אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

יש מקום למחקר מעמיק יותר לשם הבנת טיב יחסיה של החונטה עם שאר היחידים, בני שכבת העילית הכלכלית, ועם הקהל, היינו הקהילה, ובהקשר החברתי–הכלכלי הכוונה לרוב למעמד שמתחת ליחידים. על פי התמונה הראשונית המצטיירת מעיון בספר הפרוטוקולים, החונטה נבחרה על ידי העילית מתוך הכרה במעמד ובכשירות של חבריה לנהל את הקהילה. חברי החונטה סיפקו שירות חיוני לקהילה ולעתים תרמו מכיסם הפרטי לשם מימון מוסדותיה. הם אף סבסדו במידת מה את ארגונם החדש, לאחר שהחליטו כי עליהם לממן את שכרו של הקצרן והוצאות אחרות של החונטה. מתוך כך עולה כי חובתם העיליתנית לא רק שלא זכתה לכל תגמול כספי ישיר, אלא דרשה מהם הוצאה כספית מסוימת. חברי החונטה קיבלו עליהם גם תפקידי ביקורת, גיוס והתרמה קהילתיים,

ולעתים יצאו בעצמם לאסוף כספים, פעילות שארגנו בתורנויות ועל חשבון זמנם הפרטי. למשל בראשית דרכה החליטה החונטה כי בכל ראש חודש יישלחו שניים מחבריה לבקר את החולים בבית החולים ולעקוב אחר התנהלותו של פרנס בית החולים. בהמשך הוחלט כי שניים מחברי החונטה יצאו בכל שבוע לאסוף את התמיד, נדבה שנאספה בערבי שבתות עבור עניי הקהילה. תורנות זו התקיימה לפי עקרון הגורל. על כך יש להוסיף כמובן את החובה שהטילו על עצמם להתכנס אחת לחודש ולעתים יותר מכך, דבר שבוודאי הכביד על מי שנשאו בתפקידים מכובדים נוספים בקונסוליות אירופה בעיר.

מינוי לחבר חונטה, הגם שהקנה מעמד רם, טמן אפוא בחובו נטל לא מבוטל.אולם נטל זה נתפס כאמור כחובתם של מי שראו עצמם מנהיגיה הראויים של הקהילה. לאורך השנים הלכו וגברו הניסיונות לחלק את נטל ניהול הקהילה בין בני שכבת העילית. בספר הפרוטוקולים נזכרים שמות של נכבדי קהילה רבים שחברי החונטה פנו אליהם מעת לעת בבקשה לסיוע. כבר כחודשיים לאחר ייסוד החונטה הוחלט למנות עשרה נכבדים שאינם נמנים עם חבריה לאסוף את מס הג'זיה, שנתפס כאחריות הקולקטיבית של עשירי הקהילה כולם.

מתוך השאיפה לחלוקת הנטל בין חברי העילית נקבע מראש בתקנון הראשון כי חבר שירצה להתפטר מן החונטה יוכל לעשות זאת רק בתום שנה לחברותו. שנה לאחר מכן ביקשו חברי החונטה לחלק את הנטל גם עם נכבדים שלא נבחרו באספה הראשונה, ובחרו שני חברים נוספים ומזכיר, ומיד לאחר שאלו הסכימו להצטרף לחונטה הטילו עליהם החברים הוותיקים את משימת גביית הכספים מן הקהילה. גם לאחר הצטרפותם של החברים הנוספים לא עלה מספר הנוכחים בכינוסי החונטה, אלא נשאר פחות או יותר כבעבר, בין חמישה לתשעה. נראה כי החברים הוותיקים נטו עתה להיעדר יותר מבעבר, אולי מתוך הסכמה שבשתיקה כי השניים הנוספים ישלימו את החסר.

תהליך חלוקת הנטל התפתח במהלך השנים לכדי דמוקרטיזציה נרחבת. החונטה פתחה את שעריה ליחידים נוספים בקהילה ואף שינתה את שמה מ'חונטה מושלת' ל'חונטה נבחרת'; היה זה אמנם שינוי סמלי, אך הוא שיקף את

תפיסתה של החונטה את עצמה ואת צורת התנהלותה.

 לגיטימציה שלטונית

נכונותם של חברי החונטה לתרום לקהילה, כמיטב מסורת נכבדי העיר והפרשנות שנתנו לה, העניקה להם לגיטימציה להטיל את מרותם על בני הקהילה. והם ראו בכך אף אישור שלא לחשוף את המנגנון הפוליטי שהקימו

לביקורת יתר מצד שאר חברי הקהילה, ולשם כך השתמשו במנגנוני התקשרות מאורגנים. בתי הכנסת הפרטיים שהיו בבעלות חברי החונטה היו אחת מזירות ההתקשרות המרכזיות. על אף נטייתם של רבנים לצאת נגד מנהג בתי הכנסת הפרטיים, שרווח בקרב העילית האוליגרכית, לא פעם רבנים שיחסיהם עם בעלי המאה היו טובים תמכו בהקמת בתי כנסת כאלה. כך היה בטנג'יר, שכמעט כל בתי הכנסת בה היו רכוש פרטי של עשירי העיר ושימשו מקום לכינוסי הקהילה ולפרסום החלטות בענייני ציבור, וכל זאת בגיבויו המלא של רב הקהילה. בתי הכנסת כולם קובצו ברחוב אחד, וחברי החונטה ראו בו מרחב פרטי השייך להם, ומתוך כך גם לציבור היהודי בעיר שהיה בחסותם.

החונטה דמתה לעילית הכלכלית היהודית בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור, אך היא גם נבדלה מן העילית בערים אלה. בטנג'יר, שלא כבערים אחרות, לא היה חוק שחייב לרכז את מוסדות הקהילה היהודיים במלאח. לפיכך דומה כי בניית בתי הכנסת בעיר במעין מלאח מדומיין מעידה שיצירת מרחב יהודי מוגדר וברור הייתה עבור העילית שהנהיגה את הקהילה בסיס להשגת לגיטימציה פוליטית מיהודי העיר.

כינוס החונטה הראשון התקיים בבית הכנסת של אברהם טולידאנו, ולאחר מכן פורסמה הודעה בעברית על הקמת החונטה, ונכתב בה: 'לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ה ]בתי הכנסת[ והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה'. בית הכנסת הפרטי שימש זירה לפרסום הודעות של החונטה ולקשריה עם הציבור. למשל החונטה גייסה בבתי הכנסת מלמדים לבית הספר. לעתים שלחה מכתבי הזהרה שבהם הודיעה על קנסות ועונשים שיוטלו על בני הקהילה אם יעברו על תקנה מסוימת, ומכתבים אלה נקראו בקול רם בשבתות בבתי הכנסת. במקרים אחרים הודיעה החונטה במנשר שהופץ בבתי הכנסת על הישגיה לרווחת הקהילה או על שינויים בארגונה.

קיומם של מנגנוני התקשרות ברורים עם הקהילה אִפשר לחונטה להגדיר את גבולות החשיפה של הציבור לענייני ניהול הקהילה ולסנן במידת מה מידע שלא חשבה כי ראוי שיגיע אליו. החונטה נטתה לשמור על סודיות באשר

לדיוניה הפנימיים ולאפשר לפרסם רק את החלטותיה המגובשות. בתקנון הראשון נקבע כי אין לחבר חונטה רשות לחלוק את הנאמר בדיוניה עם אדם שמחוץ לה, שמא תוטה דעתו. לעומת זאת חברי החונטה דיווחו בכינוסיה

על פניות של הציבור אליהם בבקשות שונות, ואפשר לראות בכך ביטוי לכבוד שרחשו החברים למסגרת החונטה.

מנגנוני ההתקשרות אִפשרו לחונטה גם לאכוף את החלטותיה על הקהילה ביעילות. בפרוטוקולים נכתב פעמים רבות כי החונטה 'מצווה', 'מחליטה' ו'גוזרת' תקנות הקשורות לחיי היום יום בקהילה. יתר על כן, על פי ספר הפרוטוקולים הראשון עלה בידי החונטה לפתור כל בעיה של התנגדות להחלטותיה.

דוגמה מובהקת לכך היא המחלוקת עם משה נחמיאס, מחלק הבשר בבית החולים. החונטה החליטה להשעותו מתפקידו הציבורי מפני ש'חצה את הגבול בלשונו הרעה' בעמדו אל מול החונטה כאשר ביקשה לברר דבר מה על

התנהלותו. פרשה זו הסתיימה לאחר שאביו של משה נחמיאס שלח לחונטה מכתב ובו ביקש 'למחול למשה בנו על הטעות שעשה', כדברי הפרוטוקול. בספר הפרוטוקולים נכתב כי 'בהיותו ]של משה נחמיאס[ אדם שתרם הרבה

בשירותיו לקהילתנו הקדושה, ]חברי החונטה[ קיבלו את בקשתו, ואף מאחר שהתנצל על שאירע הוחלט כי ישיבו לו את משרתו כמקודם'. הבחירה לכלול פרשה זו בראשית ספר הפרוטוקולים תרמה לגיבוש תפיסתה העצמית

של החונטה בשיח הפוליטי שפיתחה, ואף יצרה תקדים מרתיע או מעורר כבוד עבור מי שעתידים היו לעיין בספר או לשמוע על הפרשה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860