מורשת יהדות מרוקו

רבי שלמה בן יהודה

ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו

תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח

אחד הגאונים הארץ ישראליים החשובים, ואולי החשוב ביותר אחרי זמנו של בן מאיר. עמד בראש הישיבה בירושלים ובראש היישוב היהודי בארץ ישראל יותר מעשרים וחמש שנים. עלה על כיסאו בשנת 1025 בערך, ונפטר זקן ושבע ימים בשנת 1051. הגיע לגאונות בנחות עצמו, בזכות תורתו, אישיותו ומידותיו, ולא השתייך למשפחות המיוחסות, מצאצאי הלל הזקן או רבי אלעזר בן עזריה, שהקימו מתוכן את הגאונים. מוצאו כנראה מפאס בירת מארוקו.

לפני שהגיע לגאונות שימש במשרת ״אב הישיבה״ בזמנו של הגאון רבי שלמה הכוהן, וכבר אז היו עיניהם של יהודי ירושלים נשואות אליו בעת צרה. כשמתו רוב יהודי ירושלים בדבר, נתאסף הקהל וביקש ממנו שילך למצרים כדי להחיש עזרה, אבל הוא לא היה יכול ללכת ושלח את בנו במקומו. כבר בשנת 1016 הוא תופס מקום נכבד.

תקופת גאונותו הייתה אחת התקופות הנוראות ביותר ליישוב היהודי בכלל ולקהילת ירושלים בפרט. מגפה ורעב פקדו את הארץ: בשנים 1029-1024 היו מהומות לרגל התקוממותם של שבטים ערביים, המורדים כבשו את ירושלים ורמלה והטילו על הקהילות תשלומי סכומים גדולים שהיו למעלה מכוחם, הגביה נעשתה באכזריות יוצאת מן הכלל, רבים מתו מייסורים ולא מעטים אבדו עצמם לדעת. הדרכים היו משובשות, אין יוצא ואין בא. עולי הרגל נתמעטו, ומקורות ההכנסה של הישיבה ושל קהילת ירושלים דללו.

בשנת 1034 הייתה רעידת אדמה קשה שגרמה נזקים מרובים בכל ארץ ישראל, ובייחוד גדל החורבן ברמלה. הקראים הרימו שוב ראשם, והמריבות בינם ובין הרבנים החריפו. השלטונות עזרו לקראים. בין הרבנים עצמם פרצו מריבות פנימיות, ורבי שלמה, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, השתדל להשקיט את הרוחות ולרסן את הקנאים. בינו ובין נשיא הקראים נקבעו יחסי אמון וידידות. הקראים אף הקירו את מאמציו של רבי שלמה לקיים את השלום וכבדוהו. הוא קיים יחסים טובים עם כמה מגדולי העיר הערבים, ונמסרו לנו שיחות שהיו לו עם חסידי האומות.

מצבו הקשה של היישוב בא לידי ביטוי במכתיו של רבי שלמה שעל כמה מהם הוא חותם: שלמה הנדכה, לנחמה מחכה, שלמה הנדכה, לישועת אל מחכה, וכיוצ״ב, אם כי הכתובת החקוקה בטבעתו היא: ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״. הוא נושא את כל כובד העול, ועושה כל מה שבכוחו לעזור ליישוב העברי ולהקל את סבלו. הוא נוסע למצרים כדי לעורר את ראשי היהודים, רבי ההשפעה בחצר הכליף, שיעמדו בפרץ, ופעמים רבות הולך בנו למצרים. הוא מקיים קשרים אמיצים עם גדולי ישראל במצרים, ובייחוד עם החבר רבי אפרים בן שמריה, שעמד כארבעים שנה רצופות בראש הקהילה של הירושלמיים בפוסטאט. גם עם סהלאן בן אברהם שעמד בראש עדת הבבליים בפוסטאט, הוא בקשרי ידידות. המכתבים שהגיעו אלינו מרבי שלמה בן יהודה עולם במספרם על המכתבים שהגיעו מכל גאונים ארץ ישראל גם יחד, והם משמשים מקור ראשי לתולדות היישוב בזמנו.

רבי שלמה הצטיין בענוותנותו הרבה. באחד ממכתביו הוא כותב: "ומי ייתן ותבוא שאלתי, ויבוא איש ראוי והגון ולהושיבו במקומי, כמעשה הראשונים [=בני נתירה]. ואשר הצאן לו יעמיד להם רועים כלבו לרעותם דעה והשכל״. מסתפק היה במועט: ״הנפש מתכלכלת פעם בחסר ופעם ביתר, וברכת ה׳ במעט אכול והותר, לא בתאוות יתרות כי אם כדי קיום, וממנו להפחית זכרו רבותינו ז״ל, כל שאפשר לו לאכול פת שעורים ואוכל פת חיטים עובר מצות בל תשחית. ודברים אלה בנושאים ונותנים בבני אדם, אף כי במקבלי מתנות… ומי ייתן והיה יכולת להדמות ללא נהנים, כפנחס בן יאיר ובן עמרם [=משה רננו] ודומיהם, ולא לעשותה עטרה״. הוא רודף אחר השלום ובורח מן המחלוקת: במכתבים רבים הוא מטיף לשלום, והוא מעיד על עצמו: ״ברחמי רחום כל תאוותי הבאת השלום״. במכתב אחד, שנכתב לרגלי המחלוקת שפרצה בקהילת פוסטאט נגד רבי אפרים בן שמריה, הוא כותב: ״אחינו! ראוי לנו להסיר הקנאה מבינותינו ולהסיר השנאה מנפשותינו, ולהוכיח איש את אחיו לאמור: הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבות. דיינו שנאת הגויים אויבינו המבקשים נפשותיו, עד אשר נאכל איש בשר זרועו… המולו לה׳ והסירו ערלת לבבכם״. ובמכתב אחר הוא כותב: ״כל תאוותי וכל רצוני שלום ישראל. גלוי לאל כי לו נשלח [בסף הנדנה לישינה] על ידי המחלוקת לא אקבלם״.

אף על פי כן לא ניצל גם הוא מן המחלוקת, אם כי לא מרצונו ולא באשמתו. אהבת השלום של רבי שלמה וותרנותו מעודדת את

רודפי הכבוד והשלטון. בר-פלוגתו היה נתן בן אברהם. הוא למד בישיבה הארצישראלית והיה בן אחותו של אב הישיבה. אביו נפטר באפריקה הצפונים [בקירואן אשר בתוניס?] ונתן הלך לקבל את ירושת אביו. הוא נשאר שם שנים רבות ולמד תורה בישיבתו של רב חושיאל המפורסם, אבי רבנו חננאל מפרש התלמוד. אחרי פטירת דודו, אב הישיבה בירושלים, הוא חזר לארץ ישראל וביקש לקבל את משרתו. לפי הסדר המקובל בישיבה היה ה״שלישי בחבורה״ צריך למלא את מקום את הישיבה, אבל נתן נתמך על ידי כמה מגדולי היהודים במצרים, ובראשם השר מבורך בן עלי, והוא גם היה גדול בתורה יותר מן ה״שלישי״, ועל כן התמנה לאב הישיבה. נתן התיישב ברמלה, שבה היה יושב תמיד אחד מגדולי הישיבה כבא – כוחו של הגאון, אבל הוא לא הסתפק במשרת אב הישיבה, והכריז על עצמו כראש הישיבה ו״נתכנה בשם גאונות״. ובכן, היו שני גאונים, וכל צד חיפש עזרה מראשי היהודים במצרים. אף השלטונות התערבו במחלוקת זו. הפקידים ברמלה עמדו תחילה לצדו של נתן, אבל מצדדי הגאון רבי שלמה במצרים השפיעו, שהכליף והווזיר יתנו הוראות למושל ברמלה שיעמוד לצדו. בסופו של דבר הושג הסכם בין שני הצדדים ורבי שלמה נשאר במשרתו.

מתורתם של גאוני א״י הגיע אלינו רק מעט מאוד, ואף מרבי שלמה בן יהודה לא הגיעונו אלא תשובות אחדות.

יש להזכיר את בניו: אברהם, שעמד לימין אביו ועזר לו בהנהלת עסקי הציבור, ויחייא, שנשלח על ידי אביו לישיבת פומבדיתא למען ילמד תורה מפיו של הגאון רב האיי. אולם אף אחד מהם לא מלא מקומו.

אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, עמודים 324-325

ארזי הלבנון כרך ד'-שמעון ואנונו

תולדות חייהן ת משנתם ויצירותיהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח

טהרה הריון ולידה

יח. נהגו אחרי שהמיילדת חותכת את הטבור, מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר, ואומרת לו; תמתק התורה בפיך, כסוכר המתוק הזה:

יח. כן הביא שם ביהדות מרוקו, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים:

יט. נהגו לתלות בפתח חדר היולדת ראש של תרנגול, וכן לחמים הנקראים ״קעקע״;

יט. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קל״ו), וכל זה משום הסכנה שיש ליולדת ולרך הנולד, וכמובא בברכות (נ״ד ע״ב), וראה בספר סגולות ישראל (מערכת י׳ אות ר), ובבית היהודי(ח״י סימן כ׳ ס ״ז):

כ. נהגו כהוולד כן, אומרים ״ברוך הבא״, וכהוולד בת אומרים ״מבורכת ומאושרת״ (מבארכא מסעודא):

כ. כן הביא בספר יהדות מרוקו, וראה בזה בספר פלא יועץ (ערך בת), וראה עוד בבית היהודי(ח״י סימן י״ח):

כא. נהגו בהוולד בת, קורין שמה בעליה לתורה בשבת:

כא. כן הביא שם, וראה בזה בבית היהודי(ח״י סימן כ״ג סקי״ב), והוא סגולה לאריכות ימים:

כב. יש נהגו בהוולד בת, עורכים סעודה קטנה בבית היולדת, ושמה ״ זֶבֶד הַבַּת ״, וחכם קורא לה שם באותו מעמד, ואין שום מסיכה המונית לזה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כב. כן המנהג מימי קדם, והכל משום כל כבודה בת מלך פנימה, ואוי לאזנים שכך שומעות שעורכים מסיבה המונית לבת ושמה ״בריתה״, ויסודה מהמוני העם ומעמי הארץ, אשר דרכם כסל למו:

כג. נהגו שאשה יולדת במשך ארבעים יום אחרי לידה, אינה מנחמת אבלים, ואינה הולכת לבית הקברות:

כג. כן הביא בספר יהדות מרוקו, והטעם שזה יכול להזיק לה וכדלהלן, בסעיף הבא

כד. נהגו שאין מוציאים מים מחדר היולדת, במשך ארבעים יום;

כד. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד צ״ט), והחשש שלהם משום סכנה ליולדת, והוא סיים שמי שאינה מקפדת אין לה לחוש לזה, ושומר פתאים ה׳:

כה. יש נהגו ששתי יולדות, שלא עברו ארבעים יום מלידתן, אם נפגשו זו עם זו אינן משוחחות ביניהן:

כה. כן הביא בספר נו״ב (שם):

כו. נהגו כשהיולדת יוצאת ומשאירה את הרך הנולד לבדו, לשים ספר תהילים תחת מראשותיו, ויש מניחים ספר תהילים בדרך קבע ליד הרך הנולד:

כו. כן הביא בספר נו״ב (עמוד רכ״ב), ומקורו מגמ^׳ ברכות (כ״ג) בענין הואיל ושרונהו רבנן וברש״י שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה

עמוד 136