אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
מוסף פעמים 1
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
על העטיפה: פנורמה של טנג'יר, מרוקו, 1880 ,
צילום: האחים לוי, תצלום באדיבות אוסף הירש־דהאן,
בריסל
יוצא לאור על ידי: מכון בן־צבי של יד יצחק בן־צבי
והאוניברסיטה העברית בירושלים; משרד החינוך,
פתח דבר
במחקר זה אני מבקש לאתר ולבחון דפוסי מודרניזציה בסגנון אירופי (1) המשתקפים במקור היסטורי אשר כתבו בני שכבת ההנהגה היהודית בעיר הנמל טנג'יר שבצפון מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. מקור זה הוא 'ספר הפרוטוקולים של החונטה (2) הנבחרת של הקהילה היהודית בטנג'יר, 1860-1875 א'. הספר נפתח בהצהרת חברי החונטה על שאיפתם כמנהיגיה החדשים של הקהילה: 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה'. 3 אני מבקש להבין מה הייתה משמעותה של ההכרזה בעיניהם של חברי החונטה, ולבחון את תרומתה להבנת תהליך המודרניזציה האירופית בתקופה. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בארבע השנים הראשונות לכתיבת המקור ולפעילותו של ארגון החונטה . (1864-1860)
הערות המחבר : ( 1 ) בעבודת המוסמך אשר כתבתי במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב בשנת 2008 , נקטתי את המונח התמערבות. בגרסה מחודשת זו של עבודתי בחרתי לחלופין במונח מודרניזציה בסגנון אירופי, המגדיר באופן מדויק יותר את מהות התהליך המשתקף בספר הפרוטוקולים. התמערבות היא תהליך המרה של התרבות והלשון המקומיות המסורתיות באלו האירופיות, הנתפסות כגבוהות, ואילו המונח מודרניזציה מציין בהקשר הנדון בעיקר פיתוח מושכל וסלקטיווי של דגם הארגון האירופי מתוך שמירה מוצהרת על רכיבים מתרבות המקור והתאמה אליהם. אמנם פיתוח הדגם האירופי המשתקף בספר הפרוטוקולים כלל יצירת דיגלוסיה לשונית שבמסגרתה הייתה הספרדית המודרנית חלופה ראויה לשפתם המסורתית של הכותבים, אך בשלב זה דומה שיצירת הדיגלוסיה הייתה חלק מאותה שאיפה מושכלת וסלקטיווית לדגם הארגון האירופי. עוד על הבחנה זו ראו: צור, השכלה, עמ' 161 . אני מודה לפרופ' ירון צור על שהאיר את עיניי בסוגיה חשובה זו.
דיגלוסיה- [מיוונית: di דו glotta + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן
(2) במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערי מרוקו הגדולות ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונו ועדים אלו חונטה, והם סימלו שינוי במבנה הנהגת הקהילה המסורתית. בספר הפרוטוקולים נכתבת המילה בכ"ף רפה. בעבודה אכתוב את המילה בהתאם למקובל בעברית התקנית.
הזיקה המתפתחת לערכי הארגון האירופיים מוצגת בדבריי כנעוצה בתפיסתה העיליתנית של קבוצת ההנהגה המקומית וניזונה מתפיסה זו. קבוצת כוח זו צברה את הונה הכלכלי ואת אונה הפוליטי במפגש עם אירופה. במרכז דיוני ניצב השיח שהתפתח בקרב קבוצה זו, ואני מראה כיצד הזינו וזירזו מאפייניו ומרכיביו השונים של השיח את המפגש בין הקהילה היהודית שהייתה נתונה לפטרונות החונטה ובין מפעל ההתערבות האירופית באורחות חיי הקהילה, ואף הגבירו את הצורך במפגש זה. במסגרת זו אני מתמקד בתהליכים שסללו את הדרך להופעתם של מוסדות אירופיים, כגון בית הספר של כי"ח ובית החולים המודרני, ובפעילותו של משה מונטיפיורי למען יהודי מרוקו. פעילויות אלו, המתועדות גם במקורות אירופיים חיצוניים, הוצגו בספר הפרוטוקולים כפרי פעולתה של החונטה, וניתן לראות בהן חלק מהבניית השיח שלה.
מתוך כך מחקרי זה, שלא כמו מחקרים השמים דגש על הדינמיקה בין מזרח מושפע למערב מחולל ועל יחסי הכוחות ביניהם, מתמקד בשיח הפוליטי הפנימי שהתגבש בקרב שכבת המתווכים היהודים כמרכיב חשוב בהתפתחות התהליך. התמונה המתקבלת מלמדת כי מנהיגיה החדשים של קהילת יהודי טנג'יר מילאו תפקיד יוזם )פרו–אקטיווי( והיו סוכניו ומחולליו של השיח הפרו–אירופי, בדומה לגורמים אירופיים, אם כי הם פעלו מתוך תפיסות ואינטרסים פוליטיים מקומיים.
המחקר מבוסס על שתי נקודות מוצא תאורטיות מרכזיות. בהשראת משנתו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין כוח לידע, אני מניח כי בהיותה קבוצת כוח מקומית ניזונה השקפת עולמה של החונטה משיח שתאם אינטרסים פוליטיים שלה ואף באה לידי ביטוי בשיח כזה. נוסף על כך בהתחשב בזירה שבה פעלה החונטה אני מניח כי שיח זה הושפע השפעה רבה מן המפגש עם אירופה וגילם בחובו יסודות ששיקפו את פרשנותה המקומית לתהליך.
גורם חשוב המאפשר מחקר כזה הוא יכולת הגישה לחומר גלם היסטורי המשקף רבדים עמוקים בהלך הרוח ובהשקפת העולם של יוצריו. ספר הפרוטוקולים של החונטה, בהיותו יציר כפיה של קבוצת כוח זו, הוא בעל תכונות מיוחדות להבנת דפוסי מודרניזציה הטמונים בשיח הפוליטי שהתגבש בקרבה. לפיכך בעבודתי ספר הפרוטוקולים איננו כלי גרדא, סַפָּק נתונים, אלא מושא למחקר סמנטי, סמיוטי, גרפי, טקסטואלי והיסטורי בפני עצמו. אני קורא את ספר הפרוטוקולים של החונטה קריאה פרשנית מתוך התחשבות במכלול היבטים אלו במטרה להגיע לרבדים עמוקים בשיח הפוליטי שגיבשה החונטה.
תרומתו של המחקר בעיקר בשני מישורים. במישור המתודולוגי הוא תורם להבנה ולמימוש של הפוטנציאל המחקרי שבניתוח מעמיק של השיח במקורות פרי עטן של עיליות מקומיות לבחינת סוגיות של שינוי חברתי ותרבותי בתקופה זו וכן בתקופות אחרות. במישור ההיסטוריוגרפי המחקר מסייע להבין באופן מורכב את נסיבות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי על ידי הדגשת תפקידן של קבוצות אינטרסים מקומיות בקידום התהליך, כגון קבוצות קוֹמפְּרָדוֹרים, סוחרים–מתורגמנים שתיווכו בין בעלי הון זרים ובין השוק המקומי, או עיליות עירוניות אחרות שהפיקו ממנו תועלת. אף שהמחקר אינו מעמיק בדיאלוג
שהתפתח בין קבוצת הכוח העולהָ ובין שאר קבוצות האוכלוסייה, הוא מאפשר הצצה לנבכי השקפת עולמם של גורמים אשר תפיסתם העיליתנית המתפתחת, על השיח שבה, הניעה תהליכי שינוי מקומיים ועולמיים בחברות רבות בעולם. (6) לפיכך אני מקווה כי מחקר זה אכן יספק תובנות חדשות לכל המבקש ליצור נרטיב חדש או מחודש על אודות השינוי שעברו חברות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ואולי אף חברות נוספות בעולם, החל מן המאה התשע עשרה לנוכח התעצמות כוחה של ההגמוניה האירופית.
הערת המחבר : (6) מיקוד המחקר באחת הקהילות הבולטות פחות בחקר יהדות מרוקו במאה התשע עשרה מוסיף על ייחודו ותרומתו. הקהילה היהודית בעיר טנג'יר, בירתה הדיפלומטית של מרוקו ועיר נמל חשובה ביותר אל מול חופי אירופה, מוצגת בעבודה זו כגורם מרכזי שתרם לתהליך המודרניזציה של מרוקו כולה בראשיתו.
אירופה ממרוקו: אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
מבוא
העיר טנג'יר ( Tangier/ Tánger , או בשמה הערבי טנג'ה ), הסמוכה לחופיה הדרומיים של יבשת אירופה, הייתה אחד המוקדים של התפשטות הקולוניאליזם האירופי ליבשת אפריקה בעת החדשה. לקראת המאה התשע עשרה הפכה לעיר נמל חשובה ושימשה שער לכניסתם של סוחרים, דיפלומטים, מיסיונרים והרפתקנים אירופים למרוקו. ההיסטוריה של יהודי טנג'יר, כמו קבוצות אתניות–דתיות אחרות בעיר, גדושה באירועים והתרחשויות הממחישים באופן מובהק את השפעתו של מפגש עם גורמים אלה.
המסגרת ההיסטוריוגרפית
חוקרים רבים ראו בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה נקודת מפנה בהיסטוריה של העיר טנג'יר ושל קהילתה היהודית. לאחר מלחמתה של ספרד עם מרוקו ( 1860-1859 ) הלכה וגברה חשיבותה של העיר כצומת בסחר הבין–לאומי, תהליך אשר השפיע מאוד על הריבוד החברתי של אוכלוסייתה. לאחר המלחמה גברה משמעותית גם התעניינותם של ארגוני פילנתרופיה אירופיים, במיוחד ארגונים אירופיים–יהודיים, באורחות החיים בקהילת יהודי טנג'יר ובקהילות נוספות באזור.
השינויים הללו היו חלק מן התמורה ההיסטורית שחלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה החל מן המאה התשע עשרה על רקע ההתפשטות האירופית. שתי אסכולות מחקר מרכזיות שעסקו בסוגיה זו נחלקו באשר למהותה של התמורה ההיסטורית. אסכולה אחת, אשר שלטה בכיפה עד שנות השישים של המאה העשרים, ראתה על פי רוב בתהליך ההתפשטות האירופית תהליך חיובי שהביא לשבירת ה'מסגרות המסורתיות הקפואות' בחברות המזרח תיכוניות על ידי אימוצו של דגם המודרנה האירופי. לעומתה האסכולה האחרת, שהתפתחה משנות השבעים של המאה העשרים, ושדגלה בהשקפת עולם נאו–מרקסיסטית רוויזיוניסטית בעיקרה, ערערה על תפיסת קודמתה והציגה את תהליך ההתפשטות כתוצר של התפתחות מערכת כלכלה עולמית שמרכזה היה באירופה, ואשר אפשרה לאירופה לנצל ניצול ציני את ארצות הפריפריה. לטענת אסכולה זו התהליך הפך את ארצות הפריפריה למודרניות אך גם לנחותות במסגרת הפוליטיקה והכלכלה העולמיות החדשות. גישה זו נתמכה על ידי המהפכה המחשבתית שחולל אדוארד סעיד, שהציג את מערכת היחסים בין מזרח למערב כתוצר של שיח שמהותו כוח ושליטה קולוניאלית, שיח ציני בעיקרו, אשר הציב דיכוטומיה בין המזרח הנחות והמהותני לבין החברה האירופית המתקדמת, וזאת בין היתר כאמצעי להזנה ולניהול של המפעל הקולוניאלי.
מחלוקת היסטוריוגרפית זו השיקה במידה רבה לדיון ההיסטוריוגרפי הער שהתקיים בקרב חוקרי יהדות המזרח לדורותיהם. חוקרים בולטים בעלי אוריינטציה מודרניסטית אירופוצנטרית במהותה, עמדו על גורמים שונים שמקורם בחדירה האירופית למרוקו, ושהובילו לשינוי פני חברתה המסורתית והמתנוונת על פי תפיסתם. בתוך כך שעתקו חוקרים אלה באופן מובהק את השיח הקולוניאלי על אודות נחיצותה של ה'שליחות המתרבתת' ( mission (civilizatrice מחקרים רבים על יהודי מרוקו בתקופה הנדונה הציגו את ההתערבות האירופית באורחות חייהן של הקהילות היהודיות במזרח כתהליך חיובי שאִפשר ליהודי מרוקו 'להיוושע' משגרת חייהם כנתינים במעמד נחות ונרדף בשלטון האסלאם. לדידם אימוץ מסגרת המודרניזציה האירופית הוא שאפשר לשבור את מסגרת הדִ'מה (החסות) המסורתית, שהגדירה באופן משפטי את זכויותיהם וחובותיהם של המיעוטים הדתיים בשלטון האסלאם, ולהצעיד את יהודי האזור אל עידן אמנציפציה ונאורות.
גם בתחום זה ניעורה עד מהרה הביקורת. חוקרים פוסט–קולוניאלים רוויזיוניסטים, שהושפעו כנראה מהשיח הסעידיאני הרווח, ביקשו להציג את היחסים הרעועים בין יהודים לאדוני הארץ המוסלמים כפועל יוצא ממדיניותו ומפועלו של הכובש הקולוניאלי. לדידם חיבוק הדוב שחיבקו גורמים אירופיים גורמים בחברה המקומית הוא שערער את אשיותיה וכן את היחסים התקינים ששררו מלכתחילה בין יהודים ובין שכניהם המוסלמים. מתוך כך גרסו כי יש לראות בשיח המודרניסטי בדבר ה'שליחות המתרבתת' חלק מן הניצול הציני של המערב את המזרח. (17)
הערת המחבר 17 – למשל: פרנקל טען כי יהודים ומוסלמים בני עילית הסוחרים העירונית במרוקו קיימו קשרי מסחר ענפים וחיו בשכנות טובה לאורך המאה התשע עשרה, לפחות במישור העסקי־ הכלכלי, עד ההתערבות האירופית. ראו: פרנקל. ההיסטוריון המרוקני בעל האוריינטציה הפוסט־קולוניאלית עיאש טען כי ההיסטוריוגרפיה האירופית הציגה על סמך ספרות הנוסעים האירופים תמונה מעוותת של מצבם של יהודי מרוקו, מאחר שהשוותה את מצבם, שלא בצדק, למצב היהודים באירופה באותה תקופה. ראו: עיאש.
שלב חדש בחתירה לפרדיגמת מחקר חלופית התפתח מן הניסיון להתמודד עם הבעייתיות הכרוכה על פי רוב בגישה הפוסט–קולוניאלית ובשיח האוריינטליזם הסעידיאני המזין אותה. סעיד פיתח נרטיב נגדי שהציג את המערב ככובש ציני ואת המזרח כנכבש נעשק, ובכך רידד את התגובה המקומית וטשטש מורכבויות היסטוריות לא פחות משעשו זאת החוקרים המודרניסטים מושאי הביקורת שלו.
גם ביקורת מסוג אחר הושמעה. למשל לדידם של דניאל שרוטר ויוסף שיטרית הניסיון השגוי להציב דיכוטומיה בין מסורתי למודרני וההנחה כי תהליך המודרניזציה פירושו מעבר הכרחי אל חברה חילונית, משכילה ומשוחררת (emancipated) הובילו לניסוח שאלות מחקר לא רלוונטיות ולהסקת מסקנות בעייתיות. שרוטר ושיטרית הציגו במחקרם מספר עבודות חשובות אשר התבססו על קו המחשבתי המודרניסטי המוצג כאן, ובהן מחקרים של נתן א' שוראקי, דוריס בנסימון–דונאת ומיכאל לסקר ופרקי ספרו של ברנרד לואיס 'יהודי האסלאם' ( Jews of Islam), אשר הציגו את חברות המזרח כמעין 'אובייקט היסטורי שקפא על שמרי המסורת והחל מתפתח עם 'תום המסורת' ) The End of Tradition ככותרת הפרק האחרון בספרו של לואיס(. הביקורתהמרכזית של שרוטר ושיטרית ואחרים הייתה כי בגללהניסיונות השגויים להחיל על חברות לא–אירופיות דגמיםתאורטיים הרלוונטיים לאירופה לא זכו מאפיינים מקומייםלחשיבות הראויה להם. המחקרים שביקרו התמקדו לחלופין בדפוסי מודרניזציה שהתבססו על שימור ערכים בעלי מאפיינים מסורתיים ו'מזרחיים', ושהקנו לרעיונות הזרים משמעות חדשה ופרשנות מקומית מתמדת.
מאמרו של דרור זאבי 'חזרה לנפולאון? ( Back to Napoleon ? ) עשוי לתרום להעמקת ההבנה של הסוגיה הנדונה. זאבי ביקש לראות בעידן המודרני תוצר של תהליכי שינוי אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים שהחלו מתהווים עם המפגש הקולוניאלי, שהיה תהליך היסטורי בפני עצמו. במסגרת מאמציו להניח תשתית תאורטית חדשה להבנת השינוי לא המעיט זאבי מחשיבותו של המפעל הקולוניאלי להבנת תהליכי המודרניזציה באזור, כפי שעשו חוקרים רוויזיוניסטים מסוימים, אולם הוא ביקש לצאת כנגד הדיכוטומיה הרווחת שלפיה תהליכי המודרניזציה היו במהותם מפגש בין מערב מייצר ומשפיע למזרח מקבל ומושפע. זאבי הציע להתמקד בתהליכים עצמם ולראות בהם ביטויים לשינוי כלל–עולמי אשר נחווה באופנים שונים בחלקים שונים בעולם והשפיע בדרכים שונות על ייצוג המציאות ועל מערכת היחסים בין חברות העולם..
דומה כי הצלבת הדברים הללו עם רעיונותיו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין ידע לכוח עשויה לסייע לרדת לסוף דעתו של זאבי, או לחלופין להוסיף עליה ולהרחיב את המשמעות הפוליטית והחברתית של טענותיו. לפי פוקו המציאות, שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה, מוגבלת, מעוצבת ומוזנת באמצעות שיח שמקורו בדינמיקת יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה. לפיכך הידע שנוצר בחברה הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, ובתהליך ייצורו יש תביעה להשגת עמדת כוח. בהשראת תובנה זו אני מניח כי השיח שמפתחות קבוצות כוח המבקשות לבסס את מעמדן בחברה הוא במהותו שיח המבנה מציאויות חדשות בחברה ואף מזין בתורו תהליכים היסטוריים, כגון תהליכי מודרניזציה.
בצד הנחת יסוד זו מחקרי מבוסס על ההנחה כי למקורות היסטוריים תכונות סובייקטיוויות, וכי הם יכולים ללמד בצורתם הלשונית והגרפית וכן בנסיבות כתיבתם על החוויה של כותביהם. מחקר אשר משמש לי השראה בהקשר זה הוא ספרה של איריס אגמון 'משפחה ובית המשפט' ( Family and Court ) על תרבות המשפט והמודרניות בארץ–ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המתודולוגיה המוצעת בספרה, מתודולוגיה השואבת מתוך תפיסת ההרמנויטיקה של הנס ג' גדאמר, נשענת על ההנחה כי לטקסט יש משמעות שבאמצעותה הקורא מסוגל לפרש את תפיסת המציאות של כותביו. לטענתה של אגמון ההיסטוריון יוכל להגיע לתובנות בדבר תפיסת המציאות של המחברים רק אם יראה בטקסט מושא למחקר היסטורי ויבין אותו כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שהוא חוקר ולא כספק נתונים היסטוריים יבשים על ה'מציאות'. אגמון פיתחה תפיסה זו
בהתבססה על מאמר של זאבי העוסק במחקר היסטוריוגרפי על סמך רישומי בית הדין השרעי. שני מחקרים אלו עיצבו את הקו המתודולוגי המנחה של עבודתי. מאחר שהחונטה הייתה קבוצת כוח בחברה, ניתן לשער כי פיתחה שיח חדש. החונטה עיצבה השקפות אלה במסגרת פרשנויותיה לרעיונות הזרים, אך גם כיסוד פוליטי חשוב ששאב מניסיונותיה לכפות את מרותה הפוליטית על הקהילה על ידי שימוש באותם רעיונות. השערתי היא כי ההתמקדות באופן שבו פירשה את המציאות קבוצת כוח מקומית זו, שקשרה עצמה למפעל הקולוניאלי, ואשר עלה בידה להשיג מונופול על ייצור המציאות הקולוניאלית, עשויה להוסיף הרבה להבנת תהליכי מודרניזציה בחברות מקומיות בעידן ההתפשטות האירופית.
בדומה לביקורת הסעידיאנית אטען כי ההתפשטות האירופית אכן ניזונה משיח שהגדיר יחסי כוחות חדשים בעולם. אולם בניגוד לסעיד ולאופן שבו רידד שיחים מקומיים מורכבים, אציע לא לראות בשיח המודרניות שיח אוריינטליסטי או לחלופין שיח מודרניסטי שמקורו באירופה, אלא שיח שהתעצב לנוכח השקפת העולם של קבוצות אינטרסים וגורמי כוח ברחבי
העולם כולו עם ההתפשטות האירופית.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860- אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860 – אביעד מורנו
ספר הפרוטוקולים של החונטה
חונטה הוא כינוי בלהג הספרדי הצפון מרוקני לגוף שכונה על פי רוב בקהילות יהודיות צפון אפריקניות ועד קהילה. אולם כינוי זה טומן בחובו גם תמורה מודרנית. הוא מלמד על תמורות תפיסתיות בתחום הסמנטיקה ואף בתחום הארגוני, שכן ככל הידוע המילה שימשה גם את אוכלוסיית האזור המוסלמית והנוצרית ככינוי לארגונים מודרניים בעלי צביון אירופי–מודרני. העתק ספר הפרוטוקולים של החונטה הועבר אלי באדיבותם הרבה של האחים גברת גלדיס פימיינטה ומר סידני סלמון פימיינטה מטנג'יר. מר פימיינטה קיבל לידיו העתק מצולם של המקור מפיליפ אבנצור ) ,Abensur צאצא של אהרן אבנצור, מאנשי החונטה(, אשר מצא אותו בשנת 1982 בעליית הגג בבית סבו וסבתו בטנג'יר.
העתק המקור שאני מתבסס עליו הוא תעתיק של המקור מכתב חצי הקולמוס הספרדי–היהודי )סוליטראו(, אשר נהג בכלל קהילות יהודי ספרד עד ראשית המאה העשרים, לכתב לטיני ספרדי מודרני. שפתו של המקור היא משלב גבוה ומתמערב
של להג החכיתיה, להג מקומי של השפה הספרדית–היהודית )לדינו( אשר רווח בקהילות מגורשי ספרד בצפון מרוקו. בקרב יהודי צפון מרוקו שימשה המילה חכיתיה כינוי לשפה העממית המדוברת, בעוד שהשפה הכתובה והרשמית כונתה לדינו. כמקובל במחקר וכדי להבליט את המאפיינים המבדילים אותה משאר להגי שפת הלדינו, אכנה את לשונו של המקור בשם העממי חכיתיה.
מבחינת הכותבים שפת המקור הייתה ספרדית , espanol אף ששולבו בה יסודות חכיתיים מקומיים. בהתאם לכך אציין שלשם קריאתו וניתוחו של ספר הפרוטוקולים נעזרתי בעיקר במילונים ספרדיים מודרניים.
עבודת התעתיק של האחים פימיינטה היא כלי עזר חשוב המקל את הבנת הרובד הלשוני המיוחד של ספר הפרוטוקולים. שיטת התעתיק שהם נוקטים מאפשרת להפיק יתרונות מסוימים משתי שיטות תעתיק שונות במהותן: הטרנסקריפציה )תעתיק הגאים(, המדגישה את ההיבט הפונטי, והטרנסליטרציה) תעתיק אותיות(, הנותנת את מלוא המשקל לצורתו הגרפית המקורית של הטקסט. האחים פימיינטה, ששיטתם קרובה יותר על ציר אפשרויות התעתיק לשיטת תעתיק ההגאים, מבחינים ומשווים גם בין צורת כתיבת האותיות המקורית הנהוגה בפרוטוקולים לבין זו הספרדית או העברית המודרנית והתקנית. עבודתם ראתה אור בשנת 2010 , שנתיים לאחר שהשלמתי את
הגרסה הראשונה של עבודתי.
הערת המחבר : הדבר נעשה באמצעות הדגשת אותיות 'מיותרות', שאינן מקבלות ביטוי במקבילה הספרדית המודרנית, או לחלופין באמצעות הוספת אותיות חסרות. אם כן אף שנקודת המוצא לעבודתם היא מודרנו־צנטרית או היספנו־צנטרית ומותאמת לקהל הקוראים, התעתיק משקף את השינויים הלשוניים באופן נוח ונגיש. לדיון בסוגיית התעתוק מכתב חצי הקולמוס לכתב הלטיני ראו: וינפריד.
אף שאני מתבסס כאמור על עבודת תעתיק זו, על מנת להקל על הקורא העברי אני מביא את המילים העבריות בצורתן העברית המודרנית התקנית, ומילים ערביות בצורת תעתיקן הרווחת באותיות עבריות. כמו כן הציטטות מתורגמות ישירות לעברית )בדרך כלל בצורה חלקית( בלי להביא את המקור הספרדי, אף זאת במטרה להקל את רצף הקריאה של קורא העברית המודרנית. לעומת זאת מילים ומונחים בעלי מקור לטיני )בעיקר ספרדי( מובאים בצורה הלטינית התקנית ולא בצורתם המקורית, אף זאת מתוך הבנה כי קהל הקוראים של עבודה זו ימצא את הדבר נהיר ונוח לקריאה רציפה, ובהנחה כי בעלי העניין הבלשני בספר הפרוטוקולים ייגשו ישירות למקור או לעבודת התעתיק של האחים פימיינטה.
ספר הפרוטוקולים הוא בן 251 עמודים, 235 מתוכם כוללים את 302 הפרוטקולים ( Actas ), ותוכן העניינים ( Indice ), נפרש על פני 16 עמודים. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בעבודה זו כאמור בשנים הראשונות לפעילות החונטה ולכתיבת ספר הפרוטוקולים, השנים שבהן גיבש מוסד זה את תפיסתו העצמית ואת תפקידו כנציג הקהילה. הדיון בספר הפרוטוקולים נפתח מבחינה כרונולוגית בראשית ייסודה של החונטה ומסתיים באופן סמלי למדי בפרוטוקול ,146 האחרון שנכתב בשנת 1864 שנת ייסודו של מפעל ההתערבות האירופית המשמעותי הראשון בקהילת טנג'יר – בית הספר של חברת כי"ח, שהיה השני בעולם כולו. שנה זו הייתה נקודת ציון גם במה שנוגע לתוצאות פעילותו הפילנתרופית של משה מונטיפיורי ( 1885-1784) למען יהודי מרוקו, פעילות שהשאירה חותם עמוק על תפיסתה העצמית של החונטה, אשר ראתה עצמה אחראית להתערבותו של מונטיפיורי בעיר.
חוקרים כבר החלו במלאכת ניתוחו של ספר הפרוטוקולים וחשפו את ערכו ההיסטורי וההיסטוריוגרפי הרב. הראשון שבהם היה מיטשל מ' סֶרֶלס, שהשתמש בפרוטוקולים בספרו 'היסטוריה של יהודי טנג'יר במאה התשע עשרה והעשרים'
A History of the Jews of Tangier in the Nineteenth and Twentieth Centuries
עם זאת כבר נמתחה ביקורת על סֶרֶלס משום שלא נדרש כראוי להקשר ההיסטורי ולהיבטים תרבותיים וחברתיים בעיר בתקופה שבה עסק. בפרק בספרו הדן בראשית ימיה של החונטה הראשונה פרש סֶרֶלס סקירת חתך כרונולוגית ותיאר את תוכנו של ספר הפרוטוקולים, דבר המתקבל על הדעת בהתחשב בעובדה שמקור זה לא נותח עד פרסום עבודתו. מכל מקום הוא לא הדגיש די הצורך את הקשר בין השינויים שחלו באזור ובין השינוי החברתי–התרבותי העולה מן המקור, ולא הציע ניתוח המאפשר להעמיק בתפיסת עולמה של הקבוצה הנחקרת.
סוזן גילסון–מילר, שביקרה את סרלס, שפכה אור על אופני תגובתם של יהודי טנג'יר על שינויים שחלו בעירם בתקופה הנדונה, וזאת מתוך ניתוח עומק של חלקים נבחרים וקצרים מספר הפרוטוקולים. במאמריה חשפה פן מורכב של תגובה יהודית מקומית. יהודי העיר הוצגו במחקריה, בניגוד לדימוים הכללי במחקרו של סרלס ובמחקרים אירופוצנטריים, כקבוצה שהתמודדה עם השינוי החברתי והתרבותי במסגרת הקהילה העירונית המולטי–אתנית בעיר ופרשנותה של הקבוצה לאירועים. עם זאת גילסון–מילר לא ראתה בספר הפרוטוקולים מכלול ותוצר של התהליך ההיסטורי שעליו הוא מעיד.
אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".
ג'וזף בנג'ו וז'ן לואי מייג' נגעו במאמר משותף בחומר ההיסטורי העולה מן הפרוטוקולים, ובנג'ו עסק בו במאמר נוסף פרי עטו. המאמר המשותף של בנג'ו ומייג' דן בהתפתחויות שהביאו לכתיבתו של ספר הפרוטוקולים אך אינו מלמד כמעט דבר על המקור עצמו. לעומת זאת בנג'ו ניתח במאמרו את ספר הפרוטוקולים ניתוח טיפולוגי מפורט ומעמיק, ומאמר זה הוא למעשה עבודת המחקר הראשונה שהתמקדה בתוכן המקור כמושא למחקר. אולם מחקרים אלו לא עסקו במהות השינוי שחוו כותבי המקור בעקבות המפגש עם אירופה.הסוגיה עלתה רק במסגרת ניתוחו הטיפולוגי של המקור, ובאופן מצומצם למדי. יתר על כן, כאשר הוזכרה בהקשר זה זיקה לאירופה היא הוסברה במונחים מודרניסטיים התואמים את המחקרים שסקרתי לעיל, אך יש לציין כי בנג'ו לא התיימר להתמקד במאמרו בהיבט זה, אלא ביקש לנתח את תוכנו של המקור בהקשר שונה. גלדיס פימיינטה ייחדה מאמר קצר לתיאור תוכנו של ספר הפרוטוקולים. מחקרים אלו כולם משמשים בעיקר חומר רקע חשוב לחוקר המעוניין להכיר את המקור וטיבו, אך אינם מסייעים ללמוד מן המקור על השינוי ההיסטורי שהתחולל באזור עם ההתפשטות האירופית דרומה.
בעיוניי בספר הפרוטוקולים מצאתי תופעות רבות אשר עשויות להוסיף על תובנותיהם ומסקנותיהם של החוקרים שהוזכרו כאן. וחשוב מכך, ניתוח תוכנו של מקור זה מתוך ראייתו ככלי סובייקטיווי להבנת החוויה שחוו יוצריו עשוי להרחיב את תרומתו לחקר התקופה והמקום.
לסיום יש לציין את חשיבות העובדה שמקור היסטורי זה נתחבר דווקא בעיר טנג'יר. מחקרים רבים שעסקו בתמורות שחלו בחברה המרוקנית בתקופה הנדונה התמקדו בעיקר באוכלוסיית ערי המרכז המסורתי. 35 גם במחקרים על קהילות ערי הנמל המודרניות, כמו מוֹגדוֹר, עיר נמל בחופה האטלנטי של מרוקו שהייתה מסוף המאה השמונה עשרה מרכז לתנועת הסחר האירופי, לא זכתה העיר טנג'יר למקום הראוי, אף שהייתה עיר חשובה לא פחות ממוגדור ואולי אפילו יותר ממנה, בגלל קרבתה הגאוגרפית לנמלי אירופה.
הערת המחבר : בחקר יהודי מרוקו הרבו לעסוק בקהילות בערים גדולות וחשובות, כגון צפרו, מכנאס, קזבלנקה או מוגדור. מחקרים אלו רבים מכדי לפרטם כאן.
אירופה ומרוקו במאה התשע עשרה:
הרקע ההיסטורי להתהוות החונטה
המאה התשע עשרה, מאה רבת תמורות בהיסטוריה העולמית, בישרה שינוי מהותי גם בהיסטוריה של ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופה זו גאתה ההגמוניה האירופית, וגברה והלכה השפעתה על אורחות החיים בעולם כולו. ההתפתחות הטכנולוגית באירופה, במיוחד בתחום התחבורה היבשתית והימית, הובילה להתרחבות תנועת הסחר העולמית, ובמעין מעגל קסמים שהזין את עצמו נלוו להתרחבות זו התעצמות צבאית, גידול דמוגרפי, עיור ושינויים חברתיים ותרבותיים חסרי תקדים. תהליך זה נבע במידה רבה משינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בין אירופה לשכנותיה מדרום וממזרח, ובה בעת בא לידי ביטוי בשינוי זה, דהיינו בתהליך ההתפשטות הקולוניאלית, שהחל משנה פניו וצובר תאוצה.
כפי שכבר ציינתי במבוא, תמורות עולמיות אלו היו בין היתר תוצר של האופן שבו חברות הן באירופה והן בארצות המיושבות (colonized) , לרבות ארצות שכמו מרוקו לא נכבשו באופן רשמי במאה התשע עשרה אך הושפעו מאוד מהתהליך, חוו את השינויים הרבים ושינו את תפיסותיהן בעקבותיהם.
התמורות שחלו בישויות הפוליטיות ובחברות בארצות המיושבות לא היו תוצר ישיר של יישום הרעיונות החדשים שהביאה עמה החדירה התרבותית האירופית לאזור, אלא תוצר של תהליך עיכול ארוך של המפגש עמה, הגדרה מחדש של מערכת היחסים בין הצדדים והתפתחות השקפות עולם חדשות שינקו מן המפגש ועיצבו אותו.
בפרק זה אבקש לפתח נקודה זו ולדון בשינוי החברתי והתרבותי שחל באוכלוסייתה של מרוקו לקראת המאה התשע עשרה ובמהלכה. הדיון בַּפרק יסייע להבהיר את מסגרת הזמן ההיסטורית שבה עוסקת עבודה זו, וחשוב מכך, להבין את השפעתו של תהליך התמורה הכללי שעברה מרוקו על התפתחות מעמד הנכבדים בעיר הנמל טנג'יר, מעמד שנמנה עם העילית הכלכלית והפוליטית בעיר. בסופו של דבר הפרק יכשיר את הקרקע לדיון בהתהוות ה'חונטה המושלת של הקהילה העברית', גוף מודרני שצמח בטנג'יר לאחר שנת ,1860 במקור שכתבה קבוצה זו ובעיקרי השיח הייחודי העולה ממנו.
יחסי כוחות משתנים
שורשי השינוי ביחסי הכוחות בין מרוקו לאירופה ניכרו כבר במאה החמש עשרה, עם התגבשותן של מעצמות אירופה המודרניות. ההתפשטות הפורטוגלית דרומה בשלהי הרה–קונקיסטה של חצי האי האיברי וכיבושן של מרבית ערי החוף הצפוני המרכזיות של מרוקו חוללו תפנית ביחסיה של מרוקו עם מעצמות אירופה המתפתחות. יחסי מסחר ענפים הלכו והתפתחו והובילו להקמת תחנות מסחר וקולוניות פורטוגליות, ואלו הפכו עם השנים למבצרים צבאיים–קולוניאליים על אדמת מרוקו. אירועים אלו תרמו להגדרת תפיסתן העצמית של מעצמות אירופה כהגמוניה פוליטית וכלכלית במרוקו.
במאה השש עשרה החלה ספרד, מעצמה ימית עולה דאז, להשתלט על שטחיה של פורטוגל בצפון אפריקה. כיבושו מחדש של האי האיברי בידי ספרד הנוצרית העניק להתפשטותה של ספרד דרומה לארצות האסלאם נופך דתי מובהק, והדבר בא לידי ביטוי אף בפלישתה למרוקו בשנת.1860 למן המאה השש עשרה פיתחו גם אנגליה וצרפת, המעצמות הימיות העולות, יחסי מסחר ענפים עם מרוקו. ובמאה השמונה עשרה החלו מעצמות אלו לנהל משא ומתן להענקת זכויות קונסולריות לבני חסותן (proteges) על אדמת מרוקו.
בתקופה זו ולנוכח התהליכים שהתרחשו באירופה, הלכה והתגבשה הישות המרוקנית המודרנית. סֻלטאני מרוקו תפסו עצמם ונתפסו על ידי נתיניהם כמגִני המאמינים ותחום דאר אלאִסלאם, היינו תחום השליטה של האסלאם. הם אף כינו את עצמם שַׁריפים, כינוי הניתן לצאצאי הנביא מחמד, וכך על ידי יצירת נרטיב שקשר אותם בקשרי דם לשושלת הנביא הקנו לשלטונם לגיטימציה דתית–פוליטית. בנסיבות הללו הובלת הגִ'האד במעצמות אירופה הנוצרית תפסה לא פעם מקום מרכזי בשיח הפוליטי שפיתחו והוצגה כתפקידה המרכזי של הסלטאנות. אולם עם התעצמות ההתפשטות האירופית המסחרית והצבאית אל תוך מרוקו לקראת המאה התשע עשרה, הועמד בסיס הלגיטימציה הדתית שניכסו להם הסלטאנים השריפים אל מול אינטרסים שנבעו ממעמדה של מרוקו במסגרת תנועת הסחר העולמית שמרכזה באירופה.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של השינוי ביחסי הכוחות ערב המאה התשע עשרה. אחת התגובות על המצב החדש הייתה החלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ) 1789-1757 להפוך את העיר טנג'יר, שהייתה מרוחקת מן המרכז השלטוני, לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. כך חשב להרחיק את
ריכוז ה'כופרים' מן המרכז השלטוני וממעוז ההגמוניה המסורתית שבפנים הארץ אל החוף, וקיווה לשאת ולתת עם סוחרי אירופה בלי להתמודד עם ביקורתה הנוקבת של שכבת העֻלַמַאא', חכמי הדת.
תפנית משמעותית שהתחוללה בתחילת המאה התשע עשרה, בד בבד עם התגברות היריבות האימפריאלית בין מעצמות אירופה והתעצמות יכולותיהן הצבאיות, העלתה את רף האלימות במערכת היחסים המתוחה בין מרוקו למעצמות אירופה. כיבושה של אלג'יריה בשנת 1830 והנוכחות הצרפתית המתמשכת על אדמתה השפיעו על גורמים מיליטנטיים במרוקו ועל הסלטאנות המרוקנית, שבהעמידה את שלטונה על בסיס הלגיטימציה השריפית חשה כעת חובה לצאת לג'האד. המורד האלג'ירי האמיר עבד אלקאדר ברח למרוקו, והסלטאן המרוקני עבד אלרחמן השני נחלץ לעזרתו ויצא למסע תקיפה בשטחיה הכבושים של צרפת באלג'יריה. מסע מלחמתי זה נכשל ואף הביא לעימות צבאי בין צבא מרוקו לצבא צרפת על אדמתה של מרוקו. כישלונו של הסלטאן העצים את תפיסתן של צרפת ושל מעצמות אירופה האחרות את עצמן כעליונות במערכת יחסי הכוחות החדשה. מתוך כך זיהו גנרלים צרפתים הזדמנות לשלוח צי לחופי מרוקו. בשנת 1844 ירו ספינות צרפתיות מטחי
פגזים על עיר הנמל החשובה טנג'יר (ובו בזמן על מקבילתה הדרומית מוגדור) בקרב שכונה קרב אִסלי. צבא מרוקו בפיקודו של מולאי מחמד נחל כישלון צורב בקרב זה, ותוצאותיו השפיעו על החברה במרוקו ועל תפיסתה את עצמה ואת כוחה במסגרת יחסי הכוחות החדשים.
הסלמת רף האלימות בין צבאות ההגמוניה האירופית ובין צבא מרוקו נתנה את אותותיה גם ביחסים של מרוקו עם שכנתה מצפון, ספרד. במצב הבין–לאומי החדש נראה היה כי אימפריה שוקעת זו עומדת לממש את שאיפותיה להרחיב את גבולות השליטה באפריקה מעבר לערי הנמל סֶאוּטָה ומֶלילה. התקפות חוזרות ונשנות על סוחרים ספרדים ועל אניות סוחר ספרדיות בתחום המים הטריטוריאליים של מרוקו, סיפקו לספרד עילה לתגובה אלימה. בשנת 1859 הגיעה המתיחות לשיאה לאחר שאנשי שבט אַנגֶ'רה תקפו את ביצורי העיר סאוטה, שהייתה בשליטת ספרד זה 300 שנה. מרוקו לא מיצתה את הדין עם התוקפים, ובעקבות זאת הכריזה ספרד מלחמה עליה. הסלטאן החדש מחמד הרביעי בן עבד אלרחמן )שלט בשנים 1873-1859 ( הכריז מצדו על ג'האד נגד הכופרים הספרדים, שהחזיקו בסאוטה המוסלמית לשיטתו, ממשלת ספרד, שאף היא הייתה חדורת מוטיווציה דתית, שלחה חיל משלוח אל העיר תֶטוּאן בדצמבר 1859 וכבשה אותה בפברואר 1860 המלחמה הסתיימה בהתערבות בריטית, מחשש להקמת קולוניה ספרדית על אדמת צפון מרוקו, אך ספרד השיגה הסכמים חדשים שעתידים היו לאפשר לה להשתלט על שטחים נוספים בצפון מרוקו.
התבוסות החוזרות ונשנות של מרוקו לצבאות אירופה הובילו לניסיון להגדיר מחדש את מעמדה של מרוקו כישות פוליטית בפוליטיקה הבין–לאומית,ותהליך זה השפיע באופן חסר תקדים על חברתה וכלכלתה. המח'זן, הממשל במרוקו השריפית, ביקש להתמודד עם השינוי ביחסי הכוחות באמצעות רפורמות נרחבות, ולאו דווקא על ידי ג'האד צבאי. לדברי ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אחמד אבן ח'ליד אלנצירי, בקרב העילית האינטלקטואלית התגבשה ההכרה כי הג'האד הספונטני אינו הפתרון היעיל ביותר להתמודדות עם ההגמוניה האירופית. הממשל אימץ תפיסה זו באופן נרחב לאחר הפלישה הספרדית בשנת 1860 , ובמקום צבא השבטים הישן הקים צבא מודרני, שכלל חיל רגלים וארטילריה, ושבראשו עמדו קצינים בוגרי מכללות צבאיות באירופה. גם בתחום המנהל הוכנסו שינויים מרחיקי לכת. הסלטאן חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה )שלט בשנים 1894-1873 ( דגל בשיטת הפרד ומשול כדרך לשלוט בשבטים, ועל כן יצר חלוקה מנהלית שהגדירה 330 רשויות באזור הפריפריה. בגלל הצורך בהכנסה שוטפת ממסים, במיוחד לשם מימון הרפורמות, היו הפיקוח על השבטים ותהליך הגבייה אכזריים ונוקשים.
בראשית המאה התשע עשרה שינתה את פניה גם ההגנה הקונסולרית, שיסודה היה בהסכמים שנחתמו כמאה שנים קודם לכן, בפיקוחו של הסלטאן, ושהיו לרוב תוצר של אינטרס משותף.
לאחר הפצצת טנג'יר בשנת 1844 התרחבה בהדרגה חדירתם של גורמי סחר אירופיים למרוקו. גורמים אלו, שראו עצמם במעמד עליון בין היתר בעקבות סדרת הניצחונות הצבאיים של ארצותיהם, דרשו לעגן את זכויותיהם המסחריות בהסכמים. בשנת 1856 נחתם הסכם סחר וידידות ראשון בין מרוקו לבריטניה, והוא שימש דגם להסכמים עם מעצמות אירופיות נוספות. הסכמים אלה אִפשרו למעצמות אירופה להפחית את המכסים על סחורות אירופיות מיובאות, וכך הציפו את השוק המרוקני בסחורות זולות וערערו את מעמדן של המלאכות המסורתיות. ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות השפיעו על הריבוד החברתי–הכלכלי במדינה. בראש סולם המעמדות ניצב מעמד בורגני עירוני, שהגדיל את הביקוש למוצרים מיובאים, ובתחתיתו עמד מעמד כפרי, שהלך והתרושש מנכסיו. כלכלה עירונית המבוססת על ייבוא החליפה בהדרגה את הכלכלה הכפרית המסורתית למורת רוחם של רבים.
הנסיבות שבהן הציפו אירופים רבים את ערי החוף המתפתחות אפשרו להם להשיג כוח פוליטי גדול. כמו בארצות אחרות באימפריה העות'מאנית, הקונסולים האירופים היו פטרונים של הזרים על אדמת מרוקו, אך גם של נכבדים מקומיים בערים החדשות. מספר מקבלי החסות האירופית גדל משנה
לשנה. מעמד בורגני, שבא במגע עם אותם גורמים אירופיים, צבר הון רב, ועל פי הסכמי החסות היה פטור מתשלום מס לשלטון המרכזי המקומי וממחויבותו למשפט המרוקני. הסלטאנים, ששקעו בחובות כתוצאה מאבדן המסים, נאלצו בלית בררה להגדיל את הכנסותיהם על ידי עידוד סוחרים אירופים נוספים להשקיע ולהשתקע במרוקו. מכאן קצרה הייתה הדרך לכניסתה של מרוקו למעין מעגל קסמים שבו הייתה משועבדת כלכלית ופוליטית לסוחרי אירופה ולממשלותיהם. תהליכי השינוי שהגדירו מחדש את מערכת היחסים בין מרוקו למעצמות אירופה השפיעו מאוד גם על תפיסתן העצמית של קבוצות שונות במדינה, ובמקביל הם הוזנו ממנה תדיר.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ויהודי מרוקו
היווצרות השכבה החדשה של נכבדים מקומיים במרוקו, שכבה שקיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם גורמים אירופיים, השפיעה באופן חסר תקדים על שכבת הבורגנים היהודים, הן מבחינת מקומה בקהילה היהודית והן מבחינת מעמדה בחברה המוסלמית. יהודי מרוקו הוגדרו דורות רבים בני חסות )אהל אלד'מה(, כמתחייב מן החוק האסלאמי, ואילו עתה נחשף חלק מן המיעוט היהודי לסוג נוסף של חסות, זו שהעניקו מעצמות אירופה לשכבת המתווכים שעבדו בשירותם ( proteges).
בתפיסה המדינית של האסלאם יש מקום לאוכלוסייה הנוצרית והיהודית במעמד בני חסות, כל עוד היא מכירה בעליונות האסלאם, אינה פוגעת בה, ומקפידה לשלם לרשויות המדינה את הגִ'זיה, מס הגולגולת. לעיקרון זה התווספו חוקי עֻמַר, שהיו הבסיס להגבלות המשפילות שהוטלו על בני
החסות בשלטון האסלאם, ביניהן האיסור לרכוב על סוסים והחובה ללבוש ביגוד שיבדיל אותם משאר האוכלוסייה. 0 לאורך ההיסטוריה אכפו השליטים המוסלמים חוקים אלו בהתאם לראות עיניהם ולאינטרסים שלהם, ולא הייתה אחידות בעניין זה.
חוקרים טענו כי במהלך המאה התשע עשרה החריפה עוינותה של החברה המוסלמית כלפי החברה היהודית במרוקו, ותיארו את היחלצותם של יהודים אירופים לעזרת יהודי מרוקו, תהליך שגולת הכותרת שלו הייתה מסעו של מונטיפיורי למרוקו. גם פעילותה של חברת כי"ח בתחום החינוך, שהחלה
במרוקו, נכללה במסגרת זו, וכן הענקת החסות הקונסולרית. המצדדים בגישה זו ראו בנוכחות האירופית ובהתערבות האירופית במרוקו גורם מרכזי שסייע ליהודים להיחלץ ממצבם הבלתי נסבל בשלטון האסלאמי.
הערת המחבר: למשל סעדון פתח את הפרק בספרו משנת 1982 העוסק במצב היהודים במאה התשע עשרה במילים: 'יותר מבכל ארץ אחרת במע'רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר'. הוא המשיך ותיאר שגרת חיים שבה נרמס כבודם של יהודים על ידי חוקי אפליה שונים, ומאות מהם נרצחו בידי שכניהם המוסלמים. ראו: סעדון, יהודי צפון אפריקה, עמ' 42 . מחקר זה פורסם אמנם כאשר גישה זו עדיין שלטה בכיפה, אך טענות דומות נכתבו במחקרים שפורסמו זה לא כבר. ראו
למשל: בשן, היהודים.
על פי מחקרים אחרים המציאות הייתה מורכבת יותר. למשל בתחום התרבות, נראה במקרים מסוימים כי התגובה היהודית על החדירה האירופית דמתה במידה לא מבוטלת לתגובה המוסלמית. ההלם הראשוני בעקבות תבוסותיה של מרוקו הניב יצירות עממיות מקבילות ודומות, שהיו בעלות
מאפיינים דתיים, ושיצרו דמוניזציה של הפולש הזר. דוגמה לכך היא מצד אחד שירי העם המרוקניים–המוסלמיים שנתחברו בתגובה על הפצצת העיר סאלֶה על ידי כוח צרפתי בשנת 1851 ומצד אחר היצירה הפולקלוריסטית של יהודי טנג'יר 'פורים של הפצצות' ( purim de las bombas ), שהציגה
את אירוע ההפצצה הצרפתית על העיר בשנת 1844 במתכונת סיפור מגילת אסתר.
הערת המחבר: גילסון־מילר, משבר, עמ' 589-587 . ביצירה העממית של יהודי ספרד נפוצו בעקבות משברים יצירות ששחזרו את האירועים במתכונת סיפור המגילה. ביצירה הנדונה הודו יהודי העיר
לאל על שהציל אותם מהשמד בעת הפצצת העיר על ידי 'המן', הלא הוא צרפת. זו אחת מן היצירות שנכתבו ל'פורים של קהילות', שרווח בקהילות שונות. ראו: דויטש.
עם זאת יש לעמוד על טיב השוני בין האוכלוסיות. למשל נסיבות כתיבתה של היצירה 'פורים של הפצצות' חושפות הבדלים ביניהן בעיקר במה שנוגע להשפעת ההתערבות האירופית על סדרי החברה בהן. לאחר הפצצתה של העיר טנג'יר בשנת 1844 נוצר קרע בין הקהילה היהודית לרשויות המוסלמיות
בעקבות פינוי יהודים רבים בספינות אירופיות. אמנם רבים מתושבי טנג'יר המוסלמים ברחו ממנה בגלל ההפצצה, אך דווקא יציאתם של כמחצית מיהודי העיר, יחד עם האוכלוסייה האירופית, בספינות אירופיות, לגיברלטר הסמוכה, נתפסה על ידי המח'זן כבגידה. חלק ניכר מן הפליטים נמנו עם המעמד הבורגני המתעשר שבא במגע עם אירופה, ועל כן מדיניות הרפורמות הכריעה את גורלם. הסלטאן הביע מורת רוח מהתנהגותם של היהודים ותכנן להעניש את היהודים הנמלטים כשיחזרו, אך נאלץ לוותר על כך מפני שלצורך שיקום העיר והמסחר בה היה זקוק לעילית סוחרים יהודית חזקה ונאמנה שתתווך בינו ובין סוחרי אירופה. נסיבות אלה הבליטו את כוחה הפוליטי של עילית זו וממילא ביססו את תפיסתה את עצמה כבעלת מעמד פוליטי חשוב.
מערכת היחסים החדשה בין הסלטאן ובין חלקים מקרב בני המיעוט היהודי הייתה תוצר ישיר של התמורה ביחסי הכוחות הבין–לאומיים ושל השלכותיה החברתיות והתרבותיות על מרוקו. את שורשי הזיקה הגוברת בין יהודים ובין דיפלומטים וסוחרים אירופים ניתן לייחס דווקא למקומם כמיעוט
בחברה המרוקנית. דורות רבים עסקו יהודים במקצועות שהמוסלמים דחו וראו כבזויים, כמו ניקוי בורות שפכים או תליינות, אך גם במקצועות שחייבו מגע עם 'כופרים' אירופים, כגון דיפלומטיה, מסחר ובנקאות.
במאה התשע עשרה, בשיאה של החדירה הכלכלית האירופית, טיפח הסלטאן את עילית הסוחרים הבורגנים, קבוצה שכונתה תֻג'אר אלסלטאן, סוחרי המלך, ואשר כללה סוחרים יהודים רבים. סלטאני מרוקו קיוו שקבוצה זו תתחרה בסוחרי אירופה ותחסום את גישתם אל המוצרים והשווקים המקומיים, זאת על ידי מסחר בין–לאומי חלופי שיתנהל מתוך מרוקו ולא מחוצה לה. הסלטאן המרוקני, מגן המאמינים )אַמִיר אלמֻאְמִניִן(, נמנע מלדבר בגנות הג'האד הצבאי שדרשו רבים מנתיניו, אך בה בעת הכיר בצורך הגובר לקיים מגע דיפלומטי עם מעצמות אירופה הגואות, וביקש לגייס לשם כך את נתיניו הלא–מוסלמים, אשר אפשרו מגע כזה עם אירופה. הגישה של ג'האד מצד אחד ומגעים דיפלומטיים ומסחריים מצד אחר, גישה שהועידה למיעוט היהודי תפקיד נכבד, קיבלה גיבוי מחכמי הדת המוסלמים; רבים מחכמי הדת סברו שהתועלת מן המסחר עם אירופה מוצדקת, שכן היא תורמת לחיזוק ארצם ולהכנתה לג'האד.
בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט, הפכו סוחרים יהודים בני חסות אירופית לפטרונים מקומיים. בדומה למערכת היחסים עם אדוני כוח מקומיים שביססו את מעמדם סביב זאויה מקומית, מרכז של מסדר צופי, הפכו בתיהם של הבורגנים היהודים למוקד עלייה לרגל של המונים,
יהודים כמוסלמים, שבאו להגיש את בקשותיהם. באזורי הנוכחות האירופית המשמעותית הוחלפה אט אט מערכת החסות הישנה במערכת חדשה, שלסוכני החדירה האירופית היה בה תפקיד מרכזי.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
בערי הנמל כדוגמת טנג'יר ומוגדור דווקא משפחות סוחרים יהודיות, כמשפחת קורקוס המפורסמת, קשרו קשרי עסקים עם קהילות באירופה ולחופי הים התיכון. 58 בגלל תפקידן החדש היה הקשר עם אירופה למרכיב מרכזי בשגרת חייהן של משפחות נכבדים אלו, ונפתחה לפניהן הדרך לפתח
זיקה תרבותית נרחבת לאירופה )בעיקר פרנקו פיליה ואנגלו פיליה( בדורות הבאים. עם זאת מחקרים מלמדים כי בשלב מוקדם זה נמנעו עיליות אלו מלשנות את יחסי הכוחות העדינים בינן ובין השלטון המקומי והמרכזי; הן ראו תועלת בשמירה על מערכת הד'מה.
התפתחויות היסטוריות נוספות עיצבו את יחסיהן של אותן עיליות יהודיות עם אירופה. פעילות הגומלין הגוברת בין אירופים רבים שהפכו חלק בלתי נפרד מן המציאות במזרח התיכון, ובין תושבי המזרח התיכון עצמם שינתה את האופן שבו ראו הצדדים זה את זה. באירופה התפתחו באופן ניכר תחומי
ידע שהיו קשורים בחקר הארצות הנכבשות ובהבנת החברות בארצות אלו ותרבויותיהן, כמו הפילולוגיה והאנתרופולוגיה. במסגרת זו הועלו צידוקים לכיבוש שטחים גדולים בידי צבאות אירופה מידי עמים אחרים ולהטלת המרות על עמים אלה. אחד הצידוקים המוכרים היה 'עול האדם הלבן' ובניסוח אחר, ה'שליחות המתרבתת'. לתפיסה זו, שהפיחה השראה בקרב גורמים אירופיים שבאו במגע עם תושבי הארצות הנכבשות, היו שני צדדים: החדירה הקולוניאלית והפילנתרופיה כדרך להצדקתה.
התפתחויות אלו לא פסחו על הקהילות היהודיות בארצות אירופה. הפגנת הסולידריות בין קהילות היהודים בתקופה זו הושפעה מאוד מנוכחותם של צבאות אירופה וסוחריה באפריקה ובאסיה והביאה לפיתוחו של דגם מקביל שניתן לכנותו 'עול האדם היהודי הלבן'. ראשי הרשת היהודית החדשה של
בתי הספר של כי"ח, שצמחה מתוך אותו דגם חשיבה, פנו אל יהודי אמריקה, אוסטרליה ואירופה בקריאה לסייע ל'התחדשותם של אחינו באסיה ובאפריקה'. תהליך זה התפתח מתוך תהליכי שינויי במעמד היהודים באירופה, ששיאם בהענקת אמנציפציה ליהודים, ואף תהליכים אלו השפיעו על הקהילות היהודיות במרוקו.
בעקבות מלחמת מרוקו–ספרד פעלו לראשונה גורמים יהודיים בריטיים להגנה על יהודי מרוקו. מונטיפיורי ביקש להיפגש עם הסלטאן המרוקני, ובלונדון קמה 'קרן להצלת יהודי מרוקו Morocco Relief Fund, MRF ומשה חיים פיצ'וֹטוֹ, שעתיד היה להיות הממונה על קרן זו, נשלח להתרשם
ממצב היהודים במרוקו. ביקור זה הביא להעמקת ההתערבות של יהודי אירופה בחיי יהודי מרוקו. בתודעתה של העילית היהודית המקומית שהתמודדה עם סדרי העולם המשתנים, ושבאה במגע עם גורמים אירופיים על אדמת מרוקו, היה לאותם גורמים מקום של כבוד. קבוצת עילית זו, שצברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ראתה עצמה כעת אחראית לגורל כלל הקהילה בשל יכולתה להיות גורם מתווך ולשאת ולתת עם אדוני הכוח האירופים החדשים.
לעומת היחס האוהד למדי של העילית היהודית במרוקו, או לפחות של חלקים משמעותיים מתוכה, להתערבות האירופית בענייני יהדות מרוקו, התגובה של העילית האינטלקטואלית והפוליטית המוסלמית על הנוכחות האירופית הייתה דו–ערכית בעיקרה. העילית הכלכלית והשלטונית ביקשה להתמודד עם אתגר החדירה האירופית באמצעות רפורמות נרחבות. במקביל לתהליכים שהתרחשו בקרב החברה היהודית, התפתחה שכבה של סוחרים מוסלמים אשר הפיקו תועלת כלכלית ופוליטית רבה מן הנוכחות האירופית על אדמת מרוקו. אולם דווקא עם התגברות הפלישה האירופית לא נשמע קולה של שכבה זו באותה מידה. תחושת העלבון מהפרת מאזן הכוחות בין עולם האסלאם לעולם
הנצרות יצרה לרוב אנטגוניזם והולידה בחוגים סלפיים, פונדמנטליסטיים, הגות שקראה לג'האד בכופרים בכל עולם האסלאם ובמקביל לתיקון מבית. במרכזה של הגות מודרניסטית זו עמד החשש מהשחתת התרבות האסלאמית על ידי אירופה הנוצרית. למשל ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אלנצירי, אשר השתייך לעילית האינטלקטואלית, הביע חשש כבד מהתפשטותן של תופעות לא מוסריות, כגון אלכוהוליזם, בערי החוף המוצפות אירופים, ובמרכזן העיר טנג'יר. תופעות דומות קיבלו ביטוי בשיח של העילית הרבנית היהודית, אך דומה כי לא הובילו לתגובה דומה לזו שהתפתחה בחוגי הסלפים, וודאי שלא לשיח ג'האדי.
הערת המחבר: במסגרת המאבק בניוון הדתי־התרבותי הייתה מגמת התרפקות על ימי הזוהר של האסלאם, ניסיון שהחלה בו התנועה הווהאבית, שצמחה בחצי האי ערב, ושרעיונותיה התפשטו ברחבי עולם האסלאם. הסלטאן מולאי סולמאן יצא למסע למיגור המסדרים הצופיים וכתות דתיות נוספות
שנתפסו כחידושים מגונים. הגות מודרניסטית זו מילאה תפקיד חשוב בהתנגדות המרוקנית לחדירה האירופית וכלי יעיל לחיזוקה מחדש של הלגיטימציה השלטונית של המח'זן.ראו: ברק, עמ' 38-37 .
כפועל יוצא מתגובותיהן השונות על הנוכחות האירופית נבדלו האוכלוסייה היהודית והערבית במרוקו זו מזו גם במה שנוגע לפתיחותם כלפי החינוך האירופי. במרוקו, שלא כמו באימפריה העות'מאנית, עשו הרפורמטורים ניסיונות מעטים להקנות למעמד הפקידים החדש חינוך מערבי, ובהשפעת השיח הג'האדי נתקלו מספר ניסיונות כאלו בהתנגדות רבה ולא נתפסו כאמצעי מודרניזציה יעיל. לעומת זאת הקהילה היהודית של מרוקו הייתה הקהילה היהודית הראשונה בעולם שנפתחה למערכת בתי הספר האירופית של חברת כי"ח. שני הסניפים הראשונים בעולם שהקימה חברה זו נוסדו בערי החוף הצפוני של מרוקו, בתטואן ובטנג'יר. החינוך המערבי הזר הרחיב את הפער בין האוכלוסייה היהודית לזו המוסלמית, והבליט את ההבדל ביניהן בַּתגובה על ההתערבות האירופית. שכבה פרו–אירופית יהודית התוודעה ליתרון שברכישת חינוך מערבי בעידן של שינוי פוליטי וכלכלי שבו אירופה מכתיבה את הטון.
סקירת המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית במרוקו בתקופה הנדונה מסייעת להבין כיצד קשרו עיליות כלכליות יהודיות את גורלן בהדרגה ליסודות אירופיים. יהודי מרוקו, כמו יהודי האזור כולו, שזיהו עצמם וזוהו בעיני אחרים כקבוצה אתנית נבדלת, הסתגלו למצב הגאופוליטי החדש באופן שונה
מקבוצות אתניות–דתיות אחרות. בנסיבות החדשות הייתה משמעות למיקומה הגאוגרפי של העיר טנג'יר בין מרוקו לאירופה ולמעמדה כעיר קונסוליות.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
טנג'יר, מקום מפגש
השינויים שחלו במרוקו במאה התשע עשרה הורגשו בעיקר בערי הנמל המתפתחות, והיו שטענו שרק בהן. רבות מארצות האימפריה העות'מאנית ואף ארצות אחרות באזור שמעולם לא נכבשו על ידי העות'מאנים, כמו מרוקו, השתלבו במאה התשע עשרה ביתר שאת בכלכלה העולמית הקפיטליסטית, והדבר הביא לפריחה חסרת תקדים בערי הנמל שבהן. בערים ים תיכוניות כאסתאנבול, ביירות, אלכסנדריה, יפו וחיפה, הלך והשתנה הנוף החברתי, הכלכלי והתרבותי, ואוכלוסייתן התאפיינה במרקם חברתי ייחודי ושונה במידת מה מזה של ערי פנים הארץ.
אחת הזירות המרכזיות במרוקו שהתחוללו בהן התמורות הללו במאה התשע עשרה היא עיר הנמל טנג'יר, שמפאת מיקומה הגאוגרפי לחוף מצר גיברלטר הייתה לאורך ההיסטוריה מקום מפגש בין–תרבותי. משום כך וגם מפני שהיא מרוחקת כאמור רק קילומטרים ספורים מחופי אירופה, הייתה טנג'יר שער לגורמים אירופיים שרצו להיכנס למרוקו ומוקד נוח לחדירת תנועת הסחר העולמית, שמרכזה היה באירופה. בחינת ההתרחשויות בעיר זו, על רקע האירועים שנסקרו עד כה, תבהיר כיצד החלה צומחת בה עילית יהודית מקומית חדשה, אשר ביקשה לקשור את גורלה לנוכחות האירופית בעיר ולהנהיג את הקהילה אל עידן חדש ברוח דפוסי הארגון האירופיים, שהיו בעיניה מושא לחיקוי.
המאבק המתגבר על השליטה האירופית בעיר במאה התשע עשרה, שאולי שיקף בזעיר אנפין את המאבק הקולוניאלי הרחב ביבשת אפריקה ואף בעולם כולו, הביא להכרזה על טנג'יר בשנת 1925 כעיר במעמד בין–לאומי. והדבר כמובן שינה לחלוטין את אופייה ואת אופי אוכלוסייתה.
כבר כאשר הופצצה בשנת 1844 על ידי הצרפתים ואף מעט קודם לכן התרכזו סביב העיר יחידות ימיות גם מציי ספרד, אנגליה, סרדיניה, שוודיה וארצות–הברית, ולאחר ההפצצה התערבה בריטניה במטרה להשכין שקט באזור. כאשר הכריזה ספרד בשנת 1859 מלחמה על מרוקו במטרה לאפשר
את תנועת המסחר החופשית – וכן את ההברחות – מנמל טנג'יר, הבהירה בריטניה כי לא תסבול כיבוש ספרדי של העיר ואף איימה על ספרד כי תצא לפעולה צבאית נגדה. הסיבה העיקרית להכרזה זו הייתה חשיבותה של טנג'יר לבריטניה כמרכז מסחרי, ובעקבות חפירת תעלת סואץ עלתה חשיבותו של מצר גיברלטר כמעבר ימי. מכל מקום ההכרזה הבריטית הייתה אחד הצלילים הראשונים בסימפוניית היריבות האימפריאלית שעתידה הייתה להישמע בעיר בבירור, והגדירה את מעמדה של בריטניה במסגרת זו.
עליית קרנה של טנג'יר משכה אליה מהגרים רבים מערי האזור ואף ממרחק. אוכלוסיית העיר גדלה בעשרות אחוזים, וחלק ניכר מן התושבים החדשים היו סוחרים והרפתקנים אירופים, שעל רקע יחסי הכוחות המשתנים בין אירופה למרוקו ניהלו בה אורח חיים אוטונומי למחצה. ההכרזה על טנג'יר כבירה הדיפלומטית של מרוקו בסוף המאה השמונה עשרה, הפכה אותה למעין עיר מקלט ו'גן עדן' לאירופים רבים שברחו מ'סיר הלחץ האירופי'. מספר האירופים בעיר הלך וגדל ככל שהתקרבה המאה לקִצהּ. זאת ועוד, מיקומה של העיר סמוך לאחד מאזורי הספר העניים של מרוקו, באזור הריף, עודד את תנועת ההגירה הפנימית של כפריים עניים אליה ואף את הברחת הסחורות דרכה אל המדינה. בד בבד התפתחה בעיר עילית סוחרים מוסלמים שצברה הון רב ועילית עֻלמאא' שבאו לעיר מפנים הארץ, כמעמד פקידים חדש.
הערת המחבר: גילסון־מילר, מרחב, עמ' 63 . ניתן לסבר את האוזן באשר למקומה הנכבד של טנג'יר בתהליך המודרניזציה במרוקו על ידי נתונים על התפתחות הנמל שלה. ממחקרו של בן אלצע'יר עולה למשל כי כמות הסחורות שעברו בנמל טנג'יר הייתה גדולה בהרבה, במיוחד לאחר שנת ,1861 מכמות הסחורות שעברו בעיר הנמל מוגדור (אלצוירה בשמה הערבי) ,אשר הוקמה ביזמת המח'זן כעיר נמל מרכזית בסוף המאה השמונה עשרה. ראו: בן אלצע'יר, עמ' 84 .
תנועת ההגירה הפנימית לא פסחה על האוכלוסייה היהודית על ריבודה החברתי החדש. העיר תטואן, שעל גדות נהר מרטין, הייתה עיר נמל מרכזית באזור צפון מרוקו, אך עם צמיחתה של עיר הנמל המודרנית טנג'יר איבדה מגדולתה. רבים מיהודי קהילה חשובה זו תרמו להקים בטנג'יר את אחת הקהילות העשירות והחשובות שבאזור ובמרוקו כולה. נוסף על כך היגרו לטנג'יר במאה התשע עשרה יהודים רבים מערים בפנים הארץ כסאלה ומִכְּנאַס. אלה רצו ליהנות מן האפשרויות הכלכליות החדשות שהיו בעיר, וכאמור היהודים תפסו בה מקום מרכזי בתחום התיווך. משפחות חדשות בנות העילית המסורתית בערי פנים הארץ, כמשפחות בנדלאק, טולידאנו ובנשימול, הופיעו עתה בטנג'יר ושינו את נופה החברתי–הכלכלי. מספר התושבים בעיר שולש, מ– 4,500 בשנת 1804 לכ– 14,000 בשנת 1872, בעוד האוכלוסייה היהודית גדלה בשיעור גדול בהרבה, מכ– 800 לכ– 5,000 נפש באותה התקופה.
השפעתן של משפחות אלו על אופייה של החברה היהודית בטנג'יר ניכרה בהתפתחות משבר בהנהגה הדתית. במרוצת הדורות הייתה טנג'יר קהילה גרורה של קהילת תטואן הגדולה, היינו קהילת בת שהייתה לה זיקה הלכתית–משפטית ותרבותית לקהילת האם. בשנת ,1806 בעקבות מחלוקת בין משפחת טולידאנו, שהיגרה ממכנאס, ובין הרבנות התטואנית, שהעניקה שירותי דת ליהודי טנג'יר, מחלוקת שנסבה על עניין פעוט בדיני שחיטה, החליטו משפחות המהגרים הנכבדים להכריז על ישות דתית עצמאית בטנג'יר. לאור הצלחתה הכלכלית פיתחה הקהילה בטנג'יר במאה התשע עשרה תחושת עליונות על קהילות אחרות, ואירוע משמעותי זה סימל את ראשיתו של התהליך.
בני קהילת טנג'יר, כמו בני הקהילות האחרות בצפון מרוקו, שמרו על מורשת ספרדית, שבאה לידי ביטוי בשפתם ובמנהגיהם. בזכות מורשת זו התפתחה בקהילת טנג'יר תחושת עליונות תרבותית וחברתית, ובני הקהילה סברו כי הם יהודים 'טהורים' יותר מאחיהם דוברי הערבית בדרום. יהודי הדרום כונו בפי יהודי הצפון דוברי החכיתיה forasteros , היינו זרים, ואלו החזירו להם באותה מטבע בכנותם אותם 'רומים', כלומר אירופים. אף שרבות ממשפחות המהגרים לטנג'יר באו מאזורים דוברי ערבית, נשמרה בעיר ההגמוניה הספרדית–היהודית, והיא קיבלה משמעות חדשה בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים ספרדיים. המפגש עם האירופים המהגרים ועם שפתם, שבחלק מן המקרים הייתה השפה הספרדית ועל כן נתפסה כדומה לשפתם המסורתית של יהודי העיר, השפיע במידה רבה על עיצובה של עילית יהודית–טנג'יראית בעלת זיקה לאירופה ולשפה אירופית.
העילית היהודית, שהייתה קטנה אך בעלת כוח כלכלי רב, היא שעודדה את בני הקהילה לברוח אל חופי אירופה בעת הפצצת העיר בשנת .1844 לאחר מלחמת ספרד-מרוקו, בעקבות פתיחתה של הארץ לסחר האירופי בהיקף רחב, ובמקביל להתעניינותם של ארגוני הפילנתרופיה האירופיים–היהודיים ביהודי מרוקו במידה חסרת תקדים, הלך וגדל כוחה הפוליטי והכלכלי של העילית היהודית בטנג'יר.
בד בבד ביקשה עילית זו להתארגן במסגרת פוליטית מסודרת שתאפשר לה להשליט את מרותה הפוליטית על הקהילה. מיד לאחר מלחמת ספרד-מרוקו, כאשר כמחצית מבני הקהילה הפכו לפליטי מלחמה והקהילה כרעה תחת עול מס הג'זיה, קראה העילית היהודית את הבולטים שבנכבדיה אל הדגל. הוכרז באופן חגיגי על הקמתה של חונטה מקומית שתנהיג את הקהילה בעידן שבו למפגש עם אירופה הייתה השפעה חסרת תקדים על חברתה. לפיכך אין תמה כי ארגון זה הצהיר שבמסגרת הרפורמה בכוונתו 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו באירופה'.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860
אביעד מורנו
סיכום תהליכי התמורה
התמורות ההיסטוריות שחלו בעולם עם התעצמותה של אירופה האימפריאלית, שינו את מאזן הכוחות גם בחברות שונות בעולם. הסלטאנות השריפית, ששאבה את הלגיטימציה לשלטונה מן הנרטיב הדתי, פיתחה כעת שיח ג'האדי מודרני. אולם השיח בקרב העילית האינטלקטואלית והשלטונית במרוקו לא
תמיד כוון אל ג'האד צבאי, במיוחד לאחר התבוסות שנחל צבאו של הסלטאן. הסלטאנים ביקשו לחזק את הלגיטימציה לשלטונם על ידי סדרת רפורמות שנתפסה והוצגה כהכשרת הקרקע לאו דווקא באופן צבאי לג'האד. למרבה האירוניה ניסיון זה העצים את התהליכים אשר הובילו את מרוקו מלכתחילה לעמדתה הנחותה במסגרת הסדר העולמי החדש. הארץ שועבדה למערכת כלכלה עולמית שידה של אירופה הייתה בה תדיר על העליונה. מתוך כך עמד כעת בראש הסולם החברתי מעמד בורגני חדש, שקשר את גורלו בקשר ישיר עם גורמים אירופיים במרוקו ומחוצה לה. שינויים אלו הגדירו בתודעתם של רבים את יחסי הכוחות בין מרוקו למעצמות אירופה הגואות.
השינויים החברתיים והפוליטיים השפיעו מאוד על המבנה הפנים–חברתי במרוקו ובכלל זה על יחסי מוסלמים-יהודים. נהירתם של יהודים רבים אחר יסודות אירופיים לא הייתה תוצר פשוט של ניסיונות אמנציפציה מאורח חייהם ה'אומלל' בגולה המרוקנית, כפי שטענו חוקרים. בנסיבות שנוצרו נטו קהילות יהודי מרוקו בהנהגת העיליות העירוניות לקבל את ההתערבות האירופית בזרועות פתוחות יותר משעשתה זאת החברה המוסלמית, ואחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה זיקתם של היהודים לתרבות הפוליטית המקומית.
מחקרים מלמדים כי העילית השלטונית והאינטלקטואלית בחברה המוסלמית עודדה את עילית הסוחרים היהודים ואף דרשה ממנה לקיים מגעי דיפלומטיה וסחר עם אירופה, זאת כאמצעי טקטי למאבק בעליונותה הכלכלית של אירופה ובניסיון להתמודד עמה בדרכים שונות בלי לוותר על השיח הג'האדי. בנסיבות אלו נמשכה עילית הסוחרים היהודים החל מראשית המאה התשע עשרה אל הסחר עם אירופה, אל הפילנתרופיה האירופית ולעתים אף אל תרבות אירופה, בלי לזנוח את מערכת ההגנה המסורתית ואת נאמנותה לשלטון המקומי.
במאה התשע עשרה תהליך זה השפיע על רוב קהילות מרוקו, אך השפעתו בלטה במיוחד בערי הנמל, ובהן – אם לא בראשן – טנג'יר. עיר הקונסוליות ונמלה המסחרי המודרני והחשוב משכו אירופים רבים ומשפחות נכבדים וסוחרים מפנים הארץ. משפחות נכבדים יהודים מערי פנים הארץ, כפאס, מכנאס או סאלה, שעברו לעיר שינו את המרקם החברתי בה ובקהילתה היהודית והפכו אותו לעיליתני שבערי מרוקו. בטנג'יר נוצרה חברה יהודית–ספרדית עיליתנית שעמדה בראש הסולם החברתי–הכלכלי, היהודי והלא– יהודי, במרוקו. כוחן הפוליטי של משפחות אלו בא לידי ביטוי בהקמת גוף פוליטי חדש שמטרתו הייתה להנהיג את קהילת יהודי טנג'יר ובמקרים רבים את יהדות מרוקו כולה בעידן שבו הכתיבה אירופה את הטון. הקמתו של גוף זה והתמודדותו עם האירועים תועדה בספר פרוטוקולים שנכתב ברוח התקופה. בתופעה זו ובמאפייניה אעסוק בפרק הבא.
אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".-ליברו די אקטאס די לה חונטה: החונטה מבעד לספרה
פרק ב
ליברו די אקטאס די לה חונטה:
החונטה מבעד לספרה
אנכי הרואה כמה נאה מעשה רב אשר עמדו ותקנו אנשי קהילתנו יש"ץ[ישמרם צורם] ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן בתקנים העיר בהנהגה ישרה ע"פ ד"ת [על פי דברי תורה]…והגם שהעניין הלזה נעשה ונגמר ברוב מניין ורוב בניין… עכ"ז [עם כל זאת] לתוספת יפוי כח הוכרז ונתפרסם כל הבי כתוב לעיל בכל הבה"ך [בתי הכנסת] והיה לרצון באין פוצה פה ומחשיך עצה… (הכרזה בשפה העברית על הקמת החונטה, ספר הפרוטוקולים 1.3 )
במאמר על קורפוס הסג'ל, רישומי בתי הדין השרעיים, גרס זאבי כי 'הסג'ל הוא מוצר תרבותי ובתור שכזה ישמש מטרה למחקר בפני עצמו ולא רק אמצעי למחקר ה"חברה"'. זאבי הציע למעשה מחקר היסטוריוגרפי השם דגש על הבנת אירועים היסטוריים על ידי בחינת השקפת עולמם של מחברי התעודות המתעדות אותם, מחקר שאינו מסתפק בנתונים היבשים שמספק תוכנן של התעודות.
בפרק זה אני מבקש למקם את ספר הפרוטוקולים בהקשר ההיסטורי, הפוליטי והחברתי שבו נכתב. בהתאם להצעתו של זאבי, אני מבקש לבחון את סגנונו, שפתו, ערכיו התרבותיים, הסמנטיקה, סדרי העדיפויות והשיח הכללי העולה ממנו. כך אבקש ללמוד מן המקור עצמו על השקפת עולמם של כותביו ועל השיח שהביא לכתיבתו ולמעשה על טיבו ככלי היסטוריוגרפי לחקר השיח בקרב חברי החונטה. כמו העבודה כולה, הפרק מתמקד בעיקר בשנים הראשונות לפעילות החונטה. 1864-1860 .
מעגלי הזהות של חברי החונטה
קהילת יהודי טנג'יר חבה כאמור את צמיחתה להחלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ( 1790-1757 ) להעביר את הקונסוליות מתטואן לטנג'יר ולהפוך את טנג'יר לאזור סחר בין–לאומי. בתהליך שנמשך כמה עשורים צצה בעיר שכבת נכבדים יהודים חדשה, ובה הופיעו הבנקאים המרוקנים הראשונים, בני משפחות נהון, פאריינטי ובנשימול. צמיחתה של העיר והחלוקה המעמדית המודרנית שהתפתחה בה חיזקו את מסגרת ההשתייכות והמחויבות הקהילתית של מי שזיהו עצמם כמעמד העליון, ושזוהו כך בעיני בני הקהילה החדשה ולעתים גם בעיני הנהגות קהילות יהודיות אחרות במרוקו. אני מבקש לתאר תופעה זו ולהסבירה באמצעות בחינת מעגלי הזהות של חברי החונטה.
תמר אלכסנדר–פריזר תיארה שלושה מעגלי זיקה מרכזיים המאפיינים את יצירתם הספרותית של יהודי ספרד: זיקה תרבותית לארץ המוצא ספרד וממילא גם לשאר קהילות יהודי ספרד; זיקה לסביבת המגורים, כמרחב פיזי ותרבותי כאחד )ובהקשר של עבודה זו, גם לנוכחות האירופית במרחב זה(; זיקה לאורח החיים היהודי, לרבות זיקה לארץ הקודש ולשפה העברית. ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקותיהם של כותביו למעגלי זהות אלו, ויתר על כן, עולה ממנו כי מעגלי זהות אלו הם שעיצבו את תפיסתם העצמית של הכותבים.
מ ע ג ל ה ז ה ו ת ה ס פ ר ד י ת
העילית היהודית–הספרדית שצמחה בטנג'יר במאה התשע עשרה הבדילה את עצמה לא רק מקבוצות לא–יהודיות בסביבתה אלא אף מקבוצות יהודיות לא–ספרדיות. רבים בקהילת מגורשי ספרד התרפקו במעין נוסטלגייה סנטימנטלית על תרבות 'תור הזהב', שייצגה לדידם את עברם הספרדי. בני הקהילה ובעיקר בני העילית שבה היו גאים בזהותם הספרדית ופיתחו תודעת עליונות תרבותית וחברתית על החברה המרוקנית המוסלמית והיהודית כאחת. תפיסה זו עוגנה בסטראוטיפים ובמנהגים שונים. פתגם רווח בקרב בני קהילת טנג'יר יכול ללמד על הדימוי העצמי המתנשא: forastero moro , דהיינו יהודי זר)דובר הערבית(, נחשב ערבי )מוסלמי(.תפיסה זו באה לידי ביטוי בספר הפרוטוקולים למשל בשימוש החוזר במילה forasteros )זרים( ככינוי ליהודֵי פנים הארץ דוברי הערבית.
מוצאם הספרדי של חברי החונטה, השכבה העליונה והעשירה של העילית היהודית–הספרדית בעיר, השתקף בשמות המשפחה שלהם. לדוגמה בין החברים הבולטים בחונטה הראשונה היו אנשים ממשפחות אבוקאציץ, טולידאנו ונהון. משפחת אבוקאציץ מוצאה באראגון; משפחת טולידאנו
הייתה מן המשפחות הוותיקות באי האיברי, שהתיישבה בעיר טולדו, ולאחר גירוש ספרד עברה למרוקו ועשתה את מכנאס לביתה, אך כשהתפתחה בעת החדשה תנועת ההגירה לערי הנמל עברה בחלקה לטנג'יר; וגם משפחת נהון הייתה ממשפחות המגורשים, ועברה לטנג'יר מהעיר פאס באותו הקשר היסטורי.
כאן המקום לציין כי אף שמבחינה גנאולוגית אכן ניתן לזהות את שורשיהם של חלק מבני הקהילה בספרד של ימי הביניים, הרי ל'עובדות היסטוריות' לא הייתה חשיבות רבה להגדרת זהותם. במסגרת חברתית שהושתתה על מה שכונה בערבית מקומית) קְרַבַּה ) qraba היינו יחסי קרבה שבטיים וקהילתיים–דתיים שיצרו רשת חברתית בלתי פורמלית שבה אדוני הכוח ליכדו סביבם את הפרטים, הייתה תחושת הייחוס השבטי או המשפחתי חשובה מאין כמוה להגדרת מעמדו והשתייכותו של הפרט בחברה. תחושה זו נבעה לעתים ממערכת זיקות וקשרים שבטיים ומשפחתיים מדומיינת לחלוטין שקשרה את הפרטים לגרעין תרבותי או שבטי משותף או לפטרון משותף. ואכן ההגמוניה הדתית והכלכלית בעיר טנג'יר הטמיעה במסגרת ה'שבט' היהודי–הספרדי כל נטע זר'. המהגרים מדרום הארץ שביקשו להפוך את טנג'יר לביתם הפכו בתוך כמה דורות לחלק בלתי נפרד מן הקהילה היהודית–הספרדית המקומית, קיבלו עליהם את מנהגי המקום וחשו גאים להשתייך לקהילה שהגדירה עצמה יהודית–ספרדית.
הערת המחבר: שמות משפחה אלו חזרו ונשנו לאורך התקופה בערים רבות במרוקו כשמות של משפחות נכבדים אשר תיווכו בין שגרירויות מעצמות אירופה, סקנדינוויה, ברזיל וארצות־ הברית. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 14-13 , ושם נספח על יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו. כמו כן ראו פרטים על דמויות מפתח במשפחות חשובות במרוקו בספרו של טולידאנו.
דוגמה מובהקת לכך יש בפרוטוקול . בכינוס שכמחצית מן המשתתפים בו היו צאצאים למשפחות המהגרים ממכנאס, החליטו חברי החונטה 'פה אחד' לכתוב מכתב רשמי לשד"ר )שליח דרבנן( מטבריה ולהודיע לו כי אף שהציעו להם לקבל את תקנות מכנאס – 'מעולם לא עלה בדעתנו לשנות את מנהג אבותינו'. הבחירה בצירוף המילים 'מנהג אבותינו', הנראית לכאורה תמוהה בהקשר ההיסטורי המוצג כאן, עשויה להעיד על טיבה של תמימות הדעים באשר לזהותם המשותפת של חברי החונטה. מסגרת החונטה של העילית הטנג'יראית השכיחה מחבריה, צאצאים למשפחות טולידאנו, נהון, אשריקי וממשפחות אחרות שהיגרו מהדרום, את מוצאם כדי לגבש את זהותם החדשה. לפיכך דומה כי שמות ספרדיים או שמות שנשמעו ספרדיים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב זהותם הקולקטיבית של בני משפחות אלו ותחושת שותפות שלהם בגורל ההיסטורי עם חברי קהילה בעלי שמות דומים. לעתים גם שמות כאזנקוט או אשריקי, שמקורם על פי המחקר ברברי, השתלבו היטב בנוף הספרדי המדומיין.
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
השפה הספרדית–היהודית הייתה המאפיין העיקרי שהעיד על המרכיב הספרדי בזהותם האתנית של בני העילית בקהילת טנג'יר, ושהבדיל אותם מאחיהם דוברי הערבית. ואכן ספר הפרוטוקולים נכתב כמעט כולו ספרדית–יהודית, ואף ניכר בו ניסיון להתנתק מן השפה המסורתית ולעבור אל השפה
הספרדית המודרנית. יש לציין כי במשלב הנמוך של הספרדית–היהודית היו מילים ערביות ועבריות רבות, ואילו במשלב הגבוה הייתה נטייה לאמץ דפוסים ספרדיים מודרניים, 90 ולפיכך ייתכן כי לשונו של הספר מלמדת על קשר בין התפיסה העיליתנית ובין הזיקה לשפה הספרדית, בעלת השורשים האירופיים. מ כל מקום המרכיב ההיספני הדומיננטי המאפיין את לשון ספר הפרוטוקולים -שכותרתו כאמור libro de actas – לא בא לידי ביטוי בספרים דומים, למשל בפנקס הקהילה של קהילת פורטוגיזיס בתוניס, אשר נכתב כמעט כולו עברית או ערבית–יהודית, אף שהשפות השגורות בפי בני העילית בקהילה זו היו איטלקית וספרדית. 91 נראה כי תהליך ניכוס השפה הספרדית המודרנית נבע מהשפעת הסביבה הקולוניאלית על מעגל הזהות הספרדית של בני העילית בקהילת טנג'יר ומן הפרשנות החדשה שהעניקו לזהות זו בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים.
חברי החונטה ראו עצמם אפוא יהודים–ספרדים, ועל בסיס תפיסה זו ביקשו בין היתר לחזק את קשריהם עם קהילות אחרות. רוב המגעים היו מטבע הדברים עם קהילות יהודיות–ספרדיות בסביבה הקרובה, בעיקר עם קהילת תטואן
דומה כי מן ההיבט הלשוני–הסמנטי ניתן ללמוד על הזהות היהודית–הספרדית דווקא על דרך השלילה. המילה 'ספרדי (sefaradi) 'כמעט אינה מופיעה בספר הפרוטוקולים, במיוחד לא בהקשר של מגעיה התכופים של הקהילה עם קהילות יהודיות–ספרדיות סמוכות. עם זאת המילה עולה באופן בולט במקרים שבהם יצרה החונטה קשר עם קהילות כאלה באירופה.
באחד המקרים ביקשה החונטה לקיים טקס 'דרוש' (אשכבה) לעילוי נשמת רבה הספרדי של קהילת לונדון. בפרוטוקול נכתב במפורש כי 'הרב של הספרדים ר' אברהם בן ברוך בלונדון' נפטר. דומה כי במקרה שעלול היה להתעורר ספק, ביקשו חברי החונטה לחדד את זהות הקהילה שעמה יצרו קשר, שכן אין דרך להסביר את הצורך להשתמש במילה 'ספרדים' דווקא בהקשר זה, אם לא ראתה החונטה הבדל בין יהודים לא–ספרדים, שקשריה עמם הלכו והתגברו בתקופה זו, ובין יהודי ספרד באירופה. נדמה שהמרכיב הספרדי העניק נופך מיוחד לקשר עם קהילת לונדון האירופית.
המורשת הספרדית, הגם שהייתה מרכיב חשוב בפיתוח הזהות העיליתנית של חברי החונטה, לא הייתה המרכיב העיקרי בתהליך זה. לתפיסתם העצמית של חברי החונטה כיהודים–ספרדים הייתה משמעות נוספת, בעלת ערך מקומי.הן הכינוי forasteros ליהודי פנים הארץ והן הבחירה לבטל את עברם בעיר מכנאס נבעו ממעגל זהות חשוב שקשר אותם בראש ובראשונה לעירם טנג'יר. למעגל זהות זה היו כמה מרכיבים.
בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט חשו חברי החונטה עליונות מכוח מגעיהם הישירים עם הקונסוליות האירופיות, שהצטיירו בעיניהם ובעיני אחרים כמוקדי הכוח החדשים. למשל ב– 12 באפריל 1861 תועד בפרוטוקול מכתב ששלחו שני אדונים ברבאט אל יוסף ומסוד אבוקאציץ במטרה שיציגוהו בכינוס החונטה. הכותבים סיפרו במכתבם על יהודי בעל אזרחות בריטית שהסגיר יהודי אחר לידי הרשויות. החונטה החליטה להתלונן על המעשה לפני הקונסול הכללי של בריטניה בטנג'יר, ג'ון דרמונד האי ,(Drummond Hay) והטילה את משימת העברת התלונה על יוסף טולידאנו, נשיא החונטה, ועל משה פאריינטי, סגנו, שהיו מקורבים לקונסול.
סמוך לבואו של מונטיפיורי לעיר טנג'יר קיבלה החונטה שורה של בקשות סיוע מנציגים וממנהיגים של קהילות שונות במרוקו, ובהן בקשה מדייני העיר פאס, שציינו 'את מצבה המצער של קהילה זו ואת הגלות הנוראה שסובלים אחינו בתוככי המערב [מרוקו[. החונטה של טנג'יר הפכה במהרה כתובת לפניות של כלל קהילות מרוקו, והדבר הגביר את תחושת הגאווה הטנג'יראית. חברי החונטה של טנג'יר פיתחו תחושת אחריות פטרונית גם לעתיקות שבקהילות מרוקו, שעל פי תפיסתם שפר עליהן מזלן פחות, עקב מיקומן הגאוגרפי הרחק ממרכז ההשפעה האירופית במרוקו.
תחושת היוקרה העצמית שהפיחה בהם עירם, ואשר קיבלה תכופות עידוד על ידי מכתבים מקהילות שונות במרוקו, דרבנה את חברי החונטה ליצור קשרים עם נדבנים וארגוני פילנתרופיה יהודיים באירופה. במסגרת השינויים שחלו באותה תקופה בהשקפת עולמם פיתחו אותם ארגונים רגשות פטרוניים כלפי יהדות מרוקו, ועל כן פעלו במרץ לסייע לאחיהם ה'נחשלים' במזרח בצרתם ב'גולה 'המרוקנית. בדומה לחיפוש של שלטונות קולוניאליים אחר מוקדי כוח בחברה המקומית כדי להסתייע בהם לחדור לחברה זו, ראו הארגונים היהודיים בחונטה מוקד כוח המייצג את קהילות יהודי מרוקו. תופעה זו השפיעה על השיח של החונטה כפי שהוא משתקף בספר הפרוטוקולים. למשל בראשית
ימיה חשה החונטה צורך לעדכן את מונטיפיורי ואת נשיא כי"ח בפריז על דבר היווסדה, ורוותה נחת ממכתבי התגובה שלהם, שבהם נתנו לה את ברכת הדרך. במקום אחר מתחה החונטה ביקורת על חבריה שאין הם עושים די בשביל 'חונטה חשובה האחראית לא רק לצורכי הציבור בעירנו [בטנג'יר],
אלא קשר ער ומתמשך עם קהילות המערב [כך במקור, והכוונה למרוקו] ועם החונטות המכובדות של אירופה'.
ההתרחשויות השפיעו גם על מערכת היחסים ההיסטורית עם 'קהילת האם' תטואן. ב– 23 בנובמבר 1861 דנה החונטה במכתב שבו ביקשה ממנה הנהגת קהילת תטואן עזרה בהקלת המס שהטיל השלטון הספרדי החדש על העיר. פנייה כזו מקהילה שטנג'יר הייתה תלויה בה דורות רבים, העצימה מן הסתם את תחושת היוקרה העצמית של חברי החונטה. מהות תפיסת תפקידה של החונטה
לאור תחושת היוקרה שיצרה השייכות לטנג'יר, עיר הקונסוליות, באה לידי ביטוי באופן בולט מאוד בפרוטוקול מדצמבר 1863 , שהובאה בו בקשת ראשי קהילת פאס להציג לפני מונטיפיורי את המצב הקשה של קהילתם ושל כלל יושבי פנים הארץ. ניסוח הדברים בפרוטוקול מלמד על תפיסתה של החונטה את עצמה כגוף מתווך החיוני לרווחת יהודי מרוקו.
ראה: מאמרו של אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" 1 – "אירופה ממרוקו":
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860-עם' 44-41
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
להגמוניה האירופית שהלכה והתעצמה הייתה אף השפעה תרבותית על חברי החונטה. למשל לקראת סופו של הספר, ועם העמקת ההשפעה האירופית, ניכרת בפרוטוקולים תמורה בתפיסת הזמן היהודית המסורתית. בשלהי שנת 1870 בעקבות רפורמה בארגון החונטה, נקבע כי בכל ראש חודש תקיים
החונטה כינוס שיהיה פתוח לכל נכבדי הקהילה, וצוין כי אם ראש חודש יחול בשבת או ביום ראשון יידחה הכינוס החודשי ליום שני, ויום ראשון כונה בפרוטוקול Domingo , כלומר יום האדון – ישו – בצורתו הספרדית המודרנית. התפיסה שיום ראשון הוא, כמו שבת, עילה לדחיית אירוע קהילתי והשימוש בביטוי Domingo בהקשר זה מעידים על חלחולה של תפיסת הזמן האירופית מן המרחב הציבורי אל המרחב היהודי הקהילתי, לפחות בתודעתה של החונטה.
מעגל הזהות המקומית: טנג'יר, עיר שריפית
טנג'יר הייתה לא רק פתח לעולם האירופי אלא גם עיר בחסות שריפית–מוסלמית, וגם על זיקתם של חברי החונטה למרכיב זה בסביבתם אפשר ללמוד מניתוח לשון ספר הפרוטוקולים. חברי החונטה לא היו בקיאים בשפה הערבית. לעומת הרכיב ההיספני הדומיננטי, השפה הערבית והערבית–היהודית
נעדרות מספר הפרוטוקולים של החונטה כמעט לחלוטין. על חוסר בקיאותם של חברי החונטה בשפה הערבית (במשלבהּ הגבוה, פַצַחַה), מלמדת הדרישה באחד הפרוטוקולים לתשלום עבור 'טַאלֵב ]פקיד מומחה[ שיקרא את הט'היר [צו הסלטאן]' ומסמכים נוספים. מכאן שאיש מחברי החונטה לא היה בקיא בערבית ספרותית ברמה שהייתה דרושה לפענוח תוכן הצו.
דומה כי שפתה של החונטה העמידה חיץ חברתי–תרבותי מכוון בינה ובין חברות אסלאמיות וחברות יהודיות דוברות ערבית. ראייתה את יהודי מרוקו כחלק מן הקולקטיב הערבי, ראייה שבאה לידי ביטוי בכינוי forasteros אפשרה לחונטה לייצר נרטיב נגדי יהודי–ספרדי אל מול זה המקומי–הערבי.
העובדה שחברי החונטה מיעטו לשלב בלשונם הספרדית–היהודית יסודות ערביים מלמדת כי ביקשו להתרחק ממרכיב זה בתרבותם. דווקא משום כך מסתבר שהמילים בערבית המופיעות בפרוטוקולים היו משמעותיות בעיניהם. לצד היוקרה הרבה שצברה החונטה בזכות קשריה עם אדוני הכוח האירופים,רצו חבריה לבסס את יוקרתה כגוף הנהגה ראוי במסגרת יחסיה עם השלטון המקומי. ואכן המילים הערביות בפרוטוקולים קשורות ברובן למגעים עם השלטון המוסלמי. מילים כחְ'ליפה, באחה ( baja , נציג השלטון המקומי),מח'זן וג'זיה חוזרות ונשנות בספר כולו, גם כאשר יחסיה של החונטה עם הקונסוליות האירופיות היו במיטבם. מילים ערביות נוספות קשורות למעמדם של יהודי מרוקו כמיעוט בשלטון אסלאמי. למשל המילה בַּואַבה (שער) מופיעה בקשר לכניסה אל המלאח, הרובע היהודי, והמילה עיד (חג) מופיעה בקשר לקניית מתנה לבאחה לרגל חג מוסלמי. לעתים מופיעות מילים ספרדיות מודרניות עם תרגומן הערבי בסוגריים, למשל המילה עִלג' באה לצד המילה הספרדית renegado (מומר).
מעמדם של חברי החונטה בין מעגל הזהות המקומית ובין מעגל הזהות הספרדית משתקף במישור הלשון גם בהטיה של מילים ערביות בצורה השאולה מן הספרדית. למשל הפועל rakbear , שמקורו בשורש הערבי רכ"ב, והפועל sukkear הנובע מן המילה הערבית או העברית סוק/שוק, ושפירושו כמובן לקנות בשוק.
ההשפעה התרבותית של הסביבה המקומית הערבית–המוסלמית ניכרת בפרוטוקולים לא רק בלשון. נראה כי החונטה התחשבה ברכיבים של התרבות המוסלמית במרחב הפיזי הרבגוני שבו פעלה לא פחות משהתחשבה ברכיבי תרבות אירופיים. למשל במסגרת רפורמה בארגון החונטה נקבע הכלל שכל מפגש יתקיים 'בכל ליל שישי… בחדר החונטה, כשפונים [בעקבות המואזין] אל תפילת המע'רב של יום חמישי'. המואזין שקרא לבני העיר להתכנס לתפילת בין ערביים בימי חמישי קרא גם לחונטה להתכנס לענייניה ומלמד על תפיסת הזמן המקומית שלה ועל זיקתה למרחב.
עצם פעילותה של החונטה שיקפה את תפיסתה העצמית כחלק מן המערכת הפוליטית המקומית. אחת ממשימותיה הראשונות, שאף הייתה בסיס הלגיטימציה לכינוסה, הייתה הדאגה לתשלום מס הג'זיה. ההקפדה של חברי החונטה על תשלום הג'זיה, אף שרובם היו בעלי אזרחויות זרות והיו פטורים מן המס למעשה, סימלה אולי יותר מכול את ההשפעה הרבה של המסורת הפוליטית המוסלמית המקומית על תפיסתם הפוליטית. חברי החונטה הכירו בחשיבותו של מס זה כמרכיב מרכזי במערכת יחסי הד'מה, שאפשרה להם לבסס את מעמדם בחברה המקומית כמנהיגיה הראויים של הקהילה היהודית.
מעגל הזהות היהודית
הזהות היהודית תרמה אף היא לעיליתנות של חברי החונטה. תחושת היוקרה שנבעה מן המגע עם אירופה קיבלה לעתים ביטוי יהודי מסורתי למדי. למשל העילית הכלכלית בנתה בתי כנסת פרטיים שניכרה בהם השפעה של האדריכלות האירופית, ובתי כנסת חדשים אלו היו כלי בתחרות על מעמד ויוקרה חברתית– כלכלית ופוליטית בקרב חברי החונטה וכלל בני העילית בקהילה.
גם על הזהות היהודית של חברי החונטה ניתן ללמוד מניתוח פילולוגי של ספר הפרוטוקולים. מטבעות לשון רבים בספר מקורם בעולם המינוח היהודי. למשל רווחים בו מאוד ראשי תיבות וקיצורים המוכרים מטקסטים דתיים בני התקופה ואף בני ימינו, כגון ק"ק (קהל קדוש), בה"כ (בית הכנסת), בע"ה (בעזרת השם), בס"ד (בסייעתא דשמיא), יש"ץ (ישמרו צורו) וע"ה (על החתום). בראש פרוטוקול מופיע בדרך כלל תאריך עברי, לעתים קרובות מקדימות אותו המילים 'אור ליום' או 'יום', וליד התאריך העברי נרשם לעתים התאריך הלועזי. אף השבוע צוין לעתים על פי החלוקה הדתית המסורתית, היינו בשמה של פרשת השבוע. אמנם מדובר במונחים אשר לרוב אין להם תחליף בשפה הספרדית, ועם זאת השימוש בעברית מעיד על מגמה להקנות לחונטה משנה תוקף ויוקרה גם בהקשר היהודי. מגמה זו משתקפת בבירור במקרים שאפשר היה להשתמש בהם בביטוי היספני הולם, אך חברי החונטה בחרו בכל זאת במונח עברי מקביל, למשל כדי לתת להחלטותיהם הרשמיות תוקף רבני, ודוגמאות לכך יש בהכרזה על הקמת החונטה. מילים עבריות שימשו את חברי החונטה בפרט כביטויים רשמיים. למשל המונח בית כנסת ציין את המוסד ומופיע בעיקר בראש שמו הרשמי המלא של בית כנסת, ואילו המילה הספרדית–היהודית המקומית ( חכיתית) esnoga ציינה את המבנה. בדומה לכך בית חולים הוא בלשונם המוסד הקהילתי, ואילו המילה hospital ציינה בעיקר את הבניין המודרני וצוות הרופאים שפעל בו. נוסף על כך ניכרת השפעה של יסודות עבריים גם בשפתם הספרדית של חברי החונטה.
ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקתם של חברי החונטה בתור בני הפזורה היהודית לארץ האם המיתולוגית, ארץ–ישראל. הביטוי ארץ–ישראל סייע לעצב את זהותם הקולקטיבית של יהודי התפוצות במרוצת הדורות. אזכורו התדיר בטקסי הפולחן הדתיים יצר תחושה של אחווה כלל–יהודית, ואִפשר לרתום את קהילות מרוקו כולן החל מן המאה השבע עשרה למען רווחתו של היישוב היהודי המתחדש בארץ. רבני ארץ–ישראל נהגו לשלוח שליחים (שד"רים) מארבע ערי הקודש לגייס תרומות מקהילות הגולה, והם באו אף לקהילות מרוקו ובהן טנג'יר. גם בשנים שלאחר מלחמת ספרד-מרוקו, שנים שבהן התמודדה הקהילה בטנג'יר עם משברים כלכליים חמורים, תרמו חברי החונטה באדיקות עבור יהודי ארץ–ישראל, עד שדוחק המחיה בעיר מנע מהם להמשיך בכך. גם תחושת ההשתייכות לקולקטיב היהודי משתקפת בלשונו של ספר הפרוטוקולים. לעומת כינוי הגנאי forasteros , שביטא את יחסם של חברי החונטה כלפי יהודים 'זרים' במרחבם הפיזי, רווח בספר הביטוי 'קהילות אחינו'
las kehilot de nuestros hermanosשכוון לאחווה כלל–יהודית מדומיינת. לביטוי זה היה תפקיד מתחדש בהגדרת הלגיטימציה של אנשי החונטה כמתווכים ראויים. למשל בעת הניסיון לתווך בין יהודי סאפי, שייצגו במקרה הנדון את יהודי דרום הארץ שהמוסלמים הכבידו את עוּלם עליהם, ובין ארגוני הסיוע האירופיים עשו חברי החונטה שימוש כפול בכינוי — פעם לתיאור ה'אחים' שבאירופה ופעם לתיאור ה'אחים' הסובלים במרוקו: 'החונטה החליטה להעביר את העניין לידיעת אחינו באירופה… בבקשה מהם כי יגנו על זכותם… [של] אחינו בית ישראל [בסאפי]' בהטיית הביטוי בצורת מדברים הביעה החונטה את השתייכותה לקולקטיב היהודי, ובכך הקנתה לגיטימציה לפנייתה כגוף
יהודי אל יהודים למען יהודים. בדומה לכך הובנתה הזהות הקולקטיבית על ידי הגדרת הדת היהודית כמכנה משותף. צמד מילים 'דתנו הקדושה' מופיע בספר הפרוטוקולים בהקשר של שמירה על ערכי הטהרה בעיר טנג'יר, בקשר לתרומתו של רבה הספרדי של לונדון ל'דתנו הקדושה', ואף במקרה שבו היגרו יהודים מומרים לאוֹראן שבאלג'יריה כדי לאמץ שם מחדש את 'דתנו הקדושה'.
לסיכום, זהותם של חברי החונטה, השמנה והסלתה של נכבדי העיר, הייתה קשורה לשלושה מעגלי זיקה, אשר חברו זה לזה וסייעו לעצב את השקפת עולמם העיליתנית. הגאווה בזהותם הספרדית–היהודית הובילה אותם לזהות עצמם כבני תרבות עיליתנית אל מול החברה המרוקנית שחיו בה, דוברת הערבית. תפיסה עצמית זו ויותר מכך שינויים שחלו בעירם, עוררו בקרב חברי החונטה תחושת אחריות כלפי קהילתם ושאר קהילות מרוקו. שינויים אלו גרמו לכך שהאוליגרכים של הקהילה היהודית הפורחת בעיר הפכו לנציגיה אל מול גורמי הכוח הקונסולריים והשריפיים, והלגיטימציה שקיבלה הנהגתם מגורמים אלו הגבירה את תחושת העליונות שלהם. ללגיטימציה היה מקור נוסף – הזהות היהודית, שהייתה הבסיס לזיקתה של החונטה לקהילות יהודיות באירופה ובמרוקו. הזהות היהודית אפשרה לחונטה לנתב אל הקולקטיב היהודי את הכוח הפוליטי והכלכלי שצברה בעקבות השינויים במרחב.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
החונטה כארגון קהילתי ישן–חדש
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערים קזבלנקה, מוגדור, תטואן וטנג'יר ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונה ועד כזה חונטה, והוועדים סימלו שינוי במבנה הקהילה המסורתי. מוסדות יהודיים אלו צצו בד בבד עם הופעתם של גופים אירופיים מודרניים בערי הנמל של מרוקו ובערי נמל נוספות באזור. למשל בטנג'יר הוקם מוסד דאר אלניִאַבּה (בית הנציגים), שתפקידו היה לקשר בין השלטון לקונסולים בעיר ולדאוג לאינטרסים האירופיים בעיר, במיוחד בתחום הבריאות וההיגיינה, שהחלו מחלחלים אל השיח הקולוניאלי ומבנים אותו. היו במוסד זה תשעה נציגים ממדינות שונות, והוא תיווך בין העאמִל (נציג הסלטאן) ובין הקולוניה בעיר, וקיים ישיבות מסודרות, ואף תיעד את דיוניו. המח'זן ראה בגוף זה חלק מן הנוף הפוליטי והתרבותי המשתנה. המונח חונטה נקשר כבר בשלהי המאה השמונה עשרה למוסדות אירופיים מודרניים שהוקמו בטנג'יר, והיה שגור בפי תושביה המוסלמים והיהודים של העיר כאחד.
על מנת להבין את הבסיס לצמיחתה של החונטה היהודית בנסיבות אלו יש לבחון גוף זה אל מול מבנה הנהגת הקהילה המסורתי, ולהביא בחשבון גם מה שהשתמר ממנו. בתת–פרק זה אני מבקש להציג את המסגרת הפוליטית–
החברתית החדשה ואת מקומה בארגון החברה היהודית במרוקו, במיוחד כפי שהצטיירו הדברים בתודעת מקימי החונטה. בכך אבקש להבהיר מי היו חברי החונטה וכיצד התבטאה תפיסתם העצמית העיליתנית בהקמת המוסד החדש. זאת כאמור על סמך השיח בספר הפרוטוקולים.
החונטה ואנשיה
בשנת 1853 נפטר רבה הראשי של העיר, ובנו, ר' מרדכי בנג'ו, ירש אותו. לדברי סרלס ביקש ר' מרדכי בנג'ו להקים רשות מנהלית שתיבחר על ידי נכבדי הקהילה, שתתכנס באופן תדיר, ושתדאג לענייני הקהילה ובפרט לאינטרסים הכלליים שלה ובראשם תשלום מס הג'זיה. הוא אכן הקים רשות זו, 'החונטה המושלת הראשונה של הקהילה היהודית בטנג'יר, אך היא פעלה תקופה קצרה. בשנת 1860 , לאחר שניהל את הקהילה לבדו כשבע שנים, החליט הרב בנג'ו לחדש מסגרת זו.
תיאור זה של סרלס, המבוסס על ספר הפרוטוקולים של החונטה, תואם בהחלט את אווירת הקמת המוסדות המודרניים בעיר, אך דומה כי הוא לא הדגיש די את המשמעות הפוליטית של הקמת מוסד כזה, במיוחד בעיני מקימיו. אכן נכתב בספר הפרוטוקולים כי ר' מרדכי בנג'ו קרא להקים חונטה ועל כן זימן את נכבדי הקהילה, אך יש להבין את הדברים לאור תפיסתם של חברי החונטה את עצמם כאדוני הכוח בחברה. הקמת החונטה מקבילה להתפתחות המעמד) בערבית: ג'מאעת אליהוד( בקהילות היהודיות בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור או קזבלנקה, באותה תקופה; המעמד הורכב מבני השכבה האוליגרכית, שצברה את הונה ממגעה עם סוחרי אירופה, ושביקשה להטיל את מרותה השלטונית על הקהילה היהודית. מן הספר עולה תמונת מציאות פוליטית
מורכבת המלמדת על האופן שבו רצתה החונטה לשאוב לגיטימציה שלטונית ולהציגה לראווה בספרה.
ארגונה הכלכלי והמנהלי הפנימי של הקהילה היהודית במרוקו מעולם לא עוגן במסגרת חוקים ברורה ולא נמסר בידי מנגנון קבוע. לרוב הייתה בקהילות מרוקו שכבת נכבדים בעלי הון שכונו יחידים או אנשי המעמד, והם
דאגו לצרכיה הכלכליים של הקהילה במגמה לחזק את מעמדה החברתי ומתוך מחויבות מוסרית–דתית–חברתית לדאוג לבני השכבות החלשות. שכבה זו הוציאה מתוכה שורה של פקידים, גזברים ופרנסים שניהלו את ענייני הקהילה. לצד מעמד היחידים עמדה המערכת המשפטית, שהייתה לרוב נחלתה של העילית הרבנית )רב הקהילה נקרא במרוקו דיין(, והיא נתנה תוקף להחלטות היחידים והכלל. לצד מערכת היחידים והרבנים עמד מוסד הנגידות, שהתאפיין ביחסי פטרון-קליינט, בדומה לחברה הכללית במרוקו. תפקידו של הנגיד היה לעמוד בראש הקהילה ולייצג אותה אל מול השלטון בעיקר בכל הנוגע לתשלום המס ולאכיפת תקנות עמר. הנגיד במרוקו כונה גם שיח' אליהוד או קאא'ד ומונה לתפקידו בזכות קרבתו לשלטון, לעתים על אפם ועל חמתם של נכבדי הקהילה ולעתים בהסכמתם ובהסמכתם.
הנפשות הפועלות בספר הפרוטוקולים, אנשי העילית הצומחת שהרכיבו את הנהגת החונטה הראשונה, מוכרות ממחקרים שונים, ואפשר ללמוד מהם על מקומן של דמויות אלה בחברה. השוואת שמות חברי החונטה לשמות של יהודים שהיו פעילים בשירות הדיפלומטי במרוקו מלמדת כי תשע מתוך עשר דמויות המפתח שנקראו על ידי העילית להרכיב את מוסד החונטה הראשונה, בשנת 1860 , הועסקו בשירות הדיפלומטי בתפקידי מפתח חשובים: דויד סיכסו היה מתורגמן של קונסול פורטוגל בעיר, מסוד אבוקאציץ היה מתורגמן של שגריר ארצות–הברית, יוסף אשריקי ובנו משה, שהצטרף מאוחר יותר גם הוא לחונטה, היו מתורגמנים של שגרירויות שוודיה ונורווגיה, יוסף טולידאנו שימש מתורגמן של שגריר איטליה, משה נהון היה בנקאי מפורסם ולימים ליווה את מונטיפיורי בעת ביקור בחצר הסלטאן, אהרן אבנצור היה מתורגמן של שגריר בריטניה הנודע האי, ולימים
מונה לסגן קונסול דנמרק בעיר, ומשה פאריינטי שימש מתורגמן בקונסוליה האמריקנית, אך נודע בעיקר בזכות הבנק הראשון שהקים במרוקו בשנת .1840 אל שורת נכבדים זו הצטרפו במרוצת הזמן דמויות מפתח נוספות בעילית הדיפלומטית–הכלכלית, כמו למשל רפאל בנעטר, מתורגמן הקונסול הבריטי החל משנת 1867 , וחיים ומשה בנשימול, עובדי הקונסוליה הצרפתית.
על נכסיהם המרובים של אישים אלו ועל תרומתם של הנכסים לעיצוב דמותם בעיר ניתן ללמוד מבתי הכנסת שבנו או שירשו בתקופה זו, ושנשאו את שמותיהם. בתי הכנסת הפרטיים היו כלי במערכת יחסי הכוחות והפטרונות
בתוך הקהילה. בניית בית כנסת חדש באזור שכונה רחוב בתי הכנסת העידה על מעמדו הכלכלי של אדם, אך חשוב מכך על כוחו האלקטורלי בהנהגת הקהילה, שהתבססה על עקרון האוליגרכיה. בעלי בתי הכנסת הפרטיים ומי שהחזיקו במשרות השונות בהם היו השכבה המנהיגה בקהילה. ארבעה מתוך כחמישה עשר בתי הכנסת הפרטיים שנבנו בעיר עד סוף המאה התשע עשרה נקראו על שם חברי חונטה בולטים: בית הכנסת הראשון, על שם אברהם טולידאנו, שבו עתידה הייתה להתכנס החונטה הראשונה, בית הכנסת 'שארית יוסף' על שם
יוסף אשריקי, 'משאת משה' על שם משה נהון ובית הכנסת יהודה אצייאג. במציאות הפוליטית שהתפתחה בטנג'יר מאמצע המאה התשע עשרה, התמוטט מוסד הנגידות כליל ונותר רק כסמל לימי הדרו. במקומו השתלטו על
הנהגת הקהילה היחידים או הפרנסים, שעמם נמנו המתעשרים החדשים של עיר הנמל הפורחת, אשר באו במגע יום יומי עם נציגי אירופה בעיר, ובראשם חברי החונטה. פעילותה של החונטה למען הקהילה באה לידי ביטוי בעיקר
בדאגה בלתי פורמלית לרווחת השכבות החלשות, שהיו בנות טיפוחיה; היא אספה צדקה עבור עניים, אירחה עוברי אורח ודאגה לטיפול בחולים.
בשל מעמדם החברתי והפוליטי ובראש ובראשונה הכלכלי של האישים שנזכרו כאן, ברור כי היה על הרב בנג'ו לבסס עליהם את ההנהגה החדשה. אישים אלו מצדם, אשר ראו עצמם כאדוני הכוח החדשים וחלק מן המסגרת
הקהילתית הטנג'יראית, ביקשו לבסס במקביל את מעמדם במסגרת הנהגת הקהילה, ועל כן, כך נדמה, פתחו את ספרם בברכתו של רב הקהילה.
חתירה לאבסולוטיזם פוליטי
הקמת החונטה יצרה מתיחות בין יצחק סיכסו, ששימש במשרה המסורתית של שיח' אליהוד, ובין חברי החונטה, שראו עצמם נציגים ראויים יותר של הקהילה. אולי משום כך נעדר שמו של סיכסו מרשימת הנוכחים המכובדים בכינוס הראשון של החונטה כפי שהיא מופיעה בספר הפרוטוקולים, אף שסביר להניח כי נכח באירוע. המתיחות נגעה בעיקר לסמכות ולשליטה על המשאבים הכלכליים, כגון מס הטבחות )המס על הבשר(, מקור מרכזי למימון מוסדות הקהילה ומקורפרנסתו של השיח', בדומה למֻחתסִב )שומר המוסר( המוסלמי.
המתיחות בין הצדדים התפתחה לכדי מחלוקת, וזו הועברה להכרעתו של השלטון המקומי. על פי הנאמר בספר הפרוטוקולים החונטה שלחה חמישה נציגים מטעמה להתייצב עם השיח' בבית הבאחה, נציג השלטון המקומי.
השיח' טען לפני הבאחה כי תפקידו המסורתי והחשוב נגזל ממנו, ואילו חברי החונטה טענו מנגד כי לא כך הוא, שכן הוא עדיין מועסק על ידי הקהילה, דהיינו על ידי החונטה, ומקבל ממנה את משכורתו. הבאחה קיבל את טענת
החונטה והכפיף רשמית את מוסד הנגידות לחונטה.
מאבק פוליטי זה ואחרים כיוצא בו נבעו משאיפתם של חברי החונטה לאבסולוטיזם פוליטי בקהילה במטרה לזכות ללגיטימציה גורפת כארגון יעיל לניהול הקהילה. אין תמה כי שמה הרשמי של החונטה, לפני תהליך הדמוקרטיזציה
שהוביל להחלפת שמה, היה 'החונטה המושלת של הקהילה העברית בטנג'יר'.
La Junta Governativa de la Comunidad Hebrea de Tanger
כפי שטען בנג'ו, שם זה דמה לשמות של ארגוני קהילה באירופה שהיו מקור השראה לחונטה. 135 דומה כי שמה של החונטה שיקף את השיח בקרב חבריה על אודות כוחם הרב כעילית מקומית ובו בזמן סייע לעצב שיח זה.
הערת המחבר: הצדקה הייתה עניין מרכזי בפעילות הקהילה והיא נאספה בשיטות שונות, כגון בקופות בבית הכנסת ('ויברך דויד'), תרומה בעת העלייה לתורה בשבתות וחגים ('נדבות'), מתן קמח לעניים לפני חגים ומועדים('תמיד') וירושות שהושארו כהקדש לקהילה. איסוף התרומות נעשה על ידי חברות, ארגונים סוציאליים, שהחברוּת בהם העניקה כבוד רב. הפרנסים היו הגובים הראשיים של החברות ויכלו לשמש בתפקיד זה מפאת מעמדם הרם בחברה. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 100-96 ; סרלס, ההיסטוריה, עמ' 18-17 . ע"כ
מיד עם ייסוד החונטה קבעו חבריה בתקנון החדש כי ארבעת הפרנסים, ראשי ארבע החברות, מוסדות איסוף הצדקה המסורתיים והיוקרתיים, ישתתפו בכינוסי החונטה ויביאו כל פעולה שלהם לאישורה. קביעה זו הייתה
מיותרת לכאורה, מאחר שארבעת הפרנסים מונו ממילא לחברי חונטה, וכדי להבינה יש לבחון את משמעותה הפוליטית. ייסודן של חברות פרטיות אִפשר ליחידים בעלי אמצעים להשיג יוקרה פוליטית מחוץ לארגוני הקהילה. פעילות זו הייתה מקובלת בקהילות רבות במשך דורות, וטרם ייסודה של החונטה, בשנת 1850 היו ארבעה מחבריה ראשי חברות כאלו בעיר טנג'יר. דומה כי בנסיבות הפוליטיות החדשות שבהן נוסדה החונטה ביקשו חבריה, שעמדו בראש הסולם הפוליטי, לשנות נוהג זה ולצמצם את השפעתן הפוליטית של החברות על ידי הכפפתן החוקית אליה. עם היבחרה ייסדה החונטה קופה תקציבית ובה צברה את כל הכנסותיה מן הקהילה וחילקה אותן לפי החלטת חבריה לכל אחד מן הפרנסים לרווחת הקהילה.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860