מורשת יהדות מרוקו

נעבור עתה למרכז השני, לאופקים. אם על אשקלון ועל צפת הוצגו כבר בעבר כמה עובדות במאמרים שפורסמו, אנו חושפים כאן לראשונה פרטים על המרכז הזה.

ברחוב קיבוץ גלויות שבאופקים ישנו בית גדול עם הצר גדולה, השייך למשפחת דנינו, וצמוד לו בית כנסת (קיר אחד משותף לבית ולבית הכנסת). לפני שנכנסים לבית הכנסת עוברים דרך חצר. מצד שמאל של החצר יש חדר אוכל עם מטבח ומקרר לשימוש האנשים הבאים לבקר. לידו יש הדר, המשמש כחדר שינה לאורחים, ובמשך היום הוא משמש כעזרת נשים. מצד ימין של החצר יש מקום להדלקת נרות לקדוש ומשטח גדול הנקרא בפי הזוג דנינו ״המצבה״. ליד המצבה קופה ירוקה לנדבות, ועליה לוח עם השם של הקדוש. על־ידה עוד חדר, ובו כיסא של אליהו הנביא וכמה צעיפים ומתנות של המבקרים. בסוף החצר ובקו ישר עם הכניסה אל החצר מצויה הכניסה לבית הכנסת, שהקיר השמאלי שלו משותף לבית דנינו. באמצע בית הכנסת מצויה התיבה.

לצד ההיכל מצוי שלט, ועליו כתוב: ״בחלום ובמציאות בא האדמו״ר רבי דוד ומשה ואמר כאן ביתי״ וחתום: ציון וקנין.

כשהגעתי לאחרונה לשם מירושלים, ביום חמסין, ראיתי חייל ובחור, שנכנסו לחצר והניחו על המשטח בקבוק מיץ חצי מלא. שאלתי אותו: למה הוא עושה זאת? השיב: כדי שהבקבוק יקבל ברכה של החכם. שאלתי אם אפשר לשתות, והוא נתן לי. שאלתי עוד אם הוא בא לכאן הרבה והוא ענה: אי־אפשר לעבור כאן, מבלי להיכנס לחכם.

משפחת דנינו הגיעה לאופקים ב־1961. במשפחה היו שמונה ילדים. במשך כל השנה הראשונה הם טיפלו בהעברתם לתל־אביב מתוך תקווה שמשה דנינו, שהיה בעל מפעל לייצור נעלים במרוקו, שהועסקו בו ארבעים פועלים, שכמה מהם הקימו בתי מלאכה בתל־אביב ובסביבה, ישתלב שם בעבודה. במשך כל השנה הזו חלמה שרה דנינו חלומות רבים, שבהם הופיע צדיק, או אנשים בשם משה, דוד, שמעון, מאיר(יושם לב להקבלה עם הקדושים הידועים). בחלומות, הזהירו אותה לא לעזוב את אופקים. ״אם תלכי מפה גברתי, כמה בעיות יהיו לך, מעולם לא נחפש אותך, בעיות רבות באות אליך ואנו נטפל בהן, אך אם תלכי מפה, מעולם לא תראי יום לבן, תמיד רק שחור… מה שאומר לי, אומר לבעלי… שבי פה, רד״ ו יבוא לגור אתך ומי שיבוא לבקרו ירפא אותו ויעזור לו… הנה רשב״י פה והוא רוצה ללמוד עם רד״ו… אמרתי מה זה שגעון?… שאלתי ומה יגיד בעלי? אמרו לי לכי לישון אנו נטפל בבעלך״… למחרת, בבוקר אותו יום שעמדו לעזוב, הודיע הבעל שהוא אינו רוצה לעזוב. מאז, לפי דבריה, התחילה לחלום עם רד״ו. היא מכירה בזה, שבעלה חלם לראשונה עם רד״ו. הוא חלם עם אדם בשם דוד תורגמן(והם חשבו שהכוונה לקדוש ר׳ דוד בן ברוך, שאליו היו קשורים, ולא לרד״ו, שאליו לא היו קשורים), שהודיע לו שהמכתב שקיבל על פיטורים נמחקו אותיותיו. בהמשך הופיע אדם אחד לפני פורום שהיה אחראי על הכרם שליד מושב מסלול, ודרש שלא יפטרו את משה. וכך היה. באותה תקופה ייחדו בני הזוג חדר לחברת רשב״י, למדו בו זוהר וקיימו מניין בימי חול.

יום אחד, ביום ששי, אחרי הצהרים, ולפי דברי הבעל, לאחר ששמעה צפירה, ובניגוד להרגלה, יצאה שרה לפתח הבית, ושם היו שכנות. כשראו אותה התחילו לשאול: מי זו? האם זו הגב׳ דנינו? אחת אמרה: זה לא ייתכן, בחורה זו לא נשואה, ולגב׳ דנינו שמונה ילדים. שרה נכנסה הביתה ואמרה לבעלה שמשהו נכנס לראש שלה ולגופה. מאז, ובמשך כמה שנים, סבלה מהפרעות נפשיות קשות: ״הייתי פותחת את הדלת בלילה ויושבת בחוץ… הייתי חיה כמו שמן על המים… ידעתי שאני לא מן העולם הזה… היו לי מחלות גרועות שאין להן תרופה.. אני בעצמי ידעתי ואמרתי למשה: תדע, אני לא חיה אתך… שים לב.. ״ באותה תקופה הופיע החכם בחלום וקרא לו: משה דנינו? וזה ענה: מי אתה אדוני? אתה לא זוכר אותי? אני הוא שמחקתי מה שהיה כתוב בניירות שלך. אמר לו משה דנינו: אתה ר׳ דוד בן ברוך, שלו אנו עושים סעודה? אמר לי: לא! אני רד״ו. הקדוש הבטיח לו רפואה שלמה לשרה ומשה התעודד מאוד מחלום זה. המחלה ותהליך הריפוי נמשכו כמה שנים, ובסוף שנות הששים ועם תקציב של 2000 ל״י התחיל משה בבניית בית הכנסת, וגם כאן סיפור מעניין על תהליך הבנייה.

משה: ״…כשהתחלנו לבנות הגיש רב העיר תלונה ומאוד הייתי עצוב. כמה פעמים חלמתי שרב העיר הולך עם ציצית קרועה. ערב המשפט בא רד״ו אליו בחלום ואמר לו…אל תדאג, אני אלווה אותך במשפט… גם שרה חלמה חלומות דומים. ביום המשפט, ולפי דברי שניהם, הופיע רד״ו בדמות עובד מועצה ושאל את משה אם כבר היה במשפט. נכנס משה ולאחר שהשופט דבר איתו הודיע לו שיש להרוס את בית הכנסת. ואז עמד אותו אדם שהיה בפרוזדור ואמר: למה להרוס? אני ראש המועצה. אני נתתי אשור ויש תוכנית. אז שינה השופט את החלטתו והטיל על משה 3 ל״י קנס״. וכאן יש סיפור מעניין הקשור בשרה ומשה דנינו: ״במוצאי שבת בעלי ישן מוקדם כי כל בוקר הוא מעיר את האנשים. הוא: ישנתי וחלמתי שוב שרב העיר היה עם ציצית קרועה ואני חלמתי על הבן שלו יוסף שעמד להתחתן ואמר לו: משה דנינו, אני בעוון אבי הלכתי, זהו עונש לאבי… שרה: באותו ערב באה בתי עם בעלה לבקר וספרה לי שבן הרב עשה באותו ערב תאונת דרכים והוא נשרף כליל במכוניתו. לא רציתי שיעירו אותו אבל הוא התעורר וסיפר לנו את החלום ואז אמרתי לו מה שקרה ליוסף…״

לשאלתי למה בנו לו מצבה, אמרה שרה שרד״ו בעצמו ביקש וקבע את המקום ואמר מה לרשום. בחדר האוכל שלהם יש ציור (בערך 20 ס״מ על 20 ס״מ), וכתוב עליו: ״דמותו הנפלאה ומצבתו של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א״. משני צידי הפרצוף המעוטר זקן יש מגן דוד. ליד מגן דוד הימני כתוב: ״מצבת זכרון לאדוננו הרה׳׳ג האדמו״ר ר׳ דוד ומשה זיע״א ר׳ שמעון בר יוחאי״. מתחת לציור כתוב: ״נולד בארץ ישראל ונעלמו עקבותיו באגויים שבצפון אפריקה״. בדמות זו נגלה הצדיק במציאות ובחלום לר׳ משה דנינו שבאופקים. דמות הצדיק ״ע״י המשורר ר׳ נסים מקסים מלכא הי״א״. נסים מלכה, מקרית גת, צייר את הקדוש, לפי קווים שתוארו על ידי משה דנינו…

התפתחות מעניינת למרכז באופקים קשורה לדמותה של הגב׳ סוליכה ועקנין, אמו של ציון ועקנין, שצייר את השלט שבבית הכנסת. סוליכה, המדברת בביטחון רב ובשטף, סיפרה לי, בנוכחות בנה ובני הזוג, את הסיפור הבא: ״כשהגעתי לפה בא אלי רד״ו בחלום. אמר לי: קומי לראות איפה אני. באותה תקופה כעסתי על שרה בגלל עניין של מה בכך. תראי את הגבורה שלי. אמר לי: בואי תראי איפה אני? אמרתי לו: אינני יודעת איפה אתה. אמר לי: בואי אחרי. הגענו עד פתח הבית ולא רציתי להיכנס. אמרתי לו: אינני נקייה. אמר לי: התקדמי והכנסי, כך אני אומר לך. נכנסתי. הקדוש אמר לשרה: תפתחי לה את הדלת, הכניסי אותה לאמבטיה והכיני לה מייד מגבת, עכשיו עכשיו. נכנסתי, התרחצתי ושרה נתנה לי בגדים והחלפתי. אז אמר לי: עכשיו את יכולה להיכנס ולראות איפה אני? אמרתי: עלא עינייא. נכנסתי והגעתי למקום בו עתיד היה להיבנות בית הכנסת. עדיין לא היה כלום. נכנסתי ואני רואה את הקבורה ראשונה, כמו ברד״ו במרוקו, וכן מצבות, הרבה אורות… בן פורת יוסף… עמדתי לידו והוא לקח עט וכתב, אני רד״ו ואני נמצא כאן. אמר לי: עכשיו שאת יודעת שאני כאן, שלום, את יכולה לחזור הביתה. אח״כ פגשתי את משה הולך לבית הכנסת. שאלתי אותו: יש לכם כוונה לעשות משהו למען רד״ו?״ הבן התערב כאן ואמר: ״התגלה להם והם לא אמרו שום דבר". סוליכה: ״הוא אמר לי, לא, אין לנו שום תוכנית. אמרתי לו: בוא הנה, אני יותר ממך… כך וכך וסיפרתי הכל. באתי גם לשרה וסיפרתי לה״. לסוליכה יש סדרת חלומות על רד״ו הקשורים להצלת בנה ציון במלחמת יום הכיפורים, הצלות של שכנים ובו׳…'. נציין עוד שאגדות רבות מתהלכות באופקים על הצלות וריפויים שנעשו על ידי הקדוש. שלושה דפים בודדים וחוברת הוצאו על ידי אדם מאופקים, שניצל על ידי הקדוש. פרסומים אלה לא יצאו מאופקים.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- המרכז השני, אופקים.

עמוד 116 -מקדם ומים כרך ב'

עדות נוספת בעניין זה באה אלינו גם מחיבורו של ״המלאך רפאל״, רבי רפאל משה בירדוגו, מחכמי מכנאס:  ראויה להיכנס לבית המדרש, כי בטעות יסודה. וכאן, על דרך ההשאלה, שאמרו לאישה צאי והתגרשי מבעלך הכהן.

מעשה שהיה בקלעייא בבת אחת כבת שש כבת שבע, שנשבית לבין הגוים בשנות הרעב שעברו לתפ״ץ, שהיו נושים הגוים הנזכרים באחיה ובאמה, ולא מצאו מה לגבות בחובם, ונטלו הבת הנזכרת והלכו להם.

ושהתה הבת הנזכרת אצל הגוים כמו ששה חדשים על צד הפחות [=לפחות].

אחר כך המירה דתה ועשו לה כתובת קעקע כמשפט הגוים [=כדי שלא תברח].

לימים הלך כהן אחד ופדאה מבין הגוים, ופרע להם חוב שהיו נושים בקרוביה, ולקחה לו לאשה על פי חכם אחד מחכמי עירו. הן היום נצצה רוח טהרה באנשי עירה הנזכרת, ורצו לעמוד על דבר זה אם נשאת הבת הנזכרת לכהן הנזכר בהיתר או לאו, לפי שיש צדדין להיתר וצדדין לאיסור.

יש צדדין להיתר, שהרי באה אשה אחת יהודית והעידה שמיום שנשבית הבת הנזכרת עד יום שנפדית היא הייתה מצויה במקום הגוים שלקחו הבת הנזכרת,ובאותה חצר שהיתה הבת הנזכרת, מעולם לא היה נכנס שם גוי זכר, ובלילה היתה השבויה הנזכרת לנה בחצר הנזכרת עם זקנה אחת גויה דווקא. אבל לא נתברר לאשה יהודית הנזכרת אם בלילה היה נכנס לחצר הנזכרת איזה גוי זכר.

עד כאן העידה האשה הנזכרת.

ויש צדדין לאיסור ששוב באו שני עדים כשרים והעידו שביום פדות הבת הנזכרת לא נמצא שום יהודי לא איש ולא אשה בחצר ההיא זולת הגוי ששבאה בשביל חובותיו. לכן יורונו רבותינו איזה דרך ישכון אור ושכרו מן השמים. עד כאן לשון השאלה שבאה מהעיר ההיא וזה אשר השבתי.

בשונה מעמדתו המקלה הנזכרת של רש״י אביטבול, נוטה דעתו של ר׳ רפאל לאיסור: עמדו לפנינו קצת מתלמידי חכמים שבעיר דבדו ונפשם לשאול הגיעה על המקרה בלתי טהור שאירע במחנה קדשם שנישאת המומרת הנזכרת לכהן הנזכר על פי העדות הנ״ל. ואחר ההתבוננות בדברי הפוסקים נראה לי שהאשה הנזכרת אסורה לכהן, ומלקין ומייסרין בעלה הכהן עד שיגרשנה. כי הדבר פשוט שאין עדות האשה הנזכרת מספקת, שאיך תעיד על ששה חדשים ויותר שלא נתייחד עמה גוי? ומה גם שפיה ענה בה שבלילה הייתה לנה לבדה, וגם בעת שהוליכה השבאי [=השובה, הנושה], לא היה עמה שום אדם, וגם ביום פדיונה העידו העדים הנזכרים שלא נמצא עמה שום אדם. וגם מחמת שהיא מומרת לרצונה…

שוב באו אלינו דברי המתיר הוא ניהו החכם השלם הדיין ומצויין כמוה״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ואחר התבוננות בראיותיו ראינו שאינם מספיקים להתיר לפי דעתנו, ועם שהרבה להמציא צדדים להיתר, לא יש  בהם טעם חזק להתלות בו להתיר…

אכן, דומה שגם בעניין מאסר נשים חלה תמורה מסוימת בעמדתם של חכמי מרוקו בעת החדשה, במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות ״פליליות״ שדרשו ענישה מחמירה והרתעה.

בשל היעדר אמצעי כפייה וענישה פליליים בתוככי הקהילה, נמסרו העבריינים לעיתים לידי ה״שררה״, לשלטון הלא-יהודי, וזה נתן את העבריין במאסר – לרבות הנשים – כאשר היה ראוי לכך. דבר זה גרם תקלות מרובות וחשש לאונס הנשים, וכך במיוחד כשהאסירה הייתה ״אשת איש״, נשואה.

ביטוי לכך ניתן בדברים שהשמיע הרב דוד עובדיה, אב״ד צפרו, במועצת הרבנים החמישית, שנתכנסה בחודש טבת תשי״ד (53 19):

רבותי, בקיצור הנה באתי לתאר לפני כבודכם מצב הגטו בקהילתי [=צפרו],שדרים למעלה משלשת אלפים, שהצפיפות היא במצב נורא שאין כמוה. הרבה משפחות מאוכלסות דרים בחצר אחת זו אצל זו, במסדרון צר ודחוק, בלי מים חיים, וכל האספקה הלא היא רק מן הברזים הנמצאים בסמטאות הצרים הסמוכים לבתי החצרים.

צפיפות כזו וחוסר האספקה גורמים לתגרות ומריבות בין אשה לאחותה, דבר הווה ושכיח תדיר. וכאשר ניגשות אל השופט, באות על עונשן או קנס ממון או מאסר.

מיום היות הקהילה גם מקודם שלטון מלכות צרפת במארוקו, היה בית [=מעצר!] מיוחד לנשים העבריות בתוך הגטו בהשגחה יהודית מהוצאות הועד, והנשפטות במאסר באות ויושבות שם עד מלאות ימי עונשן. ורק בחודש זאנביי שנת אלף ותשע מאות וארבעים ושש בוטל המקום הזה על ידי הממשל המקומי ונשתנו עלינו סדרי בראשית, והנאסרה [=האסירה] באה היא לבית מאסר ממשלתי מחוץ לגטו, תחת השגחת אישה לא יהודית, ויוצאה היא לעבודה לגני הממשלה ללקוט עשבים וכיוצא, או שימוש בבתי הגדולים.

השגחה על העבודה נעשית ע״י פקיד זכר.

כמובן שישנם מקרים שגם אשת איש נאסרה במאסר, ואם על ייחוד פנויה גזרו, קל וחומר לאשת איש.

אנשי הועד במקום הגישו קובלנתם לפני הממשלה המקומית והייתה התשובה שהנשים החטאניות לא תקבלנה עונשן עוד במאסר כי אם בקנסות, וזה היה רק לפי שעה ועולמנו כמנהגו נוהג מאז ועד עתה.

בתשיעי לח׳ פיבריי [=פברואר] אלף ותשע מאות וארבעים ושבע [9.2.47]

הרציתי מכתב להראב״ד עיר תהילה פאס הרב חיים עד העולם על נדון זה בצירוף העתק מהחק הכמוס תח״י הועד של אדוננו המרוחם המלך מולאי עבד לעזיז המזהיר למשרתיו עושי רצונו בל יעבירו היהודים על דתם ועל מנהגיהם גם כן שוחחתי על זה עם אדוני המפקח הכללי במועצת הרבנים תשי״א וכתבתי עוד לאדוני הרב הראשי בטו׳ אדר תשי״ב ושוב להרב חיים עד העולם בח׳ אייר התשי״ג

בינתיים נשתנה הדבר עוד לגריעותא, שמאסר הנשים הכללי כעת הוא בחדר מיוחד בתוך בית מאסר לאנשים, בהשגחת פקידים זכרים.

אנשי קהילתי מתמרמרים על זה ומתרעמים על מי שבידו למחות. על כן פניתי אליכם רבותי, אולי ימצא פתרון לבעיא זו על ידי כבודכם וה׳ ינחנו בעצה טובה מלפניו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 102