אלי פילו
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Parmi les associations culturelles non juives auxquelles ceux-ci participèrent avec enthousiasme, il me faut citer de façon particulière l’Essor, fondé et présidé par Alexandre Fichet. C’était un groupement fort original, organisant gratuitement d’assez remarquables spectacles de théâtre amateur. Les juifs furent parmi les plus assidus à ces spectacles: certains d’entre eux, sautant la rampe, devinrent même d’excellents artistes amateurs et deux ou trois d’entre eux, de bons comédiens professionnels. Mais Y Essor organisait aussi des conférences sur les sujets les plus divers. Certaines de ces conférences étaient des tribunes libres, c’est-à-dire qu’elles étaient l’occasion de débats contradictoires souvent fort animés. Parmi les conférenciers, nous trouvons un nombre important de juifs. C’est ainsi entre autres que Serge Moati parla de cinéma et qu’Alfred Rossi dirigea une tribune libre sur ‘Un système d’éducation: le scoutisme’. Avocat, militant sioniste révisionniste ardent. Alfred Rossi trouva comme résistant une mort glorieuse pendant la 2ème guerre mondiale. Je donnai moi-même à L'essor d’assez nombreuses conférences, axées tantôt sur les aspects sociaux de ma profession: règlementation de la prostitution, éducation sexuelle,… tantôt sur les oeuvres et la vie des précurseurs du socialisme. Dans ces tribunes libres, la vivacité de ton, la véhémence même, n’empêchaient pas la courtoisie. Je garde le souvenir de l’une d’entre elles où se succédèrent à la tribune, à propos de la colonisation, le militant sioniste Elie Louzoun et un jeune avocat plein de talent qui s’appelait Habib Bourguiba.
Dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres, les juifs francophones ont donc rapidement conquis une place considérable, et cette extraordinaire expansion paraît définitive, et à l’abri de tout aléa. En veut-on une autre preuve? le rôle prépondérant des juifs au barreau et dans la profession médicale. Au barreau de Tunis, pendant les années 30, sur quatre avocats qui se succèdent aux fonctions de bâtonnier, trois sont juifs. A la Société des Sciences Médicales, dont la présidence est assurée par rotation avec alternance de médecins à diplômes français et de médecins à diplômes italiens, il y aura, de 1920 à 1939, sur 20 présidents, 8 juifs. Mieux encore, aux concours de Chefs de service des hôpitaux de Tunis, la participation et le succès des médecins juifs sera considérable. Alors qu’en 1919, il n’y avait aucun juif occupant ces fonctions, on trouve en 1939: trois médecins, deux chirurgiens, deux accoucheurs, deux ophtalmologistes, un oto-rhino-laryngologiste. A une exception près (un médecin né en Tunisie, mais d’origine algérienne lointaine), ils étaient tous nés tunisiens. A une exception près, ils étaient tous devenus français après leur naissance. C’est considérable!
Et pourtant!… L’alerte, c’est l’arrivée d’Hitler au pouvoir en Allemagne, en 1933. La communauté juive de Tunis envisage d’organiser un meeting de protestation et appelle à participer tous les groupements politiques. Mais les groupements de gauche refusent d’y participer si les groupements de droite, qui leur paraissent inspirés plus par la haine de l’Allemagne que par la sympathie pour les juifs, y sont également conviés. Après de longues discussions qui ne débouchent sur aucun accord, les juifs tiendront donc leur meeting seuls; les partis de gauche seuls; la droite s’abstiendra de toute manifestation. Mais dans le désarroi causé par ce problème nouveau, qui aurait imaginé alors que, par amour de l’ordre et de l’autorité, la droite française dans sa majorité finirait par se rapprocher de Hitler et retournerait allègrement à l’antisémitisme virulent?
Le poison antisémite commence en effet à s’infiltrer partout. C’est le moment—août 34 — où, à Constantine, Morinaud lâche la main à ce qui devient une émeute antijuive sanglante. Un mois après, jour pour jour, le Résident Général Peyrouton fait déporter Bourguiba et les chefs du néo-Destour pour des raisons de politique intérieure tunisienne. Des incidents analogues à ceux de Constantine lui serviraient sans doute à justifier sa décision. Des provocateurs se mettents adroitement à l’oeuvre. Mais les chefs destouriens restés encore libres détectent la manoeuvre et la font échouer en donnant comme mot d’ordre à leurs manifestants de crier ‘El yohoud khouatna’ ‘les juifs sont nos frères’. Je m’honore d’avoir contribué avec quelques autres à cet échec, en les informant et en les mettant en garde. Mais l’alerte a été chaude, quoique tout se soit déroulé en coulisse.
L’arrivée au pouvoir en France de Léon Blum et du Front Populaire provoque d’abord l’enthousiasme des juifs: les employés de bureau et les demoiselles de magasin se réjouissent des victoires ouvrières. Le petit peuple est instinctivement fier de Blum. Les bourgeois, comme en France, sont inquiets. Bientôt, ils ne seront pas les seuls à l’être. Mais ce ne sera bien évidemment pas la faute de Blum. La multiplication et la large diffusion en France d’hebdomadaires antisémites est en effet préoccupante. Le virus hitlérien serait-il transmissible?
En Tunisie même, la Dépêche Tunisienne, qui pendant sa longue carrière avait fait preuve à l’égard des problèmes juifs d’une discrète sympathie (elle avait même été dreyfusarde) commençait à manifester son antisémitisme de façon apparente, soutenant dans son action le journal fasciste italien L’Unione dont les positions plus tranchées encore s’exprimaient en termes souvent virulents, dénonçant la ‘pègre de la Hara'.
Confrontés à ces problèmes, de nombreux éléments de la jeunesse juive évoluent désormais dans deux directions différentes; la francophilie admirative, chez les uns cocardière et jacobine, chez d’autres teintée de socialisme, est en perte de vitesse. Un courant important entraîne beaucoup de jeunes vers le communisme. Il y avait toujours eu à Tunis un petit noyau dur de communistes juifs, employés de banque ou de basoche, et nous avons vu le premier groupe d'Hachomer Hatsaïr des années 30 lui fournir quelques renforts. Ces militants entraînèrent avec eux, à l’occasion de la poussée syndicale de 36-37, un certain nombre de prolétaires à col blanc. Mais la poussée communiste la plus importante, la plus spectaculaire et la plus surprenante se fit à partir de la bourgeoisie et de la jeunesse intellectuelle, et d’abord de la bourgeoisie italienne. Déjà, bien avant que Mussolini ne s’engage derrière Hitler dans l’action antisémite, des étudiants antifascistes juifs italiens avaient adhéré au parti communiste clandestin et, revenus en Tunisie, ils avaient constitué des cellules. Ils acquirent progressivement une grande audience parmi les jeunes juifs italiens italophones, mais également parmi les jeunes bourgeois, étudiants ou lycéens, de nationalité tunisienne ou française, qui leur étaient d’ailleurs souvent plus ou moins apparentés, mais qui étaient de formation intellectuelle française. Nombreux même furent parmi eux ceux à qui la fidélité à leur idéal et le courage de leur militantisme valut sous Vichy de lourdes condamnations.
Pourquoi cette attirance du communisme chez des bourgeois et des intellectuels juifs, attirance que l’on peut observer également en Egypte… et en France? On peut longuement en discuter. Il me semble quant à moi qu’elle peut s’expliquer, entre autres raisons, de la façon suivante: chez de jeunes juifs détachés non seulement des pratiques, mais également des traditions et de la culture juives, les attitudes hostiles sont ressenties douloureusement. Alors qu’ils ne se sentent guère juifs, ils se trouvent rejetés parce que juifs. Dans cette situation difficile, une issue s’offre à eux. Puisqu’ils sont malgré eux l’objet d’une ségrégation, ils se choisissent comme refuge et raison de vivre, de combattre et d’espérer, cette société fermée, repliée sur elle-même qui présente presque les caractères d’une religion, qu’est la société communiste.
Il n’y a pas dans cette période que la poussée communiste. On observe aussi — et cela est beaucoup plus facile à comprendre—le développement considérable en profondeur des mouvements sionistes — et plus particulièrement des mouvements haloutsiques. Contrairement à ce qui s’était passé auparavant, ces mouvements aboutiront à l’émigration vers Israël d’assez nombreux jeunes pionniers.
Est-ce à dire que la France est répudiée, que la culture française est abandonnée? Bien évidemment non. La langue française pour un juif de Tunisie est l’indispensable chemin pour accéder à la culture moderne et on l’emprunte sans hésiter. Mais sont désormais finis l’enthousiasme et l’admiration aveugles. La France est certes un grand pays, digne de considération à bien des égards, que beaucoup, le plus grand nombre même, adopteront le jour venu. Mais il n’est plus question de la diviniser. En revanche, l’inquiétude juive resurgira. Les propos tenus par Victor Sebag dans deux conférences données l’une en 1937, l’autre en 1939 à l’Essor et intitulées: ‘Les chrétiens et nous, juifs’ et ‘Le drame spirituel d’Israël’ me semblent très caractéristiques à cet égard. Passés à peu près inaperçus, car Victor Sebag était un penseur solitaire, vivant quasiment en ermite dans sa bibliothèque et peu attiré par les contacts extérieurs, ils paraissent très révélateurs de cette inquiétude qui s’était alors emparée même des juifs qui avaient le plus résolument adopté la culture française et les modes de vie français. Avocat, docteur en droit, licencié en philosophie, père de quatre garçons intelligents et travailleurs et destinés de ce fait à une brillante carrière, il avait peut-être cru pouvoir trouver dans le progrès indéfini de l’espèce humaine la solution sans douleur du problème juif. Le voici pourtant contraint par l’évolution du monde à approfondir sa reflexion en direction du drame spirituel d’Israël.
Nous sommes loin vraiment de l’extraordinaire euphorie éprouvée à la constatation des nombreuses et brillantes réussites individuelles. Accompagnant l’inquiétude juive qui vient de resurgir, reparaît alors le besoin impérieux, pour ceux qui se veulent dignes, d’affirmer hautement leur identité juive, sans pour autant bien sûr rien abandonner du considérable apport de la culture française.
Mais bientôt ce sera 1939 et le début d’un grand tourbillon. La guerre, l’occupation allemande, la libération, les revendications tunisiennes, l’indépendance de la Tunisie enfin, seront à l’origine d’autres évolutions qui sont en dehors du sujet que nous nous sommes fixé. On ne saurait toutefois les comprendre sans la connaissance de l’évolution des Juifs de Tunisie dans l’entre deux guerres. C’est pourquoi il nous a paru utile d’apporter dans cette note, en une vue cavalière, quelques éléments d’information autour desquels pourront s’articuler des recherches plus approfondies.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
נולד באמצע המאה העשירית ומת אחרי 1020;נתגורר זמן-מה בקורדובה ונדד הרבה ממקום למקום
אַבּוּ־אבּרהים יצחק אבן־כ׳לפון הוא המשורר הנודד הראשון בספרותנו. טרוד היה תכופות בחיפוש לקוחות לפרקמטיה הספרותית שלו, ומרובות היו אכזבותיו. הוא שתה עד תומה את קובעת כוס הבזיון והעוני׳ ואף־על־פי־כן נאלץ להבליג! אמנם, פה ושם תמצא בבתי־שיריו איומים נסתרים וגלויים כלפי נדיבים שלא נענו לו או עיכבו את תשלומו. ואולם לעתים עלולים איומים אלה אפילו לבדחנו (כמובן, בניגוד לרצון המשורר!), למשל,
אֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ נְדָרַי, וְאִם אָמוּת – אֲצַוֶּה בָּם יְלָדַי!
וידיד נפשי, 7)
אביו של אבן־כ׳לפון בא לספרד מצפון אפריקה, ואין זה מן הנמנע שגם המשורר נולד שם. מכל מקום עמד בקשרים עם כמה מתושבי היבשת השחורה, ובייחוד עם נכבדי קירואן, המרכז המפורסם, הנמצא כיום בתחומי תוניס. בספרד פיזר את שבחיו לחצרן היהודי יקותיאל אבן־חסאן, נצר למשפחת בני קפּרון. ואגב, למשפחה זו היתה לו ליצחק גם קירבה מסוג אחר־ הוא נשא לאשה אחת מבנותיה, ומפני סיבות שאינן ידועות לנו נתן לה גט פיטורין. כדי להתגונן מפני כעם חותנו מוכן היה אבן־כ׳לפון לפנות אף לערכאות של הגויים. אחד ממכריו דיבר אותה שעה על לבו ומנעו ממעשה זה; היה זה הצעיר שמואל הלוי אבן־נגרילה, בן למשפחת עשירים בקורדובה. על אף ההפרש הניכר ביותר בגילם, נכרתה ביניהם ברית ידידות נאמנה׳ ובשעת מצוקה יכול היה יצחק לסמוך על חסדיו של שמואל. כשפּוטר הלה בשנת 1020 ממשרה ממשלתית חשובה, שלח לו ידידו הזקן דברי עידוד ונחמה והשביעו שלא יחת מפני הגורל ההפכפך והאויבים המרימים את ראשם. ואכן שמואל לא נכנע, וכעבור שנים אחדות נתפרסם בעולם כמשנה למלך גרנאדה וכנגידם של יהודי ספרד. מסיבות החיים אילצו את אבן־כ׳לפון לתרבות בחיבור שירים ללא הליטוש הדרוש. שירי שבח וברכה תופסים אצלו מקום בראש, ולא יקשה על המבקר למצוא בהם בתים דלי־תוכן, או ציורים חסרי טעם ומידה. אף־על־פי־כן אין להכחיש את השינוי העצום שחל בשירתנו תוך דור אחד לאחר הופעתו של דונש בספרד. בלשונו של אבן־כ׳לפון אין עוד גימגום, יש שטף וגמישות; משקליו אינם דחוקים וצולעים; לדימויים וההשאלות, האופייניים לדוגמאותיו הערביות, הצליח למצוא כמה וכמה הקבלות עבריות־לאומיות, שמקורן העיקרי בספרי התנ״ך. בכמה משיריו יש עליזות עילאית; במקום המתיחות וההתאמצות שביצירות קודמיו אתה מוצא אצלו חן וקלות. ודאי לא כל שיריו שירי נועם. יש שהוא קובל גם על קללת הנדודים, על הדאגה למקום לינה בדרך׳ על הפחד מפני הרעב, על קשיחות־לבם של נדיבים. אכן לפי טיבו הריהו ״בּוהמי״ מובהק. רוחו משתנה תכופות׳ לבו אינו נתון למחשבות נוגות ושואף ליהנות מחדוות החיים. יודע הוא להעלות לפעמים תיאורים חיים ורעננים, השונים מן הנוסח המקובל אצל משוררי ארצו, וכשיצרו דוחפו מוכן הוא להשתובב ולהתהולל. בשירי היין והאהבה שלו בולטת נימה אישית.
הדיואן של אבן־כ׳לפון היה ידוע בימי־הביניים, אבל נעלם במרוצת הזמן. חוקרי דורנו הצליחו לגלות כמה קטעים מתוכו, שהיו מפוזרים בספריות שונות, וכעת נמצאים בידינו 50 שירים בערך שאפשר לייחסם למשורר בבטחון גמור, ועוד כ־15—17 שירים, שרק משערים כי פרי עטו הם. כולם יחד הם ודאי רק חלק קטן של הקובץ השלם.
13
[המשורר מבקש שיכבדוהו ביין]
אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, בַּעֲוֹנִי / וְחֵטְא נַפְשִׁי אֲשֶׁר אֵינָהּ חֲכָמָה:
אֲשֶׁר קָמָה בְּרֹב פִּתְיָהּ וְהֶבְלָהּ / לְהִתְרַפֵּא בְּעֵשֶׂב הָאֲדָמָה –
וְהַזְּנִיחָה נְאֻם פִּיךָ אֲשֶׁר בּוֹ / רְפוּאָה הַמְּחַיָּה כָּל נְשָׁמָה!
וּמָה יוֹעִיל רְפוּאוֹת הַפְּגָרִים / אֲשֶׁר תִּהְיֶה יְחִידָתָם הֲלוּמָה?
5 וְעָלֶיךָ לְשַׂמֵּחַ בְּיוֹם זֶה / יְחִידָתִי בְּמוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה –
בְּמִשְׁלָחָה מְשֻׁבָּחָה נְכוֹחָה / מְקֻיָּמָה מְרוֹמָמָה נְעִימָה,
בְּרֵאשִׁיתָהּ מְשַׂמַּחַת לְבָבוֹת / מְרַקֶּדֶת לְכָל נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,
מַזְקֵקָה כְּמוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, / כְּדָם פָּרִים, כַּהֲרֵי עַד קְדוּמָה
וְנוֹשֶׁנֶת, בְּתוּלָה לֹא יְדָעָהּ / אֱנוֹשׁ, מִיּוֹם שְׁחָטוּהָ – חֲתוּמָה,
10 וְאָז אֶשְׂמַח וְאָגִיל עִם חֲבֵרַי / בְּךָ, בֶּן הַיְּרֵאָה הַתְּמִימָה.
תְּהִי בָּרוּךְ, תְּהִי נִטָּר, וְיִהְיוּ / שְׁנוֹתֶיךָ לְמִי עַיִשׁ וְכִימָה!
[13]
משקל השיר: המרובה. — תרגום כתבתו הערבית בדיואן של אבן־כ׳לפון: לאבו אברהים יצחק אבן כלפי ן נ״ע כתב אל אבו סלימאן דוד אבן באבשד [בפנותו אליו] בזה ובבקשו ממנו מתנת יין.
- 2. פתיה (משלי א, כב)— סכלותה! להתרפא — כנראה חלה המשורר. 4. הפגרים —בשימוש הספרדים (מדונש ואילך): הגויות סתם, ולאו דווקא גופות המתים; יחידתם (תה׳ בב, כא) הלומה — נפשם נגועה. 6. במשלחה — במשלוח (חידוש לשון). המשורר מלביש את משאלתו בכוונה בצורת חידה ואינו מזכיר את שם ה״תרופה״ (היין): מקוימה — מונחת למשמרת. 7. בראשיתה — מיד! מרקדת לכל נפש — מרקידה כל נפש (השימוש בפיעל בהוראת ההפעיל מצוי גם אצל יהודה הלוי).
- מזוקקה — היין המשובח זך וטהור! כדם פרים — בצבעו! כהרי עד — על פי חב׳ ג, ו. לא ידעה (גר׳ כה טז) — היתול נפוץ המוסב על היין הישן שעמד זמן רב מבלי שנגעו בו! חתומה — בחביות. 10. עם חברי — הנאה שלמה מן המשתה יש רק בחברה! בן היראה התמימה — שבח למוצאו (עיין משלי לא, ל). 11. ימי עיש וכימה — דרך הפרזה, כגון ״עד בלי ירח״(תה׳ עב, ז).
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
עמוד 68
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
יוסף גלילי בן שלמה. שם זה נזכר בכמה חיבורים, ומעורר בעיות קשות באשר לזיהויו, מקומו וזמנו. החיד״א מתארך אותו בתקופת הרשב״א, על פי מה שנמצא כתוב בכנסת הגדולה לר״ח בנבנשת. היות שחבריו של ר׳ יוסף נזכרים שם בתוספת מוצאם, וכולם מערי מארוקו, הסיק טולידנו שגם הוא ״חי במערב״. בספרו של דיין תל־אביבי, מיוצאי מארוקו, מצאנו כי בין חכמי תאזא מנה את ״יוסף בן גלילי. חונך בספרד אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה״. אך את מקור הידיעה לא הגיד. והנה מ׳ אידל הביא עדות מפורשת מספרו של אבולעפיה על ״שלמה הכהן ב״ר משה הכהן ז״ל הגלילי אשר מארץ הצבי״, אשר נמנה עם תלמידיו. מכאן גזר גזירה שווה לזמנו של יוסף הגלילי, אשר בשמו מובא קטע קצר, כמחצית עמוד, בכ״י ששון 919, עמ׳ 50: ״אמר החכם המקובל הר׳ יוסף ב״ר שלמה ז״ל גלילי ממדינת צפת, אמר הפילוסוף נשגבה ממנו דעת הישות״ וכו׳. אמנם יש מקום לבדוק אם מבחינה גאוגרפית ניתן לדבר במאה הי״ג על ״מדינת צפת״. נוסף לכך, שמות החכמים המלווים את ר׳ יוסף, וכן ״דבריו המובאים על סמך עדויות שמיעה וראייה״ (ראה להלן) נותנים מקום לשער שהוא חי במארוקו בערך במאה הט״ו. זאת ועוד, נראה לי ששמו האמיתי הוא יוסף גלילי (בן שלמה), כפי שכתוב בכ״י ששון 919, עמ׳ 69, והוא קובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במארוקו, במאה הט״ז, ובו נזכר ״יוסף בר שלמה גלילי ז״ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה היא פשתאלה״, כמחבר קונטרס קבלי מסוים. (ועיין עוד להלן, ערך יצחק קלדרון). לכך אין קשר עם חבל הגליל, והצורה ״הגלילי״ כפי שמופיעה בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכן שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל הה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לעניין תפילת ליל שבת – אינה אלא כינוי שנגרם הודות לתנא ר׳ יוסי הגלילי. וראיה לדבר, שבכ״י בהמ״ל בניו־יורק 1805, והוא כבר מן המאה הי״ח, כתוב: ״שאל ר׳ יוסי הגלילי״. מעתה יהיה עלינו להתמודד עם ההודעה, הנזכרת לעיל, מתוך כ״י ששון 919, לפיה הוא ״גלילי ממדינת צפת״. ובכן, סבור אני שזו תוספת מעתיק, מן המאה הט״ז, שבזמנו זכתה צפת לגדולה, והאסוציאציה גליל־צפת גרמה לו לערב מין בשאינו מינו. ועדיין אנו צריכים למודעי.
יוסף ן׳ טבול. המאה הט״ז. מחשובי תלמידי האר״י, ובעל עמדה עצמאית לצידו של ר׳ חיים ויטאל. הוא נקרא: ר׳ יוסף המערבי, או המוגראבי, או ר״י טבול המערבי. לפי השערת ג׳ שלום, הוא ״בא מקן המקובלים שבדרעא״. רשימה חלקית של כתביו ערך יוסף אביב״י. פירושו לאדרא רבא נדפס. חיבור חשוב אחד משלו נדפס, למרבה האירוניה, על שמו של רח״ו, והוא: דרוש חפצי בה (בראש שמחת כהן, ירושלים תרפ״א).
יוסף כנאפו בן משה. תלמיד חכם חשוב ומקובל ממוגאדור. נולד כנראה בתקפ״ג, ונפטר בכח בכסלו תרס״א. בימי נעוריו היה מקורב, כנראה, לר׳ אברהם קורייאט. כתב חיבורים רבים (ולפי אליהו בן אמוזג, בשער חסד ה׳, ליוורנו תרמ״ח, יצאו לו מוניטין בחיבוריו הקודמים: זבח פסח ואות ברית קדש), חלקם נדפסו וחלקם עדיין בכתב־יד. בהקדמה לספרו יפה עינים מספר שספרו זך ונקי(מוקדש לערכים ולמועדים שונים) נשלח לוורשא להדפסה, והמדפיס שטיפל בכך הלך לעולמו, והספר אבד. אך הוא נמצא ונדפס בירושלים תשמ״ז. רוב חיבוריו עוסק בעניינים אקטואליים, אם במסגרת דרושים וענייני הלכה, ואם במסגרת ׳תיקונים קבליים. בתחום הקבלי הוא נשען הרבה על הזוהר ועל החיד״א. חיבוריו שנדפסו הם: זבח פסח (ליוורנו תרל״ה); אות ברית קדש (ליוורנו תרמ״ד), מוקדש בעיקר לברית מילה: חסד ה׳ (ליוורנו תרמ״ח), מוקדש ללימוד תורה; מנחת ערב (ליוורנו חש״ד, נגמר בתרנ״ו, נדפס כנראה בתרנ״ז לפי לוח המולדות), מוקדש לתיקון תפילת מנחה; יפה עינים (נשלם בו׳ בתמוז תרנ״ט ונדפס בליוורנו תר״ס), פירוש ענייני תקון הנשיאים, הלכות פסח, ופירוש להגדה של פסח; טוב רואי(ליוורנו תרנ״ט. אמנם נדפס לפני יפה עינים, אך נתחבר אחריו), פירוש לפרקי אבות. כאמור, חיבורים נוספים עדיין בכתובים. שיר לא קבלי, הסוקר את הלכות תפילין וציצית, נמצא בכ״י בן־צבי 56, 146ב-147א. מתחיל: ״תורה חמודה חקוקה נתת ממרום קודשיך״ וכו'. רשימה של חיבוריו נמצאת אצל בן־נאיים, מ״ר, סא ע״א (וכן בראש זך ונקי). והוא גם מספר על מעשה מופלא שאירע סמוך לפטירתו. ר' דוד אלקיים כותב עליו: ״ורב יוסף בתקפו, ספרו קשור בכנפו, חסיד קדוש עד סופו, רבי יוסף כנאפו .
יוסף מוגרבי. טיטואן. ראה מ׳ בניהו, ספרים שנתחברו בבבל, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ י.
יוסף נחמיאש בן דוד בן שאול. מראכש. מחבר יוסף חן, דרושים ופירושים קבליים לתורה (תונס תרע״ה).
יוסף נחמיאס בן מסעוד. אולי ממראכש. בכתובה נקרא: ״חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה״ר״(מ״ר, נו ע״ד).
יוסף סירירו. יד בתשרי תר״ג־תרס״ב. פאס. חסיד ומקובל (שם, ס ע״ד).
יוסף הצרפתי בן אהרן. חיבורו בן פ[ו]רת, הוא ״מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר הקדוש״, ככתוב בסופו (דף 139 ב). כלומר, מציין בקצרה נושאים שונים, והיכן הזוהר מדבר עליהם. מחולק לאמירים ופארות. בדפים 123 א-138 א יש מפתח של פסוקי חמש המגילות, והיכן נתפרשו בזוהר. לפי ההקדמה, חשב ללכת לונציה להדפיס הספר, ולא עלתה בידו. כתב־היד, שנכתב בתטואן בשנת שפ״ח, ונשלם בכב באייר שפ״ט, נמצא בביהמ״ד לרבנים בניו־יורק ומספרו 1814 (138 דף). כתב־היד קשה לקריאה, נאכל ברובו על ידי הדיו. בראשו שיר על הספירות. בדף 122 א-ב, שיר על טיב הספר. בדף 139 א-ב, ״פיוט לי הצעיר יוסף צרפתי ס״ט חדשתיו פה טיטואן יע״א״. כותרת: ״צהלי קולך בת גלים מי כמוך אל באלים״. מתחיל: ״יושבת מה לך שוממת כעטיה על כל דוממת״ וכד. אקרוסטיכון: יוסף צרפתי חזק (10 בתים).
וסף קורקוס. סביב 1800. גריבלטאר. חיבר תיקון שיעור קומה (ליוורנו תקפ״ה, ירושלים תרצ״ד), והוא אוסף של מקראות ומאמרי זוהר, שאדם צריך ללמוד בהם לשם תיקון. מסודר לפי אברי הגוף. בשער הספר :כתב: ״לאחד מהקדושים אשר בארץ לא נודע שמו״, ושמו של ר״י קורקוס מופיע כמלבה״ד. אך בשער יוסף חן(ליוורנו תקפ״ה) נרמז שמו של קורקוס גם כמחבר שיעור קומה. אף בקצת כתבי־יד הוא נקרא מחבר. הספר יוסף חן, כולל פירושים קצרים לפסוקי המקרא ומשניות, ומשולבים בו דברי קבלה. קורקוס הוא גם מעתיק של כתבי־יד קבליים.
חייא בן וייזמאן. נפטר תנ״ו. מו״ץ במראכש, עם ר׳ יצחק די לויה. באיגרת אליו כתוב: ״וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן״ ומ״ר, סג ע״ב). יעב״ץ שלח אגרת־תנחומין על פטירתו.
יחיא מלכה. נפטר תרפ״ט. בנו מתארו כ״חסיד ומקובל״ ורב ראשי למחוז תודג׳ה בהרי האטלס (ראה ח׳ זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ״ו, עמ׳ 149).
יחייא בן חמו. מאה ט״ו-ט״ז(?). בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1805, דף 33א־ב: ״מ״כ [= מצאתי כתוב] בס׳ ישן כ״י פי׳ עשר ספירות בקיצור בשם החכם השלם הה״ר יחייא בן חמו ז״ל״. ובלא שם המחבר, בכ״י ירושלים :8°54, דפים 8ב-10א. בכ״י מן המאה הט״ז, הספרייה הבריטית 788, דף 9ב, כתוב: ״מצאתי משם החכם זצ״ל ר׳ יחייא בן חמו זלה״ה שראה בספר אחד של הקבלה כי זמרי נתגלגל בר׳ עקי״׳ וכו׳.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 37
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
הקליטה
הגעתי אל נחלת אבותיי הקדמונים! משאת נפשי התגשמה! הנה אני בארץ ישראל, ארץ חלומותיי, לה נפשי כמהה. עוד במרוקו, נישאתי בגעגועים ובכליון נפש לארץ ישראל, שבה ישבו נביאינו ומלכינו ביהודה ובישראל. אני שמח ומשנן ״רוני ושמחי בת ציון״. הנה אנחנו באים לשכון בתוכך, לא עוד ייאמר לך עזובה.
25/8 – כאמור, אנו עוזבים את עתלית ויוצאים באוטובוס לבית-עולים בבניין קטן בנווה-חיים ליד חדרה. אני לא שבע מלהזין את עיניי בנוף הארץ המחדשת את נעוריה כימי קדם, עם בניה השבים אליה. התיישבנו בבית העולים ולמחרת כבר ביקשתי לנסוע לביקור אצל דודי בירושלים. אצה לי הדרך לדרוך על אדמת ירושלים ולהרגיע את נפשי השוקקת, לראות את מקומותיה הקדושים ולהשתכנע שאני דורך על אדמת ירושלים.
הנה אני בירושלים עיר הקודש, נכנס בשעריה לראות את חומותיה. ״יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש״. כל העורגים אליה. כמה געגועים וכמה אהבה בלבי לירושלים, ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים״,״לה נכספה נפשי מפאתי מערב״. הכל מתנגן בתוכי וקשה לשלוט בהתרגשותי ההולכת וגאה בתוכי. כמה דורות התפללנו על ירושלים לבנותה מחורבנה והנה עומדות רגלי בשערייך ירושלים, וברגע זה עולה בזיכרוני דמות סבתי האהובה שהשתוקקה כל כך לזכות ולעלות לירושלים, ונפטרה ללא עת. ״התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים״. עינינו נשואות אלייך תמיד, בתפילותינו, בחגינו ותמיד על ראש שמחתנו. במרוקו לא נהגנו להגיד ״הולכים לארץ ישראל״, אלא ״הולכים לירושלים״ – שכרכה ועטפה בה כל ארץ ישראל. עיר דוד, העיר המהוללה, שלה שרנו בפיוטים שלנו ואליה התגעגענו, לה ערגנו בכיסופים גואים ובאהבה רבה. אכן חלומי מתגשם, חלום של כל יהודי לזכות ולחזות ביופייה של ירושלים. ירושלים חיכתה לבואנו, אנחנו בניה החוזרים אליה, העיר שכבוד והדר יעטרוה. אני הולך, כמו נישא על כנפי החלום ורוחי הומייה מרגש ומהתפעלות להיות בעיר מלכינו. אני כמו חולם בהקיץ. האם אכן אני באמת בירושלים?
אותה ירושלים שראיתי בדמיוני כשלמדנו התנ״ך, הרי יהודה, מקומות היסטוריים שדיברו אלינו בקול דממה דקה בתוכנו, כיפת שמים הודה ותהילתה מלאה הארץ. הולך ולא שבע מנופה ומהרריה סביב לה. בן דודי מימון פינק אותי ויצא איתי לטייל ולהתבשם מהודה. הנה הכותל המזכיר לי בית מקדשנו, הנה יד-אבשלום ועוד. כתבתי למשפחתי במרוקו וידעתי שישמחו בשמחתי. קבלת מכתב מירושלים תשמח אותם לאין ערוך והם יבינו שאחרי תלאותיי המרובות והסיכונים שלקחתי על עצמי, באתי על שכרי והנה אני כותב להם מירושלים עיר הקודש. אני יודע שיתקשו להאמין שרגליי דורכות על רגבי עפרה. אני נזכר בפיוטים שהייתי שר ברגש בלילות, ה״בקשות״ – בכל ערב שבת עד השחר העולה. שירו של ר׳ חיים הכוהן, מתלמידיו של ר׳ חיים ויטאל במאה השבע עשרה: ״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך, עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך… גדל כאבי כל עת אזכרה איכה שיפחה תירש גבירה״. אני רואה הר הבית ויודע למה הכוונה. שלל שירי געגועים שהביעו אהבה לציון ואשר שרנו ברגש – מתנגנים בי כעת: ״יבוא דודי לגן עדנו, למה מני כצבי ברח. על מה נטש מעט צאנו ולרום מעונתו ארח.
השכח דוד בית מלונו…, ישלח מבשר המונו חיש כגיבור לרוץ אורח״, שירו של ר׳ ישראל נג׳ארה, עם מנגינות נעימות שעודדו את נפשנו בגולה, מנגינות אנדלוסיות נפלאות שאבותינו הביאו אותם מספרד עם לחנים עשירים ומגוונים. אני הולך והמנגינות עולות במוחי ומתנגנות מאליהן. בבית הכנסת שרנו כל שבת ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ״הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים״. כל הקהל כאחד, בהתלהבות ובנעימה ערבה. ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך״, ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״. עכשיו זה ממשי, רגליי עומדות בשערי ירושלים. זה לא רק בשיר, אלא ממש! היש עוד עם בעולם ששמר אמונים במסירות ואהבה כזאת? בלב פועם חוזרים בני עמנו לארצם ולמורשתם. איזה מזל יש לדורנו שפעמי משיח הביאו אותו לכאן. הדורות הקודמים סבלו עגמת נפש וייסורים קשים מעצם תקוותם לרגע זה, ולא זכו. ואולם, הם עברו מן העולם ללא מרירות, ובאמונה שיזכו בתחיית המתים להתגלגל במחילות לארץ ישראל. אמונה זו עזרה להם לשמור על שפיות נפשם והפיחה בהם גבורה ואומץ שעמדו להם בכל התלאות. הם נפטרו מן העולם הזה עם חיוך של תקווה שלא אבדה אף פעם. אנחנו עם של תקווה. הנה הגיע הזמן, ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים״. הכל מתנגן בראשי. התענגתי מיופייה ואני מלא השתוממות והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקי.
״עשרה קבים של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים… אין לך יופי כיופייה של ירושלים״. כל הסבל והסכנות בדרכנו כדאיים היו. ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים ואלו הן: תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא״. היה לי קשה להיפרד מירושלים, ואולם אני נאלץ להתנתק. אני מביע משאלה שאזכה לחזור ולדור בירושלים. לעת עתה, תם הביקור. ״יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״. אני יוצא מירושלים שמח וטוב לב. אני לא מש מחלון האוטובוס וגומע בשקיקה את הנופים המרהיבים של ארץ ישראל, ההרים סביב ירושלים. בשפלה האוויר מלא בבושם פרי הדר שריחו מעדן את הנפש, משכר את החושים, ממלא את כל הסביבה ומענג אותי. זיו וזוהר בכל הפרדסים בשרון ולאורך החוף. אני מנסה לשחזר את השיחה במשרדי עליית הנוער בירושלים, ומדוע רצו להיפטר ממני. כשהייתי בירושלים ביקרתי במשרד עליית הנוער. סיפרתי מהיכן אני ומתי באתי לארץ. בתום שיחה קצרה, העירו לי: ״אולי תישאר עם משפחת דודך?״ התייעצתי עם בן דודי מחוץ למשרד. בן דודי אמר לי שהם מבקשים להיפטר ממני. אני יודע שהם לא אוהבים מרוקנים וגם לא ספרדים. ״יש לך זכויות כמו כולם, תממש אותן ותגיד להם שאתה רוצה לחזור לבית העולים״.
נכנסתי חזרה למנהלת ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לחבריי בבית העולים. היא החמיצה פנים והבנתי שהרעיון לא קסם לה. חזרתי לקבוצה שלי. הגעתי לבית העולים וגם שם מצאתי שמחמיצים לי פנים. לא ידעתי מדוע. ניסיתי לספר להם על ביקורי המעניין בירושלים ועל התרשמותי מהעיר. הבחנתי שאין זה מדבר אליהם וכי התרגשותי זרה להם. הם היו אדישים ומנוכרים לכל. באחת השיחות הם סיפרו לי שקינאו בחבריהם שנסעו לקרוביהם בארצות הברית. עוד הם הוסיפו כי אם היו להם קרובים באמריקה – אף הם לא היו באים לארץ. הבנתי משיחתם שאין להם קשר רגשי, או נפשי לארץ ישראל. הם פה כמו שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם. הבנתי מדבריהם שאין להם שורשים ביהדות. כל מה שידעו היה על התנועה הקיבוצית וההשתייכות האידיאולוגית שלהם שלא הייתה אחידה. המדריך שלהם בא מקיבוץ של השומר הצעיר. לפעמים התווכחו ביניהם בלי סוף עם המדריכים שלהם בנוגע למרקסיזם. השיחה נסבה סביב הזרמים השונים במרקסיזם. עניין הפילוג של היהודים היה זר ללבי. אני האמנתי שצריך לאהוב ולבנות את הארץ ביחד, בכוחות מאוחדים, ושרק העניין הלאומי ובניית המדינה בדרך צריכים להיות היעד – בלא שטיפת מוח פוליטית שרק הסיתה אחד נגד השני. אני חשבתי שצעירים אלה צריכים קודם כל ללמוד, ורק אחרי הלימודים לבחור את דרכם ואת השתייכותם לפי נטיותיהם ואמונתם הפוליטית.
בינתיים, הם לא יודעים טוב את השפה, את התנ״ך. על ההיסטוריה היהודית כמעט שלא ידעו כלום. מבחינה זו הם תלושים ואינם חדורים באהבת עם ישראל והכרת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם לדורותיו. אני חושב גם שקינאו בי, על שיש לי משפחה בארץ ועל כך שאני יודע טוב את השפה. הבנתי ללבם, וצר היה לי על שמשפחותיהם נספו. הבנתי לרוחם, ונהגתי בהם באהבה ובנועם ככל שאפשר, ואולם לא יכולתי שלא לתהות – היכן הענווה שיש ללמוד מהסבל שלהם ?
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 246
יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹח-אפרים חזן
פרשת נח
יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
אפרים חזן
בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).
תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)
משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.
הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:
יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?
וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.
יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,
וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.
וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,
וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן
היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.
נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.
ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .
מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.
הנוסח הנפוץ
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ
וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ
דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ
הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ
הנוסח המקביל
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ
וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.
דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ
1-יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳) שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח. –13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.
על המחבר
רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.
מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.
האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.
עיון ודיון
על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.
שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).
בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.
על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:
הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי
אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי
פרשת נח- אפרים חזן
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique.
Aperçu historique
L'importance prise des les temps les plus recules par l’élément juif dans la région de Debdou, se retrouve avec: une persistance trop grande dans les traditions populaires pour qu’il ne soit pas tenu compte de celles-ci dans une étude consacrée au Judaïsme moderne de Dcbdou. Outre le voisinage immédiat du centre judéo-berbère de Djeraoua établi vers 695, on a vu que des communautés juives florissaient avant le douzième siècle dans les villes de Tlemcen, Ceuta, Fès de même que dans les centres secondaires du Maghreb central. A cette époque, la ville de Debdou n’existait sans doute pas encore et les groupes juifs pouvaient bien habiter alors Oujda, Taza ou les dechra à côté des Berbères. Les traditions propres des Juifs parlent d’anciens etablissements juifs aujourd'hui disparus en plusieurs points des Djebel Béni Snassen et Béni Bon Zeggou, à la place de Taourirt et en deux endroits sur le territoire de Béni Choulal׳! où deux anciennes nécropoles juives subsistent encore.
Somme toute, la Gada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte manuscrit antérieur à la domination mérinidc.
La domination almohade semble, de prime abord, avoir été néfaste aux populations non musulmanes ou schismatiques du Maghreb, et, à un moment donné, on put croire que le Maroc ne possédait plus guère de Juifs et de Berbères dissidents. Cependant, au lieu de contribuer à l’unification du pays, le fanatisme persécuteur des Almohadcs ne fit qu’attiser l'esprit de résistance qui caractérise les populations de la Berbérie intérieure. Les souverains de cette dynastie introduisirent des tribus d’Arabes nomades, pillards de profession, qui devinrent depuis un nouvel élément d'anarchie. La vallée de la Moulouya et scs dépendances devaient se ressentir particulièrement du double effet qu'exerçait sur elles la persécution religieuse et l’intrusion des nomades de langue arabe. Aussi voit-on ses populations défier le fanatisme almohade et revenir à leurs schismes et, quelquefois même à leurs traditions semi-hébraïques.
— Berghvvata réapparaît sous des formes nouvelles mieux adaptées aux conditions faites au Maghreb par la longue tyrannie du fanatisme almohadc.
Des le treizième siècle le sultan almohade Mouhammed An Nasir aurait fait élever le long des trouées du Rif une muraille qui devait supprimer pour les Juifs l'accès aux plaines par le pays soumis du Maroc septentrional׳. Cette indication, tiree d’une source arabe orthodoxe, est fort intéressante. La persistance de l’élément juif dans le Rif est d’ailleurs confirmée par la tradition populaire, tant berbère que juive'”. II n est peut-être pas inutile de rappeler ici que Taza réapparaît avec Fès comme la première communauté juive organisée dans les annales rabbiniques aussitôt après que le culte juif eût été officiellement reconnu par les Mérinides. On y rencontre au treizième siècle le savant rabbin Elhanan ben Maïmon et certains autres rabbins que le grand rabbin espagnol Salomon ben Adret traitait de quantité négligeable, voulant marquer par là la supériorité des rabbins d’Espagne“׳ sur les érudits du Maghreb.
Ce n’est certainement pas un pur hasard si les premiers souvenirs historiques plus ou moins exacts des habitants de la Gada de Dcbdou se rattachent à l’établissement dans le pays des Beni-Merin. Ces derniers, si on en croit la tradition locale, avaient alors pour sultan Abou el Hassan (le Sultan Noir), personnage héroïque auquel on attribue tous les édifices aujourd’hui en ruines et les barrières de pierre qui seraient d’origine musulmane. Or, le sultan Abou el Hassan est considérée comme une sorte même de Charlemagne par tous les Juifs des confins de l’Atlas et jusqu’à Tafilalet. Dans la tradition populaire juive, il préside aux destinées de la nouvelle époque de l’histoire marocaine.
- Nehil"" propose d’identifier le Sultan Noir avec le sultan mérinide Abou Yacoub Youssef qui régna à Fès de 1280 à 1307; cette opinion nous semble cire très juste : n’est-ce pas ce souverain qui s’érigea en protecteur des Juifs, au point d’exposer sa propre personne lors d’un assaut populaire contre le Mellah"?
C’est depuis cette époque que date la fondation du sultanat abdel- wadides de Tlemcen qui, des siècles durant, disputa aux Mérinides la possession du Maghreb central”'.
La rivalité des deux dynasties ne devait plus cesser jusqu’à la domination turque, et les régions du Tell oraríais et les plaines de la basse Moulouya furent le théâtre d’hostilités. Aussi la vallée de Debdou, grâce à sa situation, protégée par la montagne et à proximité de la grande route de l’Occident, put-elle supplanter Taza et s’imposer, pendant environ deux siècles comme chef-lieu des confins du Nord-est de l’Atlas marocain.
Du temps de Léon l’Africain, la grande route de pèlerinage qui passait par Fès, Taza, Za, Djeraoua, Tlemcen, Tahort (Ibn Haukal) était déjà abandonnée pour celle de Fès, Taza, Guercif, Debdou, Tlemcen. Debdou hérite donc de la prépondérance de Djeraoua.
D'ailleurs, la tradition locale recueillie par M. Nehil reporte à rétablissement des Beni-Merin la fondation première des places musulmanes sédentaires de Debdou. Selon cette tradition, à l’époque de la Splendeur de Debdou, la vallée était occupée par les trois groupes de populations suivantes :
1° Les Béni Merin;
2° Les Béni Ghoumrassen;
3° Les Juifs.
«Ces derniers étaient les plus anciennement établis dans la région. Ils étaient sédentaires tandis que leurs voisins les Béni Merin et les Béni Ghoumrassen vivaient en semi-nomades, sous la tente, à des endroits fixes, au cours de la saison estivale ou encore pendant l’hiver.
Les Béni Merin dominaient alors dans toute la région jusqu’à la Moulouya; ils possédaient des Kasbahs : au nombre de celles-ci, on retrouve les ruines de la Kasbah de Debdou qui existent encore dans la Gada : la légende populaire les attribue toutes au Sultan Noir.
Quant aux Béni Ghoumrassen, ils forment, d’après le lieutenant Baugé, une fraction des Béni Guil, soit vivant aux confins du Moyen Atlas la grande tribu nomade.
Ce n’est pas ici que nous pouvons relater par le détail, les longues luttes engendrées par les rivalités entre les Mérinides et les Zianides. Ces luttes désolèrent le pays et n’ont d'ailleurs aucun intérêt direct relativement à l’histoire proprement dite de la Gada de Debdou. Notons seulement que ces luttes amenèrent dans les environs immédiats de Debdou des tribus hilaliennes Makhil qui, à vouloir convoiter la possession de cette riche vallée, ne firent que ravager le pays.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique.
Page 34
פרשת לך לך אפרים חזן-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
פרשת לך לך אפרים חזן
אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
פרשות לך לך-וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, אֵ יתנו של עולם. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם', כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש נס"ה, ממנו נגזר מאוחר יותר השם 'ניסיון', שמנסה האל את האדם, נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, כי על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות, התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו – לא) כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט 'שנים ב'לך', שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה'.
כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים: כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ב ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.
כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו 1 ספרים. מתוך דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מן ניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד זאת ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.
בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו מעורכי ספר השירים 'שיר ידידות', קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום, לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:
אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:
קָבַל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:
5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:
אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר
נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:
בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
15-אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר
יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:
הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:
20-רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:
קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:
רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר
25-דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:
אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:
מִמְּרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:
30-מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר
וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר
35-שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:
שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
40-יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר
דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
45-חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:
ביאור הקצידה
1 .בדורו: רומז אל פרש"י לבר' ו, ט נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו– '…ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'. ארז לבנון: רומז למדרש בתנח' לך לך, ה ובבב"ר מא, א (תיאודור-אלבק, עמ' 387-386 .)כסמי מזור: כתרופה למכה, והוא על פי המדרש, 'ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה, שמא יקלקל ואין מי שיתקן… ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות, כדי שיסבול דורות שלפניו ודורות שלאחריו', בר"ר יד, ו (תיאודור-אלבק, עמ' 130 ,)והשוו: אבות ב, ה. 2 .מארץ קוץ ודרדר: ארצם של רשעים על פי המדרש 'שהיו אוכלין ושותין ופוחזין… ]וארצם מעלה קוץ ודרדר[, בר"ר לט, ח -תיאודור- אלבק, עמ' 371 . רגליו יבזור: ילך, יפזר רגליו, על פי הלשון בבבא קמא ס ע"ב. 3 . ארצה מצרים ירד: בר' יב, י. דר… קנן: לשעה, שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, על פי בר"ר מ, ב (תיאודור-אלבק עמ' 382 .)כחו אזור: שכל נסיונות של רעב 'כולם לא באו אלא בימי בני אדם גיבורים', על פי בר"ר מ, ג -תיאודור-אלבק, עמ' 383 . 4 .הביט באשתו: רמז למדרש שעד עתה לא נסתכל בה מתוך צניעות, פירש"י לבר' יב, א, על פי תנח' לך לך ה; וראו גם: ב"ב טז ע"א. פקדה: ציווה עליה. כי יופיה: על פי בר' יב, יא. כסוחרת דר: רמז למדרש שאברהם החביא את שרה בתיבה, ולפי שתבעו את המכס, והוא היה מוכן לשלם גם בעבור אבנים יקרות, פתחו את התיבה ומצאוה (בר"ר מ, ה )תיאודור-אלבק, עמ' 385 .)מעזור: חידוש לשון של הפייטן, ורמז לבר' יב, יג. 5 .שרים… תיקח: ראו פירש"י לבר' יב, טו: 'הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך'. כסמדר: כצעירות ורעננות, וראו בר"ר מה, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 451 .)6 .אוילים: הם המצרים, על פי יש' יט, יא. שבו שרה: השוו: בר"ר מא, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 389 .)מלך נבער: הוא פרעה, על פי יש' יט, יא. 7 .מבנות מאשרה: 'שהכול בפני שרה כקוף בפני אדם', ב"ב נח ע"א. מעט מזער: שלא נשארה בבית פרעה אלא זמן קצר. 8 .תנער: מכולן היא נראית צעירה כנערה. על דרך המדרש 'בת עשרים כבת שבע', בר"ר נח, א )תיאודור-אלבק, עמ' 618 .)וחידש הפייטן משמעות בפועל זה על יסוד הלשון במסכת עירובין נג ע"ב: 'עלץ בנערה אהרונית עירנית והעירתו'. 9 .נכותו: אוצרו, על פי בר' יב, טז. ובצרו: זהבו, על פי איוב כב, כד. 10 .גדר גדרו: הגן עליו והקיפו כחומה. לאשת חיקו: את אשת חיקו. נטר: שמר מפני פגיעתו של פרעה; וראו: בר"ר מא, ב )תיאודור- אלבק, עמ' 389 .)נגע: נצטרע, על פי המדרש שם. כתל ושור: קירות וחומות לקו אף הם, על פי המדרש. 11 .קראו: פרעה לאברהם. הוכח: תוכחה על משקל הסכם, לצורה ראו: דמאי כב, ג. עברו: בתוך השיחה. תאטר: תסגור, על פי תה' סט, טז. מה… לי: ראו בר' יב, יח. לא במישור: לא נהגת עימי ביושר. והלשון על פי יש' יא, יד. 12 .קח אשתך: בר' יב, יט. מגש מקטר: אלו המתנות, שם, טז. פקדם:
וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים , שם, כ. בכשור: בצורה ראויה וכשרה. ואף זה חידוש לשון רד"ק. 13 .מקדם לעי: על פי בר' יב, ח; יג, ג. שפרירו: אהלו, על פי יר' מג, י. שחה שם: וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה., בר' יג, ד. משטר: סדר וחלוקה, וראו גם בר' יג, ט ובר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)ובנה גשור: אף-על-פי שהתרחקו זה מזה, שמר אברהם על הקשר עם לוט, וראו גם תנח' לך לך ג, י. גשור: גשר )לא כשם פעולה(, חידוש הפייטן הוא. 14 .שרה… הועד: לאחר שנפרד ממנו לוט נתגלה ה' לאברהם, ראו: בר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)15 . ארץ עדן מדברה: על פי יש' נא, ג. 16 .אחוז בקו משטרה: על פי בר' יג, יז, והמשטר הוא בהליכה המסודרת. וסער: התהלך בה בסערה, שהליכתו הוא מעשה קניין, והוא רמז שתהא נוחה להיכבש לבניו )ב"ב, ק ע"א(. 17 .ידע… עזרו: אברהם בטוח היה שה' יהיה בעזרו על פי בר"ר מג, א )תיאודור-אלבק, עמ' 415 .)עלה קצפו: נצטער וזעם על מה שקרה. ויעתר: הִּ רבה להצטער, ולשון עתר וריבוי על- דרך מש' כז, ד. 18 .הריק חניכיו: בר' יד, יד. חיל אזרו: ששילח מבין חניכיו כל הירא ורך הלבב, בר"ר מג, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 416 .)חתר: התאמץ והשתדל. ויעצור: שביקשו למנותו מלך עליהם )בר"ר מג, ו(. 19 .מלך רם: מלכי צדק, בר' יד, יח. אשכר: מנחה, הוציא לחם ויין שם. 20 .רכוש… אנצור: דברי מלך סדום שם, כא. בתר: חילק, ראו שם, כב. 21 .קפץ נשבע: אברהם נשבע הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל …', שם, כב-כג. מן הזהב עד הצור: מזהב ועד אבן פשוטה. 22 .במשורה: בצמצום ובמידה. ילידי נער: על פי הנאמר בבר', יד, כד. 23 .אנשי צורה: הם בעלי בריתו של אברהם: אשכול, ענר וממרא. במשער: בשיעור הנכון ולא יותר. 24 .אל תתהלל: על פי הנאמר בבר' יד, כג. 25 . דאבה רוחו: על פי המדרש 'תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה' בר"ר מד, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 428 .)אל תירא אברם: דברי ה' אליו )בר' טו, א(. שמעה: רוחו שדאבה. ותצור: שמר הדבר בלבו. 26 .עיני לך ישברו: על פי תה' קמה, טו. העבד יהי טפסר: הייתכן כי עבדי יירשני ויקבל את גדולתי? בן משק ביתי: בר' טו, ב. קניני אצור:יצבור את רכושי. 27 .בני… מרום: בר' טו, ה. 28 .נהרו: האירו. והתיצבה על מצור: על פי חב' ב, א. ובמדרש שנינו: א"ר יהודה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הבט נא מלמעלה למטה, בר"ר מד, יב )תיאודור-אלבק, עמ' -432 29 .בניך… בצור: מה ששאל 'בַ מָּ ה אֵ דַ ע כִּ י אִּ ירָּ שֶ נָּה' )בר' טו, ח( לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באיזו זכות, על פי בר"ר מד, יד )תיאודור-אלבק, עמ' 435 .) האמין בו: בבר' טו, ו. בירשת ארץ: לגבי זכותו לרשת את הארץ. 30 .מה… גער: 'מפני מה נענש אברהם שנשתעבדו בניו למצרים… שהפריז במידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע', נדרים לב ע"א. 31 .שלש עגלה: בר' טו, ט. גוזל נער:גוזל צעיר. 32 .וקבל בגזרה: שהם כנגד השעבוד, על פי בר"ר מד, טו )תיאודור-אלבק, עמ 437' 33 .ודע… מצור: על פי בר' טו, יג-יד. יעשר: שם, יד. לעם מצור: למצרים, על פי יש' לז, כה. 34 .במרבית אוצרו: באוצר רב, ברכוש גדול. ובשיבה טובה: בר' טו, טו. תחרוש תקצור: יעברו ימיך, על דרך בר' ח, כב. 35 .שרה… ישר: שרה הצדיקה עליה את דין עקרותה. נתנה… עצור: על פי בר' טז, א-ג. 36 .אם… יוצרו: שהקב"ה הבטיח לאברהם בנים. גם… מכשר: אף זה דבר ראוי, ולכן נתנה את הגר לאברהם. אולי… הצור: כדבריה 'אּולַי אבנה ממנה, בר' טז, ב. 37 .הגר הרתה: שם, ד. כאיש יין עברו: הריונה גרם זחיחות דעת כשל שיכור. על… כצור: ששכחה מקומה ונתגאתה על גברתה על פי בר' טז, ד. גאתה כצור: לבה גאה כסלע רם. 38 .רעה וצרורה: שנעשתה צרה, אישה יריבה לגברת, והייתה כפוית טובה. לא… מהר: שלא הייתה אלא פילגש. 39 .רבת… נאר: שנהגה בחוסר יושר כלפי מטיבתה. מביתי נאר: במרי רוחה טענה שרה כלפי אברהם, על פי בר' טז, ה. וכאילו ביקשה לגרשה מן הבית. 40 .יצאה ברחה: על פי הנאמר שם, ו. גזעה מואר: לפ שהיא מבני מצרים שהוא מבני חם המקוללים, ראו: בר' ט, כה. 41 . אב… שור: הקב"ה לא העניש את הגר על מעשיה. יושבת שור: זו הגר, שברחה והגיעה לדרך שור, בר' טז, ז. 42 .מלאכו: ראה שם. בענן אורו: על פי איוב לז, יא, שנגלה לה על עין המים. שער דמעתה כתער: שערי דמעות לא ננעלו, ברכות לב ע"ב, וכן שערי תפילה, איכ"ר ג, לה. עתר: תפילה, על פי בר' כה, כא. כבודו… ישור: שאינו מתעלם מן העלובים, וראו יש' סו, ב. ולפי ששרה עינתה את הגר הקב"ה ראה בעוניה. 43 .שוב: על פי בר' טז, ט-י. ארבע כעתר: יהיו בריבוי ובשפע, על פי מש' כז, ד. ישמעאל… שור: על פי בר' טז, יא-יב. בעין שור: כי שם, על העין בדרך שור, נגלה המלאך להגר. 44 .קים… מל: על פי בר' יז, מב-נז, ובנושא אברהם. ויבצור: לשון חיתוך וגזירה ולשון התחזקות וביצור. 45 .חזק נאזר בגבורה: כינוי לקב"ה. בגבורה אזרו: חיזקו והרבה כוחו, והמלה 'גבורה' נקראת כפל. חותם בריתו נטר: שאברהם שמר על מצוות המילה. יתגדל שמו: יתגדל שם ה' ששמר על אברהם.
על המחבר רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים 'שיר ידידות'. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד 'שירי דודים'. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב-יד נאה והוא פורסם במהדורה 3 פקסימילית בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים מהם אחד בארמית ושניים בערבית-יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב'שיר ידידות', אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז"ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית-מוסרנית; באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות. רבי דוד היה גם צייר אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה ואף פרסם כתבות אחדות ב'הצפירה' וב'היהודי'.
משהו מרוחה של ההשכלה האירופית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייטנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים וחידושי צורה נועזים . בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א' בן-סעדון, מעניינים בשירתו.
עיון ודיון הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו 'נשיא אלוהים', כדבריהם של בני חת (בראשית כג , ו). המילה 'בדורו' באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו 'לתקן עולם במלכות שדי', וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: 'והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד'. עוד יש במילה 'בדורו' כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר 'בדורותיו', מלבד המובא בביאורנו יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.(תה' צב, יג) לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש מתנובת התמר ומפריו. תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד 'קבל את דברי אל חי יוצרו', אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא 'ארצה מצרים ירד' וכבר מגיע ניסיון נוסף 'אוילים שבו שרה בית מלך נבער'. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו 'קח את אשתך לכו אל תאחרו', ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה 'בניך לא יספרו', אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן 'נתנה לו שפחה כי רחמה עצור', 'הגר הרתה' והתוצאה 'שפחה על רעיה גאתה כצור', מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו ניסיון המילה 'קיים בבריתו למול בשרו'. המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.
מתוך כך בולט החרז 'דר' על משמעויותיו השונות: את הציווי 'לך לך' שמע אברהם 'מארץ קוץ ודרדר', ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך 'כי כבד הרעב דר / באהלם קנן' מציין החרז 'דר' את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה 'דר' את יופיה של שרה ואת 'מראה זיוה כסמדר'. בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.
פרשת לך לך-אפרים חזן
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.
״שירת הבקשות״
פרק עשירי
ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור
כיצד היינו מתייחסים לאדם ברוך כשרונות שהצטיין בפיסול, בציור, בנגרות, בעיצוב שופרות וכנורות, בחריטה, בכתיבת שלטים ובכתיבת כתובות ועוד? היינו בודאי אומרים כי הוא עילוי ו״איש אשכולות״. אם נוסיף לכל הנ״ל תחום נוסף שבו הוכיח את כישוריו ־ כתיבת שירה ופיוט ־ נוכל לומר עליו שהוא יוצא דופן, חריג ביכולתו, אמן מחונן ועוד. אמן כזה היה ר׳ דוד אלקיים, ולא לחינם הוצמד אליו התואר ״אמן״.
מעיון במספר מאמרים העוסקים בר׳ דוד אלקיים (להלן הרד״א) אפשר לומר בודאות, כי הוא ראוי לכל התארים. הוא מוגדר כ״אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון אפריקה, ואולי אף הגדול שביניהם״.
במה זכה ר׳ דוד אלקיים ז״ל לתארים אלה? מי הוא היה? ומה היו סגולותיו בכלל, ובתחום חיבור הקצידות בפרט?
הוא נולד ב־1851 במוגדור. הוא היה דור שישי בעיר זו ונקרא ע״ש סבו שלמד תורה עם הצדיק ר׳ חיים פינטו זצ״ל. עוד לפני שנודע בעירו כמשורר, יצא שמו כסופר וכעיתונאי. הוא שלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים ״הצפירה״ ו״היהודי״, שיצאו לאור בלונדון. בשנים 1893־1892 בהיותו בן 42־41, הוא שאף להרחיב את השכלתו והחל לכתוב שירי חכמה. הוא אף הצטרף לחוג משכילים, ובמסגרתו פעל יחד עם חברו הקרוב יצחק בן יעיש הלוי. הם עסקו בכתיבת שירה עברית והשתדלו, כנראה, לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון העברית.
הערות המחבר:אחד המאמרים החשובים העוסקים בר׳ דוד אלקיים נכתב ע״י החוקר יוסף שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים משורר, אמן ומשכיל״ המופיע בספרו של חנניה דהן ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ וב״אפיריון״ מס׳ 1. את הדיוקן המקצועי עליו הוא חיבר בעזרת ראיונות שערך בקזבלנקה עם מספר ממכריו של ר׳ דוד אלקיים.
חוג המשכילים:פעילותו של החוג באה על רקע פריחתה של התנועה הלאומית העברית במאה ה־ 20 בצידה של המודרניות הצרפתית שדיברה על חיי קידמה, חופש וצדק חברתי. תוך כדי חדירתה של מודרניות לחיי היהודים, הוכשר כח אדם שיתאים את עצמו לנהל ולקדם את הקהילה היהודית לתוך חיים חברתיים, תרבותיים וכלכליים חדשים. על דמויות וחוגים בהשכלה העברית במרוקו ועל הרקע לתופעת ההשכלה העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל ראה מאמרו של יוסף שטרית ״מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית״ מתוך החוברת ״יהודי צפון אפריקה במאות ה־ 20־19״ של ״האוניברסיטה הפתוחה״.
יצחק בן יעיש הלוי (1895־1850) עיתונאי עברי ראשון במרוקו ששלח כתבות לעיתונים ״הצפירה״, ״המגיד״ ו״המליץ״ שדרכם ניסה להזעיק את יהדות מערב אירופה כדי שתפעל לשיפור מצבם החברתי והפוליטי של יהודי מרוקו•
פעילותו של הרצל, מעשיה של ההסתדרות הציונית והתפתחותו של היישוב היהודי בארץ־ ישראל שילהבו את דמיונם של הרד״א ושל חבריו. כך קורה שהפעילות הציונית מתעוררת במוגדור, כבשאר תפוצות הגולה. בין השנים 1895־1885, בהיותו בן 44־34 שנה, כותב הרד״א את שירי החכמה וההשכלה שלו. הוא מגלה עניין רב בהשכלה כמקור החכמה וכזו שתשפר מצבם של יהודי מוגדור בפרט ומרוקו בכלל:
"אמרתי אחכמה, בגללה אצתי
חמדת צלבבי זרתי
אש בקרבי מתלקחת
קצור קצרה בינתי וידיעתי
קדם ואחור רצתי"
הוא גילה אהבה עזה לשפה העברית אותה הוא משבח בפיוט שכתב. בהקדמה לפיוט כותב הרד״א: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים, כלי זמר, והוא על יקרת השפה״. בנוסף לרצונו כי ילדי ישראל ילמדו ויכירו שירה עברית, הוא משבח שירה זו באחד משיריו וכך הוא כותב:
"עורי שפת אמת, שפה ברורה
שובי לימי נעוריך נדורה….
שפה בין השפות, מה לך נרדמת?
התנוססי, ואל תהי נכלמת"
מחשש לזעמם של הרבנים ובני הקהילה, החוג, יחד עם ר׳ דוד, התכנס כמעט במחתרת. למרות הכל סבל ר׳ דוד מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו שחדל לקיים תורה ומצוות. על כך כתב באחד משיריו:
"לו אף זו, שמעתי ונרגזתי
ראיתי ונבהלתי
רגל זרים עלי פוסחת
לאל חשבו בלתי ילדת מחרשת
קיים חי לעיד
כי דתי לא פרעתי
תורה היתה וטר מקל תפארתי
אהבתיה בעין נפקחת"
לאחר שנים פג טעמן של החכמה ושל ההשכלה. הרד״א מכה על חטא על שהתקרב להשכלה:
"פיוט זה על החכמה
והעושר ואורך הימים
הכל הבל וריק נגד יראת הדת לבד"
התפכחותו של ר׳ דוד אלקיים מההשכלה חלה בסוף המאה ה־19 באמצע שנות ה־40 לחייו. מאז הוא שקע בעולם השירה והפיוט.
[1] ומאוחר יותר, גם הצהרת בלפור שנמסרה ב־2.11.1917 שלהבה את דמיונו ואת דמיון חבריו לחוג המשכילים. בעת הצהרת בלפור היה ר׳ דוד אלקיים בן 66 שנה. בעת ששמע על הצהרת בלפור הוא כותב: ״אל תמיתני/ אנא ה׳ טרם אראה בית נכונה/בתי ציון בעשרן/די מצרה שבעה לה׳ נפשנו/אקריב קרבני/עולתי מנחתי״. יש להניח כי שיר זה נכתב בהשפעת התקופה בה פעל, יחד עם משכילים נוספים ממוגדור, בארגון פעילות ציונית שנמשכה עד תחילת המאה ה־20.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.
עמוד 115
קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה-פרשת חיי שרה
(130) — קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה ע״מ יא-יב/יא-יב/יא-יב/יא הגאים במחרוזת א׳ יא-יא/יא-ה — במחרוזת ב׳
בשקל ״דאתי ליום מאזאלא בין לעוצף והול"
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֵ-ל, אָדָם בִּדְמוּתוֹ
נֹחַ נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ כָּל־נִבְרָא
לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ
וַיֵּרָא אֵלָיו נָחָשׁ־שָׂטָן בִּמְהֵרָה
לְחַיָּיו יָרַד עִמּוֹ, פִּתָּה אוֹתוֹ.
תּוֹלְדוֹתָיו — עֲלֵיהֶם נִקְנְסָה גְּזֵרָה
וְיֵצֵא וְיָשׁוּב לַאֲחֻזָּתוֹ:
וַיְשַׁלְּחֵהוּ הָאֵ-ל בִּגְזֵרַת דִּין
וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לִפְנֵי גַּן עֵדֶן
וַיְהִי מִקֵּץ כִּי פַּגָּם בִּשְׁנֵי דַלְתִין
וַיֵּצֵא בְּדִין:
וַיִּגַּשׁ הוּא וְזַרְעוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ
חַיָּיו גַּם מִיתָתוֹ בְּיָדוֹ נִמְסָרָה
שֵׁמוֹת קָרָא הוּא לַנִּבְרָאִים אִתּוֹ
וַיַּרְא אֵ-ל כִּי לֹא מָצָא לוֹ נֶגְדּוֹ עֶזְרָה
בָּא אֵלָיו וְהוּא נִרְדַּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ
שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַצֶּלַע וֶהֱסִירָהּ
יֶתֶר, בָּשָׂר סָגַר אֵ-ל בְּחָכְמָתוֹ: וְיֵצֵא
מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, מִדַּעְתּוֹ, נָשָׂא —
תְּרוּמָה מִמֶּנּוּ וּקְרָאָהּ אִשָּׁה
וִיצַוֶּה אוֹתָהּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה
לִהְיוֹת לְאִשָּׁה:
תִּשָּׂא כָּל־דְּבָרָיו, גַּם כָּל־מִצְוָתוֹ,
בְּהַקְהֵל, כָּל נַפְשָׁהּ בְּנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה
פְּקוּדֵי אֵ-ל שָׁכְחָה, עָזְבָה אִמְרָתוֹ
וַיִּקְרָא לָהּ הַנָּחָשׁ וִידַבֵּר סָרָה
וַיְצַו אוֹתָהּ לְמַלֹּאת שְׁאֵלָתוֹ
וַיְהִי בְּיוֹם נִטְמְאָה וְהִיא נִסְתְּרָה,
הָאִשָּׁה, כִּי הִשְׁלִיךְ בָּהּ זוּהֲמָתוֹ: וְיֵצֵא
וְזֹאת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם תַּקָּלָה
אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל מִצְוָה קַלָּה
קְדוֹשִׁים הָיוּ מִטֶּרֶם נִבְעָלָה
לְאִישׁ־קְלָלָה:
וַיֶּאֱסֹר לוֹ אֱ-לֵהִים בִּתְבוּנָתוֹ
בְּהַר שָׁמִיר הִשְׁלַכְתָּ זֹאת הָאֲמִירָה
חֻקָּה אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם צַוֹּתוֹ
בַּמִּדְבָּר קִבְּלוּ קְלָלוֹת עֲשָׂרָה
נָשָׂא חֶטְאוֹ עַד שׁוּבוֹ לְיוֹלַדְתּוֹ
וּבְהֵעָלוּת עִם כָּל־מֵתֵי מְעָרָה
יִשְׁלַח א-ל לְפִשְׁעוֹ וְגַם חַטָּאתוֹ: וְיֵצֵא
וְיִקַּח שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא
חֻקּוֹת אֵ-ל אָשֵׁר קִיֵּם בְּאַהֲבָה
יֵרָאֶה לִפְנֵי אֱ-לֵהִים בִּתְשׁוּבָה
בְּשִׂמְחָה רַבָּה:
גַּם פִּינְחָס יִשְׂמַח עִמּוֹ בְּשִׂמְחָתוֹ
בִּרְאוֹת רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נוֹסְעִים בְּזִמְרָה
דִּבְרֵי אֵ־ל קִיְּמוּ, מִצְוֹת תּוֹרָתוֹ,
מִתְחַנְּנִים לָאֵ-ל כְּנֶגֶד כָּל עֶבְרָה
עֵקֶב הָלְכוּ כָּל־אִישׁ אַחַר חֶמְדָּתוֹ
רָאוּ וַיָּשׁוּבוּ לִפְנֵי אֵ-ל הַנּוֹרָא
שׁוֹפֵט אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ וּכְצִדְקָתוֹ: וְיֵצֵא
אָז יֵצְאוּ לַחֵרוּת בְּכָל־הָעוֹלָם
יָבוֹאוּ וִיקַבְּלוּ שָׂכָר מֻשְׁלָם
יִתְיַצְּבוּ כְּמַלְאָכִים בְּהִלָּם
אָז יֵלְכוּ כֻלָּם:
הַשָּׁמַיִם יִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחָתוֹ
כְּבִרְכַּת אָבוֹת הַשּׁוֹכְנִים בַּמְּעָרָה
דָּוִד בֶּן יִשַׁי תַּצְלִיחַ מַלְכוּתוֹ
אֲזַי דִּגְלוֹ תָּרִים אֻמָּה נְצוּרָה
חַי זַךְ קַיָּם יִבְנֶה עִיר חֶמְדָּתוֹ —
יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הִיא בֵּית הַבְּחִירָה
אָז יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּתוֹךְ עֲדָתוֹ:
כנפי שחר
(סבו) הנושא: אדה״ר, חטאו ותשובתו, ואגב שילוב שמות פרשיותיה של תורה, רשות ל״ברכו״.
לאחוזתו — לאדמה שממנה לוקח. פגם בשני דלתין — עבר על ״עשה״, שהיה לו לשמור על עץ־הדעת ולא שמר, ועל ״לא־תעשה״, שלא היה לו לאכול ממנו — ואכל (עי מעשה חרש;. דלתין — דלתות, פתחים. ויגש… — לעבוד את האדמה, להוציא לחמו ממנה או ימות ברעב. כי לא מצא — אדם — לו — לעצמו יתר — מקום הצלע שנותר ריק. בשר סגר… — סגר אותו ה' בבשר. משפטים ישרים… — דברים מכוונים אמר כאשר ידע שממנו הורמה אשתו: ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה
זאת״. בהקהל — כשנזדווג לה. וידבר סרה — ״לא מות תמותון…. לאיש קללה — הנחש. בהר שמיר השלכת… — זאת האמירה שצויתיך השלכת אותה בהר מלא שמיר ושית, קוצים וברקנים; אגב רמז לעונש ״וקוץ ודרדר תיצמיח לך״. נשא חטאו – קבל ענשו. שגורש מג׳יע. ובהעלות… — אבל בתחית המתים יקום גם הוא. ישלח א-ל לפשעו — יסלח, יסיר את פשעו מלפניו, לי שלחו נא זאת מעל פני(ש״ב יג. יד). ע״ב מענין אדה״ר, מכאן עובר המשורר לשומרי מצוות ובעלי תשובה. ויקה שכרו… — מי שקיים חוקות ה׳ יקבל שכרו בעוה״ב. יראה — יקובל וירצה. ראשי המטות — הכוונה לשלוש כתות של מלאכי השרת. שבשעה שהצדיק נפטר מן העולם, יוצאות לקראתו… (כתר קד.). דברי א-ל קיימו… בעלי מצוות הם הראויים להתחנן לה על כל צרה. שלא תבוא. עקב הלבו… — מחרוזת זו והסמוכה לה תואמת לעונת הפרשיות – אלול ועשרת י־ת. שופט איש — רמז ליום הרין. יצאו לחירות — זכאים. יתיצבו במלאכים — רמז ליום כפור, שכולם בתענית ובתפלה לבושים בגדים לבנים ומעוטפים כמלה״ש (שוח״ט בז). במלת ״יתיצבו״ רמז לנוהגים לעמוד כל יום כפור, לילו ביומו. בהלם — בזהרם ויפעתם.
קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה-פרשת חיי שרה
אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
- 49
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש העלוב אשר היה ראש חברת גומלי חסדים ויהיה גומל עם החיים ועם המתים יר״א וסמ״ר משה בן יוסף בן גיגי נ״ע אשר נלב״ע ועלה בשמי…
- 50
זאת מצבת קבורת הזקן הבשר מרדכי בן יהודה מרציאנו שנלב״ע ביום ר״ח טבת שנת תשי״ב תנצב״ה. 1952
- 51
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יוסף בן נונא מרציאנו שנלב״ע ביום עשרים לח״ו חשון שנת תשי״ב תנצב״ה.
- 52
זאת מצבת קבורת משה בן חמו נפטר ביום תענית דבור יום 15 שבט
עאם 1949
M.B.
53
זאת מצבת קבורת הבחור ונחמד אשר נתדכא ביסורים קשים ומרים כל ימיו ונקטף במבחר ימיו הוא הוא העלוב וקצר ימים אליהו בן שלמה המכונה ענקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ב״ב לחו׳ אדר ש׳ תש״ו
לפ״ק תנצב״ה.
- 54
מצבת קבורת החבר ירא אלהים וסר מרע מרדכי בן כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום תשעה לחודש אייר ש״ש תש״ה תנצב״ה.
- 55
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר החבר אהרן… שנת תש״ו..
56
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש יר״א וסמ״ר ישר ונאמן מתהלך בתומו גומל חסד לעמו והוא מחברת גומלי חסד ועתים קבע בחוקה דיומא גם בי״ח פרקי משנה ותלים בכל יומא נהנה מיגיע בפיו משכים ומעריב ופורש כפיו הזקן הכשר המנוח ראובן בן יצחק בן סוסאן נולד פה דבדו יע״א ג׳ לחו׳ תשרי תרל״ו נתבש״ם ב׳ לחו׳ מר
חשון ש׳ תש״ט תנצב״ה.
REOUBEN D'ISAAC BENSOUSSAN DÉCÉDÉ LE 14 NOVEMBRE 1948
57
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יצחק שרביט המכונה ספריווי נלב״ע
שנת התש״ה תנצב״ה.
58
זאת מצבת קבורת ירא אלהים וסר מרע זקן ונשוא פנים פזר נתן לאביונים מגזע ישישים ונבונים הר׳ אליהו בן משה מרציאנו נ״ע שנלב״ע בשלושה ימים לחו׳ שבט ש׳ תש״ט לפ״ק והיו ימיו שמונים
שנה תנצב״ה.
ELIE MARCIANO DÉCÉDÉ LE 2.2.49 A L'AGE DE 80 ANS
59
זאת מצבת קבורת איש תם וישר החבר מחברת זוה׳׳ק המנוח החכם השלם כמוהר״ר רבי יעקב בן רבי דוד הכהן שנפטר לב״ע בשנת
התש״ט תנצב׳׳ה.
60
מצבת קבורת מרדכי המכונה מריטך די משה מרציאנו להרהאר ז״ל.
ו6
זאת מצבת קבורת איש תם ר׳ דוד בן מרישא כהן בן חידא…
62
… משה בן אהרן די יוסף בהן…
63
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר שנתייסר ביסורים קשים המי רפאל ב״ר משה מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו ע״ה שנה נלב״ע ביום ב׳ לחו׳ אב הרחמן ש״ש התשט״ו לפ״ג פה דברו יע״א תנצב״ה.
- 64
זאת מצבת אהרן די יעקב מרציאנו תנצב״ה. 1954
שורה מס׳ 4
- 65
מצבת המי הזה״כ יצחק… תרמ״ו.
- 66
זאת מצבת קבורת איש תם וישר שלמה עכו שנלב״ע שנת תש״ו
תנצב״ה
- 67
זאת מצבת קבורת האיש העניו ירא אלהים ציון בר דוד מורציאנו שנלב״ע… ת״ש לפ״ק תנצב״ה.
- 68
זאת מצבת קבורת רחמים בן שלמה מרציאנו משישו נלב״ע ביום ט״ו לחו׳ טבת ש״ש תרצ״ט תנצב״ה.
RAHAMIM DE SALOMON MARCIANO MCHICHO 1939
69
זאת מצבת קבורת הזה״ך החבר אהרן בן מכלוף מרעילי שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ תמוז שנת תרח״ץ תנצב״ה.
AHARON BEN MAKHLOUF MARELLY NE EN 1858 DÉCÉDÉ LE 5.7.1938
70
זאת מצבת קבורת הזה״ך יוסף בן יעקב משישו מרציאנו שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ אייר ש״ש תרח״ץ לפ״ק תנצב״ה.
- 71
זאת מצבת קבורת הזה״ך ירא אלהים משה בן יהודה הכהן נלב״ע יום ב״א לחו׳ שבט ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.
- 72
זאת מצבת קבורת מימון סעדון אוטאטי נלב״ע ביום שנים ועשרים יום לחו׳ כסלו ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.
- 73
זאת מצבת קבורת ענוותן כהלל איש תם וישר ונתדכא ביסורים קשים ומרים ועם כל זה היה משכים ומעריב לבה״ך ה״ה המי כה״ר יצחק בן חמו ז״ל ויהיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לב״ע ביום שמונה עשר לחו׳ כסלו … פה דבדו יע״א.
- 74
זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן דוד בלשגר נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תשרי שנת תרח״ץ תנצב״ה.
- 75
זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן יהודה בן חמו שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אלול ש״ש תרצ״ו תנצב״ה.
- 76
זאת מצבת קבורת הזה״כ ירא אלהים מסעוד די אברהם בן חמו
שנלב״ע בן מאה שנה…
77
זאת מצבת קבורת הזה״ך אהרן בן יצחק בן חמו שנלב״ע יום ד׳ לחודש סיון ש״ש תרצ״ו תנצב״ה
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 34
מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-השפחה הבוגדגית.
פלאי פלאים
בו. השפחה הכוגדגית
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר מופלג שלו בת יחידה, אותה אהב מאוד. שמע יופיה הגיע לאוזני בן המלך, ולפיכך שלח בן המלך להביא את הבת לפניו. משראה את יופיה, נקשר לבו אליה בעבותות של אהבה, ופנה לבקש את ידה מאביה העשיר. אביה נעתר לבקשת בן המלך ונתן לו את בתו לאשה.
באחד הימים, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הורי, ועז רצוני לראות את פניהם, ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״עתה טרוד אני בענייני הממלכה ולכשאתפנה אקח אותך״. ״ענייני הממלכה יטרידוך שנים רבות, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת העשיר, ״ועתה, הרשה נא לי לרכוב אל עיר הורי בהשגחתה של שפחתי השחורה והטובה״. נעתר הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשפחה שתשגיח היטב על גבירתה. אמרה השפחה: ״בשם האל והאמונה, יהא אדוני סמוך ובטוח שאביא את גבירתי אל מחוז חפצה בשלום״. למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת העשיר על סוס אביר, כשהיא מלווה בשפחתה ופניה אל בית הוריה. בדרכן, כשרכבו ליד נהר, בלמה השפחה את סוס גבירתה וביקשה ממנה לרדת ולפוש מעט מתלאות הדרך. ירדה בת העשיר והתישבה לנוח על שפת הנהר. ולמי הנהר היו סגולות פלא, שאם טבל בו אדם לבן היה יוצא ממנו שחור ושחור היה עולה לבן. השפחה זה מכבר עמדה על תכונתו זו של הנהר וזממה להרע לגבירתה. אמרה השפחה לגבירתה: ״השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק, פשטי את בגדייך ונטבול בנהר״. אמרה בת העשיר: ״בגדי קלילים ואווריריים ואין אני צריכה לטבול בנהר. אך אם רצונך בכך, רשאית את לטבול בו כאוות נפשך״. פקדה עליה השפחה בתקיפות ואמרה: ״אחת דינך – לטבול מרצונך או שלא מרצונך״.
פשטה בת העשיר את בגדיה ואת עדייה, ושתיהן טבלו בנהר. עלתה הגבירה מן הנהר שחורה, והשפחה – לבנה. לבשה השפחה את בגדי גבירתה וענדה את עדייה, עלתה על הסוס האביר, ובת העשיר לבשה את בגדי השפחה והשתרכה אחר הסוס. מחתה בת העשיר את הדמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבלהו״. הוריה, שהמתינו לה מאז שעות הבוקר, קיבלו אותן בשמחה ובסבר פנים יפות. ירדה השפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר ״אביה״ ואמרה: ״אבי, אבי מה רבו געגועי אליך״. תמה העשיר שבתו אינה פונה אליו כמנהגה וקוראת לו ״אבי שלי״, וכשהסתכל בה מקרוב ראה ששפתיה עבות מדי ולחייה שרוטות, אך לא העיר לה דבר על כך, כי חשש פן תעצב אל לבה. אמר בלבו: ״יתכן שאווירה של אותה עיר שינה את פניה״. משהגיעו לבית הוריה, הכינו לבת העשיר המדומה את היפה שבחדרים ואת מיטתה הציעו במצעי משי רכים. אחר מנוחה קצרה קראו לה לשולחן שהיה ערוך בכל טוב וביקשו ממנה לקרוא לשפחה שתסב אתם לשולחן. בת העשיר המדומה התנגדה ואמרה בקול גס: ״לא! אצלי בבית הנסיך איני נוהגת להושיב את השפחות סמוך לשולחני. שפחתי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם!״ נימת קולה צרמה את אוזנו של האב, אשר סבר שאווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה שהיה בעבר רך כקטיפה. לכן לא אמר דבר, כדי לא לצערה. באותה שעה אכלה בתו האמיתית את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת היום אמרה ״הגבירה״ לעשיר: ״שלח את שפחתי למרעה, איני רוצה שתתרגל לחיי בטלה״. עשה העשיר כדבריה, ושלח את השפחה למרעה.
כשהגיעה לאחו שופע הירק התישבה על אבן, דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:
״הוי שפחה בוגדת,
זהבי את עונדת.
זו התמורה על טוב לבי,
מה תאמר אמי? מה יאמר אבי?
פלאי פלאים
הוי שפחה בוגדנית,
למה לי זאת עשית?
את על סוס אביר רוכבת,
ואני פגועה סובבת.
הוי שפחה רעת לבב,
כאבי עצום ורב.
את הפכת לגבירה,
ואני בוכה מרה״.
פתאום החלה משתוללת סערה, ארובות השמיים המטירו בכי של דמעות. הכבשים הקיפו את בת העשיר, בכו יחד עמה ומיאנו ללחך עשב. כך ישבה בת העשיר מדי יום ביומו על אבן ושרה שירים נוגים ועצובים, וארובות השמיים המשיכו להמטיר בכי של דמעות. הכבשים בכו וכחשו, לא אכלו ולא שתו. כה כחושות היו, עד כי הרוח היתה מטלטלת אותן כאילו היו קש וגבבה. ראה זאת העשיר וביקש להתחקות אחר הכבשים ולראות בשל מה הרעה הזאת. למחרת הוא צעד אחריהן בדרכן למרעה. בת העשיר התיישבה על אותה האבן וכמדי יום שרה את שיריה הנוגים. וכבמטה קסם נפתחו ארובות השמיים וגשם של דמעות נתך ארצה. הכבשים הקיפו בעצב את בת העשיר ובכו יחד עמה, לא אכלו ולא שתו. פנה העשיר אל השפחה ושאל: ״על מה ולמה את בוכה?״ השיבה לו: ״הרי אתה אבי שלי, לא תאמין כשאספר לך״. מששמע את המלים ״אבי שלי״, הבין כי היא בתו האמיתית, נפל על צווארה ובכה גם הוא. סיפרה לו בתו על דבר נהר הפלא, ועל הקורות אותה בדרך. אביה הוביל אותה לביתו והושיב את בתו האמיתית לצד השולחן וקרא לשפחה. משנכנסה השפחה וראתה את הגבירה האמיתית יושבת במקומה, החלה לצעוק: ״אבי, אבי ביקשתי ממך לא להושיב את שפחתי ליד שולחני״. ענה לה העשיר: ״שתקי, מרשעת שכמותך, איך תעזי לדבר כך על בתי?״ השפחה נראתה כנשוכת נחש ואמרה: ״אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך?״ ״מה זה עלה בדעתי, את שואלת? מיד תובילי אותנו לנהר המקולל״, אמר העשיר והוסיף, ״בתי מאז ומעולם קראה לי ׳אבי שלי׳, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. די לך להתחזות. קחי אותנו לנהר״. השפחה הובילה אותם לנהר ושתיהן טבלו בו. בת העשיר שבה להיות לבנה והמשרתת שבה להיות שחורה. כשהגיע הסיפור לאוזני הנסיך, הוא שאל את רעייתו מהו לדעתה העונש שראויה לו השפחה הבוגדנית, ובת העשיר השיבה: ״שחרר אותה וצווה עליה שתרחיק מכאן״. ענה הנסיך: ״את בעלת לב חנון ורחום מדי. אמנם זהו משפטך, אך רצוני שיקשרוה לזנב הסוס שתהיה נגררת אחריו, ושבשרה ייקרע לגזרים״. אכן זה היה סופה של השפחה הבוגדנית, וזה סופם של כל המשיבים רעה תחת טובה.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-השפחה הבוגדגית.
עמוד78
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.
ר׳ דוד אלקיים אמן הקצירה
השנים חולפות והרד״א מתקרב לערבים חובבי השירה האנדלוסית, הוא אף מושפע ממשוררים יהודיים שחיו בעירו מוגדור, שמקור שירתם היה ממשוררים מוסלמים ממרוקו ומאלג׳יר. את שיריו ואת הקצידות שחיבר התאים ללחנים ערביים מוכרים.
ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה זכה, ו־23 מהקצידות שחיבר מופיעות בסדרות השונות של ערבי ״שירת הבקשות״. בכל סדרה מופיעה לפחות קצידה אחת. בסדרות לשבתות ״חיי שרה״, ״וישב״, ״ויגש״ מופיעות 2 קצידות.
בהקדמה לדיוואן שלו על הסגנון בקצידות הוא מנסה להסביר את שיטת כתיבת הקצידות:
"אלו הם השירים שהם קטנים המה בנויים על שירי ערב….ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקות מן הפשט. ואל תאשים אותי, כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כונתי על דברי חז"ל או מן המדרש או מן הדקדוק….וצריכים אנו לשים אותיות ומלים נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל בכדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב, כי בע"ה(בעוונותנו הרבים) ניגון ישראלי לא נדע ולא נשמע.,
עפ״י קטע זה מתברר, כי הרד״א הוסיף לקצידות מלים חדשות שאינן קיימות בלשון העברית־ הטיית צורה שלא כמקובל או העמדת צורה חדשה בהטייה של פעלים ושל שמות עצם. הוא אף מתנצל על כי לעתים משנה הוא את כללי הניקוד. בדרך זו ניסה הרד״א להתאים את הקצידות לתבנית המוסקלית הערבית המקורית, וזוהי בעצם פעולת התרכיב.
בקצידות שכתב קיימים מאפיינים מהשירה האנדלוסית הערבית עם מאפיינים של השירה העברית המסורתית מימי הביניים (מתקופת ״תור הזהב״ בספרד) ושל השירה העברית החדשה. בסגנון כתיבתו הוא לא דילג, כמובן, גם על השפעות מהשירה המקראית. בכתיבתו מוכיח הרד״א את בקיאותו במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בהלכה, בזוהר ובקבלה. הרד״א גילה מקוריות בלשון העברית בהוספת חידושי מלים וחידושי צורות.
העביר שעורי ״זוהר״ במוגדור בלילות שני וחמישי של ימי החורף בבית הכנסת שנקרא על שמו. השיעור הועבר בערבית ־ מרוקאית. לפני מותו ביקש את ידידו ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל להמשיך ולהעביר את השיעור ב״זוהר״ גם לאחר מותו.
להלן דוגמאות אחדות המבטאות את פרי כתיבתו של הרד״א בנדון :
משחקי לשון:
בפרשת ״חיי שרה״ הוא כותב בקצידה:
"ידעה שרה, לבה נופל
פרחה נשמתה, כי בעולל /זקנתה
עול/עלילות עוללי"
״עולל זקנתה״ הוא בן זקוניה ־ יצחק, ״עלילות עולל״ הם מעשי הכבש שנשחט. ״עולל״
מתאים לעלם וגם לכבש רך.
בפרשת ״בראשית״ הרד״א כותב ־
"תחתונים לא יצריכו
מחצו/לא יוצבו
צבעם לבן מצהב
גבהם לבב ירהב
אך קיטור שם ילהב"
בקטע זה הוא כותב על מעשי הבריאה שנבראו ע״י הקב״ה ומשתמש בפעלים דומים בשורש ובאותו צליל ־ יצריבו, נחצבו, יוצבו. וכן : מצהב, ירהב, ילהב.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.
עמוד 116
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
רבני פאס וחכמיה
יעקב בן אבני מחכמי פאס במאה השישית. נזכר כעד בפסק דין משנת התקט״ו/1755 שבא לפטור את ר׳ אברהם מאנסאנו מתשלומי מס, בתור תלמיד חכם.
שם טוב בן אברהם נגיד בפאס. הודח בשנת הרכז/1467.
שלמה אבוהב מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית. בן דור גירוש ספרד וחתום על תקנה משנת הש״ה/1545. (מלכי רבנן, דף קטז—2).
סלימאן אוחנא (= שלמה אבוחנא) חי במאה הרביעית כנראה יליד מראקש התיישב בפאס ולמד בה תורה. מפאס עלה לצפת במאה הרביעית ונחשב לאחד מגדולי המקובלים בדורם של האר״י הקדוש זצ״ל, מרן ר׳ יוסף קארו ור׳ משה אלשיך. כתב ספרים, תפלין ומזוזות. נזכר בספרי השו״ת של חכמי דורו והדורות הבאים.
חיבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופי׳ תנ״ך. נדפס ממנו רק הפירוש על ספרי (בוילנה תרכ״ו) בסוף הספרי עם הגהות: הגר״א. יתכן ונדפס ממנו גם פירוש לספר יצירה עם הגהותיו. מצבתו ידועה עד היום בבית הקברות בצפת.
ב י ב ל ׳: נר המערב — מלכי רבנן; ר׳ יצחק בן ואליד, ״ויאמר יצחק״ ח״א דף ט׳.
משה אבושדיד נולד ברבאט והתיישב בפאס ולימד בה תינוקות של בית רבן. חי במאות החמישית והשישית. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ונפטר בה.
יצחק אבי זרדיל (=אבירג׳יל) מחכמי פאס. מונה כאפוטרופוס על יתומים בי׳ כסלו ש״ם/1580, כיהן כדיין בשנים השמ״ח/1588 והש״ן/1590 (כרם חמר ל, לב, לג, פב ורי״ד) וחתום על הסכמה משנת השנ״א/1591. בית הכנסת שלו שנקרא על שמו נהרס בשנת הת״ז (= הת״ב ?)/1647 בפרעות שהיו אז ביהודי פאס.
דוד אביטבול חי במאה הה׳ והו׳. כיהן כסופר שטרות ונמצא חתום עם ר׳ אברהם בן סוסאן בשנת התקט״ו/1755. מרדכי אכיטבול אבי ר׳ שמואל.
שמואל אביטבול ב״ר מרדכי. מחכמי פאס במאות השניה: והשלישית. חברם של ר׳ אהרן מלכא ור׳ אהרן בן סמחון שיחד שאפו לעלות לארץ־ישראל. אולם עם הגיעם לתלמסאן חזרו בהם לעירם.
אביטבול — ראה בוטבול.
ראובן אבירג׳יל. מחכמי פאס, לערך במאה הרביעית. ומכונה בן קיקי אבירגיל — ראה אביזרדיל.
אברהם אוג׳ואילוס (=אגוילאילוס־אוזווילס) חי במאה הג׳ והד׳ חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים הש״ה—השי״א/1551—1545. בשנת ר׳שכ״ה/ 1565 לא היה בחיים.
(מלכי רבנן, ע—1, סח—3).
יעקב אגואילוס ב״ר שמואל חי במחציתה הראשונה של המאה החמישית. נזכר בשטר משנת התק״ו/1746.
(כרם תמר, תקנות, כב, כד, כה).
אברהם אדארוקי משוחטי פאס הנודעים במאות הרביעית והחמישית. חתום על פסקי דין בדיני טריפות וכן הובאו הדושים משמו בס׳ ״מראה׳ עינים״ לר׳ אליעזר בהלול המצוי בכ״י. יתכן ונקרא גם ״ר׳ אברהם טבח״.
אברהם אדהאן מחכמי המערב במאה השישית. יתכן וידוע גם בשם ברהום. חתום בפס״ד בשנת התק״ל/1770. עם ר׳ דוד בוטבול.
חיים אדהאן ב״ר שלמה. מחכמי פאס במחצית הראשונה למאה השישית.
יהודה אבן אדהאץ ב״ר מכלוף. נמנה על ראשי קהילת פאס החתומים על תקנה האוסרת ריבוי סעודות, מחדש אייר התמ״ח/1688.
יוסף אדהאן שמשו הנאמן של ר׳ יהונתן סירירו. חי במאה השישית בפאס.
יעיש אדהאן הי בפאס במאה הרביעית.
משה אדהאן בה״ר יעקב בה״ר משה חי במאה הו׳. ובקונטרס הקינות לר׳ חיים דוד סירירו ישנה קינה שקונן עליו בהקמת מצבה על קברו.
סעדיה בן אדהאן הי במאה הה׳. היה שוחט ובודק. חתום על פס״ד עם הרבנים יוסף אלחדאד ואברהם אדארוקי.
שלמה אדהאן חי במאה הה׳(בר חיים ?). ומתואר על ידי היעב״ץ ״ספרא רבה דישראל״ ויתכן שהוא זה שנזכר שמו בין הרבנים שהספידו את ר׳ שלמה עמאר בפטירתו בשנת התנ״א/1691. ונמצא חתום עם חכמי פאס על הסכמה משנת התצ״ג/1737.
שלמה אדהאן מחכמי פאס במאה השלישית. כתב אגרת בחדש אב התקמ״ח/ 1788 לר׳ יוסף אירגאם ונזכרת בספרו ״מנחת יוסף״.
אדונים הלוי בן לבדאט — ראה דונש
אברהם אדרוטיל (=אדרוטאיל) ב״ר שלמה בא עם המגורשים לפאס בשנת הרנ״ב/1492 בהיותו כבן עשר. למד תורה לפני ר׳ יעקב לואלי. הוא השלים ספר הקבלה להראב״ד. ובהקדמתו מתאר סבלות המגורש״ם הוא נפטר לפני שנת הש״ה/1545. היה מעורב במחלוקת הנפיחה.
שלמה אדרוטיל (=אדרוטאיל) אבי ר׳ אברהם הנ״ל. בא עם המגורשים בשנת הרנ״ב בהיותו כבן שבעים שנה. בספרד למד תורה לפני ר׳ יצחק קנפנטון. וכדברי בנו בהשלמת ספר הקבלה להראב״ד ״… תלמידו של ר׳ יצחק קנפנטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד…״ כנראה מת במגיפה שהיתה באותה שנה והפילה חללים רבים במיוחד מהמגורשים.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
עמוד 251