טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
היהודים חשו מאוימים ולכן עלה הרב חסדאי אלמוזנינו להתפלל לישועה על קברו של רבי יצחק כהן, כלומר על האבן. מספרים כי מייד בהגיעו לחלקת הקבר התכסו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. בעודו מתפלל, והודות לגשם, הכה ברק לרגלי האבן וסימן את המקום שבו יש לחפור כדי למצוא מים. הבאר הקטנה שנחפרה הייתה מצופה גיר ואפשרה מאז לתושבי טיטואן לאגור מים. נוסח זה של הסיפור מסתיים במשפט: 'וכך זה היה, בזכות הרבנים, הרב חסדאי אלמוזנינו והרב יצחק כהן, הסתיימה הבצורת הטיטואנית.
הערת המחברת: באסע״י קיימים סיפורים מקבילים לזה, בין היתר הסיפור ממרוקו על הרב משה ממן, שמספרו 12112: ׳רב משה ממן היה צדיק הקורא בתורה, נודד ממקום למקום ברחבי מארוקו. יום אחד הגיע אצל היהודים ההרריים, ובאותו מקום היתה בצורת ולא היו מים. הרב אסף את כל יהודי המקום לקריאת התורה – ביום חמישי, התפלל, והנה פרצו מים זכים ממעיין וכל העדה שתתה,. ראו באתר 'ארכיון הסיפור העממי בישראל'
יש לזכור כי ההאשמה בבצורת באה על רקע אמונה נפוצה בארצות האסלאם שלפיה תפילת יהודים מביאה גשם, כפי שמדגים דב נוי במחקרו על הטיפוס הסיפורי ׳תפילת התמים (הצדיק) מורידה גשמים׳.אגדת מקום זו מחזקת את תוקפה של אגדת המקום ההגיוגרפית על אודות האבן, ומעניקה לאבן צביון של מקום קדוש שיש ביכולתו לחולל ניסים. לשני האתרים הסמוכים הללו יש גם הסבר קוסמולוגי: האבן המגיעה מלמעלה והבאר השואבת ממעמקי האדמה מעבות את האקסיס מונדי, את ציר העולם. הקישור בין האבן למים מבוסס על משמעויות סמליות הנטועות בתרבויות העולם ובתרבות היהודית, למשל האבן יכולה לאצור מים חיים בתוכה, כמסופר בשמות יז, ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הסיפור המוצג כאן קושר בין שני האתרים, בין האבן לבאר המים, גם בהקשר של עימות ואיום מצד מוסלמים. ייתכן שהפנייה לרב יצחק כהן בהקשר של חיכוך עם בני דת האסלאם היא בשל המטען האסוציאטיווי שנושא הרב, שהיה אהוב על המאמינים משתי הדתות, או לכל הפחות דמות נערצת גם מצידם של מוסלמים, למשל בנוסחו של חקובו ישראל גרסון. הרב יצחק כהן מצטייר כדמות מפשרת ומשכינת שלום בין היהודים לשכניהם.
בין המקבילות המובאות באתר ’Recuerdos de Tetuán‘ מצויה גם גרסה שעניינה חטיפת גופה בעקבות התאסלמות, או כפי שנכתב שם: ׳חיבוק הדת המוסלמית׳. אולם אחריה מובאת גם מקבילה אחרת, מפי ילידים מוסלמים טיטואנים, המכחישים את סיפורי החטיפה ואת התביעה להמיר דת, והטוענים שהאבן שנפלה מן השמיים היא למעשה מטאוריט. השימוש במונח מטאוריט בפי מוסלמים הולם את הסגידה הקיימת בתרבות זו, ובתרבויות אחרות, למדע האסטרונומיה ולאבנים הנופלות מן השמיים. הדוגמה הנודעת ביותר היא המטאוריט של הכעבה במכה.
שתיים מן החלופות העלילתיות שהובאו לעיל – זו של שומר בית הקברות המוסלמי, חסן, וזו של התושבים המוסלמים הגורסים שהאבן היא מטאוריט שנחת על העיר – משלימות שתי מקבילות נוספות, עכשוויות, ששמעתי מפיהם של יהודי ומוסלמי בטיטואן, ואותן אביא בפניכם. את שני הסיפורים הללו רשמתי במהלך טיול מאורגן שהשתתפתי בו במרס 2015, טיול שנערך לקראת יום ההילולה הגדולה לכבודו של הרב יצחק בן ווליד, בן העיר. עם הגיענו לבית הקברות, ניסה כל אחד מן המבקרים לאתר את האדון סמואל בן־טולילה, יהודי תימהוני, אחד מן התושבים היהודים האחרונים שנותרו בטיטואן. המבקרים נוהגים לבקש מיהודי זה שיובילם לקברי אבותיהם, והוא מנתב בקלות בינות למצבות, תוצאת היכרותו רבת השנים עם כל קבר וקבר בבית העלמין, ומכך הוא מתפרנס. בן־טולילה, כמו קומץ היהודים המתגוררים כיום בעיר, אינו מעוניין ליצור מצבי מתח עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית ועניין זה משתקף גם בגרסתו לסיפור.
המקבילה של סמואל בן־טולילה לסיפור ׳האבן שנפלה מהשמיים׳ הייתה שונה מכל המקבילות ששמעתי או קראתי, אם כי גם מעט מבולבלת מהן. אביאה כלשונה ולאחר מכן אציע קריאה בדבריו:
אישה אחת שרצתה להרוג אותו, וקרה נס. נפלה האבן וזהו. און חכם (un hacham) מתבונן סביבו, בודק אם מישהו מצותת לו]… זהו,זה מה שמספרים, אני לא יודע אם זו אמת, הם קוראים לזה ׳האבן שנפלה מהשמיים׳, זה מה שאומרים האנשים.
במקבילתו המעורפלת של בן־טולילה לא מוזכרים מוסלמים, אלא מתואר עימות בין'חכם אחד' (un hacham) לבין ׳אישה אחת׳, שאיננו יודעים דבר על אודותיה למעט העובדה שביקשה להורגו. נוסח זה מעלים את המתח בין יהודים למוסלמים ומסב את מקור הרוע לכיוון אחר – אל האישה.
כבר בטקסטים תלמודיים יוחסו לאישה תכונות דמוניות ואולם, בדומה לטענתו של דניאל בויארין בספרו ׳הבשר שברוח׳, הרמוניזציה של האישה אינה נחלתם של חז״ל. אומנם אפשר למצוא בסוגיות תלמודיות אחדות ייחוס של כוחות דמוניים לאישה, כגון באלו הדנות ב׳אישה הקטלנית׳ או בנידה, אך הצגת דמות האישה העולה מדברי חז״ל כאילו היא דמונית בלבד אינה מבטאת נאמנה את תפיסותיהם. ככל הנראה רק בימי הביניים, כאשר גברו החרדות מפני האישה ומיניותה, הלכה והתבססה דמותה כלילית, כמי שצופנת סכנה ׳ו[אף] עלולה לגרום מוות לבעלה׳. על אף שבנוסח הסיפור שלפנינו האישה היא הזוממת להרוג את החכם, מעשה ההריגה עצמו הוא תוצאה של התרחשות ניסית ואינו כרוך בכל פעולה מצידה (מלבד הבעת רצון). אך מתברר כי עובדה זו עצמה, המנקה את ידיה של האישה מאחריות ישירה למעשה ההריגה, היא הקושרת את דמותה אל כוחות דמוניים העשויים בשל רצונה בלבד לגרום באורח פלא למוות.
בנקודה זאת ראוי להדגיש כי המספר שפגשתי הוא יהודי ערירי שנותר בגפו בטיטואן, בלי אישה או משפחה ובלי קהילה יהודית תומכת. משום כך הבחירה באישה כמקור הרוע בסיפורו עשויה להתפרש על ידינו כנובעת ממצבו המשפחתי ואולי גם מהשקפות עולם הכורכות היבטים מיזוגיניים (שנאת נשים) וגינפוביים(בַּעַת נשים) או בהיבטים אחרים הקשורים לחוויות ביוגרפיות שלו עם נשים משמעותיות בעברו. נוסף על כך, נוסח זה של הסיפור חריג מאוד בהתעלמותו המוחלטת מהיחסים המתוחים בין היהודים למוסלמים בעיר טיטואן, יחסים שנמצאים במוקד כל המקבילות האחרות. נראה שגם התעלמות זו אינה מקרית אלא קשורה לעובדה שהמספר הוא כאמור יהודי כמעט יחידי החי בסביבה מוסלמית, ולכן עליו לשמור על יחסים טובים עם שכניו.
ההכרח לטפח יחסי שכנות טובים עם המוסלמים שבמחיצתם חי סמואל בן־טולילה ניכר באירוע ההיגוד עצמו, בחששו שמא מצותתים לדבריו. החשש בא לידי ביטוי בשפת גופו החשדנית, במבטיו הסורקים את הסביבה, בלקוניות הרבה שבה סיפר את גרסתו ובעצירת שטף הדיבור בדיוק ברגע שבו רצה לומר דבר מה על החכם שקבור תחת האבן. מסיבות אלו הוא נראה בעיניי בעת אירוע ההיגוד כמי שמתיירא פן יבוא זר ויגלה את סודו, שהרי ידוע שהאבן מסמנת את העימות וההפרדה בין יהודים למוסלמים. ייתכן כי מסיבה זו, וליתר ביטחון, הוא התנער מכל קשר לסיפור בביטויים: ׳זה מה שמספרים', ׳הם קוראים לזה…׳ רזה מה שאומרים האנשים׳, ואף פקפק באמיתותו באומרו: ׳אני לא יודע אם זו אמת׳. אך לצד ההתנערות מאחריות והטלת הספק, בחזרתו הכפולה על המילה ׳זהו׳ ובארבע החזרות על הכינויים הדאיקטיים ׳זה׳ או ׳זו׳, המצביעים שוב ושוב על גרעין סיפורו ומקנים לו תוקף של אמת, הוא שיווה לדבריו נימה החלטית ופסקנית מאוד. פסקנותו חותרת תחת הספק שהוא מביע, ובכך מתחזקת הסברה כי כל תכליתה של הטלת הספק לבלבל מאזין לא רצוי שייקרה למקום. לפיכך סיפורו של בן־טולילה – הכולל את עלילת הסיפור, את הנרטיב הכללי ואת אופן היגודם – חושף בשפת הגוף ובבחירת המילים את המתיחות הקיימת בין יהודים למוסלמים, אותה מתיחות שעלילת סיפורו מתאמצת להסוות.
בביקורי במתחם בית העלמין פגשתי מידען צעיר נוסף, עלי שאקף, בנו של מוחמר שאקף, שהיה שומר בית הקברות במשך עשרות שנים עד שהוריש את התפקיד לבנו. פרט לתפקידו כשומר בית הקברות, עלי מסייע כיום לחקוק את הכתובות שעל גבי המצבות מן העשורים האחרונים והוא מכיר את רוב החלקות של יהודי המקום הקבורים שם. כמובן אחת ממטרות ביקורי בבית העלמין הייתה להתרשם מן האבן שהאגדה המקומית, זו שאנו דנים בה, מספרת שנפלה מן השמיים. כיוון שבן־טולילה היה עסוק בניתובם של המבקרים אל המצבות השונות, ביקשתי מעלי שיוביל אותי למקום האבן, ויחד עלינו לאתר. בדרך סיפר לי בספרדית רהוטה סיפור אחר לחלוטין, נקי מיסודות מאגיים, על חשיבותה של האבן.
עלי ביסס את הקדושה המיוחסת לאבן על הקשר של הרב יצחק בן ווליד למקום. קברו של רב זה, שהוא כאמור החשוב ברבני טיטואן, שוכן בבית העלמין שעליו מופקד השומר והוא מקור פרנסתו, בהיותו מוקד משיכה למבקרים רבים מדי שנה. לפי גרסתו של עלי, לאבן עצמה אין סיפור מיוחד; היא זכתה למעמדה הקדוש בשל היותה מקום מרגוע, מנוחה ועיון של הרב יצחק בן ווליד. בימים שלקראת יום השנה למותו של הרב מגיעים יהודים מרחבי העולם לטיטואן ומקיימים תפילה משותפת, וביום השנה עצמו עורכים הילולה. עלי עצמו הוא רווק המוצא שלווה בבית הקברות, ולדבריו הוא נהנה שם מריחם הטוב של עשבי המרפא, מן השקט ומן הנוף המרגיע את הנפש. הוא מעדיף את השהות בבית העלמין היהודי על פני בילויים, ומקפיד לנקות את המצבות כך שאין עליהן ולו גרגר חול. מעמדו של הרב יצחק בן ווליד כקדוש שעל קברו משתטחים מדי שנה המוני מתפללים מחזק את מעמדו של בית העלמין, ובכך אף מבטיח את פרנסתו של שאקף, שגם הוא כבן־ טולילה ניזון מכספיהם של המבקרים היהודים המבקשים ממנו לטפח את המצבות, לצבוע אותן ולשמור עליהן. על כן גם לו יש מניע אישי להאדיר את תפקידו של הרב בן ווליד ולפוגג את המתח בין עולמם של היהודים לזה של המוסלמים בטיטואן.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 36