אעלה בתמר-יהדות תימן


ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספו יחידות הדיור ־ קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב אר המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש. סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית ( מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ״סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות או פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

עם עובד-1996

משעמד בפני הבעש״ט ״עניין פיקוח נפש גדול״ נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש, ולכוון מחשבותיו בתפילה – ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר־מכן, משעמד אותו ״פיקוח נפש גדול״ בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על ר׳ משה ליב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער בו אירע הכול – וצריך להיות די בכך, ואכן, די היה בכך. אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כיסא הזהב בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את המעשה נוכל לספר. ואכן מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.

[גרשם שלום ״החסידות – שלב אחרון״]'

פרקים כתורת החסידות ובתולדותיה, ירושלים תשל״ח, עמ׳ 50. רעין הסיפור נמצא בקובץ החסידי על ר׳ ישראל מרוזין – כנסת ישראל, ורשה תרס״ו, עמ' 23.

 

פתח דבר

הדחף שהביאני לכתוב את פרשת ״תימני כנרת״ ניעור בשעה שפנתה אלי אילת הלר כשהבינה את הסרט ״דקל שפל צמרת״ וביקשה ממני לתת מעין עדות היסטורית על מה שהיה שם. בעדותי בסרט שללתי את האפשרות שתימני כנרת גורשו. הסברתי כי מה שעשה בנציון ישראלי וקבוצת כנרת לתימני כנרת יכול היה להיעשות גם לעולים ממזרחה של אירופה, ואכן כפי שיראה הקורא הבאתי דוגמאות לכך בגוף העבודה. אודה, שהיתה זאת איוולת מצדי לחוות את דעתי בסרט ״דקל שפל צמרת״. איוולת, משום שלא ידעתי נושא זה על בוריו. מוסר־הכליות שליווה אותי מאז פירשנתי בסרט הנ״ל, הביאני לכך שאלמד נושא זה כהלכה.

בשלבים הראשונים של הכנת הסרט הכרתי את עמנואל מודחי, שהיה התחקירן של הסרט ומבניהם של תימני כנרת. בשיחות שניהלנו עלה נושא כתיבת ספר על פרשה זו שאותו יזם. עמנואל הציע לי לכתוב את הספר, הסכמתי בתנאי שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטות אותי מדרכי. עמנואל מודחי ששקד שנים אחדות על איסוף חומר על תימני כנרת, הואיל בטובו להעמיד לרשותי את כל החומר הנאסף, ועל כך תודתי לו ולמסירותו. דומני כי יותר מכל אדם שקד עמנואל(עמי) מודחי על ליקוט שקדני של כל פיסת מידע ועשה דברים הרבה למען לא יאבד זכרם של תימני כנרת. ראויה אף שקדנותו זו לציון, להוקרה ולהערכה.

בניהם של תימני כנרת, נתנאל מרגלית ובנציון מנצור אף הם לא חסכו ממני דבר לא בחומר שהיה בידם ולא בעדויות שנותרו במשפחתם. ראויים בניהם של תימני כנרת לברכה על שלא ניסו אפילו פעם אחת להטריח אותי לא בעצות ולא בשאלות והניחו לי לעבוד כפי דרכי.

ספר זה מתועד אולי במידה רבה יותר ממה שנהוג. אולם מפאת רגישותו של הנושא סברתי כי מן הראוי שלא אחסוך בתיעוד וזאת כדי שהקורא יהיה שותף לי בדרכו שלו בפרשנותם של המאורעות. הנושא שלפנינו אינו ״עדתי״ במובן המקובל היום איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא. היתה בכנרת התנגשות נוראה בין אורחות חיים, תפישת עולם ואידיאולוגיה בלתי־מתפשרת הניסיון שעלה יפה מצדו של בנציון ישראלי להשליט את תפישת עולמו בכנרת הוליד הצלחות ובצדן עוולות. כששוחחתי עם אהרן שידלובסקי לפני שנים רבות הוא אמר לי בפשטות כי בנציון היה עושה זאת לכל מי שלדעתו לא היה מתאים לכנרת. משלמדתי את החומר נתאמתה לי אמירתו של שידלובסקי ונתחוורה כל צורכה. והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים ״קשים״, קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים?

בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא קצר״הרוח עלול לחשוב כי הוא ״האשם״ במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת. אולם כיוון שבנציון היה הפעיל והדומיננטי שבחבורה זו וכיוון שהוא אשר חתום על מסמכים רבים הקשורים לפרשה זו והוא אשר ניהל את המשא ומתן, שמו מוזכר תכופות בספר זה. אם עולה מספר זה אשמה כלשהי אין להטילה על כתפיו בלבד, כי כאמור אין בנציון אלא מייצגה של קבוצת כנרת.

ספר זה עצבות שורה עליו ועולה מבין שורותיו. עצבות זו באה לעולם מתוך קריאתם של המסמכים וניתוחם. יש וחשבתי שטוב לו לספר זה שלא נברא משנברא, אך משנברא יילך לדרכו בעצבותו אך ירבו בו הקרעים, כמאמר ש״י עגנון: כשספרים נקראים הם נקרעים וכשאינם נקראים אינם נקרעים.

א. סיפורם של אלמונים

מה שאירע, תחילתו בשנת תרע״ב היא שנת 1911 למניין המקובל. מה שאירע אינו מן הדברים שמשנים כביכול סדרי עולם או סדרי אומות. אין עניין זה נוגע אלא לקומץ קטן שאין בו להשביע חוקרי היסטוריה. הסיפור שאני בא לספר, אינו על כלל האומה היהודית ולא על פזורה מפזורותיה. הדברים שאני כותבם כאן אינם נוגעים אלא לעשר משפחות מגולת תימן. הוא סיפורן שלהן מאז טולטלו כשסערה רוחם בדחף משיחי והביאה אותם אל הארץ הנכספת, ארץ ההבטחה האלוהית. ארץ שנאמר בה לאביהם, לאברהם, ״אל תירא, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד״ (בראשית ט״ו א׳).

סיפור זה אינו אלא מיניאטורה היסטורית, משהו העשוי להיחשב בעיני ההיסטוריונים כשביל היורד מדרכי המלך של ההיסטוריה היהודית ומוליך לצדי צדדיה הלא מכריעים. סיפורן של משפחות אלו אינו שייך לזרם המרכזי של העשייה הלאומית. מבין ראשי המשפחות או מבניהן לא היו אף לא קמו, לא הוגי דעות ולא סוללי נתיבות חדשות, לא בתולדות האומה ולא בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. אף לא אחד מהם, מאלו שעלו מתימן בשנת תרע״ב ונתגלגלו כמה וכמה גלגולים עד שהגיעו לחופה של הכנרת, לבקעת גינוסר, לא כתב לה שיר. כרבים אחרים מבוני היישוב, היו כמאמר המשורר ״ענווי עולם״. איש מאלה שהוציאו שמונה־עשרה שנה לחופה של הכנרת לא זכה להיזכר בספרים המספרים בשבח גואלי עמק הירדן ומייבשי ביצותיו, אלו שהפכו עמק עכור לפתח תקווה.

סיפור זה שאני מספרו הוא סיפורם של אלמונים אשר לא באו בסוד הברית והיחד, לא של התנועה הציונית ככלל ולא של מפלגה ממפלגות הפועלים של אותם ימים. וכיוון שלא באו בסוד הברית והיחד, לא היו אלא יהודים סתם שחייהם ומותם כשל יהודים סתם, חיים שאין בהם לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי. אכן, אין לכחד, עלייתם לא באה מתוך דחפים לאומיים שביקשו לשנות סדריה של ההיסטוריה הלאומית או סדרי עולמה ואורחות חייה. הם עלו לארץ־ישראל כיוון שביקשו לחיות בארץ המובטחת להב ולאבותיהם ולמצוא בה נחת. הם עלו לארץ שלא ראתה נחת מאז אותה הבטחה אלוהית ועד היום הזה.

סיפור זה, תחילתו אי־שם בתחילת המאה וסופו בתחילת העשור הרביעי. סיפור שלכאורה יש לו תחילה ויש לו סוף. זהו סיפורן של עשר משפחות שבאו, כאמור, לבקעת גינוסר, לחוף הכנרת, לבית ״המוטור״ ונאבקו על חייהם דבר יום ביומו כעשרים שנה, כמאמר הכתוב ״בנפשו יביא לחמו״. מעשה שבהשקפה ראשונה, יש לו תחילה ויש לו סוף, שכן מאחר ולא מצאו מקום של נחת בכנרת, ויום קשה נרדף בידי קשה ממנו, קמו אלו ששרדו, השארית הנשארת, ועקרו בעל־כורחם למרמורק שליד רחובות וכאן מצאו מעט נחת. סיפורם תם אך לא נשלם. מה שנראה כשוליים הפך למשל. אין לכחד שמה שרואות עיני הבנים בימים אלו אינו דומה למה שחשו אבותיהם, הן באותם ימים כשעמלו לחופה של הכנרת והן בשעה שגלו מחופה של הכנרת ונתיישבו במרמורק. שונה הוא מראה העיניים ופרך הגוף תכלית שינוי, ממשמע אוזן והגדה שהיא איש מפי איש, מאומד ומשמועה. כן אין לכחד שפעמים, ממרחק הזמן, נראים הרים כצל וצל הרים כהרים. ומה עוד כאשר היצרים גוברים על התבונה ונמצא – שהאמת נעדרת.

אני בא לכתוב את סיפורם של ״תימני כנרת״ – כך הם נקראים בדף ההיסטוריה שלהם שטרם נכתב – מתוך מה שמגידים לי הכתובים.

הכתובים שנותרו יש לדקדק בהם ולקרוא שיטין ובין השיטין. לקרוא גם את שאינו כתוב. כי לעתים מזומנות היעדר דבר מן הכתוב מלמד לא פחות ממה שהכתוב מגיד. אסתייע בעבודתי לבד מן התעודות המקוריות, בעיתונות בת התקופה, בדברי זיכרונות שנכתבו הן בידי אנשים שחיו באותה תקופה ובתוכה והן בדברי זיכרונות שנכתבו על אנשים שפעלו בתקופה זו. בכתיבתי אסתייע אף בדברי זיכרונות שבעל־פה שנרשמו מפי אנשים שכבר הלכו לעולמם, או מפי אלו החיים עמנו היום. אני יודע כי יש להיזהר זהירות משנה בעדויות שבעל־פה, קל וחומר בעדויות שהושמעו שנים רבות אחרי המעשה. דרכן של השנים החולפות שהן מחריפות את המראות וצובעות אותם בצבעים אם עזים־כהים, אם בצבעים רכים־בהירים. שר השכחה אף הוא שולט במערכת הזיכרונות ואין הוא משכיח דווקא את הטפל. אין אני בא להיות לא קטיגור ולא סניגור, אף לא דיין ושופט; אלא כמי שמבקש לרדת לחקרי המעשים שהיו אז, להבינם, לנסות לפרשם ולהביאם לפני הקורא. אין אני יכול להיות שווה־נפש לכל מה שהיה, כי כתיבה היא בין היתר מעורבות רגשית. אך לא אעוות את הישר ולא אשא פנים.

אמרתי לעיל כי ״פרשת תימני כנרת״ יכולה שתהיה משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית שטרם סיימה את התהוותה, וספק בעיני אם אי־פעם תסיים תהליך זה. ״פרשת תימני כנרת״ עשויה ללמדנו על תפישות עולם, מצוקות נפש, על ערגה למלאות ההוויה שלא נתמלאה, וחסרונה של מלאות זו מורגש ורוחש עד עתה.

אין אני בטוח כלל וכלל שבסיימי לכתוב את קורותיהן של עשר ־משפחות הללו תימצא תשובה לכל אלה התוהים ושואלים לפשרה של פרשה זו. איני בטוח שגם לאחר שאפרש את סדרם של המאורעות תימצא הסכמה והארץ תשקוט. אני כותב דברים אלו למען יעמדו הדברים לדור הבא אחרינו, ואולי למען יעמדו ימים רבים ובתקווה חרישית שיבוא יום והארץ תשקוט.

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר