבנו מתחילתם כמבנים שאכן נועדו לשמש בתי כנסת, ולהם אולמות גדולים, מקורים בכיפות, ארונות קודש מעוצבים בעיצוב מיוחד, וכל אחד מהם נתון בתוך קיר מעוצב אף הוא בעיצוב מיוחד. כצפוי, עם הגידול באוכלוסייה בעיר במאה הי״ט, נוסדו עוד בתי כנסת, רובם ארעיים וממוקמים בחדרים או במבנים קיימים בעיר. במרוקו הלכה והתרחבה באותה עת התופעה של בתי כנסת פרטיים, ובמחצית השנייה של המאה הי״ט קיבלה תופעה זו את אישורם של החכמים. כך, בעת בואם של יהודי מכנאס לטבריה הביאו אתם העולים אופי חדש זה של בתי כנסת. נוסף על בתי כנסת של הציבור ושל היחיד נוסדו בטבריה גם בתי כנסת מסוג ביניים, בתי כנסת שהקימו אגודות של חכמים, מעין בתי כנסת של קבוצת יחידים; לא של ציבור. ייתכן שהמחסור באמצעים אצל כל אחד מיחידים אלו בנפרד הביא את שיתוף הפעולה ביניהם. ייתכן גם שהקמת בתי הכנסת האלה לא היתה אלא תוצאה של פילוג כלשהו בין תלמידי החכמים בעיר. בהקשר זה יש מקום לציין את הקמתם של בתי כנסת ייחודיים לעולי מכנאס, שהיה בה כדי לבטא את גיבושם החברתי של עולי מכנאס בטבריה גם במרחב הפיזי.

בבית הכנסת הוותיק ׳עץ חיים׳ נשמר היסוד ה׳ספרדי טהור׳, אם כי התפללו בו גם מערבים, והם אף מילאו תפקידים כגון בעל קורא או שמש. כמו כן הסתננו אליו השפעות מוגרביות – פיוטים שנאמרו בבית הכנסת, פיוטים על טבריה ועל רמבה׳׳ן שנכתבו עוד במגרב. החל משנות השישים והשבעים, כאשר גבר זרם העולים ממרוקו ונוסדו בתי כנסת ייחודיים להם, עברו רבים מן המתפללים המוגרבים לבתי הכנסת העדתיים.

בית כנסת נפרד ייסד חכם יחיד בקומה השנייה של ׳עץ חיים׳, מעל המכלול של בית הכנסת ששירת, כאמור, ציבור כלל־ספרדי. החכם שייסד את בית הכנסת הנפרד היה ר׳ עקיבא חייא בהלול, תלמיד חכם, גדול בתורת הקבלה, יליד טבריה, בנו של הרב משה בהלול שעלה ממכנאם. הוא קיבץ סביבו תלמידים ואתם התפלל. נראה שבית כנסת זה פעל בעשור האחרון של המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים.

על מסעוד דהאן כמעט אין לנו פרטים ביוגרפיים, אך ידוע כי גם הוא הקים בית כנסת בשנות השבעים של המאה הי׳׳ט. בית כנסת זה היה ממוקם בקומה השנייה של בניין שהתגוררה בו משפחת דהאן. בשנת 1946 אמנם תוארו הבימה והרהיטים כ׳פשוטים ודלים׳, אך עם זאת נדרשו שני ארונות קודש כדי להכיל את כל ספרי התורה בו. מספר ספרי התורה מעיד על עושר, לפחות בזמן כלשהו בתולדות בית הכנסת. אולם התפילה שבו הספיק להכיל כשלושים או ארבעים מתפללים (שלושה או ארבעה מניינים). בין המתפללים היו בני משפחות עבו ודהאן וכמה מבני המשפחות ועקנין ואבואלעפיה, כולן משפחות בעלות אמצעים. מקום בית הכנסת בשכונה הצפונית ושייכותם החברתית־הכלכלית של המתפללים בו מעידים על מעמד כלכלי־חברתי ברור – אמידי הקהילה.

׳בית הכנסת של המערבים׳ מייצג את דגם בתי הכנסת של קבוצה. בשנת תרל״ה (1875)רכשו הרבנים המערבים דוד ועקנין, יהודה טולידאנו ומנשה חמווי דירה כדי שתשמש בית כנסת. המקום היה קטן(שלושים ושישה מטר רבוע) ונמצא במרתף בניין בתוך השוק, שלשם התפשט הרובע היהודי עם גידולו של היישוב היהודי בעיר. ייתכן שחכמי טבריה רמזו גם על בית הכנסת הזה במכתבם לרבני מכנאס מחודש סיוון תרל״ו (1876) כשתיארו את התנאים הקשים בעיר ואת העומס שהוטל על קופת הקהילה, רמה גם כי בימים האלה בפו״י [בן פורת יוסף] נתוספו ספסלים בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו וירבו ויעצמו עם בנ״י [בני ישראל] הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצנו׳.ככל הנראה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקה לפעול הישיבה במקום, ובשנים תש״ח־תש״ט נהרס הבניין.

גם במתחם ציון הקבר של רמבה׳׳ן, ׳רחוק מן העיר מיל, למעלה מחמי טבר״, הוקמו ישיבה ובית הכנסת, והוא נקרא ׳שער השמים׳. תולדות האתר שבציון קברו של ר׳ מאיר והתפתחותו כרוכות עם תולדות היהודים המערבים, אך לא עמן בלבד. ליהודי המגרב זיקה רגשית עמוקה לזכרו של ר׳ מאיר בעל הנס, ולצד העולים הרבים שהשתקעו בטבריה במאה הי״ט כדי להיות בקרבתו, היו גם רבים שבאו להשתטח על קברו: ׳כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אקאנא׳.ואשר ליהודי מכנאס, אף כי השתתפו בהקמת האתר והיו מהלומדים בישיבה שם, קשה להצביע על ייחודם.

חכמי טבריה הספרדים ייחסו חשיבות רבה לבניית ציון מכובד לקבר. במקום הוצבה אבן גדולה בדומה לאבן ריחיים, והיא עמדה במקום כמאה שנה, עד לרעש שהתחולל בשנת תקצ״ז. בשנת תרכ״ו(1866) קנתה הקהילה את חלקת הקרקע שמסביב לקברו של ר׳ מאיר, וחילקה אותו בין האשכנזים ובין הספרדים. בשנת תרכ״ז(1867) יצא ׳קול קורא׳ לתפוצות הגולה, הקורא לתרום כספים לבנייה במקום. על הכרוז חתמו שמונים ושלושה מרבני טבריה הספרדים ורבנים אחדים מירושלים, מחברון ומצפת. קרוב למחצית החותמים מטבריה היו מערבים. בתוך התנופה של התחלת הבנייה באתר יצאו שלוחים מיוחדים למרוקו: בשנים תרכ״ח-תרכ״ט יצאו ר׳ שלמה אבואלעפיה ור׳ יהודה רבוח, ובשנת תרל״א יצא ר׳ יעקב סיקלי הכהן. בעזרת התרומות שגייסו שד״רים אלה במרוקו ובעזרת תרומות אחרות, הושלמה בניית בית הכנסת, ויום־יום למדו בו חכמים מטבריה, מרביתם מערבים.

ככל הנראה את מסורת ההילולה של רבי מאיר החלו להנהיג ביום י״ד בניסן רק בסוף שנות השישים של המאה הי״ט, כאשר יושבי העיר הזאת בראותם כי גדל כח בעל הנס ובקנאתם לאחיהם יושבי צפת, אשר עדת הספרדים בהעיר [!] הזאת תאסוף כסף רב שנה שנה מההדלקה וההלולא אשר יחוגו על קבר רשב״י, גמרו אמר לעשות גם הם הדלקה והלולא על הקבר הזה שלשת ימים עוד לפני ה׳הלולא דרשב״י.

וכך, החל משנות השבעים של המאה הי״ט, היתה ההילולה של רמבה״ן לחלק חשוב בחיי העיר, ובטקס שהתפתח סביבה מילאו המערבים תפקידים מרכזיים, אם כי באופן רשמי החכם באשי של טבריה הוא שניהל את הטקס.

סיכום

גישתם של החכמים במכנאס לארץ ישראל בכלל ולטבריה בפרט והאווירה החברתית שם במאה הי״ט חיזקו את הקשר עם הארץ ועם העיר טבריה. הפיוטים על טבריה ששרו היהודים במכנאס בשבתות, במועדים ובאירועים משפחתיים, התרומות שנאספו מהם לקופת רמבה״ן והתלהבותם של בני העיר מעצם נוכחותם של השד״רים הרבים מטבריה, לצד דרשות הרבנים בשבח ארץ ישראל ופסקי ההלכה הקושרים את היחיד^׳ עם ארץ ישראל, כל אלו הפכו את טבריה ליסוד קרוב ורוטט בחייהם של יהודי מכנאס. בעידודם של הרבנים, ובראשם חכמים ממשפחות טולידאנו ובירדוגו, שאחדים מבניהם אף התיישבו בטבריה, עלו אליה רבים מן העיר. גלי העלייה שפיכּו אליה ניכרו מאמצע שנות החמישים ונמשכו כל שנות השישים של המאה הי״ט.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבוע את מניעיו של כל יהודי ויהודייה בהחלטה לעלות ארצה ולבחור בטבריה כיעד התיישבות, אולם מעיון במאפייניה של עליית יהודי מכנאס לטבריה עולה כי בבואם של העולים להחליט על עצם העלייה ועל בחירת מקום המגורים בארץ ישראל הושפעו רבות מתפיסות תרבותיות. מדובר במושגים של מקום במציאות ובדמיון (real and imagined place), שיש להם השפעה על תהליכי הגירה וכן על הכרעותיהם של מהגרים בבחירת מקום מגורים. ולענייננו, נראה שאצל יהודי מכנאס התמזגו הפרשנות האישית שלהם על התמורות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו באותה עת עם תפיסותיהם בקשר לארץ ישראל ולסגולותיה המיסטיות. גורמים אלו, כאמור, הם שהצטלבו במרחב ובזמן והביאו לעלייה המוגברת של יהודי מכנאס במחצית השנייה של המאה הי״ט.

אמנם לעתים קרובות לחצים חיצוניים יוצרים את הדחף להגירה, אולם הבנתו של היחיד את המציאות שהוא נתון בה במקום המוצא ותפיסותיו הסובייקטיביות באשר אליו ובאשר למציאות שימצא במקום היעד שלו הן שקובעות את כיוון ההגירה ואת יעדו, מקום מגוריו החדש, ואלה היו פני הדברים בעניין שאנו דנים בו כאן. אהבת ארץ ישראל והדבקות במצוות הכרוכות בהתיישבות בה פיעמו בלבותיהם של יהודי מכנאס במאה הי״ט, וכך גם האמונות המיסטיות, ואלו התפתחו בקרב בני הקהילה לכלל תפיסות ייחודיות של מרחב וקדושה.

כשהגיעו ארצה שאפו עולי מכנאס להגשים את חלומותיהם בטבריה, ובעצם ההתיישבות בה הטביעו את חותמם עליה לא רק בריבוים הניכר, אלא גם ברוחם ובתפיסותיהם. הם השתתפו בחיים התורניים בעיר ותרמו את חלקם בחוכמתם ובכוח מנהיגותם וכן בהקמת בתי כנסת ובתי מדרש. מסורות קהילתיות ממכנאס מצאו את ביטוין בפיוטים שנאמרו בבתי הכנסת, במנהגים בקברי הצדיקים, ובראשם בציון הקבר של ר׳ מאיר בעל הנס, באופן ניהולה של הקהילה לרווחתם של בניה. העולים הוותיקים קלטו יפה את החדשים והקלו עליהם את התאקלמותם בארץ, וההדים החיוביים על כך הגיעו אל בני קהילתם בחוץ לארץ בגדר של ׳סיפורי נפלאות׳ על סגולותיה של טבריה, ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל, וכל אלו כנראה עוד הגבירו את עוצמת פעימותיהם של גלי העלייה הנוספים.

סיום המאמר– עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד  301

היום הראשון ללימודים

"סוזן" פנתה אלי אחותי הגדולה אנט, הגדולה ממני בעשר שנים, ״רק אתמול מלאו לך שש שנים. לקחתי יוזמה ורשמתי אותך לכיתה א^,… עלייך לבוא עמי אל ביתי בכדי למדוד את החלוק הוורוד שאני תופרת לך״. והוסיפה בצחוק רם, ״את תלבשי אותו מדי יום מעל בגדייך ותשתדלי לשמור על ניקיונו, כי אין אחר״. השבתי, ״יכולה אני לבוא אתך כעת וללכת כבר לכיתה א׳?״ ״ידעתי שמיד תתלהבי! את יכולה למדוד את החלוק עוד היום, אך שנת הלימודים תיפתח רק בשבוע הבא. עלייך להבטיח לי שלימודייך יהיו רציניים ביותר ושתכיני את השיעורים כפי שתידרשי לעשות. אחרת, שנת לימודים אחת תספיק לך ואת תישארי בבית עד שתגדלי ותצאי לעבוד כתופרת או כשוליה לתופרת. האמיני לי. קשה מאוד להעביר ימים שלמים מול מכונת תפירה שאינה מדברת ושמגיבה רק לתנועות ידייך הזריזות. אני עושה זאת וזה לא משעשע כלל. בזמני לא הייתה תכנית לימודים מסודרת, ונאלצתי להשלים את המעט שאני יודעת בכוחות עצמי. זה חבל מאוד כי אני צמאה ללמוד, אבל כעת כשאני נשואה והרה, כבר אין באפשרותי לעשות זאת. אך את יכולה. ברגע שפתחו את הכיתה הראשונה במלאח, הזדרזתי לרשום אותך כי אני מרגישה שאת צמאה כמוני לדעת כל דבר ורק אינך מעיזה לשאול. כל שנת לימודים מוצלחת שתסיימי, תקנה לך חיים אחרים ומעניינים, וכך, במקום לעבוד בעתיד אצל אחרים, אחרים יעבדו עבורך והחיים שלך יהיו מעניינים יותר! בואי עמי כעת!״ נתלוויתי אליה בדילוגים מהירים, חסרת סבלנות וסקרנית לגלות כבר איך תיראה התלבושת האחידה הראשונה שלי, שתלוויני, כך הבטחתי לעצמי, בחמש השנים הבאות. הגענו אל ביתה של אנט, שלאחר נישואיה לז׳קוב, עברה לגור בדירה גדולה ברובע היהודי, במלאה של מראכש. אהבתי לבקרה בביתה החדש והשונה כל כך מכל הבתים שהכרתי במלאח שלנו. עיצובו היה יוצא דופן. השילוב של אבנים עם מרצפות ססגוניות, המובלט על ידי חרסינות המעוטרות בציורי פרחים ומקשטות את הקירות עד למחצית גובהם, יצרו מיזוג מדהים ומלא קסם. ארבעה חדרי שינה היו בדירה. פינת האוכל הייתה מוארת באמצעות קרני שמש המסתננות דרך ויטראז׳ים צבעוניים של חלון עגול חצוב בתקרה היישר אל מרכזו של שולחן גדול ממדים בצבעי בורדו ולבן, מסביבו כיסאות מרופדים בעור כחול כהה. משחק האורות הפנט אותי. שעות ארוכות הייתי עומדת במרכז החדר, עוקבת אחרי ריצוד הצבעים מעל השולחן המלבני עד כי לא היה צריך להשגיח עלי כלל.

החלוק הוורוד והחדש שלי חיכה לי ליד מכונת תפירה חדשה, ידנית, שניצבה בצד השולחן. מיששתי את הבד שהיה נוקשה מעט בשל תמיסת העמילן המרוכזת מדי שהוא הוטבל בתוכה, ונהניתי להרגיש את מגעו על החלקים החשופים של גופי. מיד ניגשה אנט למכונה להשלים את מלאכת התפירה בה היא שלטה היטב, וכעבור זמן קצר היה החלוק מוכן. עמדתי כמהופנטת מול בבואתי שבראי הגדול הניצב במרכז חדר השינה מעל כוננית מעץ בוק כהה. מאחוריי השתקפה לה דמותי דרך מראה נוספת הקבועה בדלת ארון הבגדים, ואני, כמו טווס, התהלכתי בין שתיהן והצגתי את עצמי לעיני אחותי שהייתה מרוצה מהתוצאה וצחקה בקול רם נוכח התלהבותי.

הימים חלפו להם באיטיות והלילות היו ארוכים ומלאי חלומות, דמיוני הפרוע החל לעבוד שעות נוספות. כיצד ייראו הכיתה ובית הספר, מיהן המורה והמנהלת, האם אשאר שם במשך כל היממה או רק בחלק ממנה? שום דבר לא היה ברור וידוע לי אך לא העזתי לשאול. העדפתי לחכות ולגלות בעצמי את הנסתר.

בוקר היום הראשון הגיע. השעה עדין מוקדמת מאוד ואמי לא מיהרה להתעורר. אבי כבר מזמן הלך לבית הכנסת מבלי שהעיר אותי. יושבת אני במיטתי וממתינה בסבלנות לבואה של אנט, אחותי, אשר אמורה ללוותני לבית הספר. אבי ישוב בוודאי עם צרור הספנג׳ ואני עודני מחכה. הייתכן ששכחה היא שזהו היום הראשון ללימודיי? היא אכן נראתה כל כך טרודה בזמן האחרון בבעיות כלשהן שעליהן שוחחה עם אמי, למרות שאני לא הבנתי ולו מילה אחת מדבריהן. אך לא, היא לא שכחה, והנה אני כבר שומעת את צעדיה הנמרצים. היא ניגשה אלי, מתנשפת עדיין, והתחילה לסרק את שערי שנחפף יום קודם על ידי אמי, קולעת אותו לשתי צמות דקיקות, שאותן קשרה בשני סרטים רחבים וורודים כצבעו של החלוק החדש. היא הניחה לרגליי זוג נעליים חדשות שאותן רכשה עבורי מבלי שמדדתי קודם, ובקפיצה קלה התלוויתי אליה לגיגית הגדולה כדי לרחוץ את פניי. לא היה לי צורך במברשת שיניים וגם לא במשחה. באותם ימים, לא הייתה מודעות לנושא, ואכן סבלתי, כמו רבים, לא מעט מכאבי שיניים עזים שחלפו להם בייאוש בעת שלעסתי מעֵשֶׂב השִׁיבָּה או העראק שאמי דאגה לקנות לצורך העניין. אחרי הרחיצה, הלכנו לביתה של אנט ואכלנו עם ז׳אקוב בעלה ארוחת בוקר: פרוסה מרוחה במעט חמאה ודבש, וכוס תה. ויצאנו לדרך.

בדרכנו חלפנו על פני השוק, ״אל גזארין, שהתחיל כבר להתמלא בגברים השבים מהתפילה ונושאים בידיהם שרוך נצרים עליו מושחל צרור ספנג׳, סופגניות זהובות, המפיצות ניחוח בכל הסביבה. הרוכלים המוסלמים החלו להציב את מרכולתם ברחבת השוק שהלכה והצטמצמה בהדרגה, מתפצלת למעברים צרים המתעקלים בין ערימות הסחורה. חנויות מודרניות שוכנות בנינוחות לצד חנויות עתיקות ומיושנות התלויות מעל שתי מדרגות, ומתוך חלון אחת מהן בצבץ ראשו של מוכר חסר שיניים שלא היסס לחייך ולחשוף את שיניו הבודדות שמזכירות מעבר חצייה. תכשיטנים, סנדלרים וירקנים עמדו לצד חנויותיהם ושוחחו ביניהם בשלווה. שום תחרות לא ניכרה ביניהם, גם לאחר שנפתחו עוד ועוד חנויות. הייתה פרנסה לכולם. הם אף הצטערו כשאחד מהם סגר את העסק שלו ועזב מסיבות שהיו שמורות עמו. לקוחות יכלו להתהלך כאוות נפשם בין החנויות ולשוחח עם בעלי הדוכנים והמוכרים על צרותיהם או על מזג האוויר, לעתים מבלי לקנות מאומה, ומבלי שמישהו יראה בזה פגם. היו ימים בהם הפרנסה פרחה, והיו גם ימים אפורים יותר. הכול היה מקובל שם. הכול בידי שמיים. גם הטוב וגם הרע. הייתה לידה? ״תודה לאל!״ הייתה פטירה? ״אלוקים נתן ואלוקים לקח!״

הכול אפשר היה למצוא בחממה של המלאח במראכש, העיר האדומה שלי. הסחורה הייתה תלויה מעל פתחי החנויות הצרות, ההבדלים הגדולים באופי הסחורה נראו הגיוניים ואף יצרו הרמוניה אדירה, כזו שאפשר למצוא רק שם.

בית הספר היסודי הראשון ברחוב קורקוס

אנט ואני התקרבנו לבית הספר. ציירתי אותו בדמיוני כמבנה רחב ומלא בכיתות ובתלמידים המחכים לבואי בכדי להתחיל את יום הלימודים הראשון. חשבתי שהדרך אליו תהיה ארוכה מאוד, אך להפתעתי, כבר בעיקול הראשון באמצע רחוב קורקוס, הגענו לדירה קטנה. כן. דירה רגילה עם שער ומזוזה. היססתי והרמתי מבטי אל אחותי שעודדה אותי להיכנס.

״היכנסי״, היא אומרת, ״הכירי את המנהלת ואת המורה שלך. את מכירה חלק מהתלמידים כי כולם שכנים. יש כאן אה הבת של גב׳ כהן, התופרת שלנו, ואת הבת של פינטו, וגם הבת של אלקיים. אל תחששי…״

מנהלת בית הספר התקרבה אלי, ליטפה את ראשי, ודחפה אותי בעדינות לתוך כיתה שבה ישבו כעשרים תלמידות. כולן היו לבושות בחלוק ורוד ולראשן סרט מגוחך הנראה כמו פרפר המאיים להתעופף באוויר אך שהוא מרותק לקודקוד על ידי סיכה רחבה, בדיוק במרכז הראשים, ראשים שיקבעו מעתה והלאה את עתידנו. דלת הכיתה ננעלה בטריקה מאחורי המנהלת הפונה אל המורה שעומדת בפינה, זקופה כסרגל, ורק עיניה מתרוצצות מצד לצד כאילו מחפשות לשווא מפלט. נוכחותה של המנהלת היא שגרמה לחוסר הנוחות שניכר בה. עובדה שכאשר כבודה יצאה מן הכיתה, התעשתה המורה ובן רגע פתחה בשיעור.

״בוקר טוב ילדים!״, ״בוקר טוב המורה¡״, כך נפתח השיעור. ומייד: ״אנו נתחיל בלוח הכפל… נכפיל בספרה שתיים את כל הספרות שעל הלוח עד שנלמד אותן בעל פה…״ והמורה פצחה בדקלום: ״שניים כפול אחד הם שניים, שניים כפול שניים הם ארבע…״ חזרנו על הדקלום שוב ושוב כמו מנטרה במשך כל שעות הבוקר. המורה לא הרפתה עד אשר ידענו זאת בעל פה. גם בלילה, כשעליתי על יצועי, חזרתי ללא הרף בחלומי על לוח הכפל ומלמלתי את השיעור הראשון מתוך שינה. למחרת היום, כשאמי העירה אותי, מייד דקלמתי באוזניה את לוח הכפל. היא לא הבינה מה אני שחה, והתפלאה שכבר לאחר יום לימודים אחד הצלחתי ללמוד צרפתית, שפה שהייתה זרה לה לחלוטין. היא הרימה מבטה לשמיים והודתה על כך לבורא עולם, וכמובן גם לאנט אחותי שבאה לבקר בהמשך ולראות אם התאקלמתי בלימודים.

למדנו יום, למדנו יומיים, עברו חודשיים, עד שבוקר סגרירי אחד, באמצע השיעור, הרגשנו שהאדמה רועדת והתקרה התמוטטה מעל ראשינו הקטנים. הכיתה התמלאה באבק, ונדמה היה כאילו האדמה פערה את פיה. תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו, כל חברותיי לכיתה יחד עם המורה והמנהלת, מחוץ לכותלי בית הספר שהמשיך להתמוטט. הכל קרה במהירות הבזק ולא הספקנו לעכל מה קרה. לא ידענו רעידת אדמה מהי ולכן גם לא נבהלנו. להיפך, היינו משועשעות מכך שהשיעור המשעמם כל כך נקטע פתאום ושהמורה הקשוחה נראתה מבולבלת ואיבדה את עשתונותיה. היא הרימה את שתי ידיה מעל ראשה כדי להגן עליו. מפני מה ? לא הבנתי. חיקיתי אותה והבטתי סביבי לראות אם חברותיי עושות כמוני. לא קיבלנו שום הוראה מפורשת ורק שמענו את קריאותיה הצורמניות של המנהלת פורצות מן החצר ודורשות לפנות את כל הכיתות כי בית הספר לבנות מתמוטט, ועלינו לעבור מייד לבית ספר אחר. הבית הרעוע ששימש לנו כבית כפר לא החזיק מעמד ופשוט קרס מבלי לחכות שנעזוב. שימחה אותי המחשבה שהעברתנו לבית ספר אחר תימשך שבוע או שבועיים לפחות, בהם נוכל לבלות בחצר או ברחובות המלאח, ושעוד ימי לימודים בוודאי יתבזבזו בהיערכות ובמיון ופיזור מחדש של התלמידות לכיתות.

בינתיים, מורתנו, ששיערה וריסיה האפירו מכמויות האבק שנשר מהתקרה ונראתה קשישה, התעשתה, העמידה את כולנו בשורה אחת, .זוגות זוגות, והובילה אותנו באמצע היום, מבלי להתייעץ עם הורינו, לבית ספר בשם ״ז׳אק בִּיגאר״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד29

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש

ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914

מאת

משה עובדיה

המחלקה לתולדות ישראל

ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי

חיבור לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"

הוגש לסינט של אוניברסיטת בר-אילן

תשרי תש"ע

 

חיבור זה נכתב בהדרכתו של

פרופ' משה אורפלי

מן המחלקה לתולדות ישראל

באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן

 

תקציר

'היהודים המערבים' הוא כינוים של יהודי צפון אפריקה, מהם שהגיעו לשם מארץ ישראל לאחר חורבן שני) בתי המקדש, מהם שהגיעו מספרד בעקבות גזרות קנ"א  1391 -( וגירוש ספרד בשנת רנ"ב  1492

יהודים מערבים הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בה החל מהמאה ה 11- . הכינוי 'מערבים' בא להם על שום

שהגיעו מהמגרב  – ארצות צפון אפריקה. רוב חוקרי המגרב נוהגים לכלול בו את מרוקו, אלג'יריה,

תוניסיה ולוב, כאשר בתעודות שעניינן הקהילות היהודיות במגרב נהגו ראשי הקהילות היהודיות לחלק את המגרב למערב הפנימי, שכלל את מרוקו, ולמערב החיצון, שכלל את אלג'יריה, תוניסיה ולוב.

מ 1830- החלו להגיע בודדים, משפחות וקבוצות של מערבים מהמגרב לארץ ישראל כדי להתיישב בה,

בעיקר ב'ארבע ארצות הקודש', כלומר בארבע הערים המקודשות לעם ישראל: ירושלים, חברון, צפת

וטבריה. בחברון, בטבריה ובצפת נמנו המערבים עם העדות הספרדיות והמזרחיות, כאשר הכוללים וראשי הכוללים היו מנהיגים ספרדים ומערבים. לא כן בירושלים: במחצית השנייה של המאה ה 19- חל תהליך פירוד בן הספרדים למערבים בהנהגתו וביזמתו של הרב דוד בן-שמעון, שהגיע ב 1854- מרבאט שבמרוקו, וסיבתו קיפוח המערבים על ידי ועד העדה הספרדית ואי-שוויון בחלוקת תרומות שהגיעו מהמגרב. המערבים הקימו קהילה משלהם, וזו הוכרה על-ידי השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי שירש אותו. למן השליש הראשון של המאה ה 19- חלו תמורות ניכרות בארצות המוצא של היהודים המערבים בעקבות החלת שלטון פרוטקטורט אירופי במקום שלטון מוסלמי.

 

מחקרנו דן בחיי יהודים המערבים בארבע ערי הקודש מ 1914- , ערב מלחמת העולם הראשונה ועד תום

המנדט הבריטי ב -1948- תקופה רבת תמורות ותהפוכות בתולדות עם ישראל בגולה ובארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה  1918-1914, מלחמת העולם השנייה  1945-1939, שואת יהודי אירופה והמגרב, חילופי שלטון בארץ ישראל – משלטון עות'מאני לאחר 401 שנים  1918-1517  לשלטון בריטי שנמשך  30שנים  1948-1918. באותם ימים עלו יהודים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית, בין 1919 ל 1935- , והיה עליהם לחיות לצד תושבי הארץ הוותיקים-יהודים ולא יהודים, ולקבל את מרות השלטון הבריטי בימים של מתחים חוזרים ונשנים בין יהודים לערבים בשל הגושפנקא שנתנה בריטניה ב'הצהרת בלפור' ב 1917- להקמת בית לאומי ליהודים בארץ וסירוב הערבים להכיר בהצהרה זו.

באותה עת החלו לקום בעזרת הבריטים מסגרות הגנה על היישובים ועל התושבים היהודים מפני פורעים

ערבים. תנועות יהודיות אחרות פעלו במחתרת נגד המוסלמים והשלטון הבריטי. אז גבר גם המתח בין

תושבי הארץ הערבים ובין יהודי הארץ מכ"ט בנובמבר 1947 , יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת

. מדינה יהודית בארץ ישראל, ועד תום השלטון הבריטי בארץ ישראל ופרוץ המלחמה במאי 1948

 

על היהודים המערבים היה להתמודד עם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו באותם ימים. במלחמת

העולם הראשונה חיו יהודי הארץ בתנאי הישרדות – גיוס לצבא העות'מאני, מציאת מקומות מסתור,

הוצאות להורג וגירוש מהארץ. לא כן המערבים. הם החזיקו בדרכונים זרים שהצילו אותם מגיוס לצבא

העות'מאני בימי מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו מהארץ והועברו לטיפול הקונסוליות שאליהן

השתייכו וכך שוב ניצלו מידי העות'מאנים. בימי המלחמה היו מערבים מעטים בגולה שהשתתפו בעזרה

חומרית ליישוב היהודי בארץ ישראל ולמערבים שגורשו והגיעו לגולה.

למערבים כמו לחלק מהיהודים מבני העדות האחרות בתקופה הנדונה היה דפוס של ארגון הקהילה כמו

של בני היישוב הישן, שהיה נתון למרות ועדי הכוללים – העדות.

 

ואולם לאחר המלחמה ועם החלת השלטון הבריטי חל שינוי ניכר אצל המערבים לא כעדה הנתונה למרות

ועד הקהילה אלא כאנשים עצמאיים החיים ככלל היישוב היהודי בארץ, השינוי שהתאפיין בהשתלבות

המערבים בחיי החברה היהודית בפרט ובחיי התושבים ה נָ כרים בתחומים רבים: מקומות מגורים

מעורבים, בתי כנסת מעורבים, בתי דין מעורבים – מערבים, ספרדים ואשכנזים, כאשר בירושלים בית הדין היה ייחודי בהשתייכותו לעדה המערבית, מכיוון שעדה זו הייתה עצמאית ולא תחת המרות של ועד העדה הספרדית או ועד אחר ולכן הייתה לה פריבילגיה כשאר העדות בקיום בית דין עצמאי הכפוף לרבנות הראשית. בחברון צפת וטבריה מנהיגי המערבים היו מבני העדה הספרדית והמערבית, ואילו בירושלים רק מבני העדה המערבית; השתלבות בחיי הכלכלה; קשרים עם יהודי התפוצות ועם חלק מתושבי ארץ ישראל; המערבים השתלבו גם במערך ההגנה והלחימה של היישוב על ידי הצטרפות למסגרות במחתרת ושלא במחתרת; השתלבות במערך החינוכי הרחב קרי במוסדות החינוך המסורתיים, הצטרפות למסגרות חינוכיות שכלל בנים ובנות, ובכלל זה בתי ספר של המיסיון שבו למדו גם נכרים לצד היהודים. אבל לצד מסגרות חינוכיות חדשות נשארו גם המסגרות הייחודיות של תלמודי התורה והישיבות, שבהם היו לרוב ספרדים – בני עדות המזרח ומעט מערבים.

מעט מהנשים המערביות השתלבו בחיי החברה והכלכלה, וגם סגנון לבושן השתנה. המטבח המערבי החל

להשתנות, ולצד מעט מאכלים ייחודיים למערבים חדרו למטבח מאכלים של עדות אחרות. המערבים

נקראו בדרך כלל בשמות יהודיים מסורתיים, אך היו גם שמות שהשתמרו מגירוש ספרד ומארצות מוצאם

במגרב.

 

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה

מבוא

הגדרת הנושא – מטרת המחקר

מחקרנו דן בהיסטוריה החברתית ובייחודם של היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ובהשתלבותם

בסביבתם ממלחמת העולם הראשונה ועד תום השלטון הבריטי. הנושא ייבחן באמצעות בדיקה של נושאים הקשורים לעולמם של היהודים המערבים, שעמם נמנים לא רק האליטות השייכות לעדה זו אלא כל היהודים המערבים בתוך הפסיפס האנושי הזה: הקהילה המערבית, הקהילה המערבית-ספרדית ואנשי היישוב בארץ ישראל – יהודים מעדות אחרות ונָכרים ממגוון העדות בארץ ישראל.

 

מצב המחקר וסקירת מחקרים עיקריים

רוב המחקרים על היהודים המערבים בארץ ישראל התמקדו במאות הקודמות למחקרנו, בייחוד במאה ה-19 , שבה החלו להגיע לארץ מערבים רבים מהמגרב. אופי עלייתם לארץ ישראל היה עלייה של בודדים, משפחות וקבוצות מערים מסוימות במגרב. התקופה שבה דן מחקרנו טרם נחקרה חקירה היסטורית מעמיקה, ואף אם חוקר מסוים הזכיר את המערבים, הרי הם הוזכרו בעניין מסוים הקשור לתולדותיהם אך לא בהיקף נרחב, כדי לתת מענה לשאלות שהצבנו להלן במחקרנו וכדי להגיע למונוגרפיה כוללנית על היהודים המערבים בארבע ערי הקודש בתקופה הנדונה.

 

ההיסטוריוגרפיה של המערבים בארבע ערי הקודש – מבחר מחקרים

מחקרים היסטוריוגרפיים על המערבים בארבע ערי הקודש בעת החדשה נכתבו מן המאה ה 19- ועד ימינו. להלן אסקור את המחקרים החשובים שבהם.

י' גולדמן חקר את העדה המערבית בירושלים ואת המחלוקת שלה עם ועד העדה הספרדית; נחום סלושץ פרסם מאמרים על תולדות המערבים בארץ ישראל ובארבע ערי הקודש ועל המערבים בני זמנו. אברהם אלמאליח כתב על תולדות המערבים בירושלים מעלייתו של הרדב"ש מרבאט בשנת  1854 אלמאליח סקר את ארגון העדה המערבית על-ידי הרדב"ש ואת מפעליו בירושלים כגון: בניית בתי כנסת, הקמת מבנים בעיר העתיקה והקמת השכונה הראשונה ביזמה פרטית מחוץ לחומות. עוד ציין את

המחלוקת הפנימית בעדה לאחר פטירת הרדב"ש ואת רבני ועד העדה ששימשו אחר פטירתו. אלמאליח סקר גם את החינוך ואת המצב החברתי והכלכלי של המערבים בירושלים. במאמר אחר דן בשאלת היפרדות של העדה המערבית מהעדה הספרדית, בביוגרפיה של הרדב"ש, תלמידיו, ילדיו ובמפעליו.

הרב יעקב משה טולידאנו ציין במחקרו על יהודי מרוקו את עליית הרדב"ש ויצירתו הספרותית וכמה פרטים ביוגרפיים על בנו, הרב בן-שמעון אהרון, ועל חכמים מערבים אחרים שהתיישבו בטבריה, ובהם בני משפחתו. יצחק בן-צבי פרסם מאמר על המערבים כאחד משבטי ישראל בירושלים והגדיר אותם דוברי השפה הערבית. זאב וילנאי דן ביהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ ישראל. הוא סקר את עלייתם ואת התיישבותם של המערבים מהמאה ה 11- ועד שלהי המאה ה -19.

רות קרק פרסמה תעודה ומאמר המעידים על הקמת שכונת מחנה ישראל בירושלים על ידי המערבים לפני הקמת שכונת משכנות שאננים. יעקב-משה ריבלין פרסם גם על אודות שכונת מחנה ישראל במחקרו על ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

רחל שרעבי דנה בהתבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית והתמקדה בחמש עדות, ובהן עדת המערבים. יהודה רצהבי פרסם קונטרס 'משפט לאלהי יעקב' המתאר את סבל עדת המערבים וטענות המערבים נגד הספרדים בדבר קיפוח העדה על ידי גביית מסים מרובים, צמצום התמיכה במערבים מכספי הכולל שהגיעו מחוץ לארץ, משרות רבניות שהיו בידי הספרדים והיחס המשפיל של הספרדים כלפי המערבים. יעקב ברנאי חקר את תולדות ועד העדה המערבית מ 1830- ועד 1918 ונתן את דעתו בעיקר לעניינים האלה: עליית יהודי צפון אפריקה במאה ה 19- , עדויות על העדה המערבית מהמאות הקודמות, הניסיונות להקים עדה עצמאית לפני תקופת הרדב"ש, תקופת הרדב"ש ותרומתו למערבים, הפוליטיקה של העדה לאחר פטירת הרדב"ש, שד"רים ומצב העדה בשלהי המאה ה 19- ותחילת המאה ה 20- עד תום מלחמת העולם הראשונה.

שאול זיו )אג'ייני( פרסם תעודות ששופכות אור על קהילת המערבים בשלהי המאה ה 19- ועל השד"רים שיצאו מארבע ערי הקודש למרוקו כדי לאסוף תרומות.

אברהם יערי מנה במחקרו על שלוחי ארץ ישראל שד"רים מערבים שיצאו לשליחויות בחו"ל במשך הדורות, לאו דווקא למגרב.

מיכל בן יעקב חקרה את המערבים בארץ ישראל במאה ה 19- מהיבטים של ההיסטוריה הגיאוגרפית והדמוגרפית. היא שילבה גם היבטים מעולמם התרבותי-רוחני של המערבים. מחקרה התמקד בעלייתם והתיישבותם של היהודים המערבים, במאפיינים הדמוגרפיים של העולים מצפון אפריקה, ביהודים המערבים בארבע ערי הקודש, בערי החוף וביישובים קטנים שאף בהם התגוררו מערבים.

יוסף שרביט עסק ברבני אלג'יריה מ 1750- ועד 1914 ובזיקתם לארץ הקודש בתקופה שלפני הפרוטקטורט הצרפתי ובחלק מהתקופה של שלטון צרפת באלג'יריה. במחקרו שרביט דן במשפחות עבו ושלוּש שהגיעו במאה ה 19- מאלג'יריה והשפיעו על היישוב היהודי בארץ. 17

אליעזר בשן סקר את העליות של המערבים מימי הביניים עד העשור הראשון של המאה ה 20- וחקר את הציונות המדינית והעליות ממרוקו עד הקמת מדינת ישראל.

מערבים מוזכרים גם בהיסטוריוגרפיה של חוקרי היהודים הספרדים בארץ ישראל וירושלים. אברהם חיים ציין במחקרו על היהודים הספרדים בירושלים מנהיגים ספרדים ממוצא מערבי ביישוב היהודי בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. חיים פרסם גם את שליחותו של הרב יקותיאל בן-שמעון, בנו של הרדב"ש, למרוקו ב 1914- מטעם ועד העדה הספרדית.

יצחק בצלאל ציין במחקרו על הספרדים בארץ-ישראל והשתתפותם בתחייה העברית בארץ בתקופה העות'מאנית אנשים מערבים חשובים מארבע ערי הקודש והעלה לשיח ההיסטוריוגפי את ציונותם של הספרדים מנקודת מבט שלפיה אפשר לכלול תפיסות מסורתיות של הלאומיות שלא מן ההיבט המודרני, כלומר עצם ישיבתם של הספרדים והמערבים בארץ ישראל לאורך הדורות ותרומתם ליישוב היהודי בתחומים שונים מעידה על ציונותם.

שלמה אלבוחר ציין את המערבים בירושלים במחקרו על היהודים הספרדים והתנועה הציונית בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי.

בספריו של עודד אבישר על חברון וטבריה יש רשימות וביוגרפיות של מערבים.

נתן שור חיבר ספר על צפת, ובו נזכרים מערבים וחכמים מערבים שהנהיגו את הקהילה הספרדית בצפת. מצטפא עבאסי דן בצפת במחקרו לתואר השלישי, הוא בעיקר עסק בערבי צפת, אבל לא התעלם מיהודיה שביניהם היו יהודים מערביים.

את ההיסטוריוגרפיה של היצירה הרבנית חקר שלום בר-אשר. במחקרו על הספרות הרבנית בצפון אפריקה הוא ציין ספרים של חכמים מערבים בארץ ישראל.

הרב שלמה דיין ציין 16 חכמים מערבים מירושלים, מהרדב"ש ועד הרב עמרם אבורביע – מהמאה ה 19- ועד תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20

משה-דוד גאון דן במחקריו בעדה המערבית בירושלים ובחכמים מערבים בארץ ישראל מתקופות קדומות ועד שנות ה 30- המאוחרות של המאה ה 20- 28

הרב דוד עובדיה חקר את היחסים בין מרוקו לארץ ישראל ופרסם תעודה הדנה בעזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה חסיד.

הרב משה עמאר פרסם מאמר הדן בצוואה של הרב רפאל-אהרן בן-שמעון. פענח תעודת צוואה זו והעלה אותה על הכתב.

אליהו רפאל מרציאנו דן בתרומת רבני ארץ ישראל לדפוס העברי במרוקו. במאמרו הוא מזכיר מערבים שהגיעו למרוקו במלחמת העולם הראשונה והקימו בתי דפוס ודן בקצרה בחכמים מערבים מאלג'יריה.

גיורא פוזיילוב דן בקשרים בין שד"רים מערבים ליהודי בוכרה משלהי המאה ה 18- ועד מלחמת העולם הראשונה. עוד פרסם הנ"ל יצירות של חכמים מערבים שהודפסו בבוכרה ועסקו ביהדות זו. דוד תדהר פרסם ביוגרפיות של מערבים עם ביוגרפיות נוספות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל.

את ההיסטוריוגרפיה של האישה המערבית במאה ה 19- חקרה מיכל בן-יעקב, ובמאמריה המחישה את הנרטיב ההיסטורי של העולות מצפון אפריקה, סיבות עלייתן וקווים לדמותן.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

לא בטוח שהיחס החיובי היה הדדי. מה חשב רוקח על מויאל בעומק ליבו? זאת אפשר ללמוד ממכתב ארוך שכתב לאחר מותו בדצמבר 1885. היהירות שלו והרצון לנכס כל דבר לעצמו באו לידי ביטוי גם במקרה זה. רוקח לא הסתיר את דעתו, שהוא אשר ״עשה״ את מויאל למה שהיה, מבחינת אהבת ארץ ישראל והתמסרות לה. לאחר ששיבח וקילס את המנוח(וראו עמ^׳ 144-143), נפנה לעסוק בתפקודו של מויאל בתחילת דרכו כיו״ר חובבי ציון בארץ. בהיותו יהודי-מזרחי ״טרם בא אל קרבו המובן האמתי מהמושגים הנכונים אשר לאחינו הנעלים מהאשכנזים באירופה בדבר יעוד אומתנו, ובעת אשר קבל המנוח את המשרה תחת ידו, עוד טרם הבין את הסוד האמתי של חובבי ציון… אני הפחתי בכל עת ובכל רגע במפוח הרגש על לבבו הנלבב, עד כי עשיתי ובראתי את ה׳ מויאל בהתואר האמתי שהיה לו. מטיף הייתי, ובכל יום דברתי על לבו וחבקתיו ואמצתיו, כי יפעל בכל כתו לטובת מטרתנו״.

בהמשך מכתבו הסביר רוקח כי מה שלא הספיק להחדיר במויאל, עשה במכתבים שכתב עבורו, ואשר נחתמו על ידו: ״מכתבים הכתובים באש, באותיות בוערות כלפידים ובמלים נוצצות״.

על תפקידיו הרבים לצדו של מויאל כתב רוקח ללא כל הצטנעות: ״אנכי הייתי המזכיר, מנהל החשבונות, המשרת שהביא והניח המכתבים בבתי הדואר [ביפו היו אז כמה בתי דואר: של הטורקים ושל מעצמות אירופה], ה׳משגיח׳ על פתח תקוה, הנוסע לגדרה, כותב הקבלות והמחלק לכל אחד ואחד כפקודת המנוח, הקונה(על פי פקודות המנוח ועל פי עצותיו ובינתו בכל דבר) את כל הדברים הדרושים להאכרים, המורה והמטיף לאחינו בפתח תקוה להשרות השלום בקרבם והמעורר אותם לאהבה איש רעהו… יומם לא נחתי מהמון עבודה בחוץ…״ רוקח הוסיף כי הוא היה איש הקשר הראשי בין מויאל לאיכרי המושבות, משום שהלה לא הבין את שתי השפות שבהן שלטו ודיברו: יידיש ורוסית. מדבריו עולה, כי בלעדיו היה מויאל אובד עצות.

לבסוף היה לרוקח גם גילוי: אברהם מויאל כרע לא אחת תחת נטל העבודה ושאל עצמו בנוסח: למי אני עמל? פעמים אחדות ביקש להתפטר, ״אך אני לא הנחתיו ודברתי על לבבו השכם ודבר, עד אשר נהיה ה' מויאל לאחד מהיותר מצוינים בין חובבי עמם״.לאחר מותו של מויאל המשיך רוקח לשמש בתור מזכירו של שמואל הירש, יורשו כיו״ר חובבי ציון. בתקופה זו התגלו אצלו שתי תכונותיו הבולטות: מצד אחד מסירותו לתפקיד ומן העבר האחר הרפתקנות מסוכנת, בוודאי בתנאי הימים ההם. תוך שבועות אחדים הוא התגבר על הניירת שהותיר מויאל, ויחד עם הירש הפיק דו״ח מפורט על ההכנסות וההוצאות של חובבי ציון בכל הקשור לשלוש מושבותיהם בארץ(ראו עמ' 152-150). לעומת זאת, בפתח־תקווה, שבה התגורר תקופה קצרה בתפקיד ״משגיח״ מטעם הירש, שירך את דרכיו. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שכתב הרב שמואל מוהליבר, שהיה מעורב בכל הנעשה במושבות הראשונות. בפברואר 1886 הוא שיגר מכתב להירש, שכל מילה שבו מדברת בעד עצמה: ״בידי מכתבים רבים המלמדים, שמר רוקח הוא אדם בעל מידות שאינן מוסיפות לו כבוד בשום פנים. הרבה אנשים מהימנים תארוהו בפני כאדם המשחית את בני  הנעורים בהרגילו אותם לעצלות, למשחקים, לפטפוט בעלמא ולכל מיני מעשים מפוקפקים אחרים. אם כי קשה לי להאמין בכל זה, שהרי האדון ויסוצקי הנכבד ומר מויאל המנוח בחרו בו, ואתה אדוני לא פיטרת אותו. בכל זאת, שמועות אלה הנפוצות על אודות האדון רוקח מדאיגות אותי…״

הירש ענה לרב מוהליבר ב-9 במרס כי רוקח חי בנפרד מאשתו, מבלי שהתגרש ממנה, ובפתח-תקווה חיזר אחרי נערות, ואפילו הציע נישואין לאחת מהן, מבלי לומר על כך דבר להוריה – התנהגות שלא הייתה מקובלת בתקופה ההיא. לאור זאת החליט הוועד הפועל בראשות הירש לבטל את מינויו בפתח-תקווה, והוא הפסיק לטפל במושבה זו.

לא עבר זמן רב והוא סיים את תפקידו כמזכירו של הירש. הוא חבר לאחיו שמעון, והשניים היו מיוזמי הקמתה של אגודת ״עזרת ישראל״, שסייעה לקליטת עולים חדשים ביפו. במקביל החלו האחים, עם אחרים, לקדם את רעיון ייסוד שכונה יהודית מצפון לעיר הבנויה, שב־ 1887 קיבלה את השם נווה צדק.

אלעזר, המרדן מטבעו, סייע לאיכרי ראשון־לציון במרד הראשון שלהם נגד פקידות הברון רוטשילד. הוא הפך לשנוא הפקידות, ואף אחיו שמעון לא סלח לו כשהעביר חלק מכספי נווה צדק לרכישת חיטה לאיכרים המורדים. רוקח עזב את הארץ ובמשך שנים נע ונד בארצות אירופה, כשהוא מטיף כל העת ליישוב ארץ ישראל.

ב-1914, בגיל 60, נפטר בעיר דרוהוביץ בגליציה, אז בתחומי הקיסרות האוסטרית, בודד וחסר כול.

אחרי מות

מותו הפתאומי של אברהם מויאל זעזע רבים, בראש וראשונה את בני משפחתו, רעייתו וילדיו ואנשים שהיו קרובים אליו במיוחד. כזה היה, ללא ספק, אלעזר רוקח, מקורבו ומזכירו האישי.

על האבל האישי והציבורי והזעזוע הנפשי שעבר רוקח ניתן ללמוד ממכתב ששיגר ביומה האחרון של שנת 1885 לוורשה, אל ראשי ״מזכרת משה״: ״בטח שמעתם גם הקשיבו אוזניכם מהאסון האיום שקרה לנו ולכל חובבי ציון במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל, ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה [הפיזור במקור]. עוד עיני יורדות מים ולבי חלל בקרבי על האבדה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, ומה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב'. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקיפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבטי עיני שטות צא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על־כל־פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מתבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא.

״כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גיבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הדורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו. איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפה נמצא תמורתו? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתייפח ותפרש כנפיה על גואלה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ח שנה. ומה נעשה?! מי ילך לפנינו? ומי יאסור את מלחמתנו, מלחמה כבדה וקשה עם המון אלפי מקרים ומכשולים המונחים על דרכנו מבית ומבחוץ? כן הנני יושב משמים, צופה ומביט לכל פנות לראות מאין יבוא עזרנו…״ בהמליץ הובאו דבריו של חיים חיסין מגדרה תחת הכותרת ״ירושלים״:

״רעה גדולה השיגתנו ואת כל חובבי ציון אתנו. ביום השבת י״א טבת נאסף אל עמיו ר' אברהם מויאל הגבאי הממונה פה מאת החברה חו״צ. המנוח היה נצר ממשפחה כבודה ועשירה מבני הספרדים היושבים ביפו, ובכל זאת דבק לבו אחרי האשכנזים לאהבה אותם ולעזרם בכל יכולתו, וכן עמל ויגע הרבה בדבר הישוב… הוא היה נוח לבריות סבלן ועניו מאד. ואחרי אשר קבל עליו את מלאכות חו״צ שקד בכל עוז לעשות רצון כל מבקשי פניו… בכל ימי חוליו שמט החולה את כל עסקיו ולא עסק בהם ורק אל עסקי יא״י [יישוב ארץ ישראל] שעה עד השעה האחרונה, וגם בעת הגסיסה כאשר סר רוחו מעליו נמלטו מפיו מלים הנוגעים רק בעניין יא״י. גדולה האבדה הזאת לבני יפו וגדולה מזה לבני חו״צ, כי מי יביא להם תמורתו? יבוא שלום ינוח על משכבו צדיק הולך נכחו״.

 גם המגיד, שבועון עברי שראה אור במזרח אירופה, בחר להגיש בהספד על מויאל את התמסרותו לעניין יישוב ארץ ישראל עד לשעותיו האחרונות ממש: ״עד כמה היה המנוח כהר״א [כבוד הרב אברהם] מויאל ז״ל נתון לענייני ישא״י [יישוב ארץ ישראל] רואים אנחנו ממכתב שהגיענו ממקור נאמן שנכתב חמשה ימים לפני מותו, לאמור: ״בסבת מחלתו(של מויאל) עזב כל עסקיו ואינו מקבל בביתו שום איש. לפניו מונחים הרבה מכתבים, מכתבים עם כסף, טלגרמות, כולם לא נפתחו, אך על אודות ענייננו(הקולוניות) לא חדל לדאוג אפילו רגע אחד, גם בעת שהכין הרופא עצמו לחתוך את רגלו״. במכתב אחר שנכתב אחר מותו כתוב לאמר: ״שלשים ושש שעות לפני מותו, בטח שכל גופו שרף כאש מחומו הנורא, ומוחו ודעתו היו מבולבלים עד מאד, לא שמענו ממנו מדבר בחומו רק מענייני הישוב: לתת ממון לעניים, לקנות עבורם סוסים, להכין תבן, לכתוב להממשלה, להעיר רחמי חו״צ על האכרים. כן דבר בלי הרף רק מעניינים אלו כאילו לא היה לו בעולמו שום משא ומתן יותר זולתו. ובדברים הנוגעים לישוב יצאה נפשו הטהורה״.

בעיתונים יהודיים ברחבי העולם הופיעו ידיעות וכתבות על המנוח, תוך הדגשת פעילותו בהקמת המושבות החדשות בארץ ישראל, שנתפסה אז כ״אתחלתא דגאולה״. על הפרסומים בעולם כתב העיתונאי גבריאל צפרוני, שסקר את היקף פועלם של משפחת מויאל בכלל ושל אברהם מויאל בפרט: ״כתבו עליו הספדים ממוסקבה עד פילדלפיה וניו אורלינס ואפילו בפרסום של יהודי קוצ׳ין בדרום הודו… כתבו על אברהם מויאל דברי הלל ושבח העומדים עד היום״.

דומה שכל תושבי יפו היהודית היו שרויים באבל בעקבות פטירתו של מויאל. ״האבל עטף את כולם״, כתב חוקר קהילת יפו מרדכי אלקיים. ״רבים מהם נהנו בפועל מידה הפתוחה של המשפחה החשובה הזאת. אברהם מויאל היה אחד ממנהיגיה הצעירים של העדה. השפעתו ודבקותו בערכיה רוממו אותו משכמו ומעלה… בתום 30 יום לפטירתו התכנסו אישים מיפו ומירושלים לספר על פועלו בביתו של איש העסקים יעקב הרצנשטיין. ביניהם היה יחיאל מיכל פינס, נסים כהן וזלמן דוד לבונטין.

 

כמה שבועות לאחר מכן יזמו אלעזר רוקח ואחיו של המנוח – שלום מויאל – מפגש עם ראשי הקהילה היהודית ביפו, ובהם חיים אמזלג, משה אלקיים, אהרון שלוש ויוסף ביי מויאל. אליהם הצטרפו אליעזר בן־יהודה מירושלים ושמואל הירש ממקווה ישראל. מטרת הפגישה הייתה להמשיך במפעלו של אברהם מויאל לשגר משפחות יהודיות, כדי שיקימו שכונות בשכם, עזה ולוד. נציגי ה״מניינים״ שנועדו לצאת לערים אלה הבטיחו לנוכחים כי הם יגבירו את מאמציהם כאות הוקרה ובזיכרון לאברהם מויאל ז״ל.

 מתברר שהאבל היה לא רק בקרב היהודים. מויאל, שהחל לעסוק בנושאי כספים בהיותו בן 20 בלבד, היה לא רק איש אמונם של הברון רוטשילד, של ״כל ישראל חברים״ ושל חובבי ציון. הוא אף היה איש הכספים והבנקאי של משפחות מוסלמיות ונוצריות חשובות ביפו, שעסקו בתחומי הפרדסנות, היבוא, היצוא ועבודת הנמל. בין המשפחות האלה יוזכרו משפחות רוק, מוסתקים, זבלאווי וקאסר. בני המשפחות הנוצריות ראו עצמם כצאצאיהם של הצלבנים ואילו המוסלמים התפארו בקשרי המשפחה שלהם לשליטי ארצות ערביות קרובות ורחוקות. אברהם מויאל היה בן בית אצלם, והוא ידע רבים מסודותיהם המקצועיים והאישיים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

^עמוד 145

 

תעודה מספר 16

Lettre(24.5.1868) de M. Messiah, Mogador, à E. Zay Agent de l'AIU. Paris (AIU Maroc III C 101.24 (Mogador)) 24 May 1868

Le Martyre évité d'une femme juive convertie à l'islam à Mogador (1868)

Je vous confirme ma lettre du 8 courant et j'ai l'honneur de vous informer qu' une affaire s'est passée ici la semaine dernière, qui. sans l'Alliance qui a prouvé la protection des puissances étrangères pour nos coreligionnaires de ce pays, aurait en un résultat très mauvais pour les personnes intéressées, comme vous verres par le fait survant;

Le samedi 16 courant, une femme divorcée, pauvre, mère de deux enfants en bas âge, ayant en quelque différend avec sa mère, avenglée par la colèra est allee à la Zaouia Mouley Abd El-Kader- El Djilay, endroit très vénéré parmi les Mahometans, et la, en voulait devenir musulmane.

Le lendemain, lorsque sa colère s'apaisa, elle eut le sens de la démarche insensée qu'elle avait prise et elle leur dit qui elle était Israélite et qu'elle voulait pas changer sa religion; mais le M'kaddem (chef) de la dite Zaouia, Prétandait qu' une fois qu'elle avait déclaré volontairement vouloir devenir musulmane, il fallait l'être.Sa famille vint implorer la protection de Monsieur F. Carstensen, Vice Consul anglais de cette localité, qui répondit qu'il fallait s'adresser à la junta, et lorsque celle- ci lui demanderait son aide, il ferait ce qui dépendait de lui en sa faveur. Il apparaîtrait que comme ls moeurs de cette femme, qui peut- être a cause de sa misère, dit on, laissent à désirer, la junta voyait avex plaisir qu'elle devint musulmane, bon gré .malgré, et ne voulait pas s'occuper de sa destinée

Le mardi 19 courant, se famille désespérée sans appui; s'arrêtait à la porte de la maison du Cadi, en implorant qu'il fit venir cette femme chez lui, et lui demander en leur presence la religion qu'elle voulait suivre, mais elle ne réussit pas Heureusement, Monsieur Isaac d'Abraham Coriat, négociant indigène, membre de l'Alliance, intervint it obtint avec difficulté du Cadi d'envover deux adouls (notariés) pour interroger la détenue, qui déclara qu'elle voulait rester Israélitee Mons. Coriat obtint alors de faire sortir femme de la Zaouia, et aller à la prison des femmes; mais pendant la nuit on le fit retourner à la Zavuia. Le lendemain, ce négociant ne pouvait faire rien de plus en sa faveur fit parvenir le témoignage des dits adouls a M. Carstensen, qui obtiut après beaucoup de difficultés des autorités locales qu' on ferait venir cette femme chez le Cadi, et que la en présence de son interprète et de quelques Israélites on lui permettrait d'exprimer sa voloné sur la religion qu'elle desirait suivre. Le mercredi 20 courant vers huit heures et demie du soir le Gouverneur par intérim. Sidi Hassan Ben- Abd- Essadik, envoya chercher a cet effet l'interprète Vice Consulat anglais Monsieur Coriat et moi nous sommes ailes chez le Cadi, ou le gouverneur et quelques notaires s'y trouvaient. La foule qui attendait le résultat était immense, il y avait un bon nombre d'arabes armés de bâtons quils cachaient sous leurs haiks. Le cadi interrogea la dite femme et lui dit d'indiquer sa volonté, qu'elle n'avait rien à craindre. Elle répondit qu'elle voulait être Israélite. Lui ayant demandé pour qui quelques heures auparavant elle avait déclaré devant les adools qu'elle désirait être musulmane, elle répliqua que c'était parce qua la Zaouia on l'avait épouvantée en lui disant que si elle manifestait le désir d'être Israélite on écrirait à 1' Empereur qui le ferait brûler vive Monsieur Jacob d'A. Levy, interprète du Vice consulat anglais, et membre de l'Alliance, dit aux autorités que voeux exprimés sous l'influence de la colère et de la peur ne pouvaient pas être valables et il leur demanda de remettre cette femme à sa famille. Le M'kaddem ayant envoyé une trentaine d'individus qui déclarèrent que les ordres quils avaient étaient de ne pas retourner sans la ramener, les autorités décidèrent quèlle rentrerait à la dite Zaouia jusquà ce que les Oulema (docteurs de la religion) décideraient sur son compte. Mais cette femme sollicita avec instance a ne pas y retourner parce que  les voir l'épouvantait. Grâce a l'influence de Monsieur le Vice consul anglais on obtints du Mkaddem et les (autorités qu' elle irait à l'Arifa prison de femmes).

Le 22 cour[ant], ayant appris que la décision des Oulema était que l'on désirait la punir en lui administrant une centaine de coups de bâton , Monsieur Carstensen est allé lui- même voir le Gouverneur et il a pu obtenir que l'on ferait seulement semblant de la punir pour apaiser le peuple. Même cette apparence n'a pas en lieu, et elle a été mise en liberté le 23 cour[an]t au soir.

Il faut dire a la loange de Gouverneur Sidi Hassan, et du Cadi qu'ils étaient portés de la meilleur volonté pour être agréables à Monsieur Carstensen, car autrement ils auraient insisté a ne pas délivrer cette femme avant de consulter le Sultan, qui, probablement aurait ordonné qu'on la lui envoit (sic), comme il fait ordinairement, et une fois à l'intéreur, ou il n'y a pas de Conuls, et ou les indigènes n'oseraient ou ne voudraient pas intervenir. Dieu sait ce que serait devenu d'elle.

Vous n'ignorez pas, Monsieur, que suivant les preceptes de la loi mahometane tout individu qui embrasse cette religion et qui insiste apprés à ne pas vouloir la professer doit être brûlé ou décapité, comme il est arrivé il y a une trentaine d'années a l'heroine Hatchuel a Fez conséquemment, c'est un très- grand bien non seulement pour cette femme, mais pour les Israélites indigènes en général.

A l'avenir, que Monsieur Carstensen ait pu obtenir d'être permis a cette malheureuse, après avoir déclaré le premier et le cinquième jour qu'elle voulait être musulmane, d'avoir le choix et de rester Israélite. Pour encourager les Consuls, ainsi que tout individu a aider nos coreligionnaires dans des affaires si difficiles comme celui- ci l'est dans ces pays, il est à désirer que le comité central remercie directement ce Vice Consul en y faisant mention aussi du dit Mr Isaac d'A. Coriat, qui a bravé la haine et la colère des arabes en procurant de leur arracher leur prise, car pour encourager cette femme à répondre librement il a accompagné les adouls envoyés, sur ses instances, pas le Cadi, a un endroit où il n'est pas permis aux Israélités de pénétrer, et les coups de pierre que la foule jettait sur lui et la famille de Israélite en question, faisaient rebrousser chemin aux passants.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-תעודות בשפות שונות

18/09/2022

3. שאלות המחקר ומבנהו

בפרק הראשון נבדוק את הרקע ההיסטורי של המרחב הארץ-ישראלי בתקופת מחקרנו, מי שלט באזור, ואלו תמורות היסטוריות חלו בו. עוד נבדוק את זמן עלייתם והשתרשותם של המערבים בארץ ישראל. בפרק השני נבדוק את מצב המערבים ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה: האם נשארו באזור מגוריהם, או שמא נגזרה עליהם גלות ממקום מושבם למקום אחר בתוך ארץ ישראל ומחוצה לה, וכיצד הצליחו לשרוד באחת התקופות הקשות בהיסטוריה הכללית שבה שזורה ההיסטוריה היהודית?

בפרק השלישי נדון במערבים לאחר מלחמת העולם העולם הראשונה ובכל ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל, כאשר חקירתנו תתמקד במצב המערבים לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים ומקומם הגיאוגרפי. בפרק הרביעי יידונו מוסדותיהם של המערבים והנהגתם – היכן התפללו, אם היו להם בתי כנסת ייחודיים של העדה, או שמא התפללו עם שאר עדות ישראל; בתי הדין של המערבים – היכן היו, כיצד התנהלו ענייני בתי הדין על ידי חכמים מערבים, ואלו נושאים נידונו בהם; ארגון הקהילה על-ידי ועד העדה – מי היו מנהיגי המערבים בארבע ערי הקודש, כיצד ארגנו את ועד העדה, ובאלו נושאים היו צריכים לטפל כדי לדאוג לבני עדתם.

בפרק החמישי יידון עולמם הכלכלי של המערבים – באלו מקצועות עסקו, אם נתמכו בכספי הכוללים, המשיכו במלאכות הזעירות או ניסו להתקדם ולהגיע לעבודות אחרות מלבד מסחר זעיר ועבודות כפיים. בפרק השישי נבחן כיצד התבטאו קשריהם של המערבים עם יהודי התפוצות – שד"רים, מנהיגים, רבנים ומורים שהיו בשליחות בגולה, ונבדוק במה הייתה תרומתם ליהודי הגולה.

בפרק השביעי נתאר את קשרי המערבים בארץ ישראל בכלל ובערי הקודש בפרט עם שאר יושבי הארץ ועם הקונסוליה שאליה השתייכו )במקרה הזה לרוב עם הקונסוליה הצרפתית( ועם השלטון המנדטורי הבריטי.

בפרק השמיני נדון בהשתלבות המערבים בכוחות הביטחון – הן של הבריטים הן של היישוב היהודי, נבדוק מה הייתה מידת מעורבותם בביטחון מקומות מושבותיהם בארץ ב'משטרת היישובים היהודים', ה'הגנה', האצ"ל', ו'הלח"י', ונבדוק את עניין התנדבות המערבים לצבא הבריטי והבריגדה היהודית. בחקירתנו נבחן אם המערבים הצטרפו לכוחות הביטחון ממניעים אישיים או אחרים והאם הצמיחו מתוכם גם מנהיגים ומפקדים, ובאלו תפקידים שימשו במהלך התנדבותם ושירותם בארגונים הנזכרים בפרק.

הפרק התשיעי ידון במערכות החינוך ששימשו את המערבים – היכן למדו, ובאיזו מידה השפיעו המוסדות החינוכיים על מהלך חייהם בסיום לימודיהם.

בפרק ה 10- נתאר את עולמה של האישה המערבית: האם מבחינה מגדרית חלה טרנספורמציה של האישה המערבית מעולמה המסורתי-שמירה על מצוות, דאגה לצורכי הבית וגידול הילדים, לעולם החילוני; האם חל שינוי ביחסה למציאת משלח יד, גיל הנישואים, ידיעה רחבה של שפות, מקומה בזכות הבחירה וסגנון לבושה?

בפרק ה 11- יתואר המטבח המערבי – מאכלי המערבים על-פי מעגל החיים היהודי – ימי חול, שבתות וחגים. בבדיקתנו נתמקד בשאלה אם המערבים נתייחדו במאכליהם, אם הושפעו ממאכלי שאר עדות ישראל ותושבים לא יהודים בארבע ערי הקודש, ובמה התבטאה השפעה זו. ובפרק ה 12- נדון בנומנקלטורה של המערבים ונבחן את מדרש השמות שלהם.

1. שיטות המחקר

במחקרנו ישמשו שיטות המחקר האלה:

א. עיון, פענוח וניתוח של פנקסים וכתבי יד הנוגעים למחקר שלא פורסמו.

ב. סקירת ספרות מחקרית של ספרים ומאמרים בעברית ובלועזית הדנים בנושא במישרין ובעקיפין ושל

חומרים מתוך מאגרי מידע ממוחשבים..

ג. דליית חומרים מאוספים פרטיים של יהודים מערבים וצאצאיהם.

ד. עדויות בעל פה באמצעות ראיונות של מערבים שחיו בימי המנדט הבריטי וכן עם צאצאי המערביים, ועם בני העדות היהודיות האחרות, חוקרים וארכיונאים יודעי דבר על אודות המערבים. 35

ה. אָמּנות כמקור להיסטוריוגרפיה. ניתוח מחקרי של תמונות שבהן מצולמים נשים מערביות. מלבד זה

נבדוק גם את סגנונות הבנייה של בתי הכנסת של העדה המערבית.

ו. היסטוריה על פי מין, כלומר Her story – ההיסטוריה מהפרספקטיבה של האישה המערבית.

ז. חקירה של חומר מתוך עיתוני התקופה.

ח. עיון בספרות הרבנית והכללית, בפרט בספרות השאלות והתשובות של החכמים המערבים ושל חכמים

מעדות אחרות שהיו אתם בקשר באמצעות התכתבויות.

ט. בדיקה של ספרי זיכרונות של משפחות מערביות ויהודים מערבים, שהעלו את זיכרונותיהם על הכתב.

י. עבודת שטח: צילום מבנים, מוסדות ומצבות של מערבים.

שיטות מחקר אלו רלוונטיות למחקרנו, שבמהלכו יהיה עלינו לנהוג בהן בביקורתיות רבה ולשים דגש על

הצלבת מקורות ואימותם.

 

חשיבות רבה נודעת לתיעוד שבעל פה במחקרנו, היות שהחומרים הדוקומנטריים וספרות המחקר המדעית במקצת הנושאים דלים, ובתיעודנו עלה בידינו לשמר חומר על אודות המערבים באמצעות ראיונות עם אנשים שחיו בתקופת מחקרנו ובאמצעות תמליל ראיונות מן הארכיונים. לכל חוקר המתמודד עם ראיונות ידועה בעיית ההישענות על ראיונות בעל פה ומידת מהימנותם, על כן במחקרנו נצליב עדויות ומקורות במידת האפשר כדי להגיע לאובייקטיביות. יש פרקים במחקר שהצלבת הראיונות בהם משמשת אסמכתה, כיוון שלא נמצא חומר אחר, על כן גם באמצעות הצלבתם ננסה להגיע לאמיתות ההיסטורית. על שיטת המחקר באמצעות עדויות וראיונות ראו בהרחבה אצל יואב גלבר, 'תיעוד בעל פה כמקור היסטורי, מקומו של התיעוד בעל פה בחקר ההיסטוריה היהודית בת זמננו', דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ז )תשמ"ט(, עמ' 171-165

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

עמוד 7

Article recu de Youssef Araba
Plainte à Foum Jmaa – 1943.

Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.

Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".

Casablanca, le 4 août I943

Monsieur le Directeur

des Affaires Politiques

Rabat

Monsieur le Directeur,

Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’ Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour

La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.

Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.

Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :

Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.

Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943

Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.

Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.

 

La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.

Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.

Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.

Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:

Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.

Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).

Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.

Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.

Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.

David ASSOULINE                                                                          Chimmoune David BENISTI

Mouchi FEDIDA                                                                               Yahia PINTO

Youssif TORDJMAN                                                                       Chemaoun IFRAH