אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".


אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

אם כן מאבקיה העיקריים של החונטה התנהלו על השליטה במקורות המימון הקהילתיים, ובראשם מס הטבחות. עם ייסודה מינתה החונטה את משה נחמיאס לגובה מס  (tacsador)  מן האטליזים הכשרים בעיר, יזמה רפורמות בתחום זה, וקבעה קנסות לאטליזים שלא יעמדו בתקנות החדשות. החונטה קבעה כי מתוך 22.25 אוקיות )שם נפוץ למטבע מרוקני באותה תקופה( הניתנות לבעל האטליז עבור כל ראש בקר, תינתן אוקיה אחת לשיח' אליהוד   0.75 אוקיה לגובה, 0.25 לשומר מתחם השחיטה, ועוד 5 בלנקיוס (שערכם שבזמן כתיבת הפרוטוקול היה 3.14 אוקיות( יינתנו לה עצמה. שאיפת החונטה להשתלט על הפיקוח על מס הטבחות ולהתאימו לצרכיה, פתחה פתח למחלוקות רבות עם השוחטים ובעלי האטליזים בעיר, במיוחד בעתות מחסור בבשר, אולם החונטה הצליחה בסופו של דבר לכפות מונופול על שיטת גביית המס.

מלבד הפיקוח על מס הטבחות ותיעולו לטובתה וכראות עיניה, מהלך שחברי החונטה ראו בו סמל להגמוניה שלהם בקהילה, חתרה החונטה לפקח על החברות הסוציאליות הפרטיות שהלכו והתרבו בעיר. חברות אלו היו אחראיות

לגבייה מאורגנת של הצדקה, והחונטה ביקשה לקבוע תקנה שלפיה על כל חברה להציג לפניה את הכנסותיה והוצאותיה השנתיות. נחישותה של החונטה למגר כל תחרות פוליטית באה לידי ביטוי למשל בתגובתה על הניסיון של שלמה אבוזאגלו להקים חברה בשם 'חברת חסד ואמת', יזמה שעשויה הייתה להתפרש כקריאת תיגר על ההגמוניה של 'חברת גמילות חסדים', שפעלה בפיקוחה של החונטה. לאחר משא ומתן עם שמונה נציגים של החברה החדשה, שהיו מנכבדי קהילה, הושג הסכם שהכפיף חברה זו לפיקוחה ולהחלטותיה של החונטה. תיאורה של מחלוקת זו בספר הפרוטוקולים מלמד כי בקרב חברי החונטה התגבש שיח ששיקף את מודעותם לכוחם הפוליטי המכריע ואת תחושתם שהם מנהיגיה הראויים הבלעדיים של הקהילה, ואלה הוזנו מן הסתם על ידי השיח הציבורי על כשירותם לתפקיד.

מעיון ברישומי הפרוטוקולים לאחר שהתקבל ההסכם בעניין 'חברת חסד ואמת' עולה ביטוי נוסף למרות הטוטלית שביקשה לה החונטה. החל מ– 21 באוגוסט 1863 נעדר שמו של חבר החונטה יודה אצייאג מרשימת הנוכחים

בכינוסיה, רשימה שהובאה בראש כל פרוטוקול. רק בפרוטוקול שנכתב ב– 6 בספטמבר נחשפה הסיבה לכך. נשיא החונטה הודיע לחבריה כי אצייאג הקים חברה פרטית מבלי לקבל את אישורה של החונטה, בניגוד מוחלט לתקנותיה. היה זה אחד המקרים המתועדים הספורים שבהם החונטה כולה יצאה נגד אחד מחבריה שרצה לעסוק בפעילות ציבורית שלא במסגרתה. מקרה זה פתח מאבק ארוך בין אצייאג, מן הנכבדים החזקים בטנג'יר, ובין מוסד החונטה שבו היה חבר. המאבק הסתיים לאחר חצי שנה בכניעתו המוחלטת של אצייאג; חברתו הוכפפה לפיקוח החונטה, והוא חזר להשתתף בכינוסיה. סופה של הסוגיה אינו מותיר ספק באשר להגמוניה של החונטה, לפחות בתודעתם של חבריה או באופן שבו ביקשו להציג את הסיפור כלפי חוץ בספרם.

דומה כי החונטה פעלה לא רק מתוך חתירה אינטרסנטית לאבסולוטיזם פוליטי, אלא גם ממניע שהיה קשור לתפיסת חבריה את תפקידם המסורתי בקהילה. כבר עם ייסודה החליטו חברי החונטה לחלק את נטל ניהול הקהילה

שווה בשווה בין עשרת חבריה, שנבחרו בזכות מעמדם הכלכלי וכישוריהם. הם הטילו שני גורלות, אחד לבחירת נשיא ואחד לבחירת סגנו, והחליטו כי לאחר כשנה יוחלפו ממלאי תפקידים אלה. עקרון הגורל, כלשון ספר הפרוטוקולים, בחלוקת נטל ניהול צורכי הציבור חוזר ונזכר לאורך הספר. במסגרת חלוקת הנטל בין חברי החונטה, אשר כאמור בשגרת יומם העמוסה שירתו את הקונסולים האירופים ועסקו במסחר, נבחרו לאורך השנים גם מזכירים חדשים, ולעתים לא היה המזכיר מחברי החונטה אלא הובא מבחוץ. החונטה אף גייסה צוות פקידים ועובדים שסייעו לה בניהול שוטף של הקהילה וגביית המס ובניהול פעילותה שלה, כמו למשל הרץ/השליח         (mensajero)   והלבלר .(escribano)

כמובן קשה לטעון כי חלוקת הנטל נעדרה שיקולים פוליטיים, אך לכל הפחות בשיח שבספר הפרוטוקולים ראתה והציגה החונטה את עצמה כמסגרת פטרונית הפועלת למען צדק חברתי. בהתאם לכך היא התערבה תדיר בענייני

צדק ומוסר חברתי. למשל היא דחתה את בקשתו הרשמית של נכבד מקומי בשם חביב טולידאנו לאשר לו לאסוף תרומות לחתונתה של בת עניים וטענה כי עוד חמש יתומות בקהילה מחכות לתרומות למטרה זו, וכי לא ניתן לאשר

איסוף תרומות לאחת על חשבון האחרות. במקרה אחר נרתמה החונטה לעשיית צדק בתוך המשפחה. אדם בשם ברוך טולידאנו התאונן לפני החונטה כי הוא נתון במצוקה כלכלית מבישה, וכי אחיו ואביו, שהם שוחטים בקהילה, אינם מסייעים לו ואינם חסים עליו. חברי החונטה 'גזרו', כלשון הפרוטוקול, כי יש להעביר לו חלק מן ההכנסות של אביו השוחט ואף פנו לגורמים הרלוונטיים שיטפלו בכך. בשיח של חברי החונטה ניכרת תפיסתם העצמית כנושאי דגל הסדר החברתי שיש להחיל על כלל הקהילה.

זאת ועוד, בשיח על חובת חברי החונטה כלפי הקהילה באה לידי ביטוי התפיסה שהחונטה כמסגרת פוליטית עומדת מעל חבריה כפרטים. בתקנון שנקבע עם ייסוד החונטה, צפו חבריה את האפשרות שלא כולם ירצו או יוכלו לבוא לכינוסים, ועל כן נקבע כי החונטה תוכל להתכנס בנוכחות שבעה חברים אך לא פחות מחמישה. ואכן ברוב כינוסי החונטה נכחו כשישה חברים. כדי למנוע אי הבנות באשר למועדי הכינוסים נקבע כי יתקיימו דרך קבע בראש חודש, אך לא פעם שכחו חלק מהחברים את דבר קיומו של כינוס, או לפחות כך תועדה טענתם בספר הפרוטוקולים. בפרוטוקולים לא תועדו הערות בנושא, ורק צוין כי דיונים נדחו לכינוס הבא מפאת מיעוט הנוכחים, בזו הלשון: ']מאחר[ שלא היו נוכחים מספר מספק ]של חברים[ לקיום חונטה, נדחה העניין לכינוס הבא'. מבין השורות עולה כי שררה מתיחות סביב נושא זה, אך בשלוש השנים הראשונות לקיומה של החונטה לא היה לכך ביטוי מפורש בפרוטוקולים.

בשנת 1864 מתחו מספר חברי חונטה ביקורת על היעדרות חברים מן הכינוסים. 'אנו יודעים כי רבים בקהילתנו מתלוננים )ובצדק( על הזנחתנו את צורכי הציבור', נכתב בפרוטוקול. על כן החליטו חברי החונטה להחמיר את

חוקיה הפנימיים ובין היתר הטילו קנס של 5 דוקטים בעלי ערך גבוה  duros fuertes על חבר שייעדר מן הכינוסים ללא סיבה יותר מפעם אחת. חברי החונטה כולם חתמו על תקנון חדש זה, כפי שעולה מעיון בתחתית הפרוטוקול, לרבות אלו שהרבו להיעדר עד אז, כפי שעולה מפרוטוקולים הקודמים.

בשיח שהבנו חברי החונטה נתפסה חברותם במסגרת זו כמטפחת ומאדירה את מעמדם האישי, אך גם דורשת מהם לפעול לטובת הקהילה. חברי החונטה ביקשו לארגן את המעמד החברתי של עילית נכבדי העיר במסגרת מסודרת

בעלת חוקים ברורים שתטיל על כל חבריה האוליגרכים אחריות שווה להלכה ולמעשה במלאכת הנהגת הקהילה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

יש מקום למחקר מעמיק יותר לשם הבנת טיב יחסיה של החונטה עם שאר היחידים, בני שכבת העילית הכלכלית, ועם הקהל, היינו הקהילה, ובהקשר החברתי–הכלכלי הכוונה לרוב למעמד שמתחת ליחידים. על פי התמונה הראשונית המצטיירת מעיון בספר הפרוטוקולים, החונטה נבחרה על ידי העילית מתוך הכרה במעמד ובכשירות של חבריה לנהל את הקהילה. חברי החונטה סיפקו שירות חיוני לקהילה ולעתים תרמו מכיסם הפרטי לשם מימון מוסדותיה. הם אף סבסדו במידת מה את ארגונם החדש, לאחר שהחליטו כי עליהם לממן את שכרו של הקצרן והוצאות אחרות של החונטה. מתוך כך עולה כי חובתם העיליתנית לא רק שלא זכתה לכל תגמול כספי ישיר, אלא דרשה מהם הוצאה כספית מסוימת. חברי החונטה קיבלו עליהם גם תפקידי ביקורת, גיוס והתרמה קהילתיים,

ולעתים יצאו בעצמם לאסוף כספים, פעילות שארגנו בתורנויות ועל חשבון זמנם הפרטי. למשל בראשית דרכה החליטה החונטה כי בכל ראש חודש יישלחו שניים מחבריה לבקר את החולים בבית החולים ולעקוב אחר התנהלותו של פרנס בית החולים. בהמשך הוחלט כי שניים מחברי החונטה יצאו בכל שבוע לאסוף את התמיד, נדבה שנאספה בערבי שבתות עבור עניי הקהילה. תורנות זו התקיימה לפי עקרון הגורל. על כך יש להוסיף כמובן את החובה שהטילו על עצמם להתכנס אחת לחודש ולעתים יותר מכך, דבר שבוודאי הכביד על מי שנשאו בתפקידים מכובדים נוספים בקונסוליות אירופה בעיר.

 

מינוי לחבר חונטה, הגם שהקנה מעמד רם, טמן אפוא בחובו נטל לא מבוטל.אולם נטל זה נתפס כאמור כחובתם של מי שראו עצמם מנהיגיה הראויים של הקהילה. לאורך השנים הלכו וגברו הניסיונות לחלק את נטל ניהול הקהילה בין בני שכבת העילית. בספר הפרוטוקולים נזכרים שמות של נכבדי קהילה רבים שחברי החונטה פנו אליהם מעת לעת בבקשה לסיוע. כבר כחודשיים לאחר ייסוד החונטה הוחלט למנות עשרה נכבדים שאינם נמנים עם חבריה לאסוף את מס הג'זיה, שנתפס כאחריות הקולקטיבית של עשירי הקהילה כולם.

 

מתוך השאיפה לחלוקת הנטל בין חברי העילית נקבע מראש בתקנון הראשון כי חבר שירצה להתפטר מן החונטה יוכל לעשות זאת רק בתום שנה לחברותו. שנה לאחר מכן ביקשו חברי החונטה לחלק את הנטל גם עם נכבדים שלא נבחרו באספה הראשונה, ובחרו שני חברים נוספים ומזכיר, ומיד לאחר שאלו הסכימו להצטרף לחונטה הטילו עליהם החברים הוותיקים את משימת גביית הכספים מן הקהילה. גם לאחר הצטרפותם של החברים הנוספים לא עלה מספר הנוכחים בכינוסי החונטה, אלא נשאר פחות או יותר כבעבר, בין חמישה לתשעה. נראה כי החברים הוותיקים נטו עתה להיעדר יותר מבעבר, אולי מתוך הסכמה שבשתיקה כי השניים הנוספים ישלימו את החסר.

תהליך חלוקת הנטל התפתח במהלך השנים לכדי דמוקרטיזציה נרחבת. החונטה פתחה את שעריה ליחידים נוספים בקהילה ואף שינתה את שמה מ'חונטה מושלת' ל'חונטה נבחרת'; היה זה אמנם שינוי סמלי, אך הוא שיקף את

תפיסתה של החונטה את עצמה ואת צורת התנהלותה.

 

 לגיטימציה שלטונית

נכונותם של חברי החונטה לתרום לקהילה, כמיטב מסורת נכבדי העיר והפרשנות שנתנו לה, העניקה להם לגיטימציה להטיל את מרותם על בני הקהילה. והם ראו בכך אף אישור שלא לחשוף את המנגנון הפוליטי שהקימו

לביקורת יתר מצד שאר חברי הקהילה, ולשם כך השתמשו במנגנוני התקשרות מאורגנים. בתי הכנסת הפרטיים שהיו בבעלות חברי החונטה היו אחת מזירות ההתקשרות המרכזיות. על אף נטייתם של רבנים לצאת נגד מנהג בתי הכנסת הפרטיים, שרווח בקרב העילית האוליגרכית, לא פעם רבנים שיחסיהם עם בעלי המאה היו טובים תמכו בהקמת בתי כנסת כאלה. כך היה בטנג'יר, שכמעט כל בתי הכנסת בה היו רכוש פרטי של עשירי העיר ושימשו מקום לכינוסי הקהילה ולפרסום החלטות בענייני ציבור, וכל זאת בגיבויו המלא של רב הקהילה. בתי הכנסת כולם קובצו ברחוב אחד, וחברי החונטה ראו בו מרחב פרטי השייך להם, ומתוך כך גם לציבור היהודי בעיר שהיה בחסותם.

 

החונטה דמתה לעילית הכלכלית היהודית בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור, אך היא גם נבדלה מן העילית בערים אלה. בטנג'יר, שלא כבערים אחרות, לא היה חוק שחייב לרכז את מוסדות הקהילה היהודיים במלאח. לפיכך דומה כי בניית בתי הכנסת בעיר במעין מלאח מדומיין מעידה שיצירת מרחב יהודי מוגדר וברור הייתה עבור העילית שהנהיגה את הקהילה בסיס להשגת לגיטימציה פוליטית מיהודי העיר.

 

כינוס החונטה הראשון התקיים בבית הכנסת של אברהם טולידאנו, ולאחר מכן פורסמה הודעה בעברית על הקמת החונטה, ונכתב בה: 'לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ה ]בתי הכנסת[ והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה'. בית הכנסת הפרטי שימש זירה לפרסום הודעות של החונטה ולקשריה עם הציבור. למשל החונטה גייסה בבתי הכנסת מלמדים לבית הספר. לעתים שלחה מכתבי הזהרה שבהם הודיעה על קנסות ועונשים שיוטלו על בני הקהילה אם יעברו על תקנה מסוימת, ומכתבים אלה נקראו בקול רם בשבתות בבתי הכנסת. במקרים אחרים הודיעה החונטה במנשר שהופץ בבתי הכנסת על הישגיה לרווחת הקהילה או על שינויים בארגונה.

 

קיומם של מנגנוני התקשרות ברורים עם הקהילה אִפשר לחונטה להגדיר את גבולות החשיפה של הציבור לענייני ניהול הקהילה ולסנן במידת מה מידע שלא חשבה כי ראוי שיגיע אליו. החונטה נטתה לשמור על סודיות באשר

לדיוניה הפנימיים ולאפשר לפרסם רק את החלטותיה המגובשות. בתקנון הראשון נקבע כי אין לחבר חונטה רשות לחלוק את הנאמר בדיוניה עם אדם שמחוץ לה, שמא תוטה דעתו. לעומת זאת חברי החונטה דיווחו בכינוסיה

על פניות של הציבור אליהם בבקשות שונות, ואפשר לראות בכך ביטוי לכבוד שרחשו החברים למסגרת החונטה.

 

מנגנוני ההתקשרות אִפשרו לחונטה גם לאכוף את החלטותיה על הקהילה ביעילות. בפרוטוקולים נכתב פעמים רבות כי החונטה 'מצווה', 'מחליטה' ו'גוזרת' תקנות הקשורות לחיי היום יום בקהילה. יתר על כן, על פי ספר הפרוטוקולים הראשון עלה בידי החונטה לפתור כל בעיה של התנגדות להחלטותיה.

 

דוגמה מובהקת לכך היא המחלוקת עם משה נחמיאס, מחלק הבשר בבית החולים. החונטה החליטה להשעותו מתפקידו הציבורי מפני ש'חצה את הגבול בלשונו הרעה' בעמדו אל מול החונטה כאשר ביקשה לברר דבר מה על

התנהלותו. פרשה זו הסתיימה לאחר שאביו של משה נחמיאס שלח לחונטה מכתב ובו ביקש 'למחול למשה בנו על הטעות שעשה', כדברי הפרוטוקול. בספר הפרוטוקולים נכתב כי 'בהיותו ]של משה נחמיאס[ אדם שתרם הרבה

בשירותיו לקהילתנו הקדושה, ]חברי החונטה[ קיבלו את בקשתו, ואף מאחר שהתנצל על שאירע הוחלט כי ישיבו לו את משרתו כמקודם'. הבחירה לכלול פרשה זו בראשית ספר הפרוטוקולים תרמה לגיבוש תפיסתה העצמית

של החונטה בשיח הפוליטי שפיתחה, ואף יצרה תקדים מרתיע או מעורר כבוד עבור מי שעתידים היו לעיין בספר או לשמוע על הפרשה.

 

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

ניהול הקהילה על ידי קבוצה אוליגרכית מצומצמת גרם מעת לעת לפגיעה בעקרון השוויון והצדק. על פי המתועד בספר הפרוטוקולים כאשר חשו חברי החונטה כי הייתה פגיעה כזאת או כי חרגו מסמכותם ביקשו לתקן את הדברים ולעשות רפורמה כדי לשמור על הלגיטימציה להנהגתם. למשל בעת הבחירות השנתיות לקראת שנת 1863 הוחלט לקיים אחת לחודש רוטציה בתפקיד הנשיאות, אך ההחלטה בוטלה לאחר כחודשיים משום שהנשיאים לא חשו אחריות מספקת למלא את תפקידם קצר המועד. החונטה בחרה אפוא 'פה אחד', כלשון הפרוטוקול, נשיא חדש, ללא הטלת גורל, בתקווה שינהל את העניינים כראוי. כשנה מאוחר יותר פתחה החונטה את דיוניה לשאר נכבדי

הקהל, ובשנת 1870 נפתחה ההצבעה לחונטה לכלל נכבדי הקהל. אם כן ספר הפרוטוקולים חושף רכיב חשוב בשיח של החונטה: היא תפסה והציגה את עצמה כמי שמבקרת את עצמה, כדי לשמר את זכותה להנהיג את הקהילה. מטרתה העיקרית המוצהרת הייתה לתרום לרווחת הקהילה, ולשם כך נדרשה לקיים את מנגנוניה המסורתיים אך גם להתאימם למציאות המשתנה. חשיבות רבה הייתה ללגיטימציה הדתית להנהגת החונטה. אליעזר בשן תיאר את מערכת היחסים המסורתית בין הדיין, רב הקהילה, ובין העילית השלטונית–הכלכלית בקהילות מרוקו. נכבדי העיר מינו את הדיין וקבעו את תנאי משרתו, אך לעתים הוא ישב בראש האספה שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בעיקר שירותי דת. גופים אלו לא בלמו האחד את סמכותו של האחר, אלא דווקא השלימו והעצימו זה את זה. מקובל היה על הכול כי למרות יכולתם של היחידים לתקן תקנות, הן היו מקובלות יותר ככל שאישרו אותם רבנים מכובדים ורבים יותר.

 

החונטה הראשונה נבחרה באספה כללית  (junta general) שכינס הדיין, רב הקהילה, ובה העניק קבל עם ועדה, ליתר דיוק בפני העילית של הקהילה, לגיטימציה משפטית–הלכתית לקיומה של החונטה. כותב הפרוטוקול הראשון ציין כי 'לשם כך ]הענקת סמכות לחונטה[ באספה הכללית העניקו את הסמכות לדייננו מרדכי בנג'ו נר"ו ]נשמריא רחמנא ושזויניא[ לבחור את הנפשות שייראו לו, בהתאם לכישרונו, כראויים ביותר לדבר'. ובתחתית אותו פרוטוקול מופיע בפעם היחידה בספר טקסט מלא בעברית, ובו ניתנה לחונטה במפורש לגיטימציה דתית: 'ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן התקנים העיר בהנהגה ישרה על פי דברי תורה ולהקים דגל התורה'. חברי החונטה נזקקו ללגיטימציה מסמכות דתית כחלק מתפיסת תפקידם בחברה בתור מנהיגי הקהילה מכוח המסורת, ולשפה העברית הייתה חשיבות בהקשר זה ככלי לגיבוש לגיטימציה שלטונית מסורתית.

 

 בשבועות הראשונים לקיומה של החונטה הִרבה הרב בנג'ו להתכתב עמה, ונראה כי היה בעיני חברי החונטה חלק בלתי נפרד מן השכבה הפוליטית המנהיגה את העיר. אולם הוא מיעט להופיע בפני החונטה ולהשתתף בדיוניה, ונטה לעשות זאת בעיקר כאשר עמד על הפרק עניין רב חשיבות מבחינתו. במקרים אלה זכה לכבוד בספר הפרוטוקולים, כפי שמשתקף בין היתר בכתיבת שמו בראש הפרוטוקול, ויש להניח שכך היה גם בכינוס עצמו.

 

עירובו של רב הקהילה בעניינים פוליטיים חשובים היה אפוא עבור החונטה ועבור הקהילה בבחינת חובה מסורתית. עם זאת החונטה השאירה בידי הדיין בעיקר את סמכות הפעלת שיקול הדעת המשפטי על יסוד

בקיאותו בהלכה היהודית. למשל כאשר התעורר צורך לתיקון בדיני חזקות, כלומר בדיני קניין, ניתנה לו סמכות מלאה להחליט 'לפי ראיית עיני הדיין', והדברים נכתבו במקור עברית, ומכאן שנתפסו כעניין משפטי–הלכתי החורג מסמכותה. החונטה העניקה לרב גם את הסמכות להעניש על עברות מוסר

דתיות, כמו קניית בשר נבלה באטליזים לא כשרים. העונש במקרים אלו, כמו ברוב המקרים שבהם נדרשה החונטה לעברות מוסר פנים–קהילתיות כאלו, היה חרם קהילתי שהסתכם בשלילת הזכות להשתתף בטקסי הקהילה, כגון 'שלא]יוכלו[ להשלים מניין עמו, או שיערכו טקס ברית מילה לבניו וכו' וכו' וכו", בלשונה של החונטה. יש לציין כי היחסים עם העילית הכלכלית השפיעו על הרב בנג'ו בכל הקשור לתפיסתו את אירופה ואת השינוי התרבותי שהביאו נציגי אירופה לעיר.

בזכות מעמדם הרם של חבריה קיבלה החונטה לגיטימציה גם מגורמים חיצוניים. הנציגויות הזרות בעיר וארגונים בעולם הכירו בה כנמען הרשמי הראשי בפנייה אל יהודי טנג'יר ואל כלל יהודי מרוקו. במקרים מסוימים ראו גורמים כאלו בחונטה אחראית למוסר הדתי של יהודי העיר, אולי בגלל קשריה עם רב העיר והיותה גורם מתווך יעיל לשם התכתבות עמו. כך היה למשל במקרים שבהם אישרו קונסולים לחונטה להעניש יהודים בני חסותם אשר עברו עברות מוסר בפומבי. תלונות על בני חסות אירופית ששלחה החונטה אל קונסול בריטניה האי התקבלו ב'מלוא הכבוד', כלשון הפרוטוקולים. הכבוד וההכרה מצד גורמים חיצוניים היו מרכיב מרכזי בשיח המודרניזציה של החונטה. היא ראתה עצמה כגוף בר סמכות היכול לייעל את התפקוד המסורתי של בעלי המאה, לא רק בשל היותה גוף מסודר, אלא גם בזכות הקשרים הטובים עם אדוני הכוח האירופים.

 

בד בבד ביקשה החונטה לזכות להכרת השלטון המקומי בסמכותה להנהיג את הקהילה. הסלטאן טיפח כאמור עילית סוחרים בורגנית כדי להציבה כחומת מגן מקומית אל מול החדירה האירופית אל אשיות החברה. בחברה שהקונסולים האירופים נתפסו בה כאדוני הכוח החדשים החל גם השלטון המקומי לשנות את מדיניותו ואכן ראה בקבוצת הבורגנים היהודים מנהיגים ראויים לקהילה. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל במקרה שבו תמך השלטון בחונטה במאבקה המהותי אל מול סמל ההנהגה המסורתי, שיח' אליהוד, כפי שתואר לעיל. על כל פנים כך בחרו לתאר חברי החונטה את ההתרחשויות בספר הפרוטוקולים, והדבר מלמד על תפיסתם את מוסדם החדש כבעל לגיטימציה רחבה מהשלטון המרכזי וכמייצג הבלעדי של הקהילה היהודית לפניו. גם מוטיב זה היה מרכיב משמעותי בעיצוב תהליך המודרניזציה שאליה חתרה החונטה.

 

בשנים הראשונות לקיומה של החונטה הבנו חבריה במעשיהם ובתיאורם בספר הפרוטוקולים את מהותה של המסגרת הארגונית שייסדו. המוטיבים המרכזיים בשיח המתפתח על מהות החונטה היו סדר, כוח וקִדמה, ועל כן אין תמה כי החונטה ביקשה לעצב לה תווית זהות רשמית והחליטה למשל להכין לה חותמת רשמית ולחתום בה על כל המסמכים שתשלח אל גורמים רשמיים מחוץ לקהילה. חברי החונטה ראו בארגונם החדש מסגרת המאפשרת התייעלות ארגונית בהנהגת הקהילה, וביקשו להטמיע תפיסה זו בקרב הקהילה על ידי שילובה בשיח המסורתי על הלגיטימציה לאדוני הכוח בחברה ועל חובתם העיליתנית. מתוך כך העלו למעשה חברי החונטה את קרנם שלהם כמנהיגי קהילה ראויים.

 

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר