מורשת יהדות מרוקו

אָיְית בָּאיוּת – AIT-BAYOUT

רבי נסים בן-נסים.   

תולדות חיי הצדיק רבי נסים בן-נסים לא ידועים, אך מקובלת הסברה שהרב ע"ה הגיע  למרוקו כשליח הכולל (חכם שהגיע מארץ-ישראל, יהודי מרוקו נהגו לכנות ל"חכם דלכולל" – החכם של הכולל. ש"ט) ולמעשה הכוונה לשד"ר שהגיע למרוקו לאסוף כספים  לעניים ולבני-הישיבות.

הרב קבור על פסגת מאוד גבוה הנקרא  גָ'בֶּל לְקָרְיָיא (הר לקרייא), המצוי בגבולות קרקעות השייכות למושל הערבי בשם אֶל-קָאִייד אֶל-מוּכְתָּאר. מסביב לכפר זה כפרים קטנים ופזורים. בין הכפרים האלה נזכור רק את: מְתּוּגָּא, סְיָאדְמָא (METOUGA SIADMA).

מזה עשרות שנים קבורתו הייתה פשוטה ביותר ומוקפת באבנים ורק על אבן קטנה היה כתוב שמו. במרחק מועט מהציון זורמים להם בנחת מימיו של ואדי אָיְית בָּאיוּט, זהו נחל איתן הזורם לו כל ימות השנה. מימיו רבים ואין לחצות אותם על נקלה. יחד עם זאת הצמחייה מסביב עשירה עד מאד.

הגישה לקבר הצדיק הייתה קשה עד מאד ודרושים רצון, אמונה עזה וכוחות גופניים, להיאחז בסלעים בגלל המדרון התלול, והסיכון גדול מאד.

    משפחת קָקוּן מהעיר מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) תרמה ואספה כספים נוספים לשיפור הגישה לאלה הבאים לפקוד את קבר הצדיק, והבאים נהגו לשכור חדרים מערבי הסביבה.

ביקרתי במקום מספר פעמים והופתעתי לראות שלאחרונה נסלל כביש גישה עד אתר הציון, נבנתה מצבה משיש מפואר, מבנה יפה מעל קבר הצדיק, בית-כנסת ומקום לסעודות, מספר חדרים עם כל הריהוט לאלה הרוצים לשהות בציון. אשריכם ישראל!

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

מגן  לכל  החוסים,  יעשה  לנו  נסים.

בזכות הרב בן-נסים, מופת לעמו נקרא.

נפלאותיו  יגידו,  עדים  ולא  כיחדו,

ובפה מלא יעידו, כי לגדולות הוא נברא.

                      מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 1.  אישה  שהתכוונה להגיע לצדיק והטעו אותה.                                                                                                                                    

מספרת הגברת חנה אָפְרְיָאט: "רציתי לעלות אל קבר הרבי ונסתמו בפני כל האפשרויות והייתי עצובה אל לבי. אז אמר לי אבי: "הקשיבי בתי ודעי לך!, אם ירצה הרבי בעלייתך אליו, בוודאי יבוא אליך בחלומך". ואמנם אחרי ימים מועטים ואני בשנתי העמוקה, בא אלי הצדיק ובידיו שני דליים מלאים חלב ואמר לי: "דלי אחד עבורך, והדלי השני עבור רבי יוסף זְעְפְרָאנִי" (ZAFRANI). למחרת עת סיפרתי את החלום, השיב אבי ואמר: "עתה הכל ילך למישרין". חלף זמן קצר והכל הסתדר בקלות וזכיתי לעלות לציון לבקש ולזכות במשאלות לבי לטובה".

סיפור 2. יהודי שלקה במאור עניו התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

בעלה של גברת חנה אָפְרְיָאט מספר גם הוא: "בימי בחרותי לקיתי, לפתע, במאור עיני ודבר לא ראיתי. אמי הנפעמת לקחה אותי לרבי נסים בן-נסים ואני צעיר לימים. הגענו לצדיק זבחנו, הדלקנו נרות ולנתי ליד הקבר, (בדרך-כלל אלה המגיעים לצדיקים לבקשת רפואה למחלתם או לדבר אחר, נהגו  לישון  ליד  הקבר ולפעמים  שבוע ימים ש.ט.). בבקר כשהתעוררתי, התחלתי לראות שביבי-אור. לנתי שוב ליד הקבר ובבוקר שביבי האור הלכו והתחזקו, אבל יותר טוב ושמחנו על כך. בדרכנו חזרה לכפרנו התעכבנו, קמעא, אצל ידידה ערביה, ובאותה הזדמנות סיפרתי לה את מצבי ומטרת ביקורינו בצדיק. היא השיבה: "החזן שלכם  גדול ורחמן הוא, ואין ספק שיעזור לך להחלמתך המושלמת". כסיימה לדבר ביקשה ממני ליטול את קומקום התה ולמזוג לכוסות. בהתחלה חששתי, אך בכל זאת נטלתי את הקומקום ויצקתי תה לתוך הכוסות ללא כל בעיה, הרגשתי שראייתי חזרה אלי כמקודם ושמחת כולנו הייתה גדולה לאין ערוך.

סיפור 3. סיפורו של מטייל שבהיותו ילד התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

ב- 28.07.96 הדרכתי טיול במרוקו, בטיול זה השתתף *מר יוסף בִּיטוֹן מהישוב עדי. מטרת נסיעתו  למרוקו הייתה כפולה, טיול שורשים ופקידת  קברו של הצדיק רבי נסים בן-נסים זצ"ל.

    הישוב אָיְית בָּאיוּט לא היה כלול במסלול ובהיותנו באזור הכפר, מר יוסף ביקשני למסור לו את המיקרופון כי לו סיפור אישי הקשור בצדיק רבי נסים בן-נסים.  מסרתי למר בִּיטוֹן את המיקרופון ולהלן סיפורו: "אבי סיפר לנו, כשהייתי ילד קטן חליתי וכל גופי התמלא פצעים זבי דם ומוגלה. כל טיפול הן רפואי וגם תרופות ביתיות (מה שאנו מכירים כתרופות סבתא. ש"ט.) לא עזרו לי. אבי התייאש ממצבי והחליט להביאני לקבר הצדיק ולבקש עזרתו. הגענו למקום ומצאנו שם כמה משפחות יהודיות. אבי כיסני בשמיכה, הביאני לשפת הנחל בו עמדו יהודים אחדים. הרים אותי מעלה ואמר: "אָה רבי נסים  בן-נסים אַנְטִי תְּדָאוִוי הָאד אֶל וֶאלְד"! התרגום: הוא רבי נסים בן-נסים! אתה תרפא ילד זה! וזרקני לנהר. יהודים שהיו לידו קפצו למים והוציאוני משם, להפתעת אבי ולהפתעת יתר הנוכחים, כשהורידו ממני הסמיכה גילו שגופי היה כל כך חלק עד שאי-אפשר להאמין שהייתי אי-פעם חולה. זוהי גדולתם של הצדיקים זיכרונם לברכה".

*עלי לציין שתמיד עודדתי מטיילים שהיו להם סיפורים אישיים הקשורים לצדיק זה או אחר, חשוב לי שכל אחד יספר אישית את חוויותיו האישיים או למשפחתו או קהילתו                                       

בְּזוּ – BZOU

הישוב

הישוב נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון בדרך מהעיר בני מלל לקלעה די סראגנה . בישוב אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו, כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד של צמר בשילוב עם משי.

    אומרים ששם הישוב נגזר מהמילה בוזה שפירושה  בשפה הברברית "אריגה". כמו כן ידוע בכל מרוקו שבישוב זה גדלים רימונים איכותיים שמש נמסים בפה. גם דבש המיוחד שרודים אותו בו הוא מיוחד ומייחסים לו תכונות רפואיות מיוחדות

    זהו מישור רחב ידיים המבותר ע"י רשת טבעית של שלוחות הנחל הגדול וָאד אֶל עָבִּיד OUED EL-ABID מעיינות ומספר מפלים. בו גנים,

      בְּזוּ נחשבת לעיר בינונית ונמצאת במרכז איזור נרחב עשיר בצמחיה ופורה באדמתו, שדותיו ירוקים וגדלים בו, עצי-פרי, זיתים, רימונים, לימונים ועוד.

    סביבה כפרים רבים וגבעות מיוערים. מצפונה העיר נְּתִיפָא, בדרומה הכפר אָיְית עְתָּאב, ממערבה העיר בְּנִי-מֶלָאל ממנה מרוחקת כ- 80 ק"מ, ממזרחה העיר מָרָאקֶש ממנה מרוחקת כ- 180 ק"מ.

    נשות העיר מצאו מקור פרנסה מעניין, בכמה מערות הן מוכרות נרות שלדבריהן יש בהן סגולה  לפוריות.

    בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

יהודים

על פי המלאחים שעד היום כך מכנים אותם המקומיים. ידועים שני מלאחים  המלאח הגדול והמלאח הקטן ולא פחות מ-4 בתי עלמין, דבר המעיד שבישוב התגוררו יהודים רבים, ומביניהם נזכיר את המשפחות:   זגורי, מוריוסף, מלול, אזולאי, דהן, אוחנה, אביטבול, משש, דהן, בן דוד, קדוש,  ועוד.

רבי יצחק ישראל הלוי (מכונה מוּל אֶל בְּרְג' – בעל המגדל) – ההילולא בחשון.

אֵין הַרְבֵּה פְּרָטִים עַל הַצַּדִּיק. לְפִי המסורת הוא נמנה על אותם צדיקים שהגיעו מארץ-ישראל ושמו  ומופיע ברשימת שבעה או עשרה רבנים שבאו מארץ-ישראל למרוקו למטרת גיור כמופיע בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם".

    הוא זכה להערצה גדולה מצד המוסלמים ואף נתנו לו שם ערבי "סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מַשְזוּז אוֹ סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מוֹכְפִי". (אזכיר שוב שהיו מספר צדיקים שאומצו ע"י הערבים  אחרי ששמעו על נסיהם או כאשר הם פקדו את קברותיהם , ביקשו מזור למחלתם או תפילה להצלחתם ונענו. ש"ט).

       יהודי מקומי ניסה לספר סיפורו של מוּל אֶל בְּרְג' אך נראה שקשה לדלות ממנו פרטים כלשהם  שישפכו אור על קורות הצדיק, כמו מועד לידתו, פועלו או מועד פטירתו אך ללא הצלחה, לדבריו הפרטים המעטים שהוא יודע, נמסרו לו לפני מספר שנים באורח בלתי כתוב ולא על יסודות כלשהם, ועל דברים נכונים אין מפקפקים מדגיש המספר וכך הוא סיפר: "בהתחלה הקבר היה בשליטת המוסלמים וליהודים הייתה הכניסה אסורה. במקצועי הנני נהג פעם אחת עברתי דרך העיר בְּזוּ, והנה אני פוגש ביהודי בשם  סְלִימָאן, ותוך כדי שיחה סיפר לי כי החכם הנזכר עליו-השלום בא לְקָאיְיד (למושל) בחלום ואמר להם: "אם לא תינתן האפשרות ליהודים לפקוד את קברי, לקיים הילולות כפי רצונם, לאפשר להם להקים במקום בית-כנסת , הוא ידע לנקום בהם. שמעתי את דברי סְלִימָאן ונפרדנו לשלום.

    שוב הייתי באזור עם המשאית, והפעם נכנסתי לתוך העיר ואף קרוב לבית-העלמין. שמעתי שהקָאיְיד חולם החלום נבהל, והחליט לתת הוראה לבטל את האיסור שמנע מהיהודים להגיע לחלקת הקבר ולבנות כל דבר שירצו.

    ניצלתי את ההזדמנות והחלטתי לפנות לָקָאדִי (למושל), שוחחתי אתו אודות בית-העלמין וביקשתי ממנו לסייע בידי להשיג פועלים לשפץ בית-העלמין ואת שכרם אני אשלם. קיבלתי את האישור והתחלתי לשפץ. בשנה הראשונה בניתי בית לבני-משפחתי כך שבמועד ההילולא יהיה לנו היכן להתאכסן וגם שירותים ציבוריים.

    בשנה השניה החלו מבקרים להגיע וההילולא לכבוד הצדיק נערכה בחודש חשוון. הבניה הראשונה נעשתה כולה מכספי. יהודי עשיר מקזבלנקה  הקים מצבה חדשה  ואף דאג לבד מקטיפה לכיסויה.

    בשנה זו התחלנו לראות נסים. בהילולא הראשונה פרץ זרם מים צלולים מהשיש עצמו ואנו לא ידענו מה קורה בפנינו. הקהל הנוכח החל לצעוק: הָא לְמָא הָא לְמָא (הנה מים הנה מים!) וזרימת המים לא פסקה. למחרת התחלנו שוב בשירה ותפילה, והנה שוב החלו המים לצאת, אך הפעם מהמקום בו דלקו כולנו שתקנו והתחלנו לאסוף מים בהם מרחנו את גופנו, למרבה הצער הגיע אחד המבקרים ושאל מאיין יוצאים המים? והפעם למגינת לבנו פסקו המים לנבוע.

    בשנה השלישית בעת ההילולא שנמשכה בדרך-כלל 7 ימים, התחלנו להתפלל ולשמוח, ולפתע אנו רואים זרימה מחודשת של המים, הפעם קמה אישה, אספה מהמים והחלה למרוח את חלקי גופה. אישה חכמה זו נצרה את לשונה, ובשקט ובשקט ניגשה אל כל בני-המשפחה, וכן לאנשים הנוכחים ומרחה את המים על גופם. איש לא צעק אודות זרימת המים והמים המשיכו לזרום במשך כל ימי ההילולא. למחרת בלילה ממשיך האיש מגולל הסיפור ומוסיף: "קמו אנשים ואמרו לי": "רואה אתה את הגבעה ממול?, עלה עליה, כי מסופר ואף ידוע כי על בפסגתה קבור עוד צדיק ושמו רבי שמעון בן-ישמעאל. הגבעה הייתה טרשית ותלולה והגישה אליה קשה. כאמור זה היה בלילה, והחושך עטף את העולם, נטלתי בידי ספר תהלים ופנס, ובקשיים לא מעטים ישבתי למרגלות הקבורה, והנה שוב נס, מהקבורה הזאת החלו מים לצאת. מניסיוני שתקתי, אספתי מהמים ומרחתי את חלקי-גופי. למחרת עלו מספר אנשים ומבלי לומר מילה גם הם מרחו את גופם וירדו".

    במשך 14 שנה הייתי ראש ועד החברה שטיפלה בקבורת הצדיק ואת הכספים שאספתי ממכירת נרות או תרומות שקיבלתי הייתי מחלק בין עניי הקהילה, כל אחד לפי מצבו ולגודל משפחתו. עם הזמן שכרתי ערבי מקומי אשר שמר וטיפח את בית-העלמין.

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. הנערה החולה שהתרפאה אחרי שישבה ליד קבר הצדיק.

ממשיך אותו נהג ומספר: "באחד הימים נסעתי לְמָרָאקֶש (MARRAKECH) ופגשתי במשפחה שהתכוונה לנסוע לצדיק בגלל שהייתה לה ילדה חולה במחלה נוראה והתנדבתי להסיעם לקבר הצדיק. כשהגענו, ביקשתי מהשומר הערבי ששכרו נהגתי לשלם מההכנסות בהילולות, שיטפל במשפחה ואחרי מספר ימים אשוב לקחתם. בטרם עוזבי את מקום לבקשת אביה של הילדה החולה, ישבתי לשתות אתם כוס תה, ותוך כדי שיחה אמרתי לאבי הנערה החולה: "אני מכיר את מעשה הנסים והנפלאות של הצדיק, לקחתי את הנערה החולה והושבתיה ליד קבר הצדיק, תוך כדי המשך השיחה עם האב, אנו שומעים את הנערה אומרת: הנה סִידִי מוּל אֶל בֶּרְג' הגיע" (הנה אדוני בעל המגדל הגיע). אמרתי למשפחת הילדה שישאירו אותה ליד קבר הצדיק עד לאחר חצות הלילה. נפרדתי מהמשפחה ואמרתי להם שאחרי שבעה ימים אשוב אליהם ולראות כיצד יפול דבר. חלפו 7 ימים ושבתי אליהם כפי שהבטחתי. והנה כולם עומדים וחפציהם למרגלותיהם. חששתי שמה ברחה להם הנערה החולה או קרה משהו אחר?. אולם חששותי היו לשווא. הנערה התקרבה אלי, חיבקה ונישקה אותי. אמרתי לה: "דברי אתי! האם את בריאה? היא השיבה כי מיום שהשארתי אותה ליד הצדיק היא הבריאה. אספתי את המשפחה והחזרתי אותה לְמָרָאקֶשׁ. ערכנו סעודה לכבוד המאורע ולכבוד הצדיק. חלפו שנים וזכיתי להעמיד נערה זו תחת חופתה ומאוחר יותר אף זכיתי לשמש סנדק לבנה הבכור.

יהודי הישוב.

יש להניח שבכפר התגוררו יהודים בעבר, והראיה; את הקבוצות שאני מדריך במרוקו, לפני הגעתנו לעמק, נהגנו לעמוד בנקודה מסוימת ולהשקיף על כל העמק היפה. ערבי מקומי הגר בכפר טודרה ותמיד התלווה אלי "מעין מדריך מקומי", באחת הפעמים שאלתי אותו אודות היהודים בכפר והוא סיפר לי את הסיפור הבא:, "עְנְדְנָא מָא סָאכְּן חְתָּא יהודי, בְּלְחֶק סְלָא דְלִיהוּד מָשְׁדוּדָא חִית סִידְנָא קָאלְנָא מָא נְדְכְלוּס לְסְלָא דְלִיהוּד לָאמָא יִכּוּן לִיהוּד יִרְזְעוֹ.

התרגום:  אצלנו לא גר אף יהודי, אבל בית-הכנסת היהודי סגור כי אדוננו – (הכוונה למלך מרוקו. ש"ט) , אמר לנו שלא נכנס למקום התפילה של היהודים אולי הם ישובו.

     הכפר טוּדְרָא התפרסם אצלנו בארץ בזכות שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרה". שחיבר המחזאי והסופר יהושע סובול. שיר זה הושמע אינספור פעמים וזכה למעמד של נכס תרבותי. השיר מספר על טכס קסום שעובר ילד בכפר טוּדְרָא, כשהוא נלקח בהגיעו לגיל חמש, לבית-הכנסת, שם נותנים לו לוח של עץ, שעליו אותיות עבריות כתובות בדבש, ואומרים לו לילד: "לקק". מכאן יש להניח שבכפר זה אכן התגוררו יהודים                     

השיר *אצלנו  בכפר טודרה.

                                                    השיר אצלנו בכפר טוּדְרָה

    אֶצְלֵנוּ  בכּפר  טוּדְרָה 

    בַּלֵּב  הָאַטְלַס

    הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כֶּתֶר  פְּרָחִים  עוֹשִׂים  לוֹ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טוּדְרָה…

    כֶּתֶר בְּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ

    בְּהַגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כָּל  הַיְלָדִים   שֶׁבָּרְחוֹב,

    חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ

    כְּשֶׁהִגִּיעַ   לְגִיל   חָמֵשׁ.

    אֶצְלֵנוּ בּכפר טוּדְרָה…

    לָהּ… לָהּ…

    וְאָז  חָתָן   הַשִּׂמְחָה,

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ…

    מַכְנִיסִים לבית-הכנסת.

    אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…

    וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ

    בִּדְבָשׁ   מֵאֶלֶף   עַד  תָּו

    אֶת  כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,

    וְאוֹמְרִים לוֹ: "חֲבִיבִי לקק".

    אֶצְלֵנוּ   בכפר   טוּדְרָה…

    וְהָיִיתָה  תּוֹרָה  שֶׁבְּפֶה,

    מְתוּקָה כְּמוֹ טָעַם שֶׁל דְבַשׁ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טודרה,

    שֶׁבַּלֵּב  בְּאַטְלַס.

    לָהּ… לָהּ…

עמק טודרה מדהים ביופיו, ונחשב לאחד העמקים היפים במרוקו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. הקירות מזדקפים לגובה 300 מטר ומעלה ובימים מסוימים אפשר לראות מטפסים המטפסים לגובה הרב. רוחבו במקומות מסוימים אינו עולה על 10 מטר. בעבר המעבר בתוך מי המעיינות שזרמו עונג היה לעבור בו, חלק עברו בו עם סנדלי גומי, והיו בעלי רעיונות שהעמוסות העוברים על חמור והיו גם שהעבירו את האנשים על הגב וזה היווה הכנסה. היום וחבל, הובאו כמות אדירה של כורכר, הגביהו את המעבר והיום המים זורמים רק משני צידי המעבר וחבל. בקירות המזקפים יש הרבה מערות והערבי המקומי שהצטרף אלי סיפר שבמערות אלה התגוררו בעבר יהודים

האגדה מספרת שבשנת 1920 מפקד ברברי וצבאו האכזר ניסו להשתלט על האזור, אך תושבי הכפרים התנגדו לפלישה והשיבו מלחמה. המפקד בשם טאפילאט החליט לכבוש את הכפרים ביום שישי בערב עם כניסת השבת. מתוך מחשבה כי היהודים לא יילחמו בשבת. אך להפתעתו הרבה היהודים סיכלו את כוונותיו. הם השתתפו בגלוי בלחימה גם בשבתות, תושבי הכפרים היהודים והערבים הצליחו להדוף את הפולש. בהגנה לקחו חלק פעיל גם נשים יהודיות וערביות. היהודים היו מומחים בייצור אבק שריפה שהוטען על כדורי הרובים והתותחים.

הצדיקים אסקלילה.

מדובר בשבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. שמותיהם הפרטיים לא ידועים השם אֶסְקְלָלִילָה להערכתי הוא ברברי, התקופה בה הם חיו או מועד פטירתם לא ידועים. לפי מסורת שהייתה בפי אנשי המקום, מפאת קדושתם אף אחד לא פקד את קברם לפני שערך טבילה וגזז ציפורניו.

וארְזָאזָאת – OUARZAZATE

הישוב

לא צויין מתי נוסדה אבל תאריך מדוייק פחות או יותר אוכל לציין: מור-אבי ז"ל נולד בעיר זו בשנת תרמ"ג או תרמ"ו (1883-1886).  

    וָארְזָאזָאת ממוקמת בצומת העמקים הידועים: "וָאד דְרָא וְוָאד דָאדְס", ובקרבתה נמצא אחד הסכרים הגדולים של מרוקו סכר "אֶל-מָנְסוּר" המנקז אליו  מי השלגים המופשרים.

    וָארְזָאזָאת מרוחקת מְמָרָאקֶש 198 ק"מ אך הנסיעה נמשכת כ- 5 שעות בגלל פיתולי הכביש הגובה מעל פני הים מתחיל מ-460 מטר בו נמצאת מָרָאקֶש, מטפסים עד ל-נְטִישֶן טִישְקָה הנמצאת בגובה 2.260 מטר מעל פני הים (מקום אידיאלי לצילום ליד נקודת הגובה), ויורדים לגובה 1.160 מטר בו נמצאת וָארְזָאזָאת יש לציין שהנוף בכביש זה הוא מקסים.

הכפר הקטן התפתח בצעדי-ענק  לעיר, שאוכלוסייתה היום מונה מעל  60.000  נפש.  בזכות השיגעון של העירייה שלא חוסכת כל מאמץ לפיתוחה, וָארְזָאזָאת הפכה לעיר כמעט מודרנית אך לא מעוררת כל התלהבות מיוחדת, כי היא שומרת עדיין על צביונה הבֶּרְבֶּרִי במיוחד בסגנון הבניה בשנת 1928 הצרפתים החלו לפתח את העיר והפכוה לעיר מחוז ובירת האטלס. הצרפתים מצאו את המקום כמקום אידיאלי לבילוי חופשותיהם.

    בעיר שדרות רחבות ידיים שלאורכם פנסי-רחוב, אף רמזורים יש בעיר הבֶּרְבֶּרִית הזו שהייתה ידועה מאז ומתמיד בשם "בְּלָאד שְׁלוּח" (עיר הבֶּרְבֶּרִים). לך ספר למישהו שבא מִבְּלָאד שְלוּח שבוָארְזָאזָאת יש רמזורים!!!.

   מצידי השדרות חנויות בהם אפשר למצוא ממיטב התוצרת האופיינית לאזור כמו: שטיחים  תכשיטים ועוד. הנארגים בעיקר בבתים, בהיותה עיר מחוז יש בה  מוסדות ממשלתיים.

    במבט ראשון העיר קצת מאכזבת, אבל ההשקעות והיוזמות שמרעיף עליה משרד התיירות המרוקני והשגשוג הכלכלי של אולפני הסרטים העשירים סביבה מתחילים לתת בה או אותותיהם, והעיר הופכת בהדרגה ליעד תיירחות מדברי בפני עצמו. אחת התוצאות של שגשוג זה הוא המספרן הרב של חברות לפעילויות־חוץ הפועלות בווארזאזאת, החל מאופנועים וטרקטורונים וכלה בטרקים על גמלים ולטיולים ברגל. כולן מנצלות את המדבריות הנהדרים בסביב ואת הקרבה לעמקים בסביבה ואת הקרבה לעמקים; אטלס, דראע ודאדס.

    בחורף תזדקקו כאן לבגדים חמים כנגד רוחות הכפור הנושבות בעוצמה במדרונותיהם של ההרים המושלגים באטלס־הרם, ועלולות להימשך עד האביב.

לְוָארְזָאזָאת מגיעים תיירים, רבים, חלקם ברכב וחלקם בטיסה הודות לקשר האווירי המסודר בינה לבין ערים באירופה. מדי-יום נוחתים מטוסים מיעדים שונים, כי וָארְזָאזָאת משמשת כתחנה לסיורי המדבר אם בג'יפים או אופנועים. בעיר עשרות בתי-מלון וגם הקשר האווירי הפנים-ארצי מפותח

    בעיר השתמרו יפה  שתי קָסְבּוֹת: " תָּאוּררירְת וְטִיפוּלְטִית"- TAOURIRT  ו- TIFOULTIT. קָסְבָּת תָּאוּררירְת היא הקסבה בה התגורר המושל "אל-גלאווי-EL-GLAOUI  ונחשבת בין הקסבות היפות ביותר במרוקו, היא מקושטת במוטיבים גיאומטרים יפים, קירותיה צבועים בצבע צהבהב ולבן. לקסבת טִיפוּלְטִית יש גם יתרון מיוחד היא מעניקה מבט יוצא מהכלל לנוף היפה של  העמק. 

ווארזאזאת (Ouarzazate) הייתה תמיד אתר בעל חשיבות אסטרטגית, כפי שתעיד קסבה תאוורירת בלב העיר. ב־1928 הושיבו כאן הצרפתים חיל־מצב ופיתחו את העיר כמרכז מנהלי, וכזו נותרה עד היום.

הוליווד של המדבר

ווארזאזאת היא כיום המרכז לצילומי הקולנוע הנערכים במרוקו, וסרטים רבים צולמו בה ובאזור שסביבה, כולל: "שמיים מגינים מעל", "גלדיאטור", "האיש שרצה להיות מלך", "הפיתוי האחרון של ישו באזור המסוכן (ג׳״מס בונד) ואסטריקס. צילומי האפוס ההיסטורי אלכסנדר.

    בשנת 2003 הביאו למרוקו השקעות זרות של יותר מ-60 מיליון דולר. את רוב הסרטים מצלמים באולפני אטלס הנמצאים 7 ק"מ מוארזאזאת. ניתן לבקר באולפנים ולראות את המנזר הטיבטי שהוקם עבור קאנדאן של סקורסזה, את המטוס מאוצר הנילוס ואת הת­פאורה המצרית ששימשה למספר רב של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים על קליאופטרה. הסיור נערך רק כאשר לא מצלמים באולפן סרט. יש אפשרות להשתלב כניצבים בחלק מהסרטים; אם תמיד חלמתם על כך, קראו את לוחות המוד­עות במלונות ובררו במרכזים לדוברי אנגלית.

    אם אתה מגיע לְוָארְזָאזָאת מובטח לך יחס חם ואדיב מצד האוכלוסיה ואם אתה מבקר באחת החנויות,  אל תופתע להיות מוזמן לכוס תה מרענן.

יהודים בְּוָארְזָאזָאת.

מוצא משפחתי מעיר  זו והיה חשוב לי לדעת כמה שיותר פרטים על מקום מוצא משפחתי, וכן לבקר בבית-העלמין הנמצא בשכונת תָאזְ'דָה. כמדריך תיירים למרוקו, כאשר במסלול הייתה העיר וָארְזָאזָאת נהגתי לפקוד קברותיהם של בני משפחתי

    בְּוָארְזָאזָאת  ובסביבתה התגוררה אוכלוסיה לא מעטה, ומתוך הקהילה המפוארת שהתגוררה בעבר בעיר, נותרו בה שני יהודים בודדים. שם האחד עְמִּי מאיר (פירוש המילה עְמִּי היא דוד וניתנת לפעמים לאדם שאינו קרוב משפחה לשם חיבה. ש"ט), והשני מרדכי זוהר. כאשר הם היו עוד בחיים נהגתי בכל ביקור בוארזאזאת לבקר גם אצלם ולפעמים צירפתי אלי מספר מטיילים כדי לתת לאותם שני היהודים תחושה של הזדהות וגם להוציא אותם קצת מבדידותם. עלי לציין שתמיד בביקורי אצלם, תמיד שמחו לפגוש אותי/אותנו, בכלל בשבילם לפגוש יהודי שבא מארץ-ישראל ארץ הקודש, היה בעל משמעות מיוחדת. ישבתי/ישבנו בחברתם כמה שהזמן איפשר לי, ותמיד כיבדוני במשקה העממי המרוקני "התה"

באחת הפעמים ביקשתי מעמי מאיר שיראני את בית העלמין בו קבורים אחדים למשפחת טנג'י לשמחתי עְמִּי מאיר נענה בשמחה לבקשתי, והצטרף אלי למונית ויחד הגענו לבית-העלמין שבשכונת תאג'דה בוארזאזאת. כידוע במקומות אלה אין מצבות ורק אבנים פזורות שאחת מהן קצת גדולה ומסמנת מקום ראש הנפטר. עְמִּי מאיר הובילני לחלקה שלדבריו קבורים בה נפטרים למשפחת טנג'י. עלי להודות שהמפגש עם המקום היה מרגש ומצמרר.

עְמִּי מאיר עסק בקניית מטעי קטנים של שקדים. שאלתי אותו האם יש לו משפחה? אמר לי בערבית מוגרבית: "מְרָאתִי מָאתִית, אוּעַנְדִי בְּנִיתָה אְלִי שָׁכּנָה פִי ירוחם, אוֹקְט מָה זָאת כָּא תְעָבִּי מְעָנְדִי אֶל פְלִיסָאת בָּאס בִּיְעְת אֶל-לְִויזאָת". התרגום: "אשתי נפטרה, ולי בת הגרה בירוחם, כל פעם שהיא באה אלי היא לוקחת ממני את הכסף שקיבלתי תמורת מכירת השקדים".  בביקור האחרון בוארזאזאת לא פגשתי בו ונמסר לי שבתו דאגה להעלותו לארץ ונפטר בירוחם. יהי זכרו ברוך.

    מרדכי זוהר עסק בקניה ומכירת עורות בעיקר של כבשים ומזה התפרנס. הוא היה ערירי, בביקורי האחרון נודע שנפטר ונקבר בעיר מראקש. יהי זכרו ברוך.

יהודים בוארזאזאת לפני אלפיים שנה

בספר ״דבר שמואל״ לרבי שמואל עמאר זיע״א מגדולי חכמי מֶקְנָס שנדפס בקזבלנקה בשנת ת"ש (1940) כותב נכד המחבר, הגאון רבי מרדכי עמאר זצוק״ל (בסוף תולדות המחבר שבתחילת הספר) וזה לשונו: ״עוד סיפר לי תלמיד חכם אחד זה שמו רבי אברהם טנג'י, (לאחרונה עצמותיו ועצמות אחיו רבי שלמה הועלו ארצה ע"י בן דודי שיחיה רבי מאיר טנג'י שליט"א ונקברו בהר המנוחות. ש"ט)  שיש להם בית חיים אחד שמו ״תָאזְדָא״ מקנת כסף היהודים משנים קדמוניות כמו אלפיים שנה לערך, וספר המקנה כתוב בכתב הערלים ובכתב ישראל וחתום על הספר הרב כמוהר״ר ראובן עמאר בר  הרב הגדול כמוהר"ר יוסף עמאר, חסידא קדישא ופרישא (חסיד קדוש ופרוש) הרב הגדול כמוהד״ר משה עמאר זצ״ל וספד המקנה הנז׳ מופקד בידי ר׳ דוד טָנְזִי מהעיר מָרָאקֶשׁ יע״א״ עד כאן לשונו.

    הערה: כאמור ביקרתי בבית העלמין שבתאזדה פעמים רבות ותמיד נעצבתי אל לבי כאשר ראיתי שהמקום הפך למזבלה שכונתית, מגרש משחקים ויבוש גללים. מלך מרוקו החליט לשמר  את בתי העלמין ועד כמה שידוע לי ניבנו חומות סביב 30 בתי עלמין. הופתעתי לראות שסביב בית-עלמין נבנתה חומה גבוהה ושער ברזל אגב בישובים שסביבם ניבנו חומות אין כבר יהודים. אם מי שהוא מזדמן ללואראזאת ולבית העלמין בְּתָזְ'דָה יוכל לפנות לבעלת המכולת הגובלת עם השער של בית העלמין. ש"ט.

     יהודי וארזאזאת זכו לביקוריהם הרבים של רבני משפחת אביחצירא לדורותיהם אשר ביקרו תוכופות  בוארזאזאת ובישובים מסביב,  ישנן עדויות רבות על כך בספרים ובע״פ.

צדיקי וארזאזאת נגלים ומברכים את העולים לארץ הקודש

בספר ״כתר קדושה״ תולדות שושלת  צדיקי בית פִּינְטוֹ (אשדוד תשע״א-2011) בעמ' 99 מסופר שכשזכו יהודי וארזאזאת לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה, משם נסעו למרסיי שבצרפת ואח״כ למחוז חפצם ארץ ישראל. בדרך בהיות האוטובוסים נוסעים לאיטם על כביש תישקא הידוע, אותו כביש מסוכך המתפתל במרומי הרי האטלס, לפתע באחד מעיקולי הכביש נוכחו הנוסעים לראות על ההר ממולם שלשה זקנים נוראי הוד עטופים לבן אשר אור יקרות של קדושה נסוך על פניהם הזכים, השלשה חייכו לעברם ונופפו בידם לשלום, כאומרם סעו לשלום לארץ ישראל ויהי ה׳ עמכם. אחד הזקנים ששהה באוטובוס ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם הנהג נענה לבקשתו עצר את האוטובוס והזקן רץ לעבר שלושת הדמויות. משהגיע אליהם פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר אני רבי יוסף פינטו (רבי יוסף פינטו קבור בעיר וארזאזאת והייתה הזכות לפקוד את קברו. ש"ט) ואלו תלמידי הנודעים רבי  שאול נחמיאס ואחד מצדיקי משפחת עָרָאמָה באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש. סעו לשלום וברכת שוכן מרומים תלווה אתכם. הזקן חזר נפעם לאוטובוס וסיפר את ששמעו אוזניו, המשך הדרך עברה בשמחה והשכיחה כל צעד.

את הסיפור סיפר רבי משה אלחרר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי לשעבר, סיפור זה נשמע גם מזקן ממשפחת אביטן יוצא העיירה הסמוכה סְכּוּרָא שיהודיה עלו על שני אוטובוסים והצטרפו ליהודי וארזאזאת, ואף הם זכו לראות את המחזה נורא ההוד הזה. לדבריו ישנם עד היום זקנים יוצאי סכורא הגרים בירוחם שזוכרים את המעשה             

תיאור ביקור בוארזאזאת לפני כשישים שנה

הייתה שעה שתיים לאחר-הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לוארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת הָגְּלָאוִוי, שראשה תְהָאמִי אֶל-גְּלָאוִוי פָאשָא (מושל), כיהן עד יום מותו כְּפָּאשָׁא של העיר מראקש. לפנים משל ה"קָאיְיד" (המנהיג) ממשפחת אל-גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על-פני האטלאס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו "קצור" קצבות (ארמונות ומצודות), שבהן ישב נציבו, בן-משפחתו של הקאייד, אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאייד, שהיה כעין נסיך בלתי-תלוי. היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו. אף-על-פי שלכאורה הכירו הָקָאיְידִים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

הערה: כשיש ברשותי תמונות של יהודים מישוב מסויים אני משתדל להוסיפם. גם בפרק זה של וָארְזָאזָאת שילבתי תמונות אך על התמונה שלהלן לא הייתי מוכן לוותר והוספתי אותה. וזה  המעשה: מוצא משפחתי משפחת טָנְגִ'י מעיר זו, בה היו שני בתי-עלמין. בגלל שמשפחתי מעיר וָארְזָאזָאת הייתה משפחה ענפה, היה לה בית-עלמין נפרד. בכל טיול שהדרכתי במרוקו והמסלול כלל את העיר וָארְזָאזָאת, נהגתי לבקר בבית-העלמין. לאחד הטיולים הצטרף אלי בני יצחק טָנְגִ'י (איציק) ז"ל, ותוך כדי סיור בבית העלמין מצאנו מצבה מאולתרת כי בבתי העלמין בכפרים לא נהגו להקים מצבות. תוך כדי סיור בבית העלמין  גלינו מצבה מאולתרת ועליה כתוב שם הנפטר יצחק טָנְגִ'י כשמו של בני יצחק (איציק) ז"ל. יהי זכר שניהם לברכה לעד.

חשיבותה של העיר החדשה, שמשמשת מרכז מינהלי של השלטונות הצרפתיים. בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל היהודים גרו במלאח תָאוְורִירְת, הרחוק כשני ק״מ מווארזאזאת.

    הנחנו את חפצינו ב"מקלט בנתיב" – מלון ממשלתי קטן של מסילות-הברזל (התחנה הסופית שלהן במראכש, במרחק 205 ק״מ), המצוייד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במלאח.

    עברנו ליד ה"קצבה" של תאורירת (מצודה הפתוחה היום לביקור תיירים. ש"ט), מקום מושבו של המושל אל-גלאווי, שבצידה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חימר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, (ראו תמונה של בניה כזו לעיל. ש"ט) טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגראניט, ולאחד מכן פיתחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפודר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן.

    חצינו ואדי ופנינו אל המלאח. לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כ-"מאה וחמישים שנה". המלאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואתו יצאנו אל ה"מערה" (בית-עלמין, כך מכנים יהודי מרוקו את בית העלמין. ש"ט)  הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני סלע קטנים . ליד הקברים פזורים פכי- חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה. מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר (לרוב אין מצבות בבתי העלמין בכפרי האטלס, נהגו לחרוט את פרטי הנפטר על אבן הסלע ולטמון אותה ליד ראשו. על אבן כזו ראו בפרק ירושלים על רבי שלמה טנג'י. ש"ט). לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת-דקלים השייכת ליהודים. אגב כך סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים (דקל-תמרים שווה אלפיים-שלושת אלפים פראנק,כסף שהיה נהוג אז (כמאתיים חמישים ₪. ש"ט).  ומתכונן לעלות לישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בְּתָאוּורִירְת יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים, שמסרו לי באיזור זה, מדוייקים הם.

    השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה: או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא יסכימו להיבדק ולהיפסל על-ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב"צלא" (חדר, באמת יש שני בתי-כנסת, שניהם בעליית-קיר אחת. בבניין הישן ניבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית-כנסת  שני. החדרים גדולים, עם חלונות.                

משפחת נחמיאש.

בבית-העלמין של שכונת תֶלְמָשְׁלָא שְבֶּוָארְזָאזָאת נקרא "תָאזְדָא" בו טמונים גם רבני משפחת נחמייאש שנקראו "אָיְית נָחֶמְיָיאשׁ" (שבט נחמיאש. ש"ט) רבני המשפחה נודעו בקדושתם המופלגת ביותר וכל מי שלא ניזהר בכבודם היה ניזק מיד. יהודי האיזור נהגו להשטתח ולערוך הילולות על קבריהם בעיקר בחודש אלול.

רבי דוד נָחֶמְיָאש – ההילולא ח' אלול.

הוא המפורסם ביותר שבמשפחת צדיקי נָחֶמְיָאש, שאחדים מהם נערצים ע"י יהודי האזור. הוא אביו של ר' יוסף נָחֶמְיָאש שלימד בְּמָרָאקֶשׁ. הוא היה אדם גבוה, וכאשר היה עובר כל אחד רץ לנשק את ידו.

    גם המוסלמים העריצוהו ונקרא בפיהם: אְסִיִיד דָאוּד חְמְיָאש (האדון דוד חָמְיָאש). נפטר בח'  אלול תרצ"ב (1932). קבור בתאז'דה, פרבר בוארזאזאת.

רבי יעקב נָחֶמְיָאש.

אין הרבה  פרטים עליו. הצרפתים ששלטו במרוקו החלו לפתח את הישובים, וּבְּוָארְזָאזָאת רצו לסלול כביד העובר בתווי של בית-העלמין. המהנדס שטיפל בתכניות השתתק במקום. הם לא ידעו את הסיבה עד שבאו יהודים והודיעו להם שזה בגלל הניסיון לפגוע בקבר הצדיק. גם ערבים שניסו לרעות עדריהם בתוך בית-העלמין נפגעו ומאז כיבדו את המקום.

רבי מסעוד נחמיאש.

שייך למשפחת קדושים בשם "איית נחמיאש". ההילולא לזכרו נהגו לקיים בט"ו באלול ואליה הגיעו רבים מיהודי המקום וכפרי הסביבה

רבי יוסף בר ר' יעקב הכהן (מכונה אֶלְחַדָאד).

הוא בנו של רבי יעקב כהן הקבור בְּטָאזְנָאכְט (TAZNAKHT). באיגרת  שהייתה בידי איש אחד מזרעו, שהוא דור ו' ממנו, וחתומים בה כמה מרבני מוֹגָּדוֹר (אסָוִירָה), בה הוא מתואר בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא ופרישא  (חסיד קדוש ופרוש), כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) יוסף הכהן זצ"ל המלומד בנסים, ומעולם אין תפילתו חוזרת ריקם".

    שימש כדיין וחתום עם רבני העיר מוֹגָּדוֹר [אֶסָוִירָה]. במכתב אחד שבידי זרעו שכתבו חכמי מוגדור הוא מתואר בזה הלשון: "ושמענו ממגידי אמת שאחד מאבותיו הקדושים של החכם הנזכר, היו מהחסידים שנתאספו עם הרב המקובל האלקי כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) שלם (שלום) שרעבי זיע"א להתפלל על ביאת משיח צדקנו, ומפני שבעוה"ר (שבעוונותינו הרבים) עדיין לא הגיע הזמן, נדמה להם דוב של אש מן השמים וערבם אותם.

    יהי רצון שזכותם תעמוד עמנו ועם כל ישראל אחינו אמן כן יהי רצון. ובאותה אגרת  הנזכרת כתוב שבנו של רבי יוסף הוא או"צ (אור צדיקים) חסידא קדישא (חסיד קדוש), החכם  השלם שאין גומרין עליו את ההלל, מזר"ק  (מזרע קודש).

    בעת שנתבש״מ היה מדבר עם אליהו הנביא ז״ל והיה קורא "יגילו וישישו וישמחו בך מבקשי נפשי", הרב הנזכר הוא בנו של הרה״ג [הרב הגדול] חסידא קדישא (חסיד קדוש) רבי יעקב זצ״ל הקבור בעיר תָאזְנָאכְאט. רבי יוסף נפטר ונקבר בעיר  וארזאזאת בירת האטלס.

רבי יוסף בר ר' יעקב פִּינְטוֹ.                                                                                          

הוא אחד מחמישה בנים שהוליד רבי. המקובל האלקי. הוא בנו של המקובל האלקי רבי יעקב פינטו זיע"א ממראכש (דודו של הצדיק הנודע רבי חיים פינטו הגדול זיע"א), היה מחכמי העיר מראקש וחתום בפסק-דין אחד עם החכמים שבמראקש בשנת תצמי"ח פ"ק [1748].

    הסיבה שבגינה עקר רבי יוסף ממראכש לוארזאזאת הייתה משום שרבי יוסף סבר שצריך לכוון כונה אחרת באחד מקטעי התפילה בשונה מסברת מקובלי מראכש כששח זאת לאביו נענה אביו שבמראכש אינו רשאי לכוון כסברתו ועליו לגלות למקום אחר ושם יוכל לכוון כאשר ישר בעניו. וכך היה. מוצא המשפחה מהעיר מָרָאקֶש, ואחר כך הוא עבר לעיר וָארְזָאזָאת. רבי יוסף ידוע למלומד בנסים. יוסף ידוע שהיה לו ישיבה עם שלושים וחמש תלמידים ע"י תאורירת (שכונה ב וארזאזאת).

במכתב המלצה מחכמי מראכש לאחד מזרעו נכתב בזה הלשון: "בן לאו"ץ [לאותו צדיק] העניו הרב הכולל בישראל להלל המלומד בניסים אשר אור תורתו זורחת בכל העולם חסידא קדישא ופרישא [חסיד קדוש ופרוש] אשר יצק מים ע"י אליהו הנביא זיע"א בעל המחשבה צחה דרושים נחמדים עה"ת [על התורה] שמו כשם רבו הרי"ף זיע"א אדונינו מורינו כמוה"ר יוסף פינטו" (הובא בספר "אבני זיכרון") בספר "מלכי רבנן" כותב בערכו שהוא מלוב"ן [מלומד בנסים] וראה חתימתו על פס"ד [פסק-דין] עם א' מחכמי מָרָאקֶשׁ.

    לאחרונה יצא לאור ספרו "לקח טוב" ג' חלקים, דרשות על התורה ועוד. על זרעו של רבינו יוסף פינטו נמנים גאונים וקדושים רבים שחיו ופעלו בעיקר במראכש (ראה בספר "אבני זכרון").

    מועד פטירתו לא ידוע. הוא  ועל פסק-דין בו הוא חתום עם חכמי מָרָאקֶש משנת תצמי"ח (1778) ולפי זה אפשר לדעת באיזה תקופה הוא חי. נפטר ונקבר בְּוָארְזָאזָאת.

  רבי יִחְיָא בן ברוך

  אין בידי פרטים אודות הצדיק ובכלל לא ידעתי על קיומו. באחד הטיולים שהדרכתי וכלל העיר וארזאזאת אחת המטיילות דרשה להגיע לציון הצדיק. בערב אחרי שהמטיילים התפזרו עליתי על מונית וביקשתי מהנהג להובילני לציון של הצדיק על פי הפרטים שהיו בידי. בהגיעי למקום הופתעתי לראות קומפלקס מפואר שכלל: בית-מלון מפואר, בית-כנסת, אולם לבאי ההילולא. אוהל ומצבה משיש מפואר. צילמתי את המצבה והעתקתי את הכיתוב עליה שאגב לא צויין בה מועד פטירתו.

הכיתוב על מצבת קבורתו

זאת  מצבת  הרב  הקדוש  פטיש  החזק  מעוז  ומיגדול

מזרע קדוש טהור שושלת יוחסים  גזע אתנים  בנש"ק

הענק דומה לשורשים מלא מצוות כרימון חבצלת השרון

מגזע  אהרן  חסידא  קדישא  ופרישא

איש אחד מן הרמתיים בר אוריין ובר אבהן המלומד בנסים

שמו  נודע  בשערים  במדינות  ובכפרים

פוקד עקרות ורופא חולים וזוקף כיפופים

ועונה בצרות לכל קוראי אליו בקשת אדמו"ר

יחיא בן-ברוך הן הכהן אזוג זלה"ה

שנתבש"ם זה כמה שנים רבות

בעיר וארזאזאת זיע"א ונקבר בעיר וארזאזאת

                 תנצב"ה

רבי יעקב בָּרְדִיעִי.

לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא אחד מעשרת החכמים  שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו בתקופה קדומה.

על רבי  יעקב ע"ה מסופר:  "פעם היה  רכוב  על סוסו  ורדפו  אחריו  שודדים, הוא  נכנס  לתוך  סלע  ושם הוא נעלם. כאשר ראו זאת המוסלמים הפכו את המקום לקדוש שלהם, השתטחו על קברו ואף בנו מעל קברו מבנה כיפתי.

    הצדיק הופיע בחלומו של יהודי מקומי והודיע לו שהוא רבי יעקב בָּרְדִיעִי וציין בפניו מקום קבורתו בוארזאזאת ומאז היהודים  החלו לפקוד את קברו.

צדיקים שאין עליהם פרטים

רבי יוסף טנג'י 

רבי יוסף נחמיאש 

הישוב

זהו אחד מנווה המדבר החשובים של האזור במרוקו היא יושבת לרגלי ג'בל ארפוד נבנתה על ידי הצרפתים ושימשה בתחילה כבסיס צבאי ומרכז מינהלי של כפרי הסביבה.

ישוב שקט ומהווה בסיס חלופי למסלולי הליכה במדבר אל ארג שבי, אבל רוב המטיילים מעדיפים להמשיך למרזוגה (דיונת החול הגדולה) הממוקמת למרגלות הדיונות.  מספר תושביו כ-8.000 נפש

    בנייניה צבועים באדום ובולטים בניגודם לרקע המדברי. בארפוד בתי מלון טובים, ושוק תוסס. תושבי האיזור גרים בישובים מבוצרים הידועים בכינוי קְסוּר ומאופיינים בחומות גבוהות, בבתים צפופים ובסימטאות מתפתלות שסיפקו הגנה הן מפני השבטים הנודדים והן מפני השמש היוקדת. אוכלוסיית העיר, כ-25.000 נפש.

    ענף התיירות התפתח בה, והיא משמשת גם כנקודת יציאה לסיורי ג׳יפים במדבר הסהרה. נוכחות הישראלים במקום גבוהה מאד ואני יכול לציין שלפעמים נוכחותנו גבוהה יותר מתיירים מארצות אחרות. נוכחות הישראלים במקום משתי סיבות. זו העיר בה התגורר באבא סאלי זצ"ל, ולהבדיל סיור הג'יפים בְּמָרְזוּגָּה.

    זהו אזור עשיר בתמרים ונטועים בו מעל מיליון עצי דקל המניבים תמרים מזנים שונים (בּו שֶׁקְרִי, בּוּ פְקוּס, בּוּ מָגְ'הוּל ועוד) ובחודש אוקטובר מתקיים חג התמר בהשתתפות להקות מקומיות. עצי התמר הם גם הגנה מפני קרני השמש הלוהטים.

    אחת המכות היא נדידת החולות המכסים כל חלקה טובה ואפילו כבישים ולאורך כבישים נראה לפעמים עצי ערער או שדרות של קני סוף לעצירת נדידת החולות.

    בארפוד נמצאים מפעלים לעיבוד שיש ובהם מתבצע תהליך עיבוד השיש. לאחר הוצאת סלע השיש מהאדמה, העבודה הראשונית היא חיתוכם ל״פרוסות״ בעזרת מכונה איטלקית עם להבים מיהלום. כדי לחתוך גוש בגודל הזה נחוץ שבוע שלם. על בסיס ״פרוסות״ כאלה יוצרים מוצרים שונים: שולחנות, צלחות, מזרקות, ועוד לאחר מכן המוצרים עוברים במכונות לשיוף ולהברקה. לצורך ייצור מוצרים עדינים יותר משתמשים גם בפטיש בכדי להוציא את המאובן.

    בנוגע להיווצרות המאובנים יש שתי גרסאות: א. ההתייבשות ההדרגתית של חלק מהאוקיינוס גרמה להצטברות בעלי החיים. ב. אירעה התרוממות הדרגתית של היבשה ללא התפרצות וולקנית

   כשלשה ק"מ מצפון לארפוד שוכן הכפר הברברי המבוצר קסר מעדיד שכדאי לבקר בו. באוקוטבר מתקיים בישוב פסטיבל תמרים גדול מלווה במוסיקה וריקוגים 

יהודים.

בשנות החמישים מנתה אוכלוסיית העיר כ- 3.500 תושבים.  שליש מהם היו יהודים. לא היה מלאח בארפוד, והיהודים גרו בשכנות לתושבים האחרים ורוב החנויות במרכז העיר היו שלהם.

    יש שרידים של שני בתי-קברות יהודיים. העתיק קיים מן המאה ה- 17, עוד לפני שהוקמה העיר, ויהודים שנפטרו נקברו בו מאז ועד אמצע המאה  ה- 20 , הוא נמצא מעל אפיק ואדי זיז, ליד עין אלמשרפה. הקברים בו פרוצים והמצבות מנותצות                                    

    הערה: בארפוד ביקרתי מספר פעמים ואכן המצבות היו הרוסות בחלקן, או שהחול העלים אותן – האזור הוא מדברי ובו נדידת חול גדולה, לאחרונה תקעו בחולות גדר צפופה של קני סוף יבשים העוצרים נדידת החולות. הפתרון בא הודות לפעילותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א רבה של העיר רמלה, סביב בית העלמין הוקמה חומה, כל הקברים שופצו וסויידו, יש שער ברזל, ושומר קבוע השומר במקום.

    קברו של רבי שמואל אבוחצירא הקבור בבית עלמין זה גם שופץ, נבנה מעליו מבנה ומוחזק בו שומר ערבי. (עם רבי יחיאל היה לי הכבוד להדריך מספר קבוצות מטיילים שיצאו למרוקו בראשותו.

   כאני עם קבוצת מטיילים בעיר לא שוכחים לבקר בית בו נולד באבא-סאלי יש לציין שהדיירים הערבים קבלונו יפה ואיפשרו לנו לסייר בכל פינה בבית זה.

ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.

        תירגמתי צרפתית מספרה של הסופרת היהודיה מקזבלנקה נינה בנון GUIDE ET HISTOIRE DU MAROC

       עמיר ש. מרוקו הקסומה (התשס"ז)

       ידע אישי

רבי יִחְיָא תורג'מן.

רבי יִחְיָא היה איש תמים וירא שמים, והיה מגבירי ועשירי העיר אֶרְפוּד.

    הרבניות פְרִיחָה וחנה כהן זצוק"ל מספרות: "רבי יִחְיָא היה סוחר גדול בתבואה והיו לו אוצרות של חטים ושעורים. שנה אחת ירדו גשמים עזים ביום חג הפסח וחדרו לתוך האוצרות והחמיצו כל החיטים והשעורים עד שצמחו ויצאו ממפתני האוצרות עשבים. שאלו את האדמו"ר (בָּאבָּא-סָאלִי) מה לעשות?. האדמו"ר פסק: "חייבים לשרוף את הכל כדין חמץ פסח". ושרפו את כל החיטים והשעורים בחול המועד.

    ביום מן הימים בא רבי יִחְיָא תוֹרְגְ'מָן להקביל את פני בָּאבָּא-סָאלִי, הם דיברו על זכיות האדם בצדקות ומעשים טובים. התגלגלה השיחה על רבי משה תוֹרְגְ'מָן, והאדמו"ר אמר לו: "אמנם זכות גדולה נפלה בחלקי לכלכל את שיבתו של מורי ורבי, אך מאהבתי אותך הנני מוכן שגם אתה תשתתף עמי במצווה זו. "מוכן אני" השיב רבי יִחְיָא, אך בתנאי שנשתתף אני והוא בעולם-הזה ובעולם-הבא, ממש כיששכר וזבולון", בוא עמי ונלך לדבר עם מור אחי רבי משה ונגמור את העניין בכי טוב". מיד נסעו לְרִיסָנִי, והאדמו"ר הציע למורו ורבו את ההצעה הנ"ל. ענה רבי משה ואמר: בָּאבָּא-סָאלִי! "לו היה אדם אחר מציע לי ההצעה הזאת, לא הייתי עונה לו, אך מפני כבודך ואהבתך אני עונה, וכי יודע אני אם בכלל יש לי חלק לעולם-הבא עד שאתחלק עם איזה שהוא אדם אחר?. הדבר לא בא בחשבון כלל ועיקר, ומעדיף אני להישאר עני ומרוד ולא לעשות הסכמים כאלה"

רבי יצחק נזרי.

נולד בעיר אֶרְפוּד. הוסמך ע"י בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי ורבי מאיר בנו של הבָּאבָּא סאלי. היה שוחט בודק, מוהל ומלמד, דרשן. המיוחד שבו היא יראת שמים אוצרו. ידוע וכן מובא בספר "מאור ישראל" שהבאבא סאלי נתן כתבי הסכמה אלא ליחידים וביניהם הרב המחבר   

רבי מָסְעוּד שֶטְרִית המכונה בָּאבָּא-סִידִי – ההילולא כ"ד כסלו.

הוא אחיו החורג מן האם של בָּאבָּא-סָאלִי, ידוע כאיש חכם, פיקח ושנון בכל ענייני שמים וארץ. שמחה וחדווה תמיד עמו היו שרויים.

    היו תקופות שְבָּאבָּא-סִידִי שלח ידו במסחר זעיר ואחד מהמסתחררים אתו, היה סוחר ערבי קנאי. כאשר הערבים הרימו ראש  בתקופת מירדם נגד הצרפתים וגאוותם הלאומית הרקיעה שחקים, היה אותו סוחר מבשר לבָּאבָּא-סִידִי חדשים לבקרים, כי הנה הצורר מוּלָאי מוֹחָמֶד וחילו כובשים את העיר, שוחטים את היהודים ובוזזים את רכושם.

    בָּאבָּא-סִידִי ללא טמן ידו בצלחת והשיב לו: "לעולם לא תזכו ליום הזה, נהפוך הוא, אותו רשע תקולל חלקתו, ואדרבא הוא יהרג ע"י הצרפתים והם יבוזזו את רכושו".

    בכבוש הרשע את חבל תָּפִילָאלְת מידי הצרפתים, הלך אותו סוחר ערבי והלשין על בָּאבָּא-סִידִי, ופירט דבריו בפני אותו רשע. עלתה חמתו של אותו רשע באפו, וציווה על הערבי שילך ויביא את בָּאבָּא-סִידִי להישפט בפניו. בשמחה רבה הלך אותו ערבי ובא אל בָּאבָּא-סִידִי עם הזמנה בידו בה התבקש בָּאבָּא-סִידִי לבוא, מיד, להישפט בפני אותו רשע, באומרו לו בצהלה: "הגיעה שעתך להיהרג" כאשר דיברתי". בפיקחותו ובשנינותו הציל בָּאבָּא-סִידִי את עצמו, כשומעו את דברי הערבי, לא נבהל, הראה לו פנים שוחקות והזמינו לאכול ולשתות. הערבי ישב ואכל, ובינתיים בָּאבָּא-סִידִי הכין שני ראשי סוכר גדולים, כמות של תה וסכום כסף והגישם לפני הערבי כדורון ואמר בלבו: "השוחד יעוור עיני חכמים, וכל שכן השוטים. ואכן כך היה. השוחד פעל את פעולתו ולאחר דקות אמר הסוחר הערבי: "יָא בָּאבָּא-סִידִי אני כבר הילשנתי עליך, ואם לא אביאך לפני מוּלָאי מוֹחָמֶד נפשי תחת נפשך, כי יאמר שאני שקרן ורמאי, התלוצצתי עליו בדבר ועשיתיו ללעג ולקלס, ובודאי יהרגני. עוץ נא עצה איך לצאת מהצרה הזאת?". תשובת בָּאבָּא-סִידִי: "אמור לו הלכתי לרובע היהודים וחיפשתי את האיש, ביקשתיו ולא מצאתיו, שאלתי אודותיו את היהודים וכולם ענו בבכיה ובדמעות שהיהודי נפטר זה כמה ימים". שמח הערבי על העצה והלך להודיע לרשע כי היהודי המבוקש נפטר. נפטר צעק הרשע? אם כן אשלחך אליו לעולם האמת ותביאיהו אלי ומיד ערף את ראשו וכך ניצל הבאבא-סידי. באבא סידי נתבש"ם  כ"ד כסלו

רבי שמואל אָבּוּחָצִירָא בר ר' אהרן – ההילולא י"ט אייר.

רבי שמואל נולד בשנת תרנ"א (1891) בעיר אֶרְפוּד (ERFOUD) שבחבל תָּפִילָאלְת (TAFILALT) לאביו רבי אהרן ונקרא שמו בישראל שמואל ע"ש של רבי שמואל אבי השושלת אשר מנוחתו כבוד בדמשק.

    רבי אהרן קרא וכינה את בנו שמואל עוד בילדותו בשם "רבי שמואל", וזאת בניגוד לשאר התארים שהיו נפוצים בחבל תָּפִילָאלְת לכנות חכמים בתואר "בַּאבַּא" כדוגמת הבַּאבַּא סָאלִי וְהָבַּאבַּא חָאקִי זצ"ל. בשם זה נהגו לכנותו כל ימי חייו.

    כבר מקטנותו ניתגלו בו ברבי שמואל סגולות נפשיות, צניעות, ענווה ועוד. אביו רבי אהרן זצ"ל דאג לו לרב מלמד שילמד אותו לבדו תורה, מוסר ויראת שמים. הרב המלומד היה רבי מָסְעוּד אָסָרָף זצ"ל שהיה אדם גדול בתורה וביראת שמים והיה מקורב למשפחה, וכשגדל רבי שמואל עבר ללמוד בישיבה המקומית של המשפחה. בראשונה אצל המרן הקדוש רבי רבי דוד אָבּוּחָצִירָא הי"ד (ה' ינקום דמו, ראו עליו בערך העיר ריסאני. ש"ט) ואצל רבי משה תוֹרְגְ'מָן (ראו עליו בערך העיר ריסני. ש"ט) יחד עם רבני המשפחה ועוד רבנים נוספים שהיו בישיבה.

חסידותו ופרישותו

נוסף על לימודו הקבוע בישיבה, היה רבי שמואל מקדיש את שאר זמנו בבית להתבודדות לבין קונו. התנהג בחסידות יתרה והצנע לכת בעבודת ה' לילה כיום יאיר בחשכה, וקיים את הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו" (ישעיה ח'/ו'). הוא אף נמנע מכל דבר שהיה עלול להפריע לו בלימוד התורה הקדושה.

שקדנותו בתורה

רבי שמואל זצ"ל היה בקי בשישה סדרי משנה כמעט בעל-פה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא ושאר המפרשים. בקיאותו הרבה במשניות, נבעה מהתמדתו בלימוד המשנה ובשינון ח"י פרקים בכל לילה כמובא בתיקונים, שלימוד המשנה הוא תיקון לנשמה, כי משנה אותיות נשמה כידוע, וכמו שאמרו חז"ל "במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידיו חבילות של משנה" (ת. בבלי, מ. סנהדרין מ"ב/א').

     כמו-כן התמחה רבי שמואל בלימוד התנ"ך על פירוש רש"י, מצודות רד"ק ועוד. על בקיאותו בתנ"ך מסופר שבאחד הימים נעדר רבי שמואל מהישיבה לתקופה מסוימת מבלי שהודיע מראש לחבריו לסיבת היעדרותו, בתום התקופה הופיע בבית-המדרש. על שאלת חבריו על סיבת היעדרותו השיב רבי שמואל: "זוכרים אתם כאשר היינו עסוקים בלימוד גפ"ת (גמרא, פוסקים תנ"ך) והיגענו לפסוק מהתנ"ך שהוזכר בתלמוד וחלק מהתלמידים לא ידעו את מקומו וסדר קריאתו, אני אז הרגשתי עלבון על כך, ואמרתי לעצמי: "איך אפשר ללמוד תורה שבעל-פה לפני לימוד תורה שבכתב? לכן החלטתי וישבתי בבית ולמדתי את כל עשרים וארבעה הספרים על מפרשיהם. מיד נטפלו אליו חבריו בשאלות רבות, ועל כל שאלה ושאלה ענה בבקיאות מדהימה בבחינת, "אף חוכמתי עמדה לי" (קהלת ב'/ט') תורה שלמדתי, היא שעמדה לי, ובבחינת: "יגעת ומצאת תאמין" (שו"ת ח. יעקב, א. חיים)   

חן ערכו מי ימלל

מרוב פרישותו וחסידותו, השתדל מאד רבי שמואל להימנע מלהשתתף במסיבות כלשהן, מחשש לביטול תורה, ואפילו בסעודות מצווה מיעט ליטול חלק, אך ככל שהירבה בפרישות כך גדלה ההערכה וההערצה אליו מצד בני-קהילתו וכל מי ששמע על גדולתו, ובפרט מצד גדולי הרבנים ובני משפחה.

לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם…   

ברבי שמואל הייתה מידת ההסתפקות במועט, והוא לא התאונן מעולם על דוחק הפרנסה ועל קשיי המחיה, אף על-פי שלא עסק בשום משרה המכניסה אמצעים למחיה, אפילו לא בימים של מלחמת העולם השניה אשר קשיי הפרנסה היו מנת חלקה של כל האוכלוסיה, והוא העדיף למצות סיפוק ומרגוע לנפשו ע"י לימוד תורה יומם ולילה.

    רבני המשפחה בדאגתם הרבה לרבי שמואל ולנוכח המצב העגום, לא יכלו לשבת בשקט מבלי ללחוץ על רבי שמואל לצאת מארבע אמות של הלכה ולעשות למען פרנסתו. הירבו לבקש ולהפציר בו לצאת לפחות לערים הסמוכות. בהפצרות כאלה הירבו בעיקר הרבנים רבי מָכְלוּף אָבִּיחְצִירָא זצ"ל ורבי יצחק זצ"ל. לבסוף לאחר הפצרות חוזרות ונישנות, נענה רבי שמואל לבקשתם ונאות לצאת לערים הסמוכות. באותו זמן נדרש כל אדם לשאת את המסמכים המעידים על זהותו ביחד עם תמונתו. רבי יצחק זצ"ל טרח והביא צלם, צילם את רבי שמואל בביתו והכין עבורו את כל המסמכים הדרושים, נוסף על כך, הודיע רבי יצחק בערים הסמוכות על בואו של הצדיק אליהן וביקשן לכבד את הרב ביד נדיבה, יאה ונאה לכבודו של רבי שמואל.

    רבי שמואל יצא בבוקרו של יום חמישי מהלך נסיעה של כשעתיים וחצי, בהגיעו לעיר קְסֶר-שׁוּק  (אְרָאשִׁידִיָה היום. ש"ט) התקבל על-ידי אנשי-העיר בכבוד גדול. בשבת ישב ציבור גדול לצידו בסעודה תוך התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.

המשך דרכו בקודש             

רבי שמואל נשאר לגור בעיר אֶרְפוּד, והמשיך כדרכו בקודש לעסוק אך ורק בלימוד התורה ובעבודת הבורא, הוא דחה בשתי ידיים כל הצעה שהוצעה לו מטעם הקהילה לעסוק במשרה או בשררה כלשהי, מחשש שהדבר ימנע ממנו להמשיך בלימוד התורה ובעבודת ה' אשר בהם חשקה נפשו. 

שאול טנג'י- ארפור 1/2

שמירת ברית קודש

הרב הירבה בכל הזדמנות לדבר בשבחו של האדם אשר נזהר בשמירת אות ברית קודש, ובמיוחד הקפיד לדבר על כך בהספדים של אנשים צדיקים אשר רבי שמואל ידע עליהם כי שמרו על-כך כל חייהם אשרי חלקם.

    רבי יצחק שטרית בנו של הבָּאבָּא סִידִי זצ"ל סיפר אף הוא שכאשר היה שרוי במחיצתו של הצדיק רבי שמואל זצ"ל תקופה ארוכה וממושכת במיוחד בלילות כאשר הרב היה נמצא בביתו, היה הוא מחזיק בידו את הנר כדי שהרב יעיין בספר לאורו, כיוון שחבל תָפִילָאלְת לא היה מחובר לחשמל.

    התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.

כתבי-יד קודשו           

רבי שמואל זצ"ל חיבר בכתב-ידו הקדושה כהכנה להדפסה בבוא העת, אוצר נחמד ונכבד של חידושי תורה, בנ"ך, בגפ"ת (בגמרא, פוסקים תנ"ך או גמרא, פירוש רש"י, תוספות) ובמדרשי חז"ל. קינות של חורבן בית-המקדש, בקשות ותחינות על כלל ישראל, כל דבריו נכתבו על גיליונות ניר קטנים, חוברות אישה אל אחותה, כמו-כן כתב בקשות ופיוטים במליצה נאה ובלשון חכמים. וכך הצטבר ביד הרב קובץ גדול של חיבורים.      

העלמות אוצר חיבוריו       

הימים היו ימים קשים ממש לתושבי חבל תָּפִילָאלְת בבוא עליהם איש רע מעללים ואכזר שבא ממרחקים ולא היה מוכר להם לא בשמו ולא במקומו, הוא כבש בחוזק יד את חבל תּפִילָאלְת והמחוז. שלט ומשל בעריצות ובאכזריות רבה בתושבי המחוז. שדד את ממונם ורכושם, הרג הרבה נפשות והפיל חיתתו על הבריות. שמו היה לשימצה "בן-קָאסֶם" ימח שמו וזיכרו. האיש לא פסח על היהודים ועשה בהם שמות, עד אשר העז לשלוח ידו בצדיק – הרב הקדוש עטרת ראשינו ותפארתנו רבי דוד אָבִּיחְצִירָא זצ"ל הי"ד (ראו עליו בערך ריסאני. ש"ט) אשר הוצא להורג על-ידו ביום שבת קודש י"ד כסלו שנת תר"ף (1920). בשל התלאות היהודים נאלצו לברוח בהיחבא ובסכנה גדולה מן העיר, בניסיון למלט נפשם מיד הצורר, כאשר השאירו אחריהם את ממונם ורכושם, ובקושי רב מצאו מקלט בערים הסמוכות. גם רבי שמואל נמלט מעירו לעיר אֶרְפוּד, ואף השאיר אחריו את רכושו ואת כתבי-ידו, לאחר שוך הסערה חזרו חלק מהנמלטים אל בתיהם. הדבר הראשון שעשה רבי שמואל היה לשלוח שליחים מיוחדים להביא אליו מה שנשאר, ובמיוחד את כתבי-היד היקרים מפנינים, אך לרוע המזל חזרו השליחים כלעומת שהלכו בידיים ריקות ובפיהם הודעה שלא מצאו דבר וחע"ד (ועבל על דאבדין). רבי שמואל הצטער מאד על אבדן רכושו הרוחני, אך למרות הכל קיבל עליו את הדין באהבה, וציטט בפיו מאמר התלמוד: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה" (ת. בבלי, מ. פסחים כ"ב/ב'). רבי שמואל לא חזר עוד לעסוק בחיבורי תורה כי האמין שמן השמים מעכבים בעדו.

סיפורים הקשורים בצדיק רבי שמואל זצ"ל.

סיפור 1. על חטא שחטאנו בצעדי רגליים

בימים שרבי שמואל התגורר בְּאֶרְפוּד, בא אליו אחד מקרובי משפחתו, יהודי ירא שמים ושמו מָסְעוּד ז"ל. בכל פעם שהזדמן אותו יהודי לעיר אֶרְפוּד לרגל מסחרו, נהג לבוא אל ביתו של רבי שמואל לשהות במחיצת הצדיק ולהתברך מפיו.

    פעם אחת בערב ראש חודש בא מָסְעוּד לבקר כמנהגו, ולאחר סעודת הצהרים עמד לחזור לביתו. אמר לו רבי שמואל: "השאר עמנו לכבוד ראש החודש עד מחר וסע לשלום". מָסְעוּד לא הסכים להצעה ללון בביתו של הצדיק וטען כי נחוץ לו להגיע באותו היום לרגל עסקיו למקום מסוים ולהביא סחורה לביתו לפני רדת החשכה. רבי שמואל לא הפציר בו והאיש יצא לדרכו, לאחר צאתו את פתח הבית, קרא רבי שמואל לרעייתו הרבנית עְזִיזָה ע"ה ואמר לה: "תנעלי את הדלת כי האיש צריך לחזור, אולם אם ידפוק על הדלת אל תקומי לפתוח לו".

    אותו היום היה מזג-אוויר בהיר ונוח, אולם אך יצא האיש לדרכו משער העיר, החלה סערת רוחות חזקה אשר מנעה את המשך נסיעתו. היהודי התחרט שלא שמע בקול הרב, ומיד שם פעמיו לחזור על עקבותיו ע"מ להגיע בחזרה לביתו של רבי שמואל. כאשר הגיע לביתו של רבי שמואל, נקש על הדלת מספר פעמים אך לא נענה. הוא החל לקרוא בקול: "האם עלי להישאר בחוץ?, לביתי לא הגעתי, וגם כאן לא אמצא מחסה?, חטאתי שהמריתי את פי הרב". רק אז פתח לו רבי שמואל בכבודו את דלת ביתו ואמר לו בבת-צחוק: "למה לא המשכת בדרכך?". נענה האיש ואמר: "על חטא שחטאנו בצעדי רגליים" (סדר ר' עמרם – יום הכיפורים).                   

סיפור 2. ברכת איסרו חג הפסח

במוצאי חג הפסח לרגל חג המימונה, הגיעה קבוצה של כעשרים וחמישה אנשים צעירים לביתו של רבי שמואל זצ"ל, ע"מ לקבל את ברכתו כפי שהיה נוהג מדי שנה. מחמת חוסר מקום בשל ריבוי מבקרים בביתו של הרב, נאלצה הקבוצה לדחות ביקורה בבית הרב עד למחרת. כאשר הגיעה למחרת, הוציאה להם הרבנית חצי בקבוק מָחְיָא (העָרָאק) תוך הצדקות שזה מה שנשאר מהלילה. אחד מהקבוצה לקח את הבקבוק באומרו שהכמות שנמצאת בבקבוק לא תספיק אפילו לו לבדו. רבי שמואל לקח ממנו את  בקבוק המָחְיָא (העָרָאק) כרך עליו מפית שולחן לבנה, והניח את הבקבוק על השולחן ואמר: "כד  המָחְיָא (עָרָאק) לא תכלה, ותשתו מזה עד שתאמרו די". ואכן כך היה. היה מוזג להם כוסות מלאות; שתו, שרו ושמחו עד שהתעייפו מהשמחה ומהשתייה, לאחר שהסירו את מפית השולחן שעטפה את הבקבוק נוכחו לדעת נשאר כבתחילה.

סיפור 3. הציון בארפוד

לאחר פטירת הרב הצדיק רבי שמואל זצ"ל זיע"א, ונטמן בחלקת קבר מיוחדת בבית-העלמין בְּאֶרְפוּד. בזמנו הייתה חברה קדישא אשר כולה הייתה מורכבת על טהרת אנשים צדיקים ויראי-שמים, ובראשם איש חשוב בשם רבי מאיר שֶׁטְרִית ז"ל אשר כיהן כנשיא החברה-קדישא. באחד הימים עבר סמוך לציון של הצדיק,  איש ערבי צעיר פוחז, הוא ניסה לפגוע בציון הקדוש, ומיד חש כי נפגע במוחו ויצא מדעתו. כשצעד לביתו ניכר היה בו שהשתנה, והתנהגותו הפכה למוזרה. קרוביו ניסו לדובבו ולהציל מפיו מה אירע? היכן היה? ומה עשה? לבסוף לאחר מאמצים מרובים הצליחו להוציא ממנו כי ניסה לפגוע בקבר שבבית-העלמין היהודי. מיד הלכו קרוביו ביחד עמו לאתר את מקום הקבר. כאשר הבחינו מי נטמן שם, הבינו מיד כי יד הצדיק הטמון שם היא אשר פגעה בו על שניסה לפגוע בציון. מיד הלכו משם ופניהם אל נשיא החברה-קדישא רבי מאיר שטרית כשבידם דורון ומנחות. לאיש שנפגע קשרו את ידיו לאחור, התוודה וביקש סליחה מכבוד הצדיק אשר את כבודו הוא חילל. הוא קיבל על עצמו לשלם כופר כפי שיעשה עליו, ובלבד שיחזור לאיתנו. בני משפחתו והוא הפצירו בפני החברה-קדישא ללכת לקבר הצדיק ולהתפלל למען ירפא האיש ממחלתו, וכך היה, לא עברו מספר ימים והאיש שב לאיתנו כבראשונה וחלפה מחלתו.

    הסיפור הזה היכה גלים בעיר ובכל הסביבה, והכל נהגו בכבוד הצדיק הנפטר זצ"ל, מנהג של כבוד כיאה וכנאה לקדוש בן קדושים.  

סיפור 4. שוטר עריץ בא לעיר

בשנת התשט"ו (1956) מרוקו קיבלה עצמאותה והצרפתים והספרדים עזבו את מרוקו הממשלה המרוקנית מינתה אנשי קשר מטעמה. לעיר אֶרְפוּד הגיע ראש עיר חדש והוקמה משטרה מקומית עליה מונה מפקד תחנה עריץ בשם אֶל-מָצְרִי אשר הייתה לו שנאה כלפי היהודים, ובפרט כלפי ישראל, אשר בגללה נחשדו יהודים בהעברת כספים ממרוקו לישראל. המפקד החליט ליידע את המושל על חשדות אלו, באומרו שלכל יהודי יש מסמכים וניירות בביתו שאכן נכון הדבר. דברי המפקד היו בבחינת חומר למחשבה אצל המושל, אשר החליט מיד לאמת את דברי המפקד ע"י עריכת חיפוש פתאומי בכל בתי היהודים. בחיפוש שנערך נתגלו מסמכים וקבלות של קק"ל ויוצא בזה. אותם יהודים הוכו ועונו קשות ואף נאסרו. פחד ואימה גדולה הייתה מנת חלקם של תושבי העיר אֶרְפוּד אשר לא מצאו מנוח לנפשם. היה זה בחודש סיוון התשכ"ב (1962). באחד מלילות הקיץ, צעדו בדרכם לעיר אנשים מקומיים סמוך לבית העלמין היהודי. בעודם צועדים ראו מרחוק אורות במרכז בית-העלמין ושמעו קולות שירה וריקודים. הם החישו את צעדיהם בפחד ורעדה והגיעו לאֶרְפוּד באישון לילה. בכניסתם לעיר הלכו אל ביתו של מפקד תחנת המשטרה, שהטיל חיתתו על תושבי העיר היהודים, העירו אותו משנתו וסיפרו לו: "ראינו בבית-העלמין היהודי הסמוך לשער העיר, מחזה נוראי". הם תארו בפניו את כל מה שראו. מיד הוא קם, נטל את השוט בידו ויצא לכיוון בית-העלמין לראות במו עיניו את מה שסיפרו לו. בעודו מתקרב, ראה והנה אמת הדבר. אלומת אור ניצבת מעל קבר הצדיק רבי שמואל זיע"א ואנשים רוקדים סביבה, רעד ופחד נפלו עליו, והוא נשאר נטוע על מקומו כאבן. כשהוא סמוך על קיר חומת בית-העלמין עומד ומשתאה ואינו מאמין למראה עיניו. ניגש אליו אחד מבני החבורה ואמר לו: "דע לך! כי אנו שומרים על העיר ומתפללים לשלומה, וזכות הצדיק השוכן כאן, היא המגינה על העיר ויושביה, וכשסיים האיש את דברו נעלם מן העין. מפקד התחנה עמד נפעם ונרעש מן המחזה אשר נגלה לעיניו, והתקשה להאמין שזו מציאות. לאחר שהתעשת מהמחזה, שב לביתו והמתין בקוצר רוח לאור הבוקר. באור ראשון הלך מפקד התחנה לביתו של המרא דאתרא (רב העיר/המקום) האדמו"ר רבי מאיר אָבּוּחְצִירָא זצ"ל (ראו עליו לעיל בערך ירושלים. ש"ט) וסיפר לו כל מה שקרה לו. בָּאבָּא מאיר הרגיעו ואמר לו: "דע לך ששם קבור הרב הקדוש קבי שמואל אָבּוּחְצִירָא זצ"ל אשר נפטר לפני כמה שנים ושם מנוחתו כבוד. רבי מאיר סיפר למפקד התחנה על קדושתו וגדולתו של רבי שמואל, וגם גילה  את אוזנו כי בנו של רבי שמואל רבי אליהו שליט"א מתגורר בעיר ברחוב פלוני. בערב שבת קודש סמוך לכניסת השבת, היה הרב אליהו בדרכו לבית-הכנסת של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר לתפילת ערבית של ליל שבת. והנה הוא רואה את מפקד התחנה עומד מולו ומצדיע לו. רבי אליהו שליט"א התפלא על כך מאד. מה יום מיומיים? האם זה הקצין מפקד התחנה שכל אנשי העיר רועדים מפניו קם ומצדיע ליהודי?. הרב אליהו המשיך בדרכו, ולאחר תפילת ערבית סעד על שולחנו של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר וסח לו את המעשה שאירע עם מפקד התחנה. ענה רבי מאיר ואמר: "הכבוד אשר זכית לו, הוא בזכות אביך הצדיק רבי שמואל וזכות אבות לבנים תזכור"

    מאז מפקד התחנה העריץ שינה את אופיו ויחסו לטובה, ואף הפך להיות "אוהב ישראל", והיה עובר בין בתי העסק של היהודים ומספר להם המחזה הנורא שראו עיניו, ועל גודל שבח הצדיק רבי שמואל. מביע חרטה על עוגמת הנפש והצער הרב שגרם ליהודים, וקיבל על עצמו להבא שישתדל בכל כוחו ומאודו לעזור ליהודים ככל אשר ידרש, וכל זה בזכות הצדיק ע"ה שדאג לשלומם של אנשי העיר, ולמצבם הקשה שבו היו נתונים. זכות הצדיק תעמוד לנו לעד. נתבש"ם י"ט אייר בשנת תשט"ו (1956) ונטמן בארפוד                                                                                              

הערתי אודות בית- העלמין בארפוד

בחבל תפילאחלת שבגבול הסהרה מתחוללות סופות חול, וסביב בתי-העלמין לא הייתה חומה בנויה שתמנע נדידית החולות לבתי עלמין אלא חומה מקנה סוף ולמרות זאת הקברים כוסו חולות עד כדי כך של מהקברים נעלמו מכמות החול שהצטברה עליהם. אחד מבתי עלמין אלה הוא בית-העלמין בארפוד כפי שרואים בתמונה.

    ביוזמתו של רבי יחיאל אבוחצירא שגייס תורמים. נבנתה חומה ושער ברזל סביב בית העלמין, כל הקברים הוגבהו כדי למנוע כיסויים בחול, וסביב קבורתו של רבי שמואל נבנה אוהל מפואר והקבר צופה בשיש חדש

אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL

הישוב

אָיְית בּוּ-דְיָאל ישוב קטן ונמצא במרחק של כמה קילומטרים מְוָארְזָאזָאת. הידרכתי קבוצות בראשות של הרב יחיאל אבוחצירא שליט"א ובביקורנו במרוקו תמיד כללנו ביקור בקברי כמה צדיקים למשפחת ואזאנה הקבורים כאן. הייתה לי  הזכות לפקוד ולומר פרקי-תהלים על כמה קברים לבית-ואזאנא. 

    יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בקזבלנקה בנתה מבנה מעל הקבר ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.                                                                                                            

ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.

הערה: בדרך-כלל רשמתי כל צדיק בישוב בו הוא פעל ובו נקבר. במקרה של צדיקים למשפחת וָאזָאנָה חרגתי ממנהגי זה. מאחר וידוע לי רק על צדיקים בודדים קבורים בוודאות ב"אָיְית בּוּ-דְיָאל" ועל היתר לא ידוע היכן פעלו והיכן נקברו. ראיתי לנכון לרשום את כל שושלת וָאזָאנָה בישוב זה.

שושלת  וָאזָאנָא.

ואלה תולדות משפחת וָאזָאנָה כפי שמספר זקן בניה יעקב בן רבי יִעִישׁ: "רבי אברהם הוליד את דוד, ודוד הוליד את אברהם ואת מור-אבי יִעִיש. לרבי דוד היו הרבה ילדים. הוא פיזר אותם על פני הערים השונות ואמר להם: "לכו וחיו במה שמצאתם". הותיר להם נחלה מרובה במספר ערים אָיְית וָאוְזְגִּית (AIT-OUAOUZGHIT), אָגּוּיְים (AGOUIM) וְסוֹר (SOUR).

    משפחת וָאזָאנָא ידועה מעל 150 שנה, כאשר רבי אברהם מייסד המשפחה נשלח כשד"ר מארץ-ישראל  למרוקו לאסוף כספים לאחיו הדחוקים בארץ-ישראל. בני משפחת וָאזָאנָא נתברכו בזרע קדושים, ושמם גדול בקרב הבריות, דגולים במעשיהם בחיי היום יום, הגונים בדיבורם, אהובים למעלה ונחמדים למטה, לא ינצלו חוסר ידיעה של אדם, מכניסי אורחים בשמחה ובטוב לב, וותרנים בממונם ובכבודם, זריזים לבצע המצוות, חכמים ונבונים, ישרים וטהורים מבטן ומלידה, ועליהם שורה השכינה. על הן אמרו הן ועל לאו אמרו לאו"                                                                          

רבי אברהם  בר ר' יעיש וָאזָאנָה   ההילולא ג' טבת.

רבי אברהם נולד בעיר סְקוּרָה (SKOURA) שליד וָארְזָאזָאת (OUARZAZAT) וחי בראשית במאה ה- 7 (המאה ה-19 למניינם), ולפי הנראה רבי אברהם היה בין אלה שהגשימו חלומם וזכו להגיע לארץ הקודש. הוא התבקש אחר-כך  על-ידי ראשי הקהילה לצאת למרוקו כשליח דרבנן לאסוף תרומות לנזקקי עירו בארץ-ישראל.

    ראש המשפחה הוא הרב הקדוש המלומד בניסים  רבי אברהם ואזאנא זיע"א שקבלה בידי יהודי וארזאזאת איש מפי איש שרבי אברהם רכב על הארי החי (כן כתב רבי יעיש בוסכילא במכתב המלצה לאחד מצאצאי הצדיק

    הופעתו של רבי אברהם אֶל-כְּבִּיר (הגדול) בדרום מרוקו היא דרמתית מאין כמוה, ומסעו בעמק הָדְרְעָה, שם הוא מתגלה לראשונה, עד מהרה נודעה קדושתו חסידותו כפועל ישועות ובעיקר בריפוי עקרות. יהודי האזור עמדו תמהים ונדהמים מול גילוי עוצמתו הרוחנית. נודע ונתפרסם וראשי הקהילה השפיעו על בעלי הממון לפתוח ידיהם ולתרום ברצון לישוב היהודי בארץ-ישראל. שליחותו הצליחה מעל המשוער ובתום שליחות זו עשה ההכנות להמשיך בדרכו. למרות הפצרות התושבים שישאר בעירם, המשיך רבי אברהם בדרכו. לתחנתו הבאה אליה הוא מגיע ב"קפיצת הדרך" שכן דרכו מתקצרת כדי עשירית מאורכה. (הפירוש: קפיצת הדרך, קיצור הדרך בנס, מעבר דרך רחוקה ובאורח פלא, תופעה זו מיוחסת בעיקר לצדיקים גדולים. ש"ט).

     בצהרי יום ששי הוא חונה ליד מעיין אִיבֶּן זְגָארִית (IBEN-ZGHARIT) שבחבל פְרְנִין (FARNINE), ועמו מלווים יהודים וערבים רבים. השבת עומדת להיכנס והוא מסרב להמשיך בדרכו ומשלח מעליו את מלוויו. המוסלמים חוזרים לדְרְעָה (DER-A), יהודי העיר וָארְזָאזָאת ביודעם כי מקום חנייתו של הרב שורץ בני-בלייעל וחיות טרף, וגם ערבים מקומיים ינסו להתנכל לו.

    מתפלל לו הרב והוא בשלוות נפש מתקין עצמו לסעודת השבת. עם שקיעת השמש סוגרים על רבי אברהם אריות, נמרים, צבועים ונחשים. הם מקיפים אותו במעגל הדוק, אך אינם פוגעים בו לרעה. מסתבר ניצב כל הלילה על גבעה מעל המעיין ופוקח על המתרחש.

    רבי אברהם מעביר את השבת בתפילה ובלימוד, ובצאת השבת רבי אברהם רכב על גב האריה ועשה דרכו לְוָארְזָאזָאת ובאותה שעה יהודי העיר שרויים באבל כבד, שכן אינם מאמינים כי הצדיק נותר בחיים בלב הישימון. הם אף שכרו ערבים רבים כדי שילכו ויחפשו את שרידי גופתו. משהופיע רבי אברהם בשערי העיר, נישא על גב הארי ומוקף להקות אריות, נפוצים תושבי העיר הנדהמים לכל עבר. האמיצים שבהם מנסים לתקוף את האריות, אך ידיהם מתייבשות כשהם מתקרבים לאורחה המופלאת העושה דרכה לרחוב היהודים. רבי אברהם מצווה על חכמי וָארְזָאזאת להעניק לאריות מלוויו משיירי סעודת השבת כגמול על שירותם, אחר-כך הוא קורא בשם המפורש והחיות נעלמות כלא היו.  

    כניסה מופלאה זו של רבי אברהם בשערי וָארְזָאזָאת חקקה את דמותו בתודעתם של יהודי המקום כצדיק עתיר נסים, והכשירה את הקרקע לצמיחתה של "איית וָאזָאנָא" (שבט וָאזָאנָא. ש"ט) כמשפחה קדושה. אין תמה שעל אגדה זו חזרו צאצאיו של רבי אברהם החיים בישראל בנוסחים שונים תוך שהם מוסיפים פרטים ומעבים אירועים בחיוּת ובשקיקה, כדי להבליט ולהאדיר את הזכות שהוריש להם אבי המשפחה.

    הנסים הרבים שחולל רבי אברהם בדרכו מעמק הַדְרְעָה לְוָארְזָאזָאת: הפגיעה בערבים המתנכלים לו,  גאולתו של בית הקברות המחולל, קפיצת הדרך והשליטה בחיות טרף – כל אלה מהווים מוטיבים אופייניים של אגדות קדושים, אולם ריכוזם בסיפור אחד אינו שכיח, ומהווה במבט לאחור הסבר וצידוק מרשימים לטענת המשפחה לקדושה שנתגלה בה.

    בעקבות הפצרותיהם של יהודי וָארְזָאזָאת רבי אברהם נאות לבקשתם, מסר את הכסף שאסף בידי שליח אחר שחזר לארץ-ישראל.

    בהיותו בְּוָארְזָאזָאת התחתן עם יהודיה מבנות המקום וכעבור שנה נולד בנו, דוד, שנתגלה עוד בילדותו כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות את אביו (רבי דוד מופיע אצל בן עמי י. בספרו "צדיקי מרוקו וניפלאותיהם" עמ' 317). בנוסף לאפשרות של הבדלי גירסאות על פי מקורות מידע שונים, יתכן שמדובר בצדיק נוסף, דודו של רבי דוד שבסיפורנו.

    שנה לאחר נישואיו של רבי דוד, נפטר רבי אברהם וכיאה לצדיק בעל שיעור קומה, גם סיפור מותו רצוף מעשי נסים למכביר שראשיהם כמקובל, בְּנִיבּוּי מועד הפטירה שלו עצמו. על פי אחת הגירסאות ערך רבי אברהם ערב מותו סעודה גדולה למאות תלמידי-חכמים, והתפלל במחיצתם מנחה וערבית. לאחר התפילה ציווה עליהם לומר שלש פעמים "קריאת-שמע" ולקרוא תהילים עד חצות. בחצות נרדמו כולם עד אחד, ולא ראה איש פטירת הצדיק. מיד לאחר מותו הופיע רבי אברהם בחלומו של בכיר תלמידיו, והודיע לו כי גופתו נמצאת בבית הקברות בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל (AIT BOU-DAIAL) הקרובה לְוָארְזָאזָאת ערוכה ומוכנה לקבורה. משניעורו החכמים משנתם, לא מצאו את הרב ביניהם, שכרו סייס ערבי מיומן שיצא ויחפש את הצדיק בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל. רבי דוד סייע לערבי להגיע אל המקום, והוא אכן מצא את הגופה, רחוצה ועטופה בתכריכים, ליד המקום שבו אמורה הייתה להיטמן. סביבה רחשו יהודים וערבים מבני המקום.

    כאשר חזר הערבי לְוָארְזָאזָאת וסיפר אודות גופת הצדיק ופרצה מחלוקת בקרב תושבי וָארְזָאזָאת שכן רבים מהם מצרים על שנלקח מהם הצדיק להיקבר במקום אחר. קם רבי דוד ופקד על היהודים הנרגזים לכבד את רצונו של רבי אברהם. "אל תזיזו את גופת אבי, אני אמלא את מקומו, הוא יקבר בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל ואני אקבר בְוָארְזָאזָאת"

    רבים פקדו ציונו ורואו ישועות (גם לי הייתה הזכות להשטח על קברו מספר פעמים עת הדרכתי קבוצות מטיילים במרוקו בראשותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א שם נשאתי תפילה וקראתי כמה פרקי תהלים. ש"ט).

    הילולתו מתקיימת מידי שנה ברב פאר והדר בעיר נתניה בר"ח טבת בראשות אחד מצאצאיו הרה"צ רבי שאול שליט"א שעורך את ההילולא כבר חמישים שנה בארץ כהמשך לההילולא שהיתה נחגגת ברב פאר על ציון הצדיק במארוקו. אחיו הגדול של רבי שאול, רבי יעקב ואזאנא  זצוק"ל כיהן כרב הכפר. בעלותו לארץ התיישב בפרדס חנה ונתבש"ם בר"ח אדר ב' תשנ"ז.

    תולדות רבני המשפחה נדפס בספר "השולשלת לבית ואזאנא". בספר כתב-יד שנמצא במכון בן צבי בירושלים כתוב בו בזו הלשון: "שמעתי מהחכם השלם כמוהר"ר [כבוד מורנו הרב רבי] אברהם וזאנא יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו] שקרא בספר כתיבת יד הרב המובהק כמוהר"ר הרי"ף (רבי יוסף פינטו) האחרון שהוא מהעיר מראקש.

     יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בְּקָזָבְּלָנְקָה בנתה מבנה מפואר מעל הקבר [ראה צילום] ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.

פיוט שחיבר רבי דוד דָנִינוֹ לכבוד הצדיק

אָזִיו יָא  כְוָואנָּא, טַלְעו תְּזורו מְעָאנָא,

הָאד לַעְזִיז עְלִינָא, רבי אברהם וָאזָאנָא.  

נָאס הוּמָא כַּלְּלהוּם עַמְלִין פִיה נִיִיתְּהוּם, פּצָדִיק לַעְזִיז עְלִיהוּם,          

יָא לַחְבָּאב תְסְנְטו            

וַאחְד נֵס רָאה שְמַעְתו,

עיִשָה הָרוּש מוּלָאתו ,

דָארְת בִּיהָא אֶל חִירָא,

עְלָא בְּנְתְּהָא סְגִירָּא,                             

טְבָּבא פִיהָא חַיְירָה,                              

וַאחְד טְבִּיב דְנְּסָּא קָאלְהָא בֶּלְכְּיָאסָא

בֶּנְתֶק מָה עַנְדְהָא מְעִישָה,            

דָארו טְבָּבא אוּוְחְלו,                                

וָאש פִי יִדִינָא נְעַמְלו,                              

נבְּרְחוֹ לְצָדִיק אוּנְשַעְלו,               

דִיךּ לִילָא בְּתְּמָאם,                                  

בְּנְתְהָא שָאפְת פְלְמְנָאם,       

תְלָאתָא דְצָדִיקִים בְּלְחְזָאם,                       

נְדְקֵית אֶלְבְנְת בֶּלְקָעִידָה,                          

הָאד לְבִּית רָאהה מַשְדודָה,                      

טְבָּבא קָאלו הָאגְּדָה

יָא בְּנְת חְבָּאבִּי, מְעָאנָא אליהו הנביא,

ורבי יעקב אָבּוּחָצִירָא סַאחְבִּי,               

וָאנָא וָאזָאנָא,                                   

נְדַאוִיהָא פִי פְרָאשְהָא,                    

אוּלְמַרְד יִכְרֵז מְנְּהָא,                       

פוּזֶהּ נִיִּית וָאלְדִיהָא, קָאל סִידְנָה,

אוּקְפְת אֶל בְּנְת עְלָא רְזְלִיהָא,        

אוּפְרְחְת דָאר בּוּהָא,                       

בזכות צדיק אֶלִּי זָאהָא,               

סִידְנָה רב וָאזָאנָא,

בואו אחי! עלו אתנו לפקוד קבר הצדיק

היקר לנו, רבי אברהם וָאזָאנָא.

כל האנשים נותנים בו אמונם.

בצדיק היקר להם.

הו! חביבים הקשיבו,

על נס ששמעתי

עִישָׁה הְרוּשׁ היא בעלת הנס.

יצאה דעתה מרוב דאגה

על בתה הקטנה,

שהרופאים מזור לה לא מצאו.

רופא-נשים אמר לה אמר לה בזהירות

לבתך אין יותר חיים.

רופאים עשו מאמץ והתייאשו

ומה בידנו לעשות,

נקרא בשם הצדיק ונדליק נרות.

אותו לילה בדיוק,

בתה ראתה בחלום

שלשה צדיקים עם אבנט.

ענתה הילדה בעדינות

הבית הזה הוא סגור,

הרופאים כה אמרו.

הו! בת חביבַי, אתנו אליהו הנביא

ורבי יעקב אבוחצירא חברי,

ואני  ואזאנא.

ארפא אותה במיטתה

והחולי יעזוב אותה.

בזכות אמונת הוריה, אמר אדוננו

עמדה הילדה על רגליה

ושמחה בית אביה

בזכות הצדיק שבא אליה,

אדוננו רב ואזאנא

שאול טנג' – אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL

מִידֶלְט – MIDELT

הישוב

אוכלוסיית העיר מונה כ-50 אלף נפש ונמצאת בגובה 1,488 מ׳ למרגלות ג׳בל עיאשי [הר עִיָאשִׁי].

נמצאת כמעט במרכז מרוקו באמצע שומקום. אי שם בין הצפון לדרום. האזור המקיף אותה שומם מאדם, אבל הנוף מרהיב, בעיקר כיוון שההרים של מזרח האטלס־הרם צצים כאן במפתיע. העיר עצמה אינה מעניינת, אבל היא משמשת בסיס יציאה נוח למספר טיולים מצוינים באזור כולל הטיול אל רכס ג'בל עיאשי. . זוהי גם נקודת עצירה נוחה בכביש הראשי מפאס, ממקנם ומאזרו אל אראשידיה והדרום. העיר מהווה בסים מצוין לסיורי ג׳יפים במסלולים מעניינים שבאמור ג׳בל עיאשי ובהרי האטלס המזרחיים. האיזור עשיר במכרות ובמחצבים. חלק מהמחצבים המאופיינים בתצורות מרהיבות מעשה ידי הטבע.

    במידלת אין הרבה יותר מרחוב ראשי אחד, שבצפון העיר הוא נקרא  שדרות מוחמד ה-5 ובדרומה – שדרות חסן ה-2.  חסן השני  שוק צנוע ומספר מסעדות גדולות מאוד, המיועדות לתיירים בטיולים מאורגנים

    האתר המעניין הוא שוק השטיחים, הנמצא בסוק אֶל-גְ׳דִיד [השוק החדש] . בשוק נמכרים אך ורק שטיחים הארוגים בידי שבט האטלס הגבוה באיכות טובה. השטיחים מוצגים בצורה ססגונית ומרהיבה

יהודים

רוב היהודים התגוררו במלאח ובתקופת החסות הצרפתית עברו לעיר. הם עסקו בעיקר במסחר ולרשותם היו שישה בתי כנסת ובית ספר.

ביקרתי בעיר מספר פעמים עם קבוצות מטיילים, וכדרכי בכל ישוב אני שואל אחרי יהודים. הופתעתי לשמוע מפי אחדים שכולם הכירו את היהודי היחידי שהיה חי בעיר והיו מכנים אותו  "לָאהוּ  אְלִי  כָּא  יִבִּיע  מָאחְיָא" [אליהו מוכר העראק]

הצדיקים

רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם ההילולא כ"ה באייר .

בחודש טבת שנת ״צדיק כתמ״ר יפרח״ [1900] באותו חודש שבו נסתלק לגנזי מרומים מאור הגולה מרן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א [ראו עליו בערך העיר דמנהור שבמצרים, ש"ט], נולד זצוק״ל להוריו רבי משה זצ׳׳ל, והצדקנית מרת חנה ע״ה. הם היו רודפי צדקה וחסד, וביתם שימש בית ועד לחכמים, בית שכל עובר ושב מצא בו קורת גג ובית חם שדאג לכל מחסורם. נוסף על כך בבית זה היה גם מתן בסתר והם הירבו לתת. שליחות השדרי"ם דרשה מהם לשהייה של חודשים רבים בבית הוריו, ורבי שלמה ניצל כל הזדמנות כדי לעסוק עמם בתורה. משעמדו השדרי"ם על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צימאונו הגדול לתורה נשארו למענו בבית הוריו חודשים ארוכים כדי להמשיך וללמוד עמו ולהרוות את צימאונו.

   נכדו של הצדיק מוסיף: אני מאמין שבזכות כך זכו הוריו ע"ה לבן צדיק ותלמיד חכם כרבנו שלמה ונתקיים בהם בבעלי הבית מאמר רבי יהושע בן לוי [בבא בתרא דף ט] ״כל הרגיל לעשות צדקה הדיין ליה [לו] בנין בעלי חוכמה וכו…,

רבותיו

בילדותו נלקח רבינו על ידי אביו אל המלמד דמתא, הרה״ג רבי אברהם עטיה זצ״ל, וחלק גדול מתלמודו הוא למד מהצדיקים הגאונים בניו של רבי יעקב אבּוּחָצִירָא ובמיוחד עם רבי מָסְעוּד (ראו עליו במבוא של פרק זה. ש"ט) בנו בכורו של רבי יעקב ואביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. (ראו על שניהם בפרק זה. ש"ט) אשר ראה בו "קנקן חדש אך מלא ישן" (המשפט הנכון והמלא: "קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" -משנה  מ. אבות ד'/ב')

    הוא חונן בכושר קליטה והבנה, ובזכרון מופלג בור סוד שאינו מאבד טיפה. משגדל הנער והתנשא על פני בני גילו שוב לא נמצא לו מלמד במידלת עירו, שמלבד רבי אברהם – שעול התלמידים והציבור היה עליו – לא היה בה באותם ימים מי שיוכל להרוות את צמאונו של הנער. ישב לו רבי שלמה בעליית הגג שבבית הוריו והגה בתורה בשקידה יום ולילה. במצב זה שלא היה לו רב וחבר שילמד עמו, היו לו לעזר השדרי״ם והם גבאי צדקה שהלכו מעיר לעיר לגבות צדקה, ודרך כלל היו בוחרים ששליחים אלו יהיו תלמידי חכמים גדולים כידוע ממר״ן החיד״א והרי״ט אלגאזי שגם הם היו שדרי״ם, ששליחות זו דרשה מהם לשהות חודשים רבים בנכר, ורבי שלמה היה מנצל שהותם של השדרי״ם מארץ ישראל ומשאר ארצות שהתאכסנו לרוב בבית הוריו, כדי לעסוק עמם בתורה בכל הזדמנות. משעמדו על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צמאונו הגדול לתלמוד תורה, נותרו למענו בביתם עוד חודשים ארוכים, בספריו ובעוד מקומות מביא פירושים בשם רבני אשכנז בלי לצטט שם של ספר וכנראה שהיו אלו שדרי׳׳ם, ובפרט מצוי בכמה מקומות פירושים בשם ר״מ בן יואל הכהן מ״מ דק״ק מאקוו.

    אלו היו רבותיו של הנער, ונראה שחלק גדול מתלמודו היה מבניו הגדולים של הגאון הקדוש רבי יעקב אביחיצירא [רבינו למד את חוכמת הקבלה מרבינו יצחק אביחצירא זצ״ל, בנו של האדמו״ר רבינו יעקב זצוק״ל, מרוב הערכתו למורו ורבו לא היה קוראו בשמו אלא בכינוי הנביא], שסבבו מפעם לפעם בעיירות האיזור, מפיהם דרש רבינו וקיבל מלא חופניים תורה ודרכי עליה. אך עם כל זה תקופות ארוכות בלית ברירה למד בגפו. לימודו היה ביגיעה מופלגת, מרבה בישיבה וממעט בשינה, הוריו שחששו לבריאותו דיברו מפעם לפעם על לבו, למען ישגיח יותר על כוחותיו, ולא ימעט כל כך בשינה ומנוחה, והוא בשלו: חשקה נפשו בתורה.

    בהגיעו לפרקו נשא את הצדקנית מרת אסתר ע״ה. אחרי חתונתו המשיך בדרכו בקודש, יושב בעלית הגג על תלמודו ומוסיף קדושה על קדושה, ויגבה לבו בדרכי ה׳ ובנתיבות החכמה והעבודה עד כי שגבו דרכיו מאד. באותה תקופה אף נכנס לפרד"ס התורה לפני ולפנים, וידו אוחזת בעץ החיים ובכתבי הארי ז״ל. כתבים והגהות בחכמה ועל ״אוצרות חיים״ למהרח״ו ז״ל בכתב יד קדשו שנשתיירו ונשתמרו על לימינו אלה, היו למראה עיני אחד מגדולי מקובלי דודנו, שהפליא את רוממות השגותיו ועומק הבנתו בסתרי תורה, דברים שהם כבשונו של עולם וכיסם עתיק יומין, ואין זוכה להם אלא מי שהוא בעל חכמה חסיד וירא חטא.

    הוא השתלם בחברתם של גאוני וצדיקי המשפחה המפוארה והחשובה משפחת אבוחצירא אשר איתן מושבה היה בחבל תאפליללת בה ערים של חכמים ופרושים, ועליה היה נפוץ פתגם עתיק במרוקו: ״אם חריפות ולמדנות אתה מבקש סע למראקש, אם קדושתה ופרישות אתה מבקש סע לחבל תָאפִילָאלְת״, ולא שחסרה מראקש קדושה או תאפיללאת למדנות, אלא שנתעטרה כל אחת מהן בעטרה שנתייחדה בה.

תורתו

כבן י״ט שנה בלבד היה כאשר פגש בו בעיר לקצאבי הגאון הצדיק רבי מסעוד אביחצירא זצוק״ל [בנו בכורו של האדמו״ר רבי יעקב זצוק״ל], ששמעו של הבחור הצעיר מהתבודד תדיר בעלית בית אביו ועוסק בתורה יומם ולילה הגיע לאזניו. ביקש רבי מסעוד לראותו, משהביאוהו לפניו פנה ושאל: במאי עסיק [במה עוסק?] מר. ענה: בהלכות שחיטה. נשאו ונתנו ארוכות בדברי תורה ושקעו במו״מ של הלכה ובפרט בהלכות ומנהגי איסור והיתר. השתומם רבי מסעוד מן הצעיר אשר לפניו, ראה בו קנקן חדש מלא ישן, ונוכח בגדלותו בתורה ובמו״מ של הלכה. עינו הבוחנת לפי ולפנים אף ראתה את יראתו הקודמת לחכמתו ואת השגותיו בקדושה וביראת חטא. ומסר בידו ״כתב סמיכה״ בה נתן ביטוי להתפעלותו, וכך כותב הוא בין הדברים: ״ודעתו צלולה בהבנה, ועמו נאמנה יראה הגונה… ויודע ומבין דעת קדושים באו״ה מבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה׳ וסמכתי ידי עליו…״.

     בגיל 19 הסמיכו הגאון הצדיק רבי מסעוד אבּוּחָצִירָא (אביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. ש"ט) לרבנות ואמר עליו: "ודעתו צלולה ומבין דעת קדושים ומבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה' וסמכתי ידי עליו.

    בתאפיללאת – חבל ארץ בדרומה של מרוקו, התהלכו יחידי סגולה מבני עליה שהיו כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היו בה כאלו שלא הביטו מימיהם חוץ לד׳ אמותם, מתבודדים בד׳ אמות של הלכה, נוהגים בנפשם מנהגי חסידות ופרישות מופלגים, מרבים בתעניות ומבקשים תדיר תחבולות למשול בגוף ובכל תולדותיו. המפורסם שבהם היה מאור הגולה אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זי״ע.

שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם

הערצת הצדיקים במרוקו-שאול טנג'י

"הצדיקים הטהורים,

אינם קובלים על הרישעה,  אלא  מוסיפים  צדק.

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

בביקורי בביתו של רבי רפאל טויזר ראיתי על אחד מקירות ביתו את המשפטים הנ,ל והעתקתי אותם.  

גדולתם של צדיקי וחכמי מרוקו שהערצתם הייתה כה גדולה

בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הצדיקים אצל יהודי-מרוקו נבעה בין היתר מהתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרות ושאר מצוקות. הם חשו שהצדיק מקורב לבורא עולם, והייתה תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. כוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה. צורך זה של המאמינים לפקוד את הצדיק היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה

    אחת השאלות המרתקות קשורה להערצת הצדיקים בכלל ובמרוקו בפרט, והיא  המספר הגדול של 

הצדיקים הנערצים על-ידם. נקודה להבהרה. באנציקלופדיה מופיעים שמותיהם של כ-3.000 מצדיקי וחכמי מרוקו. סביר להניח שהיו יותר ומסופק אני אם חלק מהקברים קיים, כי חלק מהישובים המופיעים באנציקלופדיה. רוב הצדיקים הנערצים ע"י היהודים במרוקו הוכרו חלקם עוד בחייהם וחלק לאחר פטירתם.

   אמרו חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'). קשה 

להינחם על הסתלקותו של צדיק, כי "צדיק שאבד לדורו אבד" (מסכת מגילה, טו) וכולנו מצטערים ומרגישים בהעדרו, רק זיכרון מידותיו וכח מעשיו בתורה ויראת-שמים בכוחם לנחם.

    גם אחרי פטירתם של הצדיקים, לא נותק הקשר העמוק איתם, עובדה שעד היום אנו ממשיכים לפקוד את מקום  מנוחתם הן בעת 

שמחה והן בעת עצב. מביקורים אלה, הבאנו שמחת-נפש וקדושה עמוקה אל תוך חדרי לבנו. תופעה זו היא אחד המאפיינים החשובים 

בקרב 

יהודי-מרוקו.

    עד עצם היום הזה אתה שומע ביראת כבוד ובחרדת קודש שמם של הצדיקים שגור בפי הבריות, הם 

מברכים ונשבעים בשמם, ואף קבעו להם מטבע-לשון של הודאה ותפילה היוצאת מאליה מפיהם. לא פעם. במהלך שיחה ובכל הזדמנות, 

אנו שומעים יהודים מרוקנים אומרים: "בְּלָּלאּה וּבְּצדיק"- (בזכות האלקים והצדיק) "בְּלָּלאהּ וּבְּסִידִי" – (בזכות האלקים ובזכות אדוני – הכוונה לצדיק) "הָא חְנָא פְעָאר אְלָּלאהּ וּפְעָארו" – (אנו בחסדי האלקים ובחסדי הצדיק) ועוד נוסחאות, המשתרבבות לתוך שיחותיהם וברכותיהם, ותפילותיהם קולחות בשטף מתוך 

לב טהור, מלא אהבה ואמונה.

    יהודי-מרוקו ידועים באמונתם העזה באלקי ישראל ובעבדיו הצדיקים משרתיו עושי רצונו, תמיד הם שאפו לישועות ונפלאות העל-טבעיות ע"י תפילותיהם ואכן, אלקים שמע לקול 

תפילתנו ונעשו נסים ונפלאות עמנו בכל זמן ובכל דור 

ודור. "ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים" (המשפט הקרוב שמצאתי: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" , (סידור רש"י סימן קפו) .

    במשך כל הדורות, הלכו העם היהודי צדיקי וחכמי מרוקו כעמודי-האש לפני המחנה, כי לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם 

ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו, ומעשיהם וצדקתם הוציאו אותם מאלמוניותם אל אמונת ההמון.

נשמתו של הקדוש

חייהם של הצדיקים אינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי-הגוף, גם לאחר מכן הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך, אלא שבלבושים אחרים.

    חייהם של רוב בני-אדם הם חיים גשמיים, אמנם, כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלקית בתוכנו, ואנו יודעים שהיא עיקר כוחנו, 

אבל ידיעה זו מופשטת בלבד.

    אנו רואים את המציאות הגשמית וקולטים אותה רק בחושינו, כאשר אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים, כאשר החיים הגשמיים 

מסתיימים, אנו קוראים לזה "מוות", משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של החיים. אולם אצל צדיקים מהות החיים שונה לחלוטין. 

הם רואים 

בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלקית וחייהם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת ה' ויראת ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים 

ומצטערים מדברים אחרים לגמרי – מדברים רוחניים.

    זוהי הסיבה שאנו מתקשרים לצדיקים אלה. אנו רוצים להיות מודרכים על-יד מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים 

אלקיים. אנו רוצים לשאוב כח וחיים ממי שראשו 

בשמים. ואנו גם מאמינים שמיגבלות העולם הגשמי, אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה 

לדברים שהם מעל לטבע, ואנו מאמינים, שהוא יודע דברים שלא הייתה לו דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.

    ההשתטחות על קברי-הצדיקים היא מסורת עתיקת-יומין והתפילה שם עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיקים הוא מקום שפע 

וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו שיעמוד מליץ יושר בעדם. כבר בימים הראשונים בעת התהווינו לעם, מצאנו את קדמונינו הולכים 

להשתטח על קברי-אבות ולשאת תפילה. הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ד) מספרת לנו, על כלב בן יפונה שחשש פן יכשל 

בעצת המרגלים, ולכן פרש מחבריו והלך למערת המכפלה להשתטח על קברי האבות הקדושים, לבקש 

מהם שיפעילו זכותם למעננו, כדי שינצל מעצתם הרעה של המרגלים.

    אל יתמה המעיין, מדוע צריכים אנו ללכת לבית-הקברות דווקא? נשב בביתנו ונבקש מאבותינו שיבקשו עלינו רחמים, וכי יש למתים 

הבדל אם אנו כאן או שם?. אכן זו טעות! כי אמנם המתים נפרדו מגופם, ולרוחם אין גבולות מקום ושמן, אבל מאידך הרי כבר נסתלקו 

מהארץ, ואין הם משוטטים בעולם השפל. נשמתם כבר טסה ועלתה לגנזי-מרום, ואם זכו, והינם נמנים על הצדיקים השוכנים בגן-עדן, 

אין נשמתם חפצה כלל ולכלל להתקרב לעולם התחתון המזוהם והמכתים את טהרתם. לכן אנו 

צריכים ללכת למקום מנוחתם כי שם עדיין נשמתם או רוחם חופפת על גופם ששימש אותם בחיי חיותם, 

והתפילה בבית-העלמין עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיק הוא מקום שפע וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו, שיעמוד מליץ יושר בעדם.

    בספר "מטה אפרים" כתוב: "מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש 

מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם 

צדיקים שוכני עפר".

    הבעל שם-טוב אמר: "כי ביום ההילולא של הצדיק אזי מוכרח אדם להטריח על עצמו ללכת אל ציונו של הצדיק, כי אז השערים פתוחין לשמוע צעקת 

המבקשים על ציונו, ולהיות עבורם שליח מצווה ולפעול בשבילם כל טוב".

    הגאון בעל "לשם שבו ואחלמה" סבו של רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, בשם הגר"א (הגאון רבי אליהו) אומר: "בזמן הזה, עיקר השראת השכינה, היא על קברות הצדיקים". ואכן, "אשרי עין ראתה כל אלה" (סדר רב עמרם גאון, סדר מעמדות דה), שהיו מתקבצים ביום ההילולא על קברו של הצדיק לשטוח תפילה לה' יתברך, לחזק ולהפיח רוח-אמונה בקרב המתאספים, והיו זוכים לספוג משפע קדושת מקום קבורת הצדיק לכל השנה. 

    אמונה זו חזקה ומושרשת בתוך ליבם של עולי-הרגל במיוחד ילידי-מרוקו, שכאשר באים להילולא, הם פוסעים לעבר קבר-הצדיק, 

ממלמלים פסוקי-תהלים, גונחים על הקבר וקוראים תפילות קבליות מספר הסוד (הזוהר).

    כבוד הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א אליו אני מעביר מדי פעם פרקים לעיון ולהערות. להלן תגובתו לקטע מפרק זה:  "המעוניין לעמוד על הבעייתיות ההלכתית האפשרית בסוגיא זו, מן הראוי שישלים את עיונו בה 

מתוך עיונו בדברי גדולי-הפוסקים, הרמב"ם, בהלכות אבל פ"ד ה"ד, ובדבריהם של נושאי-כליו על-אתר, ובמיוחד במאמרו המאלף של 

הגאון הרב יוסף קפאח "קריאת-שמע ותפילה במקום טומאה", בתוך: הרב יוסף קפאח, כתבים (ב) עמ' 630-621.

יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, כי היא התברכה בגדולי רוח, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי-התורה והחוכמה, משוררים ואוהבי-ציון. לבד 

מהפצת התורה, הקדישו מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותם. הם האירו את העולם 

באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

     אנשי-האשכולות העשירונו מידיעותיהם בידע עצום ואדיר: חיבורים נשגבים, אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות: העיון והמחקר, תורת הקבלה  וברזיה, הפרשנות, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה והקבלה, הדקדוק, השירה, המתמטיקה, חוכמת הצירוף והמספר, הפילוסופיה.

    נזכיר אחדים מהמחברים: רבי אברהם אָזוּלָאי, אבי סבו של החיד"א (הרב חיים דוד אָזוּלָאי), שנולד בְּפֶאס ובתחילת המאה ה- 17 ישב בחברון (ראו עליו בערך העיר חברון בכרך ו'. ש"ט), רבי שמעון לביא מחבר הפיוט "בר-יוחאי", רבי שלום בּוּזָגְּלוֹ מחבר הספר "מקדש מלך" (ראו עליו  בערך העיר לונדון בכרך ה'. ש"ט),  ועוד.

     צדיקי וחכמי מרוקו שכאמור חיברו חיבורים רבים ונשגבים,  מלאכתם לא הסתיימה:  היה עליהם להשיג מקורות כספיים להדפסת ספריהם, אם עלה בידם  לא יכלו להדפיס ספריהם במרוקו מחוסר בתי-דפוס, ונדדו עם כתביהם לארצות אחרות להדפיס את ספריהם. אזכיר את אָמְסְטֶרְדָם שבהולנד, וִינִיצְיָה שבאיטליה וגֶ'רְבָּה שבטוניסיה. אלה שזכו להדפיס את ספריהם והפיצו אותם  בקרב עמנו, תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם-ישראל בכל דורותיו ובכל פזורותיו

    למרות מה שהודפס רובה של היצירה הרוחנית היהודית המרוקנית, היה עדיין בכתב-יד, חלקם לצערנו ירד לטימיון אם בפשעי-אנוש והעלאתם באש ע"י צוררי ישראל, או ע"י הלחות והטחב, התולעים, אבדו או נאכלו ע"י העכברים. (גם רבי אברהם אזולאי כתביו ירדו למצולות כאשר הוא ירד לחוף והאוניה טבעה עם יצירותיו. זכר כתביו הוא ביטא בחתימתו בצורת אוניה. ש"ט.)

    רבי יוסף בן-נאיים שהיה, מאד, חרד לכתביו, שמא יהיה גורל יצירתו יהיה כגורל הספרים שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: "ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…". על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים רבים להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר "ספרי הם בני". כשרבי יוסף הלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ל"אוניברסיטי קולג'" בניו-יורק, בגלל רמת הספרים הכניסו אותן לעישון, פרצה  במחסן שריפה ורובם נשרפו ורב בודדים שרדו. (על רבי יוסף בן נאיים, ראו בכרך ד' בערך העיר פאס. ש"ט).

כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:

גורל הספרים שנכתבו על צדיקי וחכמי מרוקו, ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור. יתירה מזו,

     רבים מהם כאמור לא הודפסו בגלל ההוצאה הרבה בהוצאתם לאור. ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה  ומה מפליא לראות, כי למרות כל זאת, כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש. אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו של ה"אור החיים". ובשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא "עיטור הספרייה" ורק פעמים בודדות בחיי אדם פותחם למספר דקות.

      ספרי ה"אור החיים" הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.  ולא רק שמיגוון השיטות והדרכים ביהדות מצאו קו משווה בלימוד הספרים הקדושים, אלא אף בחתכי הגיל ניתן לראות את הפלא הגדול, המתבטא בכך שנערים ובוגרים, משכילים יותר ומשכילים פחות, אנשי הרוח והאדמה, כל אחד ברמת השכלתו ופתיחות מחשבתו, מוצא חיבור וקרבה לספרי ה"אור החיים". הקדוש, שהבנתם תובחן בכמה רמות – פשט, רמז, דרש וסוד.

התפתחות הקבלה בדרום מרוקו (אזור דְרֶע או דְרְעָא).

עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון-אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.

   העיסוק בקבלה במרוקו הוא  עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים  בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.

    גם כאשר פשטה קבלת האר"י (רבי יצחק לוריא)  מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר"י נימנו מספר חכמים יוצאי מרוקו: סוּלִימָאן אוֹחָנָה (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) , רבי יוסף בן-טָבּוּל, רבי אברהם הלוי ברוכים (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט), רבי מָסְעוּד סגינהור (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) ועוד. 

    ה"זוהר" הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ"ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו, במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוּס ועד לפאתי הַסָהָרָה.

    ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.

    קבוצות הזוהר, נקראו "חברת רשב"י" (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך-כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג נד היום  קריאה בספר "הזוהר הקדוש")

מה שהוא אישי

פעמים רבות הדרכתי במרוקו, וכאשר השהיה בשבת הייתה בקזבלנקה נהגתי להתפלל עם חלק מהמטיילים בבית-הכנסת המרכזי "בית-אל" (בעבר נקרא סְלָאת אֶל-וִיהְרָאיִין, אותו בנו יהודים מהעיר וִיהְרָאן שבאָלְגִ'ירְיָה). בבתי-הכנסת במרוקו במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית קוראים קטע מהזוהר.  השליח ציבור נהג לקרא מספר זוהר קצת ישן ובאחד הטיולים הבאתי אתי ספר הזוהר מפואר ב-13 כרכים ומתורגם לעברי ותרמתי אותו לבית הכנסת לעילוי נשמת הורי. נכחתי בבית הכנסת פעמים נוספות והתרגשתי לראות שהשלח ציבור קורא את פרק הזוהר מהספרים שהענקתי לבית-הכנסת. לא פעם שמעתי את הערכת השליח ציבור לתרומתי.

     המעיין בספרים שחוברו על ידי צדיקי וחכמי מרוקו, יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של הכותבים, החוקרים ורושמי רשומות, ע"י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם. כאשר נלמד על אורחותיהם ופועלם של הצדיקים, נוכל לדבוק במעשיהם ולעשות גם אנו כן.

    הספרים העשירו ידיעותינו על הצדיקים החכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני-דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ-ישראל.

נקודה מאד חשובה לציון, להערכה ולהוקרה

הודות לפעילותם המסורה של כבוד הרבנים: הרב פרופסור משה עמאר שליט"א והרב רבי מאיר אביטבול (שלצערנו נפטר לא מזמן יהיה זכרו ברוך). כבוד הרבנים  לא חסכו כל מאמץ לאתר אפילו ממקומות מרוחקים ונידחים כתבי יד שאולי השתמרו. הכתבים שעלה בידם להשיג היו בלויים וקרועים, אם מפאת רמת הנייר הירודה, הטחב והתולעת והעכברים. זכיתי לפגוש את כב' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א במרוקו ואף ישנו בחדר אחד (למעשה רוב שעות הללה הקדשנו לצדיקי וכמי מרוקו). לא בכל לילה נופלת בחלקי זכות כזו.

     רבי מאיר אביטבול זצ"ל סיפר לי: "אחרי שעלה בידי להשיג כתבים שונים לאור מצבם, הייתי מושיב  מומחים לפיענוח כתבי יד, או אנשים שהייתה להם בקיאות בנושא וכך יכלו לשחזר פרקים שאבדו. בכך לא תמה מלאכתם. היה עליהם להשיג מקורות להדפסת הספרים, צודקים המולי"ם שאומרים שההכנסה לא תכסה את ההוצאה, הקונים יהיו רק בעלי עניין בנושא למרות כל הקשיים עלה בידי שני המכונים "מכון אורות"  בראשותו של מורי ורבי כה' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א, וכבוד רבי מאיר אביטבול זצ"ל. העשירונו בכתבי ד אדירים. ביקרתי במכון אורות וראיתי את כמות כתבי היד המחכה ליד גואלת  

     אני מאחל למורי ורבי הרב פרופסור משה עמאר שליט"א אריכות ימים ובריאות, ושיוכל להמשיך במפעלו הכביר,  ולספריה הספרדית – מכון בני יששכר אני מקווה שימצא מי שהוא שימשיך במפעלו הכביר של רבי מאיר אביטבול יהיה זכרו ברוך.

        זה המקום להודות ולציין את העזרה ולומר תודה גדולה לעזרה שנתן לי רבי מאיר אביטבול זצ"ל שהעמיד לרשותי כ-140 ספרים בתחומים השונים. פתח את ספרייתו בפני ונתן את הספרים המופיעים בביבליוגרפיה העמיד לרשותי, אחרי שנים החזרתי לספרייתו את הספרים, חלקם בלויים וחלקם קרועים לא ביקש ממנו אפילו שקל אחד. זכות הצדיקים מחברי הספרים תעמוד לו בעולם האמת. 

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י