אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י


שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

 

 

אוּפְרָאן – ע"פ מר אשר כְּנָאפוּ.

"הייתי בנו של שלמה כְּנָאפוּ שהיה בנו של רבי דוד כְּנָאפוּ הרב הראשי של העיר מוֹגָּדוֹר (Mogador) שהיה בנו של הצדיק רבי יוסף כְּנָאפוּ שכתב עשרות ספרים ושהיה בנו של רבי משה כְּנָאפוּ שניצל מהשריפה שהייתה בְּאוּפְרָאן ושהיה בנו של רבי מָכְלוּף כְּנָאפוּ שמת עם יתר בניו על קידוש-השם בְּאוּפְרָאן.

 

    לא היה כמעט יום שלא דיברנו בביתנו על סיפור זה. אבי סיפר על אבי-סבו, רבי מָכְלוּף שהיה אדם אמיד מאוד והיסתחר בין עירו אוּפְרָאן לבין מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא התאלמן כשהיו לו כבר עשרה ילדים. במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא נשא אישה צעירה והביא אותה לאוּפְרָאן. הָבָּאשָׁה (המושל) של אוּפְרָאן החליט להכריח את כל היהודים להתאסלם והבעיר מוקד בלב אוּפְרָאן במשך שמונה ימים באומרו ליהודים שבתום שמונה ימים, מי שלא יתאסלם יישרף במוקד. היום השמיני, היה גם היום שבו היה מָכְלוּף צריך להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הוא ניגש לָבָּאשָׁה ואמר לו: "יש לי שני צווים, אחד של בן אנוש הצו שלך, ואחד של אלקים, ואיני יודע איזה לקיים קודם". שאל אותו הָבָּאשָׁה: "מהו הצו של אלקים?" ענה לו מָכְלוּף: "למול את בנינו לשלושה ימים" אמר לו הָבָּאשָׁה: "לך מול את בנך, אחר כך תכנס לכבשן" וכך היה. אחרי הברית *אימו של הילד קשרה את הילד על גבה, השתלשלה בעזרת סדינים מחלונה אל השדות ותעתה בהם שלושה חודשים עד שהגיעה למוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), לבית מאמציה שלא הכירו אותה מפני שפניה וידיה השחירו מהשמש.

 

    ככל שעברו השנים שמענו פרטים נוספים בגירסאות שונות גם משאר בני-המשפחה. כשדובר על אוּפְרָאן בעירנו מוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תמיד דיברו ביראת-כבוד על המקום, סיפרו לנו על מערה שהייתה שם, ששם היו קבורים צדיקים גדולים וגם חמישים הנשרפים. כולם ידעו שלמערה לא נכנסים לא יהודים ולא ערבים ומי שנכנס לא יוצא חי ממנה. (ראה להלן סיפורו של מר בן-שבת שלהלן. ש"ט).

 

     תמיד דמיינתי לי מערה גדולה וחשוכה שמעין מלאך מוות שומר על פתחה. רק לימים הבנתי שלא הייתה שם שום מערה ושהמילה "מערה" בערבית פרושה "בית עלמין". לימים נודע לי כי הכינוי של המערה הזאת היה "מערת המכפלה" כמו המערה של חברון כי גם היא נקנתה בכסף של היהודים כדי לקבור בה את מתיהם.

 

    במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), היה קיים מושג ידוע והוא "הנשרפים" ומשפחות אחדות שידעו שהן מצאצאי הנשרפים כמו משפחתי או כמו משפחת אָפְרְיָיאט הקפידו לכתוב על כל מסמך: "מצאצאי הנשרפים". כך אפשר למצוא היום כתובות שמציינות "מצאצאי הנשרפים" כייחוס של החתן או הכלה.

 

    הרבה משפחות במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), החזיקו בבתיהם לשמירה על הבית קמיע של אוּפְרָאן (ראה להלן. ש"ט) ויש נוסחים שונים על פי המשפחה המזמינה, אבל בדרך כלל הנוסח הוא אחיד והוא מונה את שמות הקדושים שטמונים במערה, וביניהם רבי עלי הגלילי שהיה מתלמידיו של רש"י הקדוש, או רבי יוסף בן מימון (אחיו של הרמב"ם ?) או רבי יעקב בן שבת ואחרים, בסוף הקמיע, תמיד מובא סיפורם של חמישים הנשרפים שנטמנו אף הם במערה. הקמיעות גם מזהירות מפני הסכנה שבכניסה אל המערה. יש גם קמיע אחד שמדבר לא על חמישים נשרפים אלא על מאתיים וחמישים נשרפים.

 

    בעניין הנשרפים קיימות גירסאות שונות. יש שאומרים שאלה היו חמישים גברים מאוּפְרָאן, ויש שאומרים שאלה היו ששים סוחרים שבאו לסחור ביום שוק באוּפְרָאן ונעצרו על ידי הָבָּאשָׁה של העיר והועלו על מוקד כי סירבו להתאסלם. גם על זמן ההתרחשות יש חילוקי דעות. אחדים אומרים שהמאורע קרה לפני 150 שנה אחרים 200 או 250 שנה. הרחיק לכת הרב ברוך טולידנו שבספרו "נר המערב" מייחס את האירוע למאה הששית לספירת הנוצרים  בערך.

 

    ידענו תמיד שתושבי אוּפְרָאן סיפרו על עצמם שלא ראו את חורבן בית ראשון ובכך רצו להגיד שהגיעו לכאן עוד בזמנו של שלמה המלך. לפי זה הם טענו שהמילה אוּפְרָאן נגזרת משבט אפרים שממנו באו לְאוּפְרָאן. אחרים אומרים כי אוּפְרָאן פרושו "אפר- ן" כלומר "אפר של החמישים". אגב בקמיע שגורס שהיו 250 נשרפים מסבירים שאוּפְרָאן נגזרת מ-"אפר-רן" כלומר אפר של ה-250.

 

    התחלתי להתעניין ביתר-שאת בסיפור הנשרפים של אוּפְרָאן דווקא כשהייתי רחוק ממרוקו וממשפחתי בעת ששהיתי בשליחות חינוכית בְּפָּנָמָה. שם התיידדתי עם הרב של האזור האמריקאי של התעלה. באחד מביקוריי אצלו צד את עיני קלף גדול הכתוב בכתב הנקרא אצלנו "חצי קולמוס" שהוא כתב הדומה במקצת לכתב רש"י. הרב הבחין בהתעניינותי ואמר לי: הוצאתי את הקלף הזה כדי שתפענח אותו בשבילי". לאחר מכן הוא סיפר לי שהקלף נמסר לו על ידי אלמנת קצין אמריקאי ששמו היה אָפְרְיָאט. התברר לי שזה היה קמיע שסיפר את סיפורה של מערת אוּפְרָאן. הקמיע הזה שהוכן כנראה על פי הזמנה של משפחת אָפְרְיָאט במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תאר בפרוטרוט את קורות המשפחה. בקמיע הופיע סיפור על צדיק אחד שעבר באוּפְרָאן ושגויה אחת ירקה עליו. הוא קילל אותה ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מן החלון עד כי התפלל הוא עבורה (הצדיק הוא רבי שלמה בן-עָבּוּ – ראה עליו להלן. ש"ט). 

 

    בסוף הקמיע הופיע סיפורם של חמישים הצדיקים ומשם למדתי פרטים נוספים כמו המעמד של רבי יהודה המבקש מים לנטילה ומשלם עבורם בעגיל זהב (ראה עליו להלן). או כמו סיפור יונת האש שיצאה מתוך הכבשן אחרי השריפה.

 

    כתבתי לאבי ושלחתי לו צילום של הקמיע. הרב הראה לי קמיעות אחרים שעל פיהם יכולתי ללמוד עוד פרטים על אופראן.

 

    שנים אחדות אחר כך, זכיתי להכיר אישה זקנה מאוד שנולדה בכפר אִילִּיג, כפר קרוב לאוּפְרָאן. אישה זאת הייתה בעלת זיכרון מופלא וידעה סיפורים רבים על סביבתה. היא סיפרה לי סיפורים רבים על האירוע – אוּפְרָאן. הראיון שלי עמה התפרסם בחוברת "ברית" מס' 17 מ-1999 בעריכתי.

 

    יש הטוענים שכל הסיפור הזה הוא אגדה בלבד, ברם אצלנו במשפחה אנו נוגעים ישירות לסיפור המעשה, כי הילד הניצול הוא אבי הסבא-רבה שלנו. והסיפור כל כך חזק ונטוע בתוך המשפחה שאנו לא מעלים על דעתנו שהוא לא התרחש.

  

    הסיפור הזה מעולם לא נתן לי מנוח. וכל פעם מצאתי את עצמי מוצף בזיכרונות מאותה תקופה כאילו אלה היו זיכרונותי שלי. לפעמים שמתי את עצמי כאחד הנשרפים ונכנסתי לתוך הכבשן בעצמי והרגשתי על גופי את חומו של הכבשן, לפעמים רכבתי על סוס (תמיד לבן) והגעתי בדהרה אל אוּפְרָאן והצלתי את חמישים האנשים. או שתרתי בשדות לחפש אחרי האם ובנה התינוק. וכשלא שקעתי בהזיות שאלתי את עצמי: איך? איך הגיעו לידי כך? מה קרה קודם? איך השתלשלו העניינים עד לשריפתם של חמישים האנשים? מה קרה לפני כניסתם אל המוקד? כמה זמן עד שנכנסו? במשך כמה זמן נשרפו? מה עשה הָבָּאשָׁה כל אותה עת? עמד והסתכל איך אנשים נשרפים לנגד עיניו? מה עשו שאר יושבי העיר היהודים? מה היה עם הילדים והנשים? איך הגיבו בעת שאבותיהם או בעליהן נשרפים באש? ומה עם הערבים? הסתכלו בשוויון נפש? רקדו משמחה? הסתתרו כדי לא לראות ולא להיות מעורבים?

 

     מעל לכל, הטרידה אותי השאלה: איך בן אדם שיש לו לב ורגשות יכול לצוות להרוג אדם אחד?, שניים, חמישים? כל הזמן עמדה לפני הַאָנָאלוֹגְּיָה (דימוי/השוואה) של אברהם בסדום. לא היה מי שיצעד קדימה ויגיד "אולי יש חמישים צדיקים בסדום?" שאלות אלו הטרידו אותי עוד יותר אחרי שביקרתי פעמיים במחנות ההשמדה של פולין. לא יכולתי שלא לחשוב על אוּפְרָאן כאשר עמדתי ליד המישרפות של אושוויץ. באושוויץ הייתי משוכנע לחלוטין שריחם של הנשרפים שבכבשנים הזוועתיים עדיין מרחף באוויר, עד כדי כך שכשחזרתי ארצה נפלתי למשכב

ראו: http://www.otbritkodesh.com – לפי סיפורו של מר אשר כנאפו.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי

אופראן ע"פ ספרו של ד"ר יששכר בן-עמי.

בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" (ע' 204) כתוב שבשנת תקנ"ב (1792). נשרפו באופראן 50 יהודים על קידוש ה' ובראשם רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט. כולם נחשבים לקדושים, ומפאת קדושת המקום בו נשרפו אף אחד לא היה נכנס למרכז בית-העלמין, ואלה שכן רצו להגיע למקום היו הולכים סביבו. (ראו סיפורו המרגש של מר בן שבת שטייל אתי במרוקו ומופיע בסוף הכתבה על אופראן. ש"ט)

אתר האינטרנט The Fifty Martyrs.

הערה:  המאמר  מהאינטרנט  כלל:  א. אופראן כממלכה העתיקה,  ב. אוּפְרָאן כמרכז שרות ומסחר, ג. אופראן היום, ו- 50 המעוניים. הקטע המובא להלן  המתייחס רק ל- 50 הנשרפים.

"In 1790, Sultan Moulay Yazid, of the currently ruling Alaouite Dynasty, began his two-years tyrannical reign, which was marked by pogroms against the Jews throughout the country. oufrane was severely impacted. Fifty Jews were burned at the stake, causing the remainder of the population to flee until the end of Moulay Yazid's reign in 1792. This incident has entered into legend. According to Pierre Flamand in his book, "Diaspora en

Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud," the story goes like this

Sixty Jews from oufrane were working at a souk. A sorcerer named Bouhalassa arrived at the souk accompanied by armed bandits. Bouhalassa wanted to prove his power. Inspired by Sultan Moulay Yazid, he chained up the sixty Jews and tortured them. The locapopulation, who had treated the Jews of the area very well, were able to free ten of the Jews.

Bouhalassa gave the remaining fifty Jews the choice of conversion to Islam or death. He built a great fire. The Jews decided to jump into the fire as a group, rather than allowing even one of them to convert. One by one, each of them jumped into the fire. The legend continues that a column of fire rose up to the sky, and at night a candelabra of fire descended from the heavens. As a result, persecutions of Jews stopped. Ten Jews and thirty Muslims gathered up the ashes and brought them to the cemetery in oufrane. The ashes of the 50 martyrs were buried and became an important pilgrimage site                                                                        

            ראו: http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm

 

תרגום הקטע מאנגלית  50   קדושים מעונים.

ב-1790 "הסוּלְטָן *מוּלָאי-יָזִיד" משושלת המלוכה ה"עָלָאִווית" החל את שלטונו הרודני בן השנתיים, שהתאפיין בפוגרומים נגד היהודים ברחבי המדינה.

    אוּפְרָאן הוכתה מכך קשות. 50 יהודים הועלו על המוקד לשריפה, מה שגרם לאוכלוסיה שנותרה  להימלט  עד לסוף שלטונו של " מוּלָאי-יָזִיד"

    ב- 1792 האירוע הפך לאגדה, ולפי פְּיֶיר פְלָמֶנְד בספרו "גולת היהודים על אדמת האיסלאם"…, קהילות יהודיות של הדרום, מסופר כי בזמן ש- 60 מיהודי אוּפְרָאן עסקו במלאכתם בשוק, איש כשפים אחד בשם "בּוּחְלָסָה" (BOUHLASSA), הגיע לשוק מֻלווה בכנופיית בריונים חמושים. בּוּחְלָסָה ביקש להוכיח את עוצמתו בהשראת מוּלָאי אֶל-יָזִיד. הוא כבל את 60 היהודים ועינה אותם. האוכלוסיה המקומית שהתייחסה טוב מאד ליהודים הצליחה לשחרר 10 יהודים מהם. בּוּחְלָסָה הציג ל-50 הנותרים את הברירה: להתאסלם או למות.  הוא הבעיר אש גדולה והיהודים העדיפו לקפוץ לתוך האש ואף לא אחד מהם המיר את דתו. 

    האגדה מספרת שעמוד האש התרומם לשמיים, כעין פמוטות-אש מן השמים, ורדיפת היהודים הופסקה. 10 יהודים ושלושים מוסלמים אספו את אפרם והביאו אותו אל בית הקברות באופראן. אפרם של 50  הקדושים מעונים, הפך למקום עלייה לרגל.                                            

אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.

בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותם ולהכריחם להמיר את דתם, אחדים אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים.

    יהודי מרוקו עמדו בפני הברירה; קבלת דת האיסלם או מיתה. חלקם קיבלו עליהם את דת האיסלם, חלק אחר למראית-עיין אך בביתם נהגו כיהודים, היו שהעדיפו את הדרך למות על קידוש ה' ולא לבגוד בצור-ישראל, כמו המקרה של הנערה סוּלִיקָה חָצ'וּאֶל "לָאלָא סוּלִיקָה הצדיקה" מְטָנְגִ'יר (TANGER) שראשה נערף בפֶס (ראו את סיפורה המלא בערך העיר פאס. ש"ט), ומעשה-הגבורה של נשרפי אוּפְרָאן שהעדיפו למסור  את נפשם על קידוש ה' ולא להמיר את דתם הקדושה

      בעיירה אוּפְרָאן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנ

 
 

עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגדיה במאה הששית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אוּפְרָאן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד או (הסוּלְטָן) בּו-חְלָאסָה (BOU-HLASA) המכונה "אְסוּלְטָאן אֶלְכְּחֶל (המלך השחור. ש"ט). אחד באיזור אוּפְרָאן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס – שוק של יום חמישי. ש"ט) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אוּפְרָאן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגינו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפניהם:  "כל יהודי הישוב אוּפְרָאן יקבלו עליהם את דת האיסלם, והוסיף: "כל מי שיקבל עליו דת זו, הבטיח חיי עוז וכבוד וטובה תהיה אחריתו,

 

ומי שיסרב אחת דינו מוות בשריפה".

    הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני קורבנותיו. היהודים שכך נגזר גורלם, קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו: ״אל לנו לשמוע בקולו של בּוּחְלָאסָה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.

    ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם שאף יהודי לא הסכים לקבל  את הצעת השליט ואז ציווה  את שוטריו להביא חמישים  יהודים נכבדים מתושבי הָמֶּלָּאח אל כיכר העיר. הצורר ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. המדורה דלקה  והשליט שוב ניסה לדבר אל ליבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם, עזבו את עקשנותכם ובואו תחת הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד? הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף אותנו דווקא?.

    הם הועלו על המוקד ולא בגדו בצור-ישראל ובאבותיהם. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, זוהר ב' קנח). באותו לילה בו חמישים הצדיקים הועלו על המוקד, ירדו גשמי-זעף וחרב של אש נראתה בשמים. הָסוּלְטָאן ראה בזה אצבע-אלוקים והפסיק את גזרות השמד וכך הייתה הצלה לשארית

    בין העצורים היו צעירים וגם קשישים, והקשישים שחשבו תחילה שעליהם למות  ראשונים אך חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים על המוקד. אחד הצדיקים אמר: ״ואתם הרוצחים ואתה בּוּחְלָאסָה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.

   בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהייתה מבשלת לחבורה ועבדי בּוּחְלָאסָה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״

    האישה מדלת העם, פנתה לבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״. ״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח האלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם, על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוחלאסה להרחיק את "הטרדנית" שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.

    מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפֶרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״.

    כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שנטל ידיו וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אפריאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג וְאָמְסֶלֶם.

*בכתבה זו יש כמה קטעים זהים לכתבה של הסופר יוסף טולידנו שמופיעה לעיל.                 

את הכתבה מצאתי בבית-הכנסת באחד הפרסומים לא ציון  שם המחבר תאריך או המוציא לאור.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון

רבני המקום

רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל

אחד מרבני אוּפְרָאן היה רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל. נינו רבי שרון איפרגאן סיפר לי שסבו פעל רבות למען עליית יהודי עירו לארץ-ישראל ובשל כך אף הוכנס לבית-הסוהר בְּאוּפְרָאן.

רבי אברהם עלה ארצה וקבע משכנו באופקים. את רבי אברהם, נעים השיחה וההליכות כתושב אופקים היכרתי באופן אישי וחבל שרעיון הספר על הצדיקים עלה במוחי הרבה זמן אחרי פטירתו, לו הוא היה עדיין בחיים בוודאי שהייתי דולה ממנו יותר פרטים על הישוב ועל קהילת יהודיו אוּפְרָאן ועל סיפור הנשרפים.

משפחתו היקרה הלכה בדרכו, בניו ונכדיו יודע-תורה הם, באחת הפעמים נפגשתי עם נכדו רבי שרון אִיפֶרְגָּן הי"ו אשר הציג בפני המסמך הנ"ל שגודלו 1 מטר על 70 ס"מ. במסמך מעניין זה, מתאר רבי אברהם סיפור הנשרפים על קידוש ה' בציון שמותיהם. המסמך כתוב עברית וערבית מרוקאית  חוקרי תולדות אוּפְרָאן בוודאי ימצאו בו עניין.

רבי דוד בן-יסו.

קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבתו כתוב:  "מצבת  קבורת  מורנו  ורבנו הרב דוד בן-יִסּוֹ אשריך. שנת השכ"ח (1568)                                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יָעִיש בן-יִחְיָיא.  

קבור במערת אוּפְרָאן. על  מצבתו כתוב:  "מצבת  קבורת הרב וָאעִיש בן-יחיא הנקרא ואעיש         

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יהודה בר רבי נפתלי  אפריאט.                                                                                                

היה האחרון מכל אותם חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש ה' באוּפְרָאן. מספרים מגידי-אמת ששמעו שהצדיק חשש שמא ב"מ (בר מינן) אחד מבני-ישראל ימיר את דתו מפחד האש הגדולה, והיה הוא מנחמם ומדריכם לדרך ישרה, ומסיר מורך מליבם, והיה אומר להם:  "אשריכם  שזכיתם לכך שתהיו במחיצת ר"ע (רבי עקיבא) וחבריו. אתם מזומנים לחיי עוה"ב (עולם-הבא), בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא" ועוד דברי מוסר עד שהושלכו כולם למנורת בית-הקודש, והוא באחרונה, הסיר נזם זהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מעט מים ליטול ידיו, נטל ידיו וקרא "קריאת שמע" והשליך עצמו לאש. וכשיצא נשמתו אמרו עליו שראו דמות יונה של אש עולה לשמים, ובלילה ירדה עליהם מנורת אש מן השמים. "שמעו עמים ירגזון" (שמות – טו/יד). כשנשרפו הצדיקים הללו, נתבטלה הגזרה והייתה הצלה לשארית ישראל. יהי רצון  שזכותם  תעמוד  לנו  בכל  עת  צרה וצוקה "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא/טז)  כ"ירח יכון עולם" (קהלת רבה, פרשה יב).                                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן; בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם  (התשנ"ה).                                

רבי יהודה בן-מוּמו..

קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב בזו הלשון: "מצבת קבורת הרב נזר ישראל וקודשו הרב רבי יהודה בן-מוּמוּ"                                                                                                  

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יוסף בן-מימון.

קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב: "אדוננו מורינו עטרת ראשנו, חסיד קדוש, נזר ישראל  וקודשו, הרב יוסף בר-מימון"                                                                                  

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יוסף בר ר' יעקב בן-שבת.                                                                                                   

קבור במערת אוּפְרָאן על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יוסף בן-שבת שנת משיח"ו (1604)       ראו רבי יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)

רבי יִסּוֹ (יוסף) בן-דוד.

קבור במערת אופראן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יִסּוּ בן-דוד שנת הש"ה לעול"ה (1686) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם).                                                                           

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יֶעִיש בן-משה

קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבת קבורתו כתוב: "מרנא ורבנא (מורנו ורבנו) הרב יעיש בן-משה שנת ת"ם (1680).                                                                                                           

ראו: ר' יוסף בן-נאיים – מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי יעקב בן-שבת – ההילולא י"ט תשרי .                                                                                                           

מחכמי ג׳בראלטאר ולא סופר איך הגיע לאופראן. על-פי אחת המסורות שם משפחתו המקורי היה לוי והוחלף לבן-שבת בעבור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ידוע כרב גדול. נפטר י״ט בתשרי תרי״ח [1658]. קבור במערת אוּפְרָאן ועל מצבתו כתוב: "מצבת קבורת  הרב הכולל החסיד, המקובל, אדוננו מורינו ועטרת ראשינו, הרב יעקב בן-שבת אשר נעשו לו נסים על שמירת השבת                                                                                                                

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח);        ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם

רבי מסעוד בן מוּסָא אָפְלָאלוֹ.

קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "הרב מָסְעוּד בן-מוּסָא אָפְלָאלו שנת ברור"ה (1653) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם)                                                                                       

ראו הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי נפתלי בר ר' יהודה  אָפֶרְיָאט.                                                                                                  

קבור  במערת  אוּפְרָאן, על מצבתו כתוב: "קבורת הרב  נפתלי בר יהודה אָפְרְיָאט שנת תקי"א (1751) לאלף ה- 6 (המאה ה-18 למניינם)                                                                          

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי סוּסָאן בן אָמְגָאר.                                                                                                  

קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "קבורת מרנא ורבנא (מורינו ורבנו) הרב סוּסָאן בן אָמְגָאר  הנקרא בן סְבְּעוֹנִי                                                                                                 

ראו:  הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי עְזוּז בן-שבת. 

קבור במערת אופראן. על  גבי מצבתו  כתוב: "קבורת הרב עְזוּז בן-שבת שנת כאישו"ן (1617)      

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי עלי הגלילי.   

נמצא כתוב שקבלה מאבותינו שהרב הנזכר היה מתלמידי מאור-הגולה רש"י, כעס על תלמידיו  ונגזרה עליהם גלות.

    קבור  במערת  אוּפְרָאן, על גבי מצבתו  כתוב: "קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא (מורנו ורבינו),  המקובל האלקי הרב וכו'                                                                                                   

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .

רבי שלם  (שלום) אוֹחָיוֹן.

קבור במערת אופראן עם בנו הרב מָכְלוּף.                                                                            

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שלמה בן מָסְעוּד.

קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבת קבורתו כתוב: "מצבת קבורת הרב שלמה בר-מָסְעוּד שנת האמנת"י (1746).                                                                            ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שלמה בן-עָבּוּ .

מסופר עליו: פעם רבי שלמה עבר בשוק וגויה השקיפה מחלונה וירקה עליו. תכף קרא עליה השם המפורש ויצאו בראשה שני קרניים, אחד זקוף  למעלה, ואחד יורד למטה. צעקה האישה זעקה גדולה ומרה ולא ידעו על מה זה ועל מה זה ממה שקרה לה. האישה  הרשעה סיפרה למשפחתה ואחרי שהביעה חרטה  ואחרי פיוסים לרב חזרה לאיתנה. רבים כאלה האותות והנסים שהיו בימיו.

   קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת  מרנא  ורבנא (מורנו ורבינו)  הרב המופלא בנסים הרב שלמה בן-עבו".                                                                                   

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) . 

רבי שמואל בר ר' יעקב בן-שבת.

 קבור במערת  אופראן על גבי מצבת קבורתו כתוב: "קבר הרב שמואל בר רבי יעקב בן-שבת" שנת הלא אבק"ש ל"ך מנו"ח (1747)                                                                                        

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)                   

רבי שמואל בר ר' דניאל בהלול.

על מצבת קבורתו כתוב: "קבר ה' שמואל בר יעקב בן-שבת זלה"ה, שנת הלא אבק"ש לך מנו"ח [תקנ"ז-1797]                                                                                                              

ראו: ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם

סיפורו של מר אברהם בן-שבת.

בשנת  1995 הדרכתי  קבוצת  מטיילים  במרוקו,  בין  המטיילים  היה  מר  אברהם  בן-שבת תושב העיר יבנה ועובד העיריה שם. מר אברהם  שזה היה לו ביקורו הראשון במרוקו אחרי שעזב אותה, חשב לנצל את ההזדמנות ולנסוע לְאוּפְרָאן לפקוד קברי מבני משפחתו הקבורים בישוב זה. כששב מְאוּפְרָאן סיפר לי את הסיפור הבא: "בתוך בית-העלמין ישנה מערה שלפי המסורת שעברה מדור לדור, נמצאים בה שרידי גופותיהם של חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש-השם. לפי אחת המסורות, הכניסה למערה בה קבורים הנשרפים אסורה מפאת  קדושתה. 

    שכרתי מונית ויצאנו אשתי ואני מְאָגָּדִיר לישוב אוּפְרָאן. זכור לי שבכפר זה שכנה קהילה יהודית עתיקה שעסקה כל חייה בקבלה. כידוע שקדושת הכפר נובעת מכך שחמישים צדיקים מחשובי הכפר הועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתם ואפרם נמצא באחת המערות בבית-העלמין, ולכן המערה הפכה, כל כך קדושה שאליה נכנסים  רק אנשים שעסקו בקבלה, ואם מישהו אחר היה מעז להיכנס היה יוצא נפגע גופנית או שכלית.

    כעשרה ק"מ מהישוב ראיתי אדם וביקשתי ממנו שיצטרף אלינו ע"מ להראות לנו מיקומו המדויק של הישוב אופראן והוא עשה זאת בשמחה. במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר, הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהאוטו כי הוא לא יכול להמשיך בנסיעה ולא פירט את הסיבה. התחלנו ללכת, וכשהתקרבנו ראיתי מרחוק את הישוב כפי שהכרתי אותו בילדותי. הישוב עדיין שלם ומוקף חומה וגודלו כגודל אצטדיון כדורגל לערך. מחוץ לחומה עומד בית-העלמין ויש לציין שהוא מגודר, למרות שחלפו שנים רבות  מאז שהיהודים עזבו את המקום. תוך כדי הליכתנו, המלווה כמו יתר המקומיים, שמע על מה שהתרחש במקום. הוא הזהיר אותנו  לבל להיכנס לבית-העלמין של הישוב, שאגב אף אחד אינו מתגורר בו, למרות שחלק מבתיו ראויים עדיין למגורים. אודה שלא התייחסתי לאזהרתו למרות שהייתי מודע למעשים שאירעו לאלה  שהעזו להיכנס לבית-העלמין.

    החלטנו אני ואשתי לפסוע לכיוון הכפר במעלה השביל והנה, במרחק של כ- 20  מטר מהכניסה לכפר, חשתי שרגלי כָּבְדוּ עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. אשתי ושהאמונה אצלה הייתה חזקה יותר משלי, ניסתה למנוע ממני להמשיך את התנועה לכוון הישוב. אמרתי בלבי אולי מדובר בעייפות או בתופעה חולפת?. במאמצים מרובים צעדתי עוד מספר צעדים  בודדים  עד שנעצרתי לחלוטין. מהמקום בו נעמדנו ראיתי שלט בצבע כחול התלוי על אחד הקירות וכתוב בצרפתית, ובו האזהרה  DEFENSE D’ENTREE (אסור להיכנס). נמסר לי שזו החומה המקיפה את בית-העלמין. אחרי שראיתי מה שעבר עלי, הסיפורים ששמעתי  בילדותי  אודות  בית-העלמין, האזהרה  של  המלווה  והשלט, השתכנעתי והתחזקה בי האמונה עוד יותר על קדושת המקום, אודה שהתרגשתי. אז אמרתי:  "מי אני!? למה לי להתגרות  בגורל?" ואם אצליח בכל זאת להיכנס לבית-העלמין האם מישהו יכול להבטיחני שלא אפגע?" צילמתי מרחוק מספר תמונות ועזבתי את המקום.

    חזרנו רגלית למונית שהמתינה, ותוך כדי הנסיעה חזרה לְאָגָּדִיר, שאלתי את הנהג: "למה לא רצית  להכניס אתנו לכפר?" תשובתו: "ידעתי אודות קדושת המקום, ובכל-זאת לפני שיצאתי אתכם לנסיעה, התייעצתי עם "מוֹסְיוֹ לוי"  (MONSIEUR LEVY – אדון לוי) מְאָגָּדִיר, והזהיר אותי שלא להיכנס לבית-העלמין  [את מר לוי אני מכיר אישית הן מתקופת כהונתו כסגן ראש עירית אָגָּדִיר והן מתקופת חברותו בפרלמנט המרוקני. ש"ט.]

    נהג חְרָאמִי – (ממולח),  למרות שידע מראש על קדושת המקום ולמרות שהוזהר, בכל זאת הסיע אותנו כנראה שהיה לו חבל להפסיד נסיעה כזו".

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון

אָסְפִי (סָפִי) –SAFI-שאול טנג'י

אָסְפִי (סָפִי)SAFI-שאול טנג'י

מההיסטוריה של העיר

אָסְפִי זה שמה המקורי והיא נקראת גם סָפִי השם שנתנו לה הצרפתים, ממוקמת על החוף   מופיעה בראשיתה תחת השם אָסְפִי במסמך גיאוגרפי מהמאה ה-16.

     הנמל הטבעי בסאפי היה מוכר כבר לפיניקים, ושימש גם את הרומאים. העיר עצמה, שהוקמה במאה ה-השתים-עשרה  בידי שושלת המוואחידין, הפכה למרכז דתי ותרבותי חשוב, והיא עד היום הנמל הגדול ביותר ביותר של מרוקו באוקיאנוס האטלנטי.

    הפורטוגזים  כובשים אותה במחצית הראשונה של המאה ה  16- ובמחצית  השניה של המאה ה-16 (1502-1513) מקימים בה מחנה אשר ממנו יצאו להתקפות על העיר מראקש, הם גם הקימו חומה בה השתמרו מספר תותחים עד היום. למרות ששהותם בעיר הייתה קצרה, בעיר יש שרידים למכביר מתקופתם הקצרה בעיר. אחד המקומות העתיקים הוא קְסֶר אֶל בְּחֶר (ארמון הים) והוא אחד היעדים למבקרים בעיר.

הסחר שהלך והתרחב בנחושת ובסוכר הפך את סאפי לנמל הגישה הראשי למרקש שבפנים הארץ

ולקראת סוף המאה סוף המאה ה-17 פתחו הצרפתים קונסוליה בעיר וחתמו על הסכמי סחר עם השליטים המקומיים. אלמלא הוקמה אסאווירה בתחילת המאה ה-18 ומשכה את הסוחרים לנמליה היתה סאפי לבטח משגשגת הרבה יותר

     העיר חזרה לעצמה במאה ה-20 עם התרחבותו של צי ספינות־הדיג והקמת אזור תעשייה ענק, בו מעבירים מדי שנה 30.000 טונות של סרדינים. אם נוסיף לכך את תעשיית הפוספטים מרוק שימיק נבין מדוע ספי היא כיום עיר חשובה שהאוכלוסיה גדלה במהירות. 

הישוב

ממוקמת על החוף האטלנטי בתוך בקיע חלול הנוצר על-ידי הנהר חאבה (HABA). אוכלוסייתה מונה כ-130.000 נפש

    אין מה לקנא בספי השרויה בצל שכנתה האופנתית אסווירה ונושאת את תעשיית הפוספטים על כתפיה במפעל ענק מדרום לעיר. העיר ריקה כמעט מתיירים זרים, לעומת זאת  היא פופולרית ביותר בקרב נופשים מרוקניים, ולא קשה להבין למה.

    האווירה בסאפי מודרנית, ויש בה שדרות רחבות ומוצלות לצד וילות מסוידות־לבן. המרכז העירוני נאה, והעיר העתיקה גדולה אך לא משופצת. את החומות הקימו הפורטוגלים בתקופת שלטונם הקצר בעיר. בתחומי העיר העתיקה נמצאים שוקי הקדרות המסורתיים שסאפי נחשבת לבירה של מוצר זה  לאחרונה מנסה ראש העיר החדש והנמרץ לשדרג את תדמיתה של העיר, בין השאר באמצעות תוכנית לניקיון החופים והתמודדות על אירוח של אליפות העולם בגלישת גלים.

בספי המרוחקת רק 140 ק"מ ממראקש, מקווים לשווק את העיר כאתר נופש חלופי לאסווירה; אם אכן תפתר בעיית התדמית ויתווספו עוד מקומות לינה סבירים יש סיכוי טוב שהמהלך יוכתר בהצלחה.

עיר נודעת כבירת הקרמיקה של מרוקו, בשל בתי-היצור שלה לדברי קדרות. בנוסף בה יש מספר מפעלים לשימורי דגים בעיקר סרדינים

יהודים

ישנן עדויות, בעיקר של נוסעים שיהודים היו בספי עוד לפני גירוש ספרד (1492) ופורטוגל. בשנת 1.500 כותב ליאון האפריקני (מוסלמי שהתנצר) שבספי גרות כמאה משפחות. אחת המשפחות הראשונות שהשתקעו בעיר, הייתה משפחת בן-זימרה. אבי המשפחה היה רבי אברהם בן-זימרה.

הגעת הפורטוגזים בשנת 1502 תרמה לחיזוק הקהילה הקטנה. הם שלטו באזורי החוף המערביים עד 1542. במלחמה שלהם נגד המוסלמים – מהשושלת הסעידית. היהודים נטלו חלק לצד הפורטוגזים הנצורים. מפקדים ממשפחת בן-זמירו פיקדו על היהודים בהגנה על העיר, כמו-כן הם סיפקו כח עבודה ואמצעים לחיזוק החומה של העיר. בכיבוש העיר על ידי הסעידים ירד מעמדה למשך 60 שנה. רוב היהודים נטשו את העיר, בעיקר לשטחים שבשליטה פור

   העדות הבאה להתיישבות יהודים להתיישבות יהודית, היא משנת 1671, שבה יש התייחסות לשאלה היכן גרים יהודי העיר?.

    היהודים גרו ברובע משלהם וזה טבעי לעת ההיא , ולהרבה תקופות נוספות. תחילה הם גרו במלאח, ואחר כך בשכונה חדשה שהיהודים בנו מחוץ לעיר. עיסוקם של היהודים בנוסף למסחר, תחת השלטונות הנוצריים והמוסלמיים היה בעיקר מדינאות 

    יש עדויות של נוסעים בשנות המאה ה-17, 18, ו-19 על עוני, עזובה וחולי אצל חלק ניכר ממשפחות היהודים שגרו במלאח הישן בתוך העיר העתיקה. עם זה בשלהי המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית כ-4.000 נפש (כ-25% מסך הכל התושבים.

    היום בעיר יש בין 3-4 משפחות והם בעלי עסקים. לקהילה 2 בתי כנסת 1 בעיר והשני בקופלקס (ראו להלן)

    קהילת יהודי אָסְפִי או סָפִי  SAFI -עיטרה את בני זְמִירוֹ בהילה של קדושים, והודות לאדיבותם של מספר נדיבי-לב יוצאי העיר אָסְפִי שאחרי שעזבו את העיר והיגרו לכמה ארצות בעולם, הם לקחו יוזמה.  אספו תרומות והקימו אחד הקומפלקסים היפים בעיר אָסְפִי המשתרע על 8.000 מטרים רבועים.

לקומפלקס זה הועברו עצמותיהם של שבעת בני זְמִירוֹ, הם קבורים בחדר נפרד. לקומפלקס הועברו עצמותיהם של צדיקים נוספים הקבורים גם הם בחדר אחר. 

    בקומפלקס: בית-כנסת, חדרי קבורה, מטבח, אולם לבאי ההילולא היכול להכיל יותר מ-1.000 משתתפים, משרדי הנהלה, מרפאה ועוד. חשוב לציין שההילולא נמשכת מספר ימים, והמשתתפים בה זוכים לאירוח מלא (למעט בתי-מלון) על חשבון הקהילה. להילולא מגיעות גם קבוצות מישראל.   

    בהעדר אוכלוסיה גדולה בעיר אפילו למיין, שני בתי-כנסת האחד בעיר העתיקה והשני חדיש ומודרני במתחם בְּנִי-זְמִירוֹ, הם למעשה לא פעלים אלא במועד ההילולא, או כאשר בני משפחה של המשפחות הבודדות . בתי-הכנסת פועלי בעת ההילולא לשבעת בני זמירו ויהודים יוצאי עיר זו באים מכל העולם, או כאשר בני משפחה של אותן משפחות המתגוררות בעיר באים לבקרם. דבר אחד אני יכול לציין, המסלול של הטיולים אותם אני מדריך כוללים ביקור במתחם של שבעת בני זמירו ותמיד מארגנים תפילת מנחה .

 

אָסְפִי (סָפִי) –שאול טנג'י

                                                                                                   

122

 

רבי אברהם בן ר' מאיר  אבן-זימרא (או בן-זְמִירוֹ)  ה-1

חי במאה ה-3 וה-4 (המאה ה-15 וה-16 למניינם). היה מגולי-ספרד  של שנת רנ״ב [1492] עוד בהיותו בספרד חבר לאנשי עט ואנשי שם והיה לו יד ושם בין השלטונות.

 

    ראשית ישב בעיר תֶלְמְסָאן שבאלג'יריה ושם חתום על תשובה עם הגאון רבי יעקב בירב ורבי יהודה כלאץ. חכמי הדור קראו לו ״גורן נכון״ כי רבי את ספר התנ״ך על מפרשיו וספר מורה נבוכים שגורים היו בפיו", הרב עסק בתורת הפילוסופיה,

 

    רבי אברהם היה ״משורר גדול והיה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" הייתה לו חכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים, לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב [המובא בספר "עומר השכחה", (דף קכ״ו ע״א].    לאחר מכן עבר לעיר וויהְרָאן שבאלג'יריה ושם חיבר תוכחה נפלאה: "נפשי למה תסבלי" קטע ממנה.

"זאת השירה יצרתי לי תוכחה לעצמי ולאחרים

עמי כל עוד שהבחירה נתונה ביד האדם להרע או להטיב.

 

רצה לומר כי הרשות נתונה בידו אם יזכה בעולם הזה ויתאווה לשכליות בעודו בחומריות ויפנה מעלה מעלה אשריו כי יטעום בעולם הזה מתענוג העולם הבא ובעת יציאת נשמתו מגופו יתגלו לו סודות נעלמות וקודם הגיעו לאותה השעה ישתוקק מתי יפול הפירוד וההפך הפך, ויסדתיה בוויהראן הרנ״ג (1493) ליצירה״ (עומר השכחה, דף קלייה),  לרבי אברהם גבישון, ליוורנו תק״ח (1748).

    אחרי-כן התיישב בְּפֶאס, משם עבר לְאָזֶימּוּר (AZEMMOUR) וּלְאַסְפִי (SAFI). בעיר אַסְפִי נימנה לרב העדה, התוודע לנכבדי העיר, ובכלל הייתה לו השפעה ויכולת  על תושבי העיר כי היה חכם גדול, משורר ומליץ נפלא, נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

 

    פעילותו לא הצטמצמה בחיי-הקהילה בלבד, הוא נטל חלק במשא ומתן מדיני בין הפורטוגזים לשליטים המקומיים. גם בני המשפחה האחרים היו פעילים בציבור ועמדו בקשרים קבועים עם השלטונות.

 

    רבי אברהם היה ״משורר גדול הייתה לו חוכמה וסגולה לכתוב בשיטה נפלאה שירים ופזמונים לאו דווקא בלשון הקודש כי אם גם בלשון ערב ונדפסו ממנו שירים בספר "עומר השכחה", דף קכ״ו ע״א]. לרבי אברהם גָּאבִישוֹן (על רבי אברהם גאבישון ראו כרך א' בערך העיר טוואן ש"ט). על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים מצלצלים עם רעיונות נעלים. היה לו לשון לימודים ולשון צח ומצוחצח" עד שברגע יחבר מאה ומאתיים מעלות במשקל, במעט השירים שהודפסו ע"י בן דורו, אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם לעשות בידיעת השיר לרבות השירה הערבית.

 

    הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בוריין, אך התאונן על בני-דורו הערירים מן החוכמה הזאת ואינם שמים לב לה.

 

    רבי אברהם גָּאבִישוֹן (גָּבִיזוֹן) בן-דורו מספר אודותיו: "חכמי דורו היו קוראים לרבי אברהם בן זימרא "גורן נכון"…כי "מורה-נבוכים", שגור היה על פיו ובמפרשיו, וכל תנ"ך ופירושי רוב הפוסקים ובשיתופי כל מילה וכל הארבע ועשרים, ופירושים שאפשר שתשתתף בהם אותה מילה, ויעשה בשיתופי אותה מילה בתים מחולפים כאלו הוא כן היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח".

 

    העידו עליו שיום אחד בא מוכר חצר והקונה לפני הסופר והשופט הגוי, לכתוב להם שטר המכר, והיה שם  רבי אברהם עומד  לשורר להם,  בעוד הם עומדים, השטר היה שקול בשיר בערבי ונושא בו כל מיני חיזוקים בשיר ותנועה בסימניו ומיצריו, גם שמות העדים שיעידו בו שקולים שמותם וכו'.

 

    גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו, ואחרי שכתבהו הכתובה במעמד כל גדולי-העיר בכל יופי והדר על פי הסופרים, לא מצאו בה מום, רק בזה שהיה רווח גדול בין שורה לשורה, אך לא יכלו לקורעה כי אינו סימן טוב להם לחתן ולכלה. ויקראו לרבי אברהם לדעת מה לעשות? ובהביטו בה קרא לסופר שכתבה ויחדש אז שורות אחרות אשר יכונו להיות בין השורות הכתובות מכבר, ולא הורגש איזה שינוי נעשה כלל, לא בלשון ולא בכתב. וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם, אז אמר להם המלך: "על-ידי זה כבר העיד עליהם יוצרם עליהם: "עם חכם ונבון".

 

    העובדות הללו יראו לנו עד כמה היה רבי אברהם כוחו גדול בידיעת הלשון והשימוש בה לכל נטיותיו בערבית ובערבית, ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני מלך ושרים ולהימצא בחברתם. גם ניכר הדבר כי זולת השירים, רבי אברהם חיבר ביאורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

 

רבי אברהם בן-מְלוּל.

היה מחכמי העיר אָסְפִי  בה היה מורה-הצדק וחתום על פסק-דין משנת תע"ב (1712). חתום גם עם כמה רבנים  בשאלות ותשובות "משפט-וצב"י (סימן נ"ד)                                                     

 

רבי אברהם סוּלְטָן.

81

 

לא ידוע באיזה תקופה הוא חי. קברו הוא קבר ישן וללא כל ציון. היה ידוע לצדיק ונהגו להשתטח על קברו.  רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" כתב שפקד את קברו.

 

רבי אברהם עזרן.

היה מורה צדק בְּאָסְפִי. באחד מפסקי-הדין הוא כותב: "אני מתגורר בעיר אָסְפִי., ואין הספרים מצויים אצלי וכו'. מכאן מוכח שהתגורר בְּאָסְפִי. חתום על פסק-דין אחר  משנת הדר"ת (1849)               

ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח).  

 

אוּלָאד בני-זמירו בשבעה (שבעת בני-זמירו).

לפי המסורת מדובר ברב וששה בניו, או ברב וששה מתלמידיו הקבורים באספי מימים קדמוניות, ולא ידוע באיזה זמן הם חיו או נפטרו.

 

    יהודי מתושבי המקום סיפר: "הצדיקים היו קבורים במקום אחר, והצרפתים ששלטו באיזור, תכננו לסלול כביש, אך בתוויי זה היו קבורים הצדיקים, הם התעלמו מהם, אך כל כלי בו ניסו לעבוד נשבר. הם לא הבינו פשר הדבר, עד שאחד היהודים שראם במצבם, סיפר להם שבאיזור זה קבורים צדיקים. אנשי הקהילה הגיעו למקום  וטיפלו בהעברת הגופות לבית-העלמין המקומי.

 

    המוני מבקרים מוסלמים ויהודים נהגו לעלות אל קברם של שבעת בני זמירו באספי וחולקים להם כבוד. פעם באו לְאָסְפִי איזה מכשפים, וע"י כישופיהם קבעו שבמקום שקבורים של הצדיקים יש איזה מטמון. בלילה חפרו מעל המצבות וכשראו שקרוב היום להאיר ברחו להם. בבוקר מצאו היהודים שהקברים נהרסו, וגילו חור שדרכו ראו חלל גדול, התייעצו ביניהם אם לרדת ולראות מה יש שמה? חכם ויהודי כשר התענה וירד לראות מה יש שמה, מאחד החדרים  נשמע קול נמוך של לומדי-תורה והדבר חיזק הקבלה שהייתה בידי יהודי המקום  שהצדיקים  נקברו בבית-מדרשם.

 

    באותם הימים היה גם נוצרי בשם אלכסנדר ששמע על המעשה ורצה גם הוא לרדת ולראות. הזהירוהו היהודים לבל ירד ולא אבה לשמוע. חבריו הורידוהו דרך החור, וכשהגיע למטה התחיל לזעוק ותכף חבריו העלוהו. המתין מעט עד שנח ממאמץ הירידה ואמר לחבריו שיורידוהו שוב. כאשר הגיע למטה, התחיל לצעוק כבראשונה והעלוהו, ואז האמין באמונה שלמה שהאנשים הקבורים שמה, צדיקים גמורים. זכותם תגן עלינו אמן                                                   .

                                                             

קטע משיר לכבוד הצדיק.

נפש  ברעות  שבעה,   אשר  תקרא  לישועה,

אל בני-זמירו שבעה,  תעטר חיש מהרה רבנן.

בעיר אספי מקומם,  באים  לילה  ויומם, 

לקדש שם עזרה, רבנן.

 

סיפורי נסים אודות הצדיקים.

 

סיפור 1. החולה שהבריאה בזכות השהיה ליד קבר הצדיק.

אחד היהודים מספר: נולדתי בְּאָסְפִי וראיתי יהודי על סף המוות והרופאים לא הצליחו למצוא לו מזור למחלתו. הוא הובא לקברי-הצדיקים והתפלל שבעזרת ה' ובעזרתם ימצא מזור למחלתו. החולה ערך סעודה ונשאר במקום 7 ימים כנהוג. היהודי החולה סיפר: "ביום השביעי חלמתי שבא אלי אדם עטור זקן וסכין בידו ואמר לי: "החזק בסכין זו והניחה במקומות הכואבים לך". עשיתי כדברי הזקן ולמחרת כאשר התעוררתי גליתי  שאיני חש יותר כאבים בגופי"

 

רבי ברוך אְסְבָּאג  (סָבָּאג)– ההילולא ב' אדר. 

מחכמי ומקובלי מרוקו, היה רב ראשי בעיר אָסְפִי. חיבוריו:

״מנחה בלולה" קזבלנקה תרצ"ז (1937) לקט דינים בלשון יהודית ערבית הכוונה למוגרבית.  ודפוס-צילום שנדפס מחדש תשנ״ז (1997). בהסכמה לספר זה שהודפס כאמור מחדש כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל (ראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט): "הרה״ג (הרב הגדול), הדיין המצויין…. הצדיק העצום…. מפורסם בצידקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר (מורנו הרב רבי) ברוך אסבאג… ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד (1944) מכיל דברי קבלה, בעיקר "יהי רצון״, ו״לשם יחוד״.

    נפטר ג' באדר ב' תש"ו (1946) וניטמן באספי. עד היום צאצאיו מקיימים הילולא לכבודו בבית-הכנסת הנושא את שמו בעיר אשקלון.

 

רבי יהודה בן-חביב.

רבי יוסף בן-נאיים כותב: "לפי השערת החוקר רבי יעקב טולידנו בספרו "אפריון", יש הערה ט', כי הרב הנזכר היה מגדולי ספרד והתיישב בְּאָסְפִי, כי יש בידו ביאור על רש"י על התורה, כתב-יד ישן משנת רנ"ח (1498) ובסופו כתוב: "נשלם ביום ב' י"ח לכסלו שנת ה"א ורכ"ח (1472) בְּאָסְפִי על-יד הצעיר יהודה בן- חביב". ולא נברר לו אם הביאור הזה הוא מהמעתיק בעצמו הרב רבי  יהודה בן-חביב, או היה זולתו. בהערה הנזכרת כתב: "אולי היה אחיו או קרובו של רבי חיים בר רבי משה בן-חביב שהעתיק ספר הבתים להרשב"א (להרב שלמה בן אדרת) בעיר פאס"                                                                  

 

רבי יהודה בר ר' מסעוד כְּעְבָּאלוּ.

חי במאה ה- 5 (המאה ה -17 למניינם) כנודע ע"י אגרת שנמצאה משנת תכ"ט (1669), היה מחכמי אספי                                                                                                                          

 

רבי יצחק אבן-זמרא.

חי במאה ה-3 (המאה ה-15 למניינם). כמדומה שהוא אחיו של רבי אברהם אבן-זמרא. ידוע שסייע למלכות פורטוגל ששלטו באספי באותו הזמן כאשר המקומיים התקוממו נגדם                            

 

רבי יצחק גבאי.

חי במאה ה-3 ובחצי המאה ה-1 מהמאה ה-4 (המאה ה-15 וחצי מהמאה ה-16 למניינם). היה מחכמי העיר אספי. חיבר הספר "כף-נחת" – פירוש על המשנה                                                         

 

 

רבי יצחק צָבָּע.

היה מחכמי העיר בְּאָסְפִי והיה סופר-שטרות בבית-הדין יחד עם רבי יוסף קוֹרְקוֹס וחתומים שניהם ורבנים אחרים בשנת תק"י (1750) בשו"ת לרב אד"א (אליעזר דאבילא) על קב"ע (קבלת עדות)         

 

רבי מָכְלוּף אוֹחָיוֹן.

חי במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). היה מחכמי העיר אָסְפִי. ושימש בבית-הדין סופר.  בשו"ת  "תוקפו של יוסף" (ח"א סימן כ"ו) נמצא חתום בקב"ע (בקבלת עדות) שזמנה שנת בהתאס"ף (1785)

 

רבי מָסְעוּד בר-מִימוּנָא.

לא ידוע מתי הוא חי.  היה קבור יחד עם  שבעת בני-זמירו, כאשר השלטונות הצרפתיים רצו לסלול כביש הדבר לא עלה בידם ולא הבינו את הסיבה עד שיהודי המקום דאגו להעביר עצמותיו למקום אחר. אחרי פתיחת הקומפלקגס של שבעת בני זמירו, העבירו גם עצמותיו.                                   

 

רבי מָסְעוּד כְּעְבָּאלוּ.

חי בחצי הראשון מהמאה ה-6 או בסוף המאה ה-5 בהשערה (המאה ה-18 או בסוף המאה ה-7 למניינם). היה מחכמי העיר אספי בה היה מורה-צדק ורב תלמודי גדול                                     

 

רבי מָסְעוּד פרץ.

היה מחכמי העיר אָסְפִי בה הוא קבור. באחת האיגרות שבידי זרעו כתוב בה בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא (חסיד וקדוש), שעמדה לו השמש ביום מנוחתו, כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) מסעוד פרץ.

 

    רבי יוסף בן-נאיים מחבר הספר "מלכי-רבנן" מוסיף: "שאלתי את החכם שבידו הייתה האיגרת איך היה שעמדה לו השמש וסיפר לי: "הרב נפטר בערב שבת סמוך לערב, באותו הזמן היה משמש ברבנות בעיר אָסְפִי רבי סעדיה אבן-רְבּוּח זצ"ל, ואמר לבני-העיר להשתדל לקבור את הצדיק ולא להניחו מוטל כל השבת כי בית-העלמין רחוק מהעיר, ומובטח שזכות הצדיק תעמוד ולא תבוא השמש עד שתקברו את החכם", ואכן כך היה. לא שקעה השמש עד שהשלימו קבורתו                           

 

רבי מָסְעוּד בר ר' אלעזר צָבָּאח [סָבָּאח].

נולד לאביו רבי אלעזר סביב שנת ת״ר [1840] בעיר רבאט. בצעירותו למד אצל הגאון רבי דוד בן שמעון [הוא מכונה צוף דב"ש וראו עליו בערך העיר ירושלים. ש"ט]. בישיבה זו למדו ששים תלמידי חכמים רשומים חלקם עלו עמו לארץ ישראל. כל ימיו רוב היום ככולו לא מש מאהלה של תורה. הוא היה חסיד ובעל מעשים, אוהב שלום ורודף שלום. וחתום בהסכמה לספר "קרני ראם" לרבי רפאל אנקווה זצ״ל [הודפס בירושלים תר״ע-1710].

 

    רבי מָסְעוּד התנהג בענווה יתירה עם כלל הציבור קטנים וגדולים. פיו היה מפיק מרגליות בדברי מוסר, בדרך זו קירב רחוקים לאביהם שבשמים. כמו כן אהבת התורה הייתה בוערת כאש בקרבו, ויום ולילה, עורר ועודד את בניו להידבק בה, בשננו להם: "כי כל מחמדי עולם כאין וכאפס, המה מעשה תעתועים" לעומתה, ותמיד ציווה את בניו לעמול בלימוד התלמוד. ודבריו עשו פירות וזכה לבן גדול בתורה המפורסם הגאון רבי דוד צבאח זלה״ה מחבר ספר "שושנים לדוד״ – שו׳׳ת

 

    רבי מָסְעוּד נפטר זקן ושבע ימים, בכ״ו אלול תרצ״א [1931] וספדו לו הרבנים רבי יקותיאל בירדוגו, ורבי יוסף בן עטר, חברי ביה״ד לערעורים ורבי מסעוד שרביט                                     

 

רבי מָסְעוּד רבוח.

רבי סעדיה היה אב בית דין בְּאָסְפִי. נפטר בשנת תרמ"ד (1884) רבי יהודה בן מוֹיָאל ערך לו מספד.

 

סידי בו-דהב.

קבור בחלקה ליד הנמל. הן היהודים והן הערבים טענו לחזקה עליו. על-פי שמו הערבי ניתן להניח שגם הוא היה מאותם צדיקים שאומצו ע"י המוסלמים שנהגו לפקוד את קברו                         

  

רבי סעדיה ה- 2 בר ר' משה בן-רְבּוּח – ההילולא י' כסלו.

אבותיו מהעיר פָאס ובה הוא נולד במאה ה-6 (המאה ה-18 למניינם). אחר-כך התיישב בְּאָסְפִי בה היה מורה-צדק. חתום על הסכמה משנת  תבר"ך (1862) יחד עם חכמי אָסְפִי: רבי אברהם עזרן, רבי משה רפאל אָבִּיקָצִיץ (אָבִּיקָסִיס), רבי יהודה מוֹיָאל, רבי יהודה בן שְׁלָּאם (שלום) אוֹחָנַה, רבי מימון בר רבי יהודה גבאי ורבי אהרן בן רבי יעקב נָחֶמְיָאשׁ זצ"ל.

 

    בתעודה ששלח עבורו הרב הגדול רבי ש. הצרפתי לרבי משה אֶלְבָּאז זצ"ל נאמר בה בזו הלשון: "הרב הכולל כמוהר"ר (כבוד מורינו הרב רבי) סעדיה בן-רְבּוּח יש"צ (ישמרהו צורו), רב בעיר אָסְפִי, והוא וודאי שמע על תורתו וחוכמתו וקדושתו ויראתו".

 

    נפטר י' כסלו שנת תרמ"ד (1884). רבי יהודה בן-מויאל שישב במוגדור נשא שם הספד לזכרו והפליג בשבחו ובמעלותיו                                                                                             

 

רבי רפאל כהן.

היה מחכמי העיר אָסְפִי ונחשב לצדיק קדמון ולא נודע באיזה זמן. אחרי פטירתו נהגו להשתטח על קברו

רבי שמעון זְרִיהֶן.

היה דיין ומורה צדק בעיר אָסְפִי שבמרוקו. היה חתנו של הגאון הקדוש רבי יהודה בן מויאל זצוק״ל בעל ספר ״שבט יהודה". אשתו של רבי שמעון נפטרה ד׳ שבט תש״א [1941].

צדיקים שאין עליהם פרטים.

רבי מסעוד בן-ואעיש   רבי יוסי הגלילי   רבי אהרן

רבי דוד בן-ברוך-אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)1/3

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)

רבי דוד בן-ברוך ה- 1 ההילולא ג' בטבת.

רבי דוד חי במאה ה- 6 (המאה ה- 18 למניינם). קדוש מרחם היה רבי דוד, מגזע תרשישים, צדיקים וחסידים, קדושי עליון. אביו  היה  מקובל  גדול  ונודע  בשם רבי ברוך אֶל-כְּבִּיר (הגדול).

    שורש משפחתו קשור לרבי ברוך נריה הכהן רבו של עזרא הסופר, ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא שקיבל ממנו את תורתו. רבי ברוך בן נריה נקבר בבבל קרוב לקבר יחזקאל הנביא.

    אחרי פטירתו, היגרה משפחתו למצרים, וממצרים לסודן. משם הגיעה המשפחה להרי-האטלס שבמרוקו ושם קבעו מקום מושבם דור אחר דור, עד הרב פנחס הכהן שחי במאה   ה- 4 (המאה ה- 16 למניינם).

במרוצת הדורות הגיעה המשפחה עד הרב הגדול המקובל הנקרא בפי הכל רבי "ברוך אל-כְּבִּיר" (ר' ברוך הגדול), ורבי ברוך הנ"ל הניח בנו אחריו בשם רבי דוד בר רבי ברוך אָזוּג " (אזוג בברברית גדול. ש"ט).

    ישנן גירסאות רבות למוצא המשפחה. האחת אומרת מהעיר אוּפְרָאן (Oufran), ויש גם דעה נוספת האומרת  שמוצא המשפחה מהעיר תָּרוּדָאנְת (Taroudant).

    אבי השושלת הוא הרב הנזכר רבי דוד בן-ברוך הנקרא רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג" הקבור אָגְזוּ באהְמוּ (Aghzou Bahammou). נכדיו הם: רבי ימין הכהן  ורבי ברוך הכהן שניהם קבורים אחד ליד השני בתָּרוּדָאנְת. רבי ימין הכהן המכונה "בָּאבָּא ימין" הוא אביו של רבי פנחס הכהן הקבור במראקש [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]. רבי ברוך הכהן קבור בתָּרוּדָאנְת. ליד אחיו רבי ימין הכהן, רבי דוד בן-ברוך הקטן המכונה " בָּאבָּא דודו" הוא בן דודו של רבי פנחס הכהן וקבור במראקש.

    מסופר: כשנולד רבי דוד, הבחין אביו, הקדוש, באור של קדושה הבוקע ממצח בנו והבין שעל מצחו חתום "שם קודש", לפיכך ציווה על בני-משפחתו שלא יוציאוהו מהבית בלי כיסוי מהראש עד העיניים לבל יתחלל. ויהי היום, והילד הזאטוט יצא לשחק עם חבריו במבואות הכפר, למשחקים הצטרפו ילדי הערבים שכניהם וביניהם היה גם בנו של מושל-הכפר. במהלך המשחקים השליך בנו של מושל-הכפר אבן קטנה לעבר הילד דוד. הילד מעד ונפל ומצחו התגלה. בנו של המושל אשר בא לראות את אשר עולל לדוד, ברגע שהביט בפניו של הילד דוד מיד הוכה בסנוורים והתעוור. בן המושל לא הבין מדוע חשכו עיניו, והחל לזעוק לעזרה. משהביאוהו לאביו – מושל-הכפר, שח לפניו את אשר ארע וציווה להביא את הילד דוד לפניו. שליחו של המושל יצא למלא את המשימה, אך משהתקרב אליו השליח, הבחין הילד דוד בסכנה הנשקפת לו ומיד גילה את מצחו שנית וגם השליח התעוור. בסיוע אנשי המקום הצליח השליח לחזור לבית-המושל, ובעודו מבוהל סיפר בקול בוכים למושל איך ניטל ממנו מאור עיניו. המושל הבין שיש כאן מאורע יוצא מגדר הרגיל וקם בעצמו והלך לבית הוריו של הילד דוד. משהגיע לשם, ביקש את מחילת הילד והבטיח לאביו שאם יחזרו עיני בנו ועיני השליח לראות, יממן מכיסו בניית בית וישיבה לרב. אחרי שהילד הודיע כי מוחל הוא, חזרו עיניהם לראות. המושל עמד בהבטחתו, החזיק את בית רבי דוד ואביו ובנה ישיבה עבורו מכספו.

    רבי דוד ישב עם משפחתו באִימִין תָּאגָּה (Imine-Taga) או מָנְטָאגָּה (Mantaga), בכפר זה ישבו תקופה קצרה ואחר-כך עברו לעיר "אוּלָאד  בְּרְחִיל" (Oulad BerehalL) ומשם לכפר אָגְזוּ נְבָּאהְמו בו הוא קבור.

    ישנה עוד גירסא האומרת שהגיע מירושלים למרוקו כשליח הכולל לאסוף כספים, כי בין השדרי"ם שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו היה רב בשם רבי דוד בן-ברוך וכנראה זהו הרב הנזכר. נראה שגם היה מרבני ירושלים וחכמיה, אנו מוצאים אותו חתום על כתב שליחות של רבי שמואל שלם,

17.ע"פ המסורת רבי דוד היה שד"ר  
וחתימתו מופיעה על אגרת זו

כמו כן ישנו כתב-יד מאותה תקופה של רבני פָאס, ובו הוא מוזכר: "ושמעתי מחכם ארץ-ישראל השד"ר החכם השלם רבי דוד הכהן שאמר לי שבגלל קדושתו ופרישותו המיוחדת, היה קשה לאביו למצוא לו שידוך מתאים. לפיכך, משראה שהזמן עובר ובת גילו משתהה מלהתגלות, שיגרו אביו לְאָגָּדִיר (Agadir) לרבי כְלִיפאָ בן-מלכא [ראו עליו בערך עיר זו. ש"ט]., ובידו אגרת בקשה שיעזור לו למצוא את בת זיווגו הראויה לו. רבי כְלִיפָא שמח על האורח, הצדיק, שנועד לגדולות, אשר בא לחסות בצל קורתו ואירחו בכבוד גדול. לאחר סעודת ליל-שבת הראשונה ששהה בביתו, אמר לרבי כְלִיפָא: "מצאתי את בת זוגתך". "מי יתן ותרצה לקחתה, הלא בוגרת היא וגדולה ממך בכמה שנים" ענה רבי דוד ואמר: "אני קדוש מרחם, ואין חשוב לי כלל בת כמה היא, מבחינתי העיקר הוא, שאני חש שהיא בת זוגתי הראויה לי משמים". רבי כְלִיפָא הסכים להצעתו, וכך לאחר זמן מועט חגגו את נישואיהם. כמתנת נישואין לימדו רבי כְלִיפאָ וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ בשבת ראשונה לאחר נישואיו את סוד עליית הנשמה בזמן אמירת קדושה וכתר.

    פעם רבי דוד התארח בעיר מֶקְנָס (Meknes) אצל הרב הגדול רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ. בלילה הראשון לבואו, המארח הזמין לכבודו את כל האריות של העיר מֶקְנָס ותהו על קנקנו של חכם גדול זה, ושמעו ממנו רוב נחת, כי היה בקי בחדרי התלמוד והפוסקים וגם בסתרי תורה ידיו רב לו, וכל דבריו של רבי דוד היו ברגש גדול ובנועם שיח. ממש בלי מרגוע, היה הולך ומפלפל ממאמר למאמר, מסוגיא לסוגיא, מהלכה להלכה והיה מעורר את כל הנמצאים כל אחד לומר ספיקותיו, וביחד פלפלו בהלכות, ואומרים שהרבה הלכות עוממות לובנו שם להלכה.

    ידידו רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ שהזמין, כאמור, הזמין לכבודו את כל תלמידי-החכמים, קרא עליו את הפסוק: "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים (שיר השירים – ז', י'). – "ד" – דוד, ב"ב – בן ברוך", שהוא בפלפוליו הולך משרים ומדובב את כל תלמידי החכמים לדבר, למרות שהשעה מאוחרת. משם הלכו כולם להתפלל שחרית בנץ החמה.

    רבי דוד הוזמן לעלות כשליח-ציבור אף שהיה עייף ויגע. רבי מרדכי בִּירְדוּגּוֹ כבר לא יכול להתאפק ולכבוש את התפעלותו ופנה לרבי דוד ואמר לו: "רבי דוד! מי יכול לעשות כמעשיך? שאתה באת מהדרך על החמור דבר שמאד מייגע, וכל הלילה אתה ער ולא מספיק שאתה ער אלא מדרבן וממריץ את כולם, ועוד עולה כשליח ציבור, כיצד זה אפשרי? אמר לו: "דע לך אדוני! התעוררות הדם ברגש ובמרץ היא עבודת אלקים, והלומד ברפיון ירדם, אף אם נח וישן כדי צורכו".

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3

 

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

          ערבית

עברית

נוּצִּיק יָא חָבִּיבִּי סִיר תְּזור,

דָאק צדיק לְמַשְׁהוּר.            

ר' דוד מוּל אְ-נוּר, בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא. 

סַעְדַאת מְן בִּיהּ יִתְּמֶנָּנא,  

דָאיִים יִפְרֶח וּבִּיהּ יִתְּעַנַא,       

יִבְּלֶג כְּל מָא יִתְּמֶנָּא,  

בְּסְפָאיָיאת אֶל-קַלְב אוּנִיָיא, 

רבי בן-ברוך דָאוְו עִינִינָא.    

סֶבְּרוֹ הָאד לְכָּאס אוֹזְגֶרְטו 

אִישֶרְבּוֹ אליהו חתָּא.             

זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו.

אצווה אותך חביבי, לך פקוד קבר הצדיק

הצדיק המפורסם.

ר' דוד בעל האור, בן-ברוך אור עינינו.

אשרי מי שבוטח בו

תמיד ישמח בו ובו יתלה תקווה

ימלא  כל משאלותיו

בטהרת-הלב ובאמונה.

רבי בן-ברוך אור עינינו.

החזיקו כוס והשמיעו מצהלות.

ישתה אותו גם אליהו.

זכות רבי דוד בן-ברוך וזכותו.

רבי דוד נפטר בג' בטבת שנת תקכ"א (1761) ונקבר בכפר אָגְזוּ נְבָּא-הְמוּ שליד אוּלָאד בְּרְחַיל והסמוכים לעיר תרוּדָּאנְט שבמחוז נוף סוס (Sous). מאז פטירת הקדוש  האלוקי  והמלומד  בנסים שקהל מעריציו  ונושאי-שמו רבים הם, נזכר בפי האנשים הן לברכה והן להצלחה וקברו הפך למוקד עליה לרגל. המונים מכל רחבי מרוקו באים להשתטח לכל אורך השנה ובמיוחד ביום ג' בטבת מועד ההילולא, חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות ישראליות להשתתף בהילולא הנערכות בציון. בבתי-כנסת בארץ הנושאים שמו ובבתים פרטיים נערכות הילולות לכבודו.

 

    הרב הקדוש השאיר אחריו כתבי-יד רבים שנושאיהם הסוד- והקבלה שעדיין לא ראו אור הדפוס והם אצל נכדיו.

 

הכיתוב על המצבה

 

על  הגל  הזה  ועל  המצבה  הזאת

אשר תחתיה נטמן נטע נעמן צנצנת המן

בר אבהן ובר אוריין חסידא ופרישא אבן הראשה

מלומד  בנסים,  שלשלת  יוחסין,  בנם

של קדושים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים

שמעו  הטוב  הולך  מכל  עיר  ופלך

אליו רצים בתחנות והוא משיב לכל שאלות אחד

מן  הרמתים  שקידשוהו  שמים

זכותו תגן, כאלף המון על כל ישראל בביאת הגואל

מגן  גיבורים  זכה  לשלשה  כתרים  כתר  תורה,

כתר  כהונה  וכתר  שם-טוב  עולה  על כולנה

זה שמו הטוב ממשפחת אחיטוב

הרב  המקובל  האלקי

רבנו כמוהר"ר דוד בן-ברוך הכהן אזוג זיע"א

נתבקש בישיבה של  מעלה ביום א' בש"ק

שלשה ימים לחודש טבת שנת תקמ"ה לפ"ק

בסימן שמרה נפשי  וכו'  ויעלוזו

חסיד  בכבוד  ירננו  על  משכבותם

ת.נ.צ.ב.ה

 

באתר מתקיימת הילולא רבת משתתפים, ממרוקו, מהארץ ויהודים ממדינות אחרת. להילולא זו ממשלת נותנת חסות בהשתתפות משמר כבוד, נציגי הממשלה, שוטרים ועוד. ההכנסות מההילולא הן גבוהות מאד ומהכספים בונים יחידות דיור רבות בהן: מקלחת, שולחן וכיסאות, מיטות שמיכות וכריות. הדבר שריגש אותי במיוחד הוא, למרות שמדובר במדינה מוסלמית הקהילה בנתה קיר ארוך בתוך בית העלמין ובו הפסוק:

 

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יִרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יִרוּשָׁלָיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

(תהילים קל"ז – את המקור אני הוספתי. ש"ט)

 

 

סיפורי הנסים של הצדיק.

סיפורי מופת רבים נקשרו סביב שמו של רבי דוד בן-ברוך הכהן אָזוּג זצ"ל, ואף הזכרת שמו היה בה מעין סגולה. גם סביב הציון התפרסמו סיפורי פלאות, והמקום נודע כמסוגל לפעול ישועות רבות בכל עת צרה וצוקה.

 

סיפור 1 – מקור השם אגזו נבא-המו

מר משה בִּילְיָה תושב אפקים שנולד בכפר אָגְזוּ נְבָּא הְמּוֹ סיפר לי את הסיפור הבא: "המקום בו קבור הצדיק נקרא "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" שפירושו "הפינה של נְבָּא-הְמּוּ". למושל האזור קראו "נְבָּא-הְמּוּ". יום אחד עבר לידו רבי דוד וזילזל בו, בו במקום הוא שקע עם סוסו והחל לזעוק לעזרה. משרתו שהיה לידו העיר לו: "פגעת לא פחות ולא יותר אלא ב"חזן" הגדול של היהודים ורק הוא יוכל להציל אותך". המושל החל להתחנן בפני הצדיק שיצילו ורבי דוד אמר לו: "אני מוכן להצילך אם תמלא שני תנאים: א. תקצה חלקה לקבורת הנפטרים היהודים, ב. מהיום והלאה תתייחס ליהודים ביתר כבוד. המושל הבטיח שיכבד את בקשותיו, ורבי דוד הצילו. מאז נקרא המקום "אָגְזוּ נְבָּא-הְמּוּ" (פינת נְבָּא-הְמּוּ)

 

סיפור  2 – סיוע הרב לפתרון בעיה הילכתית

באחת הפעמים הוצרכו גדולי ירושלים לסיועו של רבי דוד בן-ברוך ולשם כך נשכר גוי מיוחד שיעשה את הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפרו הנידח במרוקו הרחוקה. בהערכה פשוטה יותר משנה ומחצה אמורה לקחת לו הדרך, הפלגה עד מרוקו, רכיבה עד בהמות עד שימצא  את כפרו הנידח בחבל נוף סוּס. הערבי נטל את איגרת החכמים ויצא לדרכו. ולאחר שמונה חודשים בערך, הגיע למחוז חפצו ופגש ברבי דוד. רבי דוד נטל ממנו את האיגרת והחל לקרוא את הכתוב בה. משסיים הבין כי עזרתו נחוצה באופן דחוף מאד, ואם יתמהמה הגוי עמה שמונה חודשים נוספים בדרכו חזרה, יווצר נזק רב. משום כך החליט לעשות מעשה. נטל גיליון, כתב עליו תשובתו, חתם חותמו וקשר אותו היטב. לאחר מכן, נטל פיסת קלף קטנה, וכתב עליה שם משמות הקודש, ובנוסף הביא מביתו לחם מרוקאי חם שיצא עתה מהתנור, משסיים מלאכתו זו, לקח את הערבי ויצא עמו מחוץ לעיר, שם בידו את גיליון התשובה ביד אחת, ואת כיכר הלחם ביד השניה, ציווה עליו לפתוח פיו, ושם בתוכו את הקלף בו היה חקוק השם משמות הקודש, ברכו בברכת הדרך ונפרד ממנו לשלום.

 

    הגוי התחיל ללכת לדרכו, והנה לאחר שעה קלה, רואה הוא את חומת העיר ירושלים. שפשף את עיניו, וניגש לשאול את העוברים ושבים האם הוא אכן עומד בשערי-ירושלים?, משנענה בחיוב, הבין שהחכם היהודי עשה לו איזה נס, תיכף ומיד רץ לחכמי-ירושלים כשאיגרת התשובה בידו. הם סירבו להאמין לו באומרם: "לא יתכן שהגעת לביתו של רבי דוד, הרי דרכך הייתה אמורה וכיצד חזרת פחות מהזמן ה משוער?. הערבי שח להם את כל המאורע, אך הם סירבו להאמין. כשראה זאת והחל לחשוש לשכרו, ניזכר בפת החמה שבידו וקרא לעברם ראו לחם מרוקאי זה חם וטרי כאלו יצא זה עתה מהתנור! זה יהיה לכם האות שאמת בפי. משנוכחו בכך קיבלו את דבריו והכירו בגדולתו הנפלאה של רבי דוד בן-ברוך.  

 

סיפור  3 – המוסלמי והאייל לחג הקורבן.

ערבי אחד ושמו מוּלָאי מוּסְטָפָה נהג לקנות אייל לכבוד חג הקורבן. לימים, הערבי ירד  מנכסיו ובידו לא היו אמצעים לקניית האייל לחג כמנהגו דבר שמאד העציב אותו. אשתו הציעה לו שימכור כל  מה שיש להם, ובלבד שיקנה אייל לחג וכל זה מפני הבושה של השכנים. כששמע הערבי את דברי אשתו

רכב על חמורו וברח מביתו. בדרך ראה והנה על קברו של הרב הקדוש דולקים נרות רבים. בימים ההם יקרים היו הנרות וניתן היה להשיגם אך ורק בשוק השחור ותוך סכנת עונשי השלטון. מוּלָאי

מוּסְטָפָה, ראה, צחק ואמר לשכנו הערבי: "ליהודים אין שכל, במקום להאיר אור בביתם החשוך, מבזבזים נרות על הקבר". השיב לו חברו: "עליך לדעת שזה קברו של חזן גדול ואל תעז לקחת נרות גם אם אתה זקוק לכסף". השיב מוּסְטָפָה לחברו: "לא אקח את הנרות כפי  שחשבתי, אך אם אמנם חזן גדול הוא ובעל נסים, שידאג לי לאייל לחג". חברו רגז רטן, כעס ופנה לדרך אחרת. (אזכיר  שהיו ערבים שהכירו והאמינו בגדולתם של הצדיקים, ראה בהקדמה. ש"ט). מוּלָאי מוּסְטָפָה נשאר יושב בודד על ראש הגבעה מהרהר ועצוב, ולפתע נשא עיניו והנה הוא רואה  שני  כבשים במרחק מה ממנו. מוּלָאי  מוּסְטָפָה אמר: "הנה  אמת  ויציב  הדבר! כי כוחו של החזן היהודי גדול הוא". לקח אחד מהכבשים ופנה לביתו בחשכה ורק למחרת היום שחט את הכבש, כי חשש שמא יחפשוהו בעליו. אמונתו גדלה בצדיק ובעת מצוקה תמיד קרא בשמו.

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-2/3

24/05/2021

אָגְזוּ בא הְמּוּ. Aghzou Bahammou (ליד טָרוּדָנְט)-רבי דוד בן-ברוך ה-3/3

סיפור 4 – מנורת הבדולח הזוהרת.

מסופר על יהודי שטיפל בקבר הצדיק במשך שנים רבות. היהודי התגורר בסמוך לקבר, והנה הגיע ליל-הסדר שחל אותו הזמן בערב שבת. ערך היהודי שולחנו, הדליק נרות לאורה ולשמחה ובעת  הקידוש נשבה הרוח והנרות כבו. אושר בני-המשפחה נפגם מהחושך, האב הרגיע אותם ואמר להם המתינו!  "אלך להתפלל על קברו של הקדוש. נשא תפילה וביקש שיעשה נס ושמחת החג לא תיפגם מפאת החושך. חזר לביתו החשוך עדיין והנה לפתע, הוא ובני-המשפחה רואים בתיקרה תלויה מנורת בדולח זוהרת  באור נגוהות. המסובים קראו את ההגדה, אכלו, שתו, שמחו, שרו לכבוד החג  והלכו לישון  ואט  אט דעך האור והמנורה נעלמה.

סיפור  5 – החקלאי התמים.

ב- 27.12.73  מחבר  הספר  "הערצת  הצדיקים  בקרב  יהודי מרוקו" ד"ר יששכר בן-עמי ראיין תושב המושב "שדות-מיכה"  ולהלן  סיפורו: "במרוקו הייתי סנדלר והייתי מחסידיו של הצדיק. אחרי שעליתי ארצה המשכתי במסורת זו, זו השנה ה-14.

    בתקופה הראשונה לשהותי במושב עבדתי בשכר יומי ואחרי שנתיים הגעתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול לחיות  מהשכר היומי  שאני מקבל. הסוכנות  נתנה  לי אדמה וצינורות  והתחלתי לעסוק בחקלאות, אמנם קבלת פריטים מחייבת חתימה, אך אצלנו החתימות היו צ'יק צ'ק, מתחילים  מיום ראשון עד יום ששי בצהרים. הפעם לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות  בו התחייבתי לשלם להם  כסף ולספק את התוצרת דרך "תנובה". בהתחלה שיווקתי את התוצרת החקלאית דרך "תנובה" כפי שנתבקשתי ואחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור לו את התוצרת. אמרתי: "מה אני גר ברוסיה? פה דמוקרטיה"! באו ועשו לי משפט. ביום שהייתי צריך להופיע בבית-המשפט לא לקחתי עורך-דין, חבר שהיה לידי אמר לי: "תגיד לרבי דוד בן ברוך שהוא ישמור עליך" והצביע על תמונתו של הצדיק שהייתה  תלויה בקיר ביתי.

    לקחתי את חבילת הניירות שקיבלתי באמצעות העו"ד שלהם, נעמדתי ליד התמונה של הצדיק  ואמרתי: "אְנְתִי תְּכּוּן לְאבוקָה (L'AVOCAT) דְיָאלִי" (התרגום: אתה  תהיה העורך-דין שלי. ש"ט). הרמתי עיני לשמים ואמרתי: "כָּאיְין גִיר אְלָלאה פְשְׁמָא ורבי דוד בן-ברוך" (התרגום: יש רק אלקים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. ש"ט). אחרי זה התייצבתי בבית-המשפט. השופט שאל אותי: "האם אתה יודע עברית? עניתי: "כן". שוב שאל  אותי: "למה לא כתבת  כתב הגנה? עניתי לו: "אדוני השופט! אני לא יודע מה זה משפט,, רק  במדינה הזאת למדנו מה זה משפטים". השופט אישר לי עורך-דין ע"ח המדינה ונקבע לנו דיון לעוד חודשיים. מנהל הצרכניה במושב אמר לי: שהוא מכיר עו"ד השונא את הסוכנות ושמו… לפני  שהלכתי  לעו"ד, קראתי לעזרתו של הצדיק ולא פחדתי להופיע  בפני השופט ונכנסתי כמו אריה. הסברתי לכבוד השופט: "אני מקיים את הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג'/יט), אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מאף אחד". הראיתי לו את המסמכים כמו: קבלות חשמל, מים ועוד, כך שאין לי שום חובות".  השופט אמר לי: "אתה יודע שחתמת על  חוזה עם  הסוכנות  ועליך  לכבדו?.  עניתי  לו : "אם  מדובר בחתימות, אנו  במושב חותמים  מיום  ראשון עד יום ששי, וכל רגע מביאים לנו משהו לחתימה ואם איננו חותמים מאיימים עלינו שלא נקבל מאומה. תוכל להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי". קם העו"ד שלי ואמר לי: "קח את  התיק שלך אתה לא זקוק לעו"ד בעצמך אתה עו"ד". השופט אמר לי: "עליך למכור כל התוצרת רק באמצעות "תנובה" ולא ברור לו למה איני פועל כך?. עניתי לו: "אני מחכה לפעמים מעל חמישה חודשים עד שאני מקבל זיכוי, הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף…

ואיך אוכל לפרנס את ילדי? "אסכים לספק באמצעות "תנובה" בתנאי שישלמו לי במקום". השופט השתכנע וזיכני.

    המשפט והזיכוי חיזקו בי האמונה בר' דוד בן-ברוך, ואני אמשיך לקיים ההילולא שלו מדי-שנה ומקווה  שילדי ימשיכו במסורת זו.

סיפור 6 – היהודי שחיפש מיהו רבי דוד בן-ברוך.

מסופר שהיה יהודי שהלך לחפש את רבי דוד בן-ברוך, נכנס לעיר ופגש דווקא בו ושאל אותו: "אול

אתה מכיר את רבי דוד בן-ברוך? "בוא  אתי ואראה לך איפה גר רבי דוד בן-ברוך". הכניס אותו לביתו ואמר לו:  "אני הוא רבי דוד בן-ברוך" ואירח אותו  בביתו. למחרת הלכו לבית-הכנסת וחזרו לבית הרב, ברגע שהאורח שב לבית-הרב האורח התעוור והתחיל לבכות וליילל. שאל אותו רבי דוד:

"מה יש לך"? ענה לו: "באתי עם עיניים ואחזור בלעדיהן? שאל אותו הרב: "מה אמרת אתמול בלילה? ענה לו: "לא אמרתי שום דבר" אמר לו: "הגד את האמת" ואז ענה לו: "כבוד הרב אני מבקש את סליחתך, אמרתי הזה הוא רבי דוד בן-ברוך? הרב אמר לאורח לך רחוץ פניך וראייתו שבה אליו.   

סיפור  7 – הרמאות של אחד השותפים בחנות.

אחד היהודים מספר: "לאביו של חמי היה שותף ובאחד הימים השותף החליט לרמותו. מה עשה? שכר שני אנשים, ולפני שהכניס אותם למקום מסתור נתן בידם עט וניר וביקש מהם שיכתבו מה שהם ישמעו. כשאבי חמי היה בחנות עם השותף, הישקהו מָחְיָא (עָרָאק) עד שהשתכר ואז אמר לו: "שמע! כל מה שיש בחנות שייך לי ואין לך כל חלק בה". אבי חמי בהיותו שיכור ענה: "כן כן אתה צודק" והעדים הקפידו לרשום את התשובות של אבי חמי מילה במילה. למחרת בבוקר כשאבי חמי הגיע לחנותו המשותפת, אמר לו השותף: "שלמה! צא מהחנות כי כל מה שיש כאן שלי הוא". אבי חמי פנה למספר חברים בְּמָרָאקֶש (MARRAKECH) והם הציעו לו לפנות לרבי דוד בן-ברוך. הצדיק עיין בנייר ואמר לו: "חזור לעירך ואין לך מה לפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי שותפך יבוא על עונשו".

    היהודי שרימה את חברו, בהיותו רכוב על בהמתו מספר ילדים ששיחקו בסביבה זרקו על הבהמה  אבן, גדולה, שפגעה קשות ברגלה,  לא רק זאת, בעל הבית בו התגורר שותפו של אבי חמי דרש ממנו לפנותו מיד את הבית. מצבו הדרדר מיום ליום עד שכל הונו ורכושו התפזר. זו הייתה הקללה של הצדיק, כאשר היה מקלל מישהו קללתו הייתה מתקיימת.    

סיפור  8 – היהודי שהוביל מחיא (עראק) וניצל בזכות הצדיק

חברי הועד הממונה על קבר הצדיק רבי דוד אֶלְשְׁקֶר המכונה מוּלָא-יאִיגִי נסעו בדרכם חזרה לְמָרָאקֶשׁ ברכב פרטי. אנשי הכפרים נתנו להם מספר חביות מלאים מָאחְיָא (עָרָאק). האיסלאם, כידוע, אוסר שתיה חריפה, וכדי למנוע מכירת מָאחְיָא (עָרָאק) לערבים, השלטונות אסרו לזקק את המשקה הזה שהיה בדרך-כלל מיוצר בבתים פרטיים על-ידי היהודים. מישהו הלשין לשלטונות שבאוטו המוזכר יש כמה חביות מָאחְיָא (עָרָאק). בהגיעם לכניסה לעיר סְאוּטָה (CEUTA), היום עיר ספרדית. עטו עליהם השוטרים. בראות הנהג

סיפור  9 – סוחר צרפתי שניצל בזכות הצדיק.

בתקופה ששלטו הצרפתים במרוקו, היה סוחר צרפתי גוי עשיר, שעבר איזו עבירה שתחייב אותו בגינה את ראשו למלכות. אותו גוי ששמע המופתים האופפים את קברו של רבי דוד בן-ברוך הגיע לאוזניו, נדר בלבו, שאם ינצל מגזר-הדין, יסלול כביש גישה לקבר הנידח. בעת שעמדו לבצע בו את גזר-הדין, זעק בקול-רם את שמו של ר' דוד בן-ברוך ג' פעמים, ונעשה לו איזה נס, וכך ניצל מחבל התליה. לאחר-מכן, קיים את נדרו, והוא שסלל את כביש הגישה לקברו של ר' דוד בן-ברוך                                                                     

ראו:  רבי דוד בן-ברוך)  "לדוד ברוך". (תשנ"ח), נעזרתי בהקדמה שכתב מר אליהו פֶּרֶץ.  

   בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם  ("התשנ"ה);  הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח);

        רפאל בן-שמחון ר. יהדות המגרב (תשנ"ח); לָסְרִי י., במחיצת חכמים ורבנים  (1978);               

        רבי אליהו מעארך, מעשיהם של חכמי הספרדים  (תשס"ב);                   

        קונטרס בית-צדיקים עמודים ל"ד-ל"ז בהוצאת מוסדות אוצרות החיים שובה ישראל;

        אתר האנטרנט "תורת אמת" .

רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י  Agouim

 

אָגְּוִוים –  Agouim

הכפר אָגּוּיִים נמצא בין וָארְזָאזָאת לְמָרָאקֶש. זהו כפר קטן ולא מפותח ורוב תושביו עוסקים בחקלאות ובגידול צאן. חלק מהצמר מעובד לשטיחים הנארגים בבתים הפרטיים ובכך מסייעים בקיום המשפחה  

ההר בו נמצא הציון של רבי דוד ומשה מרוחק מכפר כ- 16 כק"מ. עד לפני מספר שנים ההגעה לציון התנהלה על גבי בהמות ולא במעט סכנות. לפני כמה שנים נפרץ  שביל אך גם הוא כמעט בלתי עביר אם בגלל האבנים ושיטפונות מי-הגשמים לפעמים, ורק רכבים בעלי הנעה קדמית יכלו להגיע למקום הציון, והנסיעה לאורך 16 ק"מ נמשכה שעה הלוך ושעה חזור.

    בסיוע הקהילה היהודית נפרצה לאחרונה דרך עוקפת וגם רכיבים רגילים יכולים להגיע לציון ללא כל בעיות, זמן הנסיעה חצי שעה.

     מספר תושבים מקומיים שחיפשו מקורות פרנסו, רכשו ג'יפים מסוג "לָנְד-רוּבֶרִים" (רכב בעל הנעה קדמית) והחלו להסיע  את הבאים לפקוד את הציון. עלות הנסיעה 15 שקלים בכסף ישראלי הלוך וחזור, מועד החזרה נקבע ההר בו נמצא הציון של רבי דוד ומשה מרוחק מכפר כ- 16 כק"מ. עד לפני מספר שנים ההגעה לציון אם בגלל האבנים ושיטפונות מי-הגשמים הייתה מאד קשה, בסיוע הקהילה היהודית נפרצה לאחרונה דרך עוקפת וגם רכיבים רגילים יכולים להגיע לציון ללא כל בעיות, מספר תושבים מקומיים שחיפשו מקורות פרנסו, רכשו ג'יפים מסוג "לָנְד-רוּבֶרִים" (רכב בעל הנעה קדמית. ש"ט) והחלו להסיע  את הבאים לפקוד את הציון. עלות הנסיעה 15 שקלים בכסף ישראלי הלוך וחזור, מועד החזרה נקבע לפי הזמן הנוח לפוקד את הציון. והנסיעה היום נמשכת כחצי שעה. 

רבי דוד וּמשה. ההילולא ראש-חודש חשון.

לפי אחת המסורות הוא נולד בראש חודש כסלו שנת תתקכ"ב (1162) כך גם כתוב על המצבה הסמלית

    על רבנו נאמר: "הוא הנזר והצפת, אות והמופת יפת ליפת ומשיב התופת יחיד העולם ופלאו ממזרח שמש עד מבואו אור התורה מקור הבינות שמעו הולך בכל המדינות הרב הגדול מעוז ומגדול עונה בעת צרה לכל אלופנו ורוח אפינו. כוכב נפשינו אדוננו ועור עפעפינו הקדוש ובעל הניסים למאמיניו עניו וכמוהו לא היה לפניו מורנו ורבנו.

    חכמי ירושלים נתנו עיניהם בו לצאת למרוקו כשד״ר [כשלית דרבנן], כדי לקבץ תרומות ונדבות לצורך תלמדי חכמים ועניים של ירושלים, שמצבם אז היה קשה עד מאד והוא נבחר למשימה זו, כי מלבד גאונותו המופלגת בתורה, חסידותו ופרישותו הגדולה, היה גם דרשן מעולה, פה מפיק מרגליות.

מנורת אש יורדת מהשמים

ביום הראשון בבוקר, יצאו כל תושבי הכפר אנשים ונשים וסף לעבר ההר הקדוש, בו מצא הצדיק רבי דוד ומשה את מנוחתו, והשמש הולך לפניהם, להביאם אל המקום, והציבור שהכירו את ההר, וראו את הסלעים שנעקרו ממקומם. וניצבו כמו נד, הבינו את הנס הגדול שנתרחש כאן. ועמדו ושמעו שוב בדומיה, את הסיפור המדהים של השמש, והנה תוך כדי הדברים, ניגלה דבר נורא לעיני הציבור, מנורת אש גדולה יורדת מן השמים, וניצבת על ראש הסלעים שכיסו את הגולל, בו מצא הצדיק את מנוחתו, והיה זה אות ברור מן השמים, שדברי השמש נכונים וקיימים. אז ניגשו כל הציבור למקום הקדוש, הדליקו נרות, ונשתטחו על הציון הקדוש, ושבו לביתם, תוך התרוממות רוח ותודה להשם יתברך, על שזיכה אותם בצדיק קדוש ונורא זה השוכן בגבולם.

    יהודי מרוקו שידעו זה מכבר את גדולתו של הצדיק. בשמעם כי הוא מסר נפשו עליהם, החלו בהמוניהם לעלות לציונו הקדוש, תוך מסירות נפש גדולה.

    מני אז ועד עצם היום הזה, המקום הקודש הפך להיות תלפיות, להמוני בית ישראל בכלל, וליהודי מרוקו בפרט, ושם הצדיק נשאר לשם ולתפארת, מאבות לבנים עד עצם היום הזה.

    מסורת אחרת אומרת, הצדיק עלה בסערה השמימה, בערב שבת קודש, ראש חודש מר חשוון. ומאז נקבע התאריך הזה, ליום הילולא רבתי בו עולים רבים להשתטח על ציונו הקדוש, ולערוך סעודה תוך שירה וזמרה ושמחה של מצווה. (גם אני זכיתי להשתתף במספר הילולות שהערכו לכבודו. ש"ט]

    רבי דוד ומשה הוא אחד הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, מהמפורסמים והנערצים ביותר בקרב יהודי יהודי מרוקו בפרט.

     באימה וסילודין מזכירים יהודי מרוקו את שמו של הצדיק על כל צרה של תבוא, כי ידוע ומפורסם מדור לדור, שהצדיק פועל ישועות ודבריו נשמעים בשמים, בבחינת "ותגזור אומר ויקם לך" (רלב"ג, איוב כב/ל'). לאחר פטירתו רבבות מעריצים מכל רחבי מרוקו, בכל ימות השנה, יהודי מרוקו נוהגים עד היום  לערוך הילולא לכבודו מדי שנה בראש חדש חשוון בה משתתפים יהודים היושבים גם בארצות אחרות וגם מהארץ מגיעות קבוצות להילולא. לי הייתה הזכות להשתתף בהילולא מספר פעמים. גם בארץ נערכות הילולות לכבודו. 

לכבוד הצדיק חוברו שירים ופיוטים רבים ובעברית.

ערבית

עברית

אָבְּיָאד רבי משה או  אָבְּיָאד מְן לִי זָארו                                             

עְמֶּר אֶל מָאל מָא יִכְטָא דָארו              זכותוּ תְּכּון  מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל

כְוָואנָּא 

הודו לה' כי-טוב.

 

אָבּיָאד רָבי משה  או  אָבְּיָאד מִן זָארו,

שְמָאעָא כְדְרָא, שְמָאעָא חְמְרָה פִי כְּנָאנו.

    זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא.

הודו לה' כי טוב

 

אָבְּיָאד רבי משה או  אָבְּיָאד מְן לִי זָארו,

עְמֶּמר צדיקים אֶל-כְּבָּר מָא יִכְטָאוְו דֶארו,

זכותו תכון מעאנא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא.

הודו לה' כי- טוב

 

אביאד רבי משה או  אָבְּיָאד אלי זאר קבורתו

ֹעְמֶּר כְּל מְרְדה מָא תְּרָא דארו

זכותו תכון מעאנא חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא.

הודו לה' כי טוב

 

יָא רְבִּי תְשְמְח פְלִי דָאז. 

יָא רְבִּי תְכְּמֶּל אֶל מְחְדָאז

יָא רְבִּי שְעדְנָא מָא יִעְוָואז.

בְּזְכוּת צָדִיקִים לְעְזָאז

 

אה  בְּנָאדֶם שְמֶח פִי כּוּלְשִי.

רָאהּ דוּנְיָא מָה דוּם שִי.

גִיר צָדִיקִים מָה תֶנְסָאוְו שי

לְהָאד צָדִיק תֶּמְשִי, לְעְזִיז רָ' דָוִד וּמֹשֶה.

זְכוּתוֹ תְּכּוֹן מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל

כְוָואנָא

הודו לה' כי-טוב.

 

אָה כְוָואנָּנא אְלָּלאָה יִהְדִיכּוּם.

אוֹעְלָא לְפְלוּס מָה יִעֶזז בִּיקוּם.

רָבִּי דָוִד ומשה יִכְלֶף לִיכּוּם.

הודו לה' כי-טוב.

 

שְרְבְּט אֶלְכָּאס וָאנָא מָאשִי.

שְרְבְט אֶלְכָּאס וָאנָא מָאשִי.

בזכות  רָבִּי דָוִד וּמֹשֶה.

זְכוּתו תְּכּון מְעָאנָה חְנָה וִישְרָאֵל כְוָואנָּא.

    הודוּ לה' כִּי טוב.

אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו                                           

ההון לעולם לא יחסר מעונו

    זכותו תלווה אותנו, אנו וְיִשְׂרָאֵל אָחִינוּ,

    הודו לה' כי טוב

 

אשרי ר' משה ואשרי מי שפקד ציונו

נר ירוק, נר אדום באתרו

    זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו,

הודו לה' כי טוב

 

אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו

הצדיקים הגדולים תמיד יפקדו מעונו

זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו

הודו לה' כי טוב

 

אשרי רבי משה ואשרי מי שפקד ציונו

    

כל מחלה לעולם לא תפקוד מעונו.

זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו

הודו לה' כי טוב

 

הו אלקים סלח על מה שעבר

הו אקים מלא כל משאלותינו

הו אלקים מזלנו לא יפגם

בזכות הצדיקים היקרים.

 

הו בן-אדם! וותר על הכול.

הן העולם חולף ועובר.

רק את הצדיקים אל תשכחו.

לצדיק זה תלך, היקר רבי דוד ומשה.

זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו

    

הודו לה' כי טוב

 

הו אחינו! אלקים יפתח את לבכם.

ועל הכסף אל תצטערו

רבי דוד ומשה יכפיל לכם

הודו לה' כי טוב

 

שתיתי הכוס ואני הולך.

שתיתי כוס ואני הולך

בזכות רבי דוד ומשה.

זכותו תלווה אותנו, אנו וישראל אחינו

    הודו לה' כי טוב

 

מעשי הנסים של רבי דוד ומשה  נתפרסמו עד למרחוק ושמו של רבי דוד ומשה איש האלקים זכה לאין ספור מוקירים ומעריצים אשר נשאו אליו תפילה בעתות שמחה ויגון.

רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י  Agouim

רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י

 

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפורי מופת וניסים גלויים מסמרי שיער, מסופרים עליו מאבות לבנים, ובפרט בדברים שאירעו במקום ציונו הקדוש. בתי כנסת ומוסדות תורה רבים קרויים על שמו, ונר לכבודו דלוק ברבבות בתים, במשך הדורות נתפרסם בכל העולם שמו של הצדיק עוצמת קדושתו והשראתו השפיעה השפעה מכרעת על כל הדורות

 

 

סיפור 1 – הצדיק שבא בחלום לשומר והודיעו שהוא מתפלל למען ישראל במלחמת ששת הימים.

מספרים כשבוע, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בא הצדיק בחלום לשומר הציון. ואמר לו: דע לך כי מלחמה קשה עומדת לפרוץ בארץ ישראל, ועת צרה היא ליעקב, אבל תודיע ותפרסם בשמי, כי אני עומד בתפילה עצומה עליהם, וממנה יוושעו בדרכי ניסים ונפלאות, השומר בא לעיר קזבלנקה, וסיפר את החלום הנורא לחכמי בית הדין, והם ראו בכך אות ומופת, כי הצדיק לא נח ולא שקט גם בעולמות העליונים עבור כלל ישראל, וזכותו לא פוסקת לעולמי עולמים.

 

סיפור 2 – שמעון אלגרבלי שהואשם במכירה בשוק שחור.

היה פעם יהודי עשיר מֶמָרָאקֶש MARRAKECH ושמו שמעון אֶלְגְּרָבְּלִי שהיה נוהג לבוא ולהשתטח על קברו של רבי דוד ומשה זצ"ל וגם לטפל בקבר.

 

    פעם הלשינו למושל המקומי ששמעון אֶלגְּרָבְּלִי מוכר תה בשוק שחור. באו פקידי מושל העיר אליו לבדוק אם נכון הדבר. אמר להם: "הניחוני לנפשי כי עייף אנכי מתלאות הדרך, ואם אתם מתעקשים לבדוק, אנא עשו זאת למחרת". הפקידים שעו לפנייתו אך העמידו שומרים ליד המשאית העמוסה.

 

    שמעון אֶלְגְּרָלִי קם בלילה, עשה טבילה, לבש בגדי-חג, ירד לקבר הצדיק לבקש עזרתו וחזר לביתו. אחרי שישן בא אליו הצדיק בחלום  ואמר לו: "אמור למושל  שהסחורה שייכת לרבי דוד ומשה ואתה רק שליחו". הצדיק בא בחלום גם למושל וביקשו שלא יפגע במשרתו. למחרת בא המושל  למר  אֶלְגְּרָבְּלִי  ואמר  לו: "לך ומכור  סחורתו  של רבי דוד ומשה". שמעון חזר שוב אל קבר הצדיק כדי להודות לו על סיועו, נשא תפילה וערך סעודה לכבודו.

 

סיפור 3– מנהג הנחת תכשיטים על קבר הצדיק

נשים יהודיות שהגורל התאכזר להן, היו באות ומניחות תכשיטיהן על קבר הצדיק מתוך כוונה  שהמטבעות ישאבו קדושת הצדיק, לנון ליד הציון כל הלילה ולמחרת לוקחות את תכשיטיהן  צרותיהן חולפות ומשאלותיהן מתמלאות.

 

    באחת הפעמים, בזמן שאחת הנשים היהודיות, הניחה תכשיטיה על הקבר, לעת ערב חלף אחד הערבים שעסק בהסעת יהודים על בהמותיו אל הציון, ראה את כמות התכשיטים המונחים על הציון  וחמד אותם. כאשר הנשים הלכו לישון, התקרב לקבר, לקח את התכשיטים ועלה על פרדתו, אולם אחרי מספר צעדים חש שאינו רואה והבהמה עצרה לפתע פתאום ולא רצתה לזוז. והערבי הבין את פשר התופעה. זעק לעזרת היהודים והודיעם על מה שהוא עשה וביקשם שיובילוהו לקבר הצדיק שם יניח את התכשיטים שגנב ושיתפללו למענו. הוא הובא לציון הצדיק וביקש מחילה והבטיח שיותר לא יחזור על מעשים כאלה. ראייתו שבה אליו ושב לביתו שש ושמח, ובכל הזדמנות פקד את קבר הצדיק להודות לו על סיועו.

 

סיפור 4– החולה ברוח רעה שהבריא ליד קבר הצדיק

מסופר על קבוצת  אנשים  שעשתה  דרכה  מהעיר תֶּלְוָואת (TELOUAT) לעבר קבר הצדיק הקדוש. בין האנשים היה תלמיד-חכם אשר לפעמים, ל"ע (לא  עלינו), היה נתקף ברוח-רעה שהביאה אותו לפעמים להשתוללות. צעדה הקבוצה על בהמותיה ומשאה, והנה שוב התלמיד נתקף רוח-רעה והחל לצרוח ולדבר בקולי-קולות, אלא שהפעם נשמעו מפיו על אף מצבו דברים מאד מפליאים. הוא פנה אל האנשים הנפעמים ואמר להם: "הנה אתם הולכים להשתטח על קבר הקדוש, ובאמצע הדרך עליכם לקנות שתי כבשות, אחת לבנה ואחת שחורה, וכשתגיעו לצדיק תשחטו אותן האחת תהיה כשרה והשניה טריפה, מאחר ואינכם יודעים במדויק מקום הציון, אתם תראו סמוך למקום סלע גדול, ועל הסלע רובצת ציפור גדולה, ותחת הסלע נמצא הקבר של הקדוש". שמעו את דבריו ועשו כמצוותו ללא הרהור והכל נתקיים כדבריו. גם תלמיד-החכם החולה פקד את ציון הצדיק, נדר נדרים וביקש מרבי דוד ומשה שישלח לו מזור למחלתו, ואמנם כן היה הדבר. התלמיד-חכם המעונה מצא מזור לתחלואיו  המרובים בזכות הצדיק הגדול.

 

סיפור 5. יהודים שהיו צמאים למים והתגלו להם בזכות הצדיק.

פעם באה קבוצת יהודים מהעיר אָזֶמּוּר (AZEMMOUR) לצדיק, בהגיעם למקום ביקשו מים לשתות ולא היה בנמצא כי המעין הקטן לא הספיק לכולם ונשאו תפילה לרבי דוד ומשה: "אָה רבי דוד ומשה! חָאזְתְּנָה בְּלְמָא מָה נְשֶׁרְבּוּ! (התרגום: הו רבי  דוד  משה  אנו זקוקים למי שתיה!) לפתע פתאום מהמעין הקטן זרמו מים בחוזקה וכולם שתו לרוויה.

 

סיפור 6. המשקה המפורסם מאחיא (עראק) שאזלה.

אחד המשקאות הנפוצים והחביבים בקרב יהודי מרוקו הוא המשקה "מָאחְיָה" (עָרָאק) אשר אין כמעט אירוע ללא משקה זה בשעת סעודה, ובמיוחד בציון הצדיקים. בידי הקבוצה שהיו בצדיק נשאר רק בקבוק אחד אשר בוודאי לא יספיק הן לכמות החוגגים והן לזמן השהיה במקום.  

 

    היהודי שאירגן את האירוע מספר: "לבשתי  את  הג'וּכָה שלי  (מין בגד עליון מרוקאי) והלכתי לציון הצדיק כאשר הבקבוק  הבודד תחת בית שחיי ואמרתי: "אָה רבי דוד ומשה! עְמְל סִי חָאזָה בָּאס הָאד נָאס מָא יִבְּזִיוּוס בִּיָיא, חִית מָא כָּאיְינְס מְנָאיִין נְזִיבְּלְהוּם מָאחְיָא. (התרגום: הו רבי דוד ומשה! עשה! משהו שהאנשים לא יבזוני, כי אין לי מהיכן להביא להם העאראק).

 

    חזר לחוגגים וכולם פנו לעברו ושאלו: פָיִין הִיָיא מָאחְיָא?  (התרגום: (איפה  הַעָרָאק?). לקח את הבקבוק שהיה  בידו,  והחל  למזוג  לתוך כוסותיהם של  החוגגים, וראו  איזה  פלא! הוא  מוזג ומוזג וְהָמָאחְיָה לא נגמרת. אכן נעשה נס לאותם החוגגים בזכות רבי דוד ומשה.

 

סיפור 7 – מוסלמי שפגע ביהודים שהיו בצדיק.

פעם אחת, בשעת בוקר מוקדמת, ערבי שהיה בסביבת הקבר, ראה יהודים רוחצים פניהם ואמר: סבְּחְנָא עְלָא אְלָּלאה וּמָה צְבְּחְנָאס עְלָא הָאד לִיהוּד, התרגום: (מבטחנו על הבוקר  ב-ה' ולא על יהודים אלה!). הוא רק סיים את המשפט, ובמקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: "יָא סִיֶיד דָאוּוד וּמוּסָההתרגום: (הו אדון דוד ומשה!) אני מצטער ומבקש מחילה". יהודים שהיו לידו שאלוהו מה קרה?    סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים אתו לציון, נשאו  תפילה  וראייתו  של הערבי חזרה אליו, ומאז נהג לשמור על מוצא פיו.

 

סיפור 8 – יהודי שנתפס במכירת סחורה בשוק שחור

אחד המצרכים שהיה קשה להשגה באותה תקופה היה פלפל טחון מסוגים שונים. אחד היהודים היה רוכש ולמעשה מוכר בשוק שחור. פעולות מסוג זה  צדו את עיני השלטון והנתפסים נענשו קשות.

 

    להשגת סוגי פלפל שונים היה נעזר בתיווכו של מַכָּר ערבי וכתמורה  לתיווך, היהודי נתן לערבי עמלה מכובדת – מִיָיאת רִיאָל. (סוג  מטבע מרוקני שנחשב אז לערך גבוה), אך כאשר הערבי הביא את הסחורה, הוא דרש עמלה משולשת דהיינו 300 רְיָאל. בלית-ברירה היהודי שילם לו את הסכום המופרז מפחד השלטונות. הערבי לא הסתפק בכך, אלא הלך למשטרה והלשין על היהודי שהוא עוסק בשוק שחור ומובן מאיליו שמיד  זרוע החוק הגיעה אליו. לפני בוא נציגי החוק הקשוחים, ביקש היהודי בלבו את עזרתו של רבי דוד ומשה, פנה והתחנן לצדיק שיצילו מרגעי אימה אלה. כאשר הגיעו הבודקים והמוכסים סיפר להם היהודי, כי בשקים המונחים לפניהם מצויות תבואות בלבד ואין שום עניין של סחר בשוק השחור, ואומנם כאשר  ניגשו הבודקים ופתחו את השקים  מצאום, מלאי-תבואה.

 

    כאשר הגיע היהודי לביתו ופתח מחדש את השקים, גילה להפתעתו שבתוכם הפלפל. יהודי זה שניצל מפורענות קשה, עשה רבות לפרסום שמו של הצדיק, ערך סעודה וקידש שם הצדיק ברבים.

 

סיפור 9 – הצדיק התגלה בחלום וביקש שיבנו לו ציון באופקים. 

אחד הבנים של משפחת דָנִינוֹ מאופקים מספר: "משפחתנו מרובת הילדים קיבלה שתי דירות צמודות, מאחר ובאזור מגורינו לא היה בית-כנסת, פנו אלינו מספר שכנים וביקשונו לערוך תפילה בחצר ביתנו ומובן מאיליו שמלאנו בקשתם  בשמחה רבה. מספר המתפללים הלך וגדל ואז החלטנו לקרֹא למקום התפילה ע"ש "רבי שמעון  בר-יוחאי".

 

    הורינו שרה ומשה דנינו התחילו לחלום חלומות זהים ובחלומם, נגלה להם הצדיק רבי דוד  ומשה  זצ"ל ואמר להם:  "ברצוני  כי  תקראו  למקום  התפילה  הזה  על  שמי".  הורינו  לא  מבינים  פשר  החלומות והתעלמו מכך, אך החלומות הוסיפו לפקוד אותם שוב ושוב. 

 

    הורינו פנו להתייעץ עם רבנים יוצאי-מרוקו שעלו ארצה והכירו את גדולתו של הצדיק, והללו סיפרו להם על  הנסים והנפלאות של הצדיק רבי דוד ומשה זיע"א. כאשר שמעו על גדולתו של  הצדיק,  חששו  הורינו  לשנות  שם מקום-התפילה, הרי הוא נקרא, גם על שמו של צדיק גדול אחר. באותו  שבוע  כך  מספרים  הורינו,  בחלומם  ניגלה להם  רבי  שמעון  בר-יוחאי זיע"א ואמר  להם: "אני  רבי שמעון בר-יוחאי ונותן הסכמתי שהמקום יקרא ע"ש הצדיק רבי דוד ומשה, שהינו צדיק יסוד עולם. אחרי חלום  זה, ובהתייעצות  עם רבנים, הורי קראו  למקום ע"ש רבי דוד ומשה.

 

   עם הזמן ציבור המתפללים גדל והמקום היה צר מלהכיל את כל המתפללים,  על-כן  חשבו  הורינו  לבנות בית-כנסת  קבע.  לצורך  הבניה  נזקקו  לסכומים  גדולים  שלא היו ברשותם.                                                                            

 

    באחד מערבי-השבת ישבו אמנו שרה ואחותנו מְסוֹדִי בפתח הבית, ופתאום  הן רואות את  דמותו של רבי דוד ומשה  המלֻווה  בשתי  דמויות  נוספות  שכולם  היו עטורים  בזקנים ולבושים בגדי-לבן.  אמנו ואחותי פנו לצדיק ואמרו לו: "רוצים אנו  לבנות  בית-כנסת  אך  כסף  אין  בנמצא". הדמויות  מדדו בצעדיהם את  השטח  המיועד לבית-הכנסת, הינהנו בראשם ואמרו: "אנו יודעים  אנו  יודעים!" ומיד נעלמו. שבועיים אחרי הופעתם, התחלנו בבניית בית-הכנסת למרות שלא היה מספיק כסף בידנו. תוך כדי הבניה,  באחד הימים הגיע למקום פקח מטעם המועצה מקומית אופקים  וביקש לדעת אם  בידנו אישורי-בניה?  אבי בתמימותו ענה כן! "יש לנו אישור בניה מרבי דוד ומשה". הפקח ביקש לעצור את הבניה ולהרוס כל מה שנבנה ללא אישור. לאבינו משה הייתה אמונה גדולה  בצדיק  ואמר לפועלים להמשיך בעבודתם. עברו שבועות והנה מגיע זימון לבית-המשפט לדיון בתביעת המועצה נגדנו על בניה לא חוקית. ערב לפני המשפט עלה אבינו משה למיטתו כשהחשש והפחד ממלאים את ליבו. והנה בחלומו ניגלה אליו רבי דוד ומשה ואמר לו: "אני רבי דוד ומשה! תן לי את ניירת  בית-המשפט שקיבלת". אבינו מסר את הניירות לצדיק, הצדיק העביר את ידיו על הניירות  וכל הכתוב בהן נמחק. אבינו קם שמח בבוקרו של יום ששי וסיפר לאמנו דבר חלומו והיה בטוח שהצדיק יהיה בעזרתו.

 

    ביום הדיון קבע השופט, כי אבינו אינו רשאי להמשיך בבניה אם אין בידו האישורים  המתאימים.  לפתע  קם  אחד  מהיושבים  באולם בית-המשפט, הציג  עצמו בשם דוד כמהנדס  המועצה המקומית אופקים והודיע לשופט שבידו האישורים המתאימים לבניה מטעם הוועדה. השופט בדק את האישורים ונתן הסכמתו להמשך הבניה. אבינו  רצה  להודות  לדוד, אך הוא  נעלם וכל המאמצים למוצאו לא הצליחו. אבינו החליט לסור למועצה ע"מ להודות למר דוד המהנדס על עזרתו הבלתי צפויה. במועצה אמרו לאבינו משה: "דוד המהנדס חולה מזה ימים מספר ושוכב בביתו". אבינו  משה  הלך לביתו של המהנדס  ע"מ  להודות לו על עזרתו ולברך אותו. מר דוד המהנדס לא הבין את דברי אבינו משה ובשביל מה הברכה, הרי חולה הוא ומזה מספר ימים לא יצא מפתח ביתו. אז הבין  אבינו, כי הצדיק רבי דוד ומשה הוא שניגלה בדמותו של המהנדס ששמו גם דוד והבין גם פשר כל החלומות והכיר יותר בגדולתו של רבי דוד ומשה.

המצבה היא סמלית, וכל פעם שאני מגיע לציון אני רואה אותה במקום אחר. לארחרונה הניחה אותה ליד הסלע שלפי המסורת בו הוא קבור. ש"ט

רבי דוד ומשה- אָגְּוִוים –שאול טנג'י

אוריקה-שאול טנג'י-רבי שלמה בֶּלְחָנְש

אוריקה-שאול טנג'י

 

בקע עמוק בהרי האטלס, הוא יעד נהדר לטיול־יום ממראקש כ-45 דקות נסיעה.  הצוקים התלולים בצדי העמק מתנשאים מעל שדות בירוק עז כשמרקש מזיעה בחום השמש, נמלטים לעמק הקטן תושבי העיר ומקימים אוהלים עושים פיקניקים ומסתלבטים.

העמק מתמשך ממזרח לג'בל טובקאל ומשמש גם לסקי ולטרקים (באביב ובקיץ בלבד). מוקדיו הם עיירת הסקי אוקאימדן ( שמתרוקנת כמעט כליל מחוץ לעונת השלגים, נובמבר-אפריל) והכפר סתי פאטמה שממזרח לה.

בחוריף נתון העמק להצפות העלולות לגרום לנזקים אדירים. האחרונה הקשה מביניהן אירעה באוגוסט 1955 וגרמה למאות הרוגים

 

אודות מקום קבורת הצדיק רבי שלמה בלחנש

כשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס באוריקה,. שאותות ומופתים שעשה בחייו ובמותו מתקשרים לנחשים.

    במתחם הקבר גרים יָמְנָה וחנניה אֶלְפָאסִי שניתגלה להם הצדיק בחלומם בימים שארזו מטלטליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוריקה לארץ ישראל, ואמר להם: ״יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עלי? מי יהיה משגיח על חלקת קברי, שהרי נטלתם שרביט זה מזקנתכם סָעְדָה אֶלְפָאסִי ששירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה. עמדו השניים ופרקו מטלטליהם, נפרדו מיקיריהם, נטשו את כפרם אֶלְגָּזִי ועברו להסתופף תחת קורת צלו של הצדיק. ריבון העולם לא העניק להם פרי בטן.

    את המתחם מקיפים  חדרי המגורים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶלפָאסִי אמו של חנניה.

    גם את מועדי ישראל הם חוגגים בחלקת הקבר ואינם מבלים במחיצתה של קהילת יהודי מראכש. ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו. נתעוררה ימנה משנתה והעירה את חנניה וסיפרו לו את חלומה.

     עמד גם הוא וסיפר לְיָמְנָה שבחלומו חש מעין נמלול בשתי רגליו ונחשים ותולעים, רחמנא לצלן, מטפסים על גופו והוא מנסה להרחיקם מעליו, אך ללא הצלחה. עמדו שניהם ופירשו זה לזו את חלומם ועלו בלבם הרהורי חרטה על שנטשו את קברו של הצדיק ולא עשו עמו את סדר ליל הפסח. ב־א׳ של חול המועד נזדרזו ורכבו לקברו של הצדיק וביקשו ממנו מחילה והבטיחו שלא ינטשוהו לעולם.

  לימים, כשהייתי פוקד אח חלקת קברו של הצדיק הייתי שואל את ימנה, עד מתי תמשיכו לשבת כאן לבד בעמק האוריקה? מדוע לא תעלו לארץ-ישראל? וימנה הייתה מפנה אלי את פניה המאירות ואומרת: ״עוד לא נכתב לנו ואין מי שיישאר עם הצדיק.״ בביקורי האחרון בחלקת קברו של הצדיק שאלה אותי ימנה שאלות רבות על ארץ ישראל ומנימת קולה הבנתי שגמלה בלבה החלטה לעלות לארץ ישראל. ״ומה יהיה על הצדיק?׳׳ שאלתי. השפילה עיניה הטובות ואמרה, ״הצדיק הוא צדיק גדול והגיעה השעה שידאג לעצמו

    באוריקה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני  לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים

רבי שלמה בֶּלְחָנְש ההילולא ל"ג בעומר.

בעמק אוּרִיקָה, מעט לפני הפנייה לאוקאמידן (OUKAIMIDEN) וכשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס הבנוי סביב חצר מרובעת שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. בציון טיפלה אמו של חנניה כשמונים שנה ואלו חנניה ואשתו התגוררו בכפר אֶלְגָּזִי. סעדא אלפסי נפטרה ונקברה ליד הצדיק וחנניה וימנה אשתו ארזו מטלטליהם והתכוננו לעלות לארץ-ישראל כיתר אחיהם, הצדיק ניגלה להם בחלום ואמר להם: "יודע אני שעזה עליכם אהבתכם לעלות לארץ-ישראל, אך מה יהיה עלי?, מי יהיה המשגיח על חלקת קברי, הרי אמך סעדה שירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה?. עמדו חנניה וימנה אשתו, פירקו מטלטליהם ועברו לגור במתחם הצדיק באוריקה. את המקום לא עוזבים אפילו בחגים.

    בְּאוּרִיקָה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני  לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים בעיקר.

    את המתחם מקיפים  חדרי המגורים מקיפים שלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶל-פָאסִי אמו של חנניה.

http://rickgold.home.mindspring.com/page20.html 

רבי שלמה  בֶּלְחַנְש נחשב לאחד מהצדיקים המפורסמים והנערצים מבין צדיקי וחכמי מרוקו בעיקר מאזור  הדרום. לפי אחת המסורות מוצאו של רבי שלמה בֶּלְחַנְש מא"י והגיע למרוקו בתקופה קדומה ושמו מופיע ברשימות דֶמְנָאת של שבעה רבנים שהגיעו למרוקו למטרת גיור. השניה אומרת שהגיע מא"י כשד"ר למטרת איסוף כספים לעניים ולבני ישיבות.

    תחנתו הראשונה הייתה מָרָאקֶש, אחת השמועות אומרת שרבי שלמה לא מצא שפה משותפת עם רבני המקום ולכן החליט לנדוד לישוב אחר.

                       קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק

נודע בשערים שמו,

קדוש הוא מה נורא שמו ומה טעמו.

הוא רבנו שלמה, בלחנש נקרא שמו.

נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומות

זכות הרב שלמה בלחנש שמו

אוריקה נתקדשה, כי בה עלה בקדושה,

לגן-עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה.

             סיפורים ממעשי-הנסים של הצדיק.

סיפור 1 – פריצת מים מהקבר.

מספר יהודי מקומי: "מה שאני מספר ראיתי במו-עיני, היינו הרבה אנשים בָּזְיָארָה (פקידת הציון), שרנו ורקדנו, ופתאום אחד המשתתפים קם ואמר: "החכם נמצא אתנו באמצע החדר"! ואז התחלנו לראות איך הקבורה של החכם מתמלאת מים כאילו ששפכו עליה דליים של מים. האנשים קראו קריאות שמחה, כל אחד לקח קצת מים ומרח על פניו. אחדים מהמשתתפים אמרו: זהו סימן שכל מי שנכח בציון הצדיק תפילתו התקבלה. למחרת עשינו חגיגה גדולה בגלל הנס שראינו במו עינינו.

    הרב ד"ר מרדכי דָאדוּן שליט"א מוסיף: "בשנת התשי"ד (1954) יחד עם ילדים יהודים אחרים היינו באחוזת הקבר של הצדיק במסגרת קייטנה. באחד הימים, ואני ניצב וקורא את הכתוב על המצבה של הצדיק, התחוללה התופעה הנ"ל מול עיני ממש! וצעקתי באופן ספונטני "הָא לְמָא!!" (הנה המים!),  אחת הנששים היהודיות ששכבה בפינת החדר קפצה ממקומה כדי לגעת במים שיצאו מול עיני ממש מאחת הפינות שעל המצבה. טבלתי גם אני את ידי במים (וכן האישה הנזכרת) והקול יצא החוצה. מיד התאספו הרבה יהודים כדי לזכות גם הם ולגעת במים שנבעו ממצבת הצדיק. זכר צדיק לברכה ולחיי-העולם –הבא ולתחיית-המתים                                                                         

למקור השם  בֶּלְחַנְש, הגירסאות השונות:

מסורות רבות הקשורות בצדיק עוסקות בנחשים. יש גם מסורות דומות מאוד המסופרות על צדיקים  אחרים.

    על רבי שלמה בֶּלְחַנְש נפוצות אגדות ומעשיות רבות ושונות הקשורות לצדיק סביב מוטיב "הנחש". להלן המקורות כפי שסופרו ע"י אנשים שונים.

  1. רבי שלמה צפה ברוח הקודש שעומד להחזיר נשמתו לבוראו וזה היה ביום ששי. הוא ביקש מתלמידיו שיכרו לו קבר, תלמידיו נעצבו אל לבם ולא יכלו למלא את בקשתו, הוא עמד על כך ואז אמרו: "יום ששי היום והשמש עומדת לשקוע: אמר להם אתפלל והשמש תשקע כאשר תסיימו את קבורתי". תלמידיו נשארו ליד קבורתו עד צאת השבת, וכאשר רצו לקחת אתם את הבהמה עליה רכב הרב, היא לא רצתה לזוז ממקומה והשאירוה, ערבי שעבר במקום  ניסה  לקחתה  ומבין אוזניה ראה דמות של נחש והוא נס על  נפשו.
  2. רבי נסים אֶלְבָּאז אומר שנקרא רבי שלמה בֶּלְחַנְש, מפני שראו נחש יוצא מקברו והוא ממשיך ומספר שזו הייתה תופעה שכיחה שהיו רואים נחש עולה מתוך קברו של הצדיק. הוא עצמו זוכר כשהיה קטן לקחו אותו לְזְיָארָא (לפקוד קבר הצדיק)
  3. רבי אהרן כהן באזור אֶלְמָטָל, לדבריו מתוך המדורה ששהייתה ליד קברו ראו נחש מזדקר עולה ועומד זקוף. גם ראו קולות מים הפורצים למעלה מהמקום ההוא
  4. גירסה נוספת אומרת: כל מי שהיה מתפלל ליד קברו ורואה נחש סימן שתפילתו התקבלה.
  5. מספר החכם השלם רבי מָסְעוּד ביטוֹן  שהיה על קברו של הרב הנ"ל  ושאל  את  השומר: " למה קראו לו בֶּלְחַנְש"? תשובתו:  "מפני שהיה לבוש עור של נחש".  
  6. נקרא  בְּלְחְנְש, יתכן שגָּבר על איזה נחש או מפלצת כלשהי שעשו שמות בתושבי-המקום ונקרא כך.
  7. רבי יסף דָנִינוֹ אומר: באזור היו הרבה נחשים ובזכותו של הרב לא ניזוקו יושביו. כמו  שאמרו חז"ל במסכת אבות: "עשרה נסים… ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים וכו' (תלמוד בבלי יומא כא/א)

    הקבר נמצא בתוך מבנה גדול ובו בית-כנסת, מקום להדלקת נרות ומספר חדרים לאלה הרוצים ללון בציון.

הכיתוב על המצבה

זאת קבורת הרב הגדול מעוז ומגדול

נודע בשערים ובכפרים

זקנים עם נערים, כולם יעידון יגידון

את כבוד גודלו ואת יקר ניסיו מהללו

משגב עתות בצרה איש חייל רב פעלים

אדונינו ורבינו כמוהר"ר

שלמה בלחנס

זצוק"ל זיע"א, צדיק ישר פעלו נסיו ונפלאותיו תמיד נגלו

נשמתו עולה למעלה לפני נורא צער וכל הולך אליו שחוח

ועל מצבת קבורתו משתטח שטוח מאד ואמץ כח

וכל מכאובין עיניים יאירו כשמש בצהרים

וזכות שוכני אדמה

לקדושים אשר בארץ המה תהיה מגדול

עז חיל וחומה לחברת חסד ואמת תמיד

ולכל המחזיקים בבנין המצבות

ה' איתם את הברכה והמרפא תעל ארוכה

חיים עד עולם ובכלל השמש הנאמן שמעון אביסדריס

נתייסדה בחודש אדר שנת העתירו בעדו

 

(הערה: התאריך המופיע על המצבה הוא תאריך הקמתה

ולא מועד פטירת הצדיק. ש"ט)

 

 אוריקה-שאול טנג'י-

רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי-שאול טנג'י

רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי

ראשית מקור השם אבוחצירא

באבא-סאלי, נולד בראש-השנה שנת תר"נ (1890). כבר בהיותו קטן, היה ידוכ כפיקח ושקידה על התורה.

    בהיותו בגיל תשע, אביו הכניסו לחברת רשב"י שהיא מעין חברה קדישא, אליה היו מתקבלים אנשים חשובים שהיו מקדישים את זמנם לתורה, ומתפקיד אנשי החברה היה גם ללון עם החולה בלילות שהיו על סף חייהם, קראו אתם את קריאת שמע  ולטפל בהם עד פטירתם.   לכבוד צירופו של באבא סאלי לחברה  רבי מָסְעוּד ערך סעודה גדולה, אליה הזמין כל חבריה.

    בגיל צעיר התפרסם באבא סאלי בברכותיו ותפילותיו, וכך זכה לכינוי "בָּאבָּא-סָאלִי" שפירושו "אבא מתפלל".

בהיותו בגיל 13  החליט לצום ממוצאי-שבת עד ערב שבתמה שאומרים בערבית שתיה  .במרוקו קראו לזה שְתִּיָה על משקל  המילה  שש. ש"ט). ולעולם לא סבל ממכאוב עד השנים האחרונות .

     בגיל צעיר התמנה "בָּאבָּא-סָאלִי" התמנה לראש ישיבה, קיבל את המינוי וביודעו את האחריות הגדולה וחובתו כלפי התלמידים. הוא עמד בתפילה לפני בורא-עולם שחס ושלום לא ימצא תקלה מתחת ידו.

 

באזורים האלה מתחתנים בגיל צעיר ובהיותו בן 15 שנים התחתן אך אחרי זמן קצר, חלתה אשתו עד שנפטרה. אחרי פטירתה נשא אישה שניה, ורק סבהיותו בן 27 שנה נולד להם שקראו לו רבי מאיר רק לידיעה הוא אביו של רבי אלעזר מבאר שבע שנרצח.   הבאבא סאלי היה המנהיג, ודאג לכל הנזקקים,

 

    עד לשנת התרצ"ג (1933) עמד הבאבא סאלי בראש הישיבה, ובכל הוצאותיה הוא נשא.  

 

    ביתו של הבאבא סאלי היה פתוח וכל אדם שפנה אליו הוא קיבלו בסבר פנים יפות, הוא כיבד כל אדם עני כעשיר. ואם פשוטי העם הבאים לשאול אותו, גם פשוטי-העם שהיו באים לשאול היה מתייחס לשאלותיהם בחיבה.

    גם השלטונות הצרפתיים הכירו בסמכותו ואם הטיל קנס או מאסר לאדם שלא הלך בדרך הישר.

 

    באבא סאלי דבק של הקדוש ברוך הוא, וריחם על אחד ואחד בעת הצורך בכל צורה. מהכנוסיו היה מפריש כסף  למטרת עזרה לנזקקים ובמיוחד לקראת החגים.

 

בשנת  1921 יצא באבא סאלי בדרכו לארץ-הקודש, ואל נשכח שבאותה תקופה הדרכים היו קשות. קודם לאלג'יריה משם למצרים

  בשנת התרפ"ה (1925) חזר הַבָּאבָּא-סָאלִי למרוקו.

 

    בשנת 1933 עלה שוב הבאבא סאלי לארץ הקודש בלוויית משרתו, והפעם לא כתייר אלא כעולה, מצרים הגיע ליפו ומשם ברכבת לירושלים. בירושלים קיבלוהו בכבוד גדול   בראות באבא סאלי את הכבוד הגדול שעשו לו בירושלים עזב בשקט את העיר ונסע לטבריה.

    חכמי טבריה ורבניה שהכירו את את הבאבא סאלי, ששו לקראתו, וכששמעו שרצונו להשתקע בארץ-ישראל הזדרזו והציעו לו שיקנה מגרש עליו יבנה בית באבא סאלי  שמע לעצתם וקנה מגרש עליו בנו דירה. מטבריה נסע לצפת, משם שוב לטבריה ולירושלים וחזר שוב למרוקו     בשנת התש"י 1950  שוב החליט סופית לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, אך חזר שוב למרוקו, כי ראה את דאגת הקהילה במרוקו שרוצה להישאר אתם .

 

     בשנת תשכ"ד 1964 הגיע לארץ והתיישב ביבנה, וכאשר ראה שחלק מתושביה לא הולכים בדרך בה הוא רצה, ועבר לנתיבות.

 

   הבאבא סאלי חלה, והתאמץ להסתיר את מכאוביו, ולקבל את אלה שצבאו על פתח ביתו, בשמחה ובמאור-פנים.

 

    הַבָּאבָּא-סָאלִי נלקח לבית-עולמו ד' שבט ה-תשמ"ד (8 בינואר (1984). לזכרו הוקמו בנתיבות מוסדות תורה, ולזכרו מתקיימת הילולא רבת משתתפים כל שנה, ומקום קבורתו

84. ציונו בנתיבות

בנתיבות מהווה מקום השתטחות לאלפי ישראל מידי שנה בשנה.

מסיפורי הנסים של הצדיק

 

סיפור 3.  מעשה הנס של ירידת גשם בקיץ למקוווה-טהרה.

בהעדר מקווה בעיר בּוּדְנִיב, הנהר שימש כתחליף למקווה, ביקש הבאבא סאלי ו לבנות מקווה בחצר ביתו שיתמלא ממי-גשמים. הימים היו ימי תמוז שהוא חודש חם הט ולא רק זאת, האזור הוא חלק מהסהרה, וירידת גשמים נדירה ואפילו בימי החורף. הרבנים ניסו לשכנע את הבאבא סאלי  שהחלטתו זו אי אפשר לבצע כי  לא יורדים גשמים בעיר, וכל ההשקעה תהיה לבטלה. אך באבא סאלי לא השתכנע

    בלית ברירה החליטו מלא את בקשתו. עבדו הפועלים ובנו מקווה בחצר בית הבאבא סאלי כפי שהוא ביקש. חפרו תעלה ובקצה התעלה הונח מעין מרזב קטן מברזל דרכו יזרמו מי-הגשמים לתוך המקווה יצא האבא סאלי אל פתח הבית, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שעלינו, עשה אתה למען קדושת עמך ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי-ברכה עד אשר יתמלא המקווה".

     חזר הבאבא סאלי בדק ביסודיות את המקווה  וראה שהכל מוכן,

וראה שאין שום  דבר שיעצור את מי-הגשמים לזרום לתוך המקווה. אמר הבאבא סאלי  לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים, טרם סיים לדבר והנה התחילו לרדת גשמי ברכה עד שהתמלא המקווה". כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר, וכשראו במו-עיניהם כי המקווה שהתמלא במי-גשמים בדרך נס.

     אך הנה והבאבא סאלי גילה שהמרזב העשוי ברזל ואשר דרכו עברו המים מהתעלה למקווה הוא פסול, (לפי ההלכה המרזב חייב להיות מעץ) ולכן עלינו לרוקן את המקווה.

    הרבנים שהיו במקום, התנגדו לדעת הַבָּאבָּא-סָאלִי. הרי הגשמים אינם יורדים אפילו בחורף ואם התרחש נס, יש להשאיר את המקווה ולא להרוס אותו. בָּאבָּא-סָאלִי לא השתכנע וציווה לרוקן  את המקווה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ. בלית-ברירה ובהרגשת מועקה רוקנו את המקווה ממימיו והחליפו את המרזב כפי שביקש הבאבא סאלי.

    בתום המלאכה, יצא הבאבא סאלי, לפתח הבית ואמר: הקדוש ברוך הוא: עליך מוטל למלאותו שוב במי-גשמים, לא הפסיק הבאבא סאלי, להיכנס חזרה לבית, ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמים וירדו  גשמי-ברכה וכשנתמלא המקווה פסקו מלרדת.

    כל חבר הרבנים עמדו נפעמים עמדו נפעמים בראותם את הנס מחדש. מעשה זה פירסם את הבאבא סאלי,  בכל קצווי מרוקו כצדיק שתפילתו נשמעת בשמים וכבעל מופת.    

 

סיפור 4. עניש וקטיל

בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו באזור תפילאלת היו שני מושלים: מושל צבאי על כל האזור ומושל אזרחי לכל עיר. שני המושלים היו קצינים בכירים בצבא הצרפתי.

    בשנת התרצ"ט (1939) הגיע לעיר בּוּדְנִיבּ המושל הצבאי החדש על האזור, שמונה זה עתה, וקבע מושבו בדירה לא רחוקה מבית-המשפחה ומבית-הכנסת המשפחתי.

    בהגיע חודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול, וכמנהג ישראל, החלו באשמורת הבוקר הראשונה, לומר סליחות בקולי קולות ותקיעת שופר.

   לשמע הרעש הגדול,  חיכה עד אור הבוקר, ובכעס רב, הזמין את הבאבא סאלי את רבי יצחק (בָּאבָּא חָאקִי), והזהיר אותו כי אם יפריעו לו שוב, הוא ישלח פלוגת חיילים  ויפסיקו את התפילות.

 

     כעבור שבוע ימים שב המושל מהמחנה הצבאי הסמוך, התיישב בכורסתו, כולו מתמוגג מנחת, שהנה היהודים פחדים ממנו, ואינם מפריעים לו יותר בצעקותיהם, וביקש מאשתו להכין לו כוס קפה. בהביאה לפניו את הקפה, מצאה אותו רדום בכורסתו, ניסתה להעירו, אך כל מאמציה היו לשווא. בעלה  מת על כורסתו. אשתו הבינה כי בעלה נענש ע"י הבאבא סאלי ועל ידי היהודים. הלכה מהר לבית הבאבא סאלי בקש את סליחתו.

 

סיפור 5. עמידת הגבורה של באבא-סאלי מול שונאי-ישראל.

בימי מלחמת העולם השניה, השנא ליהודים הייתה גדולה ועשו הכל להתנקם ביהודים.

    באחת העיירות במחוז תפילאלת  מושל המקום היה קצין צרפתי בעל דרגה גבוהה, קתולי אדוק ושונא ישראל, שנאתו העבירה אותו על דעתו וכל פעם הכניס יהודים לבתי הסוהר ללא כל סיבה. כששמע באבא סאלי כי יהודים נאסרו, נסע לאותו ישוב וביקש להיפגש עם המושל.

    נקבעה פגישה והבאבא סאלי איחר לפגישה בערך כחצי שעה, ובהיכנסו לחדר העיר לו המושל: "איך אדם גדול כמוהו מרשה לעצמו לאחר לפגישה עם המושל? "התפללתי תפילת-מנחה" ותפילת ה' חשובה יותר מפגישה עם בשר-ודם, הגם שהוא מושל".

    "תפילתכם אתם היהודים אינה מקובלת ואינה רצויה לפני אמר המושל, ולכן היא בכלל מיותרת, ועליך היה להופיע לפגישה בזמן, 

    החל ויכוח סוער בין המושל לבין הבאבא סאלי האווירה התחממה, התחממה ואמר שהוא חייב להתנקם ביהודים מבלי פרט סיבה.

    כששמע באבא סאלי את דברו של המושל, וסתר שתי סטירות-לחי לאותו מושל  ואמר לו: "עכשיו אני מבין כי אתה מעליל עלילות-רשע על אנשים חפים מפשע, מכניסם לבתי כלא  על לא עוול בכפם.  

    המושל שנפגע קשות מדברי רבינו ובמיוחד מסטירות הלחי, שלף אקדח שלו וכיוון אותו לכיוון הבאבא סאלי .

    עברו שניות רק שניות מספר  והנה המושל זורק את האקדח ומבקש את סליחת הבאבא סאלי באומרו: "כבוד הרב! אם אתה מוכן למסור עצמך עבור אחרים ולסטור על פני, ביודעיך שיש בידי להרגך, סימן שאתה איש אמת ודבריך דבר אמת, אם כן, אני מבקש את סליחתך.

    הבאבא סרלי אמר לו: "אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תפגע ביהודים, לא רק זאת גם לעזור להם.  האסירים היהודים שוחררו, ומאז שררה ידידות בין המושל ובין הבאבא סאלי. .           

 

סיפור 8. הצלת חייו של הרב אליהו הראשון-לציון.

לפני שקבע הבאבא סאלי את מקום מושבו בנתיבות, ביקר במספר ישובים באיזור הדרום לבדוק אפשרויות באיזה מהם ישתקע. באחד מביקוריו התארח מספר ימים אצל רב העיר רבי מִישֶׁל דָהָאן, בימי שהותו בעיר הוזמן ע"י רבים מבני-העיר לקבלות פנים. באחד הערבים נערכה לכבודו  קבלת-פנים אליה הוזמנו נכבדי העיר ורבניה, בין המוזמנים היה מי שהיה אז דיין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע היה הרב מרדכי אליהו שלימים היה הרב הראשי. הרב שהיה שרוי בשנת אבל על מות אחיו סירב להשתתף בסעודתו לכבוד הבאבא סאלי,  כי ידע שבשעת הסעודה מרבים גם בשירה, והאווירה לא מתאימה לאבלים. אולם בָּאבָּא-סָאלִי לא ויתר על השתתפותו, ושלח מספר פעמים לקרוא לרב עד שהסכים לבוא. בכניסת הרב אליהו פנה אליו בָּאבָּא-סָאלִי ואמר לו: נדבר רק דברי תורה. כך עבר עליהם ערב ארוך ומהנה.

86. באבא-פסאלי והרב מרדכי אליהו

   פתאום הופסקה הארוחה כאשר שמעו דפיקות על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת, ולפניו שני קציני-משטרה, שמיהרו לשאול אותו אם הרב מרדכי אליהו  נמצא בביתו? בעל הבית אמר להן כן"  הכניסם לביתו כי כולם רצו לדעת מדוע הקצינים שואלים אודות הרב מרדכי אליהו. התברר שבאותו יום היו בבית-הדין אצל הרב אליהו בעל-דין קשים והדיינים חייבו אותם,  אך הם לא רצו לקבל את הפסק דין  והחליטו להתנקם בדיינים, אחרי שפגעו באחד הדיינים המשטרה חששה שיפגעו גם בדיינים נוספים. לכן יצאו קציני-המשטרה לחפש את הרב מרדכי אליהו על מנת לשומרו ולהזהירו. כשנודע לנו שהוא כאן בקבלת פנים לְבָּאבָּא-סָאלִי הגענוכדי לשמור עליו.  ואנו שמחים שהוא כאן ושהוא בריא ושלם.

    הבָּאבָּא-סָאלִי פנה לרב אליהו ושאלו: "האם היית מעדיף להישאר בביתך ולקבל מכות, או לשבת כאן ולשמוע דברי תורה

 

באזור בו התגורר הבאבא סאלי, בישיבה למדו אחת הגמרות שהנושא שלה מתן גט. יום אחד הוזמנו מסר רבנים לדון באחד הגטים ואליהם הצטרף תלמיד חכם שלא היה לו ישע רב בתחום הגט. הדיינים קיבלו שכר יפה ושבו לביתם. התלמיד שהתלווה אליהם אמר לעצמו: "למה גם אני לא אעסוק במתן גט". יום אחד החליט לנסוע לעי הרחוקה מקום מגוריו לער מקנס ולבקש מהרב הגדול שיתן גם הסמכה מרב מער גדולה ומודרנית. רבי ברוך טולידנו פתע ואמר לעצמו איך יכול להיות שתלמיד חכם בא אלי לבקש הסמכה כאשר במקום מגוריו, יש רבנים גדולים היכולים לתת לו הסמכה, הוא לא נתן לו ושב לביתו. רבי ברוך טולידנו כתב מכתב לבאבא סאלי ובו סיפר לו אודות התלמיד. הבאבא סאלי הזמין את התלמיד חכם לביתו והעיר לו על כך. מאוחר יותר הבאבא סאלי אמר שאולי התלמיד לחכם משה שהוא עשה הוא בגלל מצבטו הקשה. הבאבא סאלי הזמינו לביתו, הצמיד לו רב היודע את גיני הגט, ולימד אותו על שקיבל הסמכה, אז אמר לו עתה אתה יכול ללכת לרבי ברוך ולבקש ממנו הסמכה נוספת.

שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

ְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

העמק

עמק הדרע היה אחד מאזורי המסחר החשובים של הסהרה, והוא אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. עמק דְרֶאע היה אחד ממרכזי הסחר שחצה את הסהרה, ןהיה גם אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. וישבה בו קהילה יהודית שניהלה חלק ניכר מן הסחר בין נאות המדבר בצפון הסהרה ובין החוף של צפון-אפריקה ומצרים.

יהודים והתפתחות הקבלה באזור.

יש הגורסים שתהליך היווצרותה של הקהילה היהודית-ברברית בְּוָאד דְרֶע התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי לכיבוש הערבי. בעמק הַדְרֶע פרי הישוב היהודי בימי הביניים המאוחרים. בתעודות מן הגניזה כלולות ידיעות רבות על סחר של יהודים בדרום הָמָגְרֶב בין המאות ה- 9 ל- 11. (רבי יעקב משה טולידנו כתב בספרו "נר המערב" כתב על הממלכה היהודית בְּוָאד דֶרְעָא במאה ה-10 למניינם.  ראו בפרק על יהודי מרוקו במבוא. ש"ט)

    המחבר האנונימי של כְּתָאב אֶל אִיסְתִיכְבּאר כותב במאה ה-12 על מעמדם של היהודים : "אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פָאס וּבְּדְרְעָא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".

    ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מְתָאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

    אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

    לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – (תאפילאלת), שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקיש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

    הגיאוגראף יָאקוּט כתב, כאמור, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דְרְעִי שבא בשנת 1285 מדרעא לְבָּרְצֶלוֹנָה (עיר בספרד. ש"ט). ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דְרְעָא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

    הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

    ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין (1122-1269), אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב (דרום מרוקו. ש"ט) שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

    יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פָאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוֹרָאן (עיר באלג'יריה המוכרת גם בשם וִיהְרָאן. ש"ט) בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

    לאחר תיאור גזירות קנ"א (1391), בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב : תחילה אנשי המערב הרגו יחד איש ואישה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפילה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

   עם גירוש סִיבִּילְיָה בשנת קנ"א (1391) ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופה במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת הָמֶרִינִית (הכוונה לשושלת בְּנִי מְרִין -.1244-1398. ש"ט), הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

    מגורשי גזירות קנ"א (התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הסחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

    יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעא. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהילות חשובות של הערים: פָאס, מֶקְנָאס, טֽיטְוָואן, סְלָה, אָרְזִילָא, לָארָאשׁ, רָבָּאט, אָסְפִי (ערים במרוקו. ש"ט) תלמסן, ובאוראן (ערים באלג'יריה. ש"ט) ואף הדרימו למרכז הארץ. (הכוונה למרכז  מרוקו. ש"ט)

    בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מהעיר דֶבְּדוּ שנזכרו בקהל יוצאי העיר סיביליה (עיר בספרד. ש"ט), ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה (הכוונה לדרום מרוקו. ש"ט), היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

    לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראקש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

    מעמק הדרע יצאו מקובלים וחכמים. במוסדות אקדמאיים בארץ פורסם שבעמק הדרע היה המקום בו התפתחה הקבלה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אחד הספרים המפורסים שהתפרסם הוא ספרו של רבי שלום בוזאגלו "מקדש מלך" על הזוהר (ראו עליו בערך העיר לונדון שבאנגליה. ש"ט). הפריחה הכלכלית והרוחנית של יהודי דְרֶאע הגיעה לקיצה במאבקים בין הָמוּרָבִּיטוּן לְאֶל-מוָּוחִידוּן במאה ה- 12                                                                                                                           

הספר ״ היכל הקודש לרמב״ם אלבאז.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב״ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים,

    כבר בזמן הראשונים, במאה 11-71, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב״ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו

     בכל מדינת מרוקו. בתוכם היו גם כן מקובלים שהציפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם, כמעט, במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

    בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל ״החסד לאברהם״ סבו של הרב חיד״א, רבי נסים בן מלכא בעל ״צניף מלכות״, וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

   במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל ״המקדש מלך״ וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

    מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל ״האור החיים הקדוש״ יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל ״מערת שדה המכפלה" – ספר המכיל את קיצור ספר ״אוצרות חיים״ בשיר, ורבי יצחק צבע בעל ״מקום בינה״ ו-״שערי בינה״.

ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

   באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר״י ז״ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח ״ הפרח שושן ״ וגם רבי יוסף הכהן בעל ״ גינות ביתן ״, שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב.

   הספר ״היכל הקודשי׳ זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר״י ז״ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר״י, ולא הייתה ידועה למחבר ״ היכל הקודש ״, על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר״י ז״ל.

 

הצדיקים

רבי דוד הלוי  דְרָע – ההילולא ז' סיון.

ע"פ המסורת המקומית רבי דוד היה שליח מא"י, גירסה אחרת אומרת שהוא גלה למרוקו מהעיר סִיבִילְיָה (SIVILLIA) שבספרד בשנת רנ״ב (1492) והתיישב במרוקו. למד בעיר פָאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. וּמְפָאס הלך לְתָּאמְגְרוּת באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה. הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו.

    רבי דוד הלוי הוא אחד הקדושים שהיו נערצים על יהודי מרוקו. רבים היו היהודים שנהרו אל קברו של הצדיק בכדי לבקש מזור לסיבלם. ליד קברו של הצדיק ניצבים עצי דקל בעלי ענפים רחבים הסוככים על . הקבר. ויש היו מכנים אותו – הצדיק בעל הדקל הירוק

    הוא נדד מכפר לכפר, כי הקהילות היו דלי-אמצעים ולא תמיד יכלו לתת תרומות ביד נדיבה. תחנתו האחרונה הייתה הכפר דְרָאע המרוחק כ- 30 ק"מ מהעיר דֶמְנָאת (DEMNAT). לשמו נוספה המילה "דְרֶאע", שפירוש אחר "זרוע". רבי דוד דְראע הלוי נערץ גם ע"י המוסלמים וכונה בפיהם: מוּל אְדְרֶע  (בעל או אדון דְרֶע).

     רבי דוד היה מפורסם ונודע בשערים ונחשב לאחד מהצדיקים הקדושים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, ובניהם רבי מרדכי בוזגאלו ורבי אברהם אסקירא. סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים ניסים ונפלאות בזכות הצדיק שיסופרו בהמשך..

 

אלו הם חיבוריו:

"ספר המלכות״ – נדפס כשלימות בירושלים תשנ״ח (1998).

״כסף צרוף״ – נחלק לכ״ד חלקים, נמצא בכת״י בידי רבי משה עמאר שליט״א.

״סגולת מלכים״ ־ בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג.

 

ספר ״חיה״.

״מאורי אור״ – בירור שמות מלאכים וכוחותם.

ו]. ״השמים והבקעה״ – תכונות האותיות.

    השמועה על פטירת הצדיק הגדול נפוצה, ואט אט אתר קבורתו הפך עד מהרה למקום עליה ולהשתטחות, ואלפים הגיעו אליו מדי שנה, שלא לדבר על יום ההילולא. הרב מכונה גם מוּל נְכְלָא אֶלְכָדְרָא" (בעל  או אדון הדקל  הירוק)  והענפים הגדולים של עץ הדקל סוככים  על קבר

בעבר כמות המשתתפים בהילולא הייתה גדולה והיום, כמות המשתתפים מתמעטת והולכת, כי אל נשכח שהיום אין קהילה גדולה במרוקו. חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות מדי שנה להשתתפות  בהילולא.

    מר יצחק אלמאליח ז"ל הוא שטיפל בקבר הצדיק, בנה את קברו ההרוס, בנה כ-90 חדרים לבאי ההילולא, ובכל שנה הוא היה המארגן את העליה והילולא לכבודו.

    ביקרתי  במקום  מספר פעמים ולהפתעתי  לראות שהמקום  מתוחזק בצורה יפה; יש  בית-כנסת,  מספר חדרים לבאי-ההילולא והמעניין שלמרות מיעוט המשתתפים יש אפילו שומר ערבי המתגורר במקום                                                                                                                           

מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 1 היהודי שהתרפא בציון הצדיק .

מסופר על יהודי בשם יצחק אֶלְעָנְקְרִי שהתגורר בעיר בְּזוּ (BZOU) הקרובה לעיר בְּנִי-מְלָּאל (BENI-MELLAL. יהודי זה  היה עיוור, צולע, מצורע, ולמעשה קיבל את כל המומים שיש בעולם, ותקווה למחלותיו איין. הוצע ליצחק  לעלות לקבר הצדיק, ישא תפילה ואולי שם ימצא מזור למחלותיו.

 

משפחתו לקחה אותו לצדיק, ובהגיעם פרצו בבכי מר, קראו פרקי-תהלים ואמרו: "אָ רבי דוד למענך ולמען ה' שבשמים! חְן עְלִיה וּסָאפְדְלוֹ רפואה שלמה מְן שְמָא פְחָאל דִי כָּא נְקוֹלוֹ: " ו"רפואת ה' כהרף עין" (שו"ת יוסף אומן סימן ק"ד ד"ה תשובה לפע"ד).  

התרגום לעב רית:  הו רבי דוד! למענך ולמען ה' שבשמים! רחם עליו ושלח לו רפואה שלמה מן השמים! כמו שאנו אומים: "ורפואת ה' כהרף עין".

 

    למחרת החולה פקח עיניו ונתרפאו מומיו. האנשים שהיו ליד בני-משפחתו  וראו את הנס, החלו לשתות ולשמוח. ולכבוד הצדיק, יצחק בנה מבנה וטיפל בקבר הצדיק מעל 10 שנים (ראה לעיל), וכאשר נולד לו בן קראו דוד ע"ש

 

סיפור 2 מחלת  הבת שלא נמצא לה מזור אצל הרופאים ובזכות הצדיק הבריאה.

 מסופר על יהודי שבתו חלתה במחלת הטיפוס ומיום ליום גברו מכאוביה עד שהרופאים נואשו  מחייה. אביה החליט  לקחתה  יחד  בני-משפחתו  לצדיק  ונדר:  "אבוא  לצדיק,  אשחט כבש,  אחלק  בשרו  לעניים  ואתן צדקה לנזקקים.

 

    להפתעת ההורים לפני שהגיעו לצדיק הילדה  החלה להראות סימני התאוששות אך הבן שהיה  עדיין תינוק חלה לפתע והראה סימנם של שיתוק.

 

    האישה ביקשה לשוב  לביתה, ולא לטלטל את הילד הרך בדרך הארוכה על בהמה עד הצדיק. האב אמר לאשתו:  "נדרתי נדר ועלי לקיימו".        

                                                                                             

    כשהמשפחה הגיעה לציון אמר האב: "אה צדיק אל-קדוש! בזכות דְיָאלְק בְּרָאטְלִי בְּנְתִי דִי כָּאנְת מְרִידָה, אוּדָאבָּה זִית נְעְמְל נדר דִי נִידְרְת, כּוּן אַנְתִי שליח דְיָאלוֹ  חְדָא כסא הכבוד בָּאס חְתָּא בְּנִי יִבְּרָא מְן מְרְדוֹ"!

התרגום  לעברית: הו צדיק קדוש! בזכותך התרפאה בתי החולה, ועתה באתי לקיים את נדרי, היה נא מליץ יושר  בעדו לפני כסא  הכבוד שגם  בני  יתרפא  ממחלתו".  

 

    להפתעתם, התינוק  החל להזיז ידיו ורגליו ופרץ בבכי. הגישו לו אוכל ומצבו השתנה מרגע לרגע כאלו שמעולם לא חלה.

 

סיפור 3 בזכות תפילה שנישאה בציון הצדיק, העקרה המוסלמיה ילדה בן.

מספר אחד היהודים המקומיים: "גם המוסלמים נהגו לפקוד את קברו של הצדיק. לגיסתי הייתה שכנה מוסלמיה אשתו של המושל, ולהם לא נולדו ילדים. היחסים היו כל כך טובים בינינו עד כדי-כך שאם היו לא אוכלים את הָסְכִינָה (החמין) של השבת העונג שלהם לא היה שלם.

 

    בעלה של השכנה של גיסתי לא נתן לאשתו מנוח, ותמיד אמר לה שהוא חייב לשאת אישה אחרת דבר שלא כל-כך התלהבה לקבל  ובכתה יום ולילה.

    יום אחד אותה מוסלמיה, ראתה את הקבוצות הגדולות של יהודים שהיו נוהגים לצאת בהמוניהם לצדיק רכובים על בהמות העמוסים מזון, כבשים לשחיטה ואוהלים ובירכה אותם:

"חְמְד אָלָּלאהּ עְלָא סְלָאמְתְּכּוּם אוּתְּקַבֶּל זְיָארְתְּכּוּם"

התרגום לעברית: השבח לאל על הגעתכם בשלום, ושיתמלאו משאלותיכם. הערביה זיהתה את גיסתי שהייתה בין העולות לציון שאיתה, כאמור, מיודדת.  קראה לה בשמה ואמרה לה:

 

"תּמּו: "טְלְבִּי עְלִיָיא פְלְחְזָן דְיָאלְכּוּם, אוּקוֹלוֹ בָּאס אָנָא דִי אִיסִמִי הָאגְּדָא, אוּמְרָאת רָאזֶל אֶל-פְלָאנִי, וִילָא יכלאקלי סִי וּולְד אוּלָא בְּנְת מְנִּי אָוְו מְן לְמְרָא לוּכְרָה דְי פְיבָּאלוֹ יְזוּוְז מְעָאהָה, אָנָא נְזִיב תְּכְּבִּירָה לְחְזָן, אוּעְטָטְלְהָא תְּסְבִּיק: סְכָּאר, נָעְנָע, אְל-פְרוּטָה, אוּבָּארְכְּתְהוּם מְרָרא אוּכְרָא"  

התירגום לעברית: "בקשי עלי רחמים בחזן (כך מכנים המוסלמים את הצדיקים) שלכם, אמרי לו שאני פלונית, אשתו של פלוני, ואם יוולד בן או בת ממני או מהאישה האחרת שהוא מתכוון לשאת, אני מבטיחה להביא סעודה לחזן" ומסרה לה "מקדמה" סוכר, נָעְנָע, פירות, ובירכה אותם שוב.

 

    אחרי זמן מה, מאז שחזרנו מהצדיק, הערביה הגיעה לביתה של גיסתי ומיד בכניסתה התחילה בְּזְגָארֶיט בהילולים (יוּ יוּ יוּ המבטא שמחה), גיסתי כמקובל אצל המרוקאים הכינה לה תה ומיד פתחה ואמרה: "תָּמּוּ! עְנְדִי סִי חָאזָה פְכְּרְסִי! התרגום לעברית: תמו! יש לי משהו ברחמי", גיסתי ענתה לה: "זה סימן שרבי דוד דרֶאע קבל את בקשתנו".

 

    אחרי 9 חודשים נולד בנה, והאישה עמדה בהבטחתה – באה לצדיק עם משפחתה ועם התינוק שזה עתה נולד, עם כיבוד עשיר וגם פר, הזמינה שוחט יהודי ומספר יהודיות שהכשירו את הבשר וכמובן שהשמחה הייתה גדולה הן שלנו היהודים והן של המוסלמים".

 

סיפור 4 היהודי החולה ששוכנע שהביקור בצדיק עדיף על ביקור אצל רופא.

יהודי מספר על נס שקרה ליצחק אָבּוּטְבּוּל מהעיר בְּזוּ (BZOU) והייתי עד לכך. יצחק נפצע בעורפו והפצע היה גדול, הביאוהו מעירו בְּזוּ לעיר דְמְנָאת (DEMNAT) לרופא. ביותנו בעיר זו אמרתי לו: "למה לך מהצרות, שכחת את הצדיק רבי דוד דְרֶאע הלוי ובאת לרופא?. הצעתי לו ולאשתו שניסע מיד לצדיק ובע"ה שם ימצא מזור למחלתו.

 

    בלילה חלמתי שאני מורח את גופו מכוס השמן של הצדיק. למחרת לקחתי מהשמן שבכוס והתחלתי למרוח את השמן סביב הפצע.. אחרי כמה ימים הפצע הגדול נעלם ויצחק הבריא לגמרי". נשאנו תפילה וערכנו סעודה לכבוד הצדיק, ומאז כל שנה היה בא ומשתתף בהילולא.

 

שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר