מורשת יהדות מרוקו

פרשת בשלח-כרך ג'

פיוט מספר 395

 (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי

ע״מ ה־ה תנועות ברובו

יוֹם לַיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים

שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים:

יוֹם בְּצָר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ

וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלָלִים:

הִטְבַּעְתָּ בְּתַרְמִית / רַגְלִי בַּת־עֲנָמִית

וּפַעְמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַּנְּעָלִים:

וְכָל־רוֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדְךָ יְשׁוּרוּן

אֵין כָּאַ־ל יְשֻׁרוּן / וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

דִּגְלִי, כֵּן, תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים

וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים:

הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חוֹתָמְךָ

מִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵמָּה נְמוּלֵים:

הֶרְאוּ אוֹתוֹתָם / לְכָל רוֹאֵה אוֹתָם

עַל כַּנְפֵי כְּסוּתָם / עָשׂוּ הַגְּדִילִים:

לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר־נָא דְּבַר אֱמֶת

לְמִי הַחוֹתֶמֶת / וּלְמִי הַפְּתִילִים:

וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסִיף לְגָרְשָׁהּ

וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים:

יְדִידִים רוֹמְמוּךְ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ

וְאָמְרוּ מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

יְדֵי עַמִּי אֶסְמֹכָה / אֲשׁוּרֵיהֶם אֶתְמֹכָה

בְּאָמְרָם מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

כנפי שחר

395 — הנושא: קריעת ים סוף. מיועד לשביעי של פסח. נראה שאמרוהו בברכת ״גאל ״ישראל״ לפני ״ואמרו כולם מי כמוכה באלים ה׳״.

מצולים — מי ים־סוף. יום בצר נכבדת — דבק אל ״שירה חדשה שבחו גאולים״; נכבדת, נתקדש שמך ונתעלה ע״י נקמתך באויב המצרי. ואלי נחמדת — אבל אלי, כלפי, היית נחמד, כלומר התנהגת עמי במדת טובך. ולך עוז יסדת… — אפי׳ תינוקות הכירו כי רק לך העוז והגבורה; יסדת, ביססת בלבם תחושה כזאת. הטבעת בתרמית… — שיקעת בערמה וחכמה רגלי. בת ענמית — כנוי למצרים. ופעמי שולמית… — אבל רגלי כ״י הלכו בתוך הים ביבשה. וכל רואי ישורון… — ולעתיד לבוא כל רואי בגדולתי ישורון, יביאו לי תשורה ומנחה, בעת הודך ישורון, כאשר ישורון, יראו נסיך ונפלאותיך עמנו, ואז, אין. כא־ל ישורון… — כל אויבינו יודו וישפטו שאין אלוה כמו א־להי ישראל. ראה מעשה חרש.

דגלי כן תרים… — כשם שרוממת דגלי על המצרים כן לעתיד לבוא תרימהו על שאר העמים. ראה מעשה חרש. דגל, כאן: סמל לשררה ושלטון. ותלקט — תאסוף, תקבץ. פזורים — ישראל, ע״ש שה פזורה ישראל(^ירמ׳ נ, יז). כמלקט שבלים — הנופלות מיד הקוצר אחת הנה ואחת הנה. מבטן… הם נמולים — כלומר שמונה ימים ללידתם, סמוך ליציאתם מבטן. הראו אותותם… — בניגוד לאות המילה שאינה נראית, הגדילים הפתילים נראים הם לכל רואה. למי זאת נרשמת… — מחרוזת זו דבקה היא לזאת שלפניה, אם אתה רוצה להכיר היהודי מבין אחרים, ראה למי יש רישום המילה בבשרו או הפתילים.בבגדו. והעלה אור שמשה… — האור כנוי לגאולה, והצללים, החושך, כנוי לשעבוד גליות. רוממוך — שבחוך. בשירה קדמוך — קדמו פניך ידי עמי בסמוכה… באמרם מי כמוכה… — אחזק ידי עמי ועמיד רגליהם עמידה איתנה כאשר יאמינו ביי ויאמרו שאין כמוני. דברי ה׳.

פרשת בשלח-כרך ג'- (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי -יוֹם לַיַּבָּשָׁה

525- בקשה — סי׳ שלמה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

שְׂאִי עֵין יְחִידָתִי לְיוֹצְרֵךְ / וְזִכְרִי בּוֹרְאֵךְ בִּימֵי נְעוּרֵךְ

לְפָנָיו צַעֲקִי לַיְלָה וְיוֹמָם / וְלִשְׁמוֹ זַמָּרֵי תָּמִיד בְּשִׁירֵךְ

מְנַת חֶלְקֵךְ וְעוֹדֵךְ בָּאֲדָמָה / וּמִבְטַחֵךְ בְּצֵאתֵךְ מִבְּשָׂרֵךְ

הֲלוֹא הֵכִין לְפָנָיו לָךְ מְנוּחָה / וּמִתַּחַת לְכִסְּאוֹ שָׁם דְּבִירֵךְ

אֲנִי עַל כֵּן אַבְרֵךְ שֵׁם יְיָ / אֲשֶׁר כֹּל־הַנְּשָׁמָה לוֹ תְּבָרֵךְ:

525- על הנשמה.

יחידתי — נשמתי. צעקי — להתפלל ולבקש מחילה. ועודך באדמה — כל עוד שאתה חי עלי אדמות. בצאתך מבשרך — לאחר המות. כשהרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה לכסאו — לכסא הכבוד. דבירך — מקומך הנפלא אם תזכה.

526- בקשה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ

מְצִיאוּתְךָ וְאַחְדוּתְךָ שְׁלֵמָה / יְסוֹד עוֹלָם יְסוֹד תֵּבֵל יְסַדְתָּהּ

וְאֵינְךָ גּוּף וְלֹא רוּחַ בְּגֶשֶׁם / שִׁמְךָ יִהְיֶה וְהָיָה אָז וְעַתָּה

מְחַדֵּשׁ כָּל לְךָ אֶעֱבוֹד, וְלִבִּי / לָאֵל זוּלָתְךָ לֹא סַר וְנִפְתָּה

נְבוּאָתְךָ לְחוֹזֶיךָ נְכוֹנָה / וְשֶׁל מֹשֶׁה עֲלֵי כֻּלָּם בְּחַרְתָּהּ

וְדָתְךָ מִשְּׁמֵי שַׁחַק לְעַמָּךְ / וְלֹא תִּהְיֶה נְסּוּחָה, כִּי חַקְרָתָהּ

וְתֵדַע מַעֲשֵׂה אָדָם, וְתִגְמוֹל / לְאִישׁ צִדְקוֹ, וְרִשְׁעָתוֹ פְּקַדְתָּהּ

אֲחַכֶּה קֵץ מְשִׁיחֵנוּ, וְאוֹחִיל / לְכַנָּה מִשְּׁתִיל דָּוִד נְטַעְתָּהּ

וְיָקִיצוּ יְשֵׁנֵי הָאֲדָמָה / וְתִפְקוֹד הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ

אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ:

526- על עולם התחיה.

ולא רוח וגשם — אין לו שום חבור לגשמיות. שמך יהיה וכו׳ — יהיה היה והוה. מחדש כל — כל הדברים שבעולם בראת אותם יש מאין. לא סר ונפתה — לא פנה והתפתה. לחוזיך — לנביאיך. ודתך — ותורתך. נסוחה — נעקרת. חקרתה — התבוננת בפרטיה ובחנתה לכנה — לבסיס, והוא מלך המשיח. ויקיצו ישני האדמה — תחית המתים.

וירא / פיוטים

85— פיוט — סי׳ שלמה

ע״מ ב״ת י׳ ב״ת

שָׁלוֹם לְבֶן דּוּדִי / הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת / רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן:

לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ / צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

וּצְלַח כְּבֶן יִשַׁי / רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן:

מָה לְךָ יְפֵה־פִּיָּה / וּתְעוֹרְרִי אַהֲבָה

וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ / כַּמְּעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן:

הָעֵת, אִשֵּׁר תֶּחְפַּץ / אַהְבָה, אֲחִישֶׁנָּה —

מַהֵר, וְעָלַיִךְ / אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן:

85-הנושא: קריאה לגאולה.

שלום לבן־דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב); הצח — הזך; כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלום לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקה כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון(ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ר, ג) פתחי לי אחותי, לי איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה', למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של בהן־גדול (שמות בח, לג). העת…אחישנה — אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו— בעתה (סנהדרין צח.); (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג); טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים.

אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85

פרשת בשלח

 (390) — בקשה — סי׳ אברהם חזק

ע״מ ז-ז / ז-ז הגאים בבתים ו-ז / ו-ז — באזור

נועם ״עלבון הבת היקרה״

זִכְרוּ שַׁבָּת הַיְּקָרָה / שִׁמְרוּהָ בְּטָהֳרָה

אֻמָּה יָפָה טְהוֹרָה / כִּי בּוֹ בָּחַר אֵ־ל נוֹרָא

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ / נִתְעַלָּה בְּתִפְאָרָה —

צוּר, וִיקַדֵּשׁ אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

אַחַת דִּבֶּר אֱ־לֹהִים / מָרוֹם שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

זָכוֹר שָׁמוֹר בִּשְׁתֵּיהֶם / שָׁמַע עַם בְּאָזְנֵיהֶם —

מִפִּי גְּבוּרָתוֹ / מַלְאָכִי רוֹם תְּמֵהִים —

אִישׁ מִגַּעֲרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

בְּרִנָּה וּבְצַהֲלָה / נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא נַעֲלָה / מִכָּל־יָמִים נִתְעַלָּה

חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ / קָרָא אֵ־ל, וְנַחֲלָה —

לָנוּ הִנְחִיל אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

רָצָה וּבָחַר בְּנוֹ / מִכָּל־עַם רוֹמְמָנוּ

שַׁבָּת קָדְשׁוֹ יָרַשְׁנוּ / וְצִוָּה לֹא יִשְׁכְּנוּ —

זָרִים בִּמְנוּחָתוֹ. / בְּמַלְכוּתוֹ יָרֹנוּ —

עַמּוֹ צֹאן מַרְעִיתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

הוּא נֶאֱסַר בִּמְלָאכָה / מַעֲשִׂוֹת דְּרָכֶיךָ

וּמִמְּצוֹא חֶפְצְךָ / יַעַן כִּי צִדָּהּ כָכָה —

צוּר אֲשֶׁר אֵין בִּלְתּוֹ / לְבַל יִהְיֶה עֶסְקֶךָ —

כִּי אִם בְּתוֹרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

מְאֹד הֱווּ זְהִירִים / לְכַבְּדוֹ בָּאוּרִים

תִּרְאוּ זֶרַע יְשָׁרִים / הֲגוּנִים גַּם כְּשֵׁרִים —

עוֹבְדֵי עֲבוֹדָתוֹ / זְרִיזִים וְנִשְׂכָּרִים

לִשְׁמֹר אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

חוֹבַת שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / זִכְרוּ, כִּי בָּהֶם סוֹדוֹת

מְדֻבָּר בָּם נִכְבָּדוֹת / לֶחֶם מִשְׁנֶה לְעֵדוּת —

הַמָּן בִּירִידָתוֹ / בְּשִׁשִּׁי שְׁתֵּי יָדוֹת

עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

קְדוֹשִׁים גַּם טְהוֹרִים / בִּגְדֵי קֹדֶשׁ יְקָרִים —

תִּלְבְּשׁוּ־בּוֹ. נִבְחָרִים / לָכֶם אֹמְרָה, שׁוֹמְרִים —

שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, / בִּשְׂכַר־זֹאת, יוֹצֵר הָרִים —

יִגְאָל אֶת עֲדָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

כנפי שחר        

390 — הנושא: שבת ושכרה.

זכרו שבת… — שמרוה — ל׳ זכירה יפול על מצות־עשה, ול׳ שמירה — על מצות־ לא־תעשה. כי בו בחר — ראה מעשה חרש. ואולי צ״ל: כי בה בחר, יהיה הנושא שבת או אומה יפה. ויקדש אותו… — א־ל נורא. אשר ״שבת מכל מלאכתו״. אחת דבר… זכור ש׳מור… — זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. תמהים איש מגערתו… — עומדים נדהמים כל אחד מקולו האיום של ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. נעלה — תואר. מעולה; ראשונינו ניקדו למ״ד־קמץ במקום סגול. נתעלה— נבחר ונתקדש. חמדת ימים — היקר והנכבד שבימים.

לנו הנחיל אותו… — ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. לא ישכנו.— לא ינוחו, לא ישבתו. במלכותו… — רק עמו של ה׳, אשר שבת מכל מלאכתו, רק הם ישמחו במלכותו. צאן מרעיתו — מנהלו ומכלכלו. דרכיך — עסקיך. חפצך — עניינך. יען… — מפני שכך צוה הצור אשר אין זולתו, אשר שבת מכל מלאכתו, שלא תשא־ותתן רק בתורתו. לכבדו באורים… — לכבד השבת בהדלקת נרות, כי בשכר זאת תזכו לבנים חשובים. עובדי עבודתו….- דבק למעלה, זרע ישרים ועובדי עבודתו, יראי שמים. ראה מעשה חרש. זריזים ונשכרים….- רצים לעבודת ה׳ ומקבלים שכר. משמרתו… — פקודתו של ״שבת מכל מלאכתו״, תואר לה׳. סודות — רזים, רמזים נסתרים. נכבדות — מעלות נשגבות. לחם משנה לעדות… בירידת המן במדה כפולה ביום הששי יש עדות שה׳ שבת מכל מלאכתו, ולכן לא ירד בשבת. שתי ידות… — כאן: שני חלקים, חלק אחד יותר על מה שהיו רגילים ללקוט. קדושים… — פניה. אתם הקדושים הטהורים, לבשו בגדים מפוארים ביום השבת. נבחרים… — פניה. אתם הנבחרים, לכם אני אומר ״אם תשמרו שבת כהלכתו, גם ה׳ יביא לכם גאולתו״. יוצר הרים… — כנוי לה׳ אשר שבת מכל מלאכתו

אעירה שחר כרך ג', פרשת בשלח- הרב חיים רפאל שושנה-פיוט שבת ושכרו

פיוט 390

משפטים

(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק

בשקל ״שוף אבומר רכא כּואכּבו״

אַשְׁרֵי אִישׁ־צֶדֶק, בְּמִשְׁפָּט יַחְשֹׁב, כִּי לֹא בָּזֶה רַבִּים יֶחְכָּמוּ

רוּחוֹ עִם אֵ־ל נֶאֱמָנָה, וּדְבָרָיו נִצְדָּקִים:

חוֹקֵר לֵב, שׁוֹפֵט אֱמֶת, יִשְׁבֹּר עַוְלָתָה. אַךְ אִם לֹא שִׁנָּה טַעֲמוֹ —

וְאִם כִּי צָרָיו יִרְאֶה פָּשׂוּ לוֹ מְעִיקִים:

אִם בֶּאֱמוּנָתוֹ וּבְדִבּוּרוֹ יִתְחַזֵּק, לֹא פָּנָיו יֻכְלָמוּ

נְגִידִים יְדַבֵּר, יַשְׁלִיךְ בְּכָל־עֵת זִקִּים:

עָלָיו רוּחַ חָכְמָה, שֶׁכָּל טוּב יִמְצָא, יֶהְגֶּה צַחוּת, מָה טוֹב טַעְמוֹ

כֶּסֶף צָרוּף וּמְזֻקָּק אִמְרוֹתָיו מְנֻקִּים:

רוֹמְמוֹיַת־אֵ־ל בִּגְרוֹנוֹ, מִי יֹאמַר לוֹ עַד כֹּה תָּבוֹא, בְּחוֹתָמוֹ

יָפֵק מִן הַכֹּל רָצוֹן, מִכָּל־עֵבֶר נוֹשְׁקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה, בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ ־

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

נָכוֹן לִבּוֹ, זִכָּה נִזְרוֹ / חֶבֶל־אוֹנִים אַמִּיץ בּוֹ אָזוּר

כַּשֶּׁמֶשׁ זוֹהֵר זָהֳרוֹ / סַהַר וְכוֹכָבִים לוֹ מַעְזוֹר

מִשָּׁמַיִם לוֹ יַעְזֹרוּ / פָּנָיו קֵךְמָה, הוֹלֵךְ לֹא יִנְזוֹר:

 (471) — השיר מכוון לדיינים עושי משפט וצדק.

במשפט יחשוב — חושב נכון על דרך המשפט. רוחו וכו׳ — של איש צדיק עם אל נאמנה. נצדקים — מצודקים ונכונים. עולתה — העול. אך — נקרא שופט אמת רק בתנאי. אם לא שינה טעמו — שלא משנה דרכו וגישתו למשפט וצדק. ואם — גם אם. צריו יראה — רואה את אויביו ומתנגדיו, וכן,יראה פשו לו מעיקים — שנתרבו המצירים לו ועכ״ז עומד באמונתו לשפוט צדק. לא פניו יוכלמו — לא יתבייש לעתיד לבא על ישרותו והגינותו. נגידים — דברים חשובים וחזקים.זקים — חצים.יהגה צחות — ידבר ברורות. מנוקים — נקיים מכל סיג ופסולת. בחותמו — בחתימתו על משפט הצדק. יפיק — יוציא, ימצא. נושקים — מנשקים ומעריכים. ושפע טל — שפע ברכה כטל. זכה נזרי — נתן מעמד לכתרו. חבל — אבנט, חגורה. אונים — כח. אזור — חגור. סהר — לבנה. לאינזור — לא יסוג

יוֹם יָרְדָה שְׁכִינַת־אֵ־ל עַל הַר־סִינַי וְהִשְׁמִיעַ מִמְּרוֹמוֹ —

דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, לְפָנָיו חֲקוּקִים:

רֵאשִׁית־הַכֹּל, הִשְׁמִיעָם עֶשֶׂר דִּבְרוֹתָיו, וְנָחָה עַל עַמּוֹ —

רוּחַ־אֵ־ל, וְקִבְּלוּם עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים:

צִוָּם מֵעֲשֶׂוֹת אֱלִיל־כֶּסֶף, פֶּן מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ

וְאַחַר הִזְהִירָם עַל מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים:

רַב מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְכָל־תַּרְמִית־אִ'ישׁ בְּאָחִיהוּ, הוֹדִיעָמוֹ

נִכְלָלִים כֻּלָּם בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִים:

מָה־נִמְתְּקוּ אָמְרִי־אֵ-ל, הִזְהִירָם מֵעֲשׂוֹת אֱלִילִים בֵּינֵימוֹ

לְאוֹת לְאִישׁ, אִם אֵין דָּן אֱמֶת, בָּמָה הֵקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּיַּן אֱמֶת בְּטָהֳרוֹ / כְּאוֹר הַמַּזְהִיר בְּיוֹם טָהוֹר

מִפְּנֵי אִישׁ לֹא יָגוּרוּ / כִּי הַמִּשְׁפָּט לָאֵ־ל הַנָּאוֹר

תִּשְׁכֹּן שֶׁכִּנָּה בִּמְדוֹרוֹ / וּבְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה יֵאוֹר:

וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר־לָךְ כַּבֹּקֶר, אֱמוֹר, וְעַל־נֵס הֲרִימוֹ

וְאִם־לֹא, אַל־תֹּאמַר וְתַרְבֶּה בַּחֲלוּקִים:

רְדוֹף הַשָּׁלוֹם, אֲבָל אַל־תִּשָּׂא אַל־תִּתֵּן, כְּדִבְרֵי שֶׁלֹמֹה —

"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", חִכּוֹ מַמְתַּקִּים:

כִּי בַּעַל מְרִיבּוֹת מַטְרִיחַ הַדִּינִים,וְסוֹפָם יֶאְשָׁמוּ

גַּם אִם יָדִין וְיוֹרֶה יֵאָסֵר בָּאזִקִּים:

לָכֵן, עֵצָה־טוֹבָה נָתְנוּ חֲכָמֵינוּ, נִסְמֹךְ עַל דְּבָרֵימוֹ

לפניו חקוקים — בשני לוחות הברית. על משפטים — פר׳ משפטים וחוקי התורה. תרמית — רמיה ורמאות. ארבע אבות נזיקין — בריש מסכת בבא קמא! השור, והבור, והמבעה, (שן בהמה, ויש אומרים זה האדם פ״ג דב״ק) וההבער. במה הקים — כאילו בנה במה לעבודה זרה. לא יגורו — לא יפחדו. הנאור — כנוי לה׳ שהוא אור המאיר. ואם הדבר — המשפט. כבקר — כמו אור היום בלי פקפוקים. ותרבה בחלוקים — אל תרבה בהסוסים ודעות חלוקות. אל תשא אל תתן — אל תשא ותתן הרבה בדברים כי זה ירחיק את השלום. מטריח הדיינים — מטריח ובא עלהים בטענות. וסופם יאשמו — הדיינים ובעלי המריבות. גם אם ידין ויורה — נכונה. באזיקים — בכבלים. על דברימו — של הדיינים. וגם המה —הדיינים

וְגַם־הֵמָּה סָמְכוּ עַל־דִּבְרֵי הַמְּחוֹקְקִים:

מִשְׁפַּט וּצְדָקָה כָּתוּב, מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, אַל־תַּעֲלִימוּ

זֶה צְדָקָה וְזֶה מִשְׁפָּט, בְּלִי עֲשׁוּקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּל בְּרִבּוֹ אַל־תַּכְתִּירוּ / אַל־תְּהַדֵּר, וְהַרְחֵק מֵהִדּוּר

וּפְנֵי גָּדוֹל אַל־תֶּהְדָּרוּ / כִּי אוֹהֲבָיו יַחֲנוּ כַדּוּר

וּפְנֵי הַדַּל אִם יֻקְדָּרוּ / כָּל־אוֹיְבָיו יַרְחִיקוּהוּ מִדּוּר:

אַל תִּגְזֹל דַּל, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר יוֹם הִלָּחֲמוּ

הֱיֵה רַחוּם בְּדִין, לֹא בִשְׂפַתַּים דּוֹלְקִים:

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבוֹ, וְקָבַע קוֹבְעוֹ נֶפֶשׁ, לֹא רַחֲמוּ

כִּי מִשֹּׁד עֲנִיִּים וְאֶנְקַת נֶאֱנָקִים: —

יָקוּם יְיָ אָז וְדִבֵּר עֲלֵיהֶם,וְאוֹיְבֵיהֶם יִתָּמּוּ

מִשְׂגָּב לְדַל וָדָךְ, שׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים:

מציל עני מחזק ממנו, ואביון מגוזלו־מערימו

מגנו־מושיעו חזק כראי מוצקים:

לכן הדין יראה, כי חרב מנחת בבשרו ודמו

וגיהנם פתוחם, וקברים עמקים:

אשרי שומרי משפט, עושים צדקה בכל־עת, תחול עלימו —

טובה וברכה, ושפע־טל משחקים

המחוקקים — הפוסקים. אל תעלימו — אל תעלימו עין מן העני. דל בריבו — מסכן שיש לו משפט עם עשיר. אל תכתירו — אל תזכה אותו גם כשהוא לא צודק. אל תהדר – כלשון הכתוב ״ודל לא תהדר בריבו״. ופני גדול — חשוב. כדור — סביב. יקדרו — יושחרו, יצא חייב. מדור — מילדור בקרבתם. בשפתים דולקים — כלומר רק מן השפה ולחוץ. וקבע קובעו — גוזל ולוקח נפש זה שגוזל העני. ואנקת — צעקת, אנחת. משגב לדל מגן על הדל. ודך – המדוכא. שומעם — שומע תפילתם. ממעמקים — ממעמקי הלב. מערימו — נוהג אתו בערמה. מוצקים — איתנים ויציבים. כי חרב וגו׳ — כלומר אס לא ידון דיין אמת יענש קשה

קְרוֹב הַדַּעַת יָקֵרוּ / וְשֹׁחַד, חֶלְקָה טוֹבָה יִזְמֹר

אִישׁוֹן בַּת עַיִן שְׁמֹרוּ / וּדְבַר צַדִּיק, יַשְׁרוּ אָמוֹר

וְכָל־הָמוֹן עַל יֹאמַרוּ / דָּתֵנוּ יְקָרָה כְּהַר מֹר:

יָדַיִם רָמוֹת בְּדִין יִקֹּב אֶת הָהָר, אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵימוֹ

אַחַר רַבִּים לִנְטוֹת אַךְ אִם רָצוֹן מְפִיקִים:

אַזְהָרָה לַדַּיָּנִים לָדַעַת מִי דָּנִין לֹא פָּנִים יִרְעָמוּ

וְלִפְנֵי מִי דָּנִין, כִּי לְאֵ־ל חַי צוֹעֲקִים:

כִּי אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּרֹב עֻזּוֹ וְתַעֲצוּמוֹ

וְחִקְרוּ וְדִרְשׁוּ גַּם בִּדְבָרִים עַתִּיקִים:

שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר, כִּי תִּהְיֶה עָלֵימוֹ —

אֵימַת הַדִּינִים, כְּעוֹמְדִים בַּשְּׁחָקִים:

מִשָּׁמַיִם יַשְׁגִּיחוּ לְשָׁמְרָם מִנֶּזֶק, מִשָּׁם יְשֻׁלָמוּ

אַשְּׁרָם אַשְׁרֵי חֶלְקָם,וְזִיו שַׁ-דַּי יַעֲנִיקֵם:

חֶמְדַּת טוּבָם וּשְׂכָרָם עַיִם לֹא רָאֲתָה, רַק אֵ־ל בְּעוֹלָמוֹ

מִטּוּבָהּ צְפוּנָה גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים

זְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעַתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָמוֹ

דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים, וְשׂוֹטְנֵיהֶם נְמַקִּים:

קַיָּם יִפְדֶּה עִמּוֹ, וְיָקִים שׁוֹפְטִים יְשָׁרִים בְּעִיר הֲדוֹמוֹ

יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ, יִמְלֹךְ זֶרַע יְהוֹיָקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

קרוב דעת — נגיעות במשפט. יקרו — מנעו. יזמור — יכרית. אישונים — כאשון בת עין שמור על יושר המשפט.ודבר צדיק וגו׳ — כלומר לאמר ולגלות את דברו של הצודק ואז וכל המון עם — ירגישו בצדק ויאמרו כי דת ישראל ישרה ויקרה. ידים רמות וגו׳ — כלומר לא לקבל שיטת יקוב הדין את ההר, אלא להשתדל לעשות פשרה ושלום בין הצדדים. אחרי רבים לנטות — כדברי התורה ״אחרי רבים להטות״. אך וכו׳ כלו׳ כ״ז אם הולכים עפ״י ההלכה להפיק רצון מה׳, וכדכתיב ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״. ירעמו — ירגזו ויביעו תרעומת. ולפני מי דנין — הקב״ה. צועקים — הבעלי דינין. בעדת א־ל — בבית דין. בדברים עתיקים — בדברי תורה ובדברי הקדמונים. כעומדים בשחקים — כעומדים מול השכינה. ושכרם. בעולם הבא. ושוטניהם — ומתנגדיהם, שעומדים להם לשטן. נמקים — נרקבים וכלים. קיים — הקב״ה שקיים לעד. בער הדומו — בירושלים. זרע יהויקים — מלך מבית דוד. מלך המשיח.

משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.

(130) — קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה ע״מ יא-יב/יא-יב/יא-יב/יא הגאים במחרוזת א׳ יא-יא/יא-ה — במחרוזת ב׳

בשקל ״דאתי ליום מאזאלא בין לעוצף והול"

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֵ-ל, אָדָם בִּדְמוּתוֹ

נֹחַ נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ כָּל־נִבְרָא

לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

וַיֵּרָא אֵלָיו נָחָשׁ־שָׂטָן בִּמְהֵרָה

לְחַיָּיו יָרַד עִמּוֹ, פִּתָּה אוֹתוֹ.

תּוֹלְדוֹתָיו — עֲלֵיהֶם נִקְנְסָה גְּזֵרָה

וְיֵצֵא וְיָשׁוּב לַאֲחֻזָּתוֹ:

וַיְשַׁלְּחֵהוּ הָאֵ-ל בִּגְזֵרַת דִּין

וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לִפְנֵי גַּן עֵדֶן

וַיְהִי מִקֵּץ כִּי פַּגָּם בִּשְׁנֵי דַלְתִין

וַיֵּצֵא בְּדִין:

וַיִּגַּשׁ הוּא וְזַרְעוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

חַיָּיו גַּם מִיתָתוֹ בְּיָדוֹ נִמְסָרָה

שֵׁמוֹת קָרָא הוּא לַנִּבְרָאִים אִתּוֹ

וַיַּרְא אֵ-ל כִּי לֹא מָצָא לוֹ נֶגְדּוֹ עֶזְרָה

בָּא אֵלָיו וְהוּא נִרְדַּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ

שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַצֶּלַע וֶהֱסִירָהּ

יֶתֶר, בָּשָׂר סָגַר אֵ-ל בְּחָכְמָתוֹ: וְיֵצֵא

מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, מִדַּעְתּוֹ, נָשָׂא —

תְּרוּמָה מִמֶּנּוּ וּקְרָאָהּ אִשָּׁה

וִיצַוֶּה אוֹתָהּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

לִהְיוֹת לְאִשָּׁה:

תִּשָּׂא כָּל־דְּבָרָיו, גַּם כָּל־מִצְוָתוֹ,

בְּהַקְהֵל, כָּל נַפְשָׁהּ בְּנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה

פְּקוּדֵי אֵ-ל שָׁכְחָה, עָזְבָה אִמְרָתוֹ

וַיִּקְרָא   לָהּ הַנָּחָשׁ וִידַבֵּר סָרָה

וַיְצַו אוֹתָהּ לְמַלֹּאת שְׁאֵלָתוֹ

וַיְהִי בְּיוֹם נִטְמְאָה וְהִיא נִסְתְּרָה,

הָאִשָּׁה, כִּי הִשְׁלִיךְ בָּהּ זוּהֲמָתוֹ: וְיֵצֵא

וְזֹאת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם תַּקָּלָה

אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל מִצְוָה קַלָּה

קְדוֹשִׁים הָיוּ מִטֶּרֶם נִבְעָלָה

לְאִישׁ־קְלָלָה:

וַיֶּאֱסֹר לוֹ אֱ-לֵהִים בִּתְבוּנָתוֹ

בְּהַר שָׁמִיר הִשְׁלַכְתָּ זֹאת הָאֲמִירָה

חֻקָּה אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם צַוֹּתוֹ

בַּמִּדְבָּר קִבְּלוּ קְלָלוֹת עֲשָׂרָה

נָשָׂא חֶטְאוֹ עַד שׁוּבוֹ לְיוֹלַדְתּוֹ

וּבְהֵעָלוּת עִם כָּל־מֵתֵי מְעָרָה

יִשְׁלַח א-ל לְפִשְׁעוֹ וְגַם חַטָּאתוֹ: וְיֵצֵא

וְיִקַּח שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא

חֻקּוֹת אֵ-ל אָשֵׁר קִיֵּם בְּאַהֲבָה

יֵרָאֶה לִפְנֵי אֱ-לֵהִים בִּתְשׁוּבָה

בְּשִׂמְחָה רַבָּה:

גַּם פִּינְחָס יִשְׂמַח עִמּוֹ בְּשִׂמְחָתוֹ

בִּרְאוֹת רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נוֹסְעִים בְּזִמְרָה

דִּבְרֵי אֵ־ל קִיְּמוּ, מִצְוֹת תּוֹרָתוֹ,

מִתְחַנְּנִים לָאֵ-ל כְּנֶגֶד כָּל עֶבְרָה

עֵקֶב הָלְכוּ כָּל־אִישׁ אַחַר חֶמְדָּתוֹ

רָאוּ וַיָּשׁוּבוּ לִפְנֵי אֵ-ל הַנּוֹרָא

שׁוֹפֵט אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ וּכְצִדְקָתוֹ: וְיֵצֵא

אָז יֵצְאוּ לַחֵרוּת בְּכָל־הָעוֹלָם

יָבוֹאוּ וִיקַבְּלוּ שָׂכָר מֻשְׁלָם

יִתְיַצְּבוּ כְּמַלְאָכִים בְּהִלָּם

אָז יֵלְכוּ כֻלָּם:

הַשָּׁמַיִם יִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחָתוֹ

כְּבִרְכַּת אָבוֹת הַשּׁוֹכְנִים בַּמְּעָרָה

דָּוִד בֶּן יִשַׁי תַּצְלִיחַ מַלְכוּתוֹ

אֲזַי דִּגְלוֹ תָּרִים אֻמָּה נְצוּרָה

חַי זַךְ קַיָּם יִבְנֶה עִיר חֶמְדָּתוֹ —

יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הִיא בֵּית הַבְּחִירָה

אָז יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּתוֹךְ עֲדָתוֹ:

כנפי שחר

(סבו) הנושא: אדה״ר, חטאו ותשובתו, ואגב שילוב שמות פרשיותיה של תורה, רשות ל״ברכו״.

לאחוזתו — לאדמה שממנה לוקח. פגם בשני דלתין — עבר על ״עשה״, שהיה לו לשמור על עץ־הדעת ולא שמר, ועל ״לא־תעשה״, שלא היה לו לאכול ממנו — ואכל (עי מעשה חרש;. דלתין — דלתות, פתחים. ויגש… — לעבוד את האדמה, להוציא לחמו ממנה או ימות ברעב. כי לא מצא — אדם — לו — לעצמו יתר — מקום הצלע שנותר ריק. בשר סגר… — סגר אותו ה' בבשר. משפטים ישרים… — דברים מכוונים אמר כאשר ידע שממנו הורמה אשתו: ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה

זאת״. בהקהל — כשנזדווג לה. וידבר סרה — ״לא מות תמותון…. לאיש קללה — הנחש. בהר שמיר השלכת… — זאת האמירה שצויתיך השלכת אותה בהר מלא שמיר ושית, קוצים וברקנים; אגב רמז לעונש ״וקוץ ודרדר תיצמיח לך״. נשא חטאו – קבל ענשו. שגורש מג׳יע. ובהעלות… — אבל בתחית המתים יקום גם הוא. ישלח א-ל לפשעו — יסלח, יסיר את פשעו מלפניו, לי שלחו נא זאת מעל פני(ש״ב יג. יד). ע״ב מענין אדה״ר, מכאן עובר המשורר לשומרי מצוות ובעלי תשובה. ויקה שכרו… — מי שקיים חוקות ה׳ יקבל שכרו בעוה״ב. יראה — יקובל וירצה. ראשי המטות — הכוונה לשלוש כתות של מלאכי השרת. שבשעה שהצדיק נפטר מן העולם, יוצאות לקראתו… (כתר קד.). דברי א-ל קיימו… בעלי מצוות הם הראויים להתחנן לה על כל צרה. שלא תבוא. עקב הלבו… — מחרוזת זו והסמוכה לה תואמת לעונת הפרשיות – אלול ועשרת י־ת. שופט איש — רמז ליום הרין. יצאו לחירות — זכאים. יתיצבו במלאכים — רמז ליום כפור, שכולם בתענית ובתפלה לבושים בגדים לבנים ומעוטפים כמלה״ש (שוח״ט בז). במלת ״יתיצבו״ רמז לנוהגים לעמוד כל יום כפור, לילו ביומו. בהלם — בזהרם ויפעתם.

קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה-פרשת חיי שרה

(61) — פיוט — סי׳ מימון

מֵאֵ-ל אֲנִי שׁוֹאֵל / לְקָרֵב בִּיאַת הַגּוֹאֵל

אָז יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל / וְיֵבוֹשׁוּ אוֹיְבֵי אֵ-ל

וְיִשּׁוּבוֹ יִשְׂרָאֵל / אֶל יְיָ:

יַעֲלֵנוּ בִּמְהֵרָה / לָאָרֶץ הַטְּהוֹרָה

שָׁם נִקְרָא הַתּוֹרָה / זָכָה הִיא וּבָרָה

וּבְשִׁמְךָ הַנּוֹרָא / נָגִיל וְנִשְׂמָח

מֶלֶךְ עַל כֹּל וּמְרוֹמָם / בְּנֵה לָנוּ הָאוּלָם

בִּזְכוּת חָזָה סֻלָּם / וּבִזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן־עַמְרָם

הַקָּם יָ-הּ סֻכָּתָם / וְהַעֲלֵם:

וּבִזְכוּת שְׁמֶךָ / רַחֵם עַל בָּנֶיךָ

וְלִי אֲנִי עַבְדְּךָ / הָבָה לִּי בְּרָכָה

וּבְיִרְאָתְךָ / לִבִּי יִדְבָּק:

נוֹרָא קָרוֹב לַכֹּל / פְּדֵה יִשְׂרָאֵל כֹּל

הָסֵר מֵעֲלֵיהֶם עֹל / כִּי אַתָּה תּוּכַל יָכוֹל

פְּדֵה לֶָהֶם וּזְכֹר/ הָרַחֲמִים:

אעירה שחר-פרשת לך לך- כרך א'-פיוט סימן מימון

חיי שרה / פיוטים

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

ע״מ ה-ה תנועות !ברובו!

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים, לְאֵ-ל חַי

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי:

אֵ-ל חַי בְּרָאַנִי / וְאָמַר חַי אֲנִי

כִּי לֹא יִרְאַנִי / הָאָדָם וְחַי:

בָּרָא כָּל בְּחָכְמָה / בְּדַעַת וּבִמְזִמָּה

מְאֹד וְנֶעֶלְמָה / מֵעֵינֵי כָּל חַי

רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ / וְכָל פֶּה יְחַו הוֹדוֹ

בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ / נֶפֶשׁ כָּל־חַי:

הִבְדִּיל נִינִי תָּם / חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם / הָאָדָם וְחַי

מִי זֶה יִצְטַדַּק, / נִמְשָׁל לְאָבָק דַּק?

אֱמֶת, כִּי לֹא יִצְדַּק / לְפָנֶיךָ כָּל־חַי:

בְּלֵב, יֵצֶר חָשׁוּב / כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב

וְאֵיכָכָה יָשׁוּב / הַבָּשָׂר הַחַי?

נְסוֹגִים אִם אַבּוּ / מִדַּרְכָּם שָׂבוּ

בְּטֶרֶם יִשָּׁכְבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל־חַי:

עַל כָּל אֲהוֹדֶךָ / וְכָל־פֶּה מִיַּחֶדְךָ

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ / וּמַשְׁבִּיעַ לְכָל חַי:

זְכוֹר אַהֲבַת קְדוּמִים / וְהַחֲיֵה נִרְדָּמִים

וְקָרַב הַיָּמִים / אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי:

רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת

לֹא כִּי, בְּנֵךְ הַמֵּת / וּבֵנִי הַחַי:

הֲלֹא חָלָק, מֵרֹאשׁ, / דָּמוֹ תִּדְרֹשׁ

שְׁפֹךְ אַף, עַל רֹאשׁ / הַשָּׂעִיר הַחַי:

אֶקֹּד עַל אַפִּי / וְאֶפְרֹשׁ לְךָ כַּפִּי

בְּטֶרֶם אֶפְתַּח פִּי / ב"נִשְׁמַת כָּל־חַי":

(112) הנושא: תהלה וכמיהה לגאולה, רשות ל״נשמת״• צמאה – השתוקקה. וחי – ויתקיים. יחו – יגיד. יצטדק – יוכיח צדקתו. נמשל – האם אדם הנמשל לאבק ? בלב יצר… – אשר ארסו כארס העבשוב; מין עכביש ארסי. נסוגים – שהתרחקו מדרכי ה׳. בית מועד… – כנוי לקבר. הלוא חלק… — מראש וראשונה יש לדרוש דמו ישל יעקב, איש חלק, היינו לשפוך אפך על ראשו של עשו. איש שעיר, החי לו בכל סוב.

חיי שרה / פיוטים

אסתכבאר — בייתאיין

(112) — פיוט — סי׳ אברהם בן עזרא

קנז

אעירה שחר-פרשת תולדות

(141) — פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

ע׳'מ יב-ט הגאים

מִמָּרוֹם תִּשְׁלַח הַגּוֹאֵל, לִפְדּוֹת עַם דַּל

בְּיָד רָמָה יֵצֵא בְּעָצְמָה:

סוֹד-הַנֶּחְתָּם נִגְלָה לָנוּ בְּאָזְנֵנוּ

מְשִׁיחֵנוּ יָבוֹא לִנְקָמָה:

עָבְדוּ יְיָ בְּיִרְאָה וּבִלְבַבְכֶם

יַעֲשֶׂה לָכֶם כְּנֵס מִצְרָיְמָה:

וַייָ יִבְנֶה מִקְדָּשׁוֹ חוֹמוֹת וָחֵיל

וְגַם יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹמָא:

דַּלִּים, אֲשֶׁר הֵם בַּגּוֹלָה, יִפְדֶּה אוֹתָם —

מִשּׁוֹבֵיהֶם, בְּלִי כְלִמָּה:

בֶּן עַמְרָם, מֹשֶׁה הַנָּבִיא, יָבוֹא לָנוּ

גַּם יָקִיצוּ שׁוֹכְנֵי אֲדָמָה:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, יְבַשֵּׂרוּ כָּל־קְהַלְכֶם —

גַּם כֻֻּלְּכֶם תֵּצְאוּ בְּעָצְמָה:

יִנּוֹן תִּשְׁלַח, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

וְגַם אָבוֹת, מִיְּרוּשָׁלַיְמָה:

צִלְצְלֵי שֶׁמַע וּמִנִּים וְעוּגָבִים

וּמִצְהֲלוֹת מִכָּל־אֲדָמָה:

וּבְנֵי מֹשֶׁה עַל סוּסֵיהֶם הֵם רוֹכְבִים

וְגַם בָּאִים לְכָל־אֲדָמָה —

כנפי שחר

(141) הנושא: בביאת המשיח.

ביד רמה — ללא מורא. וחיל — כאן: מדרגה לאורך החומה שם עומדים חילות הצבא להלחם באויב. ומצהלות — קולות שמחה.

אעירה שחר-כרך א' פרשת תולדות- פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

442-פרשת משפטים

דודי ירד לגנו — חג׳אג׳ כביר

ידיד נפש — נועם ״קולו ללי־מאן לאייסא ידרי״

בקשה — על אהבתך אשתה גביעי

(442) — בקשה — נועם ״כי אשמרה שבת״ או ״יא קאמת אלגוצני״ — ע״מ בת״י ב״ת בת״י ת׳

עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם, יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂיה לָךְ כַּעֲבָדִים / אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוֹדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים / מִאַהַבְתִּי בָךְ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי:

אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה / לַעֲרֹךְ לְיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱ־לָהִים שָׁם שָׁם הַבְּרָכָה / אַתָּה מְנַת חֶלְקִי מִכָּל־יְגִיעִי:

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדֹשִׁי / יֶרַח וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ בְּשִׁמְשִׁי

מָה־לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי / יַסְתִּיר מֵאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי:

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי / פִּי מָחֳרַת יִהְיֶה חֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

יוֹם לַעֲבוֹדָתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי / קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן־מַלְכִּי וְרוֹעִי:

אֶמְצָא לְיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה / כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וָנָד אֵלֵךְ, אֶמְצָא מְנוּחָה / עֶרֶב־וְאֶשְׁכָּחָהּ נוֹדִי וְנוֹעִי:

מָה־נַעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת / לִרְאוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

גִּלּוּ בְּתַפּוּחִים הִרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת / זֶה יוֹם מְנוּחָה זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי:

אָשִׁיר לְךָ, שֶׁבַח, שִׁיר הַיְּדִידוּת / גַּם יָאֲתָה לָךְ, אֶת, יוֹם הַחֲמוּדוֹת,

יוֹם תַּעֲנוּגִים, יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי:

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא / יָמִים לְפָנֶיךָ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לִיהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה / אִתָּהּ כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי:

כנפי שחר

442 — הנושא: שבת ומעלותיה.

גביעי — כאן: כוס יין של קידוש. ימי מעשה — ששת ימי החול. נדודים — הליכה ממקום למקום; נר׳ שהמשורר ז״ל סיבב בסחורתו בכפרי הסביבה. ימים אחדים — מעטים. שעשועי — תענוגי, חדוותי ושמחתי. אצא ביום ראשון… לערוך ליום שבת… — כבר מיום ראשון דואג להיות לו שולחן ערוך ליום השבת. אתה מנת חלקי… — מכל טורחי ועמלי רק אתה ״הא־להים״ גורלי וחלקי, כלומר, כל מעשי מכוונים רק לעשיית רצונך, ואשר כיבוד השבת אחד מהם. מנה וחלק, שמות נרדפים הם. מאור ליום קדשי… — המאור של יום שבת־קודש הוא חלק מאורו של הקב״ה. ירח וכוכבים קנאו בשמשי — כי אור השמש של השבת גדול מכפי אורה בשאר הימים; קנאו, איחלו להם אור גדול כזה של אורה. קנאו, נו״ן רפה לצוה״מ. קרוא — מוזמן. נע ונד — מטולטל. אשישות — כלים מלאים יין, או: עוגות צמוקים או דבלים, ועוד פירושים למלה זו. זה דודי — אהובי וחביבי. יום החמודות — יום הנעימות והתשוקות, ע״ש ״חמדת ימים אותו קראת״(תפלת שבת), הנחמד והמפואר מכל הימים. יצועי — מטתי. נהורא — בארמית, אורה בעברית. ימים לפניך אל מול מנורה — ששת ימים לפניך, את יום החמודות, הנם כאל מול מנורה: השבת הוא הקנה האמצעי של המנורה, והימים ד׳ ה׳ ו׳ מהשבוע שעבר מכאן, וימי א׳ ב׳ ג׳ מהשבוע הבא מכאן כליל.״ — השבת כתר הוא לראשי, ודבק אני בו לזוכרו כצמיד לזרועי.